שיעור בוקר 02.04.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 04.05.2016

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/series/cu/NJswUzQB?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות", כרך ו', חלק ט"ו,

דף א'תצר"ח, עמ' 1698, "בנין הנוקבא דז"א", אות ט"ו-י"ז

אות ט"ו

"* ועתה נבאר ג' בחי' אלו, איך היו מתחלת בריאת העולם עד עתה. הנה בזמן העיבור היתה היא עדיין בבחי' נקודה א' כלולה מי', והיתה למטה מאחורי היסוד דז"א."

* ע"ח ח"ב שער מיעוט הירח פ"ב.

תתארו לעצמכם, שאם אנחנו מתחברים בצורה כזאת כבר אנחנו נכללים ברוחניות באיזו מידה. בנקודת הכתר, בנקודה אחת, אבל כבר נמצאים בזה. הכול תלוי עד כמה שיודעים כל אחד לוותר על עצמו למען החיבור בין כולם.

אות ט"ז

"וכאשר נברא העולם של אצילות, ונולדו זו"ן, התחילה היא להתגדל עד יום ד' של ימי בראשית, ואז נגדלה כל ג' בחי' הנ"ל שיש בבחי' אחור באחור," זאת אומרת, עיבור, יניקה, מוחין דאחור, לזה היא מגיעה ביום ד' דמעשה בראשית. "והוא עד שתהיה בחי' פרצוף גמור בי"ס באחור באחורי החזה, ושם היה שיעור קומתה משם ולמטה, וגם האורות של ה' ספירות ראשונות דז"א היו מאירין בה מלמעלה למטה אב"א."

כך בצורה פשוטה זה ברור. שאחרי שנברא עולם האצילות היא התחילה להתגדל עד יום ד'. מה נעשה ביום ד'? עיבור, יניקה, מוחין. כמו שכתוב כאן, שיש בבחי' אחור באחור ואז יהיה לה פרצוף גמור באחור דזעיר אנפין, ושם שיעור קומתה.

אות י"ז

"וכאשר הירח קטרגה, אז נתמעטה מן שיעור הנ"ל, וחזרה להיות כבתחלה בבחינת המיעוט היותר גדול שאפשר להיות, והוא שהי' ספירות שלה חזרו ונתעלו ונסתלקו בשרשיהן בט"ס של ז"א, כי משם יצאו כנ"ל, ולא נשאר רק המלכות שבה, שהיא נקודה א' כלולה מי', תחת אחורי היסוד של ז"א."

פירוש אור פנימי לאות ט"ז

"וכאשר נברא העולם של אצילות ונולדו זו"ן התחילה היא להתגדל עד יום ד' של ימי בראשית ואז נגדלה כל ג' בחינות הנ"ל שיש בבחי' אחור: כלומר, שעד יום הד' הספיקה להתגדל בכל ג' הפרצופים: דעיבור, יניקה, מוחין, בבחינת האחור דז"א, דהיינו רק מבחינת השלמת כלים בלבד, כי ע"י התלבשות נה"י דאמא בנוקבא, ירדה הה"ת מעינים שלה והוחזרו אח"פ שלה למדרגה, והשיגה ע"ס חב"ד חג"ת נה"י דכלים, אבל מבחי' האורות עדיין אין בה אלא בחי' ו"ק דגדלות, וע"כ נבחן פרצוף המוחין הזה שהוא רק בחי' אחור, כי השלמת הכלים הוא השלמת אחורים בלבד. כי הכלים מכונים אחור, והאורות מכונים פנים.

גם השלמה זו דכלים לא היתה ע"י מוחין דאו"א, אלא ע"י מוחין דישסו"ת הנקרא לעיל, שה"ר מאירים אליה ממעלה למקום החזה ולמטה, ע"י כפיפת ראש דז"א, כמ"ש לעיל (בדף א' תרצ"ג ד"ה ד' בחינות). ע"ש. וזה אמרו "וגם האורות של הה' ספירות דז"א היו מאירין בה מלמעלה למטה אב"א" דהיינו ע"י כפיפת ראש דז"א, כנ"ל."

זאת אומרת, זעיר אנפין עושה כאן כל מיני מעשים כאלו כך שהוא יוכל להתאים את עצמו לפחות באיזו מידה לנוקבא, לעזור לה לגדול ולהיות מוכנה לקבל ממנו גם אורות. אז יש לו פעולות שהן נקראות הרכנת הראש, שאורות דחסדים שיש למעלה מחזה, מטבור הם מאירים למטה, ולמטה עומדת מלכות, ואז מלכות מקבלת את האורות האלו ועל ידם היא גדלה ומכינה את עצמה לתיקונים יותר גדולים כלפיו. כי כל התיקונים שלה זה להיות מוכנה לקבל מזעיר אנפין את כל מה שיש בו.

פירוש אור פנימי לאות י"ז

"הירח קטרגה, אז נתמעטה משיעור הנ"ל וחזרה להיות כבתחילה בבחינת המיעוט היותר גדול וכו'. ענין קטרוג הירח, כבר נתבאר לעיל דף אלף תרצ"א ד"ה וכדי ע"ש. שהיה מטעם, כי פרידתה מז"א, גרם לה שם חוסר חסדים, ולא יכלה לעמוד שם בגדלות אלא לחזור לבחינת ו"ק להיות דבוק עם ז"א בכותל אחד, כדי לקבל ממנו חסדים, אמנם נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שתחזור לבחינת נקודה תחת היסוד, שפירושו, שתחזור לבחינת עיבור, כי משם מתחיל העיבור שלה, כנ"ל. אמנם אין זה חזרה לאותו בחינת העיבור דאחור שהיה לה מקודם הקטרוג, אלא היא עיבור חדש דבחינת פב"פ, הנקרא עיבור ב' דמוחין דפנים, ומעתה מתחילים עי"מ שלה דד' הבחינות דפנים הנ"ל בדברי הרב. ונמצא שלא הפסידה הירח כל כך מחמת קטרוגה, שהרי הרויחה, כי מעתה מתחילה להבנות פב"פ.

ויש לדייק כאן, כי נודע, שז' ימי בראשית, הם בחינת ז"ת חג"ת נהי"מ, ונמצא יום הד' שהוא ספירת נצח, וא"כ היה צריך להיות מיעוט הירח ביום ה', שהוא ספירת ההוד, כי הנוקבא היא בחינת הוד, ולא בחי' נצח שהוא יום ד'. וזה מובן עם המתבאר לעיל, שאי אפשר שתהיה הנוקבא בקומה שוה עם ז"א, זולת ע"י התכללות נו"ה ביחד, ואפילו לבחינת קומה שוה עם יעקב צריכים להתכללות נו"ה, ע"ש. ולפיכך הכרח היא שמטרם שבאה בבחינה ג' דאחור להיות בקומה שוה עם יעקב, כבר היתה הנוקבא נכללת בספירת הנצח, וע"כ נעשה המיעוט ביום ד' שהוא נצח."

זאת אומרת, אמנם הכלים שלה הם בהוד וזה יום חמישי, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, אבל מפני שחייבים להתכלל בנצח, ביום ד', אז לפי זה זה קורה.

שאלה: למה מורגש היום כאילו נכנסנו בשיעור בקיר? היינו בימיים האחרונים בעבודה מאוד חזקה בינינו, גם התכללנו קצת עם הכנס במוסקבה, גם עבדנו כאן בעשיריות, ניסינו לגבש את הצ'ק ליסט הרוחני שביקשת, הגענו היום, ואני לפחות מרגיש שלפנינו יש קיר. איך מביאים את כל מה שעברנו ביומיים האחרונים לשיעור, ולא אומרים כשהרב איננו אנחנו עובדים וכשהוא חוזר המצב חוזר לשגרה של אדישות, זה לא אמור להיות כך.

קודם כל, הכלל הראשון ברוחניות, שאני לא מתפעל ממה שעובר, עליי, על העולם, על מה שלא יהיה. כל זה מגיע מלמעלה, מכוח עליון "אין עוד מלבדו", מה שצריך לקרות יקרה, אני לא הולך לעשות ביקורת עליו, אני גם לא מבין איך הוא מפעיל את המציאות. אנחנו רואים עד כמה שאנחנו לא מבינים מה קורה, אלא אני צריך לקבל כל מצב ומצב ולתקן אותו כך שאני נמצא עימו באמונה למעלה מהדעת בדבקות, זה הכול. קודם כל.

לכן עליי זה לא משפיע מה שאני הייתי שם ומה שאני עכשיו כאן. זה משפיע על העבודה, זה תנאים אחרים, אבל ממשיכים. זה נקרא הזדמנות למסירות נפש בכל מצב.

אני שמח לשמוע שאתם הייתם כאן בהתרוממות יפה, טוב מאוד.

שאלה: נכון לעכשיו אחרי יומיים שישבנו בינינו בסדנה בעשיריות ובנינו צ'ק ליסט, זאת אומרת לקחנו את העיקר מעקרונות רב"ש ובנינו לעצמנו, הוספנו על זה אפילו משפטים שיעזרו לנו לבדוק את עצמנו במהלך היום, בשפה שלנו, אנחנו נמצאים במצב שלכל עשירייה יש את הצ'ק ליסט הרוחני שלה שאיתו היא מודדת את עצמה במהלך היום. השאלה היא האם אנחנו צריכים להמשיך כך כמה ימים או שאנחנו צריכים מיד לחפש לעצמנו צ'ק ליסט שיהיה משותף לקבוצה כולה וכל עשירייה מודדת את עצמה כלפיו?

תנסו בינתיים כך, שבוע ימים, כל אחד לפי זה. ואחר כך צריכים לראות כבר עם התרשמות מהמעשה, מהבדיקה, עד כמה שזה עובד ובאיזו צורה כן, לא, שיהיה לכם יותר מוחשי מה לעשות. אבל וודאי שאנחנו צריכים להגיע לצורה אחידה.

שאלה: רוב העשיריות הצליחו לגבש צ'ק ליסט, היו כמה עשיריות שלא הצליחו, האם כדאי לעשיריות האלה להשתדל לגבש צ'ק ליסט או אולי לעבוד ישר עם קטעי רב"ש?

אולי צריכים לעזור להם, אולי הם לא הבינו בדיוק מה נדרש מהם. אתם מבינים בשביל מה הצ'ק ליסט הזה? כדי לבדוק כמה פעמים ביום האם אנחנו נמצאים מכוונים נכון למטרת הבריאה, שאז אנחנו ניקרא "ישראל", "ישר א-ל".

תלמיד: האם מה שחשוב זה לא שיהיה לכל אחד את הצ'ק ליסט, אלא התהליך שהעשירייה עברה בשביל לגבש את הצ'ק ליסט, את ההסכמה, המאמץ המשותף הזה?

לא, זה כבר נעשה, קיבלתם כתוצאה מזה איזו תוצאה. כתוצאה מהמאמץ, מכל מה שהיה, קיבלתם תוצאה, עכשיו צריכים להמשיך הלאה. אם אני אתחיל עכשיו לחטט למה ואיך זה היה, זה חזרה.

תלמיד: פשוט כי היה מאוד אכפת לאנשים בדיוק הניסוח והשאלה ומה אני צריך לשאול את עצמי, והסדנה עצמה היתה מאוד מאוד אינטנסיבית עד שהגיעו להסכמה.

טוב מאוד, ואסור יותר להיות בזה.

שאלה: עבדנו על ארבעה עקרונות רב"ש ביום אחד.

זה לא חשוב לי עכשיו על מה עבדתם, אלא אתם עכשיו צריכים לבדוק בפועל את מה שהשגתם ולראות האם כן או לא, נכון לממש את זה או לא, האם אנחנו צריכים להוסיף לזה עוד משהו. צריכים להכניס את זה לאיזה עיבוד עכשיו. נניח שאני בניתי איזה מכשיר אז אני צריך לעשות לו איזו הרצה זמנית בינתיים, פרוביזורית, "כאילו", כשזה עדיין עומד לי על הסטנד וכן הלאה. ואחר כך אני מוסיף לו עוד משהו ועוד משהו, מגלה עוד דברים שצריכים להביא לו כתומכים ולהמשיך. לכן כדאי להריץ את העניין הזה כבר עכשיו מיד במעשה במשך כמה ימים.

תלמיד: ואז כל עשירייה עובדת עם עצמה על מה שהיא השיגה ורק עוד שבוע אנחנו נבדוק ונראה איך אנחנו מכנסים את זה לאחד או ממשיכים אפילו.

כן, בדיוק.

שאלה: לגבי היחס ללימוד, איכשהו יש איזו הרגשה של ריחוק מאוד גדול.

מהלימוד?

תלמיד: מחוסר יכולת להתקשר לטקסט, חוסר יכולת להרגיש את הטקסט, חוסר יכולת שהטקסט יגע בך.

יש כאן כמה דברים. קודם כל בכלל, אנחנו נמצאים בוא נגיד, בהכרה חיצונית של חכמת הקבלה, הכרה חיצונה, כי אנחנו משתדלים לדעת מהי. בעצם העמותה הזאת שנקראת "קבלה לעם" או תקרא לזה בצורה אחרת, היא חוג לחכמת הקבלה, כמו שיש לך הרבה חוגים ללימוד תורה שלשם באים אנשים והם לומדים פרשת השבוע או איזה משניות או משהו, מסבירים להם איזה הרצאות פסיכולוגיות או משהו על פי הקבלה, סיפורים מהתנ"ך. יש מלא חוגים כאלה, וכך גם אצלנו.

רק אנחנו במקום ללמוד סיפורי תנ"ך או פרשת השבוע, אנחנו לומדים את חכמת הקבלה, אבל זה פשוט גם כן מין חוג כזה. באים אנשים, עוזבים אנשים, נמשכים יותר, נמשכים פחות. ודאי שלחכמת הקבלה נדרשים תנאים יותר קפדניים מאשר בחוג אחר, כי כאן זה בכל זאת דבר שלא כל כך מוכר לכל אחד, וגם לא כל אחד מתעניין בזה. אמנם כאילו משמיעה ראשונה הוא כן רוצה את זה, אבל אחר כך הוא רואה שלא, שזה מה שיש.

אני זוכר שנכנסתי לאוניברסיטה ללמוד יחד עם הבן דוד שלי, והוא נכנס לפקולטה אחרת, לפקולטה לטכניקה אלקטרונית. ואחרי שנה הוא אומר, אני מפסיק ללמוד את זה. למה? הוא אומר, לא חשבתי בכלל שזה מה שזה, מדובר על כך שיש לך איזה נפח עם גז מסוים ואתה לומד איך מתנהגות המולקולות והאטומים בתוך זה, זה בעצם העניין. ואז הוא עזב. זו הייתה לי דוגמה מאד ברורה כזאת. זה בחור שכל כך רצה דווקא לזה ללכת, וגילה שזה לגמרי לא מעניין אותו.

אז אותו דבר אצלנו, אנשים מגיעים, מה הם חושבים על חכמת הקבלה? כל מיני דברים. אם זה לא בדיוק לפי מה שהאדם חשב קודם, שזה בא לו מכל מיני צורות, מכל מיני שמועות שמסתובבות בעולם מה היא חכמת הקבלה, אם זה לא זה, הוא עוזב. ממשיכים כמות קטנה. אבל בעצם אנחנו רק מספרים מה היא חכמת הקבלה, זאת צורת ההיכרות החיצונה.

אם אתה רוצה להיכנס להיכרות פנימית יותר, אתה צריך שיהיו לך כלים, אז אנחנו צריכים לפעול לפתח את הכלים שאיתם יחד נכנסים פנימה. שאז בתוך הכלים האלו אתה תתחיל להרגיש את התופעות, ואז אתה תלמד אותן בצורה פנימית, בתוך הכלים שלך, בתוך הרצונות המקושרים שלך, המסודרים כבר בצורה מסוימת, ואז חכמת הקבלה היא תהיה חכמה פנימית שלך. בינתיים היא רק משהו מבחוץ, שאתה לומד מחוצה לך.

תלמיד: אז עבורנו בעשיריות כרגע, אנשים שכבר יש להם איזה ותק מסוים בלימוד של הדבר הזה, מה הכי נכון לנו לעשות בשביל כן להרגיש יותר פנימית את כל מה שאנחנו לומדים. כי גם הולך ונהיה יותר מובחן שכאשר אנחנו כן מצליחים איכשהו לשייך את זה לעבודה בינינו, אז זה חי. ואז פתאום כשמגיעים לאיזה מקומות שאנחנו לא מצליחים לשייך את זה לעבודה, זה עובר מעליך ואתה מתייאש.

נכון. אנחנו קוראים עכשיו נניח ב"תלמוד עשר הספירות" איך נוקבא נמצאת שם בקשר, בהתקשרות לזעיר אנפין. עדיין אין בנו את ההבחנות הללו, בצורה רגשית זה לא עובר עלינו, זה קצת מעלינו, מחוץ לרגש שלנו, אז אנחנו לא מרגישים בחלק הזה שום קשר, זה נכון. אבל לומדים אותו כעניין הסגולה, כמו שבעל הסולם כותב באות קנ"ה בהקדמה לתע"ס.

אבל אתה צודק בקשר לעשירייה. שאם איזו עשירייה מגיעה למצב שהיא מסוגלת להתקשר לנקודה אחת בין כולם, בין כל העשרה חברים, אז היא הופכת להיות נקודת המלכות. ואז היא מתחילה להרגיש איך שפועל עליך זעיר אנפין העליון. אמנם היא לא מרגישה אותו אבל אחר כך היא מתחילה להרגיש, היא מתחילה להרגיש שבמאמצים משותפים היא כאילו מתקרבת אליו, זה נקרא שהיא עולה עד החזה שלו וכולי וכולי.

אבל קודם כל זה הקשר בינינו להביא את עצמנו לנקודת קשר אחת. ומאז והלאה מתחילה להיות חכמת הקבלה המעשית. מעשית, שאנחנו בינינו מבצעים ומרגישים מה קורה כתוצאה ממעשים.

תלמיד: עוד דיוק קטן אם אפשר. כשיש למשל מצב שבו מעבירים חומר לתלמידים חדשים יותר במסגרת הקמפוס, אז לא משנה מה אמורים ללמד באותו יום במסגרת הקמפוס איכשהו זה מתקשר למה שלמדנו בבוקר.

בבוקר למדתי חלק ט"ו תלמוד עשר הספירות. ובקמפוס גם כן?

תלמיד: לא, אתה לא לומד תלמוד עשר הספירות ולא חלק ט"ו, אבל איכשהו דברים מתוך ההרגשה, מתוך החיות של מה שעובר בשיעור בוקר, כמעט תמיד מצליחים לקשר אותם אחר כך לשיעור שהוא לכאורה בכלל לא קשור.

זה קורה, אני מבין שזה קורה בצורה טבעית למלמד מפני שהוא חי את זה, אז באיזו צורה זה השפיע עליו. אבל בעצם זה לא צריך להיות, הוא צריך לקרוא, לחדש לעצמו אותו חומר שהוא הולך ללמד.

תלמיד: כן, זה לא שמלמדים מה שלמדו בבוקר, אבל איכשהו תוך כדי זה אתה מרגיש את החיות. ואז באים הנה, לתוך עשרה אנשים בוערים, שהם הכי גדולים מהבחינה הזאת ואז החיות איכשהו איננה.

איזו חיות?

תלמיד: החיות שהייתה קודם, מתוך הלימוד, פתאום פה היא איננה.

מתוך הלימוד בבוקר, או מתוך הלימוד איתם?

תלמיד: החוויה של הקשר לטקסט שמרגישים איכשהו כשמלמדים איננה.

אני חושב שאתם לא צריכים לעשות את זה, אני לא יודע למה אתה מספר לי את זה. אני הולך אליהם לספר עכשיו על ד' בחינות דאור ישר, נניח לימוד כזה, או אפילו על העבודה. אז אני צריך את זה לדעת, אני צריך בזה לחיות, אני צריך להיכנס לזה לפני השיעור ולגשת אליהם עם המטען המתאים הזה. ושיעור בוקר אני לא רוצה בכלל, לא לזכור אותו ולא לחיות ממנו. זה לא טוב להם.

תלמיד: התכוונתי לאותה ההרגשה שיש פתאום כשאתה כן מסביר על אותן ד' בחינות דאור ישר, או כל חומר אחר שלא יהיה, ופתאום כשאתה בא לפה, ותמיד אתה בא אחרי כזה דבר עם המון רצון, עם המון דברים בפנים שאתה רוצה לחלוק, ואז העבודה מול הטקסט היא כאילו אחרת, היא כאילו מִדבר. אפשר לשבת ולעבור את זה כמו שאתה אומר, לא צריך להתרגש ממה שאתה עובר. אז בסדר, אז אני אשב פה על הכיסא ואני אחזיק חזק, בסדר. השאלה, אם אין פה ויתור, אם אני לא מפספס פה עבודה, אם אי אפשר לקחת את ההרגשה הזאת של המדבר שאני מקבל מהטקסט ולעשות איתה משהו בעבודה הפנימית בתוך העשירייה. כי זה לא בא סתם.

זה שהטקסט לא מובן לי, זה לא אומר שהוא לא ישפיע עלי אם אני אתייחס אליו נכון כסגולה כמו שכותב לנו בעל הסולם באות קנ"ה ב"הקדמה לתע"ס". זה מה שאני צריך לעשות, לא יותר.

(סוף השיעור)