שיעור בוקר 25.03.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

פסח - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: אנחנו ממשיכים את סדרת השיעורים שלנו בנושא פסח, בנושא "מקוצר רוח ומעבודה קשה", בסעיף 109.

אנחנו לומדים מה קורה עם אדם שמתקדם למטרת הבריאה, ועד כמה הדרך הזאת היא לא דרך שנראית לו כמטרה טובה להתקדמות, כי כל פעם נעשה לו יותר ויותר קשה. כאן באות כל מיני הפרעות חיצוניות, באות הפרעות פנימיות והאדם צריך להתמודד עם זה ולהבין שהעיקר במצב כזה, שהכול בא מהבורא, שאין עוד מלבדו, וזה הבורא ששם לפניו כל מיני הפרעות ואם הוא מקבל את זה בצורה כזאת ובכל זאת מחזיק את עצמו בחיבור, באיחוד, בשמירה על כל מה שיש לו, אז בהתאם לזה הוא מתקדם.

ואם הוא חושב שיש עוד הרבה כוחות שפעילים בצורה כזאת כדי לעשות כל מיני מטרות והבחנות שהן לא בקשר זה עם זה ולא באות ממקור אחד, אז הוא ממש טועה ומתרחק מ"אין עוד מלבדו".

לכן אנחנו צריכים דווקא להתחזק בזמנים כאלו, להיות עוד ועוד כאחד, עוד ועוד יחד, עוד ועוד בתמיכה הדדית ואז הדברים האלה עוברים ומגיעים לשלבים הבאים.

השלבים הבאים לאו דווקא יהיו יותר נוחים, הם יהיו עוד יותר טובים ועוד יותר קשים אבל בהתאם לזה כל פעם בכוח, תמיכה, הזדמנות על ידי הקבוצה, על ידי הלימוד, על ידי המורה, הוא בכל זאת מקבל יכולת לאזן את עצמו, לסדר את עצמו, ומטרת החיים הרוחנית בשבילו היא הדבר החשוב והגדול ביותר, ולא שעושה חשבונות ארציים כאילו כוחות הטבע פועלים עליו, אלא אלוהים בגימטרייה, הטבע, הוא זה שפועל עליו לבד, והאדם צריך לקבל את זה ולשמוע ולסדר את עצמו בתוך זה בדבקות, כי זו המטרה שלנו בכל צעד ושעל.

קריין: קטע 109, כותב רב"ש

"109. הכבדת הלב שנעשה לפרעה, הוא בכדי שיהיה מקום לקבל צורך על האורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה, לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים. 

כי מי שהולך להילחם עם השני, עם היד או עם מקל, אין להשני צורך לקבל נגדו טנק או תותח. ומשום זה, בכדי שיהיה לתחתונים צורך לקבל אורות גדולים, מוכרחים לעמוד כנגדם קליפות חזקות, ובכדי לשבור אותם, האדם מחויב להמשיך אורות גדולים, אחרת היה מסתפק במיעוט. נמצא, ששליטת פרעה גורם על ידי הכבדת לבו, שימשיכו אורות גדולים." 

(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)

זו בעצם כל המטרה, שאנחנו נרגיש את שליטת הרע עלינו עוד ועוד כדי שנזדקק לעזרה גדולה, לאורות הגדולים, והמקום המרכזי של המעמד הזה הוא בים סוף, שהגבורות מתגברות בכל תוקף מצד אחד ומצד אחר הבורא עושה את השביל באמצע הים ועם ישראל עובר בשביל הזה ממצרים לארץ ישראל. אז צריכים להבין שכל ההפרעות האלה הן כדי שאנחנו נדרוש אורות יותר גדולים, עזרה יותר גדולה, קשר עמיד יותר בינינו לבורא, אחרת לא יוכל לתת כי לא יהיה לנו חיסרון. החיסרון חייב להיות קודם לקבלת העזרה. לכן כאן אנחנו צריכים ללמוד עד כמה הבורא מעורר בנו חיסרון לעזרתו וכמה אנחנו מבינים את זה, מרגישים וכך מתקדמים.

שאלה: ברגע שאדם מרגיש את המקל או את הטנק או את הרובה כנגדו, אז לא מיד מתעורר בו צורך, יש רגע או שניים, או יותר של ניתוק. אז איך מניתוק, שהמכה היא כאילו מהממת את האדם, משתקת אותו, הוא מתחיל לקבל צורך ומתחיל לפעול לכיוון של בקשה, של פנייה, כמו שאמור להיות?

זה שאנחנו מרגישים ניתוק, זה כדי שאנחנו נגלה את הצורך בעזרת חברים, ואם אני מאבד אחיזה גשמית בחברים, כי אני נמצא איתם יחד באיזה קשר גשמי ואני מעורר את הקשר הזה, ועולה לקשר הרוחני וכבר לא מבקש מהחברים שאיתם אני נשאר בקשר, אלא מבקש מהבורא שבתוך הקשר הזה, שייתן לי כוחות כדי שאני אוכל להתקדם לחיבור בינינו עוד יותר, ואני אחזיק את החברים יחד באיגוד אחד, בחיבור אחד, בגורן אחת ככל האפשר, כך שכל אחד מהחברים גם ימסור לחיבור הזה את החלק שלו, אז אנחנו בעצם מגלים את החיבור הכללי שלנו ובו אנחנו מרגישים איך החיבור הזה מוליד בנו מקום חדש, שאנחנו כן באים לקראת ארץ שראל.

ארץ ישראל זה שאנחנו מחוברים, ישראל זה רצון שמכוון לבורא, ישר-אל, וארץ זה רצון, וכך אנחנו כבר מיצבים לעצמנו דרך יותר מכוונת ישר ונכון לכוח עליון, ותופסים את עצמנו זה בזה, ותופסים את עצמנו כולנו בבורא ומתחילים להתקרב, להתקרב, להתקרב אליו. יש עוד הרבה הפרעות בדרך אבל הן כולן תוצאה מאותם הרצונות המקולקלים שלנו, מהקליפות שעדיין חיות בנו, וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: הכבדת הלב זה כדי שאנחנו נצטרך למשוך יותר מאור?

כן, ודאי.

תלמיד: אז מה צריכה להיות התפילה בדיוק, מה צריכה להיות הבקשה שתגרום לזה שנמשוך יותר מאור?

שאנחנו נרגיש הכבדת הלב, שיש לנו מטרה ואנחנו לא רוצים מספיק להגיע אליה, לא יכולים להגיע אליה, ואנחנו לא מספיק מחזיקים זה בזה וכך אנחנו הולכים ומתקרבים.

תלמיד: אבל הרגשת הכבדת הלב באה מלמעלה. היינו במצב של חיבור, הרגשנו טוב, פתאום אנחנו מרגישים מנותקים, נפרדים.

כן, מבפנים יותר טוב להגיד, מאיתנו, כי בתוכנו כבר יש כל התוכנה להכבדת הלב, להגדלת הרצון לקבל, מכאן ועד גמר התיקון.

תלמיד: אז כשמתגלה השלב הבא של הכבדת הלב, מה אנחנו צריכים לבקש כדי לעלות מעל השלב הבא הזה?

רק כוחות להבין שזה מגיע מתוכנית הבריאה ולפי התוכנית, ואנחנו צריכים לבקש את העזרה, והעזרה היא בעצם בחיבור בינינו.

תלמיד: אז הבקשה צריכה להיות מעל מה אני צריך לבקש שיעלה אותנו, מה האור הזה צריך לעשות, צריך לתת לנו כדי להעלות אותנו מעל ההכבדה?

אנחנו צריכים לסדר את עצמנו למעלה מהספיקות, למעלה מכוח הפירוד וכך להשתדל לראות את עצמנו מחוברים, מהודקים, תופסים, עוזרים זה לזה למרות שכל פעם אנחנו נרגיש את כוחות הפירוד בחיים שלנו בכל מקום, במשפחה, בעבודה, בעבודה הרוחנית ודאי, ובין החברים בעשירייה, אנחנו תמיד צריכים להרגיש את כוחות הפירוד, שמושכים אותנו זה מזה החוצה, ויחד עם זה אנחנו צריכים לעמוד על השמירה, זה נקרא ששומרים על בית המקדש ביום ובלילה מכל מיני מצבים, ואנחנו למרות זאת בונים, בונים, מתקרבים זה אל זה עוד ועוד, וזה נקרא שמתחילים לפסוע במדרגות.

אתם צריכים להשתדל ממש להמחיש את זה בצורה יותר ויותר מוחשית, שכך העבודה שלנו, כך החיים שלנו, עד שאנחנו ניכנס למצבים, ועוד מעט זה יהיה, שאנחנו נרגיש בכל צעד שאנחנו מתקרבים לבורא, אנחנו נרגיש בכל צעד שאנחנו מתקרבים זה אל זה, והבורא נעשה יותר ברור בינינו, עד שאנחנו נתחיל להיות כבר במגע עימו, בחיבוק עימו יותר ויותר.

ואז בזה, ככל שהקשר עם הבורא יהיה יותר חשוב, גדול, ברור לנו, אנחנו נעבור מהרגשת העולם הזה להרגשת העולם העליון, ובשבילנו אותו המגע, אותו החוש, אותו הקשר מבינינו לבורא, יהיה בעצם הרגשת החיים, החיות, ההכרחיות, וכל החיים הגשמיים האלו, אנחנו נרגיש אותם כדברים שרק ילוו אותנו לכניסה לעולם העליון.

שאלה: כשיש הכבדת הלב, לא תמיד יש הבנה שזו הכבדת הלב, לעתים קרובות זה פשוט תופס אותך לא מוכן. סיפרת על רב"ש שגם הוא התקשה הרבה פעמים להתגבר על מצבים כאלה, ועם זאת סיפרת שמקובלים עברו מאות מצבים כאלה בזמן קצר. במה תלויה המהירות של מעבר המצבים? מצד אחד אתה אומר שמקובלים עושים את זה במשך הרבה זמן, עם מתח פנימי, מצד אחר המצבים יכולים לעבור במהירות ובאינטנסיביות. במה זה תלוי?

כעיקרון אנחנו לא צריכים לשאול על זה, כי הכול מגיע מהבורא בצורה ישירה. בכוונה לפי התוכנית שלו זה עובר דרך הקבוצה וכל מיני מצבים, אירועים, ואין לנו טעם לשאול על זה. ועל אף שאנחנו רואים את הדברים האלה, איך הם מתרחשים, וכמה הם מבלבלים אותנו, העבודה שלנו היא רק להתחזק ולהתחבר יותר ויותר. לכן אני אולי אוכל להסביר לך חלק קטן מהדברים שתשאל אבל בסופו של דבר זה לא פוטר אותך. תמיד כשאנחנו מקבלים שאלות, אנחנו צריכים להבחין בשאלות האלה עד כמה הן עוזרות לנו להתקדם ועד כמה הן יכולות לעשות ההפך, לעצור אותנו במקום שאנחנו, וכשנתחיל לחטט בדברים, את הסיבות אנחנו לא נבין.

תלמיד: אני דווקא לא מדבר על לחטט, כי הרבה פעמים בנפילות אתה מתחיל לחטט בעצמך, אלא על לעבור מהר את המצבים כמו המקובלים ההם שעברו ארבע מאות נפילות בדקה.

קודם כל לקבל את מה שמקבלים, כי זה מגיע מהבורא בלבד, מאין עוד מלבדו, כי זה מגיע כדי שאנחנו נחזק את הקשר מביננו לבורא, ובקיצור, זאת התשובה שצריכה להיות. צריכה להיות תשובה פשוטה, אנחנו נמצאים מחוזקים, מחוברים כאיש אחד בלב אחד, והלב האחד הזה מוכן לפתוח את עצמו שהבורא ימלא אותו.

ואיך בדיוק, למה זה ואיך זה, אנחנו בכל זאת לא נדע, כי זה מגיע לנו מאותה נקודה שהבורא החליט לברוא רצון לקבל ולברוא אותו בצורה כזאת ש"תכלית הידיעה שלא נדע".

שאלה: כתוב שהצורך למשוך אור גדול הוא כדי להתגבר על הקליפות הגדולות. למה כתוב כאן בטקסט שאם אדם הולך להילחם כנגד מישהו בעזרת מקל, אז לא צריך להשתמש כנגדו בטנק או בתותח. למה לא להשתמש בכוח עליון יותר, למה להשתמש בכוח שווה? למה הכוונה?

הכוונה היא שאני יכול להילחם עם ההפרעה בדיוק בגובה של אותה ההפרעה. אם אני רואה איזה כוחות בטבע שבצורה מסוימת הם עולים עליי, אז אני מחפש איך אני יכול להתגבר עליהם אבל בהתאם לכוחות האלו. וכך זה תמיד. גם מצד הטבע אני לא יכול למצוא כוחות הרבה יותר גדולים מאלו שמתעוררים כהפרעות.

תראה במה אנחנו נמצאים, אנחנו רואים בהיסטוריה שכל פעם שאנחנו נמצאים באיזה הפרעות, מצד הטבע, מצד ההיסטוריה אנחנו באים כנגדן עם ההגנה שלנו שהיא בהתאם להפרעות מהטבע. בונים כל מיני חומות, אוגרים כל מיני מחסני מים, מזון, אין לנו משהו אחר לעשות, כי כך זה בנוי. האדם צריך להתקדם במדרגות, ובכל מדרגה ומדרגה הוא משיג משהו, מי הוא ומהו הטבע, וכך מתקדם.

תלמיד: האם זה קשור לחיפוש אחרי איזה איזון, שאם יש לך איזו מחשבה או כוח שפועלים כנגדך אז אתה מנסה לאזן אותו, לחפש השתוות צורה?

באותה הדרגה לתת תשובה, להבין ולעשות איזון עם הטבע באותה מדרגה שהטבע מעורר אותנו על ידי זה שפותח כוחות רעים. וכך זה קורה תמיד, מידה כנגד מידה. הבורא על ידי כל מיני מאורעות הטבע מגדל אותנו.

שאלה: האם צריך קליפות כדי למשוך אורות גדולים?

בוודאי. בלי קליפות אדם לא יכול לגדול, להתקדם לקראת הבורא. כי דווקא על ידי הקליפות אנחנו יכולים לגדול ולהבין. כמו בחיים שלנו, ירקות, פירות, כל מה שיש לנו, הכול עטוף בקליפה, והקליפה שומרת על הפרי ורק על ידי זה הפרי גדל ומגיע למצב שהוא ראוי לאכילה. וכך זה לא רק במזון, אלא גם בידיעה, בהבנה, בהכרה, בכל דבר שיהיה, בכל דבר ודבר יש עניין של קליפה שהיא קודמת לפרי.

תלמיד: אמרת לי אתמול שיש לי קליפות גדולות. אם כן, איפה האורות הגדולים?

אם יש קליפות גדולות ואנחנו מקבלים אותן נכון ויודעים לעבוד איתן אז אנחנו מקבלים אורות גדולים בהתאם לקליפות. בסך הכול הקליפה באה כדי לגרות אותנו, כדי לבנות בנו חסרונות נכונים, לכוון אותנו נכון, ואז אנחנו מקבלים כהברקה איזו ביאת המאור המחזיר למוטב.

שאלה: אם הקליפות לא מאפשרות לנו להיכנס לעולם הרוחני, אז באיזה אופן הן מגינות עלינו?

הקליפה מגינה עלינו, מגדלת אותנו ומכינה אותנו להבין את הקדושה, את ההשפעה, את האהבה והחיבור. הקליפה מעוררת אותנו, מטפלת בנו ומגדלת אותנו כמו מטפלת בעולם שלנו שמטפלת בילד עד שהוא גדל, ובהתאם לזה היא משחררת קצת מעצמה את העצירה שלה, את ההפרעה שלה ואז אנחנו מקבלים את מידות האור לאט לאט, בזו אחר זו, במנות קטנות, עד שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו בעצמנו בונים את המסכים ואת האורות מקבלים דרך המסכים.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לעבוד נכון עם הקליפה. מהי העבודה הנכונה עם הקליפה?

העבודה הנכונה עם הקליפה היא שאנחנו יודעים שהיא מגיעה מהבורא ושהיא קודמת לפרי. כמו בתפוח שאני צריך לקלף את הקליפה כדי להגיע לתפוח, ואסור להוריד סתם את הקליפה כי הפרי ירקיב, כך אנחנו צריכים לדעת איך אנחנו עובדים עם הקליפה כדי לשמור על הפרי, לדעת איך לקלף את הקליפה ומתי. וזה לא רק בעניין האכילה, אלא בכל דבר ודבר, במדע, בחכמה, בטבע הגשמי, בחיים שלנו במשפחה, בקבוצה, תמיד הקליפה מקדימה את עצמה לגילוי.

תלמיד: מה עלי לעשות כדי להרגיש שזו קליפה, וגם להרגיש שזה מהבורא? מה אני צריך לעשות עם הקליפה הזאת?

אנחנו יכולים לקלף את הקליפה אך ורק על ידי זה שאנחנו מתחברים יותר בינינו. אין בעצם שום אמצעי אחר שעל ידו אנחנו יכולים לקלף מעצמנו את הקליפה. ככל שאני מתחבר לחבר, כך אנחנו מתחילים לנקות את עצמנו מהקליפה ויכולים יחד לקבל את האור העליון.

שאלה: איך אני יכול לדעת שאני מתמודד עם קליפות חזקות? מהן "'קליפות חזקות"?

הקליפות מגיעות לאדם ומורגשות באדם לפי דרגת האדם. במידה והוא כבר ראוי להרגיש הפרעה גדולה, הוא מרגיש אותה, ובמידה והוא עוד לא ראוי, אז הוא לא מרגיש הפרעה גדולה אלא הפרעה קטנה. זה כמו שאנחנו מלמדים את הילדים, כיתה א', ב', ג', ד' וכן הלאה, כך הן הקליפות. ולכן אסור לנו לקפוץ כאילו שאנחנו יכולים ללמוד משהו יותר גדול, גבוה, מתקדם אלא ככל שאנחנו הולכים ומתחברים בינינו, לפי גודל החיבור, יכולת החיבור, הנטייה לחיבור, כך אנחנו יכולים להוריד את הקליפות ולהגיע לפרי, ו"פרי" זה נקרא הבנה, השגה, הרגשת הבורא.

שאלה: מה זה למשוך אורות גדולים בעבודת העשירייה?

אם אני רוצה להיות באורות הגדולים, אז אני עושה חיבור צמוד וחזק יותר עם החברים, ולתוך החיבור הזה אני מושך אור עליון גדול יותר, כך זה קורה.

שאלה: למעבר מדרגה לדרגה, האם נחוצה רק עזרת הבורא או שאנחנו גם צריכים לתת לחץ מעצמנו ולהגיע להסכם בינינו?

כן, ודאי שעלינו להיות לחוצים כדי להיות מחוברים וראויים לכך שהאור העליון יתלבש בנו.

שאלה: יש שתי שיטות לעבור את המצבים, איכותית וכמותית. כשמדובר על ארבע מאות מצבים בדקה, האם נכון לעבור אותם בצורה מהירה או איכותית? כי אם אתה מרשה לעצמך להיכנס למצב, לעשות בירור, להשתוקק בתפילה לבורא מתוך בירור עמוק, אז נמשכים האורות הגדולים. מהי הגישה הנכונה?

זאת שאלה לא נכונה, צריכים את שניהם יחד. תתחילי לעשות זאת ואז תביני.

שאלה: נתת עצה ללחוץ את החיבור דרך החברים כדי שלא נתייאש מהכוחות של עצמנו. המדרגה הבאה מייצרת לנו יגיעה נוספת ומקום נוסף לעבוד. זה מכביד אבל אני רוצה להכריח את עצמי להיות בשמחה על אף שזה מכביד ויוצר הרגשה קשה. איך אני מתגבר על זה? איך להתייחס ליגיעה הנוספת הזאת כמציאה גדולה ולהיות בה בשמחה?

רק על ידי התקרבות לחברים, אין לי שום עצה אחרת.

שאלה: האם להיות ראויים להפרעות גדולות זה תלוי ביגיעה גדולה שלנו?

כן, ככל שניתן יותר יגיעה, כך יתנו לנו הפרעות יותר גדולות וכך נעלה בסולם.

שאלה: איך להתגבר על הפחד לאבד את עצמי בביטול כלפי העשירייה?

אל תדאגי, תאבדי את עצמך, אז מה, את נשארת עם העשירייה. כולנו צריכים להגיע למצב שה"אני" כביכול נעלם, ומה נשאר? העשירייה בהרגשה שלי.

שאלה: האם אנחנו יכולים לתפוס את הקליפות גם באופן מתוק וגם באופן מר וזה מאפשר לנו להמשיך בעבודה איתן?

כן, ודאי שאנחנו יכולים להרגיש את הקליפות בכל מיני טעמים.

שאלה: אמרת שעלינו לא לפחד מעונשים, או מהפרעות. איך לא לפחד? איך אתה לא מפחד?

אם המטרה יותר חשובה מהמעשה, אז אני נמשך למטרה ולא חשוב לי על ידי איזה מעשה אני מגיע אליה.

שאלה: אני עובד כדי לקלף מעצמי את הקליפות, את על מנת לקבל על ידי החיבור עם החברים ואני מרגיש זאת כעבודה פרטית. איך ההתמודדות הזאת תהיה לעזר לכל העשירייה, לחברים? מה אני יכול לעשות כדי לעורר את החברים לאותה עבודה?

מהי המטרה?

תלמיד: המטרה היא להגיע לחיבור כדי לתת לבורא נחת רוח.

זו צריכה להיות עבודה קבוצתית.

תלמיד: אני מרגיש שאני כאילו מתמודד עם הקליפות אבל אני לא בטוח שהחברים מקבלים מכך תועלת.

אתה שואל כבר על משהו אחר. תחשוב.

שאלה: אמרת שעם הזמן אנחנו נבחין יותר ויותר בבורא. האם ככל שיש יותר חברים, כך נרגיש יותר את הבורא?

לא, המספר צריך להיות עשר, רצוי שלא יותר מעשירייה. זה לא תלוי במספר.

שאלה: בתקופה שלנו אנחנו כביכול שומרים על איזון בכל המצבים שאנחנו עוברים, התהליך הוא בעיתו, בזמן. מה זה להאיץ ולזרז את התהליך?

לזרז את התהליך אפשר רק על ידי חיבור מתגבר בין החברים, אין דרך אחרת.

שאלה: האם האדם יכול בכלל למדוד את גודל הקליפה או ההפרעה שהוא מקבל או שזה בכלל לא משנה?

גודל אנחנו לא יכולים למדוד ממש, אבל להרגיש אותה ולעבד אותה נכון אנחנו חייבים.

תלמיד: מה זה אומר להרגיש אותה ולעבד אותה נכון?

להרגיש שזאת קליפה, שהיא מפריעה לי ואני צריך להפוך אותה, כאילו לקלף אותה מהפרי, ואז אוכל לעבוד עם הפרי, זאת אומרת, לאכול אותו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: האם היא מפריעה לי לחיבור בין החברים?

כן.

שאלה: כשאנחנו מדברים על חיבור אתה מדבר על מושג רוחני או על מושג גשמי?

אנחנו בינתיים מדברים על החברים שאנחנו מכירים ואיכשהו מרגישים אותם. כי מושג רוחני עדיין אין לאף אחד.

תלמיד: זאת אומרת, אנחנו מדברים פה על פעולה גשמית, על חיבור בקבוצה כשאנשים מנסים להתחבר יחד למטרה מסוימת.

כן.

תלמיד: כי כשמדברים פה על חיבור והשגת האורות, אני מבין שכל עוד אין את ההשגה הרוחנית, אז אין דבר כזה, זו אשליה שמישהו מרגיש כך.

זו מין אשליה, אבל אנחנו מתקרבים אליה. בלי זה אי אפשר, צריך שיהיה לפַנינו משהו שאנחנו מתארים אותו כמטרה רוחנית.

תלמיד: אם מישהו מרגיש שהוא מחובר והוא מרגיש עם אור ומרגיש בורא, אז אין לו חיסרון ואין לו על מה להתפלל.

בסדר. אז מה?

תלמיד: אז איך מגיעים לתפילה משותפת אם אתה יושב בעשירייה ואתה שומע שאנשים מרגישים את הבורא, מרגישים את כל האורות, כל מיני מושגים רוחניים מעל הדעת? כי אם הם כבר שם, אז אין תפילה. איך נגיע לתפילה משותפת, איך נגיע לצעקה לצאת ממצרים?

כל אחד מתאר את הדברים האלה במידה שהבורא נותן לו להרגיש, ובסופו של דבר כולנו מרגישים, כולנו מתחברים וכולנו מתקרבים לגמר התיקון.

תלמיד: אני לא מדבר על גמר התיקון, גמר התיקון זה עוד הרבה זמן, אני מדבר על התחלת התיקון. איך אנחנו מגיעים לצעקה המשותפת לצאת ממצרים? על זה אנחנו מדברים בפסח.

אנחנו כן מתקרבים לצעקה מתוך זה שלא יכולים לצאת ממצרים, כי מצרים אוכל אותנו.

תלמיד: אבל אם מישהו אומר לי שהוא כבר ברוחניות, שהוא יצא ממצרים, אז הוא לא צועק. אני מדבר על האשליה המתוקה שאנחנו מחוברים ויש לנו אורות ויש לנו קבוצה, ויש לנו את כל הדברים.

זה שאנחנו מחוברים במשהו, ויש איזשהו אור שממלא את החלל בינינו, ואנחנו מתקרבים לארץ ישראל, גם זה ישנו.

תלמיד: זה ישנו, אבל כדי להגיע לזה צריך לעשות את הצעד הראשון לצאת ממצרים, בלי זה לא קורה שום דבר.

לקראת זה אנחנו מתקרבים, לגבול עם מצרים.

שאלה: בזמן כנסים או חגים אנחנו מרגישים שהקליפות נסוגות. איך להחזיק את המצב הזה? כי אחר כך הקליפות חוזרות והעבודה הקשה חוזרת.

זה שאנחנו מרגישים שכביכול הקליפות מתרחקות מאיתנו וכבר כמעט ואינן, ואחר כך הן שוב חוזרות וממש מתלבשות עלינו, הדברים האלה קורים וכך צריכים לקרות. אנחנו לומדים את זה ואפילו מכירים את זה מספר התורה, עד כמה יש מצבים כאלה, ובכל פעם המצבים האלה שונים. אומנם אנחנו עדיין לא כל כך מרגישים הבדל מהותי בהם, לכן אנחנו פשוט צריכים להמשיך.

בסופו של דבר זה יתגלה לנו, אחרי שתיגמר הסאה כמו שכתוב, ונרגיש שכבר עברנו את השלב הזה ואנחנו נמצאים לפני פריצת הגבול עם מצרים מבפנים, ונמצאים ממש בליל יציאת מצרים. זה קורה בלילה, בחושך, בפחד, בחוסר אונים, בחוסר אמצעים, אלא מאין ברירה אנחנו בורחים, לא מתוך זה שמבינים, לא שמרגישים, ולא שיודעים שמישהו ילווה אותנו, אלא יציאת מצרים היא תמיד במצב ש"טוב לי מותי מחיי", רק מהמצב הזה אני חייב לצאת.

תלמיד: האם החיבור בכנס מראה לנו את המצב העתידי שלנו שעלינו לשאוף אליו?

כן.

תלמיד: מראים לנו בכנס כאילו שאנחנו יוצאים ממצרים. איך זה יכול להיות?

כי בזמן הכנס אנחנו מתחברים יותר, יש כמות גדולה של אנשים שכל אחד רוצה לבטל את האגו שלו ולהרגיש רק את המצב היותר מתקדם, הרוחני, ולכן אנחנו מרגישים שאנחנו כביכול מתעלים למעלה מעצמנו.

יש כאלו שלא יכולים לעשות את זה, שעדיין נמצאים בתוך ההרגשה האגואיסטית שלהם, ובכל זאת הם מקבלים איזו התרשמות מהקהל הכללי. ויש כאלה שכן מרגישים שהם מוכנים לעלות ולהתנתק מהקהל הכללי שברחובות ולהיות קשורים רק לקהל שנמצא איתנו יחד באירוע שלנו של פסח, וכך אנחנו נתקדם.

כל הלימוד שלנו עכשיו הוא אך ורק כדי שנתחבר ונעשה מאמץ משותף יחד כולנו גברים ונשים, שנרצה להתרומם למעלה מעל מנת לקבל שלנו לעל מנת להשפיע, לעל מנת להתחבר, לעל מנת להיות כאחד. ואפילו שנגיע לזה באיזשהו רגע, זה כבר נקרא שהתנתקנו מהעולם הזה, כבר תהיה לנו הרגשת הניתוק, וכך נתקדם.

שאלה: ממש מורגש איך בפסח הזה אנחנו עומדים לצאת לאור, וכמו שקראנו בלי פרעה והכבדת הלב אי אפשר לצאת ממצרים. השאלה היא עד כמה אנחנו כעשירייה פרטית מוכנים לעשות את זה למען האיחוד והחיבור של העשירייה העולמית, זאת אומרת, שזאת תהיה הכוונה שלנו, שנעשה את החיבור בעשירייה למען הכלי העולמי?

זה תלוי אך ורק עד כמה אנחנו מחוברים, איך אנחנו מחוברים. אני מקווה שבזמן הכנס שיהיה במשך שבוע ימים, שזה לא מעט זמן, כל החברים שיבואו לכאן וכל החברים שיש לנו בחו"ל, כולנו, ככל שנהיה מסוגלים, כי זה בכל זאת שבוע עבודה, זה לא חופש, כולנו נשתדל להיות מחוברים בדעה, בתוכנית, במטרה שאנחנו רוצים להגיע לחיבור כל כך חזק שבו נרגיש את הקשר בינינו ועם הבורא יחד, ואת הקשר עם העולם הזה שמכביד עלינו וקובר אותנו.

שאלה: האם הצעקה צריכה להיות ממש משותפת או שכל אחד צועק בזמן הפרטי שלו?

כל אחד בזמן הפרטי שלו פחות או יותר, אבל במהלך שבוע ימים, תצא לנו בסך הכול צעקה מצטברת, משותפת.

תלמיד: מה זה אומר צעקה משותפת?

שכולנו רוצים לצאת מזה. אז היום בבוקר אתה הרגשת את זה יותר, מחר החבר שלך, בצהריים עוד מישהו, ועוד מישהו, וכך אנחנו בסך הכול מכסים את כל השבוע הזה בנטייה שלנו לחיבור וליציאה מהרצון לקבל על מנת לקבל.

תלמיד: זה אומר שאם בעשירייה לא כולם צעקו אז אין שום יציאה, אין שום דבר?

זה לא אם לא כולם צעקו, אנחנו לא סופרים את כולם, אלא בסך הכול רובנו רוצים לצאת מעל מנת לקבל ולהיות בעל מנת להשפיע. והעיקר להרגיש בחיבור שלנו את הבורא ולהתחבר עימו, ואת הנטייה הזאת להתחבר בינינו ובתוך החיבור שלנו לגלות את הבורא, ובתוך ההרגשה המשותפת הזאת שלנו להרגיש את העולם העליון כולו, אנחנו והבורא מחוברים יחד, את זה אנחנו רוצים להשיג.

תלמיד: אז מה זו צעקה משותפת?

משותפת, שאנחנו צועקים בלבנו, כולם רוצים את זה.

שאלה: האם אנחנו בונים חיבורים כשאנחנו מתפללים על החברים מעומק הלב, והאם אנחנו מזרזים את ההתקדמות דרך התפילות האלה?

כן.

שאלה: אם חבר מצליח לנצח את הקליפות באמצעות העבודה איתן, איך הוא יכול להביא את האור הזה ליתר החברים, איך העשירייה יכולה להרוויח מהניצחון של החבר על הקליפות?

כולנו מחוברים איכשהו, ואם כל אחד מגיע עם עוד איזו מנת אור נוספת, אז ודאי שזה משפיע על כולם, עד כדי כך שבמקום האור הזה שכל אחד מביא, אנחנו מתחילים להרגיש את המקור של האור, שזה הבורא.

שאלה: אמרת לפני כמה דקות שהמהות היא לדעת שאת לא מבינה. מה המשמעות בלא לדעת, לא להבין?

אני לא יכול להסביר את זה. צריכים להרגיש את זה.

שאלה: גם אם החברות צועקות עלי ומוציאות עלי את העצבים שלהן, או שהדעות שלהן שונות מהדעה שלי, אני עדיין משתוקקת להתחבר איתן. האם זה אומר שלא עשיתי מספיק יגיעה, שהבורא לא נותן לי דחייה מחיבור?

הבורא נותן לנו תמיד את המצבים הכי טובים שיכולים להיות במצבנו.

שאלה: לָמה כאן בקטע, הרב"ש מדבר על קליפה ולא על אגו, מה ההבדל ביניהם?

ה"קליפה" דווקא עכשיו מפריעה לי כדי שאני אקלף אותה ואגיע לפנים, ו"אגו" הוא דבר כללי, הוא הטבע, הוא לא רע ולא טוב, אלא כשהוא מתגלה, לפי ההתגלות שלו אנחנו יכולים להגיד. על ידי האגו אנחנו יכולים להתקדם, בלי האגו לא היינו מתקדמים. האגו הוא הרצון לקבל הכללי, והקליפה היא שמפריעה לי לעת עתה להתקדם לבורא.

שאלה: אם הבורא מתגלה בעשירייה, אז מדוע יש הכבדות שאינן קשורות בעשירייה, מה המטרה שלהן?

כמעט ואין הכבדות שאינן קשורות לעשירייה. אם היינו רואים את התמונה הכללית היינו רואים שההכבדות משפיעות על כל העשירייה, ועוד איך, אפילו הכבדה פרטית של מישהו מהחברים.

תלמידה: אז איך אנחנו יכולים לקשר את ההכבדה לעשירייה אם אנחנו לא רואים?

זה לא מתקשר בשכל וברגש, אבל צריכים לקבל את זה כהכבדה.

תלמידה: ואז מה עושים?

נבטל את כל ההפרעות חוץ מאלה שנמצאות בינינו, אותן צריכים ממש לבטל ולעסוק בהן כדי להפוך מניתוק לחיבור. אבל אם למישהו מהחברים מפריע משהו צדדי, אפילו בעניינים שלו עם המשפחה, עם הקרובים שלו, אנחנו צריכים לראות שהדברים האלה בכל זאת מפריעים לעשירייה ולהשתדל להרגיע אותם.

תלמידה: איך אנחנו יכולים לעזור לחבר להתגבר מעל ההפרעות האלה?

דברו אתו ותראו. אבל צריכים בכל זאת קודם כל לסדר את הסולם, מה יותר חשוב, מה פחות חשוב, ולא לקפוץ על כל ההפרעות באותו הכוח.

שאלה: הגעתי למסקנה שכשאדם אומר שפרעה מפריע לו והאגו מפריע, הכול תירוצים, יש רק רצון לגדלות הבורא וחוסר רצון לגדלות הבורא, ולאדם כביכול יש שליטה לבקש מהבורא שיהיה רצון כזה, אבל הוא עדיין לא מבקש, וגם כל זה מגיע מהבורא. איך בכל זאת לרצות לבקש, האם אני צריך חברים בשביל זה כי אין כוחות לאדם עצמו? זו פשוט איזו חבלה כלשהי שאתה מבין שאתה יכול לעשות משהו, אבל לא עושה את זה, וגם זה מגיע מהבורא.

חסר לך לחץ מהחברים.

תלמיד: כלומר זה בשליטתנו להתאסף ולבטל את כל זה, את כל האגו הזה?

העיקר שעושים את זה יחד, ואיפה שאתה לא יכול ללחוץ על עצמך שהחברים ילחצו.

קריין: 110. כותב רב"ש,

"בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, הוא מתחיל בשלא לשמה, היינו לתועלת עצמו. ואח"כ הוא מתחיל להבין, זה שהוא עוסק בשלא לשמה, זוהי רק סגולה, שע"י זה הוא יגיע לשמה, כמו שאמרו חז"ל, "שמתוך שלא לשמה באים לשמה, מטעם שהמאור שבה מחזירו למוטב". והוא מאמין בזה, שבסופו של דבר הוא יגיע לשמה.

ואח"כ האדם הולך עוד שלב אחד קדימה. ומתחיל להשתדל, ועושה מעשים שיביאו אותו לשמה. כלומר, שמתחיל להבין, שצריכים לעשות מעשים, ולכוון, שהמעשים האלו יביאו אותו לדרגת לשמה. ונותן חשבון לעצמו, עד כמה שהוא כבר זכה בעניין לשמה.

אז הוא מתחיל לראות את האמת, איך שהוא כל כך מרוחק מעבודה דלהשפיע. ורואה, כל פעם יותר, איך שהוא משוקע רק באהבה עצמית. ורואה, שכל יום הוא הולך אחורה. אז מתחילה העבודה שלו, שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, בשם עבודה קשה."

(הרב"ש. מאמר 16 "מהו, מקוצר רוח ומעבודה קשה, בעבודה" 1990)

שאלה: האם במשך העבודה אני צריך לאפשר לאגו שלי לגדול ופשוט לדאוג שיהיה לכיוון השפעה, או להכיר בו כרע ולדכא אותו?

אני צריך להשתדל כל הזמן, מתחילת העבודה ועד גמר התיקון, להביא את עצמי לחיבור. כי אנחנו בעצם נמצאים בעבודה אחת בלתי פוסקת, לחבר את כל החלקים השבורים מכלי אדם הראשון שנשבר ולהחזיר אותם להיות כלי אחד. זה מה שחשוב עבורנו. לפי זה אנחנו בודקים ומודדים, אומנם לא עכשיו, אבל אחר כך נוכל למדוד את העבודה שלנו, מה בדיוק אנחנו עושים, אילו דרגות עביות, אילו אורות כבר יכולים להאיר בכלי שתיקנו, וכך אנחנו מתקדמים.

שאלה: איך לא לשמה שונה מקליפה?

לא לשמה זה על מנת לקבל, ואילו הקליפה זה מי שרוצה לקבל על מנת לקבל.

שאלה: מהו התשלום שאני צריכה לשלם בשלב בו אנחנו מנסים להיפטר מהקליפות שלנו?

התשלום שלנו הוא בכך שאנחנו מתעלים למעלה מהאגו שלנו ולא רוצים להביא אותו בחשבון במידה כלשהי.

שאלה: האם עלינו לבקש קליפות?

לא. אנחנו יכולים רק לבקש עזרה מהבורא דרך חברים, והקליפות הן תמיד נגדנו ואין לנו מה לפנות אליהן.

שאלה: איך להרגיש את המציאות שלנו דרך החיבור בינינו? איך לתאר את זה?

אני לא יכול להגיד לך, כי אין לך כלים לתאר את זה בך. אבל זה כלי אחד שכולם מחוברים וכולם מוכנים להיות אחד עבור האחר. זה הכלי המתוקן שאנחנו מגלים.

תלמיד: האם אפשר להגיד שאנחנו מתחילים מחשיבות גדולה יותר מהחשיבות הגשמית?

כן.

שאלה: כדי להגיע ללא לשמה, להתכוון לעבודה הזאת, האם אנחנו צריכים למדוד את אפקטיביות ההתקדמות כלפי החיבור שלנו, או למדוד עד כמה אני רואה שכל זה בשביל קבלה עצמית?

אני צריך לשים לב לכך שאני אהיה מחובר באופן מוחלט עם כולם, פשוט אתמוסס בכולם.

תלמיד: אבל כל פעם כשאני מנסה לעשות את זה, אני מבין כמה טוב להיות יחד עם חברים, להתמוסס בהם, זה נותן לי הגנה.

אתה עושה את זה למען עצמך.

תלמיד: נכון, אבל מה הלאה?

תנסה לתאר שאתה עושה זאת למענם, שאתה מתחבר אליהם כדי לחבר את כולם, אותם. אחרת לא כדאי לך להתחבר, אחרת אתה קליפה.

תלמיד: האם קליפה היא כשאתה נהנה מהחיבור הזה?

כמובן, כן.

תלמיד: המיקוד הוא בתועלת עבורם?

בכך שאתה רוצה להשפיע.

תלמיד: והאם אני שולט בעצמי? למשל לא רוצה לחזור לעצמי.

איך תפעל אחרת אם לא תשלוט בעצמך? במה תהיה העבודה שלך? במה היא תסתכם?

תלמיד: אני שואל כי אני שואף לחיבור אבל אני גם מסתכל על עצמי.

אל תסתכל על עצמך, תסתכל רק על החיבור ועל כך שאתה מתכלל שם רק כדי לחזק את החיבור הזה. לא נורא, קורה שאדם עולה ויורד, זה טוב.

שאלה: האם כשבן אדם מתחיל להשתוקק לעבודה לשמה זו כניסה מצרים?

לא, הוא עוד לא יודע שזה מצרים. להשתוקק לעבודה לשמה זה כבר שהוא נמצא בדרך ליציאה ממצרים.

תלמיד: מתי קורית הכניסה למצרים?

הכניסה למצרים היא כשהוא מתחיל להרגיש קשר עם החברים שלו, כמו יוסף עם האחים שלו. כשהוא רוצה להתקרב לקבלה, להשפעה, לנתינה, לא חשוב למה, אבל מוכן לקבל את כל ההבחנות שיש במצרים, גם מצד הרצון לקבל, גם מצד הרצון להשפיע, מוכן לקבל אותן ולגדול.

שאלה: האם הקליפה לוקחת את האור או שהיא לא נותנת לו לעבור? האם היא מלכלכת את הכלי ובאיזה כוח היא עושה זאת? הרי לימדת אותנו שאנחנו יכולים לקבל רק אור חוזר, איך הקליפה לוקחת את האור? כתוב שזה מצד העורף, מה זה אומר?

הקליפה נוצרת עוד לפני הופעת הפרי. כל הפירות מתפתחים ממצב שהם ירוקים וקשים, אין בהם שום דבר טעים, אין בהם תוכן פנימי ואין שום דבר בחוץ, אלא יש רק מעטפת. כך הכול מתפתח וצומח מתוך הקליפה. אחר כך הקליפה הזאת מתפתחת בהדרגה ונוצרים בתוך הפרי כמה מצבים, קודם פנימיות הפרי שבה נוצרים גרעינים, זרעים, וסביבם תוכן הפרי עצמו שהוא מתוק וטעים כך שאדם יכול להשתמש בו. כך מתפתח הרצון בצורה הדרגתית, מהנמוך ביותר שאנחנו לא יכולים להשתמש בו, ועד הגבוה והנעים ביותר שאדם כבר יכול להשתמש בו.

רואים זאת גם על בעלי חיים, יש כאלו שאוכלים בשמחה פירות שאינם בשלים, זה לא חשוב להם, ואילו אדם אפילו בצורה פיזיולוגית אינו מסוגל לזה, אם הוא יאכל כאלו פירות, אז הוא יקבל קלקול קיבה. זאת אומרת לכל דרגת התפתחות יש מזון משלה.

שאלה: איך אפשר לגלות את חשיבות העבודה הרוחנית אם אין גמול, אין שכר ולא מרגישים שום דבר?

מרגישים, אנחנו צריכים להרגיש. גם אם אנחנו יוצאים מהשיעור ולא מרגישים שום דבר, אז אנחנו צריכים להאמין שהתקדמנו בכמה צעדים מפני שכך אומרים לנו המורים המקובלים שלנו. אומנם אנחנו לא מבינים ולא מרגישים, אבל עלינו להאמין להם שבכל זאת עשינו צעד קדימה.

שאלה: האם הקליפה זו מערכת מקבילה למערכת דקדושה? האם זו התהוות של הרצון לקבל עד שאנחנו מזככים ומצליחים לקבל את האורות בפנימיות של הפרצוף?

כן, כתוב, "זה לעומת זה ברא אלוהים".

שאלה: באיזה רגע הבורא מסיים עבורנו את העבודה ועוזר לנו, האם זה קורה ברגע היציאה ממצרים?

הבורא לא מסיים איתנו את העבודה, הוא כל הזמן נמצא איתנו בכל צעד ושעל עד גמר התיקון.

שאלה: איך נדע בצורה פרקטית שאנחנו במעבר מלא לשמה ללשמה? איך אנחנו יודעות שאנחנו עושות עבודה נכונה?

רק לפי ההרגשה שלנו בהתקרבות לבורא.

שאלה: איך להגיע לאמונה שאגיע ללשמה? מה זה אומר שאני מתחילה להאמין?

שאני אצליח לעשות משהו לא לטובת עצמי.

שאלה: אמרת שהמדידה בהתקרבות לבורא היא רק לפי ההרגשה שלנו. בקטע כתוב שכל פעם שאנחנו מתקדמים יותר בעבודה, אז אנחנו מרגישים שאנחנו הולכים יותר ויותר אחורה, מרוחקים יותר מהבורא. אנחנו לומדים וגם מורגש שאדם צריך להתרגל ללכת על קו של התרחקות, כמו שכתוב ב"שמעתי". אבל אמרת הרבה פעמים שנרגיש יותר ויותר איך אנחנו מתקרבים לבורא, שיהיה יותר ברור, שאנחנו יותר במגע ובחיבוק איתו. איך ליישב את זה? אנחנו מרגישים שאנחנו הולכים יותר ויותר אחורה, מתרחקים מהשפעה, וזה לא נמצא באדם, אבל אתה גם אומר שעלינו להתקרב יותר להרגשה של הבורא, לחיבוק ולמגע איתו.

איך זה מפריע?

תלמיד: אלו שתי הרגשות הפוכות. האדם צריך להתרגל ללכת על קו של התרחקות, שהוא מרגיש שככל שהוא מתקדם כך הוא מתרחק, ששום דבר לא קורה, שהכול נבלע בחול, אבל אתה גם אומר שאנחנו צריכים להרגיש עכשיו איך אנחנו מתקרבים לבורא, לחיבוק ולמגע איתו.

זה עדיין לא חיבוק ומגע אבל זה קשור להכרת הדרך.

תלמיד: מה מאפיין את ההתקדמות, האם כשאדם מרגיש שהוא מרוחק מתכונת ההשפעה או שהוא מתקרב לתכונת ההשפעה?

האדם צריך להרגיש שהוא מתקרב להשפעה על אף שהוא הולך על שתי רגליים. רגל אחת זו התרחקות, רגל שנייה זו התקרבות, והוא באמצע בין שתי הרגליים האלה וכך הוא מתקדם. אם הוא לא היה מרגיש התרחקות, אז הוא גם לא היה מרגיש התקרבות, אצלנו זה תמיד כך.

(סוף השיעור)