שיעור 23.03.18 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חג פסח

קריין: ספר פסח, עמוד 267, איגרת מ"ח של הרב"ש. מופיע גם בכתבי רב"ש, כרך ב', עמוד 1508.

"שלום וכל טוב סלה לידידי ...

בספר מה שכתבת לי עיינתי בו ונהנתי מזה כי זה ממש כמו שאמרת.

וענין הפסח שממשמש ובא. הנה "כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו', ושאינו יודע לשאול את פתח לו". ויש לפרש את מילת לשאול, מלשון: "שואלים על הגשמים", שפירושו הוא תפילה. היינו: מי שאינו יודע להתפלל, והסיבה היא - מטעם שאין לו חסרון, כי תפילה שייך דוקא במקום חסרון, אז "את פתח לו", היינו שיפתח לו מקום חסרון, ואז יהיה לו על מה להתפלל, ואז ה' יתברך יכול להשפיע לו את אור התורה. ולכן דוקא כנגדו דברה תורה, כי מי שאין לו חסרון נקרא שאין לו כלי לקבל, וממילא לא יכולים לתת לו.

ו"דברה תורה" פירושו שהיא מלמדת אותנו איך להכשיר את עצמנו לזכות לאור ה' ית', שזהו כל היקר שניתן לנו, כמ"ש: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו' כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו". שענינו הוא, שה' יתברך קרוב אלינו בזה שרוצה להשפיע לנו כל טובו ית', רק מה חסר - הקריאה, שהיא החסרון, שרק במקום שיש חסרון אז יש מקום לשאלה, שהוא ענין של תפילה, שזהו הכלי לקבלת השפע. וזהו פירוש: "שאינו יודע לשאול - את פתח לו", שיפתח לו מקום חסרון.

וכשיש לו החסרון, ושואל ומבקש שה' יתברך ימלא לו את החסרון, אז נאמר: "מי שיש לו מנה רוצה מאתים", נמצא שעל ידי מילוי מקום החסרון שיש לו על רוחניות נעשה אח"כ חסרון יותר גדול, היינו שמשיג אחר כך כלים יותר גדולים, שעל ידי הכלים הללו הוא מקבל אורות יותר גדולים משום שכבר יש לו מקום לקריאה לה'. כמו שאמרו חז"ל: "פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות" וכו', היינו שהאדם צריך לקיים את פתח לו אפילו שהוא רק כחודה של מחט.

ויש בזה שתי משמעויות: א) שהוא קטן כחודה של מחט. היינו שרק אם יש מקום חסרון על רוחניות, ואפילו שהחסרון הוא קטן, אבל כבר יש מקום שיכול לקרוא לה' שיעזור לו שימלא לו את החסרון. וכשה' יתברך ממלא לו את החסרון, אז "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", ממילא זוהי סיבה שהאור בעצמו עושה את הכלי, היינו מקום החסרון, עד שה' יתברך מבטיח לו שהוא - היינו האור בעצמו - "יפתח לו פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו".

ב) ועוד משמעות יש במילים "כחודה של מחט", היינו שהחסרון הקטן ידקור לו ויכאב לו כמו חודה של מחט שדוקרין בה. כי מי שיש לו חסרון ואינו מרגיש את חסרונו זה לא מועיל לו עוד, אלא אם החסרון שיש לו כואב לו אז הוא שואל ומבקש לה' יתברך שימלא לו את חסרונו.

ה' יתברך ימלא את חסרוננו לטובה בגשמיות וברוחניות, ויהיה לנו חג כשר ושמח."

קריין: שוב, אנחנו בעמוד 267 בחוברת פסח, איגרת מ"ח של הרב"ש.

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה".

"הנה "כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו', ושאינו יודע לשאול את פתח לו". ויש לפרש את מילת לשאול, מלשון: "שואלים על הגשמים", שפירושו הוא תפילה. היינו: מי שאינו יודע להתפלל, והסיבה היא - מטעם שאין לו חסרון, כי תפילה שייך דוקא במקום חסרון, אז "את פתח לו"," איזה חיסרון אין לו? "היינו שיפתח לו מקום חסרון, ואז יהיה לו על מה להתפלל, ואז ה' יתברך יכול להשפיע לו את אור התורה." זאת אומרת, קודם צריך בכל זאת השפעה מצד הבורא כדי שהאדם יגלה איזשהו חיסרון לרוחניות, "לעל מנת להשפיע". ואז, לפי זה הוא יפתח את החיסרון הזה ויתפלל. ולפי התפילה הזאת הבורא ישפיע לו את מה שהוא מבקש. זה נקרא "שאינו יודע לשאול". "ולכן דוקא כנגדו דברה תורה," כל התורה היא כנגד בן אחד מארבעה בנים, מארבע הבחינות. "כי מי שאין לו חסרון נקרא שאין לו כלי לקבל, וממילא לא יכולים לתת לו." מה לקבל? מסך ואור חוזר.

"ו"דברה תורה" פירושו שהיא מלמדת אותנו איך להכשיר את עצמנו לזכות לאור ה' ית', שזהו כל היקר שניתן לנו, כמ"ש: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו' כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו". שענינו הוא, שה' יתברך קרוב אלינו בזה שרוצה להשפיע לנו כל טובו ית', רק מה חסר - הקריאה, שהיא החסרון, שרק במקום שיש חסרון אז יש מקום לשאלה, שהוא ענין של תפילה, שזהו הכלי לקבלת השפע. וזהו פירוש: "שאינו יודע לשאול - את פתח לו", שיפתח לו מקום חסרון." הוא לא מרגיש צורך בהשפעה, זה נקרא ש"אינו יודע לשאול".

"וכשיש לו החסרון, ושואל ומבקש שה' יתברך ימלא לו את החסרון," שייתן לו מסך, עביות, כלי דהשפעה, "אז נאמר: "מי שיש לו מנה רוצה מאתים", נמצא שעל ידי מילוי מקום החסרון שיש לו על רוחניות נעשה אח"כ חסרון יותר גדול, היינו שמשיג אחר כך כלים יותר גדולים, שעל ידי הכלים הללו הוא מקבל אורות יותר גדולים משום שכבר יש לו מקום לקריאה לה'." כי כל פעם הוא משיג את גדלות הבורא, וגדלות הבורא מרחיבה לו את הכלי, ואז הוא מבקש כל פעם יותר שיהיה לו מסך. "כמו שאמרו חז"ל: "פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט," זו אותה השאלה של הבן ש"אינו יודע לשאול", "ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות" וכו', היינו שהאדם צריך לקיים את פתח לו אפילו שהוא רק כחודה של מחט.

ויש בזה שתי משמעויות: א) שהוא קטן כחודה של מחט. היינו שרק אם יש מקום חסרון על רוחניות, ואפילו שהחסרון הוא קטן, אבל כבר יש מקום שיכול לקרוא לה' שיעזור לו שימלא לו את החסרון."

איך אנחנו יכולים להרגיש בקבוצה, בקשר בינינו, רצון לרוחניות כחודו של מחט, אפילו קטן מאוד אבל לרוחניות, להשפעה? זה רק יכול להיות בצורה ברורה, מעשית, ביחס בינינו, בין החברים. יש דבר כזה או לא? כל אחד שיבדוק את זה, מזה מתחיל הסולם.

"וכשה' יתברך ממלא לו את החסרון, אז "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", ממילא זוהי סיבה שהאור בעצמו עושה את הכלי, היינו מקום החסרון, עד שה' יתברך מבטיח לו שהוא - היינו האור בעצמו - "יפתח לו פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו"." זה כמו שלמדנו שהתחתון נכנס לאח"פ דעליון, וכך הוא מקבל בכל פעם כלים יותר גדולים.

"ב) ועוד משמעות יש במילים "כחודה של מחט", היינו שהחסרון הקטן ידקור לו ויכאב לו כמו חודה של מחט שדוקרין בה. כי מי שיש לו חסרון ואינו מרגיש את חסרונו זה לא מועיל לו עוד, אלא אם החסרון שיש לו כואב לו אז הוא שואל ומבקש לה' יתברך שימלא לו את חסרונו.

ה' יתברך ימלא את חסרוננו לטובה בגשמיות וברוחניות, ויהיה לנו חג כשר ושמח."

שאלה: מה זה אומר שאין חיסרון? איך יש מצב כזה בכלל?

תשאל את עצמך אם יש לך חיסרון להשפיע.

תלמיד: אז למה שיפתחו לי?

לכן לא פותחים לך, כי אין לך חיסרון. צריך להיות לך חיסרון אפילו כחודו של מחט, אז יפתחו לך לקרונות ולעגלות.

תלמיד: אבל פה הוא אומר שבן אדם שאין לו חיסרון, דווקא נותנים לו.

לא, לא נותנים. הוא צריך שיגלה בכל זאת חיסרון כחודו של מחט. איך? "את פתח לו". מי פותח לו? אתה מחכה מהבורא? לא, רק מהעבודה שלנו.

שאלה: יש חיסרון מאוד גדול להרבה מאוד חברים וגם לי אישית, שאנחנו הרבה שנים מלמדים תלמידים, ויש להם מקום מאוד חם אלינו, ויוצא שמהרבה מאוד מצבים הם לא ממשיכים. ודווקא עכשיו זה עיתוי, לפני הפסח, החג. גם השבוע יהיה מפגש מאוד משמח.

איך אנחנו מצליחים לגייס את האנשים האלה ובכל זאת לגרום להם להגיע למפגש אחד אפילו משמח, אפילו שהם לא רגילים לבוא?

תעשו מפגש של סעודה, של שירים. תעשו מזה משהו עממי ולא לימוד והתחייבות, בלי שאלות על "איפה אנחנו? איפה אתם? מה קורה לכם?" וכן הלאה. סתם משהו עממי ופשוט, אוכל, שתיה ושירים.

תלמיד: אנחנו עושים את זה, מארגנים לזה את כל החברים. אבל לגרום לאנשים האלה שהם לא מגיעים בדרך כלל, שהם כבר עזבו לפני חודשיים ולפני ארבעה חודשים.

לא חשוב מתי. אם זה יהיה משמח וטוב, יבואו. סימן שאתם מזמינים אותם כדי ללחוץ עליהם, ולכן הם לא באים. תבדקו את עצמכם.

שאלה: מה הסדר הנכון ביצירת מקום החיסרון? כי הוא אומר פה שהאור עושה, אז מה החלק של האדם?

להגיע למצב בעבודה בקבוצה שאני מתחיל לראות שתכונת ההשפעה מתבררת לי כל הזמן, אבל לא נמצאת בי. עד כדי כך שזה מתחיל להיות באמת כדקירה. כשאני לא משיג, זה דוקר, ואני בכל זאת חושב ורוצה, ואני יודע שזה לא נמצא בכוחי.

תלמיד: ומה הבורא עשה פה?

מה שהוא עושה, תעזוב אותו. על מה שאתה צריך לעשות, תחשוב. לא להתבלבל. מה שאני צריך לעשות, זה אני צריך, אני לא חושב עליו. איך אני בעבודה עם החברים מגיע למצב שאני כן אתחיל להעריך את היציאה מעצמי. לא מטעם שיהיה לי יותר קל או יותר טוב, שאני מתעלה מעל החיים והמוות וכל אלה, אלא מפני שאני מעריך את תכונת ההשפעה כדבר גדול, אני רוצה להיות בזה. למה? ככה, כתוצאה מהשפעת המקיף. לא בגלל שיהיה לי קל, בשום פנים ואופן, בשום צורה. למצב הזה צריכים להגיע, זה נקרא "חודו של מחט". אין תועלת, אין סיבה, אין המשך, אין כלום, "רוצה אני". זו תוצאה מהאור המחזיר למוטב, זו תוצאה מעבודת הבורא, אם שאלת איפה הוא.

קריין: אנחנו בספר פסח, עמוד 285, מאמר של רב"ש, "כנגד ארבעה בנים דברה תורה". המאמר מופיע גם בכתבי רב"ש, כרך ג', עמוד 2080.

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". מטעם כי כל התורה היא רק עבור היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קידושין ל' ע"ב). לכן "שאינו יודע לשאול, את פתח לו". ויש להבין מה צריכים לשאול ועם איזה דבר פותחין לו, מהי הסגולה שיכולין לפתוח עמה את מי שאינו יודע לשאול.

והענין כשיש יצר הרע יש צורך לתורה. לכן אם האדם מאמין בשכר ועונש, כבר יכול לקיים את התורה ומצוות, מטעם שיש לו תמורה. לכן אין הוא שואל שאלת הרשע, "מה העבודה הזאת לכם". וכשאין לו הרע כנ"ל, אין לו צורך לתורה, לכן "את פתח לו".

אם אתה רואה שיש אדם שעוסק בתורה ומצוות מטעם שהוא מאמין בשכר ועונש, נמצא שהוא סגור, היינו הרע שלו הוא בסגירו, היינו בגניזה. ואם כן אי אפשר לתקן אותו, כי אין האדם מתקן אלא מה שעיניו רואות. לכן מלמדין אז את אדם לעבוד בעל מנת שלא לקבל פרס.

ואז בא הרע ושואל, "מה העבודה הזאת לכם", היינו מה יהיה לנו אם אנחנו נעבוד את ה' בלי שום תמורה, הלא זה נגד הטבע שלנו, שאנחנו נולדנו בטבע להנות את עצמנו ולא להנות את הזולת בלי שום תמורה. אז נעשה האדם נצרך לתורה. ואז שייך לומר, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין".

מה שאין כן כשאין לו יצר הרע, זאת אומרת שלא ניכרת אצלו בחינת הרצון לקבל, כי רק זה נקרא רע ולא דבר אחר."

תוספת קצת למה שלמדנו.

שאלה: אנחנו מבינים שהתורה ניתנה כנגד יצר הרע ובכדי ללמוד תורה צריך קודם כל לגלות את יצר הרע. האם גילינו את יצר הרע או עדיין לא?

אתה יכול לראות את זה לפי התוצאה מהתורה. אם אתה לומד נכון את התורה, אתה מגלה את היצר הרע והופך אותו לאט לאט ליצר הטוב. השלבים שאתה מעביר את יצר הרע ליצר הטוב, היינו כוונה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זה נקרא "לימוד תורה".

תלמיד: למה בתע"ס יש את המאור המחזיר למוטב הכי גדול?

אני לא חושב, אני חושב שב"זוהר" יש מאור המחזיר למוטב הכי גדול. כך כותבים כולם.

תלמיד: הזוהר מתייחס לכלל האנושות, התע"ס מתייחס אלינו. אנחנו צריכים לאמץ את התע"ס לתוכנו ואז נהיה מסוגלים גם ללמוד זוהר. כרגע אולי לא.

לא כתוב כך, כמו שאתה אומר. כתוב ש”הזוהר" הוא משפיע על כולם ועל כל הדרגות.

תלמיד: יש מצב שנוותר על הלימוד ונלמד רק זוהר?

לא. צריכים ללמוד את הכול.

שאלה: למה אני הנברא חייב ללמוד את כל זה בתוספת שלמדתי בכל הגלגולים הקודמים שלי להיות אדם, בכדי להגיע למסקנה אחת מאוד פשוטה, ש"אור חוזר" הוא "אור ישר" פלוס השתוקקות?

כי כדי להגיע להבחנות הנכונות אתה צריך לעבור על כל הבריאה. אמנם זה לא בהשגה שלנו, אבל אנחנו צריכים לעבור על כל הבריאה.

שאלה: מה זה שהוא כותב פה בסוף המאמר "מה שאין כן כשאין לו יצר הרע". איך יכול להיות דבר כזה?

שאין לו יצר הרע?

תלמיד: כן. הוא כותב "מה שאין כן כשאין לו יצר הרע, זאת אומרת שלא ניכרת אצלו בחינת הרצון לקבל"?

כן, ודאי. יצר הרע נמצא רק באדם, בדרגת האדם. מי כאן אדם? אצל מי יש יצר הרע?

תלמיד: לא הבנתי.

מי זה הפרעה?

תלמיד: הבורא.

סתם הבורא?

תלמיד: ההפך שלו? אחוריים של הבורא?

"יצר הרע" זה נקרא רצון שהוא מנוגד לחיבור להשגת הבורא בכל תוקף. זה נקרא "יצר הרע". מי שלא מגלה דבר כזה, אין לו יצר הרע, אז הוא בהמה. "אדם ובהמה תושיע ה'", זאת אומרת שמוציאים אותנו בינתיים מדרגת בהמה. רק אחר כך מתחילים לגלות את היצר הרע, ואז אנחנו נקראים "אדם". אתם נקראים אדם ולא אומות העולם שעוסקים רק ברצון לקבל. "אדם" זה נקרא שמרגיש שיש לו רצון לקבל נגד הבורא, נגד הגילוי, נגד תכונת ההשפעה. זה כבר שייך לדרגה הרוחנית. אחוריים של הדרגה הרוחנית.

תלמיד: אני מבין מה אתה אומר, שזה לגלות את זה בכל תוקף, אבל מה זה שבדרך אתה מגלה התנגדות לחיבור, לחברים.

זו כבר התחלה, אבל עדיין בצורה לא כל כך ברורה. בהתאם למאמץ שלך לחיבור, תתחיל לגלות עד כמה אתה ההפך. אבל אדם שלא מגלה דחייה מהחיבור, בהתאם לעבודה שלו לא סתם כך מהרחוב שלא רוצים להתחבר, אלא שהוא ממש עושה מאמצים ומרגיש עד כמה זה דוחה אותו, בהתאם לזה הוא מגלה את הפרעה שבו.

תלמיד: וזה רק אחרי שעוברים את המחסום? אני פשוט מופתע קצת לשמוע שאף אחד פה לא נמצא בכזאת דחייה.

בכזאת דחייה אני לא חושב שאתם נמצאים, כי אתם לא מספיק נותנים מאמץ כדי להתחבר. וכשנותנים איזה מאמץ אתם מרגישים שיש איזו דחיה, ואתם עוזבים את המאמץ כדי לא להסתבך.

תלמיד: זה ברור. אז מה יכול לתת כוח לכולנו לתת יותר מאמץ ולא לברוח?

ללכת על החיבור בעיניים עצומות.

תלמיד: מה זה אומר?

אין יותר חשוב בכל העולם מהחיבור שלי עם החברים, כי בזה אני משיג את הנשמה שלי, שם אני משיג את הבורא, שם הפתח לעולם העליון, זה מה שאני חייב. אחרת כל החיים שלי זה בהמה נשארת, בהמה מתה, נרקבת ותו לא. כך אפילו מבחינת החשבון של הרצון לקבל, ליהנות לעצמי, לא לבורא ולא לכלום. אפילו בחשבון פשוט כזה.

שאלה: לפי מה שקראנו לכולנו מגיע שייתנו לנו. אנחנו "שאינו יודע לשאול", אנחנו אפילו לא יודעים לבקש את זה, אז שייפתח. מה הבעיה?

מה זה "שאינו יודע לשאול"? אינו יודע לשאול מאיפה? מזה שהוא לא יודע כלום אינו יודע לשאול? אז קח כל אחד מהרחוב, הוא גם כן כך. "שאינו יודע לשאול" זו הדרגה הגבוהה ביותר מתוך ארבעה בנים, לכן כתוב שלו צריכים לפתוח ולאחרים לא.

תלמיד: אנחנו לא יודעים לבקש חיבור, כמו שאתה אומר, אנחנו לא רוצים מספיק ולא מתאמצים וכולי.

כי אתם מזהים שזה לא נעים ולכן בורחים במקום ללחוץ קדימה. וללחוץ קדימה אתם לא יכולים. אני מבין שלא יכולים, וזה רק מפני שאתם לא מחוברים. אתם צריכים להתחבר ולפרוץ. כאן הוא העניין של ללכת למעלה מהדעת, כאן המאמץ.

שאלה: בזמן שיעור תע"ס אנחנו כל הזמן נמצאים סביב הדוגמא של אורח ובעל הבית. עכשיו עוד מעט נרד לסעודה, איך אנחנו יכולים להתקרב באמת בפועל לדוגמא הזאת בזמן הסעודות שלנו?

בוא נבחר במישהו שהוא בעל הבית, נושיב אותו בראש השולחן וכולם תעשו כלפיו עבודה. מה שאתה לוקח מהצלחת, אתה לוקח רק כדי לעשות נחת רוח לו.

תלמיד: בזמן שיעור הזוהר אנחנו קוראים ומשתדלים לבנות את הכוונה הנכונה. בזמן השיעור הרגיל אנחנו מדברים ומבררים את המצב שלנו. מה המיוחד בסעודה, למה אומרים שסעודה יותר חזקה מהשיעור?

הסעודה היא הכי חשובה מפני שקודם כל יש לך נגיעה עם הרצון לקבל שלך בצורה ישירה. כי מאוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד מושכלות, האוכל, המזון הוא עיקר חיות האדם בגשמיות, ולכן לעשות חשבון על האוכל זה הדבר החשוב ביותר המורגש והנגיש ביותר. וכך אנחנו צריכים לתאר לעצמנו שכך אנחנו מתייחסים לרוחניות. לכן סעודה זה דבר מאוד חשוב שבה אפשר לעשות בירורים.

תלמיד: אולי איזה תרגיל?

תרגיל פשוט, כל אחד שותק ועושה בירורים פנימיים על כל חתיכה שאתה לוקח. "בשביל מה, למה, בקשר לחברים שאני איתם יחד עם הבורא, איך אני עושה את זה?" זו עבודה קשה. אבל הבירורים הם בירורים מאוד מאוד מועילים.

תלמיד: מה אנחנו יכולים לקבל מסעודה נכונה?

בירורים. היחס שלי עם התענוג ועם הבורא, ואם אני באמת רוצה להתעלות למעלה מהתענוג. להגיע למצב שמה שאני מכניס לתוך הפה, אני לא מרגיש בו טעם. אני יכול לקחת ולשפוך לתוכי כף מלח ולא ארגיש. הכול תלוי עד כמה אני מכוון ברגע זה להשפעה.

כשאמרתי לרב"ש שאני מאבד את הטעם אם אני כך חושב על מנת להשפיע, אז הוא התחיל להתייחס אחרת אלי. אני זוכר, מיד הרגשתי ככה. תנסו, זה מאמץ, כל אחד יכול. אם אתה עושה מאמץ בעל מנת להשפיע, שאתה באמת רוצה לצאת, להתעלות, אתה מגיע למצב שאתה לא מרגיש. זה לא שאני אומר שצריכים לעשות כל פעם תרגילים כאלה, אבל להרגיש פעם מה זה. אחר כך זה יבוא ממקום אחר.

שאלה: רב"ש ידע עליך משהו שאתה לא ידעת על עצמך. ועכשיו אתה יודע עלינו משהו שאנחנו לא יודעים על עצמנו. מה היה בך מיוחד שגם בנו הוא מיוחד?

ניצוץ, רצון, שנקרא נשמה. תחילת הנשמה. אסור כך להתייחס לאדם בצורה מיוחדת אבל בכל זאת רואים איזה סוג נשמה יש לו. ומה לעשות, מצפים שיגדל. לא יותר מזה. נותנים כל מיני חיזוקים, אבל אדם לא מרגיש את זה. אדם לא מרגיש. צריכים פשוט להמשיך. זה כמו שנאמר "ורק הגיבורים אשר מידת הסבלנות עמדה להם, הם שעלו להר המלך ונכנסו לבית המקדש הזה, לבית המלך." רק הסבלנות.

וסבלנות היא בכל רגע ורגע, לחזור לאותה הכוונה, לחזור לאותו מצב. עד שתתחיל להרגיש שהוא מתבהר לך, שבאמת זה העולם, כך זה בנוי. אנחנו נמצאים במימד אחר ולא בעולם המדומה. זה רק מאמץ.

שאלה: אמרת שאנחנו לוחצים על הדוושה ועוצרים כי זו הרגשה לא נעימה וצריך להתחבר יחד ולפרוץ. וכאן אתה פתאום מכניס את הסבלנות. מהי הסבלנות שביחד עם זה צריך להאיץ?

זה נקרא "סבלנות". סבלנות לא מזה שאני סותם את הפה, סוגר עיניים ומבטל את עצמי בלבד. זה לא סבלנות. סבלנות זה שאני ממשיך בדרך בצורה שאני ממשיך. שכל יום אני בא והולך שוב ושוב לאותם העסקים שלי, כדי להתקדם. זאת אומרת, שאני לא עושה חשבון. כלפי ההתקדמות ברוחניות אני לא עושה חשבון מדקה לדקה. כל פעם פותח עסק חדש.

תלמיד: איך אנחנו מאיצים, ושיהיה לא נעים, לא נורא.

זה רק על ידי חיבור, רק בתוך החיבור, אין שום דבר אחר. רק חיבור. אם היינו יכולים לעשות חיבור עוד יותר גדול, הייתם מרגישים כמה כל העולם מתחיל להיות יותר מרוכז כלפינו, גם לטוב וגם לרע. רק חיבור. נקווה שתוך השבועיים האלה אנחנו בהחלט נתקדם לזה חזק.

(סוף השיעור)