שיעור בוקר 11.04.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1267

מאמר "מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה"

קריין: רב"ש ב', עמוד 1267, מאמר "מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה".

מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה

תשנ"א - מאמר י"ז

1990/91 - מאמר 17

"על הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", יש לשאול, מדוע לא כתוב שה' הכביד את לב פרעה תיכף בהתחלה, אלא שאנו רואים, רק לאחר שפרעה הודה, ואמר, ה' הוא הצדיק ואני ועמי הרשעים, אז אומר הכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו", וכמו כן כל המפרשים שואלים, מדוע לקח ה' את הבחירה מיד פרעה.

ידוע כי סדר העבודה הוא, שמתחילים בעבודה בכדי לקבל שכר, והגוף בשיעור שהוא שומע שיקבל שכר, ואם לא הוא יקבל יסורים, זה מדריך האדם לעבוד בעבודה דקיום תו"מ, כלומר בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, בשיעור זה הוא מקבל חומרי דלק, שיהיה בידו לקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ובאופן זה האדם רואה שהוא מתקדם בכל יום ויום, לכן הוא נהנה מעבודתו, היות שהוא רואה התקדמות בעבודה, וזהו לפי הכלל, שאין האדם יכול לעבוד איזה עבודה שהיא, אם אין האדם רואה התקדמות בעבודה, וזה דומה לאדם שלומד איזה מקצוע, והוא רואה שאין לו התקדמות במקצוע זו, אז הוא הולך לחפש לעשות משהו, עבודה שהיא יותר קלה בשבילו, אבל בלי התקדמות אי אפשר לעשות שום דבר, וזה נובע מבחינת, "אשר ברא אלקים לעשות", לכן צריכה להיות התקדמות בכל דבר, כמו שסוס הטוחן בריחיים, שהוא מסתובב כל היום, ובאמת הוא הולך על אותו המקום שעומד בו, לכן מוכרחים לכסות לו העינים בכדי שלא יראה את האמת, אלא שיחשוב שהוא הולך כל פעם למקום אחר, כלומר שאפילו בעלי חי מוכרחים גם כן לראות התקדמות במעשיהם. וכל התקדמות בעבודה נראה רק בזמן שעובדים בעל מנת לקבל פרס.

מה שאין כן כשמתחילים לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו שרוצים להגיע לדביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, שאז אין האדם יכול להסתכל על המעשים שהוא עושה, זאת אומרת, הגם שהוא רואה שהוא עושה עתה מעשים יותר מרובים, מכפי שהוא היה עושה בזמן שהיה עובד בעל מנת לקבל שכר, מכל מקום יש לו עתה מדידה אחרת, שהיא, כמה הוא מכוון שהמעשים שלו יהיו בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו, ואז הוא רואה איך שהוא מרוחק מזה, הגם שיש לו הרבה עליות, היינו שעולה בדרגה, ורוצה עתה לעשות הכל לתועלת ה', וזהו רק מסיבת שקבל התעוררות מלמעלה, אז הוא רוצה להיבטל אליו יתברך, כטבע, "נר בפני האבוקה", אבל אח"כ הוא יורד ממצבו, ונופל שוב לאהבה עצמית, ואז הוא רואה איך שכל פעם הוא נעשה יותר גרוע, כלומר שרואה כל פעם, איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע, עד שבא הרבה פעמים לידי מצב של "תוהה על הראשונות".

והאדם שואל לעצמו, מדוע בזמן שהיה עובד בכדי לקבל שכר, היה לו טעם בעבודה, היינו שהתפלל עם חשק, ולמד עם חשק, וכעת שהוא רוצה לתת יותר יגיעה מכפי שהוא היה נותן בזמן שעבד בעל מנת לקבל שכר, הוא רואה שחסר לו הטעם שהיה לו אז, והאדם שואל, עכשיו שאני רוצה לעבוד לשם שמים, השכל נותן שהוא צריך להרגיש יותר התקרבות מכפי שהיה עובד לתועלת עצמו, ועתה הוא רואה להיפוך, לא די שהוא לא מתקדם, אלא הוא הולך אחורה.

והתשובה היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שכל מה שהוא מרגיש עכשיו, שהוא יותר מרוחק מה', זה בא מלמעלה, היינו שזה הוא ענין הכבדת לב, שה' נותן בכדי שהאדם יגלה את החסרון אמיתי, היינו שירגיש איך שבלי עזרת ה' אין הוא מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, אלא רק הבורא בעצמו הוא יכול לעזור. היינו כמו שהבורא נתן לו את הטבע של רצון לקבל לעצמו, שיתן לו עתה טבע שני, הנקרא, רצון להשפיע, מטעם כי אין אור בלי כלי, הנקרא, חסרון, היינו החסרון הוא הנותן טעם בהמילוי, זאת אומרת, אם נותנים להאדם מילוי ואין לו חסרון על זה, אין האדם מסוגל לטעום את הטעם אמיתי שיש בהמילוי, זאת אם יתנו לו המילוי בטרם שיש לו חסרון, הוא לא יוכל להשתמש עם המילוי, להוציא מהמילוי מה שיש בה. נמצא, שהחסרון הוא חלק מהמילוי, כי זה בלי זה לא הולך, נמצא, כמו שנותנים מילוי מלמעלה, כמו כן צריכים לתת לו גם כן חסרון, נמצא, זה שהאדם רואה, שעתה הוא יותר מרוחק מהעבודה דלהשפיע, זה נותנים לו מלמעלה מטעם הנ"ל, כי החסרון הוא חלק מהמילוי, לכן כמו שהמילוי נותן העליון, כמו כן החסרון נותן העליון.

ובזה יש לפרש את הב' שאלות ששאלנו:

א. מדוע דוקא לאחר שפרעה אמר, "ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים", ה' הכביד את לבו, ולא מקודם לכן.

ב. מדוע ניטל ממנו הבחירה, כמו שכתוב, "כי אני הכבדתי את לבו".

התשובה היא, היות מתחילה כשנכנסין לעבודה, אז האדם צריך לראות, שהכל תלוי בידו, וזהו כל זמן שהוא עובד בעל מנת לקבל שכר, שאז האדם יכול לומר, ה' הוא הצדיק, ואני ועמי הרשעים. לכן בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, היינו להגיע לדביקות ה', אז האדם מוכרח לראות האמת, שאין זה בידי אדם, מטעם שזה הוא נגד הטבע שבו האדם נולד, ורק ה' יכול לתת לו טבע שני, אולם בלי חסרון אין טעם אמיתי בהמילוי, לכן ה' נותן את ההכבדת הלב, בכדי שהאדם ירגיש את החסרון במלואה, ובזה מובן, שרק אח"כ ה' הכביד את לבו, היינו לאחר שנכנס בעבודה דלשם שמים, ולא מקודם לכן, וגם למה היה צריך להכבדת הלב, הוא מטעם אחרת, אם לא היו מרגישים את החסרון האמיתי, לא היו יכולים לקבל מילוי אמיתי, כי אין אור בלי כלי. נמצא, שענין הכבדת הלב לא היתה לרעתו, היינו שזה יגרום לו שיהא מרוחק מה', אלא להיפך, שהכבדת הלב יגרום לו להגיע לידי דבקות בה'.

ובהאמור אנו רואים, שגם החסרון שהאדם מרגיש בזה שהוא מרוחק מה', גם זה בא מלמעלה, ולא מצד התעוררות האדם. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות ב' ה'), "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

ויש לפרש זה על דרך העבודה, בזמן שהאדם התחיל בעבודה, שאז מתחילים לעבוד בעל מנת לקבל שכר, ואח"כ הוא ראה שאין כאן אנשים, כי בדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד, נמצא, שראה שאין בלבו בחינת אנשים, אלא כל השאיפות שיש בלבו אינם אלא כמו בהמות, שיותר מתועלת עצמן אין הם יודעים, והוא חושב על עצמו, איך אפשר לומר על עם הנבחר, כמו שכתוב, "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו". שלא יהיה בלב עם הנבחר יותר מרצון של בהמות, על זה אמרו חז"ל, "במקום שאתה רואה שאין אנשים בלבך, אל תסתכל על שאר אנשים איך שהם מתנהגים, אלא השתדל להיות איש", כלומר היות שאתה באת לידי ראיית האמת, שצריכים להיות איש ולא בהמה, מה שאין כן שאר אנשים לא הגיעו לידי ידיעה זו, שאין אנשים בלבם, לכן היות שלא קבלו את הידיעה הזו, זהו סימן שהם עוד לא שייכים לבחינת עבודת הפרט, שהיא בחינת עבודה דלהשפיע, וזה שכתוב, במקום, היינו בהמקום שבאה הידיעה, שאין אנשים, היינו באדם הזה שקבל את הידיעה הזו, הוא צריך להשתדל להיות איש ולא בהמה.

לכן בדרך כלל האדם מרגיש עצמו שהוא בשלימות, דהיינו הוא מתפלל, והוא לומד תורה, ומקיים מצות, ורק הוא חושב שעליו להרבות בכמות, אבל על איכות עבודה, אין לו על מה להסתכל, היות הוא חושב, בטח הכל הוא עושה לשם שמים.

ובהאמור יוצא, שזה שהאדם מרגיש שהוא בעל חסרון, היינו שמרגיש איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ואיך שהוא מרוחק מענין דלהשפיע, אין זה בא מצד האדם, אלא זה בא מצד התעוררות מלמעלה, היינו שמלמעלה הודיעו לו את מצבו האמיתי, איך שהוא מרוחק מה', ולא רוצה להיבטל אליו, זאת אומרת, בזמן שהאדם מרגיש את שפלותו, הוא צריך להאמין שזה בא לו מצד הקדושה, וזהו כעין שכתוב אצל משה (שמות שלישי), "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, וירא כי אין איש".

ובדרך עבודה יש לפרש, דוקא בזמן שיש להאדם בחינת משה, הנקרא, בחינת תורה, הוא יכול לראות איך איש מצרי, היינו הרצון לקבל לעצמו, הוא אומר, שהוא נקרא, איש, ועם הכח הזה הנקרא, בחינת תורה, הוא רואה שמכה את איש עברי, היינו שאצל עברי, איש נקרא, דוקא שאינו עושה מעשה בהמה, כלומר שאיש נקרא, שאין הוא משתמש עם הרצונות של בהמות, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", היינו שאף פעם לא תצא ממנו איש מכח עצמו. וזהו מטעם שיש להאדם בחינת משה, שהוא בחינת רעיא מהימנא, (שהוא בחינת רועה את האמונה לכלל ישראל), הכח הזה מעורר את האדם לראות את האמת, שאף פעם האדם לא ישיג בחינת איש מכח עצמו, וזה שכתוב, "וירא כי אין איש", זה גורם לו שיבקש מה' שיתן לו בחינת אמונה בה', שע"י זה הוא יבוא לידי דביקות בה'.

אולם לאחר שהאדם זוכה לבחינת אמונה, עדיין אין זה שלימות, הגם שכבר נקרא, "בחינת איש", ולא בהמה, אבל האדם צריך לזכות לבחינת תורה גם כן, שדוקא ע"י התורה האדם בא לשלימותו, כי האדם צריך להגיע לבחינת, "אורייתא, וקוב"ה, וישראל, חד איהו" כי זה נקרא, בחינת מדבר, כמו שכתוב אצל משה, שאמר, "ויאמר משה אל ה', בי אדני, לא איש דברים אנכי". על דרך עבודה יש לפרש, שביקש שלא מספיק שהוא כבר בחינת איש, אלא הוא רוצה להיות, איש דברים, היינו שיזכה לבחינת מדבר, הנקרא, בחינת תורה, שדוקא בחינת מדבר שהוא בחינת תורה, נבחן לשלימות.

אולם לא לשכוח שבעבודה יש ענין ימין, שהוא ההיפך מהשמאל. כלומר כמו שבדרך השמאל, מה שהאדם רואה יותר חסרון אצלו, הוא יותר משובח, מטעם שחסרון נקרא, כלי, וממילא חסרון גדול נקרא, כלי גדול, אותו דבר הוא בדרך ימין, היינו כל כמה שהאדם מרגיש עצמו ליותר שלם, יש לו כלי יותר גדול, זאת אומרת, כמו שבזמן שהאדם רואה שהוא מלא חסרונות, הוא יכול לתת תפלה יותר גדולה, מהאדם שאינו כל כך בעל חסרון, ולכן התפלה שלו היא לא כל כך מעומק הלב, ודוקא החסרון קובעת שיעור התפלה.

כמו כן דרך הימין, שנקרא, שהאדם צריך להרגיש שיש שלימות, הוא גם כן, בשיעור שהוא מרגיש שלימות, בשיעור זה הוא יכול לתת תודה לה', כלומר שהשלימות שבו האדם נמצא, זה קובע את שיעור התודה לה'. לכן מוטל על האדם לראות עצות, איך לראות שיש לו שלימות, אולם האדם צריך לראות, שהשלימות שלו לא יהא בנוי על בסיס של שקר. ויש לשאול, אם האדם רואה שאין לו שום צורך לרוחניות, והוא משוקע באהבה עצמית, ואיך הוא יכול לומר לעצמו, שיש לו שלימות.

קודם כל יש לנו להחשיב את הקשר שיש לנו עם הבורא, כלומר שהאדם צריך להאמין, שהמצב שהאדם מרגיש שהוא ריקן וחוסר כל, כלומר שהוא מרגיש שאין בלבו עתה שום צורך לרוחניות, ההרגשה זו מי נתן לו. כי באופן כללי האדם דואג על מה שחסר לו, ואינו דואג על מה שאינו חסר לו, אם כן יש לשאול, מי נתן לו עכשיו שידאג על מה שלא חסר לו. והתשובה היא, שבאמת יש לו רצון פנימי, שכן חסר לו התקרבות לה', אלא החסרון הזה עוד לא מגולה אצלו בשיעור גדול, עד שיהיה לו צורך לחפש עצות, איך למלא את החסרון, ולכן האדם צריך לשמוח בזה, על כל פנים יש לו חסרון על רוחניות, מה שאין כן שאר אנשים, אין להם בכלל שום ענין עם רוחניות.

וכשהאדם מחשיב את דבר זה, אף על פי שאין זה דבר חשוב אצלו, והאדם כן מחשיב זה, והוא משתדל לתת תודה לה' על זה, זה גורם לו שיקבל חשיבות על רוחניות, ומזה האדם יכול להיות בשמחה, וע"י זה האדם יכול לזכות לדביקות, מטעם כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, "כי ברוך מתדבק בברוך", היינו זה שהאדם בשמחה ונותן תודה לה', שאז האדם מרגיש, שהוא מרגיש, שה' ברך אותו בזה שנתן לו להרגיש קצת משהו קדושה, אז "ברוך מתדבק בברוך", וע"י השלימות הזו האדם יכול לבוא לדביקות אמיתי.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שיש לאדם לצייר לעצמו, אפילו בזמן שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהאדם חושב אז, אילו ה' היה מאיר לו התעוררות גדולה, כמו שהוא היה מרגיש איזה פעם בזמן עליה, בטח שהיה מוכן לעבוד עבודת הקודש, מה שאין כן עכשיו, שאינו מרגיש שום דבר, איך הוא יכול לרמאות עצמו שיש לו שלימות, אז עליו להאמין באמונת חכמים, מה שהם אמרו לנו, שהאדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה להרגיש את מציאות ה' בכל אבריו, ואיך הוא היה אז מודה ומשבח לה', כמו כן הוא צריך עכשיו להיות מודה ומשבח לה', כאילו זכה כבר לשלימות האמיתי."

שאלה: רב"ש כותב ש"בלי חסרון אין טעם אמיתי בהמילוי, לכן ה' נותן את ההכבדת הלב". מה זו הרגשת הכבדת הלב שנותנת את ההרגשה שחסרה דבקות בה'?

על הרגשה לא מדברים, זאת אומרת צריך להרגיש.

תלמיד: רב"ש כותב "אם לא היו מרגישים את החסרון האמיתי, לא היו יכולים לקבל מילוי אמיתי, כי אין אור בלי כלי."

כן.

תלמיד: מה זו הכבדת הלב שגורמת לאדם להגיע לדבקות בה', שדווקא לא מרחיקה מהעבודה?

כנראה שהיא מגיעה לאדם שרוצה מאוד להשיג משהו והוא עדיין לא יכול להשיג אבל רוצה מאוד. ואם מה שהוא רוצה להשיג תלוי עד כמה ירצה את זה בלב, זאת אומרת ברצון הכי פנימי שלו, אז הוא צריך לדאוג, למה הוא לא כל כך רוצה.

תלמיד: ואיך זה מביא אותו לדבקות ולא לבריחה מהעבודה?

אם מה שהוא רוצה בשבילו חשוב מאוד אז הוא מחפש איך להגדיל את החיסרון לזה, ורואה שהלב שלו לא מסכים. מה לעשות? רק לפנות לבורא ולהתלונן שהלב שלו לא מסכים, ואין לו שליטה על הלב, ולבקש.

שאלה: בהמשך לבירור הזה, מה זה אומר שהבורא מכסה לנו את העיניים, האם הוא לא מראה לנו את האמת בדרך?

כך אדם מרגיש. איך אתה יכול לתאר את זה?

תלמיד: אני מאמין שבצורה הזאת הוא כנראה מגדיל לנו את ההשתוקקות להתקדם בעבודה.

כן.

תלמיד: אבל מצד שני אני מבין שכביכול אנחנו לא מגלים פה את האמת, אנחנו כביכול עומדים במקום ולא מתקדמים, אבל הוא נותן לנו תחושה שאנחנו כן מתקדמים, אז יש פה סתירה שאני קצת לא מבין אותה.

טוב, זה איזשהו מצב שרוצים לשנות ולא יכולים.

שאלה: מה גורם לנו לקבל כל הזמן את הכבדת הלב?

זה תלוי ברגישות של האדם. בהרבה מקרים אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים כאילו באותו מצב, שלא משתנה כלום. יש מצבים שבהם אנחנו באמת מרגישים שהלב נעשה יותר קשה, ואז אנחנו יכולים גם להבחין שזה בא לנו מלמעלה. אז מה עושים?

תלמיד: מה יעזור לנו לקבל את הרגישות הזו לרצות להרגיש את הכבדת הלב המתמדת הזו, מאיפה נקבל את הרגישות הזו?

זאת שאלה טובה. בוא נתאר את זה כך, אם היה לנו לב יותר רגיש ממה שיש לנו היום, יותר רגיש לשינויים שאולי אנחנו עוברים אבל לא מרגישים, אלא מצבנו כמו שהיה אתמול, כמו לפני חודש אפילו, אם הלב היה יותר רגיש, עד כמה זה היה עוזר לנו לא להימצא באותו מקום. זאת אומרת, בסך הכול מה שחסר לנו זו רגישות שבלב, אז היינו מעלים את עצמנו לבורא ודורשים את הרגשת המצב הנוכחי. זו בעיה, איך להעלות רגישות של הלב, איך להגדיל רגישות של הלב.

שאלה: אבל אם הייתה לנו רגישות אז לא היינו פונים, היינו אומרים שאנחנו מתקדמים, הכול טוב, היינו מרגישים כל שינוי קטן. זה כאילו מטשטש, כל מצב מטשטש את הפנייה?

תלוי מה היית מרגיש ברגישות שלך. יכול להיות שלא היית משתנה מצד אחד, מצד אחר היית מרגיש שאתה לא משתנה. אז מה עושים?

תלמיד: זה בדיוק הנושא, איך להחזיק את שני המצבים, כלפי ההתקדמות הנכונה. רב"ש גם כותב במאמר שאי אפשר למדוד בעל מנת להשפיע, אנחנו לא יכולים למדוד את זה.

זו שאלה. אולי אני בעל מנת לקבל אפילו, אבל שתהיה לי הרגישות.

שאלה: לְמָה הלב צריך להיות רגיש?

למצב הנוכחי שלי, למצב יותר פנימי, אמיתי, שאני לא מגיב אליו.

תלמיד: למה שהבורא נותן לי, לחברים, לאיפה הלב צריך להיות מכוון ברגש שלו?

הלב צריך להיות מכוון למטרה, מה הבורא דורש ממני בזה שמשנה לנו את המצבים.

תלמיד: ואיך מרככים את הלב כשהוא כבד?

הוא פשוט לא מבין, לא מבין מה דורשים ממנו. זה כמו שאנחנו יכולים להגיד על עצמנו.

תלמיד: אז איך מרככים אותו שיהיה רגיש, שיבין, שישים לב להכוונות הבורא אליו?

הלב נמצא בידי הבורא בלבד, ולכן אני צריך לפנות אליו.

תלמיד: אבל אם אין לאדם שליטה על הלב והלב בידיים של הבורא אז איזו פנייה יש? גם את הפנייה אליו שירכך לי הלב, אני צריך לקבל ממנו.

לכן חוץ מ"אני" ו"בורא" יש עוד את עניין הסביבה. ככל שאני יותר ויותר נמצא בקשר עם הסביבה, עם חבריי, כך אני יותר יכול להרגיש מהו השינוי שאני חייב לעבור, אחרת אני אהיה אטום ממש לאותם שינויים שהבורא דורש ממני.

שאלה: איך מסכימים לזה שיותר רוצים לכוון בעל מנת להשפיע ודווקא מתרחקים? איך נהיים שלמים עם זה?

זאת שאלה אחרת לגמרי.

תלמיד: כי דווקא נראה שהלב נהיה עוד יותר כבד, ונהיה יותר קשה לפתוח אותו ולהיות ברגישות.

ואני מסכים עמו?

תלמיד: לא, אני לא מסכים. אבל איך להשלים עם זה שזה התהליך, שעכשיו הלב ייסתם עוד יותר. לפני זה היה נראה שהלב נפתח ועכשיו הוא שוב פעם נסגר, הוא עוד יותר כבד, ונפתח חיסרון עוד יותר גדול. איך להבין ולהסכים שזה התהליך?

אם אני אסכים עם זה, מה יהיה?

תלמיד: רב"ש אומר שצריך לתת מכות לפרעה או לאיש המצרי.

זאת אומרת, דווקא לא להסכים.

תלמיד: נכון. אבל בדרך כלל האדם מתאכזב, הוא נכנס לאיזושהי אכזבה כי במקום להתקרב הוא דווקא מתרחק.

מה אפשר לעשות כנגד זה, כדי שהאכזבה הזאת לא תעצור אותו?

תלמיד: לבקש כוח מהבורא. אבל פה רב"ש אומר שצריך להיות בקו ימין, בשלמות ולא בחיסרון.

כן?

תלמיד: איך נסגר התהליך, כי דווקא כשאתה נמצא בימין זה עוצר אותך?

לאיזה מצב אני צריך להגיע?

תלמיד: שכל המעשים יהיו בעל מנת להשפיע, לכוון את הלב.

אתה סתם נותן איזה פתרון.

תלמיד: כתוב שכאשר אדם מתחיל לרצות שכל המעשים יהיו בעל מנת להשפיע, הוא נהיה יותר ויותר גרוע.

כן.

תלמיד: אז האדם צריך לקבל מהבורא את הכוח הזה, את האור, כדי שיוכל להתגבר על הרצון לקבל. איך להסכים שהחיסרון גדל?

זו לא בעיה, זה בא מהבורא, מה האדם יכול לעשות עם זה?

תלמיד: אני הולך אחורה וזה בסדר? קשה להסכים שזה כך.

ואז, הוא כביכול קובר את עצמו.

תלמיד: לא, הוא אומר תלך לימין אבל לא ממש ברור איך לסגור את המעגל הזה

כן.

שאלה: האם אפשר להיות שלמים מחיסרון?

מה זה נקרא להיות שלמים בחיסרון?

תלמיד: חסר לי משהו, אבל אני דווקא רואה שזה טוב, שזה מקדם אותי בסופו של דבר.

מחיסרון אי אפשר להתקדם, חיסרון זה משהו שחסר בהרגשה, וזה דורש מהאדם תגובה.

תלמיד: אבל דווקא החיסרון, הוא סוג של מטרה שלנו, שתהיה חסרה לי השפעה, הכלי, זה דווקא מקדם אותנו למטרה, זה מצוין. למה זאת לא שלמות?

אנחנו לא יכולים לחיות בחיסרון, זה נגד הטבע. חיסרון זה חוסר שלי במילוי, תמיד כך.

תלמיד: בסדר, זה מצב שלא יכול להישאר בקביעות, אבל למה זה לא בכיוון של שלימות?

למה שזה יהיה בכיוון של שלימות? כשאני מרגיש עוד ועוד רעב, אז אני צריך להרגיש בזה השגת המטרה?

תלמיד: זה כמו ייסורי אהבה, עוד מעט אהיה שבע כי סוף סוף יש לי חיסרון, אחרת בחיים לא הייתי אוכל שום דבר.

זה לא נקרא שחסר.

שאלה: אם אנחנו חושבים על חיבור, על השפעה, ישר אנחנו נכנסים לחיסרון. וככל שאנחנו יותר מתעמקים, נהייה יותר חושך, יש עוד יותר חיסרון.

כן.

תלמיד: אז איזה פיצוי צריך, באיזה מילוי מידי אנחנו יכולים ללוות את החיסרון הזה, על מנת שנוכל לעבוד ולהתקדם לבורא? אי אפשר להתקדם רק מחיסרון, אנחנו צריכים עוד משהו.

מה עוד?

תלמיד: הוא אמר במאמר שאנחנו צריכים לחשוב שמהרגע שאנחנו מפעילים חיסרון מצדנו, אנחנו צריכים לפסוק בכל רגע שהבורא שולח לנו את כל המצבים ואנחנו נכנסים לקשר אתו

נאמר.

תלמיד: הכול כבר מגיע מהבורא, אנחנו צריכים להפעיל מודעות כזאת.

כן.

תלמיד: ואז נוכל להתקדם מהר, כי זה ממלא אותנו, מדרבן אותנו והשתוקקות נכנסת. צריך להתעמק באין עוד מלבדו תוך כדי שאנו מפעילים חיסרון לאהבה, להשפעה.

בסדר.

שאלה: הוא כותב גם שכשהאדם מרגיש חיסרון, אז כגודל החיסרון, גודל השלימות, שהאדם צריך קודם כל להחשיב את הקשר שיש לו עם הבורא, שהוא מגלה לנו את החיסרון. יש הרבה עבודה, מפני שאם יש שמאל, איך להגדיל את הימין מעליו?

כן.

תלמיד: אבל אני כמעט לא רואה איך כשיש ימין, שלימות, משם להגדיל את החיסרון, על זה אני פחות רואה שכתוב.

אדם תמיד צריך לקשור את עצמו למטרה, האם בחיסרון שיש לו עכשיו, הוא יכול להגיע למטרה?

תלמיד: אז האדם כבר קיבל חיסרון והצליח להגיד שהחיסרון בא מהבורא, הוא מודה על כך ושמח מזה. אבל זה לא מספיק, עכשיו צריך להגדיל את החיסרון כי אחרת, אם הוא נשאר בשלימות, הוא תקוע שם. על זה כמעט לא כתוב, או שזה כבר צריך להתגלות לו ואין מה לכתוב על כך?

זה מתגלה בעצם בפעולה עצמה. ככל שיש לו יותר חיסרון, הוא יותר שמח.

תלמיד: כי הוא כבר יכול להדביק את החיסרון הזה למידת השלימות.

כן.

שאלה: מה בדיוק משתנה בלב?

את זה אתם צריכים לברר, אנחנו כבר מגיעים למצבים שאתם צריכים לפרש את המאמר מתחילתו ועד סופו.

שאלה: מהו הלב שעליו מדובר כאן?

זה המקום באדם שרגיש לדרך שלו. מקום שבו אדם מרגיש את דרכו.

תלמיד: את הדרך הרוחנית שלו?

כן.

תלמיד: במאמר הזה, הלב הוא הגיבור, עליו קורים כל הדברים, אותו מכבידים, אתו נלחמים. הכבדת הלב שבה מדובר כאן, זו התקדמות?

זה אחד ממצבי ההתקדמות.

תלמיד: הבורא הוא זה שמכביד את הלב. מה האדם אמור לעשות כנגד הכבדת הלב של הבורא?

אדם צריך להתגבר על הכבדת הלב ולכוון אותו למטרה, עם כל ההכבדה.

תלמיד: ואיך האדם מתגבר על הכבדת הלב?

אם אפשר בעשירייה, על ידי הסביבה, ואם לא, אז הבורא.

תלמיד: אז הבורא מכביד את ליבו של האדם כדי שהאדם יפנה לסביבה?

לסביבה ואליו, לבורא.

תלמיד: דרך הסביבה לבורא?

כן.

תלמיד: האדם צריך ללמוד מזה, שהוא צריך לפנות לסביבה, לקבל את חשיבות הסביבה ודרכה לפנות לבורא? זה התהליך שהבורא מצפה ממנו?

כן.

תלמיד האם יש דרך אחרת לאדם לרכוש את ההבחנות האלה, או שזאת הדרך היחידה?

אין, מצד הטבע אין.

תלמיד: זאת אומרת, שהכבדת הלב זה תהליך הכרחי בדרך.

כן.

תלמיד: וזה תהליך שכל הזמן מתפתח, הוא לא חד פעמי.

כן.

שאלה: אם אנחנו אומרים שהבורא הוא בעל הבית של הלב, ונניח ב24 שעות, רצוי שרוב הזמן נהיה בקשר עם אותו כוח עליון, שיהיה את הדו שיח הזה. ומה שיוצא שפעם היה קצת יותר דו שיח, ועכשיו הדו שיח הזה כאילו הולך ומתמעט. האם זה חלק מהתהליך שזה מרגיש ככה? שזה בדיוק הולך אחורה במקום יותר, או איך זה הולך?

זה תלוי באדם, ויש בזה הרבה תנאים.

אני לא יכול להגיד יותר. רק תבינו שכאן אנחנו עכשיו דנים באותן הנקודות שאתם צריכים להשתדל לפתוח, לדון בהן, ולהתקדם על ידן.

שאלה: בסוף המאמר הוא נותן עצה שבזמן השיפלות האדם צריך לדמות לעצמו את מצב השלימות שפעם היה, ומתוך זה לבוא להודיה לבורא. איך עושים את זה במצב השיפלות הזה, איך אתה מצליח לצייר לעצמך את המצב של השלימות, ולתת על זה הודיה?

כן, יש לנו כמה שאלות שאנחנו עדיין לא יודעים איך לפתור.

שאלה: ידוע שיש בעבודה מצבים של ריקבון, כאילו שהרצון נרקב לגמרי. האם הריקבון המוחלט הוא בכל שלב של האדם, או שזה קורה נניח ארבע פעמים בהתפתחות הרוחנית שלו, כמספר הדרגות מדומם והלאה?

אני לא חושב שהאדם יכול להבחין בארבעה שלבים. אולי הוא היה רוצה בזה, אבל הוא לא יכול בדיוק להרגיש שהפעם זה המעבר מדרגה לדרגה.

תלמיד: נניח האדם הולך אחורה. האם הוא תמיד צריך ללכת אחורה למצב שהוא מרגיש "מחוק" לגמרי, שכל מה שהיה לו נעלם, ובאיזו תדירות המצב ה"גמור" הזה מגיע?

לא, המצב הגמור הזה מגיע אליו לאו דווקא כשהוא הולך אחורה, האדם צריך יחד עם המצב הגמור להרגיש שהוא הולך קדימה. אם הוא עובד יום יום, אולי לא במאה אחוז, כי אין דבר כזה, "אין צדיק בארץ", אבל בכל זאת, בדרך כלל הוא מרגיש את עצמו מתקדם, בשמאל, בימין, אבל מתקדם.

תלמיד: אז כשהאדם מרגיש שהוא הולך אחורה, כמו שכתוב לנו בספרים, מה הוא צריך להוסיף על פני המצב הזה כדי שזו כן תהיה התקדמות? כי לפי מה שאמרת, הוא אמור לא להסכים לזה, אז מה הוא אמור להוסיף לעבודה שלו?

על זה אתם צריכים לענות. לי אין מה להגיד יותר. אתם הגעתם לשאלות שעליהם צריכים לחפש איך לקבל תשובה. בסדר?

ודווקא טוב שכולכם מסתכלים עלי כאילו שאני צריך לפתור את הבעיות. לא, תנסו יחד להתקשר בינכם, ולהביא את עצמכם למצב שאתם דורשים פתרון מלמעלה. בבקשה, בלי להסתכל עלי, שוב אני אומר, זה לא הכיוון הנכון. תתחילו לברר ביניכם.

שאלה: רב"ש כותב, אם אדם מגיע למידת הייסורים כאלה יש לפנות בתפילה. אבל התפילות כמו שאנחנו שומעים עכשיו, הן של כל אחד בנפרד, אין תפילה משותפת מה שנקרא, אין חיסרון משותף.

יכול להיות שזה מה שחסר לנו.

תלמיד: הוא כותב שבאותו מצב כשאברהם פנה ואמר "איך אני אדע שיהיה לי חסרון?" והוא עונה "אל תדאג הם יגיעו למידת ייסורים כזאת, שהם יפנו לבורא, ואז הוא יעזור להם". אז פה לכל אחד יש תפילה פרטית שלו, הוא מגביר את החיסרון, סובל, אבל כאילו חסר לנו פה באמת להתאחד. איך להתאחד בתפילה?

לא, אל תכניס שאלה נוספת על השאלה הראשונה וכן הלאה, כי כך אתם יכולים להתגלגל למצבים שאולי רחוקים מהמטרה.

קריין: נעבור לסדנא, ונברר ביחד בעשיריות את השאלות שעולות מתוך המאמר.

סדנה

מבררים ביחד את השאלות שעולות מתוך המאמר.

*

מה יש לנו מזה שהתייעצנו עם החברים? מישהו רוצה להגיד?

תלמיד: אתה אומר לנו לברר ביחד בתוך העשירייה את השאלות. וזה לא ברור כי לחלק מהחברים אין שאלות, הכול ברור להם. לחלק מהחברים אולי יש שאלות, אבל הם לא שומעים תשובות או שהתשובות שבלניות, כמו מנטרות, צריך להתחבר, צריך להתפלל, צריך וכולי.

נו, זו לא תשובה.

תלמיד: אז מה זה בירור נכון בעשירייה? איך מבררים נכון שאלות, איך מעוררים שאלות, מעוררים תשובות, מה העבודה הנכונה פה בינינו עכשיו, ולמה צריכים להגיע?

צריכים להגיע לזה שאנחנו עומדים מול השאלה של הבורא, איך אנחנו מרגישים במה שמרגישים את שאלת הבורא.

תלמיד: מה זה שאלת הבורא?

בשביל מה הוא הכביד את ליבנו? כבר הרבה ימים אני נמצא בלימוד, בבירור, וכאן בפעם הראשונה אולי אנחנו נתקעים בזה שהבורא אשם, הוא הכביד את ליבנו, ודורש על זה איזו תגובה.

תלמיד: אז מה אנחנו צריכים לאתר, למה הוא הכביד את הלב?

תרגישו מה הוא עושה, מה הוא עושה בליבו של כל אחד.

תלמיד: ומתוך זה?

ומתוך זה נראה מה עושים הלאה.

תלמיד: לאיזו תגובה הבורא מצפה מאיתנו?

קודם כל, שאני אאתר מה יש בליבי, ושהבורא עשה את זה.

תלמיד: ואחר כך?

אחר כך נראה, אבל קודם את זה. זה כבר ברור לכם?

תלמיד: לא.

לא, אז למה אתה רוצה לקפוץ? כתוב, אני הכבדתי את ליבו. זאת אומרת, את הלב שלנו שהוא לב אגואיסטי, אותו פרעה, שהבורא כל הזמן מגדל אותו, ממש מנפח אותו, אז איך אנחנו מגיבים? יש לכם תשובה?

תלמיד: הוא עונה פה בסוף המאמר על השאלה שלך. הוא כותב שמה שצריך זה שהאדם באמונת חכמים יבין שמי שמכביד את ליבו זה הבורא, ועל זה הוא צריך להודות, כי זה מין קשר לבורא שהוא באחוריים, הפוך. הבורא נמצא איתי בקשר, דואג לי, מטפל בי, אבל איך הוא מטפל בי? על ידי זה שהוא מגדיל כל הזמן את החיסרון שיש לי, את ההרגשה שאני רחוק ממנו, אבל את זה הוא עשה. ואז יש לי קשר ראשון עם הבורא, אני מבין שהוא מסובב את כל העסק.

תלמיד: אני חושב שאמונת חכמים היא משהו שמקבלים מהחברים. אולי זו אמונה בחברים, לראות את החברים חכמים. כי כל החיים בן אדם מאבחן מה המצב שלו ומחליט מה לעשות. אם הוא חולה, אז הוא הולך לקופת חולים, אם חסר לו כסף, אז הוא הולך לעבוד. אבל פה הוא נמצא במצב של חוסר הכרה. בן אדם שמחוסר הכרה ומתעלף ברחוב מישהו צריך לבוא לטפל בו, מישהו אחר שהוא דאג שידאג לו. ובמצב הזה שאדם מאבד את הקשר שלו עם הבורא, ברור שזה מהבורא, אבל במצב הזה אין לו מה לעשות חוץ מלבנות על מה שהוא השקיע בסביבה, שהם ירימו אותו מהמצב הזה ויחזירו אותו חזרה למסלול של לפקוח את העיניים, ואחרי זה להודות על זה, להיות בשמחה. אבל באותו רגע קריטי, רק הקשר שהוא בנה עוד קודם עם הסביבה יבטיח לו שהם יוכלו להרים אותו.

תלמיד: בעשירייה דיברנו על זה הוא מגדל את הכלי שלנו, את החיסרון שלנו בתהליך הזה. עד שהוא מגיע לנקודה הכי שפלה בלב של האדם, כדי להביא אותו לעומק של החיסרון הכי גדול שממנו הוא יפנה, ממנו הוא ירצה לראות את הפעולה של הבורא במעשה הזה.

תלמיד: הפעולה של הבורא עלינו היא הכרת הרע. להכיר את הרע, לבקש על זה, ואז שוב מתגלה הרע, הולכים לפרעה, מבקשים שלח את עמי, רוצים להשפיע, ושוב חוזרים למצב הזה של הכרת הרע.

במה הכרת הרע? מה אנחנו מגלים? במה אנחנו מכירים את הרע?

תלמיד: הכרת הרע היא בזה שכל פעולה שאנחנו רוצים לעשות בהשפעה בסוף הולכת לפרעה, לרצון לקבל, כל הזמן. וכל פעולה בחברה, בתוך העשירייה, עם החברים, כל פעם שחושבים שאנחנו עכשיו משפיעים, עושים טוב, פתאום מתגלה לנו שלקחנו את העבודה לעצמנו מתוך איזו גאווה, "אני עשיתי את הפעולה, אני ביצעתי את הפעולה", ולא הבורא הוא זה שנתן את האפשרות הזאת להשפיע. הכול הולך לטובת פרעה כי הוא משחק איתנו.

שאלה: נראה שכל העבודה שאנחנו עושים בחיבור, בחשיבות המטרה, כל הדבר הזה מביא אותנו בסופו של דבר לקיר, הוא לא מביא אותנו להשיג. הסביבה תומכת כל הזמן, מקבלים חשיבות מהעשירייה, מהחברה, מהמאמרים של רב"ש, כל הזמן אנחנו עטופים, אבל לא עולה מזה תפילה, אין מזה וייאנחו, אין מזה שיברון, אלא כל הזמן חוזרים לעבוד. מתי מגיעים לתפילה, לבקשה, בתוך הדבר הזה?

זה תלוי איך אנחנו מפענחים את המצב שלנו.

תלמיד: לכל מצב שלנו יש לחברה פתרון, יש לעשירייה עוד כוחות לתת לך כי הם נמצאים מעליך תמיד.

אז כך אנחנו לא מגיעים אף פעם לשום דבר.

תלמיד: אולי בהתחלה הוא עובד מטעם שכר והוא רואה שיש לו טעם בכל פעולת השפעה. וכשהוא רוצה יותר, כשהוא רוצה להתחיל להתכוונן לעבודה לשם שמים בלי תועלת עצמו, אז הוא מזהה שאין בו כוחות. כמו שהוא כותב "אין בחינת איש", אין אנשים, הוא רואה שכל הרצונות שלו הם רק לתועלת עצמו. אז פה כבר מתחיל דיאלוג עם הבורא, עם כוח העזר היחידי.

זה נכון.

שאלה: עליך להגיע למצב שאתה מסכים עם כל מה שהבורא מעביר אותך, שהבסיס לכל העבודה שלנו הוא להגיע למצב של הסכמה. ומכוון שאין קשר ישיר עם הבורא, אז ההסכמה היא דרך העשירייה, היא מנחה אותך לכיוון הנכון, כמו שנאמר פה קודם, בעצת חכמים. ואז מתוך ההסכמה עולות בפנימיות שלך כל התשובות, ממצב כמו נשמת אדם תלמדהו. כל עוד אתה לא מסכים, אז אין סיכוי שהבורא באמת יטפל בך כמו שצריך, או כמו שהיית רוצה.

טוב, זה אחד מהפתרונות.

שאלה: באחד המאמרים של רב"ש על החברה הוא כותב שצריך להיות עשרים ושלוש וחצי שעות בקו ימין וחצי שעה בקו שמאל. יש לי הרגשה שבמשך השנים הרבות שאנחנו נמצאים פה התמחינו בעשרים ושלוש וחצי שעות ובכלל לא בחצי שעה. וכשחבר מעלה משהו בתור חיסרון, אז לפי ההרגשה שלי והתגובות, ישר אתה נגד. אנחנו כל הזמן בחיוביות, הרב"ש כמעט לא מדבר על איך לייצר חיסרון, לא למדנו איך לייצר את החיסרון שבסופו של דבר יביא אותנו להכרה שאנחנו עומדים מול הקיר ורק הבורא יכול להוציא אותנו מהקיר הזה. אני חושב שהגיע הזמן שננסה ללמוד איך אנחנו מייצרים את החצי שעה הזאת בעשירייה,

טוב.

שאלה: האם יש הבדל בין להתלונן לבין לזהות את החלק הטבעי שבנו האגואיסטי, שהבורא נתן לנו ואנחנו רוצים לשנות. מה ההבדל בין השניים? האם אפשר לברר את החיסרון בלי להתלונן עליו לבורא? לזהות בתוך העשירייה את החלק שאנחנו צריכים לשנות ואנחנו מודים לבורא, כי בזכות זה אנחנו פונים אליו ורוצים שהוא ישנה אותנו ואז זה תהליך משמח.

כן.

תלמיד: כל אחד זוכה לתת דוגמה עד כמה הוא גרוע, עד כמה הוא הפוך מהבורא.

זה בסדר. הוא צודק שאנחנו לא שומעים את השאלה מהבורא.

שאלה: האם אפשר להגיד שהאדם יכול לסבול ייסורים והבהמה לא יכולה. שזה כאילו חינוך הרצון. קודם עשה רצון ואחר כך "הכבדת הלב", ואחר כך חינוך, ואין דרך אחרת?

כן.

שאלה: אני חושב שגם יש פה איזושהי שאלה באוויר, שיש לנו עבודה שאנחנו מדברים בין האדם לבורא.

כן.

תלמיד: לכל אחד בפנים יש הרגשת הלב וחשבונות, ויש בין אדם לעשירייה. וגם כאן יש כל הזמן איזשהו דיאלוג. אז השאלה, איך מחברים אותם? לדוגמה, שמרגישים שמהעשירייה באה שלמות, אז זו הזדמנות דווקא לבקש חסרונות מבפנים? או שבא מהעשירייה חסרונות, אז לבקש שלמות. או כשאדם נמצא בשלמות, לחפש את החסרונות דווקא בעשירייה? האם זה מין פינג פונג שמשלים אחד את השני, או שהדרך היא אחרת?

אני שומע.

תלמיד: להשלים את העבודה הזאת הפנימית של האדם עם העבודה, עם העשירייה ביחד.

כן.

שאלה: אחד מהחברים בעשירייה אמר, שכל אחד מאיתנו זה רצון לקבל ועם הזמן זה הולך ונעשה יותר ויותר ברור. וכלי רוחני זה רק כשאנחנו עובדים על החיבור, או משתדלים לעבוד על החיבור. וזה מאוד התאים להרגשה שאנחנו עובדים ביחד, אז יש תחושה כזו שזה הכיוון, ואז אתה נופל לתוך מה שאתה נופל.

ואני מוסיף, איך הקבוצה מגיעה ל"וייאנחו", ולא כל אדם לבד?

בסך הכול זה מה שקורה.

תלמיד: שכל הקבוצה מגיעה ביחד למסקנה?

כן. וזה לאו דווקא שכל אחד הוא בדיוק מרגיש מה שהשני. זה לא אפשרי. הם בכל זאת, נבדלים ביניהם. אבל זה מה שקורה.

שאלה: אני מסתכל תמיד על אחריות אישית. ולשאלתך איך לפתח את רגישות הלב לגבי שינויים, אז מאחר ואני עדיין בהמה, רשמתי לפני כמה כללים שאני לא אשכח.

הנחות יסוד זה שהבורא "טוב ומיטיב". מטרתו לקרב אותנו אליו. ולכן כלל ראשון, "יהיו בעיניך כל יום כחדשים". זאת אומרת, אין דבר כזה שאני מכיר, אני יודע, זה עוד שיעור.

כלל שני, "זה לעומת זה עשה ה'". זה מפתח רגישות אם כל יום זה שיעור חדש. מה השתנה, יש שני מצבים. אין סתירות. זה בירור. כתוב בתורה "זה מול זה עשה ה'".

כלל שלישי, "רק קטן מקבל מגדול".

כלל רביעי, אין מטילים על אדם משהו שאין ביכולתו להתמודד איתו.

כלל חמישי, "סוף מעשה במחשבה תחילה", בו יש כמה סעיפים. קודם כל, גדלות ורוממות ה' יתברך. שזה אומר להודות, להלל ולשבח, "כי לעולם חסדו". הדרך חייבת להיות בשמחה כי שמחה היא עדות. היעד שלנו זה "ואהבת לרעך כמוך". זה לא שהחברים צריכים לאהוב אותי, אלא אני צריך לאהוב את החברים.

טוב.

שאלה: דיברת היום על כך שהלבבות נמצאים בשליטת הבורא ואנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מצפים להשפעה שלו, להתערבות שלו. מה זה אומר שהוא מתערב במצב שלנו?

אנחנו תמיד תוצאות, כי הנבראים נשארים נבראים. אנחנו תמיד תוצאות ממה שאנחנו מרגישים את התגובה הקודמת ומרגישים את עצמנו עבור התגובה הקודמת מהבורא. וזה אומר על המצב שלנו, כך אנחנו משיגים את המצב.

שאלה: השיעור שהבורא מציע לנו כדי שנלביש אותו עלינו, נראה שהוא לא משתנה. נראה שחסר לנו הניגוד של החלקים הפנימיים שלנו שנוכל לחבר אותם וליצור כלי שהוא בהתאם לשיעור?

לא. זה עוד לא התשובה הסופית.

שאלה: כל הכבדת הלב, מביאה אותנו לתפילה נכונה כדי להרגיש את הכלי שמביא אותנו לשלמות שהוא גלות מצרים.

טוב.

תלמיד: הכבדת הלב באה נגד הכוונה לקבל לעצמו והאדם צריך להתפלל, לבקש שהבורא ייתן לו כוח מעבר להמשיך בכוונה.

טוב.

שאלה: אני חושב שפתרון במאמר די ברור. אנחנו כל הזמן חושבים שאנחנו מרגישים, או חיסרון או שלמות. אבל בדוגמה שאתה לעיתים קרובות נותן, בן אדם שלפני סעודה מטייל ומרגיש תיאבון גודל, הוא מרגיש איזה מילוי יש שם והוא מתלהב מזה.

ואם לחזור לדברים שלנו, אז חיסרון גדול זה מצד אחד הכבדת הלב, אבל מצד השני, אם בן אדם יחשוב שאם הוא ישתמש בחיסרון הזה כדי לתת נחת רוח לבורא, זה מצוין. אז מה שחסר לסגירת המעגל, זה רק רכישת רצון להשפיע. ואם הוא מתפלל שהחיסרון, יהיה כמה שיותר גדול, אבל יהיה לו רצון להשפיע, אז זהו, אז הגענו למימוש חיסרון שנקבל, נמלא את החיסרון כדי לתת נחת רוח לבורא והכול עומד אז במקום.

בסדר.

(סוף השיעור)