שיעור בוקר 05.03.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות". כרך א', חלק א', דף ג', עמ' 3,

"צמצום וקו כולל ב' פרקים"

קריין: אות ב' למעלה, עמ' ג'.

אות ב'

סיבת הבריאה היתה כדי לגלות שמותיו וכינויו.

וכאשר ל עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות.

קריין: אור פנימי נבאר את ל' "כאשר עלה ברצונו הפשוט".

פירוש אור פנימי לאות ב'

ל) "אין לתמוה, איך נבחן רצון בא"ס, הגבוה מכל רעיון, עד כדי לומר "עלה ברצונו הפשוט" וכו': כי תבין זה עם מה שנתבאר לעיל, שבהכרח נמצא בכל נאצל, רצון לקבל את שפעו מהמאציל, עש"ה. אלא שבא"ס ב"ה הוא "רצון פשוט" בסוד הוא ושמו אחד, כמ"ש בפד"א פ"א, וכן בדברי הרב לקמן. כי "האור" שבא"ס מכונה "הוא" ו"הרצון לקבל" שבא"ס מכונה "שמו", והם שניהם בסוד האחדות הפשוטה שאין פירוד כל שהוא ביניהם.

אמנם אל לדמות הפירוד והאחדות האמורים כאן, אל הפירוד והאחדות שבמושגים הגשמיים, הנפרדים על דרך התנועה, בריחוק מקום ובקירוב מקום, כי המהות הרוחנית אינה תופסת מקום כל עיקר, כנודע. אמנם תדע שהפירוד ברוחניים אינו נעשה זולת על-ידי מקרה "שינוי צורה" בלבד. באופן, שאם דבר רוחני אחד קונה לו צורה נוספת המשונה מאותה הצורה שיש לו, הנה יצא לו הדבר הרוחני ההוא מבחינת "אחד" לשתי בחינות נבדלות, המתרחקות זו מזו על פי ההפכיות שיש באותן ב' צורות. וכמו שהמהויות הגשמיות מתרחקות ומתחברות זו בזו בדרך ריחוק מקום וקירוב מקום, כן המהויות הרוחניות, מובדלות ומתחברות על פי השתנות הצורה והשתוות הצורה, ששינוי הצורה מבדילן זו מזו, והשתוות הצורה מדביקתן זו בזו, וזכור זאת, כי זה הוא המפתח הראשון לחכמה."

שאלה: נאמר פה "כי "האור" שבא"ס מכונה "הוא" ו"הרצון לקבל" שבא"ס מכונה "שמו", והם שניהם בסוד האחדות הפשוטה שאין פירוד כל שהוא ביניהם." אם מדובר פה על מלכות דאין סוף לפני צמצום א', איך אין פירוד כלשהו ביניהם? הרי כל הסיבה של הצמצום הייתה מכך שכבר לא יכלו לשאת את הרגשת הפירוד שהייתה בכלי.

במה הייתה הרגשת הפירוד?

תלמיד: במרחק שבינו לבין המשפיע שלו.

שכך מלכות הרגישה?

תלמיד: כן.

מצד המאציל אין שום הבדל, זה דבר אחד. דבר שני, יכול להיות שכאן אפשר להגיד שגם מדובר לפני שמלכות דאין סוף גילתה שיש לה פירוד מהמאציל בזה שהיא לא דומה לו בכוונה. במעשה כן, במעשה כשהיא מקבלת היא דבוקה במאציל שהוא הנותן.

כמו תינוק ואימא. אלא שאם לתינוק היה שכל ורגש יותר מתינוק, אז הוא היה מבין שהוא צריך להוסיף לזה שהוא מקבל מאימא, לא להפסיק, אלא לקבל מאימא יותר ויותר ובכוונה על מנת להשפיע לה עוד מעצמו. לא מספיק שאימא נהנית ממנו מזה שהוא מקבל כמו שהוא, בדרגת חי, אלא הוא היה גם מוסיף לה תענוג בזה שהוא מכיר בזה שהיא נותנת לו, מעניקה לו את הכול, בדרגת המדבר. בזה שהוא מתייחס אליה, מכיר את עומק היחס שלה אליו, האהבה שלה אליו וכן הלאה. ההרגשה הזאת שהוא מגלה שחסרה לו, זאת בושה, הסיבה לצמצום. כאן עוד לא.

שאלה: הוא אומר שהמפתח להבין את החכמה הוא שזה לא כמו בגשמיים שיש להם ריחוק מקום או תנועה. אז מה קורה בעצם? הם משנים את תפיסת העולם שלהם, את השכל שלהם?

אלה שלומדים את חכמת הקבלה, כל הקושי שלהם שהם צריכים לעבור לערכים חדשים. ולכן אנשים שלא מסוגלים, לא מסכימים, לא מרגישים, שאין להם סבלנות בקיצור, העיקר זה סבלנות, הם עוזבים כי הם לא רואים שכאן יכול לקרות משהו מציאותי, שהם מבינים על מדובר. "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".

כאן לאט לאט, תחת השפעת האור העליון, שזה כוח שמגיע אלינו והופך אותנו לבריאה חדשה, ממש לבריאה חדשה, אנחנו מתחילים להרגיש, להבין, לשפוט במונחים חדשים. אמנם נראה לך שזה אותו אדם כמו שאתה רואה אותו עכשיו, אבל הוא משהו אחר. אתה לא יכול לדון אותו בתפיסה שלך, בערכים שלך, בחוקים שלך, כי יש לו חוקים של השתוות הצורה. כל דבר הוא אחר.

זה מה שאנחנו מקבלים על ידי האור העליון. זה שינוי מהותי, מהפכה פנימית שהיא באמת לא פשוטה. צריכים הרבה שנים, מפני שזה מגיע לאדם לאט לאט במנות קטנות, וגם את זה קשה לסבול.

בקבוצה יותר קל, כי יש איפה לאחוז. עוד מעט אני מקווה שנרגיש עד כמה הקבוצה זה מצב שאתה סוגר עיניים ומחזיק בה וכך אתה עובר. וכך כל פעם, מפעם לפעם רק על ידי זה שאתה אוחז בה וסוגר עיניים. ואז כשאתה סוגר עיניים על הערכים הקודמים, בסגירת עיניים אתה אוחז בקבוצה, ומקבל ממנה, מהחיבור הזה, מהכלי החדש הזה של עשרה כאחד, אתה מקבל ערכים חדשים, שכל חדש, רגש חדש, יחס חדש, מדידות חדשות לגמרי.

כמו שלפעמים קורה בעולם הזה משהו דומה, שאני מדבר עם האדם, והוא מדבר לגמרי לא כמוני. ואז אני לאט לאט תופס עד כמה שהוא חושב ההפך. והוא צודק בזה, הוא ממש נמצא בזה הפוך ממני.

לכן כאן זו בדיוק תקופה מאד עדינה כזאת, שבאמת, "אלף נכנסים ואחד יוצא". מאד קשה להתאזר בסבלנות עד שהאור העליון עובד עליך ומביא לך תכונות חדשות. זה ממש סיוע מהשמיים אם אדם מסוגל בכל זאת לסגור עיניים ולתת לאור לעשות מה שיהיה. לכן כתוב "חוץ מצא", על זה מדובר.

תלמיד: בתשובה שלך היה איזה חידוד לגבי השתוות הצורה. כאילו אין בעיה שמקבל ומשפיע יהיו בהשתוות צורה, כי צורה היא על הכוונה בלבד.

התינוק נמצא בהשתוות הצורה עם האימא או לא?

תלמיד: לדעתי הוא אף פעם לא יוכל להיות.

אלא מה, הוא בניגוד?

תלמיד: כן.

במה?

תלמיד: לא בזה שהוא מקבל והיא משפיעה. בזה שהוא לא יכול להעריך מה מידת הכוונה שלה וההשפעה שלה.

אז מה? יש לו כוונות?

תלמיד: לא בתור תינוק.

אז זהו. צורה זה כוונה.

תלמיד: ברור, הוא גם אף פעם לא יוכל להיות. יש עניין של כוונה נסתרת, האם הנברא קובע לבד מה הכוונות של הבורא ומנסה להשתוות לכוונות שלו?

אם עכשיו הייתי יכול לבטל את הכוונות שלי על מנת לקבל כבר הייתי עובר, ויותר מעובר, כי הרצון לקבל שלי הוא בכל זאת משהו. כבר הייתי בדבקות. דבקות פסיבית, דבקות שאני לא יכול לעשות עמה כלום, אבל לא הייתי זר.

תלמיד: ליותר מזה אי אפשר להגיע, כי בתוך הכלי נקבעת מה הכוונה של העליון ומנסים להשתוות ואי אפשר להשתוות.

לא אכפת לי להגיד עכשיו שאתה צודק, כי אנחנו לומדים "תלמוד עשר הספירות". נתרגל ללמוד תע"ס.

שאלה: "הוא ושמו אחד", "שמו" זה כלי?

כן.

תלמיד: יש פה עניין של כוונה במשפט הזה? ה"שמו" הזה, זה נטו רצון בלי כוונה?

כאן עדיין אין כוונות. כאן זה עדיין רצון שכולו נמצא בשליטת האור. בד' בחינות דאור ישר, דאור ישר, אין שום נברא. נברא זה משהו שנבדל מהבורא ורוצה באיזו צורה לעשות תנועה כלפי המאציל. אין, לכן זה בחינות דאור ישר.

תלמיד: אז מה ההבדל בכל זאת בין "הוא" ל"שמו"?

בין "הוא" ל"שמו", לפי המקור. שישנו האור העליון שזה המקור, והתוצאה ממנו היא ה"שמו". ד' בחינות דאור ישר זה ה"שמו". השם של הבורא זה ה-ו-י-ה.

שאלה: כשמדברים על שם בהמשך, כשאומרים "שם", מתלבשת בזה כוונה, נניח בתהליכים יותר מתקדמים?

לא יודע.

קריין: דף ג', טור ב' באמצע, דבר המתחיל "ועתה".

"ועתה תבין את סוד הוא ושמו אחד הנזכר לעיל, וענין האחדות הפשוטה שאנו מדייקים כל כך בא"ס ב"ה, כי האחדות הזו היא מפליאות כל יכלתו ית'. כי הנה נתבאר לעיל באו"פ (אות ו') ההבדל בין המאציל לנאצל שנתהוה מחמת הצורה של "הרצון לקבל" שישנה בנאצל ואינה במאציל, אשר מסיבת שינוי הצורה ההוא, נבדל הנאצל מהמאציל, וקנה לו שם בפני עצמו להקרא נאצל ולא מאציל, עש"ה.

ולפי המבואר הנה יש מקום לטעות ולחשוב, שאור א"ס המכונה "הוא", אינו דבוק לגמרי ח"ו בא"ס המכונה "שמו", דהיינו "הרצון לקבל" את השפע והאור הנקרא "הוא", שהרי אור העליון הנמשך מעצמותו ית' המכונה "הוא", הנה כל תכונתו רק להשפיע, ואין בו מצורת הרצון לקבל ולא כלום, כמבואר שם. משא"כ אין סוף המכונה "שמו", שיש בו הרצון לקבל, המשונה משום זה מן אור העליון, שאין בו ח"ו שום רצון לקבל, כמבואר, ונודע ששינוי הצורה עושה פירוד ח"ו. וזה משמיענו "הפד"א" והרב לקמן, שאינו כן ח"ו, אלא הוא ושמו אחד באחדות פשוטה, שאין ביניהם שום הבדל. ואע"פ שיש ביניהם: בין "הוא" ובין "שמו" איזה שינוי צורה בהכרח, כמבואר, מ"מ אין זה פועל שם כלל וכלל. ואע"פ שאין אנו מבינים זאת, מ"מ כן הוא בלי שום ספק. וע"ז אמרו, שבא"ס ב"ה לית שום מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, להיות ענין זה למעלה משכלנו (ההמשך בדיבור הסמוך)."

במילים אחרות, פשוט אין שינוי צורה כי אין כוונה, אין רצון מצד הנברא שאפשר לשייך אותו לנברא, אלא כולו נובע אך ורק מהאור עצמו, ולכן נמצאים באחדות.

שוב, כמו שעובר במעי אמו נמצא בשליטה של אמו. אמנם הוא לא שייך לאמו, זה בכל זאת גוף זר, אבל הוא שייך לאמו ובטל. אנחנו צריכים להבין מה קורה בבריאה. בכל הדרגות זה כך, שהכול יוצא מהמאציל ומתפתח בצורה כזאת שהחלק שיש בנברא ויוצא מהמאציל הוא נובע מהמאציל עצמו, זה הרצון לקבל שבנברא, והרצון לקבל הזה נמצא ממש בשליטת המאציל השלימה. ואחר כך מתפתחת בנברא כוונה, תגובה כלפי המאציל. ובכוונה, אך ורק בכוונה, אנחנו אומרים שכאן זו בעצם מהות הנברא.

כי ללא כוונה אין מה לדבר על הנברא. אפילו שזה רצון לקבל, כמו שהוא אומר לנו כאן, אבל נמצאים באחדות מפני שאין לרצון לקבל שום עצמאות. אף פעם לרצון אין שום עצמאות, ולא דנים את הנברא על הרצון שלו. דנים אותו רק על הכוונה, עד כמה שמשתמש ברצונות שלו בצמצום ובכוונה על מנת להשפיע, סך הכול. כל היתר לא שייך לנברא.

זאת אומרת, אם אדם מגלה בו איזה רצונות, אז ודאי שהרצונות האלה מגיעים לו מהמאציל. יכול להיות דרך החברה, לא חשוב באיזו צורה, אבל הם מגיעים מהמאציל, ודנים אדם "באשר הוא שם", היינו, איך הוא מגיב על המצב שלו כבר כנברא. ואם לא למדו אותו, ואם הוא לא יודע, אז אין כל כך מה לדרוש ממנו.

זאת אומרת, מתי אנחנו יכולים להגיד על רשעים וצדיקים? אלה שעוסקים בטיפול הפנימי שלהם על ידי חכמת הקבלה, עד כמה שיכולים לנצל את האור העליון לתקן את עצמם או לא מסוגלים, מתרשלים בזה, אז עליהם אנחנו יכולים להגיד שרק ביניהם יש רשעים וצדיקים. כל היתר "כולם כבהמות נדמו", כי כולם נמצאים בשליטת הבורא השלימה.

שאלה: מה ההגדרה של כוונה?

היחס שלי למאציל.

תלמיד: בלי מעשים, רק כוונה?

היחס שלי למאציל.

תלמיד: מה זאת אומרת היחס שלי למאציל?

יחס, איך אני מתייחס אליו. אני מגלה את עצמי, מה שיש בי, רצונות, מחשבות, מוח ולב, ואיך אני מתוך זה מגיב למאציל שהוא עיצב אותי כך, זה נקרא "כוונה". נניח אתה מקלל אותו, אז זו הכוונה שלך כלפי המאציל. הכול נרשם.

שאלה: מה זה "שינוי צורה"?

"שינוי צורה", זה גם כן שינוי בכוונה. יש רצון לקבל שהוא חומר כמו פלסטלינה, חמר, ועושים ממנו צורה, צורת קוף, צורת אדם, צורת חמור, צורת מלאך. הבורא נותן לנו רצון לקבל וגם נותן לנו צורה מסוימת, ואנחנו צריכים לראות האם אנחנו מסכימים לצורה הזאת או לא. צורה זה כבר למעלה מהרצון לקבל. זאת אומרת, צורה של הרצון. על זה עוד נדבר, זו כל חכמת הקבלה, זה נקרא "השכלה צורתית".

תלמיד: מתי יש "שינוי צורה"?

מתי שאדם מתחיל לעבוד על עצמו. כי לפני זה, מה שהבורא עושה, זה "כולם כבהמות".

שאלה: המושג "הוא ושמו אחד" נקרא עולם אין סוף?

כן.

תלמיד: ומלכות דאין סוף זה אחרי צמצום, בחינה ד' אחרי צמצום?

לא.

תלמיד: אז מה זה מלכות דאין סוף לעומת עולם אין סוף?

מלכות דאין סוף זה בחינה ד' שבד' בחינות דאור ישר שמקבלת את כל האור, לפני הצמצום.

תלמיד: לכן זה נקרא אין סוף?

כן.

תלמיד: וכשאנחנו אומרים שלאורך תהליך ההתפתחות של הרצון לקבל, אנחנו מקבלים כוח ואור מאיזה מצב, מאין סוף?

תמיד האור עובר מהמאציל דרך ד' בחינות דאור ישר והלאה הלאה, צמצום, מסכים, פרצופים, עד שמגיע למשתמש.

תלמיד: כשאתה אומר מהמאציל, הכוונה מעולם אין סוף ש"הוא ושמו אחד"?

המאציל זה הכתר שבאין סוף.

שאלה: אנחנו יודעים שהרצון לקבל מגיע מהבורא והכוונה מתעצבת על ידי האדם, איפה פה הגבול? מה מגיע מהבורא, ומה מגיע מהאדם בתהליך?

מהבורא מגיע רצון, מהבורא מגיעים כל התנאים הסביבתיים, ואיך להגיב על זה תלוי באדם ובקבוצה שבה האדם נמצא.

שאלה: מהו "ענין האחדות הפשוטה"?

"האחדות הפשוטה" זה מה שיש לנו במלכות דאין סוף לפני הצמצום. היא נמצאת מלאה באור אין סוף ומקבלת אותו בכל הרצון שלה שהאור אין סוף בעצמו עיצב בה, זו "האחדות הפשוטה". כמו תינוק במעי אִמו, הוא לא עושה כלום, זו חתיכת בשר שגופא דאמא בעצמה מעצבת אותו ובעצמה מטפלת בו, גם מצדו וגם מצידה. זה נקרא "האחדות הפשוטה". אין עדיין נברא, המאציל עושה פעולות גם עבור זה וגם עבור זה. גם אחר כך המאציל עושה את כל הפעולות, אבל אנחנו צריכים להסכים איתן. וכאן עדיין אין הסכמה, אלא פשוט "אחדות פשוטה".

שאלה: מה השלב שממנו מתחילה להתלבש על הרצון כוונה? מה קרה שפתאום יש תוספת של כוונה?

מהבושה. עוד מעט אנחנו נלמד את זה. ממקרה הבושה שמתעוררת במלכות דאין סוף, מהמקרה הזה והלאה אנחנו מתחילים להגיד "זה הנברא". זאת אומרת, זה לא מלכות דאין סוף, זו מלכות דאין סוף שמרגישה בושה. אז בושה זו הרגשת הנברא.

תלמיד: ולפני שיש כוונה, זה אור מול הרצון?

כן, מול הרצון, שניהם נמצאים בשליטת הבורא, זה נקרא "האחדות הפשוטה".

תלמיד: ומה הוא הרצון הזה?

רצון ליהנות, לקבל. הוא מקבל ונהנה, אבל בדרגות דומם, צומח, חי.

תלמיד: אבל יש לו איזה תפקיד, הוא יכול לעשות משהו מעצמו או שהוא פשוט רצון וזהו?

מעצמו הוא לא יכול לעשות כלום, הוא כולו תוצאה מהאור שפועל עליו. אין לו הכרה, אין לו כלום.

תלמיד: אז רק משלב שיש כוונה הוא מתחיל גם להיות שותף בתהליך?

כן. חוץ מזה, אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא מבינים את זה. אתה יכול להגיד, העובָּר שנמצא במעי אמו, הוא מרגיש בעצמו? הוא מגיב, אבל האם הוא מרגיש? למה אתה אומר לא, מאיפה אתה יודע? זאת אומרת, יש כאן איזה סף הרגשה, סף היכרות במאציל מצד הנאצל שממנו והלאה אנחנו יכולים להגיד, "כן, הוא מרגיש". אז ברוחניות, מה זה נקרא שהוא מרגיש? איזה הבחן הוא מרגיש?

בעולם שלנו אנשים מרגישים, אני מרגיש שאני רעב, שאני שבע, אני מרגיש שאני מקבל את זה ונהנה, ממלא את עצמי. זה נקרא שאני נברא או לא? לא. כי נברא זה נקרא שהוא מרגיש את עצמו בהפכיות ממש כלפי הבורא, במידה הזאת הוא יכול להגיד שהוא נברא. זו הגדרה של חכמת הקבלה.

זאת אומרת, אם יש לך איזה רצון לקבל, לא חשוב באיזו צורה גשמית, דומם, צומח, חי, בני אדם, שהם לא מרגישים שהם שונים מהבורא, אז הם לא נקראים נבראים, הם נמצאים בשליטת הבורא השלמה. כך אתה רואה את כל השבעה המיליארד האלו שמשוטטים על פני כדור הארץ, הם לא נבראים מבחינת חכמת הקבלה, כי אין להם רצון לקבל הפוך מהבורא, הם לא מודעים לזה. ואנחנו מדברים רק כלפי הכלי.

תלמיד: אתמול למדנו שאור זו תופעה שעוברת בתוך הרצון, האם התופעה הזאת עוברת גם בתוך הכוונה או שזה משהו אחר?

כוונה זאת תגובה, תגובת הרצון על המאציל שעיצב אותו בצורה כזאת דווקא.

אות ג'

צמצום האור מסביבות נקודה האמצעית

"והנה אז מ צמצם את עצמו א"ס נ בנקודה האמצעית, אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא, ס ונתרחק אל ע צדדי סביבות הנקודה האמצעית."

קריין: "אור פנימי", אות מ', טור א'.

"צמצם את עצמו".

קריין: "צמצם את עצמו".

כן.

פירוש אור פנימי לאות ג'

"מ) פירוש, כבר ידעת סוד הוא ושמו אחד, שאע"פ שיש שינוי צורה בבחינת הרצון לקבל הכלול בא"ס ב"ה, מ"מ אין זה עושה שם שום הבדל בינו ובין אור העליון, אלא הם באחדות הפשוטה ועם כל זה, נעשה ענין הצורה הזו האמורה לסיבה ולגורם לבריאת העולמות ולהוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, כדברי הרב כאן, אשר על-ידי בריאת העולמות והשתלשלותם עד לעוה"ז, שנעשתה ונתחדשה כאן אותה האפשרות של נתינת מקום לעבודה בתורה ובמצות, שלא על מנת "לקבל" אלא רק "להשפיע" נחת רוח ליוצר ב"ה, הנה אז מסוגלות הנשמות, להפך צורת הרצון לקבל שבהן המפרידן מן המאציל, לצורת רצון להשפיע, כלומר, לקבל מהמאציל כדי להשפיע נחת רוח לו. להיותו רוצה כן, כמו שכתבתי לקמן אות צ', עיין שם, שהוא השתוות הצורה עם המאציל, שנק' דביקות ויחוד, כנ"ל ד"ה אמנם, כי אז, כבר נתפשטו מצורת הרצון לקבל וקנו צורת הרצון להשפיע, שזו היא צורת המאציל עצמו. וכבר ידעת, כי השתוות הצורה עושה הרוחניים לאחד, וע"כ חוזרים אז העולמות לקדמותם, כמ"ש לפנינו.

וז"ש הרב, כשעלה ברצונו הפשוט לברוא וכו'. עלה: פירושו שנתעלה בזיכוך ודביקות ע"י שהקטין וצמצם את שיעור הרצון לקבל הטבוע בו כדי להשוות צורתו לאור העליון, ואע"פ שהרצון לקבל שבא"ס, הנקרא מלכות דא"ס או "שמו" כנ"ל, לא היה לו שום חסרון בדביקות עם אור העליון מחמת שינוי הצורה שבו, כאמור, עכ"ז קישט את עצמו להשוות צורתו אל אור העליון, ולהסתלק עכ"פ מגדלות הרצון לקבל הזה הנקרא בחי"ד שבו, כדי להדבק יותר באור העליון. כי קירוב הצורה עושה דביקות, כנ"ל ד"ה אמנם, וזהו שמתבטא במלת "עלה", כלומר, שעלתה המלכות דא"ס, שה"ס "הרצון הפשוט", ונתדבקה אל האור העליון, דהיינו שמיעטה את הרצון לקבל שלה, כמבואר.

וז"ש הרב, והנה אז צמצם את עצמו וכו': כי כבר נתבאר (לעיל אות ו'), שכל מידת שפעו ואורו ושיעור קומתו של הנאצל נמדדים בשיעור הרצון לקבל שיש בו, עש"ה, ולפיכך, מאחר שהמלכות דא"ס הנ"ל צמצמה את עצמה, ומיעטה את הרצון לקבל שבה, הנה ממילא הסתלק האור והשפע מחמת מיעוט הרצון. וזה הוא ענין הצמצום. אשר התעלות הרצון גרמה להסתלקות האור והשפע משם."

אנחנו לומדים שמלכות דאין סוף אחרי שהיא התמלאה באור, היא הרגישה מתוך האור הזה שהיא הפוכה מהאור. ההפכיות הזאת, למרות שהיא הפוכה מהאור, לא פוגעת בדבקות שלה באור. כמו תינוק, למרות שהוא נולד הוא גם דבוק לאמא שלו ואין לו שום בושה כלפי זה. זאת אומרת, בדרגה שלו אין בושה. אנחנו רואים, תינוק הוא כמו חלק מאמו, בלתי נפרד בעצם.

אלא מה קורה כאן? שמלכות דאין סוף החליטה שהיא רוצה להיות כמו הבורא, בעניין ההשפעה אליו ולכן היא עושה צמצום. זאת אומרת, זה גבוה וחמור מאוד. מצד אחד, היא מפסיקה לקבל מהבורא. מצד שני, היא מחליטה שהיא הולכת להיות דבוקה בו, שדבקות בבורא יותר חשובה מלקבל ממנו. וההחלטה הזאת קובעת את כל התהליך שאחר כך הנברא עובר.

מי שרוצה להיות דבוק, אצלו מושג הדבקות יותר חשוב מלקבל. זאת אומרת, יותר חשוב מהחיים. זה מה שמלכות דאין סוף מחליטה, למרות שאין לה בזה שום צורך מצידה, איך שהיא נבראה, אלא אך ורק עניין של השתוות הצורה, היא לא יכולה להישאר כמו שהיא. זאת אומרת, הבושה היא לא על זה שהיא מקבלת או לא, אלא בושה על זה שהיא לא דומה לבורא.

אין כאן כל כך מילים, בדרך כלל ככל שמדברים יותר במקום הגבוה הזה, זה יוצא יותר מטושטש, זה כבר ידוע.

שאלתי: מה הביא את הבושה, כי לפני רגע היא הייתה מלאה ובדבקות ואז פתאום היא מתביישת וכבר מרגישה לא בדבקות.

את הבושה אנחנו לא מבינים וזה לא כמו הבושות שלנו. יש שינוי צורה בפעולה, ההוא נותן ואני מקבלת. אומנם אנחנו נמצאים יחד באחדות הפשוטה, אבל יש הבדל בין היחס שלו אלי לבין היחס שלי אליו. מתעוררת בנברא איזו נקודת עצמאות, "אז במה אני?" ובנקודה הזאת הוא מרגיש שהוא לא כמו הבורא, שהוא בכל זאת המקבל. אומנם זה לא פסול ולא אסור ולא כלום, כמו בתינוק שזה דווקא ההיפך, ככל שמקבל יותר הוא נותן יותר תענוג לאימא, אבל הוא עושה חשבון לא על כמה שהוא מהנה לאימא בזה שמקבל ממנה, אלא עד כמה הוא חייב להיות למעלה מהקבלה בלהידמות לאימא. לכן כאן הצמצום הזה נקרא "חמור שבחמורות". יש כאן עוד דברים שממש קשה לסדר אותם.

שאלה: ההבדל לפני הצמצום ואחרי הצמצום זה שאחרי הצמצום יש בורא ונברא ולפני הצמצום יש "הוא ושמו"?

זו פילוסופיה. הוא ושמו, בורא ונברא, בהבדלים כאלה אנחנו לא יכולים עכשיו להבחין.

תלמיד: לפני הצמצום היה בורא ונברא?

לא. נברא נקרא שהוא מרגיש את עצמו נבדל מהבורא. כל הדברים ששייכים למה שאתה מדבר אני לא רוצה להיות בהם, כי לא יוצאת לך מזה שום תועלת חוץ מהפלפולים. ככה זה, מה לעשות.

שאלה: למה צמצום נקרא "חמור שבחמורות"?

כי הוא מפסיק לקבל מהמאציל.

תלמיד: אבל הוא הולך על דבקות, האם זה לא גבוה יותר?

המאציל לא אומר לו תעשה דבקות, המאציל כביכול לא מעורר אותו לפעולת הצמצום, לפעולת הדבקות, לפעולת ההשפעה. זה בא כביכול מצד הנברא בעצמו, שהוא מתעורר.

תלמיד: האם זאת הפעולה הראשונה מצד הנברא?

כן.

שאלה: כשעובר לא עוזב את רחם אימו בזמן המתאים, זה יכול להרוג את העובר. האם זה קשור איכשהו ליחס הלא נכון בתוך הקבוצה ויכול לפגוע גם בקבוצה?

אדם כדי לגדול ולהתחיל להיות אפילו טיפת זרע, הוא צריך להכין לעצמו מקום שבו הוא יגדל. כי לפני זה לא תהייה אפילו טיפת זרע, אם אין לו רחם. הרחם שלו זאת הקבוצה. לכן כך הוא צריך להיות בפעולות שלו, לסדר את הקבוצה, וממש לראות בקבוצה רחם, לראות בקבוצה את העליון, מקום להתפתחות. מה שהוא מקבל מהקבוצה זה מהבורא, איך שהוא מתייחס לבורא, זה דרך הקבוצה.

שאלה: מאיפה יש יכולת למלכות דאין סוף להחליט מעצמה?

אני לא יודע. אלה דברים שיותר קל לי להגיד לא יודע. כי זאת פילוסופיה, מאיפה בא לה, איך מתעורר בה רצון משלה, כוונה משלה, החלטה משלה, נגד הבורא. אנחנו מדברים כאן על הנקודה שהיא תחילת הנברא, שיש משהו בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע, שביניהם מתחיל להיווצר איזה חיכוך, והחיכוך הזה נקרא "נברא", הכלול משניהם, משהו ממוצע. מצד אחד זה רצון לקבל שנמצא בשליטת הבורא, ומצד שני זה רצון להשפיע שזה הבורא, ובין שני אלה מתחילה להיות מציאות הנברא. אין לי מילים.

תלמיד: האם הנברא הוא כביכול בתוך המלכות דאין סוף, או שעדיין אין נברא?

אנחנו נלך לטייל איתך ונחפש. באמת, אני שאלתי מיליון שאלות כאלה, שום דבר לא יצא מזה. אלא לאט לאט מתעורר בנו רצון, תשובות, מצבים, ואז זה מגיע לאיזו התייצבות פנימית כזאת כלפי כל זה. תראו איך בעל הסולם כותב, כי בכל זאת לכתוב כאן על כמה שורות ספרים שלמים, מה התועלת? הוא משאיר את זה לפילוסופים.

תלמיד: רק רציתי להגיד שאני שמח מאוד שהתחלנו את "תלמוד עשר הספירות" מא', כי כל פעם היינו קופצים מספר לספר.

אנחנו בעזרת ה' נחזיק את עצמנו כך שיום יום אנחנו נעבור לפחות על שני דפים.

קריין: דף ד', אור פנימי טור ב' אות נ' עוברת בנקודה העצמאית.

"נ) וזה תמוה לכאורה, דמאחר, שאין שם ראש וסוף, איך יש לך אמצע, ועוד, וכי בענין הגשמי התופס מקום אנו עוסקים ח"ו. והענין הוא, כי כבר נתבאר, אשר גם בא"ס ב"ה נבחנת בהכרח בחי' הרצון לקבל, אלא בסוד "רצון פשוט" שפירושו שאין בו הבחן מדרגות קטן וגדול כנ"ל, משום שהרצון לקבל שיש שם, אינו נבחן לבחינת שינוי צורה העושה איזה פירוד ח"ו, וע"כ אין בו שום פחיתות כלפי אור העליון. וצריך שתדע, שד' מדרגות מחויב אור העליון להתפשט עד שמגלה בנאצל את הרצון לקבל הזה על שלימותו הקבועה וקיימת.

וטעם החיוב של ד' המדרגות הוא, כי הרצון לקבל הנ"ל, הנה הוא נכלל תיכף עם התפשטות האור מהשורש, שהרי בזה נבחן, שיצא האור מהמאציל וקנה לו שם בפני עצמו, דהיינו התפשטות מהמאציל, וכל עוד, שלא נכלל בו שינוי הצורה הזו של הרצון לקבל, הנה ודאי, שעדיין בחינת מאציל הוא, ולא בחי' התפשטות הנעתקת ויוצאת מהמאציל. כי ברוחני לא יצוייר שום הבדל, זולת ע"י שינוי צורה (כנ"ל אות ו' עיין שם, ועיין בהסתכלות פנימית כאן). אמנם כל כמה, שאין גילוי לרצון הזה מכח הנאצל גופיה, אינו עדיין קבוע בנאצל, כלומר, שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע, שאז נבחן, שנגלה הרצון לקבל מכח הנאצל גופיה. והנה ההשתוקקות הזו, אי אפשר שתהיה, אלא רק בעת שאין בו השפע, כי רק אז יתכן שישתוקק אחריו באופן שיתגלה בו מכוחו עצמו "הרצון לקבל". ואז, נשלמים כלי הקבלה בקביעות. עוד אחת צריך שתדע, שכל התפשטות אור מהמאציל, כמו שהיא כלולה מבחינת רצון הקבלה כאמור, הנה היא מוכרחת להכלל גם כן מבחינת רצון להשפעה, שאם לא כן, היה המאציל והנאצל בבחינת הפכיות הצורה, שהוא פירוד גמור ח"ו, כי הפכיות הצורה היתה מרחיקה אותם זמ"ז כרחוק מזרח ממערב ולפיכך מוכרח כל אור המתפשט מהמאציל להכלל ג"כ מבחינת הרצון להשפיע, כדי שתהיה קרבת צורה בין המאציל לנאצל. ובשעה שמתגלה בנאצל הרצון להשפיע הזה, הנה נמשך לו אור גדול מהמאציל, המיוחס להתעוררות הרצון הזה, והאור הזה מכונה בכל מקום אור דחסדים. אמנם התפשטות הא' מהמאציל, אשר הרצון לקבל כלול בה כמבואר לעיל, היא נקראת בכל מקום אור דחכמה או אור העצמות. וזכור היטב, ב' מיני אורות הללו. ותדע, שהאור הב' שהוא אור דחסדים, שפל הרבה מהאור הא' שהוא אור דחכמה, משום שנמשך עם התגברות והתעוררות הנאצל, מכח עצמו, להיותו רוצה להשוות צורתו עם המאציל, כי על כן מתגבר ומתעורר לבחינת הרצון להשפיע, כמבואר. משא"כ ההתפשטות הא', שהוא אור דחכמה, הנה הוא נמשך ישר מהמאציל, ואין לנאצל שום חלק בהמשכתו, וע"כ הוא נעלה ממנו לאין ערוך, וע"כ "אור החכמה" נבחן לעצמותו וחיותו של הנאצל, ו"אור דחסדים" נבחן רק לבחינת אור של תקונים להשלמת הנאצל."

שאלה: האם אור החסדים זה אור הדבקות?

כן. בינתיים הוא לא קורא לו כך, אבל כן. הוא רוצה להגיד, "תיקון הבריאה". אור שמקרב את הנברא לבורא מבחינת המהות, שהנברא הופך להיות המשפיע, כמו שהבורא הוא המשפיע. זאת אומרת, כבר לא חשוב כאן מי מקבל ומי נותן, כי זה ברור שמסודר כך בבריאה, שיש מישהו ראשון ומישהו שני. אלא בזה שהנברא עוצר את עצמו ומתחיל לקבל רק כדי להשפיע בחזרה, בזה הוא כביכול מחזיר את כל הבריאה לקדמותה ואומר, "אני רוצה שאנחנו נהייה שווים", ולא בגלל שאני רוצה להיות שווה לך או לעשות אותך אפילו תלוי בי, כמו ילד שמתחיל לשחק עם ההורים שלו כאילו שהוא ראש המשפחה, אלא כאן יש עניין הדבקות, שאני רוצה להיות בפעולה שלך.

מאיפה זה נובע? זה נובע מזה שאחרי שהנברא מתפתח ומקבל מהבורא תענוג, בתענוג הזה הוא מגלה שהבורא אוהב אותו, שהוא רוצה לתת לו תענוג, ולכן הוא לא יכול להסתפק בקבלה בלבד. האהבה שהוא מרגיש מהבורא מחייבת אותו להגיב, לא בכלי של קבלה וזהו, אלא בתגובה רגשית, זה נקרא "אור חוזר".

וודאי שהתגובה הזאת היא חלשה מאוד לעומת אור החכמה, אבל היא קובעת ממש את השתוות הצורה עם המאציל. למה האורות האלה לא שווים? כי באור החכמה יש הרבה מאוד הבחנות שלא שייכות לאהבה, אבל מבחינת האהבה, הנברא רוצה להגיע לאותו יחס כלפי הבורא, ומגיע. כאן נוצר כלי חדש, השתוקקות מצד הנברא לבורא. שהוא העיקר. כי כל היתר זה על חשבון המאציל. וההשתוקקות שהנברא מייצב מעצמו, מתוכו, מהתסכולים שלו, מזה שמרגיש עד כמה שהוא לא מסוגל, עד כמה שהוא כן יכול ולא יכול, הבורא נותן לו בזה את כל האמצעים. זאת אומרת, הוא רק צריך לעבור בכל זאת את ההרגשות האלה, איך להוליד את אותו יחס לבורא כמו שהבורא מתייחס אליו. כאן עיקר נקודת הקושי, אולי לא קושי, אני לא יודע בדיוק איך לבטא את זה, אבל תיכף אולי נמצא מילה. זאת אומרת, שחשוב לנברא שהיחס לבורא יצא מ"עומקא דליבא", אחרת זאת לא תהייה אהבה.

לכן מה שנולד עכשיו בנברא, זה ממש יחס רגשי לבורא, שזה נקרא "נברא". כלום לא שייך לרצון לקבל, לכמה שהוא מקבל ולכמה לא. אנחנו רואים שהתינוק נותן הרבה יותר תענוג להורים מהילד הגדול שמביא צרות וכן הלאה, "צער גידול בנים". אלא הנברא חייב להוליד את רגש האהבה, זאת המטרה שלו, הוא רוצה את זה, הוא עוסק רק בזה. "ואהבת" זה כל העניין.

קריין: דף ה', אור פנימי טור ב' פסקה שנייה.

"עתה תבין ד' בחינות והמדרגות המחויבות להמצא בכל נאצל כנ"ל. כי מתחילה מתפשט האור ויוצא מהמאציל כנ"ל בבחינת אור דחכמה, אשר "הרצון לקבל" בלבד כלול בו, וזו היא בחינה א'. ואחר כך מתגברת באור הזה בחינת הרצון להשפיע, וממשיך אור דחסדים כנ"ל, והתגברות זו נבחנת לבחינה ב'. ואחר כך מתפשט אור דחסדים הזה התפשטות גדולה, שענינה יתבאר לקמן, וזו היא בחינה ג'. ואחר שיצאו ונתגלו ג' הבחינות הנ"ל במילואן, אז חוזר ומתעורר כח הרצון לקבל הכלול בהתפשטות א', וחוזר וממשיך אור החכמה. וזו היא תכלית השלימות של קביעות הרצון לקבל בפרצוף, להיותו נגלה בבחינת השתוקקות, כלומר, בשעה שלא היה אור החכמה בפרצוף אלא אור דחסדים, דהיינו אחר בחי' ג' הנ"ל, שהיתה לו לנאצל מציאות להשתוקק לקבלת אור החכמה, אשר ההשתוקקות הזו קובעת בו הרצון לקבל, ומשלימה לו כלי הקבלה, מה שלא היה כן בהתפשטות הא' (כנ"ל בד"ה וטעם החיוב ע"ש). ולפיכך, אין כלי הקבלה נשלמים, אלא בבחינה הד' הזאת, המכונה ג"כ התגברות ב', ואחר שלימותה של הבחינה ד' הזאת בא"ס ב"ה, נתהוה בה הצמצום, שפירושו הסתלקות הרצון לקבל מן בחינה הד' הזאת, שזה גרם להסתלקות אור א"ס ב"ה משם (כנ"ל דף ד' ד"ה וז"ש הרב והנה, עש"ה).

והנה נתבארו, ד' הבחינות המחויבות להמצא בכל נאצל, אשר בחינה א', מכונה התפשטות ראשונה או חכמה. ובחינה ב', מכונה התגברות ראשונה או בינה. ובחינה ג', מכונה התפשטות שניה או זעיר אנפין. ובחינה ד', מכונה התגברות שניה או מלכות. אשר ב' ההתפשטויות נבחנות לזכרים, להיותן בחינת השפע הנמשך מהמאציל: כי התפשטות א' היא שפע אור החכמה, והתפשטות ב' היא שפע אור דחסדים. וב' התגברויות, הן ב' נוקבין, להיותן בחינת התעוררות של הנאצל והתגברות הרצון מכח עצמו, אשר התגברות א' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון להשפיע", הנעשה שורש אל האור דחסדים כנ"ל. והתגברות ב' היא ההתעוררות שבנאצל אחר ה"רצון לקבל", הנעשה לבחינת כלי קבלה לפרצוף בכל השלימות הרצויה. והוא שנקרא בכל מקום בחינה ד'.

והנה בחינה ד' זו, היא הנקראת נקודה אמצעית שבא"ס ב"ה, ועליה כיוון הרב באמרו "צמצם את עצמו בנקודה אמצעית אשר בו". ונקראת כן, להיותה כלי הקבלה לאור א"ס ב"ה, שהוא בלי שיעור ובלי גבול כלל. וע"כ נבחנת מציאותה כדוגמת נקודה בפנימיותו ובאמצעו של האור ההוא, והאור מסבב אותה ודבוק בה סביב סביב עד אין שיעור. כי רק באופן זה יתכן שתחזיק אור עליון בלי מידה ובלי שיעור כלל, משא"כ בכלי הקבלה שמאחר הצמצום ולמטה, דהיינו בנאצלים התחתונים, אשר בהם נבחנים כלי הקבלה שמחזיקים אורם בפנימיותם ותוכיותם, כלומר, שדפנות הכלים שה"ס ד' הבחינות שבהם, המה עושים גבול ומידה על האור שבתוכם, והוא מפני העביות שבכלים, כמ"ש להלן, משא"כ בא"ס ב"ה, ששם האור והכלי באחדות הפשוטה בסוד הוא ושמו אחד (כנ"ל אות ל' ד"ה ולפי), וע"כ אין הכלי מגביל את האור שמחזיק, כלל, וע"כ האור שבו הוא בבחינת אין סוף. והנה נתבאר היטב סוד הנקודה האמצעית שבא"ס ב"ה, שאין המדובר ח"ו בבחינת מקום ושטח גשמי בשיעורים מוחשיים, אלא הבחינה הד' הכלולה בא"ס מכונה כן, על שם אחדותה הפשוטה עם האור העליון, כמבואר.".

תלמיד: כל הנושא של התפשטויות, התגברויות, לא ממש הבנתי את זה.

כמה פעמים עברת על זה?

תלמיד: את ד' בחינות דאור ישר אני יכול להסביר, אני רק לא מצליח לקשור את זה להתפשטות והתגברות שעליה בעל הסולם מדבר פה. למה בחינה ב' היא התגברות ראשונה?

כי היא מתגברת על לא לקבל את האור העליון, בה יש לנו כבר את התחלת הצמצום, המסך, האור חוזר, כל הדברים האלה, בבחינה ב', בבינה. שהיא לא רוצה לקבל.

תלמיד: האם שם יש כבר פעולה של התגברות?

כן, זה נקרא "התגברות". היא לא רוצה לקבל כמו בחינה א', אלא רוצה להיות דומה למאציל, כמו הטבע של המאציל, כמו בחינת "כתר". ומחר בעזרת ה', נצטרך לעבור את ד' בחינות דאור ישר.

(סוף השיעור)