שיעור בוקר 23.01.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 284, מאמר:"ענין למעלה מהדעת"

בעצם אנחנו צריכים כבר לקבל בצורה יותר ברורה מה זה נקרא "למעלה מהדעת". בתוך הדעת זה לפי השכל שלנו, של האדם שבעולם הזה. לפי האגו שלו, כך הוא מבין, כך הוא מרגיש, כך הוא מחליט, כך הוא עושה. זה "לפי דעתי" מה שנקרא.

"למעלה מדעתי" זה שיש דעת עליון, שאז אני צריך להחליף את דעתי לדעתו, דעת הבורא. את דעת הבורא אני לא יודע, זה מגיע לי דרך העשירייה שלי. אם אני קשור אליה, אני צריך לאט לאט, על ידי פעולות של ביטול עצמי, התכללות, כל מה שאנחנו לומדים, להחליף את דעתי לדעתם.

ההחלפה הזאת צריכה להיות לא סתם להחליף זה בזה. אם הייתי מחליף זה בזה הייתי מלאך, זאת אומרת בהמה רוחנית. אלא כשאני עושה את הפעולה למעלה מדעתי, ונשאר בדעתי ולמעלה מדעתי, אני רוכש שתי קומות, ובפער בין שתיהן אני נמצא בהשגה, בהבנה, כאדם הרוחני, וזה מה שחשוב לנו. שום דבר לא מתבטל, שום דבר לא נעלם, אמנם כך לפעמים מדברים מתוך חולשת הלשון שלנו לבטא את המצבים הרוחניים, אבל באמת, שום דבר לא נעלם מההשגה, מההרגשה, מקביעת האדם, אלא הוא רוכש עוד טבע נוסף, טבע הבורא. ואז מקבל מה שנקרא "אמונה למעלה מהדעת".

ישנה דעתו וישנה אמונה למעלה מדעתו, ובין שניהם הוא קיים. ודווקא בזכות שניהם, כי הבורא לא סתם ברא את הרצון לקבל, האגו שלנו, כדי שנעלה למעלה ממנו ואותו נעזוב, נבטל. הוא יסוד שכל הזמן הולך איתנו, כ"חשכה כאורה יאיר", ודווקא תומך החושך הזה של האגו, של דעתי, במה שלמעלה מדעתי, ודווקא בפער בניהם אני משיג גדלות הבורא על פני שפלות הנברא, וכך אנחנו נתקדם.

זאת אומרת, כדי להבין נכון את העניין, צריכים להבין שאנחנו לא מבטלים את עצמנו, שום דבר לא נעלם מאיתנו. אנחנו עומדים על שתי רגליים, מגיעים לקו האמצעי, ורק בצורה כזאת אנחנו מעמידים את עצמנו כאדם. זאת אומרת נמצא יצור הדומה לבורא, שוודאי כל מה שנעשה בו בא מהבורא בהתאמה ובהחלטה מצד האדם.

ענין למעלה מהדעת

"בענין למעלה מהדעת. יש להשתמש עם כלי זו הן בין אדם לחבירו, והן בין אדם למקום. אבל יש הבדל ביניהם. כי בין אדם למקום, הכלי הזו צריכה להישאר לעולמים. היינו, שאף פעם אסור לזלזל בכלי זו שנקראת "אמונה למעלה מהדעת". מה שאין כן בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לראות מעלת חבירו בתוך הדעת, הוא יותר משובח.

אבל מטבע של הגוף הוא להיפך, שתמיד הוא רואה את חסרון חבירו ולא מעלתו. ומשום זה אמרו חז"ל "הוי דן את כל האדם לכף זכות". היינו, אף על פי שבתוך הדעת הוא רואה, שאין הצדק עם חבירו, מכל מקום הוא צריך להשתדל לדון אותו לכף זכות. וזה יכול להיות למעלה מהדעת. זאת אומרת, אף על פי שמצד השכל אין לו במה להצדיקו, מכל מקום למעלה מהדעת הוא כן יכול להצדיקו.

אבל אם יכול להצדיקו בתוך הדעת, זהו ודאי משובח. נגיד דרך הציור, אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה.

בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמים.

והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים.

וזה שאמרו חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה". היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו.

זאת אומרת, אפילו מצד הלידה אין הוא משתוקק לתאוות גדולות, ואין לו המשכה גדולה לתאוות כבוד, מכל מקום מצד הקנאה הוא יכול לרכוש כוחות נוספים, מה שאין לו מצד הטבע, שעמהם הוא נולד. אלא מידת הקנאה שיש בו, הכח הזה הוליד בו כוחות חדשים, הנמצאים אצל החברה. ועל ידם הוא קיבל אותו תכונות חדשות, היינו כוחות שאינם נמצאים אצלו מצד ההורים שהולידו אותו. נמצא עכשיו, שיש לו תכונות חדשות, מה שהחברה הולידה בו.

נמצא, שיש להאדם תכונות, מה שההורים מורישים להילדים, ויש לו תכונות, מה שהוא רכש מהחברה. שזה הוא קנין חדש. וזה בא לו רק מכח חיבור עם החברה, וע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם.

נמצא, שהוא מרויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים.

אולם זה ניתן להיאמר, אם באמת שהוא רואה, שהחברה עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. אבל בו בעת שהיצר הרע בא ומראה לו את שפלות החברה, ונותן לו להבין, אדרבה, החברה הזאת, שאתה רוצה להתחבר עמהם, זהו לא בשבילך, היות שהם נמצאים הרבה שלבים יותר למטה מדרגתך. אם כן מחברה כזו, לא שאתה תרויח מהם משהו, אלא אדרבה, גם הכוחות שיש לך מצד הלידה, שהם כוחות קטנים, אבל החברה הזו, יש להם תכונות יותר קטנות מכפי שיש לך. אם כן, אדרבה, תתרחק מהם. ואם אתה כן רוצה להתחבר עמהם, תראה לכל הפחות, שכולם ישמעו בקולך. היינו, כפי מה שאתה מבין, שהחברה צריכים להתנהג. היינו, איך באיזו צורה הם ישבו, כשהם מתאספים, ואיך ובאיזו צורה ילמדו ויתפללו. היינו, או שיהיו כולם רציניים, וחס ושלום לא יעלה שחוק על פיהם, ואל ידברו אף פעם מגשמיות של חבירו, היינו אם יש לו פרנסה, או איך הוא ממציא את הפרנסה שלו, בנקל או ביגיעה רבה, או אם יש לו מקום עבודה בלי יסורים, או שיש לו בעלי בתים קשים שהוא סובל מהם, או הפועלים שהוא עובד אתם ביחד, אם לא מצערים אותו משום שהוא דתי וכדומה, כל הענינים האלו הם בבחינת דברים של מה בכך, ולא כדאי לחשוב בהם, כי זה הוא רק עניני גשמיים. והוא בא להשתתף באסיפת חברים לצורך ענין גבוה, היינו שהוא רוצה להיות עובד ה' באמת.

נמצא, שבזמן שהוא רוצה לשכוח מהגשמיות שלו, שבאמת הגשמיות שלו נוגעת לו עד הלב, ועם כל זה הוא מוותר ואינו רוצה לזכור, באים חברים ומתחילים לדבר מגשמיות של חבירו. שזה לא מעניין לו מגשמיות של חבירו, כי הוא רוצה עכשיו רוחניות, ומה פתאום החברים מבלבלים את ראשי עם ענינים גשמיים, מה שלא נוגע לי כלל, וכי בשביל זה אני רוצה לשכוח מהגשמיות שלי, בכדי שיהיה לי זמן לחשוב על גשמיות של חברים, היתכן דבר כזה. אם כן, יותר טוב, אומר לו הגוף, תשמע בקולי ותתרחק מהם, ובודאי יותר תצליח, אם כן מה לבלבל את ראשך עם שטויות כאלו.

נמצא, בזמן שהגוף מראה לו את שפלות החברים, ומה הוא יכול לענות להגוף, בזמן שבא עם טענות של צדיק. זאת אומרת, מה שהגוף מייעץ לו להתרחק מהחברה, אינו משום שהגוף מייעץ לו להיות רשע חס ושלום, אלא אדרבה, שהגוף אומר לו, בזה שאתה תתרחק מהחברה, אז אתה תהיה צדיק, ותחשוב רק על רוחניות שלך, ובעת הצורך גם על גשמיות שלך.

ואי לזאת, אם האדם מאמין, שבלי חברה אי אפשר להתקדם להגיע לאהבת ה', כי זהו קרש קפיצה לצאת מאהבה עצמית לאהבת ה', אז אין לו עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שיאמר להגוף שלו, כי זה שאתה רואה, שהם לא כל כך עומדים במדרגה של השתוקקות להגיע לאהבת ה', כמו שאתה משתוקק, היינו היות שאתה הגוף שלי, אני רואה בך, שאתה יותר קדוש משאר גופות החברים, היינו שאתה רוצה להיות עובד ה', כמו שאני רואה, כפי שאתה מייעץ לי לעזוב את החברה, משום שהגופות שלהם ניכר בחוץ את שפלותם, ואין להם כח להצניע את תכונותיהם המגונות, היות מדרך העולם, שכל אחד מסתיר את הרע שיש לו בפני השני, כדי שהשני יכבד אותו, משום שיש לו תכונות חשובות.

וכאן, הרע שלהם כל כך גדול, שאין בהם כח להתגבר על הרע, ולהסתירו שהשני לא יראה אותם. אם כן בודאי לפי ראות עיני הם בודאי שפלים. אבל בלי חברה אני לא ארויח כלום, עם כל התכונות הטובות שיש לי. אלא למעלה מהדעת אני אקיים, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק רביעי ד') "מאוד מאוד הוי שפל רוח". היינו למעלה מהדעת אני מוכרח ללכת ולהאמין, שהם עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. ואז, כפי אמונה שלי, אני יכול לקבל עידוד וחיזוק מהחברה, ולקבל מהם מה שהחברה מסוגלת לתת. נמצא, שכל מה שהוא מקבל את אהבת חברים למעלה מהדעת, הוא מטעם הכרח, היינו אין ברירה, אבל בתוך הדעת הוא רואה שהצדק עמו.

אולם דוקא כאן, היינו בענין חברים, בתוך הדעת הוא יותר חשוב מדרגת למעלה מהדעת. מטעם, שהאמת הוא, בזמן שהאדם רוצה להתקרב את עצמו לדביקות ה', אז הוא ע"י עבודתו, שרוצה לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. אז הוא מתחיל להתגלות אצלו הרע. וענין הכרת הרע, אין זה ענין שכלי, אלא זה הוא ענין הרגשה בלב.

זאת אומרת, שהוא צריך להרגיש בעצמו, שהוא יותר גרוע ויותר שפל מכל העולם. ואם עוד לא הגיע לידי הרגשה זו, אלא שנדמה לעיניו, שיש עוד מי שהוא יותר גרוע ממנו, בטח עוד לא הגיע לידי הכרת הרע. היינו עוד הרע שהוא טמון בלבו של אדם, עוד לא נתגלה אצלו. כי לא יכולים לראות רע, אלא שיש לו קצת טוב. כדוגמא, בחושך, לא רואים שום לכלוך בבית. אלא בזמן שמדליקים שם מנורה, אז יכולים לראות שיש שם לכלוך.

כמו כן אם אין האדם עושה מעשים טובים, היינו שאינו עוסק בתורה ותפלה ורוצה להתקרב לה', אין לו שום אור שיאיר את לבו, ותהיה לו היכולת לראות את כל הרע הנמצא בלבו. ולפי זה יוצא, מדוע אין הוא עוד לא רואה, שיש בלבו יותר רע מכל החברים. הוא משום שחסר לו עוד טוב. ומשום כך הוא חושב את עצמו, שיש בו מעלות יותר טובות, ממה שיש לחבירו.

ובהאמור יוצא, שכל זה שהוא רואה, שיש חברים יותר גרועים ממנו, הוא משום שחסר לו בחינת אור שיאיר לו, שיראה את הרע שבקרבו. נמצא, שכל ענין רע, הנמצא באדם, הוא לא במציאות הרע. כי לכולם יש הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל", שהוא אהבה עצמית. אלא כל ההבדלים הם בהגילוי של הרע. זאת אומרת, שלא כל אדם רואה ומרגיש את אהבה עצמית לדבר רע ומזיק, כי אין האדם רואה, שיהיה לו רע, בזה שהוא עוסק למלאות את הרצון לקבל שלו, המכונה "אהבה עצמית".

אולם בעת שמתחיל לעבוד עבודת הקודש בדרך האמת, היינו שהוא רוצה להגיע לדביקות ה', היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, שע"י זה הוא מקבל כל פעם קצת אור שמאיר לו, אז הוא מתחיל להרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע. וזה הולך לפי סדר ומדרגה, שכל פעם ופעם, שרואה, שהוא המפריע לו להגיע לדביקות ה', אז הוא רואה כל פעם יותר, איך שהוא, היינו הרצון לקבל, השונא האמיתי שלו, כמו ששלמה המלך היה קורא את היצר הרע בשם "שונא", כמו שכתוב "אם רעב שונאך האכילהו לחם, כי גחלים אתה חותה על ראשו".

ולפי זה אנו רואים, שהאמת הוא, שהאדם צריך להרגיש, שהוא יותר גרוע מאחרים, משום שכך הוא האמת. וגם יש להבין את ענין שחז"ל אמרו "קנאת סופרים תרבה חכמה". זהו דוקא בתוך הדעת. מה שאין כן למעלה מהדעת לא נראה כל כך מעלת חבירו, שנגיד שיש לו קנאה על חבירו, שזה יגרום לו צורך לתת עבודה ויגיעה, מסיבת שחבירו מחייבו כך, מסיבת הקנאה.

ואאמו"ר זצ"ל פירש את מאמר של רבי יוחנן "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור", שנאמר "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל". ופירש רש"י "פזרן בכל הדורות" להיות שתות וקיום ויסוד לקיום תבל (יומא ע"ח ע"ב). "מעוטים" משמע, שמתמעטים והולכין. לכן מה עשה "עמד ושתלן בכל דור ודור". היינו, שעל ידי זה שתלן בכל דור ודור, ע"י זה יתרבו. ויש להבין, איך, אם פזרן אותם בכל דור ודור, יתרבו. שיש להבין, מהו ההבדל אם כל הצדיקים נמצאים בדור אחד, או שפזרן בכל הדורות, כמו שמובן מדברי פירוש רש"י, שע"י זה שפזרן בכל הדורות, יתווספו צדיקים.

והוא זצ"ל אמר, ע"י זה שיהיו צדיקים בכל דור, אז יהיה מקום לאנשים, שאין להם מצד הלידה התכונות המוכשרות להגיע לידי דביקות בה', אלא ע"י זה שיתחברו לצדיקים, שיהיו בכל דור, אז ע"י הדביקות בהם, ילמדו ממעשיהם, ויוכלו לקבל תכונות חדשות, מצד הצדיקים שיהיו בכל דור. לכן פזרן את הצדיקים בכל דור ודור, שבאופן כזה יתרבו הצדיקים.

ובהאמור, אותו דבר יכולים להשיג ע"י דיבוק חברים, תכונות חדשות, שעל ידן יהיו מוכשרים להגיע לידי דביקות ה'. וכל זה ניתן להיאמר, בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים, אז שייך לומר, שילמד ממעשיהם. אבל בו בזמן שהוא רואה, שהוא יותר מוכשר מהם, אם כן כבר אין מה שיוכל לקבל מהחברים.

ולכן אמרו, בזמן שהיצר הרע בה ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה היתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפלה, שסדר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם"."

שאלה: אנחנו לומדים שאת החיסרון, את הכוחות, את כל המשאבים אנחנו לוקחים כל הזמן מהחברים, אבל ברגע שאני רואה אותם בשפלות אני כבר לא יכול לקבל מהם שום דבר. באיזה כלים אני עולה מעל הדעת לראות את הגדלות שלהם אם אני לא יכול לקבל מהם?

אבל אם אתה מקבל מהם הכרת הגדלות שלהם בצורה טבעית, ללא להשקיע בזה כוחות, ללא להכניע את עצמך, גם אין לך כלי. אפילו שאני בא ומתפעל, אז אני מתפעל כמו תינוק שמתפעל מהגדול. מה יש לי מזה? אני בזה לא יכול להגיע לדרגה שלהם, אני לא יכול לקבל מהם הרבה, רק תחילת התפעלות קטנה מאוד.

אלא עד כמה שאני צריך עכשיו להשקיע כוחות כדי לראות את עצמי איפה אני ומה אני צריך לעשות, ושזה יהיה מכוון כדי להתכלל בהם, כדי להוסיף להם, לגדלות שלהם, כדי בזה להגיע לבורא, זאת אומרת להפוך את ההתפעלות שלי לחיסרון הנכון, ואז בתוך החיסרון הזה להתחיל לקבל אותה התפעלות, זה הכלי, זו ההשגה.

תלמיד: איך לבנות את ההתפעלות הזו, במה? במחשבות, בהבחנות, באיזה כוח פנימי אני צריך לבנות התפעלות מהחברים שכרגע אני לא רואה?

השקעה.

תלמיד: השקעה במה?

השקעה. כמו בילדים שלך, כמו בכל דבר שאתה משקיע. אתה משקיע, בצורה גשמית פשוטה. אני זוכר שהיה לי מכר אחד שהשקיע באוטו שלו אולי טונה של בושם. איזה בושם עוד להשפריץ, עוד להוסיף, עוד משהו לנקות מבפנים, זה היה משהו נורא. אחר כך הוא לא היה יכול למכור אותו, כי כל כך השקיע בזה. ריח כבר אין, אין שום דבר, אבל יש השקעה.

וחוץ מזה אתם צריכים לפרסם אחד לשני. אני פרסמתי אתמול תמונה שעומדות כאן קבוצות בחיבוק אחרי השיעור. זה מאוד מרגש. זה צריך לעורר, וצריכים לפרסם דברים כאלה לכלי העולמי, לכולם. כי זו דווקא דוגמה טובה. זה חובה, כך גם כתוב. אנחנו צריכים את זה, זה מרבה אהבה בעולם. אז צריכים לעשות.

גם כשאתם מתקשרים זה עם זה, אני אמנם נמצא כל הזמן באיזה מערכות, בצילום או במשהו, אבל תתקשרו, תמשכו גם אותי לזה. אני לא מתנגד, אני דווקא רוצה בזה וכל פעם כשאני עם הדברים שלי אני שוכח. חיבור בין החברים צריכים לפרסם, בכל מיני צורות. זה מאוד חשוב, זה מרבה שלום בעולם, זה נותן דוגמה לקבוצות. הקנאה הזאת היא קנאה חיובית. על הקנאה הזאת מדברים, "קנאת סופרים תרבה חכמה". שהם סופרים, שהם רוצים עוד ועוד לקנות כאלה דברים.

שאלה: הוא כותב פה, "וענין הכרת הרע, אין זה ענין שכלי, אלא זה הוא ענין הרגשה בלב." אני מרגיש שאני בחור טוב, למה רב"ש כותב, שרק בהרגשה שאני רואה שאני בחור רע?

מי אמר לך שאתה בחור טוב?

תלמיד: כך אשתי אומרת.

"אשתו של אדם כגופו", מה יש לך מזה שכך היא אומרת?

תלמיד: כולם אומרים שאני בחור טוב.

זה לא טוב, זה סימן שאתה לא נמצא בחברה טובה.

תלמיד: אתה יכול להסביר לי מה זאת אומרת?

חברה טובה, זה שאדם מרגיש את עצמו שיש לו עוד הרבה לעבוד, כדי להגיע לרמת החברים, אחרת בשביל מה להיות כך? אני רוצה להיכנס בין מוסיקאים גדולים, אם אני רוצה להיות מוסיקאי. בכל דבר. בין מומחים יותר גדולים ממני לפי המקצוע שלי. זה כדאי. יותר נוח ללכת לאנשים שמבינים בזה פחות, ואז אתה יכול להיות, לא תלמיד אלא מנהל. ומה יהיה לך מזה? אתה לא תגדל, רק הגאווה שלך תגדל מזה שאתה נמצא כל הזמן מעליהם. אבל הם גדלים וגדלים, ואחר כך הם יעברו אותך.

שאלה: לא ברור לי, אני צריך להבין או להרגיש שאני טוב?

אתה חייב לעשות את החברה שבה אתה נמצא גדולה בעיניך, וכמה שיותר. ולאהוב את הדברים האלה. "תראה מה שהם עושים, ואני עדיין לא". "תראה איך שהם מתחברים, ועדיין אני לא". "איך שהם עוזרים זה לזה", ואני תופס את הדברים האלה שאחד עוזר לשני, ואני לא. איך שהם באים ומתחבקים ואומרים משהו אחד לשני.

אני לא רואה שככה באים אליך.

תלמיד: הכול מלמטה.

מה זה מלמטה?

תלמיד: אדם מרגיש שהוא טוב או רע. הוא עושה מעשים טובים או לא. העניין הוא, למה אני צריך להרגיש כמו שאתה אומר?

אם אין לך קנאה, אז איך אתה תתקדם. הבורא מביא לך אדפטור, מתאם שמחבר אותך אליו, וזאת עשירייה. המתאם הזה הוא רב גווני, אבל אתה חייב להשתמש בו, אין ברירה. זה תהליך של עשר, עשרים, שלושים שנה, לא חשוב כמה, עד שאדם סוף סוף רואה שאין ברירה, ואיך הוא יכול להתחבר, ובאיזו צורה לעבוד עימו, וכן הלאה, עד שהוא מגיע בצורה ישירה, זאת אומרת שהוא מוכן לבטל את האגו, מוכן לעשות מעצמו משהו שיתחבר לקבוצה, אחרת אין.

יש לך שקע תקע שהם לא מתאימים זה לזה, אתה לא יכול להתחבר אליהם. מה תעשה? והבורא נמצא בהם, ונתן לך אפשרות להתחבר אליהם כמו שאתה. אחר כך עוד יותר, ועוד יותר, ועוד יותר עד שאתה מתחיל לגלות אותו בתוכם, עד שאתה מתחיל לעבוד עם הבורא דרכם, שזה הכלי, והבורא זה האור שממלא את הכלי.

תלמיד: אני מנסה להבין למה אם אני מרגיש שאני רע, אני לא יכול להתחבר או כן יכול להתחבר עם החברים, מה הקשר בכלל?

רע, כעיקרון הוא סתם דוחף את האדם קדימה בהתפתחות בכלל. אחר כך הוא נעשה יותר ויותר מבורר. מה זה רע ומה זה טוב, אולי לא אכפת לי להרגיש את הרע בגשמיות, רק שאני ארגיש רע ברוחניות. כי רע ברוחניות מכוון אותי, מקרב אותי למטרה. אני מתחיל לברר מה חשוב לי, ומעדיף זה על זה, רוחניות על גשמיות, וכן הלאה. זה הכול בירורים.

אבל את הבירורים האלה אפשר להקפיץ אותם, להגביר אותם בקצב על ידי זה שאתה נכלל בסביבה. סוגר עיניים ונכלל. לא מברר כלום "אני פשוט רוצה להיות בתוכם, להכניס את עצמי פנימה". ואז אתה מתחיל לקלוט את הדעות, ורצונות, ומחשבות לא מאיזו דרגה יותר ויותר הבאה, אלא מאיכות חדשה. כי שאתה נכלל בחברה, שם האיכות נקראת "למעלה מהדעת", שזו כבר תפיסה חדשה שאין באדם בעולם הזה.

לכן אין ברירה, חייבים להיכנס ולהתבטל. או להתבטל ולהיכנס. רק בצורה כזאת, ככה לעזוב. אחר כך אתה תצטרך את מה שהיה לך, אבל בינתיים לעזוב, כמו עובר. מדברים על גבר שיש לו מלא ניסיון בחיים, ורצונות, וכוונות והכול, אבל נעשה עובר. כי כלפי הקבוצה הוא נמצא עכשיו באפס, ומתחיל לקנות את זה. וכשמתחיל לקנות את זה, אז מתחילים בו להיבנות על פני התכונות שלו הקודמות, המחשבות, הרצונות, הכול, מפני שהוא "האני" מתחיל להיות לו למעלה מדעתו. ולא יכול להיות האחד ללא השני, לא יכול להיות, כי הכול בנוי על פני הרצון לקבל, רק כבר לא אגואיסטי, אלא שהוא מוכן לקבל צורה חדשה על פני הרצון לקבל שלו.

אבל ביטול חייב להיות בכל צעד ושעל שאתה רוצה להתקדם. התבטלתי, עכשיו אני קיבלתי משהו במה שביטלתי, כי אני מבטל משהו מתוך האגו שלי. זה הרצון לקבל שלי, אני עכשיו ביטלתי איזה חלק, בתוך החלק הזה אני מתחיל לקבל את האמונה, כוח השפעה, בינה בעצם (ראו שרטוט). זה מה שאני מתחיל לקבל. אבל רק כדי לקבל את זה, אני מבטל את עצמי. אני מבטל את עצמי כדי שיהיה מקום ריק, ואחר כך אני מעמיד זה על זה, למעלה זה "אמונה", ולמטה זה "הדעת", וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".

שרטוט

תלמיד: במשפט הבא רב"ש אומר, ש"צריך להרגיש בעצמו, שהוא יותר גרוע ויותר שפל מכל העולם". ואם אני לא מרגיש כזה שפל?

אתה לא יכול לעשות עם עצמך כלום. תן לאור לעשות.

תלמיד: אז אני צריך להרגיש את עצמי שפל?

מה זה חשוב איך להרגיש, אני לא יכול לשנות את עצמי, אני צריך לעשות פעולות שהאור יעשה לי את זה. מה זה צריך או לא צריך, כתוב, אז מה? כתוב, "יש כותבים", אין להם מה לעשות, אז כותבים. אני רוצה לקבל שינוי. שינוי יכול להיות רק על ידי הכוח העליון. אני צריך לעשות איזה פעולות כדי שהכוח העליון יבצע בי שינוי.

תלמיד: מה זאת אומרת ביטול מול החברה?

מכאני.

תלמיד: מכאני, מעל השכל שלי?

כן. זה בדיוק המתאם ביני לבין הבורא. ישנה איזו קבוצה גשמית, אנשים כמוני, אני יכול להתחבר איתם, יכול לשתות איתם, לעשות כל מיני פעולות, ללמוד, הכול, מצד אחד. מצד שני, אם אני מתייחס אליהם קצת שונה מהרגיל, אני מתחיל דרכם לקבל בהתאם לזה השפעה קצת אחרת מהרגילה. זה נקרא מתאם, זה העניין של הקבוצה.

כך אני מסתכל עליה, כי אין ביני לבין הבורא איזו התקשרות אחרת. איך אני לבד אעשה מעצמי פרצוף? יש לפני את המתאם הזה שהוא הפרצוף. איך אני בפעולה גשמית כלפי הקבוצה אוכל לקבל מהם השפעה רוחנית עלי? כן אפשר, כי מצד אחד הם נמצאים בעולם הגשמי, ומצד השני הבורא עשה אותם רוחניים. איך עשה אותם רוחניים? כי הם בעצם נשמה שנקראת "אדם הראשון" ואני יכול להתייחס אליהם גם בצורה גשמית, כגופים שנמצאים לפני, וגם בצורה רוחנית, קצת, כמה שאני מסוגל, אבל באותה מידה שאני מתייחס אליהם מיד אני יכול לקבל מהם בהתאם לזה השפעה.

זה פלא מה שיש. על ידי זה שהוא בנה את הנשמה הרוחנית, שבר אותה והוריד אותה למצב כזה שנראה לנו שאנחנו נמצאים במציאות גשמית, וכאן יש אנשים וכל מיני שנראים לנו כך, זאת ההכנה מצידו. רק להשתמש נכון, אין לנו יותר במה להשתמש.

שאלה: לגבי הביטול, גם היום וגם אתמול אמרנו שאנחנו לא מוחקים שום דבר. אם אתה לא מוחק כלום, מה נקרא ביטול?

בעוד רגע אוכל לחזור למה שהייתי?

תלמיד: כן.

אז מה זה נקרא שאני מבטל? זו רק החשיבות, שזה יותר חשוב מזה.

תלמיד: לא הבנתי. הביטול הוא ביטול החשיבות?

כן. אין יותר, אני לא מבטל שום דבר מהעולם, אני לא יכול בכלל לעשות כך, איפה ראית שמשהו מתבטל. אלא לשעתו, זאת אומרת כלפי האדם המשיג.

תלמיד: אבל אמרנו שלא מוחקים כלום ופה אני מוחק את החשיבות.

אתה לא מוחק. נניח עכשיו תבוא איזו צעקה או משהו כזה, אתה מיד תתחיל לחשוב על משהו אחר, מה קורה עם המחשבות הנוכחיות שלך? זה תמיד זה על גבי זה, שום דבר בעולם לא מתבטל, נמחק. אין דבר כזה.

תלמיד: אז למה זה נקרא ביטול?

כי אני מבטל את חשיבות הדבר.

תלמיד: אבל אתה אומר שזה לא מתבטל.

אז השאלה לְמה אנחנו קוראים "מתבטל". אין משהו שנעלם מהטבע. כולו רצון לקבל בלבד ותופעות ברצון לקבל, וכל התופעות, כל מה שמופיע ברצון לקבל, לא חשוב איפה ומאיפה ומה, את הכול אנחנו צריכים לגמר התיקון, שום דבר לא מתבטל. זה הרצון הגדול שבו כל הזמן מתרחשים ונבחשים כמו בקדרה, בקיצור, הכול צריך להיות בו, המחשבה, הרצון, אני כבר לא מדבר על מעשים, הכי גרועים, הכי טובים, לא חשוב, הכול נרשם. המכשירים המודרניים שיש עכשיו מראים לך את המציאות, מתקרבים לרוחנית, הכול נרשם, אתה עושה איזו פעולה במחשב, זה נשאר לנצח, "גוגל" שומר אותם, או כל מיני כאלו. אין אפס.

תלמיד: אם כך זה ביטול החשיבות לרגע מסוים, לפרק זמן, מה בדיוק מבטלים?

אתה מבטל את זה מעצמך כרגע מפני שאתה רוצה לקבל עכשיו עליית מדרגה, התרשמות חדשה, התקרבות לאיזו דעה חדשה. להיכנס לרצון שלא היה קודם.

תלמיד: למה זה מאפשר לקבל כלי של אמונה, אם אני מבטל את החשיבות?

אני מבטל את החשיבות הגשמית שלי ומתחבר לדעה חדשה שהיא דעה יותר קרובה להשפעה, ולכן נקרא שאני מקבל עכשיו כוח השפעה, אמונה.

תלמיד: לגבי קנאה, אמרת שמאוד חשוב לנסות לקנא. מה אני עושה אם ישנם חברים שגורמים לקנא לכיוון הנכון, ויש כאלה שאני מקבל מהם דווקא קנאה לכיוון אחר?

יופי. תעבוד על זה.

תלמיד: מה לעשות?

אתה צריך למצוא את זה, יש לזה הרבה צורות ותמונות. אני אגיד לך רק דבר אחד, תסתכל על העולם, יש מקובלים ויש אנשים רגילים. למה באנשים הרגילים אתה יכול לקנא? אתה יכול לקנא בהם, כי הם מנוהלים על ידי הבורא במאה אחוז. לא חשוב מי הם, טובים, רעים, צדיקים, רשעים למיניהם, לא חשוב מה, הם כולם מנוהלים על ידי הבורא במאה אחוז.

זאת אומרת, הם כביכול כלפי הבורא נמצאים בגמר התיקון. מה חסר? חסר רק שיהיה רצון מצידם, אבל מצד הבורא הם לא רשעים, הם גם לא צדיקים, כי הוא נמצא בהם, אבל הוא נמצא בהם ושולט בהם. לכן אתה כבר לא יכול לבוא אליהם באיזה גנאי. כי מי אתה, מה אתה, זה רצון ה'.

מהצד השני, אתה מסתכל על עצמך ובעצמך אתה רואה שאתה הגרוע מכולם, כי יש לך כאלו וכאלו הזדמנויות להיות בהכרה ואתה סוגר עיניים ולא רוצה. רוב הזמן שלך במשך היום, סליחה שאני אומר לך, אתה בכוונה עושה מעצמך בהמה, נוח לך להיות בצורה כזאת.

האנשים הרגילים שבכל העולם לא עושים כך, אין להם בחירה והם לא מורידים את עצמם ממה שיכולים לקבל מהבורא, הם דבוקים בו בצורה אינסטינקטיבית. ואתה ממש בכוונה עושה את זה, אז מי יותר גרוע? עוד ועוד כאלה חשבונות תעשה כלפי החברים ותראה שאין לך כל כך יכולת לשבת בשקט.

שאלה: אם אדם לא מסוגל לתקן את עצמו למה הוא מגלה את הרע שבו?

אתה לא צריך לתקן. אף אחד מאיתנו לא מסוגל לתקן שום דבר. אתה צריך רק להתחבר לאלו שהם יותר טובים ממך ודרכם לקבל את המאור המחזיר למוטב ותהיה לפחות כמוהם. אבל לתקן את עצמך, מי יכול לתקן את עצמו? לא יכולים. כל העבודה שלנו היא רק בלהתחבר ליותר גדולים, ליותר טובים, ותמיד אתה יכול למצוא אנשים כאלו. זה נקרא שהבורא מביא את האדם לגורל הטוב ואומר "קח לך".

שאלה: גם אם רואים את החברים גדולים זה מצריך ביטול, וגם אם רואים אותם קטנים זה מצריך ביטול?

כן, רק אתה צריך קודם מהקטנים לעשות גדולים. אם אתה רואה אותם גדולים, אז אתה צריך לבצע ביטול כלפיהם כדי להידבק אליהם ולהיות איתם יחד, לקבל מהם כל מה שאפשר. וכשאתה מקבל מהם כל מה שאפשר אתה צריך לברר האם אתה יכול עכשיו להראות להם גם משהו מעצמך, לא רק איך אתה מתבטל אלא גם איך אתה מוביל, ממלכות עד הכתר.

תלמיד: העיקר שהם גדולים בעיניי ודרכם לקבל, זה לא משנה באיזה מצב אני נמצא.

כן.

תלמיד: אז למה רב"ש אומר שבכל זאת עדיף לראות אותם גדולים?

זה נכון.

תלמיד: למה זה עדיף?

לזה צריכים להשתוקק. כי יצר הרע שלנו כל הזמן מבטל את גדלות החברים, גדלות העולם, גדלות של כולם. גם את גדלות הבורא עוד יותר מהכול מבטל. כי הוא רוצה להיות ב"אני אמלוך".

שאלה: קנאה היא רצון או כוונה?

קנאה היא למעלה מהרצון. קנאה, שנאה, תאווה, כבוד, אלה ביטויים. יש רצון ויש ביטוי של הרצון. זאת אומרת, שעל הרצונות רוכבות כל התכונות הללו ועוד. אבל רצון זה רצון, וקנאה, תאווה, כבוד, שנאה, זה הכול למעלה מהם.

תלמיד: אבל זה עוד לא כוונה?

כוונה זה עוד משהו, לא להתבלבל. יש לנו רצון לקבל שהוא משתנה בגובה. יש מעליו כוונה שהיא משתנה בכיוון. וכל התכונות הללו הן מתבצעות אצלנו בכוונה, מתבצעות בכוונה אבל לא שהן כוונה בעצמה. קנאה לא יכולה להיות כוונה, אלא קנאה יכולה לעורר בנו כוונה מיוחדת. "כוונה" זה איך אני מכוון את הרצון, "כוונה" זה למה אני משתמש עם הרצון.

תלמיד: מה העבודה הנוספת שאני צריך לעשות עם הקנאה שקיבלתי מהחברים?

עכשיו אתה צריך להשתמש בה בצורה נכונה. יכול להיות שאתה יכול להגיד, "כלום לא שווה, אני גם כן ככה" או "יש אחרים עוד יותר גדולים מהם", ואז זה לא מעורר אותך לגדול. וזה גם יכול להיות ההיפך.

שאלה: אמרת שבכל יום צריך להשתוקק להשפיע לחברים, לתת לחברים דוגמאות נכונות ולפרסם אותן כל הזמן. מהי דוגמה שנחשבת לנכונה, ואיך אני יכול להיות בטוח שהדוגמה שאני רוצה לתת לחברים תהיה נכונה?

אני בעצמי לא יכול לתת לחברים שום דוגמה. אני צריך להיות עם החברה, ובתוך החברה בצורת חיבור נכונה כמה שיותר, לפי מה שממליצים לי רב"ש וכל יתר המקובלים, רק אז אני יכול להיות דוגמה טובה. אני בעצמי לא יכול להמציא מעצמי כל מיני דוגמאות טובות.

שאלה: אמרת שכדי שאני אקבל את הכוח הזה של אמונה מעל הדעת, אני צריך להשקיע בחברים גם ברמה הגשמית. אצלנו בקבוצה קטנה כמו שלנו קורה הרבה פעמים, שאדם מתחיל להשקיע הרבה בחברים בגשמיות למשל, נניח הוא הולך יותר מכולם לשיעורים, דואג לחברים, ויחד עם זאת לא רואים שכוח האמונה מעל מהדעת גדל בו, והוא רואה את החברים כגדולים יותר. אלא דווקא להיפך, מתפתחת בו ביקורת וסוג של זלזול כלפי החברים במידת מה. כי בהיקף כזה קטן של אנשים רואים שאני הכי גדול. הכוח הזה של אמונה מעל הדעת אולי קיים בו, אבל כלפי חוץ הוא לא מתבטא.

איך לקבל את הכוח הזה של אמונה מעל הדעת, ובכל זאת לא ליפול למצב של ביקורת וזלזול, ולראות את החברים גדולים גם חיצונית וגם פנימית?

אני לא יודע, אל תתחילו לטפל זה בזה בצורה גשמית אם זה מוריד אתכם. אתם צריכים להיות עם היד על הדופק, ולראות עד כמה שזה מועיל ועד כמה שזה לא. אם אדם מטפל בשני ועוזר לו בצורה גשמית, הוא צריך לבדוק האם זה מעורר בו חוץ מיחס טוב גם אהבה. אהבה מגיעה כתוצאה מטיפול בחבר, בטיפול יותר מעשי. אם הטיפול הזה לא מביא אהבה אז צריכים לעזוב את זה, כי זה יכול להביא את ההיפך, שנאה. צריך להיזהר עם זה, יכול להיות שאתם עדיין לא מוכנים.

שאלה: אני מבין שאני לא במצב שאני יכול לראות את החברים כגדולים. האגואיזם שלי מצייר לי תמונה כזו שאני רואה שהם מתחברים ומשקיעים, ואני מתחיל להרגיש בושה בתוכי על אותן מחשבות ומה שמתרחש בתוכי. איפה נמצאת אותה הנקודה שמסייעת לאדם לא לברוח מהעבודה, להיאחז בה, איכשהו לסבול את זה ולהתעלות מעל זה? כי אני בכלל לא מסוגל לנצח את מה שמתגלה בתוכי.

באותה מידה שאתם מתחברים אתם צריכים לדון, לדבר על גדלות וחשיבות החיבור להשגת המטרה. אחרת החיבור ללא קשר למטרה, לבורא, שאתם עושים את זה בהכרח כדי להשיג את המטרה, הוא ידחה ויברחו אנשים. אפילו שהם יראו שאתם מתחברים בלב, בלבבות והכול, אבל זה מגעיל מצד שני. מתחברים, מתחבקים, שרים יחד כמו בגן ילדים, עוזרים אחד לשני, מה זה? עושים כל מיני פוזות כאלה.

זאת אומרת, חשיבות המטרה היא מכשירה את כל הפעולות שבחיבור בינינו, רק חשיבות המטרה. ולכן אנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון. כל הפעולות שלנו הן צריכות להיות קשורות למטרה, סוף מעשה במחשבה תחילה. סוף מעשה, לאן אנחנו רוצים להגיע, מזה אנחנו מתחילים. ואז בשביל זה להתחבר עם החברים, להתבטל, להגיש להם קפה ופוצי מוצי, לא חשוב מה. המטרה הסופית מחייבת אותי ואז זה מוצדק, ואז זה קדוש, ואז זה לא דוחה. כי אין ברירה, אני חייב את זה כדי להשיג את המטרה, אני לא מתבייש, אני מחייב את עצמי, אני יודע שזה בדרך.

שאלה: רב"ש כותב שלאדם אין מהטבע תכונות מתאימות בשביל להידבק בבורא, בשביל זה יש צדיקים שפיזרו אותם בכל דור ודור, איפה מחפשים את הצדיקים האלה?

צדיקים הם אלו שיכולים להסביר לאדם איך להידבק בבורא. ישנם אנשים שהם בעצמם יכולים למצוא דרך איך להידבק בבורא, בזמננו אני לא חושב שזה אפשרי, אבל בעבר זה כן היה כך.

תלמיד: איפה הצדיקים האלה? אני צריך אותם, אני בעצמי לא יכול.

סביבך יש מלא, יש כאן 400, 500, צדיקים, אתה לא רואה?

תלמיד: לא.

אתה שמח או צוחק? אני לא מבין לפי הפרצוף שלך?

תלמיד: אני לא מבחין.

כי הפוזה הזאת, ההבעה הזאת לא מובנת לי. אני אומר בשיא הרצינות, איך אתה יכול להגיד שאין סביבך צדיקים? אתה צריך לדון את החבר בצורה כזאת שהוא גדול הדור. יושב לידך חבר, תראה איזה פרצוף של אציל יש לו, אתה רואה, למה אתה לו מכבד?

אם אתה רואה בכולם גדולים, אתה לא צריך את רבי שמעון, רב"ש, בעל הסולם, אותי, אתה צריך רק חברים, כי הם יותר גדולים מכולם. ויש לך כאלו חוץ מהעשירייה ועוד כמה, עוד 40 עשיריות, ובעולם יש לך עוד 400 עשיריות כאלה. מה יש לך? אתה נמצא במציאות שסביבך יש כוח אדיר של צדיקים, אני אומר לך ברצינות, אם אתה לא מקבל את זה בצורה כזאת, ההפסד הוא שלך.

תלמיד: זה לא חייב להיות בעשירייה?

לא, זה חייב להיות דרך העשירייה שלך לעשיריות אחרות, אל תברח לי.

תלמיד: אז מה זה אומר דרך העשירייה?

ככה זה, הם כולם צדיקים.

תלמיד: אני רואה יותר צדיקים בעשיריות אחרות, האם זה טוב לשימוש?

חס ושלום, לא. אם אתה לא רואה בעשירייה שלך צדיקים סימן שעשיריות אחרות, סתם אתה אומר עליהם.

שאלה: קנאה זה כוח אגואיסטי, איך אנחנו משתמשים בה בכוונה לטובת הבורא?

קנאה תאווה וכבוד מוציאים את האדם מין העולם. תסביר לי איך זה פועל עלינו שזה מוציא אותנו מהעולם שלנו לעולם יותר עליון, קנאה תאווה וכבוד? שלושת הנטיות, קנאה זה כנגד כוח, כסף. תאווה זה כנגד שליטה, וכבוד זה עוד יותר גבוה מהכול, אז מוציאים אדם מהעולם.

אדם משתמש בכל מה שיש לו, חוץ מאוכל, מין, משפחה, אלה דברים בהמיים, זה מילא, אדם נופל לבהמה אבל אחר כך כשזה כסף, כבוד, שליטה ומושכלות, על ידם הוא מעלה את עצמו. דווקא קנאה תאווה וכבוד, זה מה שמעלה אותו, בלי זה איך אפשר להתקדם?

אם הייתי מסכים להישאר בהמה אז אני בסדר, אני יכול לחיות כבהמה. אבל מה הנקודה שבלב? היא מכוונת את הקנאה תאווה וכבוד להשגת הבורא, זה הופך להיות לקנאת ה' צבאות. אבל הנטיות הללו, בהן אנחנו צריכים להשתמש ולעורר אותן, לחמם אותן עד שאנחנו באמת הולכים על זה.

תלמיד: אם באותו זמן אני מבין שעכשיו אני משתמש באגו שלי והמטרה היא הפוכה, זה קונפליקט?

אבל בלי האגו שלי אני לא יכול להשיג את המטרה. אני לא מבטל את האגן שלי, אני צריך להפוך אותו למועיל, אין לי יותר חוץ מהאגו שלי, אין. אני רק יכול להגיד, "עכשיו אני לא משתמש בו, אחר כך אני כן אשתמש בו". אני צריך כל הזמן להיות עם היד על ההגה, יותר, פחות, פחות, יותר עם האגו שלי, אחרת איך אני עושה, במה אני עוסק? אני עוטף את האגו שלי באיזו כוונה וחלק מהאגו אני חותך כדי לא להשתמש. לב האבן זה אחר כך, ט' ראשונות גם לא, רק חלק גלגלתא ועיניים ורק בביטול ורק כך וכך.

אני כל הזמן עובד עם הרצון לקבל שלי ואני מודע לזה. כל העבודה שלנו לעשות צמצום עליו שלא יקפוץ ואחר כך עד כמה שאני יכול לעבוד עימו, יש משהו חוץ מהאגו? לא, דווקא. וכל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו, גם בזה שגדול וגם בזה שבחלק יותר גדול מהאגו יכול להשתמש על מנת להשפיע.

שאלה: יש בעשירייה 8 חברים שאני מצליח לקנא בהם ויש חבר אחד שמשום מה אני לא מצליח לקנא בו, אולי פעם בחודש אני מקנא בו באופן מאוד חריג. זה טוב או לא טוב אם אני מקנא ב-8 וב-1 לא בדיוק?

יש ויש, אני לא יכול להגיד. זה משתנה כל פעם, מה שהבורא רוצה להראות לי. תבקשו ממנו להסביר מה הוא רוצה מכם.

שאלה: האם אמונה מעל הדעת זה טבע שני?

כן, אמונה למעלה מהדעת זה טבע שני. הטבע הראשון זה מלכות, טבע שני זה בינה. אמונה למעלה מהדעת זה בינה שרוכבת על המלכות, רוכבת זה לא שמבטלת, זה גם משתמשת במלכות. כי בינה אין לה גובה, בינה זה ברוחב אז עד כמה שמשתמשת במלכות היא מעלה את עצמה ואנחנו צריכים לשמור שאמונה תהיה תמיד למעלה מהדעת ושניהם יגדלו בקטנות ואחר כך אפילו בגדלות.

תלמיד: איך מתמודדים עם זה מחוץ לקבוצה, בעבודה, בבית?

אתה חייב להיות מחוצה לקבוצה פשוט ילד טוב עם כולם, רודף שלום, אוהב שלום, חוץ מזה כלום.

שאלה: אני אתחיל בהודיה לך על כל התשובות שאתה נותן. מהתשובה האחרונה שנתת לי אני התחייבתי לעשירייה שאני בא 7 ימים בשבוע ואתאמץ בזה למרות ההכרחיות.

איך אני מצליח להתאמץ באמונה למעלה מהדעת, כשאני רואה חברים ישנים, אני צריך להמציא לעצמי תירוץ?

אם הם היו התינוקות שלך שנרדמו, איך היית מתייחס אליהם?

תלמיד: מכסה אותם.

מכסה אותם, זה נכון. אתה יודע מה, תעשה את זה, תאמין לי שזה יעזור מאוד, תראה להם שאתה אוהב אותם ככה, זה ישבור את ליבם.

תלמיד: בשמיכה כלומר?

כן, באמת ככה, זה מאוד חשוב, אמרת יפה. כולם יבינו, וזה "המרבה שלום בעולם".

שאלה: מה זה אומר שלבינה אין גובה אלא רק רוחב?

אור חסדים זה הטבע שלו, שהוא מכסה את הכול ברוחב. אור חכמה מושך לגובה, אלה שני הכוחות שמתפשטים בעולם, חסדים וחכמה. אחרי האיסור לקבל בצמצום א', יש לנו תנאי שחייב להיות אור חסדים ואז במידה שיש לנו עצמת החסדים יכול להופיע גם אור החכמה. אבל אור החסדים תמיד מתפשט בשטח, ברוחב ואור החכמה לגובה.

יש לנו כל מיני כלים שונים שמתמלאים באור החסדים, אז הם באותו גובה, כולם? כלי אחד הוא בעביות בחינה ג', נניח באור החסדים, וכלי השני הוא בעביות דבחינה ב' באור החסדים, אז שניהם באותו גובה? כלפי אור החסדים, כן. אבל אחד משפיע יותר מהשני. זה יותר גדול וזה יותר קטן.

סדנה

נניח יש לנו ג"ר דבינה וז"ת דבינה, אבא ואימא וישסו"ת, אז איך נקרא ההבדל בכלים דחסדים לעומת כלים שמלאים באור החכמה?

*

יש לנו בכל הדרגות בינות, בינות הכוונה אור השפעה, כוח השפעה. אנחנו יודעים שהכלים האלו התפשטותם ברוחב. לחסדים אין גובה. אז למה כשישנן בינות בכל המדרגות, מה מבדיל ביניהן, זה ממש אותו כלי, אותו אור בכל מדרגה ומדרגה? כנראה שלא. במה לא?

*

(סוף השיעור)