שיעור בוקר 08.10.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש א', עמ' 163 "פושעי ישראל"

נחשוב על החברים שלנו שעכשיו מקימים את הסוכה.

פושעי ישראל

""אמר ריש לקיש: פושעי ישראל, אין אור של גיהנום שולטת בהן, קל וחומר ממזבח הזהב וכו', פושעי ישראל, שמלאים מצות כרמון, דכתיב, כפלך הרמון רקתך, אל תקרי, רקתך, אלא ריקנין שבך מלאים מצות כרמון, על אחת כמה וכמה".

זאת אומרת יש כאן בעיה, איך יכול להיות שמצד אחד הוא פושע, ומצד שני יש לו מלא מלא מעשים טובים שהוא עשה? איך יכול להיות שמסתדרים יחד זה וזה באדם אחד?

"ויש להבין בענין "פושעי ישראל", לגבי מי הם נקראים "פושעי ישראל":

א. אם לגבי התורה.

ב. או לגבי הכלל ישראל, הם נבחנים לפושעי ישראל.

ג. או לגבי האדם עצמו. היינו שהוא בעצמו רואה ומרגיש שהוא פושעי ישראל. כי בפשטות קשה להבין, איך אפשר להיות, שיהיה מלא מצות כרמון, ומכל מקום הוא נקרא "פושעי ישראל".

ואם נפרש זה לגבי האדם עצמו, יכולים לומר ולפרש, זה שאמרו "אף על פי שמלאים מצות כרמון", ומכל מקום הוא רואה, שהוא עדיין פושעי ישראל. יש לפרש "רמון" מלשון רמאות. היינו שהוא רואה, שהוא מרמה עצמו. זאת אומרת, אף על פי שהוא מלא עם מצות, היינו שהוא רואה, שאין לו עוד מה להוסיף על הכמות שלו, ובטח שהיה צריך להיות על ידי היגיעה שהוא נותן, שיהיה כבר "ישראל", שפירושו ישר-אל, היינו הכל לשם שמים, אבל אחרי הבקורת שעשה על עצמו, הוא רואה, שהוא מרמה עצמו. שעיקר הסיבה המחייבתו לעסוק בתורה ומצות היא אהבה עצמית, ולא בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. שזה נקרא ישר-אל, שפירושו, שכל עבודתו הולך ישר להקב"ה.

והיות שראה, שכל עבודתו היא רק בעמ"נ לקבל, אז הוא ראה, שהוא פושע בענין ישראל. דהיינו שלא רוצה שעבודתו תהיה עבור למעלה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע להקב"ה", אלא שכל עבודתו היא על בסיס שישאר הכל למטה, שהוא בחינת מקבל. כי המקבל נקרא "למטה בחשיבות", והמשפיע הוא בחינת "למעלה בחשיבות".

וזה נמשך מכח השורש. היות שהבורא הוא המשפיע, לכן הוא נקרא בחינת "למעלה". והנברא, שהוא המקבל מהקב"ה, הוא נקרא "למטה בחשיבות". לכן אם עבודתו היא בעמ"נ לקבל, נקרא בשם, שהוא רוצה שעבודתו בתורה ומצות ישאר למטה, היינו בבחינת קבלה.

וזה נקרא "פושעי בבחינת ישראל". כי במקום שהוא ישמש את הבורא, שהוא רוצה לעבוד להשפיע להבורא, הוא עושה להפוך, שהוא רוצה שהבורא ישמש את האדם. והיות שאמרו, שבחינם לא נותנים שום דבר, אלא שנותנים שכר לפי ערך היגיעה, כנהוג כך בעולם הגשמי. וכך הוא רוצה לתת יגיעה, ועובד עבור הבורא, בתנאי שהבורא ישלם לו שכר תמורת עבודתו. אחרת אין לו שום כח, שיוכל לעשות שום תנועה בלי שום תמורה.

אבל איך האדם יכול להגיע לראות את האמת, שהוא מרמה את עצמו באיכות המטרה, שהוא לא יכול לעבוד עבודת הקודש על דרך האמת. ועל זה באו חז"ל ואמרו, שאי אפשר לראות את האמת מטרם שיש לו אור. היינו אם הוא רואה, שעושה הרבה מצות, היינו שהוא מלא במעשים, שהוא לא רואה שום אפשרות, שיהיה בידו לעשות עוד מעשים, שיעזרו לו להיות בחינת "ישראל". כנ"ל, שפירושו "רק לשם שמים", ואין לו שום צורך לאהבה עצמית. וזה הוא לא רואה, שיגיע פעם בכוחות עצמו, אם לא שיהיה לו מן השמים עזרה, וזה אי אפשר, שיהיה דבר כזה בידי אדם.

נמצא, שהמצות שעשה, זה גרם לו לראות את האמת, שעד עכשיו היה מרמה עצמו, והיה חושב, שהכח המחייב בעל מנת להשפיע, האדם בעצמו יכול להשיג. עכשיו הגיע לידי ידיעה ברורה, שזה לא נכון.

וזה יכולים לפרש "אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון", יהיה פירושו "אפילו שמלאים מצות" הם מרגישים עצמם לריקנים, משום שרואים שהם כרמון, מלשון הכתוב "קראתי למאהבי המה רמוני" (איכה א'), היינו בחינת מרמה, שכל עבודתם בתורה ומצות היתה רק לתועלת עצמם ולא לתועלת ה'."

זאת אומרת, יש כאן כמה שלבים שאדם עובר כדי להגיע לנקודה האמיתית. בהתחלה הוא חושב שכל העבודה שלו היא בזה שהוא ילמד, ילמד, ידע את כל הפרטים, כמו שהמקובלים צוחקים, "כמה מלאכים בשמיים, וכיצד נקראים בשמותיהם¹", וכן הלאה. אז הוא לומד, לומד, רוצה, חושב כמו בעולם הזה שעד כמה שהוא ימלא את עצמו בידיעות, אז זה יקרב אותו לרוחניות. שמי שיודע יותר מה שכתוב בספר, הוא יותר חכם, יותר גבוה, יותר רוחני.

אחר כך הוא מתחיל להבין שלא בזה בדיוק העניין, אלא בזה שהוא משנה את הטבע שלו, שהוא צריך בכל זאת להגיע לתכונה חדשה. והתכונה החדשה הזאת לא תלויה בכמות הידיעות, זאת אומרת "לא החכם לומד". יכול להיות שאני לומד לומד לומד בשכל הגשמי שלי מה כתוב בספרים, ואני דווקא בזה מתרחק מהאמת. כי אני בונה לעצמי, בתוכי, במוחי כל מיני כאלה שרטוטים, מערכות, קשרים, שברוחניות זה בכלל לא כך. דווקא אין להם מקום.

ואז הוא מבין לאט לאט, זה לוקח הרבה זמן, שהוא צריך לשנות את התכונות שלו. והתכונות שלו לא תלויות בכמות הידע שלו, אלא ההיפך, אולי הוא מבלבל את עצמו עם הידע ומרחיק את עצמו. ואז הוא מתחיל להעביר את היגיעה שלו מלימוד לכל המאמצים האחרים, חיבור עם חברים, הפצה, ללמד, בקיצור משהו שיותר שייך להשפעה בעולמינו.

וגם כך הוא רואה אחרי כמה זמן, שזה לא מועיל ולא עוזר. יש עוד כמה שלבים בדרך, ואז בסופו של דבר הוא מגיע למצב שרק הבורא, הכוח העליון הוא המסוגל היחיד. כמו שהוא ברא לו את היצר הרע, הוא ברא תורה תבלין ויכול לשנות לו את הטבע. זאת אומרת, לא בכמות הידע שהוא סופג, עד כמה שהוא מבריק, ולא בהצלחות אחרות גשמיות, כלום לא עוזר, אלא יש כאן דבר אחר לגמרי, עד כמה הוא מוצא חן בעיני הבורא. שיחליף לו את היסוד, במקום לקבל להשפיע.

ואז הוא מגיע כבר לתפילה. ומכאן והלאה מתחיל להיות יחס אחר לחיים, לכל העולם הזה ולכוח העליון, ומתחיל לסדר את עצמו נכון.

קריין: עמוד 164, טור א', פסקה שניה.

"ומי היה הגורם לידע זאת. הוי אומר, דוקא זה שהוא מלא במצות, זה גרם לו לראות, שאל ישלה עצמו לחשוב, שהוא יכול להגיע להיות בחינת "ישראל", אלא שהוא רואה עכשיו, שהוא פושעי ישראל, כנ"ל.

נמצא, שאי אפשר להגיע לידיעה אמיתית, מה דרגתו ברוחניות. אלא רק לאחר שהוא מלא במצות, ואז הוא רואה, שמצבו, שהיה עד עכשיו, היה ברמאות. והוא עכשיו דרגת של "פושעי ישראל". מה שאין כן בלי מצות, נקרא זה "בלי אור", אז לא יכולים לראות את האמת, שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו להיות בחינת ישראל."

זה מה שקורה לנו. אנחנו רואים הרבה חברים עוזבים, אומרים זה לא בשבילנו, אני לא מצאתי כלום, אני לא רכשתי שום דבר, איפה הידע, איפה השכל, איפה ההשגה. חושבים שהשגה זה כמו בפיזיקה, במשהו, במדע. לא מבינים שהשגה מגיעה רק על ידי המאור המחזיר למוטב, והיא לא תלויה בכמות הידיעות, ככה זה.

אנחנו צריכים כאן לעשות חשבון נפש טוב, מה עיקרי לנו בחיים. בעצם זה שאדם לומד ועושה את הכול ופועל בקבוצה, זה עדיין לא אומר כלום על זה שהוא שינה את היחס שלו למה שעיקרי לו בחיים. הוא רוצה להשיג את תכונת ההשפעה, או רוצה בכלים דקבלה שלו לקבל על זה מילוי? עדיין יכול להיות שלומד ועושה הכול, הרבה, אבל כדי שירגיש רווח בכלים שלו, בלי להחליף אותם.

מה שאין כן אם הוא באמת עושה חשבון, ומבין שהוא צריך להחליף את הטבע שלו, את הכלים שלו, אז התנהגות שלו היא אחרת לגמרי. אז הוא נעשה מאוד זהיר, הוא חושב, הוא דואג לכוונה על המעשים שלו ולא על המעשים עצמם, וכך כבר ההתקדמות שלו היא אחרת.

"אבל צריכים לדעת, שזה שאומרים, אם הוא מלא מצות, אז הוא כבר רואה, שהוא כרמון, יש תנאי בדבר, שזה נאמר דוקא בזמן, שהוא איש המבקש את האמת. ואז אומרים, שזה שמבקש האמת, הוא עוד לא יכול לראות את האמת, מטרם שהוא מלא מצות, אבל לא לפני זה. לכן צריכים לב' דברים:

א. מצד אחד הוא צריך לעסוק בתורה ומצות כפי יכולתו, בלי שום בקורת, אם זה הוא על דרך האמת או לא, רק לאחר המעשה, אז הוא הזמן לעשות בקורת. אבל לא בזמן שעוסק בתורה ובמצות. כי אז הוא צריך להרגיש עצמו בבחינת שלימות, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". אם כן לא חשוב עכשיו באיזה אופן הוא עושה, כיון שבאיזה אופן שיהיה, הוא מקיים דברי חז"ל כנ"ל.

ב. אבל אח"כ הוא צריך לעשות על עצמו בקורת, אם המעשים שלו היה לשם שמים, או שהיה גם דבר אחר מעורב בו. ומבין שניהם הוא יכול להגיע לבחינת "כרמון", לפי מה שפירשנו לעיל.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה דף י"ז) "תנו רבנן, כשנתפסו רבי אליעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, וכו', אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה לבד. וכרב הונא, דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוקי, שנאמר (דב"ה ט"ו) וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת, וללא כהן מורה, וללא תורה. מאי ללא אלוה אמת. אמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה".

ויש להבין, מדוע אם לא עוסק בגמילות חסדים, אז כבר דומה כמי שאין לו אלוק. ועוד קשה, מדוע דוקא מצות של גמילות חסדים, הלא יש עוד מצות שצריכים לקיימם. ומדוע דוקא בגמילות חסדים דומה ללא אלקי אמת. כאילו בגמילות חסדים יש מקום להכיר, אם התורה שלומד הוא "ללא אלקי אמת".

ולפי שאנו לומדים, שכל עבודתינו היא בכדי להגיע להשתוות הצורה, שהיא בחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום". ומשום זה בזמן למוד התורה אין לעשות בקורת, איך התורה שלו, היינו תורה של מי הוא לומד, ואז יכול ללמוד אפילו שלא לשמה, הוא גם כן מצוה, כדברי חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".

וזה בזמן שבודק את עצמו, איך מצבו בבחינת השתוות הצורה, כמה הוא כבר מרוחק מאהבה עצמית, וכמה הוא כבר מקורב לאהבת הזולת, כנ"ל, שזה ענין "הדבק במידותיו". ולכן מדייק, שעיקר הכרה לדעת, זה הוא לבדוק עצמו במידת החסד, כמה הוא עוסק בה, ונותן יגיעה על זה, וחושב כל מיני עצות ותחבולות, איך להגיע להשתוות הצורה, אחרת אין הוא מגיע לדרך האמת.

לכן נמצא אז, שאין לו "אלוקי אמת". כי "אמת" פירושו כמו שמבואר (תע"ס חלק י"ג) "תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא נקרא ואמת". ומפרש שם באור פנימי, "שאז מתגלה מידתו של הקב"ה, שברא את העולם על הכוונה להטיב לנבראיו, משום שמתגלה אז אור החכמה, שהוא אור דמטרת הבריאה, שכולם מרגישים את הטוב והעונג, אז כולם אומרים אז בידיעה ברורה, שזה הוא "אמת", היינו על המטרה".

ולפי זה יוצא, אם הוא לא עוסק בגמילות חסדים, שהיא הסגולה להגיע לאהבת הזולת, שע"י זה הוא יגיע לכלים דהשפעה, שרק בכלים האלו נמשך השפע העליון, ואם אין לו כלים דהשפעה, אז הוא לא יכול להגיע להשיג את הטוב והעונג, שברא הקב"ה להטיב לנבראיו. נמצא, שמצב זה נקרא אצל האדם "ללא אלקי אמת". דהיינו, שאמיתיות השגחתו יתברך, שהוא "להטיב לנבראיו", אינו חס ושלום אמת. וזה נקרא "ללא אלקי אמת".

וזה יכולים להשיג דוקא ע"י התעסקותו בגמילות חסדים. אבל בלא תורה אי אפשר לדעת את מצבו. היינו, איך הוא נמצא. כי בלא אור לא רואים שום דבר. אלא כנ"ל, היינו לראות שהוא פושע ישראל, הוא צריך להיות מלאים במצות. היינו, הן במצות לימוד התורה, והן בשאר מצות. והבדיקה היא, בזמן שכבר יש לו זמן מסוים, שעסק בתורה ומצות, אח"כ הוא צריך לעשות בקורת, ולא בזמן עבודתו."

זאת אומרת, אנחנו צריכים כאן לעבור כמה שלבים, כבר אמרתי את זה קודם, כמה שלבים ביחס שלנו ליגיעה שלנו ולתוצאות מהיגיעה. בהתחלה אדם מאין ברירה מתייחס לכל העסק הרוחני שלו כמו לגשמיות. כמו שבגשמיות הוא רגיל ללמוד, להבין, לעשות משהו, לקבל משהו וכן הלאה. ואי אפשר אחרת, כך הוא בנוי, עם הכלים האלה הוא מגיע ללימוד חכמת הקבלה.

ואחרי זה, אחרי הרבה זמן וגם מרירות שמקבל בדרך, מה יש לי מזה? שנים אני לומד, שנים אני מבין, יש לי כבר כמה ידיעות, אני למדתי מאמרים, פתיחה, תע"ס אולי קצת, זוהר, בקיצור יש משהו, אני משתתף בכל מיני פעולות עם החברה, אבל הוא עדיין לא רואה נכון את התוצאה שצריכה להיות.

זאת אומרת, הוא לא מסתכל על השינויים שבו כלפי השפעה, יחס לזולת, התקרבות לאחרים, שזה בעצם סימנים חיצוניים של תיקון הכלים שלנו, כי אנחנו צריכים לאחד את הכלים השבורים. אלא הוא מסתכל על הרווח הפרטי שלו, שכך הטבע שלו מחייב אותו. ואפילו שכן מייחס איזו מטרה יפה לזה שהוא יהיה קרוב לאחרים, אולי, אבל לא זה מה שחשוב, חשובה לו בכל זאת ההשגה הפרטית שלו. אני רוצה לגלות, אני רוצה להבין, לדעת, לראות, להרגיש, "אני".

וכאן באמת הוא צריך לתת הרבה יגיעה כדי להגיע לחשבון אמיתי. על ידי מרירות גדולה מאוד, שמיואש, שהוא לא יודע מה יקרה, מה קורה לו וכן הלאה, הוא עושה חשבון, מתחיל לעשות חשבון נכון. שהמטרה היא לא בהשגה, אלא בהשגת כלים דהשפעה, רצונות להשפיע, רצונות להתחבר, רצונות לאהוב, זה מה שהוא רוצה להשיג. כשמחליף את מטרת העבודה שלו, אז הוא מתחיל כבר להתקדם יותר נכון לתפילה, הוא כבר מייצב נכון את הפנייה שלו לבורא.

כי ברור לו, אם הוא רוצה לקבל ידע, שכל, הצלחה, כרגיל כמו שבעולם הזה, אז הוא צריך לתת יגיעה והכול תלוי ביגיעה שלו. כמה שיותר, כמה שהוא יותר חכם, לפי האיי קיו, לפי כמה זמן שיש לו להשקיע בזה, יכולת וכן הלאה, אז הוא מצליח.

אם הוא מחליף את המטרה שלו מגשמית לרוחנית, זאת אומרת, שהוא חייב להפוך את עצמו מלקבל ללהשפיע, אז זה כבר לא כל כך תלוי בכל מה שיעשה בעולם הזה, אלא עד כמה שישפיע עליו האור העליון. וזאת כבר גישה אחרת לגמרי. אז הוא מגיע להכנעה, אז הוא מגיע לכל מיני פעולות שהחברה מחייבת, כי אין ברירה, כי רק בצורה כזאת הוא יהיה קרוב למאור המחזיר למוטב. ותפילה, שרק על ידי גילוי החיסרון שנקרא "מן", תפילה, רק על ידי זה הוא יזכה להמשיך את הכוח העליון עליו ולהשתנות באמת. אלו השלבים, ויש עוד אבל הם כבר אחר כך.

שאלה: שמענו בהסבר שחשובה מאוד ההשגה הפרטית, שכל אחד ביגיעה דורש מהבורא, "אני רוצה להשיג, אני רוצה להבין".

התפילה שלי, שאני רוצה להשיג, אני רוצה להבין?

תלמיד: עכשיו הסברת, עכשיו אמרת שחשובה התוצאה.

זה בתחילת הדרך, כשאדם מגיע מהעולם הזה, כמו שהוא למד בבית ספר וחי את החיים שלו, הוא יודע שביגיעה שלו הוא מקבל. אז אם הוא רוצה לדעת, להתקשר, הוא מתייחס לחכמת הקבלה כמו לכול יתר החכמות. זאת אומרת, עד כמה שהוא לומד הוא מתקדם.

תלמיד: אמרת גם שהבדיקה היא איך אני מתייחס לחברים.

אחת מהבדיקות, כן.

תלמיד: מצד שני בכל הסדנאות וכל השאלות, אנחנו לומדים שאין דבר כזה אני, אין, יש רק אנחנו, יש רק עשירייה.

אם אתה יכול להתכלל עם החברים, שבמקומך אתה תרגיש את כולם, אנחנו, זאת דרגה מאוד גבוהה.

תלמיד: בסך הכול אני אומר שלדעתי זה מבלבל, שברגע שמגיעה כזו מחשבה, איך אני, איפה האני שלי, אני צריך לדחות את העניין הזה לאנחנו.

זה מבלבל, אני מסכים,

תלמיד: אז אני בורח מהבירור האמתי.

הבירור האמתי הוא, שהאדם יחשוב מה חכמת הקבלה יכולה להביא לו, שהיא מביאה לאדם את שינוי הטבע. לא שאני בטבע שלי, כמו שאני עכשיו, מקבל מילוי וממלא את עצמי עם כל הידיעות והרגשות, אלא שאני מחליף את הטבע שלי, ואז לפי כמה שאני יכול לעשות את השינוי הזה בטבע שלי, לא אני, אלא על ידי המאור המחזיר למוטב, בזה אני מקבל כבר תכונה חדשה, תכונת ההשפעה, ולפי תכונת ההשפעה אני מגלה את עצמי שאני קיים במציאות של השפעה, היינו בעולם העליון.

שאלה: אדם שרואה בכל יום שהכוח שלו רק יורד, והוא הולך ומתנתק, הוא עשה את כל המאמצים, הוא נמצא בשיעורים, הוא היה בקבוצה, עושה הפצה, מלמד, ונולדת בו עוד ועוד ביקורת.

על מה ביקורת?

תלמיד: על כלום.

על כלום, את זה אני מבין, שעל כלום.

תלמיד: זו הבעיה.

זו בעיה? זה אפס, זה כלום, זה אפס, כי הוא לא מודד את עצמו נכון, זה מה שאני מנסה להסביר. מה זה נקרא "יורד" כל יום לאפס? יכול להיות שהוא עולה ולא יורד, תלוי מה הוא מודד.

מה אתה מודד במשך היום? למה אין לי הרגשה, למה אין לי השגה, למה אין לי הבנה. אין לי כלום. לאן אתה מסתכל? אתה מסתכל לכלים דקבלה שלך ואתה רואה שאין כלום. ועל זה אתה אומר שזה לא רווח, שזה הפסד? זה רווח. עוד יום עבר ואין לי כלום, עוד יום עבר ואין לי כלום, ועוד, ועוד, עד מתי? ומה אני רוצה שיהיה לי?

אני רוצה שתהיה לי אכזבה, שהדרך לא נכונה, שלא את זה אני עומד לקבל, אני עומד לקבל אכזבה, מכל החשבון שלי. אני מחפש חשבון בכלים דקבלה שלי, אז איך יכול להיות שבהם אני אמצא משהו רוחני? אז זה שמראים לי שם אפס ועוד אפס, וכל יום יותר ויותר אפס, זו עזרה מלמעלה. שהבורא מראה לי, הדרך לא נכונה, אתה יכול להמשיך אם אתה רוצה, אבל זה מה שיהיה לך, עד שתתייאש עד הסוף.

אז מה אני צריך לעשות? אני צריך לחשוב. קודם כל באיזה כלים אני עובד? בכלים דקבלה רוחניות לא מקבלים, זה דבר אחד. דבר שני, מה זה נקרא "שכר רוחני" שאני עומד לקבל? השכר הרוחני זה נקרא "אהבת הזולת עד אהבת הבורא", זה השכר הרוחני, השפעה, יציאה החוצה, זה השכר הרוחני.

אני נמשך לזה או לא? לא. אם לא, אז מה אני בכלל מצפה. אם כך אני צריך לחשוב, אני רוצה שיהיה לי כזה שכר או לא? אם כן, אז אני צריך לבקש מהבורא שיחליף לי את הרצון, שאני ארצה להיות המשפיע, הדומה לו, אוהב הזולת, מתחבר עם האחרים.

ואז אני מגלה שאני לגמרי, אף פעם לא הרגשתי את עצמי כל כך רחוק מזה, שאני לא יכול לחשוב על אחרים. אני מסתכל על האחרים, הם יושבים לידי כאן, אבל אני מתסכל עליהם כאילו שהם נמצאים באיזו גלקסיה אחרת, כזה רחוק שאני אפילו לא מרגיש אותם בכלום. קודם הייתי מרגיש יותר ועכשיו בכלל לא, אלה מין דמויות כאלה, רוחות רפאים.

ואז יש לי מזה כבר מצוי ורצוי. עד כמה שזה רצוי, בכל זאת אני חייב להגיע למצב שמה שאומרים לי על הרוחניות זה יהיה חשוב, לא שאני אוהב את זה, לא שאני רוצה את זה, אלא שזה יהיה חשוב. מאיפה? מזה שבכל זאת אני מקשיב בכוח, אני מקשיב לחברים, וכולם מדברים, וגם אני איתם חייב לדבר על חשיבות הרוחניות. שאין לי בזה שום מושג, ובאמת היא לא חשובה, מה חשוב לי לאהוב את הזולת? מי בעולם שלנו מכבד כאלה אנשים, אין, אפילו אין אותם כבר.

פעם זה היה אולי, היו אנשים שהיו צועקים שצריכים לאהוב את החיות, את בני האדם, את האוויר, את הכול. היום רואים שהכול מכור, הכול זה פוליטיקה, ואין שום דבר תחת זה, חוץ מהרווח שיש שם למישהו, לכן הם צועקים. אז אנחנו צריכים לעבוד על זה שתהיה לנו מטרה רוחנית, שהיא לפחות איכשהו חשובה. כמה שנדבר על זה, כמה שהחברים ידברו על זה, הם ישפיעו עלי ואני ארגיש שזה באמת משהו שחשוב. לי לא, אבל חשוב.

אתמול ראיתי איזו תזמורת מגרמניה ובירנבוים היה המנצח, אני לא כל כך אהבתי את זה אבל אני רואה אלפי אנשים יושבים, מסתכלים ונהנים, והם יושבים שעתיים בלי לזוז. אם כך זה חשוב, לי לא, אבל אני מכבד את זה, לא יכול לזלזל כל כך מפני שהאחרים מקשיבים. כך גם כאן, מחשיבים את תכונת ההשפעה בחברה הזאת, כך הם מדברים לפחות, אז גם אני מתחיל לכבד את זה שיש דבר כזה שנקרא "רוחניות", ששם הכול פועל לפי חוק ההשפעה וזה עולם אחר, מרחב אחר לגמרי, אנטי, ושם מתקיים הכול לפי כוח השפעה. אני חייב איכשהו לקרב את עצמי לזה, זה נקרא "רוחניות". "רוחניות" זה לא נקרא מה שהדתות מציירות לך כל מיני קסמים שאתה יכול לעשות משהו שבא לך.

תלמיד: יש פה בעיה, אין טעמים בכלים גשמיים ואין טעמים בכלים רוחניים, בגלל שאתה לא ברוחניות אז אין טעמים ברוחני. איפה פה אתה מתקדם? יש חברה, יש עשירייה אבל אולי אין טעמים גם בעשירייה, גם בחברים.

נכון. אתה חושב שרק לך?

תלמיד: לא. אתה רואה שהבורא עושה הכול, אבל יש נקודה שבן אדם גם לא יודע מה לבקש, בגלל שהוא רואה תהליך, כמו שאנחנו מביאים איזו חיה שצריך להרוג לפני שאוכלים, יש פה רגע שלא ברור מה לבקש מהבורא בכלל.

אם אני אשמע אותך, מזה לא יצא שום תיקון, יותר טוב שאתה תשמע מה שאני אומר. זה לא יעזור, כל הטענות שלך הן טענות צודקות מטעם הרצון לקבל, כל מה שאני אומר זה נכון וצודק מטעם הרצון להשפיע, אז תראה מה אפשר לעשות.

תלמיד: אני מבקש לדעת מה לבקש?

אתה לא תוכל בכלים שלך, בשכל שלך, ברגש שלך, בצדק שלך למדוד רוחניות. לא תוכל, זהו, זה משהו שנמצא לפניך. כשיש לי חתול בבית, אני יכול לקרוא לחתול הזה אלף פעם איזה ספר חכם, זה לא יעזור לחתול. אלא כאן ישנה פעולה של המאור המחזיר למוטב, שהמאור הזה מביא לאדם כלים נוספים, חדשים, ואז בכלים החדשים האלו, האדם מתחיל להרגיש רוחניות.

והטענה שלך, "אני לא יכול בכלים שלי להרגיש רוחניות", ודאי שלא, ודאי שעל זה אין מה להתווכח, מה אתה כאן מתחיל להתרגש? תירגע ותחשוב, איך אתה רוכש כלים חדשים, זה הכול, זה מה שאתה צריך. וכלים חדשים באים על ידי המאור המחזיר למוטב, אז תחשוב איך אני מעורר את המאור. זה העניין, ולא שאתה תדע יותר ואתה תעשה משהו.

אתה צריך לעשות דברים ספציפיים מיוחדים, אני הולך להתחבר עם החברים, אני הולך לעשות פעולות משותפות איתם. האם אני רוצה את זה? ודאי שאני לא רוצה. האם אני אוהב אותם? אני שונא אותם. אז בשביל מה אני עושה את זה? כדי שעל פני השנאה, על פני הדחייה אם אני אעשה מאמץ, אז במאמץ הזה אני רוצה להרוויח את המאור המחזיר למוטב. הוא מגיע לפי היגיעה שלי, עד כמה שאני לא רוצה אבל אני עושה.

אבל אני לא מסוגל לעשות, אני שוכב, לא יכול לקום. אני יודע שעוד מעט יש ישיבת חברים או משהו כזה, אני לא יכול להזיז את האצבע. מה אעשה? לכן אני חותם מראש ברית עם החברים, וסדר יום שיהיה לי ברור, ומכין את עצמי איכשהו כדי לעבוד לא לפי הכוחות שלי, הרצונות שלי, אלא לפי מה שאני מקבל מהחברה. אם אני הולך איתם יחד, "איש את רעהו יעזרו", אני אקבל מהם כוח, ולְמה יספיק לי הכוח הזה? הוא יהיה מספיק רק לדבר אחד, שאני אבקש, "תן לי טבע חדש".

אין לנו עבודה למעלה מהרצון שלנו, אנחנו למעלה מהרצון שלנו לא יכולים לעבוד, לא יכולים לעשות שום פעולה, אנחנו יכולים רק לבקש, לכן התפילה זה הדבר העיקרי. ומה שאתה טוען, זה בסדר, ודאי שעל זה אין מה לדבר, את זה כל אחד יכול כך להגיד. יש כאן מישהו שחושב אחרת, שמרגיש אחרת? לא.

שאלה: אחד הדברים בעבודה שלנו, תכונה מאוד חשובה היא מידת הסבלנות בדרך. גם מידת חוסר הסבלנות חשובה, אם אני מפגין חוסר סבלנות, כלפי מה חוסר הסבלנות?

זה כאן העניין, כלפי מה אני נמצא סבלני, וכלפי מה אני בחוסר סבלנות. את זה אתה תבדוק. כנראה שבהשגת המטרה האמתית אני צריך להיות כמה שיותר סבלני, ועם כל דבר שאני עושה, אני צריך להיות בחוסר סבלנות, לא סתם להמשיך להמשיך שנים, לעשות איזו פעולה ולצפות לתוצאה. לא. אלא לבדוק מהר, עושה, בודק, עושה, בודק. כמה שיותר ייאושים יהיו בדרך, לפי זה תהיה לנו התקדמות יותר טובה.

שאלה: למה הכוונה כשנאמר שהאדם צריך ללמוד תורה ולעסוק בחסדים? ללמוד תורה זה עוד איכשהו ברור, אבל לעסוק בחסדים בכלל לא ברור מה זה.

לא, "ללמוד תורה" זה גם לא ברור, ללמוד תורה זה לא מה שאנחנו לומדים, "ללמוד תורה" זה נקרא שאנחנו רוצים את המאור המחזיר למוטב. איפה כתוב על לימוד התורה? זה המאור המחזיר למוטב, זה מה שאני רוצה שיבוא אלי, שהתורה מלמדת אותי, לא הספר ולא אני. זה שאני על ידי הטקסט מעלה את החיסרון שלי לשינוי, ואז אני מתחבר למקור העליון והוא מתקן אותי, זה נקרא "ללמוד תורה". זה המאור שבתורה ולא מה שכתוב בספר עצמו.

שאלה: בסעיף ב' כותב הרב"ש שאדם צריך לעשות ברור נכון. איך אפשר לעשות ברור נכון? זאת צריכה להיות עבודה שלי או שאנחנו צריכים להתיישב כעשירייה ולבצע את הברור הזה יחד, איך נכון לארגן את זה?

הוא אומר, "שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה לבד. וכרב הונא, דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוקי," זאת אומרת חייבת להיות כאן גם גמילות חסדים. "כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה". זאת אומרת שלא קשור לכוח עליון. הוא חייב גם להשתוקק לגמילות חסדים. זאת אומרת, לקשר נכון עם אחרים אחרת התורה שלו זה רק כמה שילמד יותר דפים, כמה שיהיה יותר גאוותן מעל האחרים שהוא נקרא "הלומד, החכם". חכם זה חכם בלב, שיש לו לב רחב שיכול להכיל את החכמה, חכמת התורה.

שאלה: דיברת על שלושה מכשירים שיש בידינו. קודם האדם משתוקק לידיעה, ללימוד, אחרי זה משתוקק לחיבור ולהפצה, בסופו של דבר בשלב המתקדם ביותר משתוקק לבקשה לבורא שהכול תלוי בו, אם הבורא ייתן ייתן ואם לא אז לא.

אם אני נמצא עדיין בשני השלבים הראשונים, מאמין בהפצה, בחיבור, בידיעה, איך להתקדם משם לשלב של בקשה מהבורא, צריך להכניס את הבקשה הזאת באופן מלאכותי או לעבור באופן טבעי בין השלבים האלה?

להכניס באופן מלאכותי ולחשוב עליה יותר ויותר וחוץ מזה אנחנו עכשיו נלמד את זה ובכנס הקרוב אני מקווה שזה יהיה לפחות אחד מהנושאים העיקריים.

שאלה: למה אנחנו לא רואים את התוצאות של התפילה שלנו?

למה לא רואים את התוצאות מהתפילה שלנו? מפני שהתפילה שלנו לא נכונה. זה כמו שאומר בעל הסולם, ילד צורח ברחוב ליד אבא וכולם שואלים למה אתה כל כך אכזרי שאתה לא נותן לו מה שהוא רוצה. אז הוא אומר, הילד מבקש לנקות את העין שלו עם סיכה, כי יש לו משהו בעין. זו דוגמה לא כל כך מובנת. אם אנחנו מבקשים משהו שלא לטובתנו הרוחנית ודאי שאנחנו לא מקבלים. אנחנו מקבלים את זה בצורה הפוכה, זאת אומרת להראות לנו ששאלנו לא טוב.

שאלה: האם מהות התפילה משתנה כתוצאה מגילוי החיסרון החדש, או שמשתנה הכוח שאיתו אנחנו פונים לבורא, באיזה כוח?

לא הייתי אומר שמהות התפילה משתנה. מהות התפילה היא די פשוטה, פונים לבורא בהערכה שיש לו כוחות, אחרת למה פונים, ומבקשים. מה מבקשים? כלים דהשפעה, רצון להשפיע, חסד. וזה מה שעומדים לקבל, ולהודות. זה הכול. סך הכול תפילה ברוחניות זה נקרא "העלאת מ"ן", אני מעלה חיסרון. אבל חיסרון צריך להיות בהתאם למה שהעליון רוצה. זה נקרא "עשה רצונך כרצונו".

אם אני מעלה את הרצון שלי לבורא, הרצון שלי יהיה כמו שהבורא רוצה ואז הרצון שלי יתקבל. ואז יהיה הרצון שלי והרצון שלו כרצון אחד, ואז אני אקבל חלק מהבורא ואהיה דומה לו.

שאלה: כל אחר הצהריים אני חושב למה אני לא מקבל אחרי כל כך הרבה שנים של לימוד, למה הבורא לא שומע את התפילה שלי, למה חשוב שאני ארצה להשפיע לבורא וכולי, ופתאום אני מגיע לשיעור ואתה מדבר בדיוק על הנושא הזה. אדם חושב על איזה נושא בספק, ופתאום מגיע לשיעור בלי לדעת והשיעור מדבר בדיוק על הנושא הזה. מה זה אמור להיות, כאילו צירוף מקרים?

בא אלי מלאך לפני השיעור ומספר לי עליך, שאתה את זה רוצה לשמוע ואז אני מקיים. אתה מבקש, זה נקרא "הצדיק מבקש והקדוש ברוך הוא מקיים", אז הוא אומר לי ואני עושה. ככה זה. אם יש לך חיסרון אתה תמיד תשמע לפי החיסרון.

שאלה: בכל זאת יש רצון לעשות בירור על מה שהרב"ש כותב ומה שאתה אמרת. מצד אחד הכרחי פשוט כל הזמן להתאכזב בכלים דקבלה ולבקש שהוא יחליף את הרצון הזה באהבת הזולת. רב"ש כותב שצריך ללמוד את התורה ולעסוק בגמילות חסדים. איך לקשור את הדברים האלה, איך לעשות את הבירור הנכון בעשירייה?

תחשוב על זה ואז תוכל לקשור. אני לא אגיד לך איך. יש לך טענה, תפתור אותה. אין לי מה להגיד, תצטרך לחשוב על זה. אבל בביקורת שלך, תעשה ביקורת על עצמך ולא על מה שחכמת הקבלה דורשת ממך.

שאלה: אתמול למדנו כמה חשובה העבודה הפיזית, או כל עבודה אחרת לצורך ההתקדמות הרוחנית בקבוצה. היום אמרת שאנחנו יכולים באמת רק להתפלל. איך לסדר את שתי ההשקפות השונות האלה?

אתם תצטרכו את זה לפתור לבד, אני לא אתן לכם פתרונות. אתם שומעים מה צריכים לעשות. אנחנו לא פעם דיברנו על זה שהכול פותרים על ידי תפילה. בבקשה, תשאלו למעלה, יש תפילה לפני תפילה. תפילה, תפילה לפני תפילה, בבקשה, תשאלו. יש שאלה, לא אלי. אני רק רוצה לכוון אתכם לשמים, מה שנקרא. ככל שיהיו לכם שאלות יותר ואתם תבינו שהשאלות האלו מכוונות אתכם למטרת הבריאה, אז יותר תרוויחו. דווקא הכול בנוי על שאלה.

שאלה: מהי התודה, איך מקבלים אותה ואיך אני יודע שהתקבלה? מהי גמילות חסדים ואיך אני יודע שזה התקבל?

כל רצון שהאדם מעלה למעלה הוא בטוח מתקבל, אין דבר כזה שסתם יש איזו ירייה באוויר, אלא הוא תמיד נכנס למקום הנכון. עכשיו השאלה רק, איך המקום הזה מגיב על אותו חיסרון שאדם מעלה. אז כאן זה תלוי עד כמה שהרצון של האדם והרצון של המערכת העליונה שאליה הוא פונה, המחשבות, הערכים, התוכניות הן דומות ובהתאם לזה ישנה התגובה. יש שם מקום שעושה חשבון והשוואה ביניהם ולפי זה מגיעה תגובה.

אנחנו לומדים את זה מהעלאת מ"ן בתלמוד עשר הספירות, עד כמה שרצונך דומה לרצונו או ההיפך, לפי זה אתה מקבל תגובה. ככה זה קורה.

שאלה: מה קורה כאשר אני לא רוצה משהו ולא שואל למה אני לא מקבל, זה נראה לי יותר גרוע, כי בגלל זה אנחנו לא מעלים תפילה?

בטח שזה גם לא טוב. יותר גרוע או לא אני לא יכול להגיד, אבל בטח שלא טוב. הטוב ביותר, שרצונך הוא כמו הרצון של המדרגה העליונה, ואז שני הרצונות האלה פועלים יחד ואתה מקבל מלמעלה ממש עזרה שלמה, מפני שהחיסרון שלך מינוס והוא בדיוק נכלל בחיסרון של העליון, פלוס.

למה בעליון החיסרון הוא פלוס? כי הוא רוצה להשפיע, הפרה רוצה להיניק, ואתה בדיוק רוצה לקבל, לינוק אותו דבר מה שיש לה. אז אתם נפגשים יחד ואתה כנוקבא והוא כזכר ואתם עושים זיווג דהכאה ומולידים פרצוף חדש מלא מלא באור העליון שאתה מקבל מהעליון.

תלמיד: מה זה אומר, "עשה רצונך כרצונו"?

בדיוק כך. תעשה שהרצון שלך, מה שאתה תבקש, שיהיה בדיוק כמו רצונו לתת.

שאלה: האם הבקשה האמיתית, החיסרון היא תוצאה של הלימוד והעבודה בחברה, האם זאת תפילה קבועה? כי אני מרגיש שזה אף פעם לא יהיה מספיק, בכל מצב, כל מה שאני עושה בשביל החברים, אפילו בעולם החיצון, הבורא תמיד כאילו מראה לי שזה אף פעם לא מספיק, שאני תמיד הפוך אליו.

אני אגיד לך רק דבר אחד. הבורא שומע כל אחד, אבל מגיב בצורה נכונה רק לאלו שיכולים להתחבר ביניהם. אחרת אתה לא מתאם עצמך עימו, לא מתאים את עצמך אליו בכלל. אם אתה רוצה [שהבורא יקבל את התפילה] ומי זה הבורא? מדרגה יותר עליונה, [ואם אתה רוצה] שהיא תקבל את החיסרון שלך, אז אתה חייב לסדר את זה נכון. זאת אומרת להתחבר עם עוד כמה חברים, רצוי עם עשרה, כי העשרה שלך הם יהיו כמו אחד בדרגה יותר עליונה שאתה פונה אליה. עשר שווה לאחד, ואז אתה יכול להגיע למצב שהחיסרון שלך, התפילה שלך, הבקשה היא תתקבל למעלה, אבל זה בתנאי שאתה רוצה להתחבר עם האחרים.

כשאתה רוצה להתחבר עם האחרים, החיסרון שאתה לא מסוגל להתחבר איתם, הוא גם נקלט והוא מאוד רצוי למעלה. ואז מלמעלה מגיע אליכם כוח, שאתם על ידו יכולים להתחבר. וכשאתם כבר מרגישים את עצמכם מחוברים איכשהו ביניכם, אז יש לכם השלב הבא על מה לבקש, "שייתן לנו כוח להשפיע לו", כי אנחנו עכשיו כבר מחוברים ואנחנו כאחד ואנחנו במשהו דומים לדרגה שלו.

(סוף השיעור)

---

1. "למה לי לדעת, כמה מלאכים בשמים, וכיצד נקראים בשמותיהם." (בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות")↩