שיעור בוקר 22.01.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1306,

מאמר "מהו שהאדם שב בתשובה צריך להיות בשמחה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1306, מאמר "מהו שהאדם שב בתשובה צריך להיות בשמחה".

מהו שהאדם שב בתשובה צריך להיות בשמחה

תשנ"א - מאמר כ"ה
1990/91 - מאמר 25

"הנה הזה"ק (ויקרא ל"ט ובהסולם אות ק"ט) כתוב שם וזה לשונו, פתח רבי יהודה ואמר, "עבדו את ה' בשמחה. כך למדנו, שכל עבודה שאדם רוצה לעבוד להקב"ה, צריכה להיות בשמחה, ברצון הלב, כדי שתמצא עבודתו בשלמות. ואם תאמר, אי אפשר, כי אדם ההוא עבר על מצות אדונו, ושב לפני אדונו, באיזה פנים יקום לפניו, הרי ודאי ברוח שבור ברוח עצוב צריך להמצא, ואיפה היא השמחה. ושמחה זו ורננה זו אינן נמצאות, אלא במה הן מתתקנות. הוא באלו הכהנים והלווים, שמחה מתקיימת בכהן, משום שהוא תמיד רחוק מן הדין, רננה נמצאת בלוים. עתה שלא נמצא קרבן (היינו משחרב בית המקדש), ואיך מקיים שמחה ורננה. והרי כך למדנו, שהתשבחות, שמשבח לאדונו, ושמחת התורה, ורננה של התורה, זו שמחה ורננה, הרי למדנו (ברכות ח'), לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים, ויתפלל תפלתו. היעלה על דעתך, שני פתחים ממש. אלא אמור, שיעור שני פתחים, הנקראים חסד ופחד, דהיינו גבורה. והם פתחי עולם".

ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה, ש"הכהן הוא בשמחה" ו"הלווים הם ברננה". וכן מה שכתוב, שהשמחה היא בלב ורננה היא בפה. ודוקא ע"י ב' אלו מתתקנות הקרבן. והענין הוא, כי ידוע שסדר העבודה הוא, שמתחילים לעבוד בתורה ומצות, הוא בכדי לקבל שכר, והשכר הוא תמיד למה שהאדם משתוקק לקבל ולא רוצים לתת לו, אלא שמשלם עבור זה מה שדורשים ממנו, זהו השכר, שבגללו האדם עובד.

וממילא כל אדם יש לו תשוקה למה שהגוף שלו דורש. לכן יש הבדל בדרך כלל בין אדם לחבירו, בין ילדים קטנים לילדים קטנים, ובין קטנים לגדולים. למשל, אנו רואים שלפעמים ילדים קטנים, שלא רוצים לאכול, אומרים להם, אם אתם תאכלו, אתם תקבלו שכר, שיקנו לכם צעצועים וכדומה. נמצא, שעל אכילה הם מוותרים, בכדי לקבל צעצועים. הם נותנים יגיעה, בזה שאוכלים, בכדי להשיג צעצועים. ולגדולים אומרים, אם אתם תעבדו, ניתן לכם לאכול. זאת אומרת, לכל אחד ואחד יש לו דבר מיוחד, שנקרא "שכר" אצלו.

לכן, כשבאים לדבר מעבודת ה', "שה' צוה לנו לקיים תורה ומצות", שבטח שזאת נקראת יגיעה, כי מטבע של האדם שאוהב מנוחה, ואם דורשים ממנו משהו לעשות ולוותר על המנוחה, הוא שואל תיכף, מה אני ארויח יותר, כלומר, איזו הנאה תהיה לי יותר הנאה, מזה שאני נהנה עכשיו מהמנוחה. ובזמן שהאדם שומע, שהתענוג שהוא יכול לקבל מהיגיעה, הוא פחות מהתענוג שהוא נהנה מהמנוחה, בטח שהוא לא יעשה.

לכן, היות שהאדם מתחיל לעבוד עבודת הקודש, אין להאדם מושג יותר להבין מה הוא תענוג, רק ממה שהרצון לקבל לתועלת עצמו מבין, שיקבל הנאה מעבודה זו יותר משהרצון לקבל לעצמו נהנה מהמנוחה. לכן מבטיחים לו שכר, היינו שיקבל תמורה עבור עבודתו, כמו שכתוב בזה"ק, שמבטיחים לו "שיהיה לו תענוגי עולם הזה בשפע", וכמו כן יתנו לו שכר "בעולם הבא". ובשיעור שהוא מאמין בזה, בשיעור הזה הוא מוכן לעבוד, היינו כפי מה שהוא מאמין בשכר ועונש.

וזה נקרא שהוא עובד על קו אחד, שהוא בכדי לקבל שכר עבור תועלת עצמו, שזאת נקראת "עבודה בבחינת המעשה". כלומר, שהוא צריך להאמין בה', שהוא צוה לנו ע"י משה לקיים את התו"מ, ובזכות זה יהיה לנו שכר כנ"ל. ואם לא, יהיו לנו עונשים. שב' אלה מחייבים אותנו לקיים את התו"מ. וזה נקרא גם כן בדברי חז"ל "יראה ואהבה", כמו שאמרו חז"ל "יראה צריכים כי אין המתיירא בועט, ואהבה צריכים כי אין האוהב שונא". אולם להבין המושג "בעל מנת להשפיע", אין האדם מוכשר, בזמן שנמצא עוד בקטנות הדעת, ולא יכול להבין שיש ענין להשפיע. אלא, האדם יכול להבין, שצריכים להשפיע רק בעל מנת שיקבל תמורה עבור ההשפעה שהוא נותן.

אולם זאת נקראת גם כן מדרגה גדולה, הגם שזהו הוא בעל מנת לקבל. וזאת נקראת מדרגת "שלא לשמה", שעל זה אמרו חז"ל "מתוך שלא לשמה באים לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב". לכן האדם צריך, שיהא נזהר בזמן שהוא עובד ה' אפילו שלא לשמה, להחשיב את המעשים, והאדם צריך לתת תודה לה', שנתן לו רצון וחשק לקיים את התו"מ, ושלב ראשון להכנס לעבודה אמיתית, שבזה הוא נקרא "עובד ה'", הוא לעבוד בלי שום שכר ורק לתועלת ה'.

מה שאין כן בזמן שהאדם עובד בכדי לקבל תמורה שכר, הוא נקרא בשם "עובד לעצמו", היינו לתועלת עצמו ולא לתועלת ה'. אבל כנ"ל, שהאדם צריך להיזהר, שיחשיב את העבודה זו ולא לזלזל בה חס ושלום, אלא לתת תודה לה', על זה שזיכה אותו לקיים תו"מ במעשה.

אולם אח"כ האדם צריך לעבוד בשביל שכר ועונש במובן אחר, כנ"ל בהמשל של הקטנים וגדולים, שהשכר צריך להיות, במה שהוא זכה להשפיע לה', היינו שיש עתה בכוחו לכוון בעל מנת להשפיע, שע"י זה הוא בא לידי "דבקות ה'". וזהו השכר שהאדם צריך לדרוש עבור יגיעתו בתו"מ.

אולם היות שהאדם רגיל לעשות הכל לתועלת עצמו, לכן הגם שהאדם מאמין מה שכתוב, "שהאדם צריך לעשות הכל לשם שמים", אבל היות שהגוף מתנגד לזה, מסיבת שזהו נגד הטבע, אין האדם יכול לקבוע, שזה הוא באמת דבר גדול, היינו להשפיע. ושזהו כל כך חשוב, עד כדי כך, שיהיה כדאי לאדם לקיים תו"מ, שדבר זה, היינו בעל מנת להשפיע, שזה יהיה כל השכר תמורת עבודתו בתו"מ.

והיות שענין להשפיע לא חשוב כל כך אצל האדם, לכן אין לו צורך להתפלל לה' מעומק הלב, שיתן לו רצון להשפיע בתור מתנת ה'. לכן יוצא, אף על פי שהאדם מבין, שכדאי לעבוד בעל מנת להשפיע, אבל שהאדם ירגיש את נחיצות שבדבר, אין לו. לכן מוכרח האדם לעבוד, שה' יאיר לו את הנחיצות שבדבר, איך שהרצון להשפיע הוא יביא את האדם למטרת הבריאה, שהיא להשגת הטוב ועונג שישנו במטרת הבריאה. לכן צריך האדם לבקש מה', שיתן לו להרגיש את החסרון, היינו שחסר לו הרצון, שיבקש מה' בכל הלב, שה' יתן לו את הרצון להשפיע, כי "אין מילוי בלי חסרון".

ואח"כ יבקש מה', שיתן לו את המילוי. היות שיש הרבה פעמים, שהאדם בא לידי מצב, שהוא לא רוצה בכלל שה' יעזור לו, שיהא נמאס בעיניו את הרצון לקבל, ושירגיש את השפלות שישנו בהרצון לקבל. אלא הוא רוצה, אדרבה שה' ימלא לו את כל מה שהרצון לקבל דורש. לכן בזמן שהאדם בא לידי המצב של שפלות, עליו לבקש מה', שיתן לו את נחיצות הצורך של רצון להשפיע, ושהתפלה תהיה מעומק הלב. ואז באה לו העזרה מלמעלה.

אולם כשהאדם בא לידי מצב, שהוא רואה, שהוא נמצא בתחת השפלות, והאדם כשרואה את שפלותו, הוא במצב שבור ורצוץ, ואיך הוא יכול להיות בשמחה, כנ"ל כמו שאומר הזה"ק "ואם תאמר אי אפשר, כי האדם ההוא עבר על מצות אדונו, ושב לפני אדונו, הרי ודאי ברוח שבור, ואיפה היא השמחה".

ויש לשאול על זה, באם השכל מחייב, כשהאדם רואה שהוא בשפלות, שצריך להיות בעצבות, מדוע הוא מוכרח להיות בשמחה. והטעם הוא, משום שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". גם זה יש להבין, מדוע דורשים מהאדם דבר שאינו באפשרי, הלא הם שני הפכים בנושא אחד.

אאמו"ר זצ"ל אמר, היות בזמן שהאדם נמצא במצב של "עירום וחוסר כל", האדם הזה נבחן לבחינת "ארור" ו"אין ארור מתדבק בברוך", כמו שכתוב במאמר "אמונת רבו". לכן אין האדם מסוגל לקבל ברכה מה', כי אין הברכה שורה על דבר ריק. לכן משיב הזה"ק, ש"הקרבן מתתקנות באלו הכהנים ולהלווים, ששמחה מתקיימת בכהן, ורננה נמצאת בהלווים". והטעם הוא משום שכהן הוא "חסד", והוא רחוק מן "הדין". ויש לדעת, מהו בעבודה, שהכהן הוא חסד.

והענין, כי חסד הוא בחינת השפעה, היינו שאינו צריך בשביל עצמו כלום, אלא רק להשפיע לאחרים. ומי שהוא בבחינת "חסד", הוא שמח בחלקו, שבשבילו אינו צריך לשום דבר. נמצא שאין לו שום חסרון, וממילא הוא יכול להיות בשמחה, כי ענין דין מראה על חסרון, היות שכל ענין חסרון שנמצא בהנבראים, הוא מסיבת שהיה דין, שאסור להשתמש בכלים דקבלה, אלא רק בכלים דהשפעה, שרק שם הוא המקום שהשפע יכול להתקבל.

לכן כשאומרים, שיש חס ושלום דינים בעולם, יהיה הפירוש, שאין בעולם מקום שהטוב ועונג יתפשט, מטעם שהעולם משוקע בכלים דקבלה, שעליהם היה צמצום ודין. ומטעם זה כהן, שהוא בחינת חסד, שהוא כלי דהשפעה, אין לו שייכות לדין. וזה שכתוב "שמחה מתקיימת בכהן, משום שהוא תמיד רחוק מן הדין". והיינו כנ"ל, שכלים דהשפעה הם רחוקים מכלים דקבלה, שהם דין.

מה שאין כן, לוי הוא בחינת דין. ושם נוהג בחינת "רננה", היינו בחינת שיר. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות לה') "אין אומרין שירה אלא על היין". ובזה"ק מבואר, שענין יין היינו "יינה של תורה", שזהו בחינת הארת חכמה, הנקרא "קו שמאל". ששירה נקראת "המתקת הדינים", כי דינים הוא כנ"ל, היינו כלים דקבלה, שעליהם היה דין, שאסור להשתמש בהם, מחמת שהם בחינת שינוי צורה הגורם פירוד. ומטעם זה המקום הזה של דין נשאר בלי שפע.

מה שאין כן בזמן שמתקנים את הכלים דקבלה, שיהיו בעל מנת להשפיע, אז השפע בא וממלא את הכלים דקבלה. נמצא, שהדינים, היינו הכלי קבלה, שהיו מקודם בעל מנת לקבל, היה מצב של מר, מטעם שהיו בלי אור, מה שאין כן עכשיו, שקבלו תיקון בעל מנת להשפיע, מאיר שם אור החכמה, שהוא האור של מטרת הבריאה, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו". נמצא, מה שהיה מר, נעשה עכשיו מתוק, וזה שכתוב "אין אומרין שירה אלא על היין", שהיא בחינת חכמה.

וזה שכתוב "ורננה נמצאת בלוים, וכך הוא, כי הלווים נמצאים לעולם על השיר ואלו הכהנים והלווים עומדים עליו ובהם נשלמת עבודת הקב"ה", היינו שע"י נשלמת עבודת הקב"ה, שהוא ענין של תיקון ג' קוים, שהם "חסד", "דין", "רחמים". כלומר, שעל ידי הימין והשמאל נשלם האדם עם הקרבן, היינו שע"י זה האדם מתקרב להקב"ה.

וכמו כן יש לפרש מה שכתוב "עתה משחרב בית המקדש, ואיך מקיימים שמחה ורננה, ומשיב שהתשבחות שמשבח לאדונו, ושמחת התורה ורננה של התורה, זו שמחה ורננה", שיש לפרש, שענין כהן מרמז לנו את העבודה של קו ימין, שימין נקרא שלימות, ושלימות מולידה שמחה.

ויש להבין זה, מה התשובה, שימין נקרא שלימות, שבגלל זה ייקח את השלימות של ימין בזמן שהוא רוצה להקריב קרבן, שפירושו, שהוא רוצה להתקרב לה' מטעם, שהוא מרגיש איך שהוא מרוחק מה', הן בבחינת "מוחא" והן בבחינת "ליבא", והוא שבור, והוא נמצא ברוח עצוב.

ומשיב הזה"ק "מהתשבחות שמשבח לאדונו, מביא לו שמחה". ויש לשאול, איזה שבח ותודה הוא יכול לתת לה', בזמן שהוא מרגיש שהוא חוטא. אלא, שענין הוא, שיש לדעת, שבכל דבר יש להבחין ב' צדדים:

א. שמצד אחד האדם עכשיו שבור ורצוץ, מסיבת שהוא חטא נגד הבורא, והוא נמצא במצב עצוב, היות שהוא מרגיש, איך שהוא בערום וחוסר כל מקדושה.

ב. שיש כאן צד השני של המטבע, שהוא, שעד עתה לא היה חושב כלל על עניני רוחניים, אלא היה משוקע בעניני עולם הזה, ולא היה זוכר בכלל, אם יש ענין רוחניות בכלל בעולם. מה שאין כן עכשיו הוא בא לעולם אחר, שאינו חושב עתה על עניני עולם הזה, אלא כל דאגותיו הן, מדוע הוא כל כך מגושם. לכן מצד זה האדם עכשיו עלה בדרגה, היינו שהשכר ועונש שלו, הוא לא בדברים גשמיים אלא בעניני רוחניים.

ובהאמור יוצא לפי הכלל, שאם האדם עולה בדרגה, הוא צריך להיות בשמחה, מטעם שזכה עכשיו לרצון של עבודת ה'. לכן אפילו בזמן שהאדם רואה, איך שהוא מרוחק מה', וכואב לבו מזה, שאף על פי שהוא נולד "יהודי", ומכל מקום הוא אינו משתמש עם זה לעשות מעשים, מה שמתאים ליהודי, היינו שתהיה לו אמונה בה' כפי שמתאים ליהודי, אלא כל דאגותיו הן למלאות את הצרכים, מה שהגוף דורש, כמו כל הגופים, היינו כל הצרכים של הנבראים, אפילו מה שאינו יהודי דורש, גם הוא דורש, כמו שכתוב "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם", היינו כל הצרכים של הגוים גם גופו דורש.

לכן עתה, כשהוא השיג ומרגיש קצת שיש ענין רוחניות בעולם, הנקרא "דבקות בה'", והוא רחוק מזה, ויש לו שבירת הלב מזה, ורוצה להקריב קרבן, היינו שרוצה להתקרב לה', שזה נקרא "הקרבת קרבן", לכן מצד אחד הוא צריך להיות שבור, מזה שהוא מרגיש שהוא מרוחק מה', ומצד שני הוא צריך להיות בשמחה, מזה שהוא רוצה עכשיו להתקרב לה'.

לכן מצד זה האדם יכול לקיים "עבדו את ה' בשמחה". ולמה הוא צריך להיות שמח, זה מטעם בכדי לתת שבח להקב"ה, בזה שקירב אותו. ומאיפה האדם יודע, שה' קירב אותו. והתשובה היא, שהאדם צריך לדעת, מזה שה' קירב את עצמו אל האדם, מזה האדם מרגיש שהוא רחוק מה'.

וזהו כדוגמת בעולם הגשמי, שאין האדם יודע שהוא רחוק מאיזה דבר, אם הוא לא רואה את הדבר מרחוק. כלומר, כי אם האדם רואה איזה דבר, אז הוא יכול לומר, שזה הדבר רחוק ממנו או קרוב. אבל אם הדבר כל כך רחוק ממנו, ואין הוא רואה את הדבר בכלל, איך הוא יכול לומר, שזה רחוק או קרוב. וכמו כן כאן בעבודה, בזמן שהאדם מרגיש, שהוא רחוק מעבודת ה', ובא ע"י זה לשבירת הלב, מסיבת התרחקות מה', ורוצה שה' יקרב אותו, שזה נקרא, ש"רוצה להביא קרבן", היינו לקרב עצמו לה', בטח ה' התקרב אליו.

וראיה לזה, שהוא רואה אותו מרחוק, היינו שהוא מרגיש עצמו, שהוא רחוק מה', מבחינה זו האדם צריך לקבל "שמחה" מזה שה' התקרב אליו, והוא רואה את ה' מרחוק. ושמחה זו גורמת להאדם לקבל חשיבות מעבודת ה'. היינו, אפילו שהוא נמצא בהרגשת התרחקות מה', הוא אומר, שה' קרוב אליו בשיעור מה. ומבחינה זו האדם, שהוא אומר, שיש לו שלימות מזה, כבר נקרא "ברוך". ואז הוא מסוגל, שיזכה באמת שה' יקרב אותו, היינו שהוא יזכה להרגיש שהוא קרוב לה', מטעם ש"ברוך מתדבק בברוך".

אולם בזמן שאין לאדם צורך לצאת ממצב הקטנות שלו, אז אפילו שה' רוצה לתת לו מדרגה יותר עליונה, שהוא יצא מקטנותו, אבל כשהוא נמצא במצב השלימות, בזה שהוא עוסק בבחינת הימין והוא שמח בחלקו, איך אפשר לתת לו משהו, כי אין לו כלים לזה, היינו צורך לצאת מקטנותו, מטעם שהוא שמח בחלקו.

לכן הוא צריך ללכת גם בשמאל כנ"ל, שהוא בחינת "לויים", "גבורה פחד". היינו, שהוא עושה בקורת על מעשיו, ורואה איך שחסר לו בחינת "מוחא" ובחינת "ליבא". ויש לו פחד, שלא ישאר במצב הקטנות לעולמים, וישאר בבחינת שינוי צורה מהבורא, היות הבורא הוא המשפיע, והאדם שקוע כולו בקבלה עצמית. וכל פעם שהוא רוצה להתגבר, הוא רואה שאין זה בידי אדם. לכן ע"י זה הוא נעשה נצרך להבורא, שהבורא יעזור לו.

וזה שכתוב "שהתשבחות שמשבח לאדונו, ורננה של התורה זו שמחה ורננה". והיינו כנ"ל, שמבחינת ימין ושמאל יצא הקרבן, היינו שע"י שניהם האדם מתקרב לה', כי הכלים והצורך האדם מקבל משמאל, שאז הוא נצרך שהבורא יעזור לו, שיתן לו כוחות מלמעלה, הנקרא בחינת "נשמה", שכל פעם שהוא רוצה להתגבר, נותנים לו עזרה.

אבל עניית התפלה היא בזמן שהאדם נמצא בבחינת שמחה, שהוא שמח בחלקו, ואין לו שום צורך לקבל מדרגה יותר גדולה. אלא באיזה מצב שהוא נמצא, הוא שבע רצון ומרגיש ל"ברוך ה'". אז הזמן ש"ברוך מתדבק בברוך". ואז הזמן שיכול לזכות לדביקות, מטעם שכלים לזה כבר יש לו מבחינת השמאל.

ואז, כשהוא יכול לומר, שהוא שמח בחלקו, הגם שיש לו חסרון, עד כדי כך שהוא מרגיש חסרון וכאב, בזה שהוא מרוחק מה'. וזה נקרא "שמח בחלקו". והיות שרק באופן שיש לו חסרון, אז שייך לומר "שמח בחלקו". מה שאין כן כשאין לו חסרון, אין זה נקרא "שמח בחלקו", כי "שמח בחלקו", פירושו שהוא מסתפק במועט. ואם אין לו חסרון, הרי הוא לא נקרא "מסתפק במועט", היות שאין לו צורך ליותר ממה שיש לו.

וזהו על דרך שפירש אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (מגילה י"ב) "והשתיה כדת אין אונס". מאי "כדת", כדת של תורה. מה דת של תורה, אכילה מרובה משתיה.

ואמר "שדת של תורה" הוא "אין אונס", היינו אין לו הכרח לזה, אלא בלא שתיה הוא גם כן יכול לאכול, שענין אכילה הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. שהוא מאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת "טוב ומטיב", אף על פי שהוא לא רואה את זה, כלומר שהדעת מכחיש את זה, ומכל מקום הוא מאמין. אז הוא זוכה לבחינת "שתיה" כנ"ל, הנקראת בחינת "יינה של תורה", שהיא בחינת חכמה, שהיא האור של מטרת הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו.

זה נבין מה שאמרו חז"ל "לעולם יכנוס אדם שני פתחים ויתפלל תפלתו". היינו, כי בכדי שתפלתו תתקבל, היינו שיזכה לבחינת "קרבן", הנקרא "התקרבות לה'". וידוע שתפלה היא במקום קרבן, זאת אומרת בכדי שיזכה להתקרבות ה', הוא צריך ללכת בימין ובשמאל. וענין ב' פתחים יהיה הפירוש, שצריכים ב' דברים:

א. לדעת מה שחסר לו. ובזה הוא מקבל חסרון וצורך, הנקרא "כלים", שה' יוכל למלאות את חסרונו. מה שאין כן אם אין חסרון לא יכולים למלאות.

ב. זמן לקבל את המילוי. כי בזמן שהאדם נמצא בחסרון, אז אין זמן למלאותו, מטעם כי "אין הארור מתדבק בברוך". לכן צריכים זמן של שלימות, שאז הזמן לקבל מילוי. לכן צריכים לב' רגלים, ימין ושמאל."

שאלה: כתוב "לכן אפילו בזמן שהאדם רואה, איך שהוא מרוחק מה', וכואב לבו מזה, שאף על פי שהוא נולד "יהודי", ומכל מקום הוא אינו משתמש עם זה לעשות מעשים, מה שמתאים ליהודי, היינו שתהיה לו אמונה בה' כפי שמתאים ליהודי, אלא כל דאגותיו הן למלאות את הצרכים, מה שהגוף דורש," מה זה אומר, "נולד יהודי"?

שיש לו קשר עם הבורא. ודאי שהוא צריך לעורר ולגדל אותו קשר, אבל בכל זאת זה כבר חיבור.

שאלה: הוא כותב לנו שצריך להגיע לנחיצות, לבקשה ותפילה מעומק הלב כדי לקבל את הרצון להשפיע. מה זה המצב הזה, להגיע לנחיצות מעומק הלב כדי להגיע לרצון להשפיע?

שאין לו רצון יותר גדול מאשר לקבל כלים דהשפעה ואת זה הוא מרגיש שרק הבורא יכול לספק לו.

תלמיד: הוא כותב, "אפילו בזמן שהאדם רואה, איך שהוא מרוחק מה', וכואב לבו מזה", וגם "בזמן שהאדם מרגיש, שהוא רחוק מעבודת ה', ובא ע"י זה לשבירת הלב", הוא מתאר פה מצבים שאדם מרגיש שכואב לו מזה שאין לו רוחניות.

כן.

תלמיד: אני יכול להבין מצב שאדם שמח מזה שפתאום מרגיש שכואב לו שהוא לא משפיע, יש לו שני הפכים, השאלה איך מגיעים לחיסרון כזה? איך אדם מגיע למצב שחסר לו להשפיע, אבל כל הזמן, בנצחיות, בתמידיות?

אלא איזה חיסרון יש לאדם?

תלמיד: לקבל, למלא את עצמו.

רק לקבל, למלא את עצמו. ואיך הוא מרגיש שחסר לו רצון להשפיע?

תלמיד: מתוך מה שאני רואה בעבודה, המקום היחיד שאדם יכול להרגיש שחסר לו רצון להשפיע ולהיות שמח מזה, זה בשיעור בוקר, שנפגשים אם הרב"ש, עם החברים, קוראים, נכללים, פתאום אפשר "לגרד" מצב כזה. אבל אנחנו צריכים לחיות את המצב הזה כל הזמן.

אז מה מפריע לנו?

תלמיד: איך מייצרים חיסרון כזה?

אם אני נמצא בקשר עם החברים ואני שומע את המילים שלהם, והם מגלים ממש את מצפוני ליבם, גם אני רוצה את זה. אני רואה עד כמה הם יותר גבוהים ממני ואז אני רוצה להתקרב אליהם. אז מה עוד חסר לי?

תלמיד: מה שאמרת עכשיו, זה בדיוק מה שחסר, המצב הזה.

מה לעשות שזה יחסר לי.

תלמיד: כן, זאת השאלה.

אז אם אני נמצא בחברה שכולם רוצים להתקרב זה אל זה ואני נמצא ביניהם ומרגיש את עצמי בכל זאת נמצא מחוץ להם, איך אני אתקרב אליהם. איך אני אכנס לאותו שדה שהם כולם שם נמצאים וכולם דואגים לחיבור מביניהם לבורא.

תלמיד: זה כל כך יפה מה שאתה אומר עכשיו, כי זה ממש מתלבש על הלב, על איזשהו חיסרון שנולד כתוצאה מקראת המאמר, אבל במהלך החיים הרצון לקבל הוא הרבה יותר חזק מהרצון שעכשיו תיארת, שאני רוצה ככה להתקרב לחברים. מאיפה הכוח לשים את הרצון הזה ככתר מעל ראשינו, מאיפה לוקחים נחיצות?

זאת אומרת שאני צריך ללכת כל החיים רק עם דאגה אחת בראש, שחייב אני להתקרב לחברים ברצון להשפיע.

תלמיד: כן.

ואם אני אהיה עם המחשבה הקבועה הזאת, מה יכול להיות שיפריע לי לקיימה?

תלמיד: איך אני שם את המחשבה הזאת הגבוהה, את הרצון הזה גבוה מעל כל היתר?

אנחנו צריכים לסכם עם החברים שאנחנו כולנו נחשוב כך, נבקש כך, נתפלל כך, שהמחשבה הזאת תהיה חזקה וכוללת ואז אין בעיה, רק לעבוד על זה.

שאלה: מה זה לראות את ה' מרחוק?

לראות את ה' מרחוק, זה כשאדם מרגיש שאומנם הוא מזהה את הבורא ומקבל ממנו משהו, אבל זה עדיין מרחוק, הוא לא מרגיש את קרבת ה', קרבה בזה שהוא מבין אותו, מרגיש אותו, שהבורא מתקרב אליו, שרוצה לטפל בו.

תלמיד: מה הוא מזהה שם מרחוק?

הוא מזהה שיש בורא בעולם, אבל לא כל כך שייך לאדם.

תלמיד: ומה זה לראות את ה' מקרוב?

שהבורא נמצא בעולם, מתלבש בתוך העולם וגם מקיף את האדם, נמצא שהוא מתקשר לאדם, והאדם קשור לבורא. אין עדיין קשר ישיר אבל בכל זאת במצב שהאדם פונה לבורא הוא מרגיש שהבורא מזומן לזה.

תלמיד: איפה רואים את הה', את הבורא?

באותה נטייה מהאדם כלפי הבורא.

תלמיד: ואיך ממצב שאדם מרגיש מרוחק מה' הוא מגיע להרגשת שמחה?

שהוא חושב שמתוך כל החיים שלו, שהוא עשה כל מיני מאמצים וחיפושים יש לו עכשיו אפשרות להתקרב לבורא, לגעת בו, לנענע את הקשר בינו לבורא, מזה הוא מקבל שמחה.

שאלה: השמחה נובעת מקירוב או מהרגשת ריחוק?

מזה שהוא כן מתקרב לבורא.

שאלה: כלפי איזו הבחנה מדובר על להסתפק במועט? כלפי גשמיות, כלפי הבחנה רוחנית, קשר עם הבורא?

מסתפק במועט לא שייך לרוחניות וגשמיות, אלא לשניהם יחד במה שאדם צריך כדי להתקיים, והוא לא צריך שום דבר אלא רק כדי להתקיים ומתוך זה להתקרב לבורא.

תלמיד: איך זה קשור, אם לאדם אין חיסרון, אין הבחנה להסתפק במועט, זאת אומרת הוא רוצה, משתוקק לבורא ומסתפק במה שנותנים לו. ככה זה?

כן.

תלמיד: ומה קורה אם אין חיסרון?

אין אדם שאין בו חיסרון, אלא הוא צריך להביא את עצמו למצב שכל החסרונות שלו כולם יהיו מכוונים לקשר עם הבורא.

תלמיד: זאת אומרת שצריכים להיות בחיסרון, השתוקקות אדירה לבורא אבל הוא מסתפק בזה שנותנים לו קשר, אז יש הבחנה "מסתפק במועט". כי כך אני מבין, שאם אין חיסרון אז אין מה להגיד שמסתפק. זה נכון?

בסדר.

שאלה: אם האדם מרגיש שהוא שבור ואין לו השפעה ואין לו כלום, אבל מאיר לו שיש את זה והוא מעריך את התכונה הזאת של הבורא של ההשפעה, והוא יכול להלל את ה' למרות שהוא בעצמו לא יכול להשפיע. איזה מצב זה?

זה המצב שסיפרת.

תלמיד: אבל הוא אומר במאמר שאם אדם שבור אבל הוא רואה את הבורא מרחוק, הוא מעריך את תכונת ההשפעה, הוא יכול להיות בשמחה זה בעצם תיקון בשני קווים או שעדיין לא?

לא, על קוויים אנחנו לא מדברים.

תלמיד: מה זה להסתפק במועט?

להסתפק במועט זה מה שיש לאדם והוא לא רוצה יותר מזה, זה נקרא מסתפק במועט.

תלמיד: בלי שום קשר לבורא או כן?

ודאי שהבורא נותן לו את המילוי. יש כאן בכל זאת רצון ומילוי.

תלמיד: צריך להרגיש את הבורא, שהבורא נותן לו.

להרגיש את הבורא זאת כבר מדרגה אחרת.

תלמיד: אז איך זה, שלמעלה מהדעת הוא מסתפק במועט?

אפילו לפני זה.

שאלה: בסוף המאמר יש נקודה מהותית מאוד. רב"ש מלמד אותנו שיש שני זמנים, זמן שבו האדם צריך להרגיש שיש לו חיסרון ותפילה וכדי לקבל את המילוי לתפילה הוא צריך לעבור לזמן אחר, שהוא מרגיש שלמות, שרק כך הוא יכול להידבק בבורא. אנחנו ברצון לקבל שלנו רגילים לדרוש משהו, להישאר בחיסרון כדי להרגיש את המילוי. זאת אומרת, אני מבקש משהו ולא זז מהבקשה שלי. פה נראה שאני אמור לבקש משהו, להשאיר את החיסרון בצד ולחזור לשלמות כביכול בלי לקבל את מה שביקשתי במקום שבו ביקשתי.

איזה יחס צריך להיות לאדם לחיסרון שיש בו, לתפילה שיש בו, כי זה צריך להיות משהו שהוא באמת רוצה, אבל מצד שני הוא צריך לדרוש את זה לא בצורה שהוא רוצה את זה במקום אלא הוא כאילו מבקש בצורה אחרת.

אפשר להסביר מה היחס שצריך להיות לי לדרישה ולבקשה, לחלק של התפילה עצמו, כדי שאני לא אצטרך לקבל באותו מקום אלא אני אוכל אחרי זה לעבור לשלמות בלי לקבל את המילוי?

אני קודם כל מתפלל על הכלים, שיהיו לי כלים מתאימים לקבלת המילוי, ואחר כך על קבלת המילוי.

תלמיד: כלומר, הדרישה היא לא למילוי אלא להיות מסוגל לקבל מילוי.

כן.

שאלה: רב"ש כותב, "אבל אם הדבר כל כך רחוק ממנו, ואין הוא רואה את הדבר בכלל, איך הוא יכול לומר, שזה רחוק או קרוב. וכמו כן כאן בעבודה, בזמן שהאדם מרגיש, שהוא רחוק מעבודת ה', ובא ע"י זה לשבירת הלב, מסיבת התרחקות מה', ורוצה שה' יקרב אותו, שזה נקרא, ש"רוצה להביא קרבן", היינו לקרב עצמו לה', בטח ה' התקרב אליו." למה הכוונה, "רוצה להביא קרבן"?

שהוא מוכן לעשות כל פעולה שיכולה לקרב אותו לבורא.

תלמיד: איך הוא יכול לעשות פעולה אם הוא מרגיש רחוק מהבורא? כי רב"ש כותב כאן "אם הדבר כל כך רחוק ממנו, ואין הוא רואה את הדבר בכלל", אז איך הוא יכול לבקש להתקרב, אם הוא כל כך רחוק?

בכל זאת הוא מבקש מהבורא שיראה לו מצב ומקום שממנו הוא יכול עכשיו להמשיך לעבוד.

תלמיד: רב"ש כותב "בטח ה' התקרב אליו". איך מגיעים למצב שאתה נמצא בשפלות כזאת ובמקביל לזה אתה בטוח שה' יקרב אותך אליו?

תפילה. אם הוא רואה שעשה הכול והוא לא יכול יותר להתקרב לבורא, לעשות את הצעד האחרון הוא בטוח לא יכול, אז לא נשאר לו כלום מלבד תפילה ולצפות ש"ה' יגמור בעדי" מה שנקרא.

תלמיד: הוא נותן במאמר הזה הרבה דוגמאות על המרחק מהבורא. ומה שעולה פה מכל הדוגמאות זה שלא חשוב מה אנחנו רואים, רחוק או קרוב, או בכלל לא רואים, הבורא תמיד נמצא שם וצריך כל הזמן להיות במאמץ לזכור את זה.

כן.

אנחנו באמת מתקרבים לזה, זה צריך להיות יותר ויותר ברור לכל אחד במצב שבו הוא נמצא, שאנחנו נמצאים דווקא בפרשת דרכים.

שאלה: אני מפחד מהרעיון של גמר התיקון.

אז אל תחשוב על זה.

תלמיד: אם אנחנו סוף סוף בגמר התיקון, מה יש לתת לבורא?

אתה מפחד שלא יהיה לך מה לתת לבורא בגמר תיקון?

תלמיד: כן.

אז לא יהיה לך מה לתת לו, כי כבר תיקנת את כל הכלים שלך ואין לך מה לתת לבורא. בדרך כלל אנחנו מתקנים או מגישים לו ומבקשים לתקן וזו בעצם העבודה שלנו ומזה הוא נהנה, אבל אם כבר תיקנת, אז אין מה לעשות.

תלמיד: הוא ייהנה יותר אם אנחנו במצב של שלמות והכול מעולה?

אני לא יודע, אני לא חושב על המצב הזה. כשנבוא אז נראה ונפתור את הבעיה.

שאלה: נגעו כאן חברים במרחק מהבורא. אנחנו יודעים שהמקום שבו אדם יכול למדוד הכי טוב את המצב שלו, את היחס שלו בדרך, הוא בשיעור הבוקר. לפעמים אדם שוכח שמקום העבודה עם התנאים הכי אופטימליים לבדוק, למדוד, הם בשיעור הבוקר. אם תוכל להזכיר, למה בשיעור בוקר יש את התנאים האופטימליים שמאפשרים לאדם לעבוד בצורה הכי מדויקת במציאות?

קודם כל, האנשים שמתעוררים בזמן הזה הם מועטים, ואנחנו מתאספים ורוצים להשיג את מטרת הבריאה. לכן הזמן הזה הוא זמן טוב, מיועד לזה, וגם מקובלים כך עשו, ועשו תיקונים לזה. לכן יש לנו סיוע בזמן שיעור הבוקר.

תלמיד: מבחינת זמנים הזמן של שיעור בוקר הוא מאוד מיוחד ויש עוד אלמנטים שנותנים דיוק בעבודה. מה אני צריך לחפש, איך להשתמש בעזרים שיש בשיעור הבוקר כדי לדייק בעבודה?

אתה צריך לחדש את הקשר שלך עם החברים, אתה צריך להשתדל להעלות אותו לדרגה יותר גבוהה מאתמול, אתה צריך לגלות את החיסרון שלך כלפי החברים כדי לעזור להם בזה, וגם להשתדל לקלוט את חסרונות החברים בעצמך, העיקר זה גיבוש.

תלמיד: איך קולטים את החסרונות של החברים, מה העצה? מה אני צריך לעשות כדי שהחיסרון של החבר יורגש בי, שאני אזדהה איתו, שאני ארצה להיות איתו?

אתה מכיר את החברים, אתה רואה אותם, אתה מבין עד כמה הם באים לשיעורים, עד כמה הם רוצים להשתתף בעבודה הרוחנית כדי לגבש את הנטיות הרוחניות, בשביל זה אתה בא לשיעור. ולכן אתה שמח שאתה רואה אותם כאן מוכנים לזה, ובהתאם לזה אתם מבצעים את העבודה.

מה זה שיעור בוקר? שיעור בוקר זה השיעור העיקרי שיש לנו ביום שבו אנחנו רוצים להיות מקושרים בחיסרון משותף כדי שהבורא דרך החיסרון המשותף הזה יתגלה בנו ובמקצת לכל האנושות.

תלמיד: מה עם החסרונות של הרב, של הסופר, של הרב"ש?

הם נמצאים שם.

תלמיד: אני גם צריך לעשות מאמץ להתחבר איתם?

לא.

תלמיד: העיקר זה להרגיש את החסרונות של החברים.

דרך החברים לבורא.

שאלה: מה ההבדל בין חסרון שאדם מגלה, א' - שהוא עוצם עיניים ומשתדל להידבק לבורא. ב' - לבין שהוא פותח עיניים וכאילו החיסרון מגולה בלי עבודה מצידו?

אלה שתי דרגות של חיסרון. חסרון א' שהוא סוגר עיניים והוא רוצה לראות את הקשרים בין החברים, אלה הקשרים הלא גשמיים, רוחניים כביכול. והחיסרון השני שהוא מגלה שיש ביניהם קשרים רגילים, ארציים.

שאלה: כתוב "אף על פי שהאדם מבין, שכדאי לעבוד בעל מנת להשפיע, אבל שהאדם ירגיש את נחיצות שבדבר, אין לו. לכן מוכרח האדם לעבוד, שה' יאיר לו את הנחיצות שבדבר".

זה נראה מצב מצוין. אדם מבין שהוא צריך. הוא התנקה מזה שהוא חושב שהוא עושה משהו אחר, אבל עדיין אין לו את החיסרון, הוא רוצה להרגיש את החיסרון. הוא רוצה לחיות אותו.

כן.

שאלה: ברור שהתשובה היא לעבוד בעשירייה, לעבוד עם החברים. אבל בעצם איך עושים שהמצב הזה יהיה כמה שיותר בחיים שלנו?

על ידי התמדה במחשבה.

תלמיד: האם יש לנו שליטה על המחשבה?

כן.

תלמיד: במה?

בזה שאני כל הזמן משתדל להחזיר אותי אליה.

תלמיד: אבל כשהיא נעלמת היא נעלמת וכשהיא באה היא באה.

לא. האדם יכול בכל זאת איכשהו לחזק את המחשבה.

תלמיד: איך?

להיות בה, לחיות בה, לחטט בה.

תלמיד: צריך לפנות את עצמו מדברים אחרים בשביל להתעסק במחשבה הזאת?

כנראה שכן, כמו בעולם הזה.

תלמיד: הוא אומר, האדם מוכרח לעבוד. זו ממש עבודה.

כן, ודאי, כי זה מאמץ פנימי.

שאלה: יש מצבים שמתגלים של חסרונות אחרי שהאדם עבד וניסה ליצור קשר עם הבורא ויש מצבים שהבורא מגלה מצבים רעים שהוא בא עליך מלמעלה ולא שאתה עבדת קודם. החיים נותנים מכות וכן הלאה.

כן.

שאלה: אז מה ההבדל בין החיסרון לפני שאתה עבדת והבורא מתגלה, למצב שאתה עבדת וניסית ליצור קשר עם הבורא ומתוך זה מתגלים חסרונות?

שלאדם כבר יש איזה כלים, יש לו כבר הבחנות.

תלמיד: אבל מה ההבדל מבחינת האדם עצמו בסוג החיסרון שיש לו בין זה לבין זה?

ברור שיש הבדל. כל חיסרון שעל פניו האדם מגלה את החיסרון שלו, זה כבר חיבור בין החיסרון של הבורא לבין החיסרון של האדם ולכן צריכים לראות איזו תוצאה יוצאת מזה.

אם האדם משתוקק לבורא או לא. אם הוא עונה על הזמנת הבורא או לא, אם הוא מעצמו מעלה מ"ן, מבקש, משתוקק לבורא או לא, יש כאן הרבה שילובים. אבל תמיד השילוב בין איך שהבורא פונה אליו לבין איך הוא עונה לבורא.

שאלה: איך האדם צריך להגיב בשני סוגי החסרונות שמתגלים, האחד, מתי שהבורא נותן מכה, והשני כשהוא עבד ואז מתגלה חיסרון?

האדם בכל מצב רוצה להגיע למעמד שהוא משתוקק להתקרב לבורא, ואפילו שהוא מרגיש שהבורא לא פונה אליו, הוא בכל זאת מבקש, משתוקק ומתחנן להיות בקשר עם הבורא. כשמצב הזה מתבהר, אז הוא מתחיל לעבוד לחמם אותו, זאת אומרת להעביר אותו לכלים דהשפעה.

שאלה: כתוב מאוד ברור שהשכר על יגיעה זה דבקות ה', או על מנת להשפיע, ובן אדם אם אין לו חיסרון, אז הוא צריך לבקש על חיסרון הזה. בשכל וברגש זה ממש ברור ורצוי להיות במצב הזה כל הזמן.

החיים שלנו בנויים מזה שכל פעם הדבר הזה הוא זז, כי בא משהו אחר בחיים הרגילים שלנו ותופס מקום. ואז פתאום אתה מגלה, איפה דבקות ה' ואיפה שאר הדברים, ואתה שקוע מאוד עמוק במשהו אחר, אפילו שהוא שייך להפצה, שייך לכלי עולמי וכביכול חשוב.

ופה השאלה שלי, איך לא לאבד את הנקודה הזאת של השכר לדבקות ה', למרות שצריך לעשות בחיים האלו כל דבר. איך אתה עשית את זה? כי אתה בנית את כל המערכת, הכלי עולמי, נסעת בכל העולם כמה פעמים, ומה לא עשית? ובטח החזקת גם בדבקות ה' כל הזמן הזה. איך במקביל לא לאבד את החוט הזה של הבקשה לדבקות ה'?

אני לא חושב שעד כדי כך הייתי גבוה כמו שאתה מתאר אותי. אני רק ניסיתי לממש מה שהמורה שלי היה מצפה. זה הכול וזה נתן לי כוח.

שאלה: כתוב "והתשובה היא שהאדם צריך לדעת, מזה שה' קירב את עצמו אל האדם, מזה האדם מרגיש שהוא רחוק מה'". איך זה יכול להיות, שאדם מרגיש דווקא רחוק מה' כאשר ה' קירב אותו?

אז הוא מרגיש את המקום שלו יותר אמיתי, ובאמת מרגיש את עצמו יותר רחוק.

שאלה: אני לא יכול להרגיש צורך ברוחניות למרות המאמצים הרוחניים שלי, מה עליי לעשות כדי להרגיש את הצורך ברוחניות?

כנראה שאתה לא בונה את העתיד שלך על הקשר עם החברים בקבוצה, ולכן איך תרגיש צורך לרוחניות?

שאלה: איך להרגיש את החיסרון בחברים?

לפי מה שאני רואה, שומע ומרגיש בכל החושים שלי ואפילו למעלה מהם. אני קשור לחברים, אני רוצה לעזור להם, הם כנראה רוצים לעזור לי וכך אנחנו מתקשרים.

שאלה: שמעתי קודם שהרב אמר, שאדם צריך לבדוק אם הוא משתוקק לבורא או לא, אם הוא עונה על ההזמנה של הבורא או לא?

הזמנת הבורא זה כשהוא מזמין אותנו אליו. זאת אומרת להגיע לבקר בהיכלו.

תלמיד: אז מה זה לענות על ההזמנה הזאת?

להתחבר ולהתקרב לבורא.

תלמיד: שמעתי אותך אומר שמה שנתן לך כוח זה שניסית לממש את מה שהמורה שלך היה מצפה.

כן.

תלמיד: איך עובדים שאתה מרגיש שמה שהמורה שלך מדבר אין שום סיכוי בעולם שאתה יכול להתחיל אפילו לממש אותו?

אין דבר כזה. אין. זו תפיסה לא נכונה. המורה נותן לכם את כל הצעדים מהמצבים הכי קטנים של המתחילים.

תלמיד: אנחנו מדברים בשיעור הזה על קווים על אמונה למעלה מהדעת, על כל מיני מצבים כאלו. וביום יום מה שנשאר זה איזשהו מאבק להיות בקשר עם העשירייה כמה שאפשר, שהם יהיו חסרים, שיכאב לי שאני לא איתם, שיהיה לי משהו במחשבה כשאין את המפגש הפיזי או הווירטואלי, ביום יום זה מה שמצליחים. ואתה יושב פה ושומע את הדברים של החברים ונראה לך כאילו אתה בכלל לא במקום, כאילו קפצת לאיזה מקום של השכלה גבוהה כשאתה בכלל עוד לא יודע לקרוא. וזה לא טוב כי צריכה להיות דרישה, צריך להיות הרעב לממש, וזה כאילו פוגע, זה נראה נשגב, גבוה.

זה תמיד כך כשאתה נכנס למקום חדש ואתה לא יודע על מה הם מדברים, אז כך נראה לך שהם רחוקים, גבוהים וחכמים מידי ואני לא במקום.

תלמיד: אז מה עושים עם הדבר הזה?

ממשיכים. ומתוך דבקות תקבל מהר את הדרגה שלהם ותמשיך.

תלמיד: והדבקות הזאת מה היא?

לרצות להיות איתם יחד להתקשר אליהם כמו לגדולים.

שאלה: מה שחסר לנו זה עוצמת החיסרון, זה לא משנה באיזה צורה החיסרון מתלבש, אנחנו חייבים להגיע לעוצמה.

כן בסדר.

שאלה: כתוב על החיסרון "לכן בזמן שהאדם בא לידי המצב של שפלות, עליו לבקש מה', שיתן לו את נחיצות הצורך של רצון להשפיע, ושהתפלה תהיה מעומק הלב. ואז באה לו העזרה מלמעלה". האם אפשר להגיד שזה תפילה לפני תפילה?

שיהיה כך.

תלמיד: האם התפילה הזאת קשורה לקו ימין, שמאל, איכשהו, מתי לעלות תפילה כזאת?

בשביל לא להתבלבל, אם אני לא יודע את השלב הראשון, אתה יכול להכניס כאן כל מה ששמעת.

שאלה: הוא כותב "עניית התפלה היא בזמן שהאדם נמצא בבחינת שמחה, שהוא שמח בחלקו", וגם בסוף הוא כותב שיש זמן לקבל את המילוי כי כשאדם נמצא בחיסרון אז אין זמן למלאות כי אין ארור מדבק בברוך." חובה לעורר מצב של שמחה בשביל לקבל ענייה על תפילה, על החיסרון?

כן.

תלמיד: ואם אני לא מעורר מצב של שמחה, הענייה לתפילה לא תגיע?

לא.

תלמיד: אבל זה מנותק אחד מהשני, נגיד יש לי חיסרון כלשהו, או לנו, אני לא ישר הולך ומתחיל להיות שמח. כלומר איך אני עובד עם השמחה?

אתה קיבלת את זה מהבורא ולכן אתה מכבד אותה.

תלמיד: מכבד את מה?

את השמחה.

תלמיד: אני לא צריך לעורר מעצמי את השמחה הזאת?

תעורר גם כן.

(סוף השיעור)