תקציר שיעור צהריים – 14.2.24
עלינו להחליט האם יצר הטוב, הבורא, ישלוט בנו, או חס ושלום יצר הרע, שהוא נגד הבורא, ישלוט בנו?
כשאדם צריך להגיע לשמחה - הוא מגיע, וכשהוא צריך להחליט תחת איזו שליטה הוא רוצה להיות, מחליטים עליו מלמעלה. האדם צריך להיות דבוק יותר בבורא ככל האפשר.
לפני השגה, אדם לא יכול להרגיש את השמחה מכך שהוא משרת את המלך, אבל עליו לדרוש השגה, לרצות להיות בשליטת המלך.
העשירייה יכולה להעלות את רמת הרגישות של האדם כלפי מהו טוב או רע, להתקרבות או התרחקות וזה הכוח שלה.
הקליפות גורמות לנו הסתרה ומושכות אותנו לכוונה על מנת לקבל. הן ממש מסיתות אותנו מהדרך ועלינו להתגבר עליהן.
אנחנו לא מסוגלים להתנגד או להילחם עם אף אחד בכוחות עצמנו, אנחנו יכולים רק להרגיש כמה האויבים הפנימיים מפריעים לנו ולפנות לבורא.
לא צריך לפחד מהבורא, צריך להבחין עד כמה אנחנו סוטים מהדרך הנכונה של קשר בינינו וקשר עם הבורא ולבקש ממנו שיעזור לנו.
כל מה שעומד בדרככם להתקרב לקבוצה ולבורא, אפשר בכיף לקרוא לו קליפות.
איך לא להסיט את תשומת הלב מהבורא? כדי לא להסיח דעת מהבורא צריך לקרוא יותר, לשמוע יותר, לדבר בנושא עם החברים וכן הלאה.
מי בעצם מחרף את האדם? האגו שלו. כשאנחנו לא רוצים להשתמש באגו בגלל שהוא מנתק אותנו זה מזה ומהבורא, אז האגו מתנגד והוא מחרף אותנו.
הכול בא מהבורא ועלינו להצדיק את כל פעולותיו ולהתקרב זה לזה וכך להרוג את האגו.
האויבים הם בראש ובראשונה נגד החיבור בינינו. הם בעד שנזלזל בבורא ובהרגשות החדשות שהוא נותן לנו כל יום. כאן עלינו לברר בתוכנו כל פעם לאן אנחנו הולכים.
כשהאדם מזהה שהאויבים מתחילים לנצח, עליו לפנות לבורא בבקשה.
שורש החירוף והגידוף הוא יצר הרע, האגו שלנו, שלא רוצה להסכים עם מה שאנחנו מקבלים אלא דורש לעצמו יותר.
איך להיזהר מהאגו? להנמיך את עצמךָ לעשות מעצמך אפס.
איך לא לזלזל בבורא? רק בעזרת החברים. בקשר ביניכם צריכה להיות רוח שתכוון כל חבר לקשר בין כולם ולבורא.
מה ההבדל בין זלזול לבין חוסר תשומת לב? הבדל גדול מאוד. חוסר תשומת לב זה אפס, וזלזול זה מינוס.
איך לאחד את הנשמה שלי עם הנשמה של החברים? כולכם רוצים להיות מחוברים בעיגול אחד, לחזק זה את זה, שיהיה ביניכם קשר חזק, ובו אתם רוצים להרגיש שהבורא נמצא ביניכם.
איך עובדים בכפייה ברוחניות? אני רושם לפניי שתיים-שלוש מילים, שאני כל הזמן צריך לחשוב על הקבוצה, על החברים, ואז כשאני שוכח, אני מסתכל על מה שכתבתי, קורא את זה, וכך חוזר שוב לעבודה הרוחנית.
יש תנאים באהבה. אני צריך לתאר את הבורא לפניי כשולט בכול, גורם לכל דבר, דואג לכל אחד ולכולם יחד, ואני כולי תלוי ביחס שלו כלפיי וכלפי כל אחד ואחד. לכן אני לא יכול לחשוב על שום דבר חוץ מהבורא, כי אין לי למי לפנות חוץ ממנו. אין לי את מי לבקש חוץ מהבורא. אין לי ציפייה שמישהו ישנה את הגורל שלי חוץ מהבורא. לכן הבורא בשבילי הוא הכול, רק אליו אני פונה ורק בו אני תולה את כל העתיד שלי, התקוות שלי, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.
מי מבטיח לך שמה שאתה בונה בשכל, בלב, ברגש, יהיה נצחי? ודאי שהכול עובר ועליך שוב ושוב לחזור לזה, עד שההרגל נעשה טבע שני.
כל אחד חייב להתגבר על הקליפות שלו כדי להתחבר עם החברים.
מהבורא אף פעם לא יורד אלינו משהו רע, תמיד יש בירור בין טוב לרע, שעל ידו אנחנו מצליחים ומתקדמים.
אם אני משתוקק לבורא, אפילו אם אני עוד רחוק מלהתקרב אליו, אני כבר מרגיש מהכיוון הזה שמחה.
איך לעשות את הבורא ממשי? כל הזמן לחשוב עליו, כל הזמן לתאר שיש לך קשר איתו, כל הזמן לפנות אליו ולבקש ממנו.