שיעור בוקר 28.06.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 04.02.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/ZJR1hGS9?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב',  

מאמר "מהו, שעשו נקרא איש השדה, בעבודה"

קראנו מאמר "מהו, שעשו נקרא איש השדה, בעבודה", מאמר מ"שלבי הסולם" כרך א', תקצ"ט. המאמרים של הרב'ה, עד כמה שהם נראים פשוטים מבחוץ ושהוא מסובב שם כל מיני דברים וסתם כך כאילו מרחיב, אנחנו לא מרגישים מה טמון בפנים ורק לאט לאט נגלה את זה. יש לו סגנון הסתרה מיוחד, שהוא מספר כביכול על הכול כך חופשי, אבל עוד יותר ממה שמספר הוא פותח טפח ומכסה טפחיים.

אנחנו לומדים שאין שום דבר בעולם שנברא סתם, שאין בו צורך. כל שכן כאלה כוחות גדולים כמו נמרוד ועשו שיש באדם, איזו תועלת יש מהם? הוא אומר, נמרוד זה נקרא שרוצה למרוד בה', מורד בה', נגדו, נגד הבורא, יש באדם כוחות כאלה. וכשמכיר את זה, מכיר את עצמו כעומד מול הבורא, אז יש לו בהחלט מה לתקן. 

אותו דבר עשו, איש ציד, איש שדה, הוא רוכש את השדה, שדה זה שדה העבודה, זה שלו. אחרי שרוכשים את השדה ומתקנים אותו, אז הופכים להיות יעקב יושב אוהלים. זאת אומרת, אלו שלבים שיש בעבודה בכל אחד ואחת. וכך צריכים להתייחס לכל המצבים שבאים עלינו ועוברים עלינו, שנותנים לנו מלמעלה, בהתאם בזה אחר זה, לשקוע בתכונות של עשו שבנו או בתכונות של נמרוד שבנו או בתכונות של אבותינו שבנו, וכך אנחנו מגיעים לתיקון הכללי. על ידי תכונות הבורא שנקראות אבותינו מגיעים לתקן את כל הרשעים שבנו, את אומות העולם.

לכן לכל מצב שבו אדם נמצא, צריכים לא להתייחס כאל דבר שאין בו צורך, "אוי, שוב בא אליי איזה מין מצב לא נעים, לא יפה. חבל, מתי הוא יעבור". לא, לא צריכים לחשוב מתי הוא יעבור, הוא יעבור. מתי שלא יהיה בו צורך הוא יעבור, כמו שמתי שהיה בו צורך הוא בא.

אלא היחס לכל מצב ומצב צריך להיות כמו לדבר הכרחי, שעכשיו מתוך המצב הזה אני צריך לסדר את היחס שלי כלפי מטרת הבריאה, מתוך המצב הזה. זה לא אומר שאני צריך לשבת ולסבול ולאכול את עצמי, אלא לעבוד, לעשות במצב הזה מה שצריך. ואז, אם אני גומר בו את התיקון, המצב הזה מתהפך למצב אחר. 

מה שאין כן, אם אדם מתייחס למצב שמקבל מהבורא, שאין צורך במצב הזה, הוא כאילו לא מסכים עם ההשגחה העליונה ויודע יותר טוב מהבורא מה הוא צריך לעבור, ויוצא שהוא לא משתמש במה שנותנים לו, ובזה הוא עוקר את עצמו מהעבודה או לפחות מאט מאוד את ההתקדמות.

לכן גם אם מרגישים לפעמים לא נוח בכל מיני מצבים, צריכים להתייחס אליהם כך ברוגע. בצורה כזאת ש"מה לעשות, חייבים לעבוד גם במצבים האלה". להבדיל בין מוחא וליבא, בין מר ומתוק ואמת ושקר, ולעבוד מתוך אמת ושקר למרות שהמצב לא מתוק. 

לכן עבודת עשו היא עבודה מאוד חשובה, וכל פעם שאדם נכנס לזה והופך להיות איש השדה באמת, רואה את הפראות שבו, את חוסר היציבות שלו, הוא בכל זאת צריך להכיר בדברים הגרועים של השדה שהם מתגלים לו ממש כחומר גלם להתקרבות לאלוקות. שבלי זה אין.

בסופו של דבר זה הופך להיות משדה ל"שדה אשר ברכו ה'". שה' מברך את השדה ואז אדם הופך להיות מאיש השדה, להופך את השדה לברכה.

תלמיד: האם למרות המצבים הקשים אני צריך להמשיך בעבודה הפנימית שלי או בלי שום קשר אליהם? מה היחס, אם קשה לי אני צריך להגיד, קשה לי ובגלל זה אני ממשיך או בכלל לא להתייחס לקושי?

אתה חייב להתייחס לקושי, למה שמתגלה לך, להרגשה הלא נעימה, אבל להתייחס לזה כאל דברים שמועילים לך ולא שמורידים אותך מרוחניות. ככל שאתה יכול להכיר את הפראות שיש בשדה, לפי זה אתה יכול לתקן אותו ולהוציא ממנו אחר כך פירות, להביא ברכה לשדה.

האדם הוא עץ השדה, הוא גדל מזה. מתוך זה שדווקא מגלה עד כמה יש בשדה הזה, מה הוא הולך לצוד. מתגלים כל הבהמיות והעריות שיש בתוך האדם, ואחרי זה בא תיקון. אי אפשר להתקדם בעבודה בלי שמתגלות קודם תכונות עשו ואחר כך כבר תכונות יעקב. 

תלמיד: מה ההבדל בין מוחא לליבא בעבודה?

בואו נחלק בינתיים להרגשה ולשכל. יש מוחא וליבא באילו מושגים רוחניים, אבל לפחות את זה. אז העיקר שוב אני אומר, לראות בכל מצב שמגיע לאדם כמצב הרצוי, הראוי, ההכרחי עכשיו, ולא לבקר את מה שמקבלים מהבורא, אלה לקבל ומתוך זה לעבוד. כתוב כמו עבד טוב. מה שנותנים לו הוא עושה. אנחנו לא יודעים באיזה שלבים אנחנו צריכים להתקדם, ומה התועלת מכל שלב ושלב.

יש אנשים שמגיעים אליי בקשר לקבוצות, "זה לא בסדר, וככה לא טוב, וככה לא טוב". הם חושבים שבלי התגלות הדברים הלא טובים, יכולים ללכת הלאה. על ידי מה תעשה את הצעד הבא אם עכשיו אתה מרגיש טוב? בכך שמתגלים הדברים הרעים, תתקן אותם, וזאת תהיה המדרגה הבאה שלך, ולא שמקבלים קצת קושי ולא מרוצים. מה זה לא מרוצים? דווקא הפוך, רוצים לקדם אותך. ממה אתה לא מרוצה? שצריכים לעשות עוד מאמץ לעלות למדרגה הבאה? המאמצים שלנו הם מאמצים פנימיים.

תלמיד: מה זה עבודה עם המצב שבא?

עבודה עם המצב שבא, זה נקרא שעכשיו, שבא אליי, מתחלף בי מצב רוח, יש לפעמים קושי, פתאום אני לא מסתדר עם החברים, עם הבורא, עם היחס שלי לקבלה, יש לי יחס לחיים, ופתאום הוא משתנה. אני לא מדבר על זה שיש לי בבית אישה, ילדים, עבודה, מנהל, לא חשוב איך, בסופו של דבר רוצים להשפיע עליי בכל מיני דברים, בסך הכול רוצים להזיז אותי, לנתק אותי מדרך הישר אל המטרה. על ידי כל מיני דברים, קצת יותר קרובים לרוחניות ורחוקים מרוחניות, גם ככה וגם ככה. אז בהתאם לזה אני צריך פשוט לקבל כל דבר בחיים.

אם אני נכנס לעבודה הזאת כסימנים, כנתונים שבאים אליי מלמעלה, שבתוכם, בתוך כל פעם יש מצבים שמתגלים, אני צריך לסדר את עצמי. "ישראל, אורחין דאורייתא, קודשא בריך הוא, חד הם". זאת אומרת אני והבורא, ומה שהוא נותן לי עכשיו, כל הבלגן הזה בחיים שלי וכל הסיטואציה הזאת, בכל זאת שלא יפריע בקשר ביני לבינו. אם אני עושה את זה, אז את כל הדברים שנקראים "השדה הפרוע" הזה, אני הופך ל"שדה הפורה", ומזה אני מתקדם, עושה את המדרגה הבאה.

כל התנאים הלא נעימים כמו הפרעות, בעיות, מצב רוח לא טוב, כל מיני דברים פנימיים וגם חיצוניים, שכביכול מפריעים לעבודה, זה נקרא "שדה לא מעובד" שמתגלים לאדם הדברים האלה. למה מתגלים? כי אין בי כנגדם תכונות מתוקנות. מה שמתגלה לי כדבר רע, מתגלה מפני שאין לי כנגד זה תכונות מתוקנות לקבל אותו כטוב.

זאת בעצם השתקפות. כמו השתקפות חיצונית של התכונות הפנימיות שלי. זאת אומרת, למה זה צועק עליי וזה לא בסדר, ומה אם אני חושב עליו רע וכן הלאה, כל הדברים הלא טובים שאני רואה ביחס אליי וביחס שלי אליהם וכן הלאה, זה הכול השתקפות התכונות הלא מתוקנות שלי מחוצה לי. זה הכול.

תלמיד: על ידי מה אני מתקן את ההשתקפות שעכשיו מתגלה?

איך אני מתקן? על ידי היחס שלי, שאני רואה את הדברים האלה שהם לא טובים מחוצה לי, ואני צריך להאמין שהדברים האלה הם טובים כי הבורא הוא טוב ומיטיב, ובמאה אחוז הייתי עכשיו צריך להרגיש טוב, אם הייתי מתוקן. כי לא יכול להיות בכלל שממנו אדם מקבל איזה רע, אלא זה שאני עכשיו מרגיש עדיין לא בגמר התיקון, זה מפני שהתכונות שלי לא מתוקנות ולא מרגישות את גמר התיקון הזה, ולא שבאמת הסיטואציה מסביבי היא רעה. גם עכשיו אני נמצא באינסוף, בגמר התיקון ובכול, אלא הבעיה היא לתקן את עצמו. 

מה שנראה לי, מה שבי ומחוצה לי, אני רואה כ"מומו פוסל", אני רואה דרך התכונות הלא מתוקנות שלי. ברגע שהן יהיו מתוקנות אני אראה רק אלוקות, אור אינסוף ממלא את כל המציאות. לכן ככה אני צריך לקבל כול הסיטואציה שבאה אליי כשדה. שדה זה כל מדרגה שמתגלה, היא מתגלה באחוריים שלה, בדברים הלא מתוקנים. יש הסכמה, יש רכישה, יש הכנעה, יש המון צעדים בעבודה בכל מצב חדש שמתגלה כלא מתוקן, אבל מלכתחילה חייבת להיות גישה כזאת שאני נמצא מול הבורא. אין עוד מלבדו.

אם אין עוד מלבדו אני חייב להגיע למצב שאני אראה את זה כטוב. אני חייב להיות צדיק, להצדיק מה שיש עכשיו בתוכי ומולי. כי זה בטוח ממנו. חוץ מנקודת השיפוט שלי, שאני שופט את הבורא ביחס אליי, כל היתר זה ממנו. אני צריך רק לשפוט את היחס שלי אליו, להצדיק. 

תלמיד: מה שאמרת לבנות ביחד, האם זה מה שנקרא לצרף עבודת יום למצב המתוקן? 

כן. 

תלמיד: האם אפשרי לפני המחסום לצרף את הרצונות שמתגלים לדחף כללי אל המטרה, או שזה בינתיים מתגלה כמו הפרעה בלבד? 

כל דבר מתגלה בהתחלה כהפרעה. כל דבר המועיל מתגלה מלכתחילה כהפרעה. אומנם יש עזרה שנותנים מלמעלה לתמוך באדם וקצת להחזיק את האדם, אבל בעצם כל הדברים מתגלים כהפרעה. או כמשהו שאתה בכל זאת חייב לתת יגיעה, כי בלי יגיעה לא יכול להיות שאדם משיג משהו.

תלמיד: יש מצב של תרדמת בעבודה, אין תחושה של התקדמות. האם זה נכון לחפש את המצב הזה כחומר דלק? 

אם יש מצב תרדמה באמת, יש ימים ואפילו שבועות שלא משתנה כלום, ממש שממה במצב הפנימי, אז קודם כל המצבים האלה חייבים להיות, לא שהמצב בא ואתה מסכים איתו, אבל בכל זאת, האדם צריך לעבור הכול. אין להיות במדרגה עליונה, אם לא עברת את כל המצבים במדרגה התחתונה. וכולם, אלו שעוברים, עוברים את אותם מצבים.

אם אני נמצא במדרגה עשר ואתה מגיע למדרגה עשר, אז אתה יכול להיות סיני, לא יודע מי אתה ומה אתה לפי המנטליות שלך, התכונות וצורת החיים, זה לא חשוב, אתה חייב לעבור אותן הבחנות כמוני. יכול להיות שאתה תרגיש אותן בנשמה שלך בצורה קצת אחרת, כמו שאותו התה נרגיש בצורה אחרת ולא נוכל למדוד בינתיים באיזו צורה, מה השוני, אבל בטוח שנטעם אותו תה. כך בכל דבר ודבר. 

כל המצבים חייבים להיות. והשממה הזאת שמגיעה לאדם קודם כל יש להתייחס אליה כאל דבר שמגיע לי. ואחרי שמגיע לי, יש פה תמיד שני מיני יחס למה שמתגלה בכל סיטואציה. אחד זה סבלנות. "סבלנות" זה אומר שאתה יכול להתפרץ, להתפוצץ ולצעוק, וזה לא נקרא שאתה "סבלני" או לא. אלא סבלני נקרא שהדבר הזה לא זורק אותך מהמסלול. זה שאתה במקום קופץ וצורח, זה טוב מאוד, זה בסדר, גם אנחנו מתרגלים ולא שמים לב לאנשים כאלה, לא צריך להיות מופנם מדי. סבלני הכוונה שאתה בכל זאת הולך מאין ברירה, ממש באין ברירה, אפילו שאתה לא יכול לקבל את זה בשמחה "אני הולך".

אחרי זה כבר בא הדבר השני, איך אני יכול בכל זאת לצאת מהשממה הזאת. שממה היא הדבר הכי גרוע. אם המצבים הם בולטים, או טוב או רע, זה איכשהו מזיז את האדם.  מצב השממה לא נותן חומר דלק לכלום, הוא כובש אותך ואתה ממש כמו דבק מדביק אותה, כמו זבוב שנדבק לאיזה מקום. מה עושים? כאן יש רק דבר אחד, להכניס את עצמך לחברה בצורה פסיבית, כמו פגר, כמו גופה שנמצאת יחד עם כולם, ולאט לאט תתפוס מהם רוח חיים.

אם אין חברה, ולפעמים זה קורה, לי נגיד זה קרה, אז "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". יש מצבים שאתה לא מסוגל שום דבר לעשות, ממש כלום, ואתה צריך גם להרגיש את זה, לעבור אותם, ולראות שהזמן אז גורם לשינויים, וזה למרות שאתה בכל זאת מנסה. לנסות זה לבוא לכאן ולשבת, להירדם קצת, לשמוע אולי, איכשהו. אני לא מדבר על המצבים הרגילים שיש כאן, אלא אתם עוד תראו איזה מצבים יש, שאדם בפועל פיזית לא מסוגל להזיז אצבע, אפילו לחשוב איך להזיז אותה. מוציאים את רוח החיים עד שרק הגוף חי, נושם וזהו. יש בנו שינויים מאוד מיוחדים.

בגלל זה אני אומר על מצבים כאלה קריטיים שאדם ממש לא מסוגל לכלום, שהזמן עושה את שלו והוא חייב לעבור את זה, יש הבחנות שעוברות תיקון בצורה כזאת. זאת אומרת, אתה נשכב אפילו על הרצפה, לא חשוב איפה, ואתה כמו חולה אפילפסיה מקבל התקפה עד שזה עובר. אבל בינתיים אלו לא מצבים שעוברים עליכם, עוד נראה אותם. 

תלמיד: האם יש במצב הזה פעולה שהחברה בצורה פיזית יכולה לעשות על אדם כדי לעזור לו לצאת מהמצב?

החברה בצורה אקטיבית חייבת לעשות פעולות על האדם לפי מה שסוכם בחברה. אם סוכם בין החברים, שכשאני רואה שאתה נמצא במצב ממש מתחת לקו החיים מה שנקרא, וכתוב בחוזה שלנו שאנחנו יכולים לפעול עליך כך וכך, אז אנחנו מדברים בינינו בקבוצה, ואנחנו צריכים לבוא אליך, לתת לך עשר סטירות, לגרור אותך בחבל אחרי האוטו עד כאן, להעלות אותך בחבל עד הקומה שלנו, להושיב אותך באיזו פינה ולהתחיל לשפוך עליך מים. כל מה שתסכמו, לא חשוב מה.

לפעמים מסכימים לזה שאדם שנמצא במצב רע, וזה היה יותר אצל החסידים, הוא לא הולך הביתה, לא יוצא מבית הכנסת. הוא בא מהעבודה, יושב כאן, מביאים לו משהו לאכול, יושב וגמרנו, לא יוצא מכאן. זה מסדר אותו יותר מהר להיכנס לעניינים. יש כל מיני דברים. 

תלמיד: אם יש מצב שהחברה כולה שוקעת, איך היא מוציאה את עצמה? דבר כזה יכול לקרות רק מלמעלה?

אם החברה כולה שוקעת, זו כבר בעיה גדולה, וצריכים ישועה מלמעלה, מהצד. אבל זו כבר בעיה גדולה מאוד. אם זה אדם כלפי החברה, הוא יכול לקוות, ויש לו תקווה לאיזו עזרה. אבל אם החברה שוקעת זה כבר מביא לפירוק, וממש לסוף פסוק. אסור להסכים עם זה בשום צורה. צריכים לזה חברת ביטוח, לסכם עם עוד חברה שהיא תעשה משהו, כי מבפנים הישועה לא תבוא. 

תלמיד: נניח שיש חברה של 15 אנשים. אם בן אדם אחד מרגיש שהוא מלא חיות, הוא יכול להרים את כל ה-14 מלמטה, יש לו מספיק כוח? 

אם זו חברה של 15 איש, ואחד נשאר בחיים, הוא יכול להציל את כולם, ובכלל לא חשוב אם הם 15 או 15 מיליון. אחד שיש לו רוח חיים, יכול להציל את כולם. אבל צריך בשביל זה כמה תנאים. קודם כל, שהם ירשו לו לעשות את זה, שיסכימו עם מה שהוא יעשה. בכל זאת, שתהיה לו שליטה, וגושפנקא לעשות את זה. עושים את זה בהסכם מראש. הסכם כותבים למצבים לא טובים. למצבים טובים אנחנו לא צריכים הסכם, אבל עכשיו, במצב הטוב, אנחנו צריכים לבדוק את כל המצבים הרעים שיכולים להיות, לפי זה לעשות את ההסכם. וזה מאוד קשה במצב הטוב, לבדוק את כל הדברים הגרועים ביותר שיכולים להיות. זה קשה מאוד. 

אבל חובה להיכנס לזה, וללמוד את זה, דווקא זה מה שאומרים לנו, שאתה צריך להיות 23 וחצי שעות במצב הטוב, ואם אתה נמצא בזה בטוב, תיכנס לרע, ותלמד את הרע. ואז כשאתה לומד את הרע, זה כדי להגדיל את הטוב. כתוצאה מזה אתה לא צריך להגיע לעתיד הרע, כי אתה כבר נכנס לרע עם כוחות, ומתקן אותו. זה כמו בהסכם, עכשיו אני עושה את ההסכם, וכותב בו כל מיני דברים שיכולים לבוא אליי בהמשך, ואז יטפלו בי, וככה אני לא אצטרך ללכת לאיבוד. 

תלמיד: במצב שלנו, עכשיו כשהתחברנו בקבוצות, קודם כל כדי להיות קבוצה צריך שיהיה לנו תקנון, או חוזה, כמו שאתה אומר? 

כן, אבל לא צריך להיות תקנון או חוזה בקבוצה, אלא תתחילו לעשות הסכמים בעל פה. כל התקנונים האלה, וכל הכתיבה הזאת, זה סתם בזבוז נייר. אם אתם עוד לא חושבים כך, אז תעשו, עד שתגיעו להחלטה הזו. 

ההסכם הוא הסכם פנימי, זה בעצם תיקון פנימי. מה זה חוזה? הסכמה פנימית שלי לכל דבר שיהיה. ואם הוא כתוב? אז מה, תלך איתו לעורך דין או למשטרה, ותגיד שהוא הרשה לי לתת לו עשר סטירות, ובגלל זה נתתי לו?

לא כך אנחנו צריכים לעבוד. אלא הסכם, הכוונה להסכמה פנימית שלנו, לזה שבמצבים הגרועים ביותר, כשאני מאבד את הדעת, כשאני מאבד את השכל שלי, כשאני הופך להיות מישהו שהוא לא ממש אני, כשמוסיפים לי כזה רצון לקבל שאף פעם לא היה בי, וזה לא אני כמו תמיד, אלא מישהו חדש לגמרי. כשאני מסתכל על כולם, ואני לא מכיר אותם. מי הם בכלל? מה הם רוצים ממני? אין לי שום קשר אליהם. איזה גועל נפש, כולם זבל, מה אני עושה כאן?

אז במצבים כאלה, בכל זאת החברה הזאת, שאני לא רוצה אותה, ודוחה אותה לגמרי, שהם יוכלו לבוא אליי, ובכל זאת לפעול עליי. עד כדי כך שזה הדבר הגרוע ביותר, שזה מה שאני הכי לא רוצה, שיבואו אליי. תנו לי להיות לבד בשקט, תעזבו אותי. איך לעשות בכל זאת הכנה כזאת לעתיד? לא בכתב, שזה יהיה בדומם. אלא שזה יהיה בי, בדומם שלי, לא על הנייר. פה בדומם שלי, כי אני אשאר רק בדרגת דומם. לא אדם ולא חי ולא צומח, רק דומם. איך יישאר בי משהו, ושאני אתן בכל זאת לחברה לפעול עליי? איך יכול להיות שבדומם יישאר משהו מהאדם? זה נקרא הסכמה, וחוזה לעתיד. 

איך אנחנו יכולים לתאר דבר כזה, שבכל זאת נשאר? בשביל זה צריך עכשיו, במצב שאני נמצא בדרגת מדבר, כאדם ממש חזק, עכשיו אני צריך לעשות תרגולים כמו בצבא לעת צרה, שאפילו אם זה יבוא, זה נקרא "זמן ההכנה", שאנחנו נמצאים בזה. וכמו שאנחנו מכינים את עצמנו לקבל כל טוב בעל מנת להשפיע, בואו נתחיל לחשוב איך לקבל את כל הרע בעל מנת להשפיע.

תלמיד: איך החברה תדע איך לפעול?

כמו בצבא עושים אימונים, פשוט מאוד. עוד קצת ועוד קצת וכך מרגילים את האדם לא להרגיש את העומס עליו. מרימים עשרה קילו, אחר כך חמישה עשר, אחר כך עשרים. איך יכולים לעלות מדרגה לדרגה? אם בדרגה שלך עשית עד הסוף וטיפה מעבר לסוף, הטיפה הזאת שעשית מעבר לסוף, בפעם הבאה זה יהיה הרגל. אלה אימונים. כך זה גם במעבר ממדרגה למדרגה, אח"פ דעליון, אם מעבר לסוף שלך למעלה מהדעת אתה יכול לעלות טיפה, אז אתה רוכש את זה.

לכן במצבים הטובים עכשיו בכל זאת חצי שעה ביממה לרדת למצבים הרעים, וזה ישמש לך כהכנה לזמנים הרעים אם יבואו. והם לא יבואו, כי אתה כבר מתקן היום בחצי שעה ביממה את הזמנים הרעים האלה שהיו יכולים לבוא אליך כימים ולילות.

זה חוזה. מה זה נקרא "לכתוב חוזה"? "כתוב על לוח ליבך", אתה ממש כותב אותו, זאת אומרת עכשיו אתה נמצא ביחסים טובים עם הבורא, תתאר לעצמך את כל היחסים הרעים ותכתוב שם את כל ההתחייבויות שאתה עושה. אבל תכתוב על הלב שלך, אם ככה וככה יקרה. תעשה תרגולים על זה ואז החוזה עצמו זה התיקון, לא יבוא שום דבר, כי אתה כבר עושה עכשיו את כל הדברים.

תלמיד: אתה מדבר כלפי אדם אחד.

אני מדבר כלפי אדם אחד וכלפי החברה, כי בחברה גם צריכים לדבר על הדברים האלה יחד, ולעשות כל מיני אימונים כאלה. ותראה שעכשיו שאתה נמצא בחברה, אתה בטח עוד לא רואה אנשים רעים סביבך, כולם ממש גדולים, גדולי הדור, רק אתה קצת פחות מהם אולי, ובעוד שבוע שבועיים אולי תראה קצת אחרת, ועוד שבועיים שלושה עוד קצת אחרת, עד שאתה תתחיל לראות בעיות. 

אז תתחיל לכתוב כבר עכשיו חוזה. חוזה כותבים דווקא במצב הטוב, לא לחכות לרע. לא לחכות לדברים רעים, כי אז זה לא אפשרי, אז זה לא תיקון, זו בריחה מהרע לטוב, וכשבאים לטוב שוב לא רוצים לעשות חוזה, לתקן את הדברים הרעים. חייבים לרדת לרע בשליטה, במכוון, כדי להוציא ממנו קצת טוב.

כמו שאנחנו לומדים באח"פ דעליה, קצת מורידים את היד למטה, תופסים כמה עבירות, כמה דברים רעים, מעלים אותם למעלה, מתקנים. זה נקרא מערכת התיקון.

תלמיד: באחת השיחות אמרת, שהאדם בונה לעצמו חברה, שהחברה תפעל עליו מצד הטוב. אם לא כוללים את החוקים האלו, איך החברה צריכה לפעול במצבים כאלו, שאחד מסכים והאחר לא מסכים? זה ברור שהחוזה צריך להיות פנימי, אבל כשאנשים באים למצבים גרועים, איך לזכור מה קבענו קודם?

אין חכם כבעל ניסיון.

תלמיד: מה ההבדל בין אמת ושקר בזמן הנפילה?

אמת ושקר במצב הנפילה, זה שאני לא מסתכל על מר ומתוק עבורי. כמו שהרב'ה היה אומר כשהוא מצביע על הגוף שלו, "שיסבול". וזה היה במצבים שבאמת סבל גופנית, "שיסבול, הבהמה חייבת לסבול". זה שאני במקרה מרגיש אותה, מה לעשות.

זאת אומרת, הרגשת הכאב לא מנתקת אותי מהאדם שבי. הבהמה סובלת, אז אם עכשיו אני מחובר אליה, החיבור הזה לא הוא הקובע את מה שהאדם שבי יעשה.

תלמיד: האם אפשר שגם הקבוצה תקבע כך, חצי שעה?

כן, קבוצה יכולה לקבוע כמו האדם חצי שעה ביממה, בתנאי שכל יתר השעות אתה נמצא במצב של הכנה טובה. כשאתה יכול לשלוט על עצמך כל עשרים ושלוש וחצי השעות ואתה נמצא בכנס אז חצי שעה חובה, כי אחרת לא יהיה תיקון, לא תהיה התקדמות.

תלמיד: איך הקבוצה צריכה לעשות ביקורת?

תחפשו באיזה צורה הקבוצה צריכה לעשות את הביקורת תוך חצי שעה. גם מה זה חצי שעה, תעשו את זה חמש דקות. אבל תעשו את זה ככה שתוך חמש הדקות האלה הגישה היא חיובית כלפי הדברים הרעים.

תלמיד: אז אם בא לי מצב רע, זה פשוט כי לא הכנתי את עצמי במצב הטוב?

כשהגיע לאדם מצב רע והוא לא שמח ברשעים שמתגלים, אז זה סימן שאין לו הכנה טובה לזה.

תלמיד: שהוא לא קבע חוזה מקודם?

כן, שלא קבע חוזה מקודם. האדם צריך להיות כל הזמן במצב הכן, להיות מוכן. זאת אומרת שאם תבוא קושיה או משהו אחר הוא מוכן לסדר אותה, לקבל אותה נכון. ואז בעצם הוא מתחיל לחפש על מה הוא יכול לעשות את התרגול הזה.

בקבוצה זה נושא שלא יכול להיות בו מנוחה, כי כל הזמן יש לך כל מיני מחשבות והתייחסויות לחברים. וכאן בעצם כל דבר שאתה מרגיש לא ב-100% עם החבר, זה בעצם נושא לעבודה.

תלמיד: אמרת שמה שאני רואה מחוץ לי זה הדברים הפנימיים שלי, אז מה העבודה שלי בקבוצה? האם צריך לסדר את השפעת הסביבה עליי או הפוך, את ההשפעה שלי על הסביבה?

תחשוב. אין לי מה לענות לך. כתוב כאן איזו מילה, איך היא שייכת למטרת הבריאה, ואני אתחיל עכשיו שעה להסביר.

תלמיד: לא, איך זה שייך לתיקון שלי?

הכול שייך לתיקון שלך. איך שייך, תבדוק.

(סוף השיעור)