שיעור בוקר 06.04.16 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר 'זוהר לעם', כרך ד', פרשת שמות - א',

מאמר: "גלות למה ולמצרים למה", סעיפים 246 - 250

בלימוד הזוהר, העיקר זה להרגיש את עצמנו ביחד, כמו שאנחנו לומדים על תלמידי רבי שמעון שכתבו את הזוהר כשהיו מחוברים יחד על פני אותם הכוחות הרעים שהיו מתגלים בהם. וכשהם הגיעו, בהתעלות, לחיבור על פני כל הכוחות שהיו מבדילים, שהיו שונאים זה את זה, רוצים לשרוף זה את זה, אז היו משיגים, כמו שכתבו.

בואו אנחנו נשתדל להיות בצורה גשמית כמוהם. נשתדל להיות מחוברים כמוהם על פני הכוחות הרעים שבינינו. אצלנו אין, אצלנו רק אדישות. כי אנחנו לא משתוקקים לחיבור, אז לא מגלים את הכוח כנגדו. אז נשתוקק לחיבור עד כדי כך, כדי שיתגלה הכוח השלילי, שנאה, עד שנגיע ל"הר סיני", עד שנתחיל באמת בעבודה לעלות בו. עד שהוא יהפוך להיות ל"הר ה'", לבית המקדש שאנחנו יכולים לבנות על פסגת ההר הזה, הכלי שלנו המשותף.

נשתדל. על זה צריכים לחשוב בזמן קריאת הספר.

גלות למה ולמצרים למה

[גלותא למה ולמצרים למה]

".246 למה רצה הקב"ה להוריד את ישראל למצרים בגלות? הגלות למה? ולמה דווקא למצרים?

.247 כתוב, שישים המה מְלָכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר. שישים המה מלכות, הם גיבורים של מעלה שמצד הגבורה, הנאחזים בחקיקות, בחיצוניות של החיה הקדושה של ישראל, המלכות. וע"כ נקראים על שמה שישים מְלכות. והם מלאכים הממונים על האומות. שמונים פילגשים, הם המלאכים הממונים בחקיקות המלכות, שמתחתיהן של שישים מלכות. וע"כ נקראים פילגשים ולא מלכות.

ועלמות אין מספר, הוא כמ"ש, היש מספר לגדודיו? ועכ"ז כתוב, אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאימָהּ. זוהי השכינה הקדושה, היוצאת מי"ב (12) אורות. והיא זוהר המאיר לכל, וע"כ נקראת אמא, כמ"ש, אחת היא לאימה.

.248 כעין זה עשה הקב"ה בארץ. זרק כל העמים לכל צד, ומינה עליהם ממונים. כמ"ש, אשר חָלק ה' אלקיך אותם לכל העמים. והקב"ה לקח לחלקו את כנ"י. כמ"ש, כי חֵלק ה' עַמו יעקב חבל נחלתו. וקרא לה, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאימה. זוהי שכינת כבודו, שהשרה ביניהם. אחת היא ומיוחדת לו.

כתוב, ראוהָ בנות ויְאַשְׁרוה, כמ"ש, רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כוּלנה. וכתוב, מלכות ופילגשים ויהללוה, אלו הם שרי העמים שהתמנו עליהם.

.249 בעשרה מאמרות נברא העולם. העולם נברא בשלושה: בחכמה, בתבונה ובדעת. והעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. וכשרצה הקב"ה לקיים את העולם, עשה לאברהם בחכמה, ליצחק בתבונה, ליעקב בדעת, כמ"ש, ובדעת חדרים יימלאו. חג"ת, אברהם יצחק ויעקב, עלו ונעשו חב"ד.

ובאותה שעה השתכלל כל העולם. וכשנולדו ליעקב י"ב שבטים, י"ב גבולי אלכסון, השתכלל הכול בעוה"ז, כעין של מעלה באצילות.

.250 כשראה הקב"ה את השמחה הגדולה של העוה"ז, כשהשתכלל כעין של מעלה, אמר, פן יתערבו י"ב השבטים בשאר העמים, ויישאר פגם בכל העולמות. מה עשה הקב"ה? טלטל את כולם מכאן לכאן, עד שירדו למצרים לשבת בדירותיהם בתוך עם קשי עורף, המבזים מנהגיהם ומבזים אותם מלהתחתן בהם, ומלהתערב עימהם, וחשבו אותם לעבדים.

הזכרים מאסו בהם והנקבות מאסו בהם, עד שהשתכלל הכול בזרע קדוש בלי תערובת עם נכר. ובינתיים נשלם עוונם של העמים, כמ"ש, כי לא שָלֵם עוון האמורי עד הנה. וכאשר יצאו, יצאו צדיקים קדושים, שכתוב, שבטי יה עדות לישראל.

ובזה מיושבות השאלות: למה נגלו ישראל? ולמה למצרים דווקא? כי מהפחד שלא יתערבו השבטים בשאר האומות, שהיו מכבדים את ישראל, הגלה אותם למצרים, שהיו בעלי גאווה ומבזים ומואסים בישראל. והיו שם עד ששלם עוון אמורי, ובאו לארצם הם, שאין עוד פחד מפני תערובות בשאר העמים."

שאלה: בפתיחת השיעור אמרת שאנחנו עדיין אדישים ועוד לא הגענו לשליליות שלנו.

זה טבעי, זו מחלה טבעית. זאת אומרת, אני מבין אתכם. ישנן מספר מחלות שמי שנולד חייב לעבור במשך כמה שנים הראשונות בחייו. הטבע כך מסדר את עצמו, שעל ידי זה גוף האדם מקבל כל מיני חיסונים טבעיים בזה שהוא חולה. הוא בעצם לא חולה, זו לא מחלה. זה כמו שאנחנו חושבים על המכות, על כל מיני דברים, אפילו מוות, זה הכול תיקונים על הרצון לקבל שלנו.

לכן העייפות שאנחנו מרגישים, האדישות שאנחנו מרגישים, אלה דברים טבעיים שאנחנו צריכים מעליהם לעבוד. זאת אומרת לא לחשוב שמשהו קורה לנו שלא קרה לאף אחד, ולמה זה כך קורה, איפה המצב האחר? לא יהיה מצב אחר. אתה חייב להמשיך כל מצב ומצב עד שאתה מממש אותו נכון. לראות את זה כתהליך בדרך, כאיזו מחלה של תינוקות שצריכים לעבור כדי להיות גדולים, בריאים.

תלמיד: אמרת שאנחנו עדיין לא הגענו לשליליות הזאת. למה אתה מתכוון שליליות, אתה מצפה שכולנו נשנא אחד את השני, עד כדי כך?

לשנוא אחד את השני זו דרגה גדולה.

תלמיד: איך נגיע לזה?

לא יודע, אבל כך אני מבין. שאם "זה לעומת זה עשה א-להים", אז אני יכול לראות, אם לא לפי השגות רוחניות אז לפי ההשגות הגשמיות כלפי החיבור בחברה. רוחניות זה חיבור, היא מושגת בחיבור. אם לא בחיבור, אז בניתוק. אז אין לנו לא זה ולא זה, זאת אומרת אנחנו עדיין לא נמצאים בכלל במצרים. אנחנו לא נמצאים בתחילת בניית החברה. "מצרים" זה התחלת בניית עם ישראל, קבוצה שכולה יכולה באמת לגלות בתוכה את הבורא. זה נקרא "עם ישראל". זה לא עם, זו קבוצה מיוחדת, מין מבנה מיוחד, שבו מתגלה הבורא.

אנחנו עדיין לא התחלנו בבניית המבנה הזה. כי הרצונות שלנו, למרות שיש לנו דחף שקיבלנו אותו מלמעלה, אבל כל אחד עדיין חי בתוך עצמו. הוא לא רוצה להיות ממש מחובר עם אחרים. הוא לא מבין שבזה הוא מממש את עצמו.

גם העולם לא מבין. אז אנחנו כמו העולם או שאנחנו צריכים להיות יותר מזה? בעולם אנשים לא יודעים. והם מבינים בשכל שהם צריכים להיות מחוברים. הם דווקא מתפתחים בצורה יותר טובה מאיתנו, כי הם לפי השכל שלהם מבינים שהטבע, ההתפתחות האנושית, דורשת מהאנושות להיות כאחד. אז נוכל כולם לתכנן הכול, להיות טובים יותר, לא נבזבז כסף, תראה מה שקורה עם הכסף היום, מתגלה יותר ויותר השחיתות והטרור, וכל מיני דברים. ברור שאם נהיה כמשפחה אחת יהיה יותר טוב. זה הם מבינים היום.

גם לא יכולים לממש, אבל זה נמצא בהבנה ובהסכמה יחסית של כולם. ואצלנו אנחנו קוראים, שומעים והכול, אבל אין לנו שום פעולה. ואנחנו כקבוצה שקיבלה נקודות שבלב, זאת אומרת, נטייה לבורא, היא לא שמה לעצמה את זה כתנאי, איפה אני מגלה אותו, אני רוצה לגלות את הבורא? בורא זה העולם הרוחני.

זאת אומרת, מה זה העולם הרוחני? הבורא שמתגלה בקשר בין הנבראים, הם מרגישים את זה כעולם הרוחני. אותם התנאים שבהם הם מגלים את הבורא נקרא "העולם הרוחני", העולם העליון, כלי לגילוי הבורא, מערכת קשר בין הספירות, בין הרצונות, בין התכונות. מה זה ספירות? אלה תכונות. אנחנו לא רוצים להבין שבקשר בינינו זה מתגלה, מה אנחנו עושים עם הקשר הזה.

עכשיו יש לפנינו את זה כמטרה וכדרישה הכרחית, אנחנו עושים עם זה משהו או לא. אם לא, טוב, אפשר להתגלגל גם כך. אבל לא לצפות לשום דבר.

תלמיד: בחוץ יש המון שנאה, שונאים אחד את השני.

איפה?

תלמיד: בחוץ.

בחוץ.

תלמיד: אנחנו באמת נורא נחמדים אחד לשני, איך עושים את זה, איך אני מגיע לשנאה?

אתה לא צריך להגיע לשנאה, אתה צריך להגיע לאהבה.

תלמיד: אתה אומר, אין לכם שנאה.

מאיפה יש לתלמידי רבי שמעון התגלות השנאה, עד שרוצים לשרוף זה את זה, מאיפה? מלמעלה, מזה שרוצים לאהוב זה את זה, אז מתגלה להם דווקא השנאה.

תלמיד: אין לנו פה אהבה בכלל, הכול זיוף, אין אהבה?

אתה תגיד כן או לא, מאיפה ישנה אהבה אם אין שנאה?

תלמיד: אז איך מגיעים לאהבה הזאת?

אני לא יודע, אבל אהבה ושנאה שקולים זה כנגד זה. אצלנו זה כך מתגלה. אם אתה נמצא בעולם הגשמי, שם אין לך שני קווים זה וזה, וקו אמצעי, אין כלום. אצלנו זה חייב להיות כך. איך עושים? עושים כל מיני פעולות וצועקים שאנחנו רוצים להיות מחוברים, לדרוש חיבור.

תלמיד: הרבה שנים, הרבה אנשים אומרים אחד לשני, אנחנו רוצים לאהוב, אנחנו מחפשים איך לאהוב, וזה לא הולך, לא יוצא.

תתפללו. תתפללו, תבקשו. בשביל מה אתם צריכים לאהוב?

תלמיד: בשביל מה אני צריך לאהוב?

כן.

תלמיד: לפי מה שאנחנו לומדים, להגיע בסוף להר סיני, שנאה, להתעלות מעל האגו.

לא לשנאה. שוב אתה מדבר על שנאה.

תלמיד: לא, אז איך מגיעים?

אני לא מדבר על שנאה אף פעם. אני מדבר על אהבה שמתגלה כנגד זה שנאה, זו דוגמה, זה הוכחה שאני כן נמצא באהבה אם מתגלה השנאה, אבל אני אף פעם לא משתוקק לגלות את השנאה, רק אהבה.

תלמיד: אתה מספר לנו כל הזמן על תלמידי רבי שמעון שבבוקר שנאו אחד את השני, רצו לאכול אחד את השני.

לא, בשביל מה הם הגיעו לרבי שמעון והתיישבו לפניו? הם רצו עכשיו להגיע לדרגה חדשה של אהבה, כי עכשיו הם רוצים לגלות עוד משהו מסוד הקשר בין בני האדם, ובסוד הזה לגלות את הבורא, את הכוח העליון, בצורה עוד יותר גדולה. מי זה הבורא? הבורא זה אותם סודות הקשר בין התכונות האגואיסטיות שהן מתעלות בחיבור ביניהן. אחרת הבורא, אתה לא יודע, "בוא וראה" אתה מגלה אותו רק בצורה כזאת. הוא ברא בנו, בכול אחד מאיתנו ובקשר בינינו, הוא ברא בנו את כל ההכנות כדי לגלות אותו. שתהיה לנו אפשרות, אם אנחנו מחברים הכול נכון בינינו, אנחנו מגלים אותו. התכונות האלו, הרצונות האלו, הנטיות האלו, כל זה כדי שיצא לנו, הוא. אתה כאילו עושה אריגה, רקמה, גובלן בצורה כזאת, זה מה שאתה עושה. אין בורא אלא רק כשאתה לוקח את הרצונות, התכונות שלנו, ומתחיל לחבר אותם להשלמה המלאה. ואז כדי לעשות זאת, אתה מגלה מה כן ומה לא ועם כל זה וזה, ותמיד אתה מגלה דבר והיפוכו. אבל אתה תמיד משתוקק לחיבור המושלם כדי לגלות אותו, למה? כי אתה המגלה אותו שהוא מתגלה, אתה מגלה איזו נחת רוח אתה עושה לו, למי שמתגלה.

אז הכוח הזה הוא נמצא ללא שום הבעה, ללא שום הצגה, הדגמה, כלפי הנבראים, לא יכול, אין במה. אלא רק אנחנו בצורות האלו שאנחנו עושים את האריגה, הסריגה, הגובלן כמו שהוא אומר, שאנחנו כך עושים בינינו מהתכונות שלנו, מהרצונות שלנו, בזה אנחנו מגלים אותו, זאת אומרת, אנחנו כאילו מחברים כל מיני תכונות שלנו, אבל הוא ברא אותן כדי שאנחנו כך נגלה אותו. ובזה רצונו להתגלות כלפי הנבראים, זה התענוג שלו. ואנחנו, את זה עושים מעצמנו. עושים את הצורה הזאת מעצמנו. והוא בעצמו הוא בלתי מושג. רק בצורה כזאת.

אז אתה מבין עד כמה שאנחנו עושים מעצמנו, מהרצונות שלנו, מהתכונות שלנו, אנחנו עושים את החיבורים, ובחיבורים האלו אנחנו מגלים ומגלים מגלים אותו הכוח הנסתר שאין שום סיכוי שהוא יתגלה כלפי הנבראים. וכשאנחנו משתוקקים לגלות אותו, אנחנו יכולים לדרוש ממנו שיעזור לנו.

מה זאת אומרת לדרוש? זה בנוי בצורה כזאת שאנחנו בעצמנו לא נוכל לחבר נכון את עצמנו. מאיפה אנחנו יודעים? שאני הולך לחבר זה עם זה בצורה נכונה, זה נקרא שאני כבר רואה את הנולד, שאני כבר נמצא שם. אני עוד לא נמצא, אני יכול להיות רק בפעולה עצמה ואז אני מגיע לתוצאה. אני לא רואה את הנולד, לכן אני צריך תמיד להעלות מ"ן והוא יראה לי איך לחבר, "זה ראה וקדש" וכך כל פעם ופעם. ולכן יוצא שאנחנו צריכים להיות עימו באינטראקציה, בקשר הדדי כל הזמן, בלתי הפסק. אז למה לא מתפללים, למה לא מבקשים אותו כשותף שנמצא איתנו יחד בסריגה הזאת, בחיבור הזה.

תלמיד: אני זוכר שהיינו בכנס רומניה יחד עם כל הקבוצות מארצות הברית וכול העולם, כולנו השתתפנו, הייתה אהבה ענקית, ישבנו בחדר וממש הרגשנו אהבה אחד לשני. זאת האהבה או לא האהבה? החיבור והאהבה בינינו, זה היה משהו מדהים. מה זאת אומרת שאתה אומר שאין בינינו אהבה עדיין?

בכול דרגה יש לך את זה, אבל בעצם זה לא מספיק. גם תלמידי רבי שמעון, כשהם הגיעו למצב שהם מגלים עכשיו במקום אהבה, שנאה זה לזה, מה, הם לא אהבו קודם זה את זה? ודאי שאהבו, ואחר כך הגיעו שוב לשנאה. ואחר כך התגלתה אהבה, בזמן שהם התחילו לגלות את הזוהר. זה כבר מתוך האהבה ביניהם שתיקנו את השנאה, ואחר כך שוב נכנסו לשנאה. זה כך כל פעם, הולכים על שתי הרגליים, שמאל ימין, שמאל ימין.

אז מה אתה שואל אותי? רומניה כבר עבר. אחריה היו עוד הרבה מצבים שאנחנו כבר עברנו, אנחנו כבר לא נמצאים בזה. אנחנו דווקא מתקדמים, אי אפשר להכחיש את זה. אבל עכשיו אנחנו נמצאים במצב מאד מיוחד, חדש. כי עכשיו אנחנו חייבים ממש לראות את המקום שבו אנחנו מתחברים ככה, בצורה שכול אחד רואה את זה בתוך עצמו, ואנחנו מתחילים לעשות את הסריגה הזאת, את ה"גובלן" מתוכנו, שכול החוטים, הכול זה אנחנו, אלה תכונות שלנו שככה מתחברות זו עם זו.

מה זה נקרא שאנחנו בונים פרצוף? תראו מה שהאור העליון עושה. האור העליון שמגיע הוא לוקח חלק מאיזו תכונה של חבר אחד, חלק מאיזו תכונה שלך, חלק אפילו מעוד חבר, וחלק מעוד ועוד חברים, מכול האנשים, ומתחיל לעשות מהם צורות, חיבור, וכך אנחנו רואים פרצוף. מה זה בפרצוף? כל ספירה יש לה עשר ספירות פרטיות, ולכול עשר ספירות פרטיות יש עשר ספירות פרטיות משלה, וכול זה מתחבר ביניהם בכזאת צורה שזה לא גובלן שאתה רואה שם, אלא זה באין סוף ממדים הצורה הזאת . את זה האור העליון רק יודע לעשות, אנחנו לא מסוגלים, ואנחנו לא יודעים את זה, זה בכלל לא העבודה שלנו. העבודה שלנו זה חיסרון. אבל אנחנו לא מציגים לפניו חיסרון. אנחנו חושבים שאנחנו צריכים להתחבר, זו הבעיה, זאת הנקודה. איפה אנחנו, כל אחד, ויחד כולם. לא יחד, שאנחנו יושבים יחד וצועקים, אלא שיהיה לנו ברור מה אנחנו מבקשים. אנחנו מבקשים כוח שיתחיל לחבר את הרצונות שלנו ויביא בינינו רצון אחד משותף. זה מה שצריכים. ואז החיסרון הזה צריך לגדול יותר ויותר, אבל זה ממש על ידי התמדה בזה. זאת נקראת תפילה. "הלוואי שיתפלל כל היום". הכול מושג בתפילה.

שאלה: אבל כדי להגיע לתפילה הזאת, אנחנו לא יכולים ישר להגיע לבקשה של האור, צריכים לנסות כאילו לעשות את זה בעצמנו, לגלות שאנחנו לא יכולים, ואז תהייה בקשה אמיתית.

נכון.

תלמיד: אי אפשר לדלג על זה.

נכון.

תלמיד: אז מה לעשות היום? לבקש את האור, או לנסות כן להגיד אני יכול להתחבר עם החברים, לגלות שאני לא יכול ואז תהיה לי בקשה.

תנסו יחד עם התוצאה, שאתם כן מרגישים שמסוגלים או לא מסוגלים. אל תחכו סתם, אנחנו רוצים להתחבר ובזה עוזבים את העניין. יכולים להתחבר, כן מתחברים או לא? אם לא תצעקו, כמו ילדים קטנים, הם לא מסתפקים בזה שלא יוצא להם, הם דורשים. עד הסוף צריך להיות. וכאן אתם עוזבים באמצע. אז למי אתם פונים? לא פונים. את מי אתם רוצים? למה אתם לא לוקחים אותו כשותף? הוא דווקא מצפה לתפילה. צריכה להיות עבודה בשטח.

(סוף השיעור)