שיעור בוקר 12.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

שיעור בנושא: "מתחתית הסולם לדבקות תמידית"

אולי אנחנו כבר יכולים להבין מה קורה לנו בדרך. הכניסה לסולם זו הבעיה בעצם הכי גדולה. בנקודה הזאת אדם מהפך את הטבע שלו, עובר היפוך שאין כמוהו לא לפני זה ולא אחרי זה. עובר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מהדעת ללמעלה מהדעת, מתכונת הנברא לתכונות הבורא. המעבר הוא מעבר מאוד מאוד מורכב, לא מובן, אי אפשר להיות מוכן אליו. ולכן אנחנו נמצאים, לפני שעוברים אותו, במצבים מאוד לא נעימים, לא מובנים, קשים, אבל בכל זאת מתקדמים. וחוץ מזה מתחילים לדבר מה זה למעלה מהדעת, לאט לאט להכיר במקצת, בכמה שאפשר. עדיין לא על בשרנו אלא לפי השכל שלנו, קצת אולי ברגש רחוק מאיתנו, מה זה יכול להיות, וכך מתקדמים.

יש כאן עבודה בכמה הבחנות, בכמה אמצעים, גם בתפילה גם בעבודה פיזית, במאמצים, בהתארגנות בקבוצה. בעבודה כול אדם בפני עצמו, איך הוא מסדר את החיים שלו, המשפחה שלו, העולם הזה, לעומת לימוד, קבוצה, עולם העליון והבורא. אלו דברים שכולם כולם מקבלים עיצוב רוחני, ואז הוא מוכן לקליטה בדרגה הראשונה של הסולם. זו הדרך שעברו בה הרבה מקובלים, באמת כל מקובל ומקובל ודאי, אין אפשרות אחרת. ואנחנו צריכים לבדוק איך בכול זאת עובר עלינו השינוי, ואיך אנחנו צריכים להתנהג כדי שהשינויים האלה יעברו עלינו כמה שיותר מהר, וכמה שיותר קל. כי בכול זאת הכוונה שלנו צריכה להיות להגיע ליישום, לדבקות התמידית בכוח עליון במוחא וליבא.

ולא לחשוב שבמדרגה הראשונה יש לנו איזה חצי, רבע, 1/125 מהדבקות התמידית, לא. בכל מדרגה ומדרגה הדבקות התמידית היא לפי התנאים שמתגלים לאדם בכניסה לאותה המדרגה. לכן כולם להשתדל להבין את תנאים האלה, אני ממליץ לפתוח איזה דף ושם לרשום את כל התנאים שאתם חושבים שהם הכרחיים כדי להתכלל, להיכנס לתוך המדרגה הרוחנית הראשונה, ואחר כך תראו איזה דברים נכונים, איזה לא, שזה רק אמצעי, וזה התנאי ההכרחי ששייך למדרגה עצמה. צריכים על זה לעבוד שיהיה לנו ברור מה זה נקרא רוחניות.

עד כמה אדם צריך להיות מנותק מעצמו, ושייך לבורא בלב ונפש בצורה מוחלטת לפי כל התנאים שישנם בו. ועד כמה הוא צריך לסדר את החיים שלו האחרים גם לנכון. כל הדברים האלה כדאי שיהיו מסודרים, שיהיה שם דף שאדם כותב בקצרה מה הוא חושב שהכרחי בשבילו לסדר בגשמיות וברוחניות לסדר. ומדי פעם הוא מוסיף לשם עוד נתונים, מקצר את הדברים שכתב קודם, מסדר אותם, יכול להיות שמוחק חלק מהם, וכך לאט לאט מייצב לעצמו איזו דמות של הדרגה הרוחנית. הראשונה, השנייה, השלישית, זה לא כל כך חשוב. התנאים שם משתנים, אבל הגישה כבר אותה גישה שהוא יכתוב על הדף הזה וכך ילך.

אנחנו נמשיך בינתיים להכיר מה זה נקרא המדרגה הרוחנית החדשה, הראשונה.

קריין: קטע מספר 56, מתוך רב"ש ג', "שמע ישראל".

"כתוב "עבדו את ה' בשמחה". ושואל שם בזהר הקדוש, הלא אינו יכול לשמוח, כי לבו נשבר מחמת חטאיו. הא תנינן "לעולם יכנס אדם דרך ב' פתחים, שהם חסד ופחד". היינו בפתח ימין, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהוא שלם. וזהו השגחה פרטית, וזה "כי חפץ חסד". ופתח השני הוא פחד, היינו גבורה, שמאל, שעל פתח הזה הוא צריך לתת יגיעה ותפילה. וזה נקרא "אדם", משום שיש לו ב' בחינות זכר ונקבה, שהוא שלם וחסר. ואז נקרא עבודתו שלימה."

(רב"ש - ג'. מאמר 401 "שמע ישראל")

אנחנו כבר יכולים לרשום שיש לנו שתי תכונות, אחת היא למעלה מהדעת, ואחת ליד זו כאילו בתוך הדעת. לא יכולה להיות אחת ללא השנייה, צריכים להיות ביחד בזה. צריכים להיות בחרדות, בפחדים, בכל מיני צורות חשדנות, בכל מה ששייך לרצון לקבל. וליד זה צריכים להיות בכוח ההשפעה, באמונה למעלה מהדעת, דבוקים בבורא בכמה שאפשר. למרות שזה כאילו מבטל את הכוח של הרצון לקבל, הפחד והכול, לא, צריך להיות גם זה וגם זה בבת אחת במקביל באדם, ולא לפחד מהפיצול הפנימי הזה. ושידע איך להשתמש בשני הכוחות האלה, בשני הנתונים האלו יחד, גם בזה וגם בזה. לא שנזרק פעם לקו ימין ופעם נזרק לקו שמאל, אלא יכול להיות שהוא כן מעדיף עכשיו בעבודה שלו כדי להתקדם ימין על שמאל, ואחר כך מעורר את השמאל על הימין. אבל שניהם נמצאים בו וקיימים בו והוא מבין שהוא עומד על שתי רגליים. ואז רק בצורה כזאת הוא נמצא ביציבות בדרכו.

לכן, דווקא מפני שיכול לשלוט בשניים, אז עבודתו שלמה ונקראת "עבדו את ה' בשמחה". כי אז יש לו שמחה, דווקא מזה שכלול משני קווים מנוגדים ויכול להרכיב מהם אחר כך קו אמצעי, שבזה הוא בונה את הנשמה שלו. שאז מצד השמאל זו העביות שלו ומצד הימין זה כוח התיקון, המסך, אור חוזר, לבוש לאור ישר. וכך בונה את הכלי.

לא למחוק אף פעם שום תופעה, אלא לדעת איך אנחנו מייחסים את זה לתכונות ימין, לתכונות שמאל. הכול צריך להיות בתוך האדם. רק לא להיות כמו ילד קטן, או צוחק או בוכה, אלא להיות ביציבות פנימית, הכול נמצא בי, גם זה וגם זה.

החברה צריכה לסייע לזה, לעזור לאדם ביציבות שלו. וזה אפשרי, דווקא על ידי הסביבה הוא יכול לעצב את עצמו מהר מאוד. החברה יכולה כאן לעזור להיות בולם גם מצד השמחה, מאופוריה ללא גבול, וגם מצד הפחד והחרדה כשהוא ממש נכנס לחרדות, לוויברציות שליליות כאלה. לחברה יש מסה, יש לה כוח והיא יכולה לעזור גם בזה וגם בזה.

יוצא בעבודה שלנו, שאם החברה כבר נמצאת בדרך, כל אחד מכניס לתוך החברה גם את הימין שלו וגם את השמאל שלו שלא מאוזנים והוא מאזן אותם בחברה, מוסיף אותם לחברה, גם כוח שמאל וגם כוח ימין, והחברה כבר בחיבור של כולם, מאזנת ימין ושמאל לקו האמצעי. ואז ממרכז הקבוצה מתחיל לגדול ולצמוח כמו עץ הקו האמצעי, עמוד התפילה, וזו העבודה הנכונה כלפי הבורא שמתגלה דווקא בקו האמצעי הזה.

סדנה

מה זה נקרא "עבודת ה' שלמה"?

*

קריין: קטע מספר 57, מתוך רב"ש ב', "מהו מבול מים בעבודה".

"קו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות. לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו. מה שאין כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם."

(רב"ש - ב'. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" )

קשה לבנות מזה שאלות כי הם קטעים כאלה אינפורמטיביים.

בכל זאת, איזו עבודה יש לי בקו שמאל? מה נכלל בקו שמאל? כאילו שהוא צריך להיות הראשון. ומצד שני כתוב, בכל מקום שאתה פונה תפנה בימין. אז ממה אנחנו מתחילים את העבודה מימין או משמאל? ומה נכלל בשמאל?

*

איך מקדמים אותנו מלמעלה, קודם בימין או קודם בשמאל? ואיך אנחנו מתקדמים מלמטה, בימין או קודם בשמאל?

*

קריין: קטע 58, מתוך בעל הסולם "שמעתי" מאמר מ', "אמונת רבו, מהן השיעור".

"בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלמות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה". והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצוה. כלומר, זה שהרב צוה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלמות - מכל מקום מטעם מצות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת. נמצא, שכל השלמות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה."

(בעל הסולם. שמעתי. מ'. "אמונת רבו, מהו השיעור")

מה זה הכוח שעוזר לאדם לעבור משמאל לימין שנקרא "מטעם מצוות הרב"? מה זה הכוח שאם אדם דבוק למה שנקרא "מצוות הרב" זה עוזר לו לעבור משמאל לימין?

*

מה זה נקרא שהרב מצווה על התלמיד לעבור משמאל לימין ולהמשיך בדבקות, להיות זמן מיוחד בשמאל, זמן מיוחד בימין ולעבור משמאל לימין? מה זה נקרא ש"הרב מצווה"?

*

כתוב "הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצוה. כלומר, זה שהרב צוה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים" וכולי. מה זאת אומרת שהוא נמצא בשמחה בזה שמקיים את מצוות הרב?

*

קריין: קטע מספר 59, מתוך רב"ש ג', "שמע ישראל".

"אדם צריך להתחיל בעבודת ה' בבחינת ימין, הנקרא "זכר", שהוא שלימות, הנקרא שמח בחלקו, שזה בחינת "כי חפץ חסד". וכמה טעם וחיות שיש לו בתורה ומצוות מספיק לו ליתן יגיעה בתורה ומצוות משום מאמין בהשגחה פרטית, שכך הוא רצון ה'. ומרגיש את עצמו לאדם השלם. ועל זה הוא נותן שבח והודיה לה', שנתן לו חלק בעבודתו יתברך. זה נקרא זכר, שמרגיש את עצמו לשלם, ותמיד הוא שמח, ומקיים, "עבדו את ה' בשמחה". אבל זה נקרא "פלג גוף". וחסר לו בחינת נקבה, שהיא בחינת חסרון. שמצד השמאל, שמתחיל לעשות חשבון הנפש כמה המדות והמחשבות שלו הן שלמות, אז הוא רואה את האמת, שעדיין הוא שקוע בהרצון לקבל לתועלת עצמו. ולצורך הזולת אין הוא מסוגל לעשות, הן בין אדם לחבירו והן בין אדם למקום. ואז בשיעור שיש לו הכרת הרע, בשיעור הזה הוא יכול לתת יגיעה, היינו מעשים. בבחינת "כל מה שיש בידך ובכחך לעשות עשה". וכמו כן הוא יכול לתת תפילה מעומקא דליבא."

(רב"ש - ג'. מאמר 401 "שמע ישראל ("

*

מה זה נקרא שבשיעור הכרת הרע האדם יכול לעשות מעשים, יגיעה?

*

איך אנחנו שולטים על הכרת הרע שמזה מגיעים לדחף לתת יגיעה לצאת מהרע?

*

קריין: קטע מספר 60, מתוך רב"ש ג', "שמע ישראל".

"יש להאדם מקום לשתי בחינות מנוגדות. היינו מצד אחד הוא נבחן לשלם, שהוא ימין, חסד, שמח בחלקו. ויכול לתת שבח והודיה לה' על שהכניס אותו למקום תורה ומעשים טובים. ומצד השני הוא יכול להתפלל לה' על מה שהוא נשאר מבחוץ לעבודת השם יתברך, כי הכל נבנה על יסוד של אהבה עצמית. אז נקרא אדם השלם, ואחרת לא נקרא אדם, משום שאם יראה את החסרונות שלו, תיכף יברח גם מבחינת ימין. אבל לאחר שהוא כבר ראה את מצב הרע שלו, ומכל מקום הוא מתחזק למעלה מהדעת, שיש לו שלימות. וסימן לדבר שהוא יכול לתת שבח לה' על זה. אז נקרא שלם. וזהו "ימינא ושמאלא ובינייהו כלה". שעל ידי זה שיש לו בחינת דכר ונוקבא, אז הוא יכול לזכות לבחינת כלה, היינו למלכות שמים אמיתית."

(רב"ש - ג'. מאמר 401 "שמע ישראל")

*

איך אנחנו גורמים להתמזגות שני קווים מנוגדים לקו אמצעי, איך אנחנו בעשירייה לומדים איך להשלים את הקווים האלו בינינו ואחר כך בתוך כל אחד? בתוך האדם זה קשה מאוד, כי הם נמצאים בניגוד. זה דעת וזה למעלה מהדעת. אבל אם בין החברים שאחד בימין ואחד בשמאל?

תרשמו את השאלה. תחשבו על זה. נדבר על זה אחר כך, מחר אולי.

קריין: קטע מספר 61, מתוך רב"ש ג', "הושע עבדך אתה א-לוהי".

"צריך להאמין למעלה מהדעת שכבר קיבל כל משאלותיו, המכונה "מתנה". והוא מודה לרבו על זה, כי אסור לאדם לחיות בפרוד, היינו שיש לו טענות לרבו שהוא לא נותן לו מה שהוא מבקש. לכן אסור לו לאדם שיהיה בחסרון, ותמיד הוא צריך להיות בשמחה. אבל בכדי שיהיה לו כלים לקבל, אז הוא צריך לעורר החסרונות. וזה נקרא אצל קרבן עולה ויורד, "ידיעה בתחילה וידיעה בסוף, והעלם בינתיים". היינו שבין ידיעה לידיעה מותר לראות את ההעלם, היינו שאין לו שום התגלות מבחינת האמת, שהוא ירגיש שעבודתו רצויה לפני רבו. היוצא מזה, שאין לגלות שום חסרון בתורה ועבודה לעצמו, אלא תמיד הוא צריך ללכת למעלה מטעם ודעת שהוא שלם בתכלית השלימות. ובאמצע הוא יכול לשאול את משאלותיו, כפי שעיניו רואות, שיש לו רק חסרונות. אבל אחר כך הוא צריך להאמין, כאילו כבר קיבל כל משאלותיו ומודה לרבו על כך. אז הוא יכול להיות בשמחה על זה שהוא שלם. נמצא שכל שלמותו נבנית על אמונה. וחסרונותיו נבנים על ידיעה, כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".".

(רב"ש - ג'. מאמר 438 "הושע עבדך אתה אלקי("

*

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו עבודה כזאת שהאדם בעצמו מעורר את השמאל, ואחר כך מתעלה מעליו למעלה מהדעת, ושוב עובד בשמאל ולמעלה מהדעת ומעליו, עד כדי כך שאף פעם לא מגיע לו משהו מלמעלה, אלא הוא בעצמו, "אני מעורר השחר ולא שחר מעוררני" וכך מתקדם? איך אנחנו מתחילים לקבוע בעצמנו מצבים רוחניים שאנחנו עוברים, ובזה קובעים לגמרי כל מצב ומצב, כל שלב ושלב וקצב?

*

קריין: "התיקון שהאדם הולך בקו שמאל הוא כי אינו מחכה שיקבל ירידה ויפול ויחכה עד שתבוא לו התעוררות מלמעלה, אלא הוא ממשיך עליו את השמאל. ואז הוא רואה שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו שאין לו שום ניצוץ שירצה לעבוד להשפיע ולא לתועלת עצמו. אז כבר יש לו מקום לתפילה. וזהו על דרך שאמר ... על מה שאמרו חז"ל על דוד שאמר, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי". שהפרוש שדוד המלך לא חיכה עד שהשחר הנקרא שחור שהוא בחינת חושך, כלומר שהחושך מעורר אותו, אלא הוא בעצמו מעורר את החושך ומתפלל עליו שה' יאיר לו את פניו. וממילא הוא מרוויח זמן מזה שיש לו ההכנה להחושך. אז יותר קל לתקן אותו".

קריין: קטע מספר 62, מתוך רב"ש ב', "מהי סעודת חתן".

"אם האדם מקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת, אפילו שאין לו שום הרגשה, ואין לו שום התפעלות, מזה שקבל על עצמו עול מלכות שמים, מכל מקום הוא מסכים על המצב הזה, ואומר, שבטח כך הוא רצון ה', שיעבוד וישמש אותו בשפלות כזו, אם כן מה חשוב לו, איזו התפעלות הוא מרגיש מהאמונה כזו, כי על עצמו, היינו לתועלת עצמו, על זה הוא לא דואג, אלא רק מה שהוא לתועלת ה'. ואם ה' רוצה שהוא ישאר במצב הזה, הוא מקבל עליו בלי שום תנאים. וזה נקרא "כניעה ללא תנאי".

(רב"ש - ב'. מאמר 12 "מהי סעודת חתן" 1989)

*

איך אנחנו עושים את זה, איך אנחנו עוברים על המצב, רואים שהוא לגמרי לא מסתדר עם ההיגיון, עם העולם, עם מה שאני מבין, מה שאני רואה, מה שמתואר בי, שההשגחה העליונה מייצבת לי, ואני צריך למעלה ממנה לקבל את האמונה למעלה מהדעת?

הרי מה שבתוך הדעת זה בא מהבורא בצורה ישירה ומה שלמעלה מהדעת זה מה שאני צריך לייצב לעצמי כדרגה רוחנית כביכול, למעלה ממה שהוא מצייר לי, הוא מצייר לי את כל העולם הזה עם כל הדעת שלי שהוא מייצב. ומה שאני עושה זה דווקא להיות עד כמה שאפשר למעלה מזה, זה "נצחוני בני". איך אנחנו עושים זאת בשמחה ומקבלים את העבודה הזאת בהידור בכול רגע ורגע, יום יום, כך במשך כל הזמן. כל רגע אני צריך לעשות בדיקה מה הבורא מצייר בי ברגע זה ומיד למעלה מזה. איך אני נמצא למעלה מהדעת הזו? זה המאמץ שלי להיות בדרגה יותר גבוהה, וכך אנחנו עולים בסולם, את השמאל מייצב הבורא, את הימין אנחנו במאמצים ובתפילה רוכשים, וכך כל פעם. כמה פעמים כאלה? עד עשרות ומאות פעמים בדקה. צריכים לעשות הרבה שורות ביומן כדי לרשום כל דבר כזה.

קריין: מתוך ספר "שיחות חיים לאדמו"ר ממוגלינצה" בהוצאה של בעל הסולם.

"פעם אחת בא מפורסם אחד והתנצל את עצמו לפני הרבי מלובלין.". זה נכון "אשר כל הסייגים והגדרים שינהג בהם את עצמו לא יועילו לו שיינצל מהיצר הרע. וכמעט שאין עובר עליו יום בלי חטא, חס ושלום. ויען לו הרבי מלובלין. מדבריך נשמע שעדיין לא התחלת בעבודת ה' למאומה. כי יש לי בקבלה אשר כל בר ישראל שאינו מרגיש בעצמו ת' חטאים" ארבע מאות, "מן הבוקר עד תפילת שחרית, זה סימן שלא התחיל את ה' בקדושה ובטהרה"."

"ארבע מאות" זה מספר שלם. לאו דווקא שהוא סופר. כמו ארבע בחינות.

*

איך אנחנו עושים זאת, שכול אחד יפחות יתחיל בזה? צריכים לעשות הרבה שורות ביומן כדי לרשום כול דבר כזה.

*

למעשה הפתרון פשוט. אם אני אוחז בחברה, כי החברה היא כבר הקו האמצעי, כשאני מרַכז את כל העבודה שלי בשמאל ובימין ומגיע לחברה, וכך כולם, אנחנו בונים במרכז החברה את הקו האמצעי. אם אני אוחז בחברה בכל כוחי אני נותן לבורא יד חופשית לעשות מה שהוא רוצה עם הרצון לקבל שלי, עם המכשולים, עם הבעיות, עם ההפרעות. אני רק על פני זה חושב איך אהיה יותר מחובר בחברה, ואז יש לי שותף, העליון, ויש לי עוגן בטוח שזו החברה. כך אנחנו צריכים, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא" לבצע, זה על בטוח פשוט וקיים.

להביא לנו ארבע מאות פעמים מכשולים אין בעיה מצד הבורא. הבעיה היא רק האם אנחנו מוכנים באחיזתנו בחברה לקבל אותם?

*

איך אנחנו מכינים את עצמנו וסופרים כמה מכשולים מקבלים מהבורא? כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו, כך נתקדם. איך לתפוס את החברה כך שהבורא יתחיל ממש במהירות ללא הגבלה, כל פעם להעלות בנו את קו שמאל?

(סוף השיעור)