שיעור 02.12.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

נחת רוח

קריין: נקרא מתוך "מאמר לסיום הזוהר", בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר" קטע מספר אחת.

"הדביקות הרוחנית, לא תצוייר כלל, בדרך אחרת, אלא בהשואת הצורה. ולפיכך, ע"י זה שאנו משוים צורתנו, לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו. וזה שאמרו "מה הוא רחום". כלומר, מה הוא יתברך, כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך, אינו בעל חסרון, שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה, כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית. ויש בהשואת הצורה האמורה, בחינת "מוחא" ובחינת "לבא".

וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה.

ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך.

שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה."

(בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר)

סדנה

מהי הפעולה הכי נכונה בלעשות נחת רוח לבורא? דיברנו על זה כבר הרבה שעות. דיברנו גם בהפצה, גם בלימוד, גם בחברה וגם בעשירייה. בסך הכול דיברנו על כך שאנחנו חושבים כל היום מהבוקר ועד השיעור אחר הצהריים איך לעשות נחת רוח לחברים. ולמה הגענו? מהי הפעולה למעשה הכי נכונה כדי לעשות נחת רוח לבורא? אולי דרך לעשות נחת רוח לחבר או ההפך?

*

קריין: קטע מספר שבע מתוך כתבי רב"ש א'. "ההבדל בין צדקה למתנה".

"בעבודת ה', הגם שבתחילת עבודתו היה לו מרץ, ובטחון, וחשיבות גדולה לתורה ולתפלה, מטעם שהיה לו אז חן ד' קדושה, שהרגיש, שעבודת ה' היא דבר חשוב, אבל זה עוד לא נקרא "חסרון", שהבורא ימלא את החיסרון הזה, שנקרא "דביקות ה'". מטעם, שבחינת "חסרון וכאב שאין לו דביקות בה'" עוד לא הייתה מורגשת בו, מטעם שעוד לא השקיע כוחות לזה, כי אז רק התחיל בעבודה. מה שאין כן כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת ייסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי ייאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי". נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חסרון, הוא בשיעור היסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך."

)רב"ש א', ההבדל בין צדקה למתנה(

איך אנחנו מחליפים רצון ברצון? איך אנחנו מחליפים רצון ליהנות לעצמנו לרצון ליהנות לבורא? הרי כל הטבע שלנו הוא לעשות נחת רוח לעצמנו בכל פנייה, מעשה, מחשבה, בכל מה שיש. הגוף שלנו בצורה אוטומטית רק לזה חושב, רק לזה מחשב ורק לזה פועל. איך אנחנו מגיעים לפעולות האחרות שבצורה אינסטינקטיבית אני פועל לטובת הבורא כמו שאימא לטובת התינוק?

*

קריין: קטע מספר עשר מתוך רב"ש ג', "אם האדם מנצח השם שמח".

"כוונת המאציל היא שהתחתונים יקבלו תענוג. והאדם משמש עם התורה בדבר הפוך, היינו שהאדם רוצה שהקדוש ברוך הוא יקבל תענוג. וכוח הזה הוא מקבל מהתורה מבחינת התבלין כנ"ל. נמצא בזה, שהאדם לוחם עם הקדוש ברוך הוא, היינו שהקדוש ברוך הוא רוצה שהאדם יקבל תענוג, והאדם רוצה שה' יקבל תענוג. נמצא, שמשתמש עם התורה בכוון הפוך מהמוכר. ועל זה אמרו, שהקדוש ברוך הוא אומר, "נצחוני בני", היינו שלוחמים נגד הרצון לקבל, שה' הטביע בלבבם, שאם האדם מנצח, אז הקדוש ברוך הוא שמח. נמצא, שתורת ה' היא לפי מטרת הבריאה. ו"תורתו" נקרא, בזמן שהאדם משתמש עם התורה על כוונת התבלין, שאז הוא לוקח את התורה בכדי ליהנות להקדוש ברוך הוא. לכן נקרא התורה על שם האדם. כי התורה נקראת לפי השימוש: אם האדם רוצה לקבל התורה על כוונת ה', שהיא להטיב לנבראיו, שהנבראים יתענגו, נקראת "תורת ה'", שהתורה הולכת לפי קו ה'. ואם האדם לוקח התורה, בכדי שיהיה לו כוח להשפיע, שזה נבחן לכוונת האדם, שהאדם רוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז נקרא "תורתו"."

איך אפשר להגיע למצב שעד כמה שיש לי יותר הפרעות, עד כמה שאני משקיע יותר, אני יותר שמח? שכל הרצון לקבל שמתגלה אני מרגיש בזה ממש הזדמנות להשפיע נחת רוח לבורא, איך אני מגיע לדבר כזה, שאני מזיע, ועושה הכול, ואני שמח מעל לגג ממש? נחת רוח לבורא דווקא על ידי היגיעה הגדולה מאד שהיא מורגשת כדבר הנעים ביותר. אחרת אני לא ארגיש, לא תהיה לי עוצמה בזה. דברו ביניכם, הפתרון הוא במרכז העשירייה.

*

שאלה: אם אנחנו מדברים על לעשות, לכוון לנחת רוח לבורא, אז מה זה משנה אם יש פעולות יותר טובות, פחות טובות אם אתה מכוון לנחת רוח לבורא?

לא יודע. אני מגיע לחנות עם הגברת שלי ואנחנו רוצים לבחור צעצוע לילד שלנו בן החמש ליום ההולדת, אז לא חשוב לנו מה לקנות? אולי זה טוב מצד החינוך שיתחכם, אולי זה טוב מצד זה שהוא אוהב את זה, ואולי זה טוב בגלל שהוא יכול להיות יותר חזק פיזית, וכן הלאה. יש הרבה מאד מחשבות מה לעשות, מה לקנות. אני כבר לא מדבר על המחיר, אני מדבר על המתנה בעצמה, על ידי מה נעשה לו נחת רוח יותר. נעשה נחת רוח אולי מבחינת המוחא, מבחינת הליבא? יש הרבה דברים.

תלמיד: מבחינת בשר וחי זה כנראה כן חשוב, אבל לבורא?

מה זה בשר וחי? אתה הבאת לי איזו מתנה פעם? לא. למה? אני שואל. אני לא חשוב בעיניך, זה ברור. אם היית בוחר להביא לי איזו מתנה, מה היית חושב? אפילו אין לך כאלה מחשבות, קשה לך להגיד. אני מבין אותך.

אז אם אנחנו רוצים לתת למישהו מתנה, אנחנו צריכים להתכלל ממנו, לדעת מה טעמו, מה הכי טוב, מה הכי כדאי, מה הכי יקשור אותי שאני אהיה קשור אליו, שהוא יהיה קשור אלי, הוא יידע על המתנה הזאת, לא יידע, יש מלא מלא [מחשבות], כל הבריאה היא נמצאת במחשבה הזאת ובפעולה הזאת. אין יותר מזה. להביא מתנה לבורא, לעשות נחת רוח לו, זו מטרת הבריאה, כי בזה אנחנו נעשים כמוהו, מגיעים לדבקות. רצונו להיטיב לנבראיו, ואנחנו רוצים להיטיב לו.

תלמיד: הבורא הוא קצת רחוק.

אבל אתה לא רוצה לשחק איתי.

תלמיד: נכון. יש לי חברים, האם אני צריך לקחת בחשבון ולברר מה בדיוק החבר רוצה, או מה שאני רוצה אני משפיע להם?

מה זה משפיע להם סתם ככה?

תלמיד: כמו שאני חושב.

מה אתה משפיע, אתה מביא לחבר צפרדע?

נניח שיש לך חסידה בחצר, אתה מביא לה צפרדע, אז הבאת לה מתנה, היא אוהבת צפרדעים. אבל לחבר? זאת אומרת, אתה צריך להיתכלל עם הרצון שלו.

תלמיד: מצד שני אמרנו, שלא חשוב לדעת מה בדיוק הרצונות של החבר.

איך זה יכול להיות אם אתה רוצה להשפיע לו, איך לא תדע לאיזה רצון אתה משפיע. הרצון שלך הוא רק המבצע, כאילו לא שייך בכלל לפעולה, רק כדי להביא לו מה שהוא רוצה.

תלמיד: אני אסתבך אם אני אחשוב מה הוא רוצה.

אז איך אתה יכול להביא לו משהו, דבר שהוא לא צריך?

תלמיד: עכשיו הוא לא צריך אבל הוא ירצה.

אתה תדחוף לו את זה.

תלמיד: גדלות המטרה, גדלות הבורא, אני אדחוף לו.

אני מקבל הרבה מתנות. אז אני רואה איך האדם בחר את המתנה הזאת דווקא ולא אחרת, אולי שמע על זה מאנשים אחרים, אולי הוא בעצמו חקר והביא, וכמה מאמץ זה עלה לו, ולא כסף, כסף זה לא [החשוב] כאן. אלא במתנה מרגישים את הנשמה של האדם, מה הוא חשב, איך הוא רצה, מה הוא רוצה על ידי זה להשיג בעצמו. הרי כולנו בינתיים ברצון אגואיסטי.

תלמיד: זה מה שחשוב לנו להתפתחות, המחשבות האלו מה צריך ומה בדיוק?

בטח. לתת מתנות לחברים זה מאד חשוב. רק לא מתנות, אלא שהם ירגישו בזה שאתה אוהב אותם. על ידי מה תתקרב אליהם? להעלות להם מצב רוח זה גם מתנה, לעורר אותם, להכין להם תה, משהו, כל זה, זה מתנה. מה זו מתנה? שאני לוקח מהרצון לקבל שלי ונותן לו פירות מהרצון לקבל שלי, לא לעצמי אלא לו.

שאלה: לפי הצער האגרה, על מה הצער בעניין של נחת רוח? עניין של הצער, מאיפה הוא בא?

עד כמה שאתה סבלת הרבה שנים כדי לגלות מה הבורא רוצה ממך, ובסופו של דבר אתה גילית את זה, ועוד עבדת כמה שנים טובות כדי להביא את המתנה, ועוד כמה שנים טובות כדי להגיע לבורא כדי לתת לו את זה, זה הכול לפי צערא אגרא, זה התשלום שלך, לפי הצרות.

תלמיד: ממש צרות בבשר?

אני לא יודע, בכול הדברים, צרות תמיד בודקים ברצון לקבל.

שאלה: מתעוררים בנו כל מיני רצונות, ותמיד אני מוצא הצדקה בזה שכאילו אני מחפש משהו שיעשה נחת רוח לבורא על ידי מילוי הרצון שלי. איך אני מבדיל שזו דרך נכונה, או שזו סתם הצדקה למלא את הרצון לקבל?

דרך חברים. להשפיע לחברים או להשפיע לבורא זה אותו דבר. תשפיע להם ואם זו באמת השפעה, באותה מידה אתה משפיע לו, בטוח.

תלמיד: לדוגמה, העשירייה שלנו דנה בזה שאנחנו רוצים לנסוע לטבריה לבלות שם, לשתות בירות והכול, וההצדקה לזה שאנחנו על ידי זה ניתן תמיכה לקבוצת טבריה.

אני לא פוסל את זה, זה דווקא בסדר גמור. אז מה?

תלמיד: זה נראה שאנחנו מוצאים הצדקה בשביל לגרום לו נחת רוח, וזה בעצם בשביל למלא את הרצון לקבל.

רצון הבורא?

תלמיד: כן.

דווקא לשתות בירה בטבריה. זה רעיון טוב. אבל זה באמת. אם אתם רוצים באמת בזה לחזק את חברי טבריה, ולהגיע אליהם ולעשות ישיבה כזאת, אם זה לא יגרום לביטול תורה, זה התנאי, אם זה לא יגרום לביטול תורה, זאת אומרת לא לשבת כאן, ללמוד יחד עם אחרים, להתכלל עם כולם, אלא בנוסף לזה לעשות שם משהו בטבריה, בבקשה, אני לא חושב שזה רע. ממש כן.

תלמיד: ביום יום יש כל מיני רצונות שכאילו הכרחי לקנות משהו או איזה דבר שהוא הכי טוב, ואני אומר שזה ימלא את הרצון כך שאני יכול להתעסק עם הרוחניות.

מה שקונים בכסף לא הייתי כל כך מחזיק בזה. אבל לטבריה פעם היינו נוסעים. פעם נסענו לטבריה, מראש סיכמנו, קנינו שם דגים, ישבנו ליד הכנרת, אחד גם נסע להביא גלידות, אכלנו גלידות אחרי שאכלנו דגים וקראנו מאמר. זה היה יפה מאד. אני מחזיק בזה.

קריין: קטע מספר 15 מתוך בעל הסולם, שמעתי "ענין ההשגה הרוחנית".

"ויהי רצון שנזכה לקבל אורו יתברך, וללכת בדרכי השם ית', ולעבדו שלא על מנת לקבל פרס, אלא להשפיע נחת רוח להשם ית', ולהקים שכינה מעפר, ולזכות לדביקות ה', ולבחינת גילוי אלקותו ית' לנבראיו."

(בעל הסולם, שמעתי, ענין ההשגה הרוחנית)

אמן. נקווה שכך נעשה. אני שוב מזהיר ומדגיש, לא לעשות מה שבא לאדם כלפי הזולת. יש לכם עשירייה תעשו את זה בתוך העשירייה, אל תתחילו לפזר את הדברים האלה בעולם. צריכים מאד להיזהר.

(סוף השיעור)