שיעור בוקר 30.01.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א',  

מאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה"

קראנו מאמר מכרך א' "שלבי הסולם", "ויתרוצצו הבנים בקרבה", שבו מדובר על שני בנים שיוצאים מאמא עילאה. שני כוחות יוצאים מהבורא, מבינה עילאה, מאלוהים, יצר הטוב ויצר הרע. שני הכוחות האלו הם שני כוחות של הנשמה שבאדם, עם שניהם הוא חייב לעבוד ולא יכול להיות אחד בלי האחר.

דווקא בהתרוצצות בין שני הכוחות האלו האדם מגיע למטרה. איזו מטרה? רב''ש אומר, המטרה שהאדם ייתן את היגיעה ובסופה הוא יגלה לעצמו שהוא לא מסוגל לעשות את הפעולה לתקן את עצמו בהשוואת הצורה לבורא. את הפעולה עצמה עושה ה'.

אם כך, מה צריך לעשות האדם אם הוא יודע מראש שהבורא עושה את הכול? הוא צריך להגיע למצב שהוא יודע שהבורא עושה את הכול. בשביל זה הוא צריך לעבוד נגד יצר הרע, שאומר לו "לא, אתה תעשה", והוא צריך לעבוד עם היצר הטוב, שאומר "תעשה, אתה יכול", עד שמגיע לייאוש, ואז הוא פונה לבורא והבורא עושה. 

להתייאש ולהגיע למצב שפונים לבורא, זה בדיוק בא מהמאבק עם עשיו. לכן בהתרוצצות הזאת, שהאדם לוקח את צד יעקב ועושה מאבק נגד עשיו, בהתרוצצות הזאת הוא לאט לאט מגיע למצב שהוא זקוק לעזרת ה' ומבקש שהבורא ישלוט בו.

הדרך לזה היא דרך ארוכה, היא דרך פרטית בתוך האדם, עד שהוא מגיע לרוחניות הוא חייב לעבור את המאבק הפנימי הזה עד שלגמרי לגמרי ינצח את עשיו, זאת אומרת שיבדוק את כל הכוחות ביצר הרע ויגיד שהוא לא מסוגל וירים ידיים.

אותו תהליך עוברת האנושות בכללות, ואנחנו נמצאים באחד מהזמנים המיוחדים שהמאבק בין יעקב ועשיו על מנת להתיש את יעקב שיפנה לבורא, המאבק הזה נעשה בכללות בכל העולם ממש כנגד עינינו. כמו שכל אדם בתוכו צריך להזדהות עם כוח הטוב כנגד הכוח הרע, כך בכללות האומה נצטרך להזדהות עם מה שצריך לעשות "עם ישראל" ברוחניות כנגד "אומות העולם".

כל המאבק הזה, כל ההתרוצצויות האלו הם כדי לברר את המצב גם בתוך האדם וגם בין העמים בכללות העולם. אבל אחרי שהמצב מבורר, וברור מה זו "בחינת יעקב" שבאדם ומה זו "בחינת עשיו" שבאדם, הבירור נגמר והבורא יכול לעשות את הפעולה שלו. והפעולה של הבורא היא לא כדי לחסל אחד מהכוחות אלא להשתמש בשניהם ולעשות אותם כמו ה' חסדים וה' גבורות, שני הכוחות הגדולים שיוצאים מלמעלה, בונים וממלאים את הנשמה, מתקנים אותה ומעלים אותה לדרגת הבורא, כשמלכות עולה לבינה בכל התיקונים שלה. 

זה בעצם מה שרב"ש אומר כאן במאמר. 

תלמיד: האם שני הכוחות שמתגלים אחד כנגד האחר הם שווים?

שני הכוחות מתגלים בשווה. ויותר מכך שהם בשווה, ההבדל ביניהם הוא שלכל אחד יש עדיפות. לעשיו יש עדיפות שהוא הגדול מיעקב, הוא הראשון, נולד ראשון. ליעקב יש עדיפות בזה שלפי הטבע הוא שייך לכוח הבורא שבאדם. שני הכוחות האלו, במה הם יכולים להיות אחד כנגד האחר? "יעקב" הוא כוח הבורא שבאדם, אתה יכול להשתמש בו, בבקשה. "עשיו" הוא כוח הנברא שבאדם, הוא חומר היסוד, תשתמש בו ותיהנה. 

המאבק ביניהם הוא לא לפי הטבע שלהם, כי הבורא ברא את עשיו יש מאין. המאבק מתחיל להיות מזה שיעקב רוצה לתפוס את מקומו של עשיו ורוצה לשלוט על עשיו ולהיות במקומו, אז מתחיל להיות מאבק. עשיו דווקא לא מחפש להתקוטט עם יעקב, אלא יעקב מנסה להיוולד הראשון, הוא רוצה להיות גדול במקום עשיו, הוא רוצה לרמות את עשיו. 

אם לא נוגעים ברצון לקבל, אם לא צריכים לפתח אותו, לעשות ממנו שיהיה על מנת להשפיע, שיהיה דומה לבורא, אז משתמשים בו באופן נורמלי ואין שום בעיה. זאת אומרת, מטרת הבריאה "להיטיב לנבראיו", מחייבת להביא את מדרגת עשיו לדרגת יעקב, שאז זו כבר דרגת ישראל, עשיו עם תיקונים של יעקב נעשה "ישראל". את זה רואים מהתורה כשהבורא אומר "אתה תנצח את עשיו", ולכן מעתה והלאה השם שלך לא יהיה יעקב אלא "ישראל".

כך באדם, עד שהוא מתחיל מאבק כתוב "ויתרוצצו הבנים", הכול טוב ויפה. הוא יכול לחיות בשלווה, בשגרה, שום דבר לא מפריע לו, ברוך ה', דתי או חילוני, שום דבר לא משפיע. מרגע שמתחיל להיות מאבק בין שניהם, ואת המאבק מתחיל יעקב, הנקודה שבלב מתחילה מאבק ורוצה לשלוט על כל הגוף, אז ודאי שכל הגוף מתחיל לדרוש "כולה שלי". כי הוא הראשון, "יש מאין", זה הטבע שלו, הוא עצמאי, לא רוצה להיות כפוף לאיזה בורא, למישהו שישלוט בו נגד הטבע שלו.

אנחנו צריכים להבין שרק ב"עובדי ה'" באמת נעשה המאבק האמיתי. וככל שאדם יותר מתקדם בעבודה שלו לקראת התיקונים כך יש בו מאבק יותר ויותר גדול, ואי אפשר להשוות את החיים שלו עם החיים של אנשים בחוץ, זאת אומרת שנמצאים מחוץ לתהליך הזה. כי שם אין התקוטטות של שתי צורות הטבע, יעקב ועשיו שבאדם, ואדם חי יחסית בהסכמה עם עצמו ובהסכמה עם העולם. רע לו אז רע, טוב לו אז טוב, אבל זה העולם, אלו החיים. 

לכן "ויתרוצצו הבנים בקרבה" אנחנו צריכים להבין שמדובר רק עלינו, על כמונו, ומהמאבקים האלו יוצאים, כמו שהוא אומר בסופו של דבר, עניין הייאוש הגדול, הנורא, ורק בסופו של דבר אדם מתחיל להבין שהוא צריך את הייאוש הזה כדי להפנות אותו לבורא ולתת לבורא אפשרות לנצח במאבק שלו.

כך אנחנו רואים שקורה בין ישראל לאומות העולם שקיים מאבק כללי בהיסטוריה, ומה שלא יהיה בגשמיות זה העתקה מהרוחניות, ולכן אנחנו כלפי אומות העולם חלק יעקב. ואם רוצים או לא רוצים, רואים איך בכל ההיסטוריה ובכל האנושות אנחנו פועלים כך שלא נותנים שקט לעולם. רוצים להיות הראשונים, רוצים לשלוט, ורוצים את הדעת שלנו, הדעה שלנו והאופי שלנו, ובעצם בכל מקום שקורה משהו בעולם, אתה יכול למצוא שם יהודי שהוא עושה את זה. זה מתוך הטבע שנתנו לנו כדי לעשות מאבק כזה.

אבל כל המאבקים האלה צריכים בסופו של דבר להצטבר יחד למעמד הגדול ביותר, שהוא מעמד בין שני הכוחות פנים אל פנים, שאז יעקב מרים את הידיים ומבקש עזרה מה', ואז באה העזרה.

מכאן אנחנו גם צריכים להבין שכל יום ויום כשאנחנו נמצאים במאבק כזה, היום שנגמר בייאוש, בהרגשת אפיסת הכוחות, בחוסר אונים, זה יום שנותן רשימו אמיתי ונכון, ויש לקבל את ההבחנה הזאת, לשמור אותה, לעלות עליה ולהמשיך להבחנה הבאה של ייאוש, חוסר אונים, כי אין כוחות ויכולת לפעול כנגד עשיו, יעקוב הוא חלש.

אחרי הרבה, הרבה ייאושים כאלה מתאסף הניסיון לידיעה אחת ברורה, גדולה, סופית ואז פונים לאלוהות, פונים לבורא ולפני זה לא. וכל ההבטחה שבתורה מדברת מצד ה' כלפי יעקוב, אתה תעשה, אתה תנסה, אתה ככה וככה ואני אעזור לך ואהיה לידך.

תלמיד: מה זאת אומרת, שכתוב כאן, "שהאדם נולד יצר הרע בא קודם"?

כתוב "שהאדם נולד היצר הרע בא קודם", מפני שכתוב "לפתח חטאת רובץ". מה זאת אומרת לפתח חטאת רובץ? לפתח הרחם שהאדם רק נולד ועדין אין לו כלום, מה ששולט בו זה הרצון לקבל, וזה מדובר ברוחניות לא על הבהמיות שלנו. ואז לפתח חטאת רובץ אומר, שאחרי שהאדם עובר ונולד כעביות דשורש, אז מתחיל להיות עביות א', ב', ג', ד', כלומר, הוספת הרצון לקבל שאותו הוא צריך לתקן ועל ידו לגדול.

אבל מלכתחילה אנחנו צריכים להבין שהיסוד שלנו הוא רצון לקבל, והרצון לקבל בעצמו הוא לא טוב ולא רע. אלא אם לא היה הרצון להשפיע של הבורא מיוחס לתיקון הרצון לקבל, לא היה ברצון לקבל כוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע, אז ללא כוונה על מנת לקבל על מנת להשפיע, אי אפשר להגיד על הרצון לקבל שהוא רע או טוב, זה פשוט טבע.

מתי אנחנו יכולים להגיד שהוא טוב או רע? אם אנחנו מתחילים לייחס אותו כנגד הבורא, ואז על מנת לקבל זה רע ועל מנת להשפיע זה טוב. זאת אומרת, אנחנו לא מדברים על הרצון לקבל אף פעם, אלא על שימושו. ועל מי שנמצא בתוך הטבע, אנחנו לא יכולים להגיד שהוא טוב או רע. לכן אני לא יכול להגיד על זאב שטורף את הכבשה שהוא אכזר, שהוא רע, כי הוא לא רע, זה כוח הטבע והוא פועל לפי חוק הטבע ואין פה לא טוב ולא רע, אלא פעולה טבעית.

אז על מה אני יכול להגיד שיש בכלל רע או טוב? גם לא על האדם שנמצא ברחוב, הרי הוא פועל לפי כוחות הטבע שנמצאים בו, הוא לא יודע מה זה בחירה בכלל, אלא אותו כבשה או אותו זאב יש בו גם מצד הזה וגם מצד הזה והוא משתמש בכוחות האלו.

אז מתי אני יכול להתייחס לאדם שהוא רע או טוב? מתי שיש בו כוונות על מנת לקבל או על מנת להשפיע. ומתי הם נמצאים? מעבר למחסום, כי לפני המחסום כולם נמצאים בטבע אחד, ומשתמשים רק ברצון להנות קצת יותר, או קצת פחות, זה לא טוב ולא רע, זה עדיין בתוך הטבע. אין עדיין כוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע, כי אתה לא יכול אפילו להיות בעל מנת לקבל אם כנגד זה אין לך אפשרות להיות בעל מנת להשפיע.

 יוצא שעל מנת לקבל ועל מנת להשפיע אלה שתי מערכות של עולמות בי"ע דטומאה ואבי"ע דקדושה שבהם הנשמה גדלה בדיוק באותו חוק של "ויתרוצצו הבנים". ואז רק על האדם שעולה במדרגות מעל המחסום אפשר להגיד שהוא נעשה רשע או נעשה צדיק ושוב רשע וצדיק זה לפי הכוונות שבאותו רגע שולטות בו. ועל אלו שנמצאים למטה מהמחסום כתוב "כולם כבהמות נדמו", כי אין בהם לא טוב ולא רע, אלא הטבע.

אז אנחנו צריכים לדבר על לידת הרצון לקבל האמיתי רק מעבר למחסום, לכן אנחנו אומרים שעיבור זה השלב הראשון בלידת האדם, במציאות בהוויית האדם. מה זאת אומרת? שלפני העיבור אין בנו הבחנה שנקראת אדם, הנקודה שבלב מתחילה להראות פעולותיה לאט, לאט, כשהיא גודלת, היא נכנסת לעיבור ומתחילה להיות, זה עדיין זרע שנכנס לעיבור, ואז מתחיל להיות משהו שיהיה אחר כך אדם. 

ולפני זה אומנם יש לנו לבוש בהמי, יש לנו ידיעה על עצמנו, יש לנו רצונות, יש לנו איזה כוחות נפש, אבל זה הכול לא נחשב למה שקיים ברוחניות, זה תחת סף הקיום ברוחניות, זה לא נחשב לחיים רוחניים, אלא עדיין זה נחשב ממש בהמות, כי לא יצאנו מדרגת בהמה שממנה נעשה אדם. מתי נעשה הבהמה הזאת אדם? כשאנחנו מתחילים את העיבור הרוחני הראשון מהמחסום והלאה. לכן כתוב "כולם כבהמות נדמו" ומדובר עלינו, שאנחנו עכשיו עדיין בבחינת בהמות. 

תלמיד: אז מה זה יצר הטוב?

מה שמדובר כאן על יצר הטוב ויצר הרע, בדרך כלל מדובר על שתי מערכות, אבי"ע דטומאה ואבי"ע דקדושה, שהן פועלות על הנשמה. שביניהן הנשמה מתרוצצת, הן כאילו עושות את המאבק שבה, את ההתקוטטות בתוך הנשמה.

תלמיד: איך אני יכול למצות נכון, להגיע למסקנות נכונות מכל מצב ואיך אני יכול לזרז את המעבר למצב הבא?

שאלת שתי שאלות. איך אני יכול לזרז את המצבים שלי?

תלמיד: לזרז ולראות שהם נכונים.

ולראות שהם נכונים. אם אני יודע מראש שאני לא יכול לעשות כלום בעצמי, כך כתוב בכל הספרים, כלומר אני לא יודע, אלא אני שומע וקורא, אז איך אני יכול לבוא מהר למצב כזה שאני מיואש מהכול? אין חכם כבעל ניסיון, אני חייב להגיע למצב הזה בפועל. ואם אני עדיין נמצא במצב שאחרי כל ייאוש אני מגלה שיש לי בכל זאת עוד הזדמנות ועוד הזדמנות לעשות משהו, סימן שעוד לא הגעתי לסוף הניסיונות שלי.

האם בכלל יש סוף לניסיונות שלי? יכול להיות שמיליון שנה אני כל פעם אנסה ואנסה אולי לעשות משהו בעצמי, ואמנם לא יצא לי, אבל אני אף פעם לא אגיע להחלטה סופית שאין יותר מה לעשות, אין יותר מה לנסות.

באמת, מספרית, אם נספור, יש אין סוף ניסיונות שאדם צריך לעבור כדי להתייאש. כי כל פעם מהרצון לקבל יכולים להביא לו עוד איזו הבחנה, שלא ניסית. אם לא ניסית, אז איך אתה יכול להגיד? אולי עכשיו אתה כן תוכל לעשות איזו פעולה על מנת להשפיע או משהו? לכן כשאומרים שאדם ניסה את הכול, ואין לו מה לעשות יותר, לא מדברים בצורה כמותית, אלא מדברים בהבחנה איכותית. שאדם צריך לשים תשומת לב למה שקורה לו, איך הוא מגיע למצב המיואש, בקיצור למצב שהבורא עוזר לו.

אומרים לנו, משלוש עד חמש שנים. מה זה בין שלוש לחמש שנים? על ידי מה הם יודעים שאני אעבוד בקצב כזה שתוך שלוש שנים אני אעבור על כל ההבחנות? אלא יש כאן הבחנה כזאת שאדם מגיע אליה מתוך מאמץ פנימי, לא כמותי אלא איכותי. זאת אומרת, כשבזמן הלימוד הוא חושב רק על המאור המחזיר למוטב, אז בעצם כבר בזמן הלימוד, מתוך הייאושים, מתוך המאבק של ההתרוצצות, גם מזה וגם מזה, משניהם, הוא כבר פונה לבורא שיביא לו את הכוח שינצח, שהבורא ינצח בו.

לכן אין פה מאבק ישירות עם עשיו. מי זה עשיו אם כך? עשיו, אם כך, זה כל הקושי שלי לפנות לבורא בלבקש ממנו את כוחות התיקון, זה עשיו. זאת אומרת, עשיו זו הכוונה על מנת לקבל, לא לתקן את עצמי כנגד הכוונה על מנת להשפיע. אז רק על ידי המאמץ בזמן הלימוד, זו התשובה איך אני מזרז את הזמנים, איך אני מגיע להבחנות האלה יותר מהר. יותר מהר, זה לא עניין כמותי, שעשיתי מיליון פעם או שני מיליון פעם. 

תלמיד: אנחנו שוטפים אחד לשני את המוח שהבורא הוא תענוג. זה מה שכל כך קשה לתפוס בדבר הזה, כי פה מדובר על תענוג, ומה יש כבר בעולם הזה, אנחנו רואים שאין כל כך. אז למה כל כך קשה, בכל זאת?  

אנחנו מדברים על הבורא כמו על מקור התענוג. כשאנחנו נמצאים בייסורים, שומעים ומאמינים שהבורא הוא "טוב ומיטיב" ולהיות לידו, במחיצתו זה ממש תענוג אין סופי, אז מה הבעיה? בוא ניכנס בתוכו, או להיכלות שלו, וניהנה.

העניין הוא שלהתקרב אליו אפשר רק על ידי השתוות הצורה. זאת אומרת, אני יכול ליהנות, אבל בתנאי שאני אקבל כלים אחרים ממה שיש לי עכשיו, ובכלים החדשים האלה אני איהנה. זאת אומרת, זה דבר והיפוכו. אני רוצה עכשיו ליהנות. אומרים לי, "חביבי, אל תהיה ילד. אתה לא יכול ליהנות כמו שאתה חושב עכשיו, כמו שאתה רוצה עכשיו, כמו שאתה חולם עכשיו. זה לא יתקיים אף פעם". "אבל אני רוצה ליהנות עכשיו, במה שאני חושב שטוב לי". "נכון, אבל בזה אתה אף פעם לא תוכל ליהנות". "לא, אז לא. אז מה אתם רוצים ממני? שאני אשנה את הרצונות, וברצונות האחרים אני איהנה?".

זה כמו שילדה קטנה משחקת עם בובה, לפי דוגמת הרב'ה, והיא רוצה ליהנות מהבובה. נותנים לה תינוקת, אימא נותנת לילדה תינוקת שרק עכשיו נולדה והיא אומרת, "תשגיחי, תתני לה מוצץ והכול כמו שאת עושה עם הבובה". והילדה אומרת, "מה זה? עם בובה אני נהנית ועם התינוק הקטן אני לא איהנה. שאימא תעסוק בו. לי יש תענוגים משלי ולאימא תענוגים משלה. אל תגיד שזה יותר נכון, או לא. זה אמיתי, זה לא אמיתי. זה בשבילי תענוגים. גמרנו".

כך אומרים לי, "לא. תחליף את הרצון שלך לרצון אחר, ואז ברצון אחר אתה תיהנה". אבל אם אין לי רצון אחר בינתיים, איך אני יכול להידמות, לדמות אותו? אני רוצה לשחק בחצר שלי כדורגל, מחבואים עם הילדים ואימא נותנת לי מכות, צועקת עלי, "למה אתה לא יושב ולומד", ואני צריך ללמוד, ולהיות איש גדול, ואז אני איהנה מהחיים. אני נהנה עכשיו בחצר מהכדורגל. מה אני צריך יותר, אני לא מבין מה היא דורשת? להחליף רצונות, וברצונות שיהיו לי למדע, למוזיקה, לכל מיני דברים, אז אני איהנה. אם היו אומרים לנו שבאותם הרצונות למחבואים ולכדורגל אני איהנה אחר כך, "רק תשקיע עכשיו, נגיד, חמש שנים בזה", אז אני מבין, אז אני משקיע. כי הרצונות לפניי, את התענוג אני יכול לראות, להבין אותו, אז אין בעיה. אבל אומרים לי, אתה צריך להחליף גם רצון. זאת הבעיה. חושבים שיש בעיה בחינוך. איזו בעיה יכולה להיות בחינוך? אבל אתה אומר לאדם, "אתה תחליף רצון". זה משהו אחר לגמרי. 

לשנות כלי ובכלי החדש ליהנות, זה לגמרי לשנות את כל המציאות שלי. לא מורים ולא תלמידים מבינים את זה. כך זה בחיים שלנו. בגלל זה האנושות כל הזמן נכשלת בחינוך. תראה כמה מבזבזים על חינוך ומה יוצא מזה. 

תלמיד: אמרנו שעד המחסום אדם מתקדם אפילו בעל מנת לקבל, לא חשוב לו כרגע על מנת להשפיע. צריך לפתח את הרצון שלנו, אפילו בעל מנת לקבל לרכוש את הבורא. 

אתה אומר, אנחנו לפני המחסום נמצאים ברצון לקבל. אם כך, אני שלומד ועושה כל מיני פעולות על מנת לקבל רוחניות, האם אני מתחיל לרצות לקבל אותה בעל מנת לקבל, או שיש לי עניין על מנת להשפיע? איך אני מתקדם? איך הייתי לפני כמה שנים ועכשיו? האם היום לעומת כמה שנים קודמות אני יכול לומר שהרצון לקבל שלי יותר גדול או הרצון להשפיע שלי יותר גדול? במה נעשה שינוי? אתם כבר נמצאים כאן כמה שנים, אז אני שואל, האם נעשית ברצון לקבל יותר גדול, האם אתה רוצה לבלוע יותר את כל העולם, אתה רוצה תענוגים שקודם לא חשבת עליהם? עכשיו אתה רוצה אניות, מטוסים, לקנות בניינים, ארמונות, איים? 

לא, אין דבר כזה. אז במה הרצון לקבל שלך גדל? הפוך, אתה יושב, מוכן להסתפק במועט. גשמיות אתה לא רוצה, רוחניות אתה רוצה? אתה רצת רוצה רוחניות, אבל זה נקרא שגדלת? אני שואל אתכם. איפה ובאיזו הבחנה אנחנו צריכים להרגיש "עד שלא מניח לי לישון"? ברצון לקבל הגדול האכזרי? או לקראת הרצון להשפיע?

תלמיד: אני חושב שהרצון לקבל נעשה יותר גדול, אבל רואים ברצון לקבל שיש, שהוא כבר לא נקשר למשהו שכדאי להשיג. מה זה רוחניות ומה זה על מנת להשפיע אנחנו עדיין לא יודעים. רוצים לקבל משהו שעדיין לא יודעים מה זה.

אולי אתה עונה נכון, אני אתן תשובה. הרצון לקבל שלנו נעשה יותר גדול, אבל עם זאת הוא מוגן כך שלא נרצה להשתמש בו. הרצון לקבל שלי, ואני לא מרגיש אותו היום, הוא לתפוס ולבלוע הרבה יותר מכל העולם לעומת קודם. ויחד עם זה, אני לא זקוק לכך. יכולים למנות אותי היום למנהל של כל הבנקים במדינה, למשל. אין לי לזה רצון, אפילו אם אצטרך לעבוד על זה, אני אעבוד כמו במשרה רגילה, כמו כשאני חופר בורות או עובד בכביש. 

זאת אומרת אנחנו לא מרגישים שהרצון הגופני, הבהמי שלנו גדל. יחד עם זה, במקביל לזה, גדל הרצון להשפיע שנקרא ח"ן דקדושה. אני מוכן, מעריך יותר ויותר מה זה נקרא השפעה. אני לא יודע מה זה, אבל מעריך את הדבר הזה יותר. והם גדלים בי זה כנגד זה, שניהם יחד. הרצון לקבל שאני לא מרגיש בו משיכה, כבר נמצא אצלי מכוסה בהכרת הח"ן דקדושה.

תלמיד: אתמול שאלו אותי, למה אתה רוצה להשפיע, ולא ידעתי מאיפה זה בא או למה.

למה אני רוצה להשפיע? אני לא יודע. אלא בא המאור המחזיר למוטב ומתחיל לתת לי לכך חשיבות. לא שאני באמת רוצה כבר להשפיע, אבל המאור מתחיל לתת לי בזה חשיבות כשעדיין זה לא הטבע שלי. הטבע שלי יהיה רצון להשפיע אחרי המחסום, אבל אני כבר מתחיל להעריך את הדבר הזה שאין לי. זה כמו אימא שמטפטפת לי ואומרת, שכדאי לי להיות רופא גדול. אתה יודע מהי אימא יהודייה, הבן צריך להיות מנתח, זה אחד מהדמיונות שלה. אז סוף סוף הילד מתחיל להבין שזה טוב להיות מנתח, טוב להיות רופא. הוא עוד לא יודע איך הוא מגיע לזה, אבל הוא מתחיל להסכים להעריך את המעמד הזה, הוא כבר מתחיל להבין שבמצב הזה יכול להיות שיהיה לו טוב, הוא משחק עדיין במחבואים ובכדורגל בחצר, אבל כשאימא אומרת לו שכדאי להחליף רצון לכדורגל לרצון להיות רופא גדול, אז כבר מאיר לו קצת משהו כנגד המעמד הזה של רופא גדול והוא מרגיש שזה משהו טוב.

תלמיד: מאיפה זה בא?

זה בא מהלימוד. מפני שאנחנו בזמן הלימוד, רוצים או לא רוצים, אפילו באי רצון, מזמינים על עצמנו את הארת המקיפים. מתוך זה הרצון לרוחניות איכשהו מצטייר לנו, ובהדרגה מתחיל להיות אצלנו דבר בעל ערך. וכנגד זה, הרצון לגשמיות, שם איפה שכל האנשים רצים, אפילו אם הייתה לי אפשרות, אין לי רצון לזה. בעצם הוא קיים, אבל כבר מכוסה בתיקון הרוחני.

תלמיד: למה דווקא ייאוש מביא את האדם לפנייה לבורא?

למה הייאוש מביא את האדם לבורא? מפני שהאדם אגואיסט והרצון לקבל שלו שולט בו. הוא מרגיש שהוא מסוגל, אני אמלוך. ורק אחרי שהוא מבין שהוא לא מסוגל והרצון לקבל הוא דווקא לרעתו, אז כנגד הרצון לקבל, הוא מגלה את הבורא. זה מה שאנחנו אומרים, שהוא מבקש מהבורא שיתקן אותו, שישנה אותו. כי בזה שאדם מגלה שהרצון לקבל זה הטבע שלו, מתברר לו שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר עם זה, כי עם הטבע אין מה לעשות.

תלמיד: ברגע הזה שהאדם מיואש ופונה לבורא יוצר את שיווי הצורה? מה הקשר בין הרגע של הייאוש כשהאדם פונה לבורא, ליצירה של שיווי הצורה?

אין קשר בין הפנייה לבורא, לבין פעולת הבורא על האדם, שאדם בזה משתנה אחרי פנייתו. מפני שפעולת הבורא נעשית בניתוק מבקשת האדם. אתה פונה אלי ומבקש, אני נותן לך כוח שמתקן, שמשנה אותך. הקשר הוא רק שזה גורם לזה, לא יותר. לא שאדם בכוח שלו מפעיל משהו, רק בבקשה שלו, הוא מפעיל את כוח הבורא.

תלמיד: אמרת שבן אדם רוצה או לא רוצה הוא מזמין אור מקיף. איך אני יכול להזמין אור מקיף בלי לרצות?

אדם שלומד בספרים ולא מתרכז בכוונה לעורר אור מקיף על עצמו, אבל מתוך שהוא סובל ובכל זאת בתת הכרה מצפה למשהו מהספר, זה נקרא שהוא מושך על עצמו אור מקיף. זה מה ששאלו אותי אתמול, "מה אתה רוצה כל כך בהשפעה, בזה שאתה מפזר ונותן פרסום כזה לחכמת הקבלה, למה כולם צריכים ללמוד?". אני לא אקרא להם מבעל הסולם, "שלפיכך אנחנו צריכים לפתוח בתי מדרשות", כי מה זה יעזור להם לקרוא. בשבילם בעל הסולם הוא לא איזה שכל עליון שצריכים לקבל אותו, לעבוד ואחר כך להבין. 

הסברתי להם, שכל אחד מאיתנו בזמן שהוא סתם קורא ספרים אמיתיים, במידה שהוא משקיע בזה, הוא מושך על עצמו אור מקיף מאותה מדרגה ממנה הספר נכתב. אומנם כל אחד מאיתנו מושך קצת את הכוחות האלה, אבל מפני שיהיו נגיד מיליונים שיקראו את זה, אז כבר יבוא מלמעלה לעולם הזה הרבה אור מקיף. ואז אם לא באיכות, אז לפחות לפי הכמות זה ייתן כוח כזה שהעולם הזה ישתנה לטובה יותר מהר. וזה נכון. 

לכן חשוב לנו שיהיו מסות, וגם לנו זה חשוב. אדם אומר "אני עכשיו יושב בבית, השעה 02:30 בלילה, האם לבוא ב03:00 ללמוד, או לא לבוא ב 03:00 ללמוד? היום אני לא מסוגל לחשוב על כלום, לא לתת יגיעה ולא לתת כוונה, ואם אני אשב, אז בטח אירדם ליד הספר, שום דבר לא יקרה". אסור כך להגיד. אפילו אם תשב מול הספר בלי שום כוונה, תקרא כמו חמור, ואולי לא יתנו לך מלמעלה להכניס אפילו מילה אחת לתוך המוח, אבל היגיעה הזאת היא מזמינה אור מקיף והוא מתקן אותך. לכן לא לעשות כאן שום חשבונות. לעומת זאת אי אפשר יותר מ-3-4 שעות ביום ללמוד, ביתר השעות אתה חייב להיות עם הרוח שקיבלת מהספר בכל מאורעות החיים שלך, אחרת אתה לא מממש את מה שקיבלת. 

תלמיד: בזמן השיעור, האם אנחנו צריכים להכניס מחשבה על הקבוצה או רק אני והבורא?

אני לא מבין אותך. האם בזמן השיעור כשאני פונה לבורא, אני צריך לחשוב על הקבוצה?

אנחנו נמצאים בעולם הזה, יש קיר בינינו לבין העולם העליון, לבין הבורא, משם באים אלינו כל מיני כוחות שמפעילים אותנו. אנחנו רוצים לשפר את הכוחות האלו שהם יהיו לטובתנו. לכן אומרים מקובלים שאתה יכול לשפר את זה, איך? אנחנו כתבנו לך ספר ובספר הזה כתוב על פעולות רוחניות שקורות בעולם ההוא. כתוב שצריכים ללכת במדבר, לבנות אוהל, להקריב קורבן. או שכתוב בצורה אחרת כמו שהנביאים כותבים. או כמו בחכמת הקבלה, שזה עולה לזה ויורד לזה, עושה זיווג כזה. או כמו בשולחן ערוך, שצריך כך להניח תפילין, לעשות כך וכך. כולם מדברים על פעולות רוחניות, ומה שהם כותבים אין לזה שום קשר אלינו, אלא זו מכונה שעובדת מעבר לקיר הברזל ואין לי אליה שום גישה.

בפרט שאנחנו קוראים את הסידור של המקובלים, "קח קצת אור מפה, תכניס אותו לשם, תעלה את הספירה הזאת לכאן, תערבב אותה עם זה, תעשה זיווגים כאלה". איך שזה כתוב בסידור, זה בכלל, אלו פעולות שלא שייכות אלי. לכן בשביל מה לי לקרוא את זה, בשביל מה לי ללמוד ספרים. והספרים האלה, מה זאת אומרת שאני לומד אותם? אני קורא על פעולות ותופעות רוחניות שהמקובל הרגיש, אז הוא הרגיש, מה זה עוזר לי.

אומרים, אם אתה קורא את זה, אז מגיע אליך אור מלמעלה מאותה מדרגה, מאותה דרגה, מאותו מצב שבו הוא ישב וכתב. גם עכשיו הוא יושב וכותב שם, ברוחניות שום צורה לא נאבדת. כשאני קורא עכשיו משפט ב"תלמוד עשר הספירות" מדברי האר"י, "והנה צריך להבין מאוד אמיתיות עניין הפנים ואחור", או שאני קורא מה שאומר על זה בעל הסולם "הריבוע פירושו אותיות ה'", אני כביכול פונה לאותו מצב שבו האר"י או בעל הסולם יושבים, כותבים ומרגישים בפנים בתוכם, בכלים הרוחניים שלהם, את התופעות הרוחניות האלו. אני פונה לאותו מצב של הנשמה הזאת שנקראת אר"י או הנשמה שנקראת בעל הסולם, ממש באותו מעמד שהוא יושב, מה זה יושב? נמצא בהרגשה של מה שהוא כותב ומביע כאן במילים, לאותה נשמה ולאותו מצב אני פונה.

מה זה נותן לי? אני רוצה לקבל משם את כוח התיקון. אומרים לי "הנשמה של המקובל נמצאת שם ואתה נמצא כאן, ביניכם קיר ברזל, שום דבר לא עובר מפה לשם ומשם לכאן, אלא רק הארה קטנה שנקראת אור מקיף. רק האור המקיף הזה יכול להציל אותך, עליו כתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין, בא המאור ומחזיר למוטב", רק על המאור הזה". לכן יש לי רק פעולה אחת, לשבת ליד הספר ולעורר את המאור הזה. כל יתר הפעולות שאני עושה בחיים חייבות להיות מכוונות לאותו רגע שאני יושב ליד הספר ומעורר את האור המקיף עליי.

אתה שואל, "אני צריך כאן לחשוב על הקבוצה או לא?". תחשוב על סבתא שלך, אני לא יודע על מי, אם זה יעזור לך לעורר אור מקיף. תעשה בירור מה נמצא ברשותך שיכול להגדיל לך את האור המקיף.

אנחנו לומדים את כל הדברים שכותבים אותם מקובלים, מה שהם ממליצים לנו לעשות כדי לעורר אותו אור מקיף. אנחנו רואים שבחכמת הקבלה יש שני חלקים. חלק אחד שיש בו מכתבים, מאמרים, שירים, מה שאתה רוצה, וזה כדי לעורר את האדם, לכוון אותו, להכין אותו למעמד לשבת בצורה נכונה מול הספר. והחלק השני שבקבלה, אלו הספרים היבשים שמדברים על אורות, כלים, פרצופים וכן הלאה. 

על ידי ספרים, מאמרים, מכתבים ומוזיקה, כל הדברים האלה, אנחנו מכינים את עצמנו, ואחר כך פותחים את ספר הלימוד, "תלמוד עשר הספירות". זאת אומרת, את כל החיים, את כל המציאות אנחנו צריכים להביא למצב שישמש לי כמניע, כמפתח להגביל את האור המקיף. איך אני אז מתייחס לכל המציאות? רק בצורה כזאת. בית, משפחה, ילדים, עבודה, ודאי מאמרים ומכתבים שאני קורא, חברים, לא חשוב מה, כל החיים הם רק לנקודה הזאת - בזמן הלימוד להתרכז באיכות היגיעה, מה בזה תלוי בי ומה בזה לא תלוי בי.

אז מה לעשות? אני פונה לאותם מקובלים ואני מגלה שיש לי רק בחירה חופשית אחת, חירות הרצון היא באחד, להתפעל מהחברה. אם אני על ידי החברה אגביל את הרצון שלי, ובזמן הלימוד אני אפעיל אותו ביתר עוז, אז אני אמשוך על עצמי יותר אור מקיף. 

יוצא ככה, שכל המאמרים והמכתבים, אפילו זה, וודאי מאורעות החיים שלי, מה שלא תגיד, את הכול אני צריך לקבץ כבר לא סביב משהו, אלא רק סביב החברה. הוא אומר שרק מהחברה אני יכול להתפעל ולהגביל את הרצון ואת עוצמת הדרישה שלי לאור מקיף. לכן אני צריך עכשיו חברה שמדברת רק על דבר אחד, איך אנחנו יכולים למשוך האור המחזיר למוטב שיתקן אותנו.

אני רואה כאן קבוצה מספר 2 שמדברת על איך אנחנו יכולים לעשות את זה. קבוצה מספר 1 כבר לא כל כך, אולי קורה להם היום משהו. קבוצה מספר 4 עוד יותר. אז לפי זה אני רוצה לבחור את הקבוצות ולעבור מקבוצה אחת לשנייה לשלישית ולרביעית, לא חשוב למה. או שאת הקבוצה שאני נמצא בה אני צריך לשפר. אם אני משפר את הקבוצה שלי, אז בזה שאני משפר אותה, אני בונה את הרצון שלי בצורה הנכונה ביותר.

אם קבוצה מתייאשת או נופלת, אז יש לי עוד יותר הזדמנות, כי בזה אני עושה את הדבר היחידי שנמצא ברשותי לעשות בכלל בעולם הזה, לעורר את הקבוצה לדרישת התיקון על ידי אור מקיף, אין יותר. צריך להתרכז בדיוק בנקודה אחת, לא לברוח ממנה, ואז אתם תצליחו בטוח. וגם מזה אני צריך להבין איך עובדים אם יש לנו כמה קבוצות. 

אתם יודעים איך עובד מנוע? יש בוכנות, צילינדרים, אחד עולה, השני יורד, אבל כולם מסובבים אותו ציר שמסובב את הגלגלים. 

תלמיד: גל הארכובה.

גל הארכובה. כך בעצם צריכות לעבוד קבוצות, אחת עולה, השנייה יורדת, אבל כל אחת גם כשהיא יורדת, הירידה שלה היא כדי לסובב, וגם כשהיא עולה, עד שהיא עולה היא לא עושה כלום, הפעולה היא דווקא בזה שהיא יורדת. יש פה עניין והיפוכו, צריכים להבין את העיקרון הזה איך זה עובד ברוחניות. אבל בסך הכול כולם מסובבים אותם הגלגלים. 

לכן צריכים רק להתייחס לשאלה אחת, דרישה לתיקון על ידי הספר. אם הקבוצה מעוררת אותי לזה, אז היא קבוצה טובה, אם היא לא מעוררת, אז חפש מהר מקום אחר, חבל על הזמן. 

תלמיד: אבל תכלס בזמן הלימוד?

תכלס בזמן הלימוד אתה צריך לשבת עם הרצון לקבל אור מקיף. כשאתה רוצה לקבל את האור המקיף שלך שיתקן אותך, אז כביכול אתה עובד עם הרצון לקבל שלך, אתה רוצה להיתקן, אתה רוצה שהוא ישפיע עליך, אבל זו רק נקודה אחת. 

הנקודה השנייה לאור מקיף היא, שהיא צריכה להיות על מנת להשפיע. אם יחד עם זה אני חושב שאני עושה את זה עם הקבוצה יחד, כדי שכולנו יחד נהנה מזה, ואנחנו יחד עובדים בזה, אז בזה אתה מגדיל גם את נקודת המלכות וגם את נקודת הכתר.

מה אתה מצפה מהאור הזה שיביא לך, מה הוא יביא לך, מילוי לרצון לקבל?

תלמיד: לא, שיפור תכונות. 

שיפור תכונות. מה נקרא אצלך שיפור תכונות?

תלמיד: שיפור תכונות נקרא אצלי שאני רוצה תכונות של הבורא.

אתה רוצה תכונות של הבורא, יופי. איך אתה יכול לרצות תכונות של הבורא? מה זה נקרא לבקש שיבוא אור מקיף? זה נקרא לבקש שתהיה בי תכונת ההשפעה, שהיא תבוא אליי ותשב בי ותהיה שלי. איך אני יכול לבקש?

אם יחד עם זה אני מתאר לעצמי את ההשפעה שלי לקבוצה שלי, אז אני כבר יכול לתאר אם כך את פעולת האור עליי. ואז יש לי מאיפה לדרוש באמת פעולה נכונה, ולא לעשות חשבונות "תבוא אליי כדי שיהיה לי טוב". אז אני מבין מהי התוצאה שהאור צריך לעשות בי, ואני באמת חושב כלפי האור שמחזיר למוטב, ולא כלפי איזה בנק שישלח לי צ'ק, על מנת לקבל. לפחות שיהיה משהו על מנת להשפיע שמתבטא אצלנו בחברה.

אם אני לא מכניס את החברה, את ההשפעה שלי לחברה, את כל החברים שלי יחד, בבקשה שלי למאור המחזיר למוטב, אז אני לא פונה למאור המחזיר למוטב. אני פונה למישהו אחר, "תביא לי משהו, תמלא אותי, תמלא את הכלים דקבלה שלי", ואני לא מצפה שיהיו לי כלים דהשפעה. לחשוב בזמן הלימוד, בפנייה לבורא, על החברה, זה לסדר את הפנייה שלך נכון. זה כמו מין מסננת, מין מנגנון שלוקח את הפנייה האגואיסטית שלך ונותן לה צביון קצת אלטרואיסטי, אם אתה חושב ממך דרך החברה לבורא. 

תלמיד: אבל מלכתחילה אני בונה את החברה כדי שתספק לי דברים, אז איך אני יכול בזמן הלימוד לחשוב כך?

אני לא יודע מה זה שאתה בונה את החברה שתספק לך דברים. אתה צריך להגיד לעצמך, שאתה בונה חברה כדי שהם יספקו לך כוחות. איזה כוחות, האם דלקבל?

תלמיד: לבקש תיקון.

אם לבקש תיקון, אז איך יכול להיות שבזה לא תהיה נכללת החברה עצמה? איך יכול להיות שבבקשה שאתה פונה לבורא אתה תפנה לבד? אם אתה רוצה באמת שהבקשה הזאת תהיה נכונה, אז אתה צריך לבקש קודם עבור כל העולם, אחר כך עבור כל האומה, אחר כך עבור כולם כולם, עבור החברה, ואחר כך עבור עצמך.

תלמיד: איך אפשר לעשות את זה?

אתה לא צריך לעשות את זה. אבל אומרים שלאט לאט כשאתה נכלל מהחברה, אז הם נעשים כל כך קרובים וחשובים לך, שאתה כבר יכול לכלול אותם גם בבקשה.

תלמיד: אם הקבוצה לא מעוררת אותי לדרישה ללימוד, אז אמרת שהיא לא טובה, אמרת שמקבוצה כזאת לברוח.

מקבוצה רעה שלא מעוררת אותך לדרישה לאור מקיף, והדרישה הזאת צריכה להיות לצורך התיקון. במקום אור תתאר מיד כוח דלהשפיע, כוח השינוי, לא מילוי בלבד אלא שינוי, כי אנחנו צריכים להבין שהשיפור שלנו נקרא קניית המסך. אם חברה לא יכולה לספק לך רצונות כאלו, אז אין לך ברירה, או לשפר את החברה או לעזוב אותה. 

תלמיד: כלומר אני צריך קודם כל לנסות להשקיע בה כדי לשפר אותה.

אז תשקיעו בחברה ותשפרו אותה, מה הבעיה?

תלמיד: כי אמרת לברוח.

לא, או זה או זה, קודם אתה בודק אם אתה יכול משהו לעשות. יש חבר'ה כאלה שיושבים כאן והם לא מרגישים שיש כאן חברה שכדאי להם להיכנס בה. ואני אומר, שאין דבר כזה שחברה אף פעם לא יכולה להתאים לאדם, אדם עושה את החברה לעצמו. ככל שהוא משקיע בחברה, כך הוא מקבל על זה תגובה מלמעלה, לא חשוב איזו חברה. תן לי חברת פושעים כדי שקצת אני אוכל לשפר אותם שירצו רוחניות, טיפה, אתה לא יודע כמה אפשר לקבל דרך חברה כזאת, יותר ממה שבכל החברות הגבוהות, הצדיקים, לא יודע מה. 

השקעת האדם היא הכלי שלו, ולא גובה החברה וכמה הם מבינים בכלל, על זה אין מה לדבר. קח חבר'ה מתחילים שבאים לפעמים דרוכים, ותראה איך אתה יכול לעבוד איתם, איך הם לא יתנו לך מנוחה, איך הם ירצו ממש. זה לא תלוי בוותק, הוותק לא נחשב ברוחניות לכלום. לא סתם כתוב "יהיו בעיניך כחדשים", כל יום שיהיה כחדש, כי באמת ברוחניות כל רגע נחשב לאפס ושוב מתחיל להיות חשבון, כל רגע. מדרגה היא מדרגה שמתחילה תמיד מאפס. 

(סוף השיעור)