שיעור בוקר 29.08.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 560,

מאמר: "מהו לפום צערא אגרא"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 560, מאמר "מהו לפום צערא אגרא".

מהו לפום צערא אגרא

תשמ"ז - מאמר כ"ט
1986/87 - מאמר 29

"הנה אנו מוצאים בדברי חז"ל (אבות פרק חמישי) וזה לשונם "בן הא הא אומר, לפום צערא אגרא". ויש להבין התנאי הזה, מהו זה ניתן להבין "לפי העבודה הוא השכר".

כמו שכתוב (בשיר של "כל מקדש") וזה לשונו "שכרו הרבה מאוד על פי פעלו". אם כן יש להבין, מהו "לפי הצער כך הוא השכר". אלא היה צריך לאמר "לפום עבודתו כך שכרו". אם כן מהו הפירוש "לפום צער הוא השכר".

וכעין זה מצאנו בזהר (כי תצא, דף י"ט, ובהסולם אות נ"ד) וזה לשונו "וכעין זה יהיה הגאולה. אם זכו, יצאו ברחמים, זה שכתוב, בטרם יבוא חבל לה, והמליטה זכר, ויצאו ברחמים. ואם לא מקדים רחמים, יצאו בצער. וטוב שיקדים צער ודין, להמשיך הרחמים. ומשום זה העמידו חכמים בעלי המשנה, לפום צערא אגרא", עד כאן לשונו.

וכמו כן דברי הזה"ק צריכים ביאור:

א. מדוע בכדי להמשיך רחמים, צריכים להקדים צער ודין, כמו שכתוב "טוב שיקדים צער ודין, להמשיך הרחמים".

ב. במה שאמרו "לפום צערא אגרא", היינו "לפום הצער כך הוא השכר". הלא חז"ל אמרו (אבות, פרק ראשון) וזה לשונם "הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס". אם כן, איך מותר לעבוד על השכר. והם אמרו "לפי צערא אגרא". הלא אסור לעבוד בשביל שכר.

ולהבין זה, צריכים מקודם לדעת, את מה הם מכנים "צער", "יגיעה", "דין". ולאיזה שכר הם אמרו "לפי הצער, כך הוא השכר". ידוע, כי "אין אור בלי כלי". כלומר, שלא יכולים למלאות את החסרון במקום שאין חסרון. אלא במקום שיש חסרון, שם שייך לומר, שצריכים למלאותו. ומשום זה ברא הקב"ה חסרון, הנקרא "רצון והשתוקקות לתענוג".

ובחינה זו נקראת "מלכות דאין סוף ב"ה", שזהו המכונה "בריאה". כידוע, שזהו הנקרא "ובורא חושך", בכדי לתת לה אור ותענוג. ולמדנו, שנקראת בחינה זו "אין סוף", מסיבה, שבחינה זו הנקראת "רצון לקבל", בכדי למלאות החסרון שבהשתוקקות לתענוג, לא עשתה סוף, כלומר שעוד לא אמרה "אני לא רוצה להשתמש בכלי זה", אלא כן קבלה את הטוב והעונג.

ואח"כ הכלי הזה שלקח השפע, אמרה "אני לא רוצה להיות מקבל, אלא אני רוצה להיות כדוגמת הבורא, כלומר גם כן להיות משפיע". אבל איך זה אפשר. כלומר, אם אנו מדברים ברוחניות, שהיא משתוקקת להיות בדביקות הבורא, ואיך היא יכולה לומר "אני לא רוצה לקבל". הלא זה נגד כוונת הבורא, היות שרצון הבורא הוא להטיב לנבראיו. ואיך המלכות אמרה "אני לא רוצה, שכוונת הבורא תצא לפועל". כי רצון הבורא לא יכול להתקיים, אלא בזמן שהתחתון מקבל, מה שהוא רוצה לתת. ואם אין התחתון מקבל, אף פעם לא תצא כוונת הבורא לפועל.

והתשובה היא, שמלכות אמרה "כן אני רוצה לקבל, אני לא רוצה ללכת נגד רצון הבורא, שהוא רוצה לתת, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו", אלא אני לא רוצה לקבל מטעם להרגיע את ההשתוקקות שלי, והגם שאני מרגישה חסרון גדול, ואני רוצה למלאות את רצוני עם שפע עליון, מכל מקום מסיבה זו אני לא רוצה לקבל. אלא על כוונה זו הוא תקבל, זאת אומרת, בשביל הרצון לקבל שיש בי. על זה אני רוצה לוותר, היינו שזה ישאר בחלל פנוי בלי שפע. והיות שהמאציל רוצה, שהתחתון יקבל טוב ועונג, מטעם זה אני כן אקבל. כלומר, אני מקבל מטעם שהבורא רוצה לתת. שהנאה שלו היא שהוא משפיע. מסיבה זו אני הולך לקבל. וזה נקרא "מקבל על הכוונה דלהשפיע", כי בזה אני משפיע להבורא, שהרצון שלו הנקרא "רצונו להטיב", יצא לפועלו.

ובלשון הקבלה נקרא זה, שעושה מסך על השפע עליון, ואינה מקבלת אותו, עד שעושה חשבון על השפע הזה, כמה אחוזים היא יכולה לקבל בעל מנת להשפיע, תקבל. והשאר, אם תקבל, זה יהיה בעמ"נ לקבל, זה ישאר פנוי בלי שפע.

ולפי הכלל "מה שרצון בעליון, נעשה חוק מחויב בתחתון", נמצא, זה שהמלכות אמרה, "אני לא רוצה לקבל בעמ"נ לקבל", המכונה "צמצום", גרם שממנה ולמטה כבר יש איסור לקבל בעמ"נ לקבל. ואם כן רוצים לקבל, כבר נעשים נפרדים מהבורא, היות שהוא המשפיע, והמקבל הוא בהפכיות הצורה, ו"שינוי צורה עושה פירוד ברוחניות". ומכאן נעשה מקום לקליפות, שהם נפרדים מ"חיי החיים" והם נקראים "מתים".

ומזה יצאו אח"כ ב' מערכות, קדושה וקליפה. וזהו כמו שכתוב (הקדמה לספר הזהר, אות י') וזה לשונו "ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם, והבדילם לב' מערכות, שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה, והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום, שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, ונשאר משועבד, עד י"ג שנה, והוא זמן הקלקול. וע"י עסק המצות מי"ג שנים ואילך, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע. שבזה הולך וממשיך נפש קדושה משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. והוא הזמן של התיקון".

והנה הסדר הנ"ל שאומר, שעד י"ג שנה האדם נמצא בשליטת הקליפות, האדם ממלא כל צרכו בשלימות גמורה, ואין אף אחד מי שלא ילך בתלם זה של זמן קלקול, היות שהדרך הזה הוא טבעי. כלומר, שכל מה שהוא עושה, הוא חס ושלום לא פוגם בהרצון לקבל לעצמו. אבל לאחר י"ג שנים, שהאדם מתחיל לעבוד בתו"מ על הכוונה לצאת משליטת הטומאה, אלא רוצה לעבוד להיפך, היינו שבכח תו"מ שהוא מקיים, יהיה לו הכח לבטל הרצון לקבל, הנמשך מהמערכה של טומאה, כן העבודה הולכת בכבידות, מסיבת שזהו נגד הטבע. [ואני, מ. לייטמן, שמעתי מרבי מורי רב"ש ז"ל, שאת המספר י"ג, בעל הסולם כתב כדי לטשטש הענין]."

"היות שהאדם נולד ברצון לקבל לעצמו. ופתאום הוא בא להגוף, ואומר לו, שמע, עד עתה היית עובד במחשבה דיבור מעשה לטובת עצמך. ומכאן ולהבא, אני רוצה שאתה תעבוד רק לטובת הבורא. כלומר, שכל המעשים שאתה עושה, יהיה הכל על הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו.

כשהגוף שומע דברים כאלו, הוא מתנגד בכל תוקף, הן במוחא והן בליבא. ולפי ההתגברותו של אדם, בשיעור זה הוא מגלה את התנגדותו בכל מיני טענות, כמו הטענות של המרגלים, שדברו על ארץ ישראל, כמו שמפרש הזה"ק (שלח, דף כ', ובהסולם אות נ"ט) וזה לשונו "ויעלו בנגב". פירוש, שבני אדם עולים בתוכה, בנגב. היינו בלב עצל. כמי שמשתדל בחנם, ביבשות, שחושב שאין בו שכר, הוא רואה שעושר עולם הזה אבד בשבילה, הוא חושב שהכל אבד.

עוד שם (באות ס"ג) "וישובו מתור הארץ". היינו, שחזרו לצד הרע, וחוזרו מדרך האמת, שאמרו "מה יצא לנו. עד היום לא ראינו טוב בעולם. עמלנו בתורה, והבית ריקם. וישבנו בין הירודים שבעם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתוכו. מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך, טוב הוא עולם העליון ההוא, אבל מי יכול לזכות בה".

ובהאמור רואים אנו, שטענת המרגלים באה רק לאחר היגיעה, שכבר התחילו לעבוד בעמ"נ להשפיע, כמו שכתוב בזה"ק, שאמרו "עד היום לא ראינו שום טוב בעולם. עמלנו בתורה". ועוד אמרו "מוטב שלא היינו יגעים כל כך". שפירושו, שכבר השקיעו עבודה רבה בכדי להגיע בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא "ארץ ישראל". כי "ארץ" נקרא רצון, "ישראל" נקרא ישר-אל, כלומר שהרצון שלהם הוא, שהכל יהיה ישר-אל, ישר להבורא, ולא להקליפות, ששליטתם היא ברצון לקבל לעצמו, כנ"ל.

אבל אמרו המרגלים "טוב עולם העליון ההוא, אבל מי יכול לזכות בה". רואים אנו, שהרע שבאדם המפריע מלכנס לדרך האמת, שהוא לעבוד רק בעמ"נ להשפיע, הוא לא מתגלה בפעם אחד. אלא הכל הולך על דרך "זה לעומת זה". כפי שיעור ההתגברות בעמ"נ להשפיע, בשיעור הזה מתגבר העל מנת לקבל.

ומשום זה האדם חושב, שהוא הולך אחורה ולא קדימה. אבל האמת היא, שהוא כן מתקדם. והוא יכול לראות בזה, שכל כמה שהוא משתדל ללכת בעבודה דהשפעה, הוא מקבל יותר משיכה להרצון לקבל. כלומר, שמטרם שהשקיע כוחות ללכת בדרך של השפעה, לא היה לו כל כך משיכה לאהבה עצמית.

מה שאין כן לאחר שנכנס בעבודה דלהשפיע, הוא רואה, במקום שהרצון להשפיע צריך להיות אצלו יותר חזק, והרצון לקבל יותר חלש. והוא שואל, מהו הרויח מעבודתי דעמ"נ להשפיע, שהרצון לקבל נעשה יותר חזק. כלומר, שקיבל אצלו עליה בדרגה, היינו שנעשה יותר חשוב, והרצון להשפיע יותר חלש. כלומר, שהוא אצלו במדרגה יותר נמוכה, לאחר שהתחיל בעבודה זו לקנות כלים דהשפעה.

נמצא, שרק בזמן שהתחיל בעבודה דלהשפיע, באים טענת המרגלים. כלומר, מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, ועבודתו היתה כמו כל הכלל, הוא היה יודע, שהוא לומד תורה ועוסק במצות, ולא היה לו שום צער בזמן שהיה עובד עבודתו בתו"מ. מה שאין כן לאחר שהתחיל בעבודה דלהשפיע, אפילו בזמן עבודתו, הוא מרגיש צער ויסורים.

ובאמת טענת המרגלים, שבאה אז במוחו, הוא רואה, שכל מה שהם אומרים, הם צודקים. וזה גורם לו, שהוא "תוהה על הראשונות". כלומר, הוא ברוגז על מי שהכניס אותו בעבודה זו דלהשפיע. הלא הוא היה חי בעולם שכולו טוב, וממש היה מרגיש "אשריך בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא". וכאן ממש הוא שומע מהגוף שלו טענת המרגלים "עמלנו לריק, ובעולם העליון מי יכול לזכות לזה".

נמצא, שהוא מרגיש עצמו מחוסר כל. זאת אומרת, כי עכשיו הוא רואה את האמת, שהרע שבו שולט עליו, ואין לו רשות להמיר את פיו, וללכת נגד רצונו ודעתו של הרצון לקבל לעצמו. וממש הוא מרגיש, איך שהוא נפרד לגמרי מהקדושה, והוא נמצא בקבוצת המתים, היינו בבחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים", משום שהם נפרדים מ"חיי החיים", עכשיו הוא מרגיש זה בפועל ממש.

מה שאין כן מטרם שנכנס לעבודה דלהשפעה, הוא היה אומר על עצמו, הוא שייך לקבוצת עובדי ה'. וכל המרץ שהיה לו בעבודה, היה מביא לו כאב וצער, בזה שהיה רואה, שיש אנשים שלא הולכים בדרך ה'. אבל על עצמו היה בטוח פחות יותר, שהוא נקרא "עובד ה'".

ועכשיו הוא רואה, מה עלה בגורלו, בזה שיעצו לו ללכת בדרך הנ"ל. רק צער וכאב, בזה שאין לו עולם הזה. היינו, בעולם הזה הוא רואה, שהוא לא בסדר עם ה'. היינו, שירגיש שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', ולתועלת עצמו אינו רואה סיפוק בה. והגם שלא יכול לצאת מתועלת עצמו, אבל סיפוק גם כן לא מוצא בתועלת עצמו.

ועכשיו בעולם הבא, איך הוא יכול לקוות ולומר לעצמו, שיהיה לו שכר בעולם הבא. הלא הוא רואה עכשיו האמת, שאין לו שום כוונה שיעבוד לתועלת הבורא, שתהיה לו היכולת לומר, מגיע לי שכר בזה שעבדתי עבור ה'.

ובהאמור אנו רואים, שדוקא בזמן שהאדם מתחיל ללכת בדרך של השפעה, אז הוא בא למצב של כאב וצער, ולהרגשת היגיעה שישנה בעבודת ה'. כלומר, כי היגיעה מתחלת לפעול בזמן שרוצים לעבוד לטובת ה'. שרק אז באות אליו טענות המרגלים, ומאוד קשה להתגבר עליהן. ויש הרבה שבורחים מהמערכה ונכנעים לטענת המרגלים.

ואלו שלא רוצים לזוז, אלא שהם אומרים, אין לנו לאן לפנות, הם סובלים מזה שלא יכולים תמיד להתגבר עליהן. והם נמצאים במצב עולה ויורד. וכל מה שמתגברים, הם רואים שהם יותר רחוקים מהמטרה, שהם רוצים לזכות לדביקות ה', שהוא בחינת השתוות הצורה.

ושיעור הצער שהם צריכים לסבול, הוא מטעם, שאליבא דאמת, אין האדם מסוגל בכוחות עצמו לצאת משליטת קבלה עצמית, משום שהוא הטבע שהבורא ברא את האדם, ורק הבורא בעצמו הוא יכול לשנות. כלומר, כמו שנתן להנבראים רצון לקבל, כמו כן הוא יכול לתת להם אח"כ רצון להשפיע.

אלא לפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון", משום זה צריך האדם להשיג מקודם חסרון. כלומר, שירגיש שחסר לו הכלי הזה, הנקרא "רצון להשפיע". וענין הרגשה, שאי אפשר להרגיש שום חסרון, אם לא יודעים מה הוא מפסיד, ע"י זה שאין לו הכלי, הנקרא "רצון להשפיע". ומשום זה מוטל על האדם לעשות חשבון נפש, מה גורם לו, שאין לו הרצון להשפיע.

ולפי ערך ההפסד, בשיעור זה הוא מרגיש צער ויסורים. וכשיש לו החסרון אמיתי, כלומר שכבר יכול להתפלל לה' מעומק הלב, על מה שאין לו הכח שיוכל לעבוד לתועלת ה', אז כשיש לו הכלי, היינו חסרון אמיתי, זהו הזמן אמיתי שתפילתו מתקבלת. ומקבל סיוע מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו".

ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש "לפום צערא אגרא". הכוונה, לפי החסרון שיש לו, כלומר לפי מה שהוא מרגיש צער, בזה שאינו יכול לצאת משליטת הרע. ו"רע" נקרא, שהוא מרגיש שזה דבר רע. כלומר, שרואה איזה רעות הכלי קבלה גורמים לו. אז הוא מרגיש צער ממש. וזה נותן לו צורך, שה' יעזור לו. ומקבל "אגרא", היינו שכר על הצער שהיה לו. וזה שכתוב "לפום צערא", כפי שיעור השלם שיש בצער, כלומר בהבנת החסרון, "אגרא", אז הזמן שיבוא השכר כנ"ל, "כי אין אור בלי כלי".

וממילא מובן לנו מה ששאלנו, לפי מה שאמרו חז"ל "אל תהי כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס". היינו, שאסור לעבוד בכדי לקבל שכר. והוא מטעם, שע"י קבלת השכר הוא נעשה נפרד מהבורא, שהוא המשפיע, והאדם רוצה לקבל.

התשובה היא, השכר שהוא מבקש עבור היגיעה שלו, הוא שיוכל להתגבר על הכלי קבלה, ויוכל לעבוד בעמ"נ להשפיע. אם כן שכר כזה אדרבה, השכר הזה יביא אותו להיות דבוק ב"חיי החיים". זאת אומרת, השכר הזה שהוא מצפה, הוא שיתנו לו כוחות לעבוד בלי שכר המגיע לכלי קבלה, שע"י נעשה נפרד, אלא השכר המגיע לכלי השפעה, שבזה הוא נעשה מקורב לה'.

ובזה נבין גם כן מה ששאלנו, מה שאנו שרים בזמירות של שבת "שכרו הרבה מאוד על פי פעלו". ויש להבין:

א. וכי מותר לעבוד בשכר. אם כן מדוע אומר "שכרו הרבה מאוד".

ב. "שכרו הרבה מאוד על פי פעלו". מהו החידוש, הלא בכל דבר מקבל יותר שכר, אם הוא מרבה יותר עבודה. אם כן מהו "שכרו הרבה מאוד". הייתי מבין אם הוא אומר "שכרו הרבה מאוד, אפילו שלא נתן כל כך יגיעה, ומכל מקום יש לו הרבה שכר".

ובהנ"ל יש לפרש, שענין "פעלו" אינו דומה לעבודה גשמיות. כי מקבלים שכר לפי התוצרת שאדם נותן. כי תוצרת נקרא חיוב. כלומר, שיש על מה שהפועל עשה. ולפי ריבוי תוצרת, כך הוא מקבל שכרו.

מה שאין כן כאן "על פעלו" פירושו, לפי מה שהוא עבד ונתן יגיעה, ולא רואה שום חיוב בעבודה, אלא להיפך, כל פעם הוא רואה יותר שלילי בעבודתו, כלומר שכל פעם הוא רואה, שלא רוצה לעבוד לטובת ה'. אם כן, איך הוא יכול לבקש שכר, שנגיד, ש"שכרו הרבה מאוד על פי פעלו", אף על פי שלא רואה שום התקדמות. אלא להיפך, שכל פעם הוא הולך אחורה, ומכל מקום הוא לא בורח מהמערכה, ולא מתרשל בעבודה. אלא הוא עובד, כאילו הוא כן מתקדם. נמצא, ש"על פי פעלו" יהיה הפירוש, כפי מה שמתגבר בכל פעם, וכן לפי הצער והיגיעה שהוא משקיע בעבודה זו, זה גורם לו, שיוכל להשיג כלי וצורך אמיתי, שה' יעזור לו.

נמצא, שזה לא דומה לגשמיות, ששם מקבלים שכר לפי התוצרת, כלומר שיש על מה להסתכל על עבודתו, שהוא עשה, וכאן להיפך.

וגם, מדוע מותר כאן לקבל שכר. הוא כנ"ל, כי השכר שהוא דורש, הוא לא שהשכר יפריד אותו מלהידבק בו יתברך. אלא שכל שכרו, שהוא מקוה שיתנו לו, הוא שתהיה לו היכולת להשפיע להבורא, שע"י השכר הזה הוא יהיה דבוק בו יתברך.

וזהו מה שכתוב "וטוב שיקדים צער ודין להמשיך הרחמים". ושאלנו, בשביל מה צריכים צער ודין, אם רוצים רחמים. והפירוש הוא כנ"ל, שהצער הוא הכלי והצורך. כי "אין אור בלי כלי". ומהו "האור". הוא רחמים. פירוש, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום", שיתן לו זה"'.

זאת אומרת שהשכר הוא מזה שאנחנו מצפים שתהיה לנו אפשרות להשפיע לבורא כמו שהוא משפיע לנו. שאנחנו נקבל ממנו את כל הטוב שהוא רוצה לתת לנו כדי לסדר לו הנאה, ולהביא לו הנאה בזה. וזה חייב להיות מלווה בצמצום לקבל ואחר כך באור חוזר, כי אנחנו רוצים להשפיע לבורא כמו שהוא רוצה להשפיע לנו. ואז מגיעים עימו להשתוות הצורה ומבינים באיזה מצב הוא נמצא, מרגישים אותו והוא מרגיש אותנו.

שאלה: איך אני בודק שבאמת יש לי רצון להשפיע? הוא כותב פה במאמר, "מוטל על האדם לעשות חשבון נפש מה גורם לו שאין לו רצון להשפיע".

כן.

תלמיד: ובהמשך הדברים שאמרת, שלזה אנחנו צריכים לייחל, את זה אנחנו רוצים, רצון להשפיע.

כן.

תלמיד: אם אני רוצה גלידה, אני יודע לברר את זה בתוכי. אם אני רוצה כל דבר אחר אני יודע לבדוק אם יש לי, אין לי, אני צריך, ואני יודע גם להסביר את זה.

אבל כאן אתה צריך לבדוק את זה עם הבורא.

תלמיד: איך?

כי אתה רוצה לגרום לו נחת.

תלמיד: אבל כל הניסיונות.

כל הבירורים הם ברצון לקבל שלך.

תלמיד: ואז נדמה לי שיש לי משהו שאני יכול להגדיר אותו. אני מחפש רצון להשפיע ופתאום אחרי כמה זמן, לפעמים דקות, לפעמים שנים, אני מגלה שאני באותו מצב, שאני באותו רצון לקבל.

אם כך אז לא הגדרת נכון מה זה רצון להשפיע.

תלמיד: ואיך אני יכול להגדיר מה זה משהו שאין לי עליו מושג?

כי הרצון להשפיע נקרא, שאני נהנה ובתענוג שלי אני מהנה לבעל בית.

תלמיד: אבל כשאני מרגיש ממה אני נהנה, זה עדיין מתוך רצון לקבל שלי.

נגיד.

תלמיד: אין לי משהו אחר, זה היחיד.

כן.

תלמיד: ואז אני רוצה לחפש איך זה יתהפך, והרצון לקבל לא יהיה להנאתי ויהיה להנאתו.

כמו תינוק שרוצה להנות לאימא.

תלמיד: אז עדיין, אני מסתכל על התינוק כאבא.

לא כאבא. אתה מסתכל כתינוק.

תלמיד: אבל גם התינוק הזה, אני זוכר את זה, פעם הייתי שם, ראיתי שהיא נהנית כשאני מחייך וחייכתי, היא רצתה שאני יאכל, אז אכלתי. אם לא אכלתי קיבלתי מכות.

זו כבר אימא שלך.

תלמיד: עוד פעם, איך אני בודק משהו שאין לי עליו שום מושג?

מה חסר לך?

תלמיד: הרשימה ארוכה.

לא, זה לא נכון, זו לא צריכה להיות רשימה ארוכה ובלבולים, זה צריך להיות מאוד פשוט, אני רוצה להנות מדברים שבהם אני עושה נחת לבורא.

תלמיד: בינתיים אני אדבק בחברים שלי כדי שיתנו לי דוגמה.

נכון. שם ההצלה שלך.

שאלה: במאמר מתואר אדם שכל הזמן מתגבר ועובד בלי שכר ויש לו עליות וירידות, כאילו לפי הצער אין שכר, אז על איזה חומר דלק הוא עובד?

הוא רואה את החיים שלו מבוזבזים אם הוא לא משפיע לבורא.

שאלה: והוא לא יודע להשפיע לבורא, הוא לא יכול?

הוא לא יכול, הוא לא יודע, אין לו לזה שום עניין ואפילו מחשבה.

תלמיד: נכון. יש לו רק טענות של מרגלים.

נברר את זה.

שאלה: הבורא בנה שתי מערכות מיוחדות, אחת דקדושה ואחת דטומאה. וככל שאנחנו יותר מכוונים על מנת לעשות לו נחת רוח הוא נותן לנו יותר כוח התגברות שזה בעצם השכר שלנו. וכמה שאנחנו יותר מתקדמים אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים עוד את העזרה שלו ושייתן לנו יותר כוח להתגבר. במערכת הקדושה הוא הטביע את הרצון להשפיע ומסיר לאט לאט את הרצון לקבל לעצמו.

כן.

תלמיד: זאת אומרת שכמה שאני נותן יותר יגיעה ויותר מכוון בשביל החברים ומבקש בשביל החברים, הוא נותן לי לקבל בשבילם בעל מנת להשפיע.

נגיד.

תלמיד: וגם כותב, שהכל הולך על דרך זה לעומת זה, ככל שההתגברות בעל מנת להשפיע, בשיעור הזה מתגבר בעל מנת לקבל.

בסדר.

שאלה: חלק ממאמרי רב"ש נתפסים בעיניי כמאמרים מאוד ארוכים, שאפשר לצמצם אותם לשתי פסקאות והוא הולך ופותח ופותח, מה לעשות עם זה?

להמשיך לשמוע ולקרוא ואפילו בבית לחזור על זה ואז לאט לאט תהייה יותר קרוב למחבר.

שאלה: הוא כותב כי רצון הבורא לא יכול להתקיים אלא בזמן שהתחתון מקבל מה שהוא רוצה לתת. איך לברר מה הבורא רוצה לתת?

צריכים לברר.

תלמיד: איך עושים את הבירור הזה?

צריכים להתקדם ולהתקרב לנותן ואז תבין מה הוא רוצה לתת.

שאלה: איך מבינים מה הוא רוצה לתת, דרך העשירייה?

כנראה.

תלמיד: הוא מדבר לאדם שרוצה להשפיע, דרך העשירייה?

כן.

תלמיד: ומה הוא אומר לו?

מה שתשמע.

תלמיד: לכל אחד הוא אומר משהו אחר?

יכול להיות.

שאלה: מה זה יגיעה בתורה ומצוות?

יגיעה בתורה ומצוות, זה כשאני משפיע ומשקיע כוחות נגד רצוני. כמו בעולם שלנו, כשאני רוצה לנוח אבל אני חייב לעבוד.

תלמיד: אז מה זה בתורה ומצוות?

אני רוצה להשיג כוח השפעה בתורה ומצוות, וכדי להשיג אותו אני משקיע בזה, בחיבור בין החברים, בקריאת מאמרים, בדרישה מהקבוצה ומלימוד מהאור המחזיר למוטב.

תלמיד: אנחנו אמורים לקבל התרשמות מהקריאה ומהלימוד המשותף, מהו רצון להשפיע לבורא?

כן.

תלמיד: מה זה צער וייסורים בעבודה?

כשאני מרגיש שאני לא יכול לבצע פעולות השפעה, וחסרים לי כוחות השפעה ואהבה ומזה יש לי צער וייסורים.

תלמיד: אז מה זה אומר שמהייסורים האלה מקבלים שכר?

אני סובל שאין לי יכולת להשפיע, אבל אני רוצה להשפיע, ואז לפי הצער הזה אני מקבל שכר - "לפי צערא אגרא".

שאלה: לפי הצער על כך שאין לי יכולת, אני מקבל את הרצון הזה?

בסופו של דבר, כן.

שאלה: האם אני מקבל רצון או גם יכולת?

יכולת.

תלמיד: כתוב במאמר שמצער וייסורים הוא צריך להגיע למצב שהוא מגיע לחיסרון אמיתי. אז צער וייסורים מביא לו חיסרון, אבל הפנייה לבורא היא חיסרון אמיתי. מה מביא אותנו לחיסרון אמיתי? כי בעבודה באמת, לפעמים יש קצת צער וייסורים וזה נעלם באותו הרגע שזה מופיע.

בסדר. אבל לאט לאט, ככל שיותר הוא מרגיש צער וייסורים מזה שלא מקבל כוחות השפעה, לפי זה הוא יותר ויותר מתקדם בתפילה, בבקשה, בצעקה.

תלמיד: איך העשירייה עוזרת לאדם להכיל את הצער והייסורים האלה שיהיה יותר רצון?

העשירייה עוזרת לאדם בזה שהיא נותנת דוגמה, בזה שהיא מעבירה את התפילה שלו לבורא, כי זה מגיע לבורא רק דרך העשירייה. והוא חייב להיות בתוך החברה. אני זוכר כשלמדתי ושאלתי את רב"ש, אני אפילו זוכר את המקום, בדרך לים אחרי ראשון.

שאלתי אותו, "מה חסר לי"? אז הוא אומר לי, "חסרה לך חברה". לא הרגשתי. מצאתי פה ושם קטעים כאלה, עוד לא היו מאמרי רב"ש. אז, "מה זה חברה"? אמר, "זה מה שאתה צריך". אני אף פעם בחיים לא הייתי כל כך זקוק לחברה.

אני אדם בודד. לפי האופי שלי, תסגור אותי באיזה מקום ואני יכול להיות שם בלי לצאת. ואז התחלתי לארגן את החברה. הלכתי למכון של ברג, הבאתי משם ארבעים בחורים. רב"ש אמר להם - "תחליפו את הבגדים לבגדי דוסים ותבואו ללמוד כל יום בשלוש בבוקר". ועם כיפות כולם ולגדל זקנים. מי חשב שזה יהיה כך? אני בעצמי כששמעתי חשבתי, "עכשיו הם יחזרו".

זה עלה לי כל כך הרבה כוח ומאמץ לסחוב אותם, ופתאום הם יחזרו. אבל ראיתי שלא. אפילו היו כאלה שכל כך היו רחוק מדת, היו שקועים בסמים, בכל מיני דברים. הם התחילו לבוא ולהחליף בגדים וכיפות, לא כמוכם היום. וככה זה השתנה.

תלמיד: כשהוא אמר לך שאתה צריך חברה, היו כבר תלמידים לרב"ש.

כן, היו. אני למדתי איתם והייתי יושב איתם בשבתות ובחגים. אבל בכל זאת, הם לא היו חברים. זו לא הייתה חברה.

תלמיד: מה למדת, מה זאת חברה שאדם צריך? זה לא עוד אנשים כאלה.

לא. אלה לא אנשים שדומים לך ולכן זה נקרא "חברה". אלה אנשים שיחד בונים בחיבור ביניהם נשמה אחת, מערכת כזאת.

תלמיד: האם התלמידים שבאו, ראית את הרצון הזה?

לא. הם גם לא ידעו על זה. אבל לאט לאט רב"ש התחיל לכתוב את מאמרים שלו, ודיברנו עליהם קצת בשיעורים. ואז כל אחד הבין כמה שיכול. אבל דיברנו על זה קצת. ממש הוא לא רצה. השיעור היה "פתיחה", אולי איזה מאמר מבעל הסולם ואחר כך "תלמוד עשר הספירות".

תלמיד: ואנחנו מתרכזים הרבה מאוד בעניין החברה שלנו. אתה אומר שרב"ש עשה את זה פחות. האם זה היה בהסתרה, לא בלחץ?

היה זמן אחר, אנשים אחרים.

שאלה: אמרת שהמיוחד בחברה זה שכולם שונים. מה המיוחד פה בחיבור? איך מתקיים הדבר המיוחד הזה שהחברה לא צריכה להיות דומה לי. אלא כולם שונים, אבל מעל כל זה יש משהו שאנחנו בונים משהו מיוחד מעל כל זה.

אנחנו בונים חיבור בינינו שעל ידו כל אחד שנמצא בחיבור יכול להתעלות למעלה מהמערכת הגשמית, האגואיסטית, ולהתחיל להרגיש את המערכת עליונה, האלטרואיסטית. וזה מה שאנחנו צריכים להרגיש. ולפי המאמצים שלנו לעלות ממערכת התחתונה למערכת עליונה.

שאלה: האם לעבוד לתועלת הבורא, גם את זה אדם צריך לעשות נגד רצונו?

ודאי. מה, אנחנו נולדנו לעבוד לתועלת הבורא?

תלמיד: אני מצפה שהבורא ייתן לי, עם הזמן, רצון אמיתי להשפיע לו.

מה פתאום שהוא חייב לתת לך?

תלמיד: הוא הביא אותי לפה.

הביא אותך, כן. אבל הלאה?

תלמיד: לבנות עבורו כלי, לעבוד בקבוצה, בחברה, ברור לי שזה נגד הרצון וזה עד גמר התיקון יהיה ככה.

כן.

תלמיד: אבל את הרצון להידבק בו, הרגש כלפיו, אני מצפה שייתן לי.

לא. אל תצפה.

תלמיד: אז גם את זה אני צריך לעשות נגד הרצון?

אתה צריך להשתדל לקבל את זה מהסביבה, מהקבוצה, מהעשירייה.

תלמיד: אז אין לי מה לצפות שפשוט יבוא זמן?

"סתם יבוא", זה לא יבוא.

תלמיד: גם זו עבודה, שלעבוד לתועלת הבורא זו גם עבודה שכל הזמן צריך לעבוד עליה דרך הסביבה?

כן.

תלמיד: ושהוא כותב "שכל פעם הוא רואה, שלא רוצה לעבוד לטובת ה'." זה ככה עד גמר התיקון?

לא. מאיפה יבוא גמר התיקון?

תלמיד: שבסוף הוא ייתן לנו רצון אמיתי, אהבה אליו, רגש כלפיו, זה גמר התיקון?

זה דת.

תלמיד: אני רוצה לדעת לאיזה רגש צריך להגיע כלפי הבורא עצמו?

הכול מחיבור עם החברים.

תלמיד: ומה התוצאה שאני צריך להגיע אליה?

התוצאה מחיבור עם החברים שאתה משתדל ממש לכוון את עצמך לבורא ולדרוש ממנו שייתן לך חיבור כזה עם החברים שאתם תהיו כעשירייה אחת, שאתם תרגישו שאתם נמצאים "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: וכלפיו?

כלפיו אתם כל הזמן משתדלים להיות מולו, נגדו, עבורו, לא חשוב איך להגיד, ואז אתם תרגישו שאתם נמצאים בקשר עימו.

שאלה: אולי להמשיך את מה שהחבר אמר, יוצא בעבודה שהקשר היחיד שאיכשהו אני מצליח להשיג אל הבורא זה שאני מצטער על כך שלא מצליח להרגיש שאני עושה לו נחת רוח.

לא. הקשר עם הבורא יכול להיות מאהבת הבריות לאהבת ה'. אתם רואים כמה אתם כל הזמן מסיטים את עצמכם?

תלמיד: כן, זה מה שאני מנסה לתפוס פה, כי בעבודה בעשירייה איכשהו יש דאגה לחברים ועובדים ביחד.

אבל זה אצלך משהו חיצוני.

תלמיד: יפה, ועל מה שאנחנו עובדים עכשיו, חודש וחצי, חודשיים, לא יודע, זה להכניס את הבורא לתוך המשחק הזה כל הזמן.

כן.

תלמיד: כדי לעשות לו נחת רוח, כדי לראות באמת שמבפנים אתה עושה את זה לא בגלל שנחמד לך עם החברים אלא כי אתה מנסה לעשות פה איזו עבודה שהיא מעבר ובכך להרגיש את הבורא, דווקא בצער שאני לא מצליח להרגיש אותו, מן משהו הפוך כזה.

תשתדל להרגיש את הבורא בקשר עם החברים, שהוא נמצא במרכז הקשר.

תלמיד: זה אתה כבר אומר שנים, ואני שומע אותך שנים אומר את זה. ואני לא מצליח להבין מה זה אומר? מה זה אומר להרגיש את הבורא במרכז הקשר עם החברים?

תכתוב לפניך וכל הזמן תסתכל על זה.

תלמיד: לכתוב לפני מה? לראות את הבורא במרכז הקשר עם החברים?

כן.

תלמיד: מה זה אומר?

לא יודע. תדרוש שאתה תבין, תראה, תרגיש, תגלה את זה.

תלמיד: במרכז הקשר עם החברים יתגלה שם איזה משהוא שאני אצליח להרגיש אותו?

שם תרגיש אותו, כן. לפי מידת הקשר שלך עם החברים כך תרגיש מידת הקשר שלך עם הבורא.

תלמיד: העבודה עם החברים נותנת הרבה כוח, זה מורגש. בלי העבודה עם החברים אתה רואה שאתה באמת לא יכול להיות פה 10 דקות, אתה פשוט נעלם מפה. הבורא הזה, שאנחנו כל הזמן מדברים עליו, הוא כאילו לא פה, הוא לא מורגש.

הוא לא פה. לכן הוא נקרא בורא, בוא וראה.

תלמיד: אז איך אני, מה אני צריך לעשות כדי סוף סוף לבוא, ואז אולי לראות גם?

תתכנס בין החברים, תתחבר איתם יחד, וכולם כולם תדרשו את הבורא כמה שאתם. שישייה, עשירייה, תדרשו אותו.

שאלה: הוא כותב כאן על שאלות המרגלים "שטענת המרגלים באה רק לאחר היגיעה, שכבר התחילו לעבוד בעמ"נ להשפיע,".

כן, בטח. כי אם לא התחילו בעל מנת להשפיע על מה הטענה? שאנחנו נותנים, נותנים, משפיעים, מתחברים, רוצים להשפיע לבורא, מעלים אליו בקשות למיניהן, ואין כלום. זאת אומרת, אחרי שעושים את זה, אפשר לבוא בטענה.

תלמיד: אבל אם אדם כבר הגיע לעל מנת להשפיע?

לאיזו על מנת להשפיע הוא הגיע?

תלמיד: כתוב שהם הגיעו, התחילו כבר לעבוד בעל מנת להשפיע, הגיע לארץ ישראל שזה ישר-אל ורק אז באים המרגלים, לא לפני.

זה עוד לא אומר כלום.

תלמיד: זאת אומרת, עדיין זו תקופת ההכנה?

כן.

תלמיד: והשאלה אם יש כאן ניסיון, פטנט, שאנחנו רואים שיש הרבה חברים שאין להם סיבה לעזוב חוץ מהסיבה שהוא אומר "אין לי טעם בעבודה, אני מבין הכול, אני כמו שהוא כותב שזה טוב להגיע לגילוי", זה נכון?

הם לא שומעים מה שכתוב, עדיין לא שומעים מה שכתוב.

תלמיד: לא, פשוט אין טעם בעבודה, אין שכר, אומרים שאין שכר. אין. אני לומד עשרות שנים והשאלה אם זה גורל ואין מה לעשות?

אחרי עשרות שנים אתם רואים שאנחנו שוב ושוב חוזרים על אותם המאמרים. למה? יש עוד המון חומר, תע"ס, זוהר, המון כתבים. מה הבעיה? למה אנחנו חוזרים על אותם המאמרים?

תלמיד: אני לא יודע, זה ברור מה צריך לעשות. צריך להתחבר, צריך להתפלל, זה מובן. אני שואל על האדם שאומר שאין לי חומר דלק לעבוד. אני הכול מבין, הבורא גדול, החברים גדולים, הכול טוב. אבל אין.

אין לו חומר דלק מפני שהוא לא נכנס לעבודה. הוא מגיע כמו איזה פועל למקום העבודה ומתיישב ועושה שם משהו. אבל לא שמשקיע את עצמו ורוצה את הפריון מהעבודה, את התוצאות. לא כואב לו שכל רגע הוא מצפה שזה יקרה.

תלמיד: לאו דווקא, אלה אנשים שהם כן עשו יגיעה.

אני אומר לך מה שיש לפי ראות עיני. והם אולי חושבים אחרת.

תלמיד: השאלה במה אפשר לעזור?

לשמוע נכון מה שהמורה אומר. אתה חושב שאני לא מבין שאני חוזר על זה כבר 20 פעם?

תלמיד: איך זה באמת פועל? נגיד חבר כבר 12 שנה, אדם מכובד.

אתם יכולים לכתוב מכתבי התפטרות וללכת לכל מקום שתרצו.

תלמיד: החבר שמע עכשיו תשובה שצריכים להתחבר. הוא לא יודע את זה? הוא לא שמע את זה לפני?

יכול להיות שהוא שמע, אבל לא שמע את מה שנמצא במילים האלו, הוא לא דורש. מתי הוא פנה לבורא עם התפילה להתחבר עם החברים? ואם הוא פנה, אז לפעמים ככה, אבל לא מספיק כדי שהבורא יגיב על זה.

תלמיד: במי תלויה הפנייה לבורא?

באדם.

תלמיד: לא, גם את זה אדם שומע, אבל אם הוא לא פונה כנראה שלא שהוא לא רוצה לפנות, אלא הוא לא יכול, זו תוצאה של הרבה עבודה.

אני לא צריך אפוטרופוס, אני צריך אמת, איפה אני עדיין מתעצל ולא פונה לבורא שיעזור לי להידבק בחברים ולבנות בזה מקום לגילוי הבורא. אתם מיום ליום מצפים בכל זאת למשהו אבל הציפייה הזאת היא ציפייה מאוד חלשה, היא לא כוח חזק.

שאלה: אתה אומר, אתם יושבים פה, אתם לא שומעים את המאמרים שרב"ש כותב, מה יכול להחזיק אדם שלא שומע את המאמרים?

אני לא יודע. לקרוא עוד פעם ועוד פעם עם החברים, ולבד. לחפש בתוך המאמרים, להתפלל, העיקר זו הבקשה שהבורא יעזור לנו.

שאלה: מה לעשות עם חבר שמתעייף מהדרך?

זו כבר עבודה אחרת, זו כבר עבודה בחבר עצמו, אז גם מתחברים ומבקשים מהבורא שיעזור, שיציל אותו, שימשוך אותו.

תלמיד: אמרת עכשיו שאתם מיום ליום מצפים בכל זאת למשהו, אבל הציפייה הזאת היא מאוד חלשה, זה לא כוח חזק. מה מגביר את הציפייה?

צעקה מהלב. צריכים לצעוק.

תלמיד: ואם אדם מרגיש שהוא כבר צעק, בהרגשה שלו צעק כבר הרבה פעמים ועדיין לא זכה לתשובה?

אז עדיין לא מקבל תשובה, אז עוד ועוד כי מזה שלא הלך לו עד כה זה לא אומר שהוא עשה את הכול ואין לו מה לעשות או שעוזב או שממשיך.

תלמיד: אז בנקודה הזאת, מה יכול להחזיק את האדם?

חברה, מה אתם רוצים עוד? אין. חבר, חברה, מורה, בורא, אין לו שום דבר אחר. ובכל זאת המצב שלנו הוא מצב טוב, מפני שהיו מאות שנים שהרבה מקובלים רצו לפנות, להגיע למשהו ולא הלך להם שום דבר, הם היו רחוקים מאוד, הבורא היה כאילו אטום כלפי תפילותיהם והיום זה אחרת, אתם לא מרגישים את זה אבל היום זה ממש אחרת.

שאלה: איך קורית החלפת השכר, איך אתה מחליף את השכר שאותו אתה דורש מהעבודה?

זה מגיע לפי המאור המחזיר למוטב, ככול שהוא פועל על האדם, אז האדם מתחיל להרגיש שעכשיו יש לו יש לו טענה אחרת.

תלמיד: איך אתה נכנס למצב שהצער שלך הוא דווקא מזה שאתה רוצה עוד יותר להיות בעבודה, אתה עוד יותר רוצה להיות להשפיע.

תחשוב על זה בצורה יותר מלאכותית, זה נקרא מלא לשמה באים לשמה.

תלמיד: אחרת אני רואה כאילו הצער הוא על הרצון לקבל כל הזמן, אתה כל הזמן בצער כאילו מה קורה, מה עם הרצון, ואתה לא בצער ממה שבאמת צריך להיות. לא מצער של השפעה.

כיוון שכל הזמן מפילים אותנו מהדרגה הזאת, מהמצב הזה שאנחנו לא בצער. אנחנו מרגישים שזה יותר נוח, יותר טוב, ואפשר להיות כאן, לשבת כאן. אבל מה שאנחנו צריכים זה דווקא לחפש מקום, שפיץ איפה שקשה מאוד להיות בו.

תלמיד: שמעתי אותך עכשיו אומר שצריך לשמוע את המורה נכון, וגם להצליח לשמוע את המאמרים, אז איך לפתח את היכולת הזאת באמת לשמוע?

לחזור עליהם מדי פעם, כך שאתה פתאום תשמע מה שקודם לא שמעת.

תלמיד: מה היא השמיעה הזאת שהיא נקלטת והיא משנה אותך?

נגד הרצון. לפני האוזן שלנו יש איזו מסננת שנותנת להכניס לאוזן רק אותן המילים שנעימות לנו. ולכן אחרי כמה שנים אנחנו פתאום שומעים משהו חדש.

תלמיד: איך לחזק דווקא את היכולת הזאת של נגד הרצון שאת זה כאילו?

לשמוע בחיבוק עם החברים. שכל אחד קודם כל יתקשר לחברים וישתדל להיות איתם, ויתחבק ופשוט יתחבר איתם כך, שמתמוסס איתם.

תלמיד: שמעתי אותך אומר בתשובה לחבר שהרצון להשפיע נקרא שאני נהנה ובתענוג שלי, אני מהנה את בעל הבית.

זה נקרא לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: בגלל זה לא הבנתי, כי הגדרת את זה רצון להשפיע.

רצון להשפיע.

שאלה: מה זה להשפיע על מנת להשפיע שאליו צריך להשתוקק עכשיו בשלב הזה? כי זה נראה מופרך לגמרי.

אני רוצה להשפיע בלי לקבל שום דבר, רק שהפעולה שלי בעצמה משפיע לבורא.

תלמיד: אז הצער והמילוי איפה הם צריכים להיות? אצל האדם או לא אצל האדם?

אצל האדם.

תלמיד: כביכול צריך לעשות איזה ניתוק והפרדה ביני לבין החברים שזה מה שיוצר את החיבור אני אמור להצטער כלפי חברים שלהם אין יכולת להשפיע, התפילה אמורה להיות עליהם.

במידה שאתה מחובר אליהם, אתה מתחיל להרגיש מה שאתה מקבל.

תלמיד: כביכול הצער שלי כלפי החברים אמור להיות גדול יותר מהצער שאני מרגיש על הריקנות על הכלי הפרטי שלי.

כן.

תלמיד: אני מבקש עצה, רב"ש כותב במאמרים שכל מה שאנחנו צריכים זה רק כלים דהשפעה.

כן.

תלמיד: ואנחנו מדברים בינינו שכל מה שאנחנו צריכים זה רק חיבור. איך להתרכז נכון הכול ביחד?

מה זה חשוב כלים דהשפעה או חיבור? חיבור לא מושג בכלים דהשפעה?

תלמיד: אפשר להגיד שזה אותו דבר.

אז מה השאלה?

תלמיד: אז אם אנחנו מבקשים כלים דהשפעה זאת אומרת באותו זמן אנחנו מבקשים חיבור זה שאנחנו מבקשים כלים דהשפעה?

נגיד, כן.

שאלה: נושא המאמר הוא, לפי היגיעה מקבלים שכר. האם יש דרך לדלג על הצער על ידי תפילה, לפני שהצער מגיע לקפוץ מעליו?

צריכים לראות, הכול בסימן שאלה.

שאלה: איך אדם יכול להשיג כוח ורצון לעבור מעולם הטומאה לעולם הקדושה?

רק במאמץ משותף עם החברים. תפילה יחד, לימוד יחד וכך תגיעו. חוץ מלימוד ותפילה אין לנו יותר אמצעים.

שאלה: אני רוצה להודות לך שדרכך רב"ש התחיל לכתוב את המאמרים האלו שהם נכס עבור העולם כולו. זכינו למקור חכמה אין סופי, ועל אף שאנחנו לא מבינים את זה עדיין זה פועל עלינו מאוד חזק. ושאלתי, מה לעשות כשאתה חווה פחד ואימה כשאתה מגלה את המפלצת שנמצאת בך, שרוצה לצאת, לפרוץ החוצה. אפילו לא בעשירייה, סתם בחיים הרגילים?

זה הטבע, זה הטבע שלנו.

תלמיד: איך להתגבר על הפחד הזה כדי להילחם עם המפלצת הזאת?

שום דבר לא יעזור, רק הבורא. צריך לעורר אותו, לחמם אותו, לדחוף אותו לכך שהוא יילחם עם האגו ואז נצליח. אנחנו בעצמנו לא נצליח לנצח.

תלמיד: אבל אתה מרגיש אימה ופחד עד כדי כך שאתה רוצה להחביא את המפלצת הזאת, אבל היא רוצה לפרוץ החוצה, זה מפתיע אותך.

כל הפחדים שלך ברורים. אין מה לעשות, צריך להמשיך. הדרך ארוכה אבל אי אפשר לסטות ממנה.

שאלה: אילו ציפיות צריכות להיות לנו בלימוד, או שלא צריכה להיות לנו שום ציפייה בכלל?

אנחנו צריכים ללמוד להפעיל את הכול בציפייה שיהיה לנו כוח להתעלות למעלה מהרצונות האגואיסטיים של העולם הזה, ולהיכנס לאזור שבו נמצאים כוחות אלטרואיסטיים, ואנחנו מקווים שזה יקרה בעבודה המאוחדת של הכנס שלנו.

תלמידה: מה אנחנו צריכות לעשות אם באופן מודע אנחנו מתעלמות מהקיום אחת של האחרת וחסרה לנו הרגישות כלפי החברות?

זה יבוא. לאט לאט בדרך לגמר התיקון כל הדברים שאנחנו צריכים לעבודה שלנו, יתעוררו בנו ויתחברו.

שאלה: כדי להבין טוב יותר את הקשר בין שכר וצער, הייתי רוצה לשאול בעזרת דוגמה. נניח יש לי עשר חתיכות של עץ לפניי ואני צריכה לסחוב אותן הביתה. מכיוון שאין לי הרבה כוח פיזי קשה לי לסחוב את העצים, אבל מישהו אחר שהוא חזק יותר יסחוב אותם ביתר קלות. העבודה של שני אנשים היא אותה עבודה, אבל לאחד מהם היא קשה יותר. האם האדם שקשה לו יותר, מקבל שכר יותר גדול?

כל אחד מקבל שכר לפי הצלת הנשמה שלו. עד כמה הנשמה מיתקנת וכבר נכנסת למה שנקרא "עולם האמת".

שאלה: מה זה "מה הוא רחום אף אתה רחום"?

כשאנחנו מגיעים בתיקונים לתכונות הבורא.

שאלה: אמרת שצריך לשמוע את השיעור תוך התמוססות בחברים, בחיבוק, בחיבור איתם. איך לעשות את זה נכון בשיעור?

להשתדל להתקשר יחד עם כולם ולהוריד את האגו שלך נמוך ככל האפשר ואז לבדוק מה אתה מרגיש בזה. יכול להיות שכבר תתחיל להרגיש את הבורא במצב כזה.

תלמיד: מה זה אומר להוריד את האגו שלך? אם אני רוצה להתמוסס, להתחבר עם החברים, מה זה אומר שאני מוריד את האגו?

פחות לעבוד אתו, לבטל אותו.

תלמיד: שיישארו רק החברים, שלא יהיו לי שום מחשבות על עצמי?

זה בטוח.

שאלה: כתוב שאי אפשר להרגיש שום חיסרון אם לא יודעים מה הוא מפסיד. אני לא יודע מה זה כלי השפעה, אז אני לא יודע מה אני מפסיד, איך אני בונה את הצער על מה שאני מפסיד כדי שיהיה כלי?

תשתדל להיות קרוב לחברים שלך ככל האפשר, לעזור להם, לתמוך בהם, במידה שהם צריכים, מה שהם צריכים. תשתדל להיות בזה. תעצור את עצמך תמיד מתי שבא לך להתגאות למעלה מהם, ובצורה כזאת תרגיש איך אתה יכול להתקרב אליהם ולבנות איתם מקום שבו יתגלה הבורא.

שאלה: כתוב שאנחנו צריכים לחשב את השפע, לראות איזה אחוז אנחנו יכולים להשפיע חזרה לבורא. אנחנו יכולים לחשב את גודל הצלחת, גודל המנה בהתאם לגודל הקיבה. אני יכול לחשב כמה אני יכול לאכול וכמה אני צריך לזרוק. כלפי מה אני בודק מה אני יכול לקבל מהבורא? איך עושים את החשבון הזה?

אתה לא יכול לתת ואתה לא יכול לקבל מהבורא שום דבר, רק דרך חברים. לכן תתקרב אליהם, תבנה איתם יחד מערכת סגורה שדרכה תדע מה אתה משפיע ומה אתה מקבל. אין שום ברירה, אין שום צורת עבודה אחרת. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

שאלה: מה הקשר בין צער לבין כוונה?

צער זו הרגשה של חוסר, וכוונה זו עבודה בלכוון את עצמו למשהו. אלה מערכות שונות.

(סוף השיעור)