ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 469, מאמר: "הגלות והגאולה"

שעור בוקר 01.04.15 עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ההרמוניה בין הדת לחוק התפתחות או אל הגורל העיוור

"ובגוים ההם לא תרגיע

ולא יהיה מנוח לכף רגליך (דברים כ"ח פ"ה).

והעולה על רוחכם היו לא תהיה

אשר אתם אומרים נהיה כגוים

כמשפחות הארצות (יחקאל כ' ל"ב)."

"הרי הוי' יראנו בעליל שאין כל קיום לישראל בגלות, ולא ימצאו להם מנוח - כמו שאר העמים שנתערבו בגוים ומצאו להם מנוח, עד שנטמעו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר." "ישראל" נקרא מי שיש לו "ישר א-ל", נקודה שבלב שמושכת אותו לחזור לשורש. כי הנקודה הזאת זה חלק א-לוה ממעל. מי שמרגיש את זה כמו היום, כמו אז שהיה בבבל, זה לא חשוב, הוא נקרא "ישר א-ל", "ישראל", יש לו נטייה לזה. יש כאלה שביצעו את הנטייה הזאת פעם בהיסטוריה ונפלו מגובה זה, ואז זה נטמע בהם בפנים, ולא מרגישים. אז יש לנו ישראל שהוא היה בזה לפי ההיסטוריה ויש בהם נקודה שבלב, אבל היא טמונה בפנים. ויש אלו שמשתוקקים היום ליישום של הנקודה שבלב שמתעוררת בהם, והם נקראים "ישר א-ל", "ישראל".

לאלו שמתעוררת בהם הנקודה שבלב, אין שום קיום בגלות, כי הם מרגישים שהם משתוקקים לאותו מקום שרוצים לגלות אותה גאולה, אבל בינתיים אין. לכן הוא אומר שאין שום קיום לעם ישראל בגלות, אלא רק בתנאי שהם יוצאים מהגלות, יוצאים תחת שליטת האגו שלהם.

"לא כן בית ישראל, - עם זה לא ימצא לו מנוח בין הגוים, עד שיתקיים בו הכתוב: "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"." זאת אומרת, שאם אדם מרגיש שהוא נמצא בשליטת אומות העולם שבו, בהאגו שבו, הוא לא יוכל להסכים עם זה, והנקודה שבלב שלו ממש רוצה לפרוץ החוצה. אז עד שהוא לא מתעלה מעל אומות העולם, מעל הגויים שבו, הוא לא מרגיש שהוא קיים ממש, החיים שלו אז הם כולם בתוך הגלות.

"אפשר לבאר הדבר מתוך ההשגחה. וגזירת הכתוב עלינו, כי התורה אמת, וכל דבריה אמת, ואוי לנו כל זמן שאנחנו מסופקים באמיתותה, ואנו אומרים על כל התוכחה שמתקיימת בנו, שהם מקרה וגורל עור ח"ו, אשר לדבר זה יש רק תרופה אחת, והיא, להחזיר עלינו את הצרות, בשיעור כזה - עד שנתבונן בהם שאינם מקרים, אלא השגחה נאמנה היעודה עלינו בתורה הקדושה.".

אם אנחנו לא נלך בדרך הנכונה, עם אותו כוח קטן שמושך אותנו קדימה, לעומת אותו כוח גדול שעוצר אותנו ולא נותן לנו להתקדם, אז יש לנו שני דברים, או שנגדיל את כוח המשיכה לצורת הבורא, או שנלך לגלות ואז נחזיר אלינו את כל הצרות מכל הכוחות האלו, שמביא לנו הרצון לקבל האגואיסטי שלנו. אחד משניים.

התקדמות בכל הכוח קדימה, כשאנחנו אז משתדלים למצוא כל מיני תומכים לזה נקרא, "דרך תורה". כי אז אנחנו זקוקים לכוח עליון שיעזור לנו, וזה נקרא "המאור המחזיר למוטב", שהוא מחזיר אותנו למוטב, מקדם אותנו לטוב, זה כשהטוב הזה נקרא השפעה ואהבת הזולת.

ואם אנחנו לא עושים זאת, אז אין לנו ברירה, אלא מתגלה הרצון לקבל יותר ויותר גדול, שזה אותם השלבים שלא היינו יכולים להשיג בדרך התורה ועזבנו אותם, אותם אלה הופכים להיות הרעים ולוחצים עלינו כדי לקדם אותנו בכל זאת. כי התוכנה מתקיימת ורק אני כלפי יכול לשנות אותה מכך לכך, מדרך תורה לדרך ייסורים. וודאי שיש הבדל גדול גם בזמן, גם במקום, גם בהרגשה, גם בהשפעה כלפי הבורא, אם אני הולך בדרך תורה במקום בדרך ייסורים.

אבל אותם המצבים שאני צריך לעבור, הייתי צריך לעבור בדרך תורה, אם הייתי מתקדם בלהשתמש בכל מה שהבורא הכין לי בדרך. נניח עכשיו אני צריך להגיע מנקודה זאת הנוכחית לנקודה הבאה, ואם אני לא משתדל בעצמי עם כל האמצעים, עם קבוצה, הלימוד וכולי לעשות זאת, אז אותם האמצעים, אותה המדרגה שאני צריך להגיע, הופכת להיות בשבילי כשלילית. ואז אני בעל כורחי כך בכל זאת מתקדם, אבל כבר בצורה הפוכה. מה זאת אומרת בצורה הפוכה? יותר איטית, קודם כל, מהמצב שנקרא "אחישנה".

למה? כי אני צריך להכיר את הרע, לעמוד ברע הזה ולהתנגד לו עד כמה שאני מסוגל. ואני חושב שזה רע שבא מתוך הרע עצמו, מנותק מהבורא, אז אני נלחם עימו ואז זה לוקח זמן וסבל גדול. עד שאני מתייאש שאין לי כאן מה לעשות עם הרע הזה, זה ממש כוח עליון, כוח א-לוהי, אצבע א-לוהי, ואין מה לעשות, אז אני מתחיל מהרע הזה לראות שזה כנראה מכוון מלמעלה, ואז לאט לאט אני מתחיל לגלות הכרחיות מאין ברירה, של קבוצה, של מורה, של הבורא וכן הלאה. זאת דרך מאוד ארוכה ומלאת ייסורים.

ואנחנו בדרך הזאת מכירים את כל הרע שלנו עד העומק וכל השלבים שבדרך. וכאן יש שאלה. בדרך האור אנחנו מתקדמים יפה, מהר, בשמחה, בשירה, איפה יש כאן הכרה עמוקה? כי יש בנו לפעמים מחשבות שצריכים לסבול, שצריכים ללעוס את כל הדברים האלה כמו עם המרור. שאם לא לעסת, לא אכלת, אתה לא יכול לעבור אותו. אז איך עושים? במה דרך האור יכולה להיות שווה נניח כמו דרך הייסורים בכל הכרת הרע בעומק, למרות שאנחנו עושים את זה בצורה יפה, טובה וכן הלאה.

אז כותב לנו כאן בעל הסולם, שדרך תורה יותר מסוגלת מדרך הייסורים. וכאן השאלה היא, לָמה היא יותר מסוגלת? בדרך האור בכל זאת, אם עברתי את כל הדברים הקשים, כמו שאדם בעולם שלנו עובר דברים קשים ואנחנו אומרים, "אין חכם כבעל ניסיון", וכאן זה כאילו קל, יפה וטוב.

נכון?

שאלה: לא נכון.

למה?

תלמיד: הוא בעצמו אומר "כי התורה אמת, וכל דבריה אמת, ואוי לנו כל זמן שאנחנו מסופקים באמיתותה, ואנו אומרים על כל התוכחה שמתקיימת בנו, שהם מקרה וגורל עור". רק אתמול שמעתי את השיעור בוקר ואיך בכו פה, והספק קצת מקונן בכולם. אני עדיין לא שם, אז ברור שיש לי ספק בתוכנית. ואתה אומר הכול טוב, איזה טוב, מאיפה הוצאת את הטוב הזה?

אתה בספק בגלל שאתה לא דבוק בי.

שאלה: דווקא אני דבוק בך.

אז איך יכול להיות שיש לך ספק?

שאלה: אתמול בבוקר שמענו פה אדם מארצות הברית שאומר לך שהוא בספק לא נורמלי, ולא יודע מה לעשות עם זה ולא רק הוא, אני שומע הרבה אנשים. אם לא היה ספק, אז היו קמים פה כולם בכיף, והיו בזריזות מגיעים לשיעור הבוקר. ואף אחד לא קם בזריזות.

לא, אתה לא יכול להיות בזריזות, אתה לא יכול. כי הפער בין מה שאתה נמצא בדרך ייסורים ובדרך תורה זה שחסרה לך אמונה. ולכן אתה לא יכול לעשות זאת בזריזות. אתה לא יכול לרוץ להשפיע לדרך התורה, כמו שאתה בורח מהייסורים בדרך הייסורים. אתה לא יכול. שם זה בהרגשה. אם היית מגיע בהרגשה כזאת, שמה שמחכה לך שם טוב, אם זה היה נפתח לפנייך, באותה צורת ההרגשה, עוצמת ההרגשה כמו הייסורים שכבר עכשיו אתה מרגיש, אז ודאי שהיית רץ קדימה.

וגם כאן השאלה, כי איך אתה יכול באותה מידה לרוץ למיליון דולר, כמו שאתה רץ כדי לא להפסיד מיליון דולר? יש הבדל. זה לא רק הפער בין זה לזה, אלא הפסד מקרן, שיש לך את זה ואתה הולך לאבד, או שאין לי את זה בכלי, ומאיר מרחוק. זה אור פנימי וזה אור מקיף וזה הבדל גדול. הפער ביניהם זה האמונה. זה הכלי, חוסר ההרגשה שלי במה שאין לי. אלו דברים לא פשוטים, אנחנו נפתור אותם. זה לא בשיעור הזה, בשיעור קצת יותר פנימי, למתקדמים.

תלמיד: אז אני צריך להבין למה הוא אומר לי " אוי לנו כל זמן שאנחנו מסופקים באמיתותה", ברור שאנחנו מסופקים מאמיתותה. ואז "אוי לנו", כלומר נחטוף מכות?

"אוי לנו", זאת אומרת שבמידה הזאת אתה נמצא בצרות.

תלמיד: איך עוקפים את הצרה. מה לעשות עם הספק הזה?

איך אני יכול להיות לא מסופק? על ידי זה שאני אקבל את אור האמונה, להיות בהשפעה. לכן חסדים, דרגת הבינה, היא הכרחית להיות בין מלכות לכתר. הכרחית. שאז אני מתנתק מהרצון לקבל שלי ומתחיל מתוך השליש אמצעי דתפארת, שזה להיות "עם חופשי", משם אני יכול לבחור לכאן או לכאן. ולפני שאני מגיע לשליש אמצעי דתפארת אני לא חופשי, אין לי בחירה חופשית, אני נמצא באח"פ השבור, זה קליפות. ואם אני נמצא למעלה משליש אמצעי דתפארת, אני נמצא כולי גם בשליטת הבורא, אני מלאך. אלא רק באמצע.

תלמיד: אמרת לי רק באמצע. החיים שלי עדיין בספק. אני לא הגעתי לזה, אז אני בספק. אני צריך להגיע לקטע הזה שיהיה לי כוח לעשות את העבודה עם כל החבר'ה ובאמת להתרומם ולא לברוח. "תעשה הכל רק אל תברח". איך אני מגיע?

מה אתה צריך לזה?

תלמיד: בדיוק.

רק דבר אחד, להרגיש שאתה במאה אחוז תלוי בכוח עליון. איך מגיעים לזה? מתוך הייאוש, שהחיים יעשו ממך כזה סמרטוט שאתה וודאי תרגיש שאתה סמרטוט. השאלה רק איך להגיע להרגשה כזאת לא על ידי מכות תוך אלף שנה, אלא מהיום להיום? על ידי חיבור עם החברים.לכן אתה צריך לשמוע בקולי. כי אתה לא מאמין בזה, אבל אני אומר לך, אז יש כאן עניין של אמונת רבו. בשביל מה אתה צריך? כי זה לא רב שמלמד אותך. זה לא מורה או מרצה שמלמד אותך חכמה, זה מישהו שאומר לך מה לעשות כדי לא לסבול ולהתקדם בדרך תורה במקום דרך ייסורים.

זאת אומרת, יש לפנייך תמיד פרשת דרכים, והמורה הוא מורה דרך, מדריך, ואתה צריך לשמוע בקולו וללכת אחריו בעיניים עצומות. מי יעזור לך? יצר רע תמיד אומר לך "מה זה בחור, הכל סתם, מה אתה צריך אותו?". ברור. אני יודע על עצמי, אתה לא צריך לספר לי. אלא החברים צריכים לעזור לך. מאיפה הם יודעים? הם גם לא יודעים, אבל אין להם ברירה. אם לא תשמעו שצריכים ללכת בדרך השפעה וחיבור ואהבה, ותקיימו את זה בכוח ביניכם, אז הכול יתקדם בדרך ייסורים, דרך ארוכה, קשה, מאוד מתישה.

תלמיד: אנחנו רואים, גם כשאנחנו עושים את העבודה ואת כל הסדנאות.

כן, עושים, עושים, עושים?

תלמיד: עושים. משתדלים.

משתדלים כן. אבל לא להגזים שאנחנו כאילו כולנו מלאכים.

תלמיד: למרות זה אנחנו רואים שאנחנו ממשיכים לחטוף מכות, זה לא מה שאתה אומר לי "תעשו את זה, תהיו יפים לאחרים, הכל יהיה עשר". אין דבר כזה עשר, חוטפים מכות מכל כיוון. כשאתה אומר שיש כנס אני מתחיל לפחד. אני רואה שאתה חולה, אני נהייה חולה, אנשים פה חולים. זה עובד הפוך, אתה רוצה לעשות משהו טוב, אתה חוטף, אז מה קורה פה?

האמת שאותן המכות הקטנות, בריאות או משהו, שאני חוטף לפני דברים כאלה, אני רואה בזה ברכה גדולה. גם הרופאים, דרך אגב, יש מאמרים שיש בהם הסתכלות על המחלות, שהן כדי לנקות את הגוף, להתנקות.

"מה מלח ממתק את הבשר כך המכות ממרקין את הגוף". אז אין מה לעשות. רק השאלה אילו מכות. אתה יכול להעלות אותן לדרגה יותר גבוהה. אני לא יכול. אני אומר את זה ברצינות, לפני כנס אני לא יכול. את המכות שלי האישיות, כן, המכות שאני קשור לאחרים, לא. כי זה בדרגה שלכם. ואז יוצא לי דרך כל מיני מחלות. אז מה?

אנחנו צריכים לראות את המערכת הזאת כמערכת כללית. גם דרגת החי משתתפת בהתעלות של דרגת המדבר.

תלמיד: כל העולם ייהנה מזה שאנחנו עושים את העבודה, והם לא יצטרכו לעבור את מה שאנחנו עוברים.

לא שהם ייהנו מזה, לא יצטרכו. לכל אחד יש עבודה משלו. למה העבודה שלי היא כזאת, ועבודה שלך היא כזאת? אתה נהנה שם לשבת במשרד, מביאים לך בטח קפה, תה, משהו, זו עבודה כזאת, לכל אחד עבודה משלו.

זו טיפשות לחשוב שיש במישהו לקנא, מאדם הראשון ועד אדם האחרון, אין באף אחד לקנא. כי אתה הולך להתחבר עם כולם, אתה הולך להרגיש עד כמה שהם כולם מחוברים איתך, וזה חלקי הנשמה, זה לא בני אדם. אז הגישה הזאת היא ארצית מאוד, מאוד ילדותית, לא כדאי להחזיק בה. תראה את הדברים מצד הנשמה הכללית.

שאלה: אנחנו יודעים שיש לנו רק בחירה אחת, בחירה בסביבה טובה יותר.

נכון. זאת אומרת, בחירה באמצעי ובמקום המימוש.

תלמיד: אנחנו בדרך כלל אומרים שהחיסרון של אדם בודד הוא קטן בשביל להגיע לרוחניות.

הוא לא מסוגל, לא בגלל שהוא קטן או גדול, הוא לא מסוגל בגלל שזה לא כלי. חייבת להיות מורכבות של כמה דברים מנוגדים, שביניהם יתייצב התנאי של יצר טוב ויצר רע וכל מיני דברים ישרים והפוכים. ואז ביניהם מתגלה הבורא. אדם אחד לא יכול לעשות לך כזאת סיטואציה, כזה מעמד.

תלמיד: אז בקטע של אחישנה ובעתו, אם אני מתכלל בחברים שלי, קונה אותם ממש, האם אני קונה גם את היגיעות והמכות שהם עברו, בשביל לחסוך את המכות שלי?

ודאי. למה הייתה שבירת הכלים? יש כאן נושא רב גווני. כי אנחנו לא מסוגלים לסבול את הדברים האלה. אם היינו היום לא שבעה מיליארד, אלא כמו בבבל. בזמן בבל כמה היו אנשים סך הכל, בכל העולם? אולי כמה מיליונים, גם לא.

לא יכולים לסבול. תתאר לעצמך שכל אחד מאיתנו סובל עבור אלף אנשים נניח, במקרה הטוב, או עבור עשרה מיליון. זה בלתי אפשרי. לכן אתה רואה איך תוך המאה העשרים אנחנו הכפלנו את עצמנו, משלושה מיליארד עד שבעה מיליארד הגענו, רק תוך המאה העשרים. ובמאה התשע עשרה גם, ממיליארד לשלושה.

מה קרה פתאום. בשביל מה, למה? ואנשים דווקא לא רוצים להתרבות עד כדי כך. זה לא תלוי בהם. אלא העולם צריך יותר ויותר להתחלק, שתהיה, כמו שהוא אומר, לכל אחד פרוטה, אז הוא יכול לעבור ממקום למקום, להעביר את אוצר המלך. אבל אם לכל אחד תיתן אלף פרוטות, כולם גנבים, יגנבו וזהו, לא נוכל להתגבר על זה. אבל כשאתה מתחבר יחד עם אחרים, שכולם העבירו את הפרוטות שלהם למקום אחר, זו נחלת כולם.

"ויש לבאר הדבר מתוך חוק ההתפתחות גופו, אשר בטבע ההדרכה הנאמנה, שהשגנו על ידי התורה הקדושה, מבחינת דרך תורה שבהשגחה (עי' מאמר ב' דרכים [מאמר החרות]) הגיעה אלינו התפתחות מהירה לאין ערך יותר על גויי הארצות וכיון שחברי האומה התפתחו היה החיוב ללכת תמיד קדימה, ולדקדק ביותר בכל מצוות התורה."

אם אנחנו מתקדמים על ידי המאור המחזיר למוטב, אז ודאי שאנחנו מרגישים את עצמנו, את העולם, את פנימיות העניין ואת תכנית הבריאה, הכל מתגלה לנו בצורה ברורה ומהירה. ואז אנחנו מצטיינים לא בגלל שאנחנו נעשים יותר חכמים, ולא בגלל שאנחנו נמצאים בידיים יותר טובות, ברגליים, במוח, בכלום. חוץ מ-באור ה', שמאיר לנו, ואז אנחנו יכולים לראות את כל צורת המציאות. זה נקרא התפתחות לקראת מטרת הבריאה.

לכן אנחנו עשינו דרך מהירה מאוד. נניח, עם ישראל עשה את זה בכמה מאות שנה, מבבל עד בית המקדש הראשון, בשלוש מאות, חמש מאות שנה, שבע מאות שנה. לעומת זאת כל העולם עדיין לא הגיע, ולא רואים את ההתחלה, מכל שכן את הסוף. זה הכל רק בגלל האור. ואם אנחנו מאבדים את האור, אז לא נשאר לנו כמעט וכלום.

נשארה רק יכולת מיוחדת, באלה שהיו פעם ישראל ונפלו, בכל זאת קצת לראות את הנולד. לא חכמה, "חכמה בגויים תאמין", ולא שום דבר אחר, חוץ מלצפות מראש יותר ממה שבאומות האחרות, יותר ממה שבעם אחר. רק זה. בכל אומה יש משהו משלה, אבל זה באותו מישור. אבל אצלנו זה נשאר לנו כתוצאה מעלייה הרוחנית ושבירה.

"וכיון שלא עשו זאת אלא רצו לערב שם גם את האנכיית הצר, דהיינו, השלא לשמה, מכאן התפתח חורבן בית ראשון, שרצו לעשות הסגולות, של עשירות והרמת הכח - על הצדק, כשאר הגוים." בזמן שאנחנו נופלים, אנחנו בכל מה שרק אפשר משתמשים בכל הכוחות והיוצרות שלנו דווקא לטובת הרצון לקבל האגואיסטי, ואז מצליחים יותר. "וכיון שהתורה אסרה כל זה," מכל שכן שאנחנו משתמשים עם מה שהיינו צריכים להשתמש, עם כל היוצרות שלנו, עם כל ההכנות שיש בנו כדי להתקדם לרוחניות, משתמשים בזה לגשמיות "על כן הכחישו את התורה והנבואה וקבלו נימוסי השכנים, כדי שיוכלו להנות מהחיים, ככל שדרש מהם האנכיית. וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה: מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפירוד הזה נמשך עד החורבן."

האומה כבר התרסקה, התחלקה לשני חלקים, לחלק היותר תומך ברוחניות ולחלק שממש מנוגד לרוחניות, שרצה גם לסחוב את החלק הטוב, וזה הביא בסופו של דבר לחורבן.

גם היום, אם אנחנו מדברים על היהודים, אנחנו רואים שהם לא רוצים לשמוע על כלום, מכל שכן על חובתם להתחבר ולהביא בזה דוגמה, "אור לגויים", לאומות העולם. הם לא רוצים לשמוע את זה, הם מכחישים מכל וכל מה שישנו. במיוחד בארצות הברית, אומרים שאין אנטישמיות, שאין שום דבר, שהכל בסדר, ואם יש, אז זה מפני שאנחנו צריכים לגלות לכולם עד כמה אנחנו מועילים לאנושות, ואז זה יעלם. אומרים כל מיני תירוצים ילדותיים כאלה, זו עבודת הקליפות.

"ובבית שני הובלט הדבר ביותר, כי תחילת הפירוד הודגש שם בפרהסיא, על ידי תלמידים דלא מעלי, שבראשם עמדו צדוק ובייתוס. שכל עיקר מרידתם בחז"ל, היה מטעם החיוב של לשמה, כמ"ש בדברי חז"ל, "חכמים הזהרו בדבריכם", כי לא רצו לפרוש מהאנכיית. ועל כן הקהילו קהלות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מלכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל."

הכל בא אחרי פירוד קטן לפירוד יותר ויותר גדול, עד שהפירוד מתגבר. זה לא שחלק אחד שולט על החלק השני, אלא פירוד בין כולם הוא שהורס את העם, את הבית, את המדינה או את העולם. זאת אומרת, זה לא שמישהו אחד שולט על השני.

אפשר לשאול כך, ואם אותם נניח פרושים, אלה שתומכים בעבודת ה' באיזו צורה, היו שולטים על אחרים, היה טוב? לא. כי צריכה להיות הסכמה, צריך להיות חיבור, צריכה להיות חיבה ואהבה, צריכה להיות מערכת אינטגרלית שכולה מחוברת בצורה היפה, הטובה.

ולכן אין כאן מקום לאונס, שאחד שולט על השני, גם מצד הטוב. ולכן הפירוד גרם לחורבן, לגלוּת. זאת אומרת, איך שהגלות התייצבה בהם בפנים, שלא רוצים קדושה, לא רוצים חיבור, אז מיד, במשך כמה שנים, ושבעים שנה לפני החורבן היו כבר סימנים, כבר היה ברור שהכל הולך לחורבן, להיחרב.

שאלה: פעם, כשהקימו פה את כל המדינה, כשחזרו מהגלות, היה נדמה שדווקא הולכים לאיזו מגמה של ביחד?

אולי נראה לך כך.

תלמיד: יחסית להיום, היום המצב נראה ממש גרוע.

אני לא חושב כך. אולי נדמה לך שכך. אולי הם רצו לעשות את זה. אם אתה לא מקדים חינוך לפני כל החיבור, החיבור הוא מושב לצים, הוא לרעת האומה. שום דבר לא היה טוב מלכתחילה, אלא ההפך. אותו החיבור הלא טוב, האגואיסטי, הוא רק התפשט והתפתח, ועד היום הזה הוא מה שנותן לך פירות.

אז היו הקיבוצים הראשונים, ואחר כך בנו את "סולל בונה", קופת חולים, הסתדרות. זה הכל כדי לשלוט. אתה יכול להגיד, אבל הם בנו, כאן בריאות, וכאן בנינים. בלי חינוך, זה הכל אגו אחד גדול. וכמה שהיו נלחמים עם זה, וכמה שבן גוריון נלחם בזה, זרקו אותו, וגם היה כל העניין עם אלטלנה, לכן על מה יש לדבר בכלל.

אני לא אומר שלא עשו כלום. רק תבינו, שאם אתה אומר שהייתה הרגשה טובה, מגמה טובה, ו"אנחנו נעשה", זה בגלל שהיה רצון לקבל קטן, לכן כך זה נראה. אבל לא שהוא היה מתוקן, אלא הוא פשוט היה קטן. כמו שאומרים לילדים בגן, תחזיקו ידיים ותעשו סיבובים, אז הם עושים סיבובים. זה הכל. זה בגלל רצון לקבל קטן, ולא בגלל שהיה תיקון, שהייתה אחדות או חיבור. זה ההבדל. ולכן תמיד תיקח בחשבון באיזה גובה נמצאים האנשים, באיזה גובה נמצא היצר הרע. תיקח בחשבון רק דבר אחד, החינוך מקדים את הכל, או לא? אם לא, אז אין מה לדבר. אם לא, אז מאגואיסט קטן ייצא לך אגואיסט גדול.

שאלה: לפני שחרב הבית הראשון, הייתה שחיתות, זה מה שבעל הסולם אומר. ועכשיו מה נראה לך, הזכרת מעטפות?

איך אתה משווה, מי אתה בכלל? בעל הסולם מספר לך במילים שלו. אתה בכלל לא יודע מאיפה, באיזה גובה, אתה לא מבין על מה אנחנו מדברים. איזו צורת שחיתות, על מה אתה מדבר? נניח שהיית מוכר את הבקבוקים שמביאים למשרד שלך, והיית קונה משהו לעצמך.

שאלה: זה מה שאני עושה.

אז אם היו תופסים אותך, או כשתפסו את ראש הממשלה, יש הבדל? יש הבדל, זה תלוי באיזה גובה, כשהוא אומר לך שהייתה שחיתות בבית המקדש, על איזו שחיתות הוא מדבר? אני אגיד לך רק דבר אחד. הנפילה, גלות בבל, אחרי חורבן בית המקדש הראשון, הייתה יותר בגובה מאשר יציאת מצרים. זה לא אני שאומר כך, אלא כך כתוב. אתה לא יכול להשוות, אילו אורות שולטים בכלים. הנפילה שלהם, הגלות והגאולה, הן תמיד אחת כלפי השנייה. לכן אתה לא יכול להגיד איזו שחיתות הייתה שם, כולם הרגו זה את זה, תראו איך הם היו נלחמים. אנחנו לא יכולים להבין את הגובה שלהם לפי מה שכתוב בהיסטוריה. בכל זאת, אני אומר לך, שעוד קשה לנו לדבר על זה. אני לא יכול להסביר את זה, כי אתה לא יכול לקשור את הדברים הגשמיים עם הדברים הרוחניים בצורה נכונה.

שאלה: מחרתיים נשיר מה נשתנה. אז מה נשתנה הלילה הזה? אני באופן אישי רואה שלא השתנה כלום, אלא נהיה יותר גרוע. הזכרת מעטפות, הזכרת את השחיתות שיש בארץ, אז מה כן השתנה הלילה הזה?

אנחנו עוד לא הגענו להכרת הרע. אנחנו צריכים להבין שבצורה כזאת אין לנו שום סיכוי להתקדם, להתקיים. כל העולם יתייחס אלינו כמקור הרע, ואנחנו נהיה מחויבים. אם לא נשמע את את מה שאומרים המקובלים, אז אנחנו נצטרך לשמוע את אומות העולם, את מה שהם אומרים. אחד מהשניים. או אלה, או אלה, יחייבו את עם ישראל להיתקן, ולהיות דוגמה לכולם.

כי חוץ מהקבוצה הזאת, כל הקבוצה העולמית שלנו, ואחר כך כל היהודים שבעולם, שיש בהם את הניצוץ הזה מהעבר, למרות שהוא נסתר פנימה. אז הקבוצה הזאת, חברי בני ברוך והיהודים, חייבים לתת דוגמה לכל העולם, איך העולם יכול להתקיים בצורה עגולה, בחיבור. חייבים לתת דוגמה, זה נקרא "אור לגויים". מי יחייב אותם? או שזה יבוא מאיתנו, וזה נקרא הפצה. או שזה יבוא מאומות העולם, וזה יהיה על ידי מכות אנטישמיות, מלחמות עולם, וכן הלאה. אחת מהשתיים, זה מה שיש לפנינו.

שאלה: אשתי בכמה הימים האחרונים, התחילה לראות יותר שיעורים, לפני פסח, כנראה זה משפיע עליה והיא שואלת אותי "אתם באמת מתקדמים בהפצה, או שאנחנו מתכוננים למלחמת עולם?"

לכן אתה מדבר כל הזמן, כדי שהיא תראה אותך.

שאלה: לפי מה שעברנו בשנה אחרונה, ועכשיו לפני פסח, האם אנחנו מתקדמים לקראת קטע של הפצה טובה?

אנחנו מתקדמים. קודם כל אנחנו מתקדמים בכך שבפעם הראשונה היום, השנה, אני הצלחתי להתחיל לברר את ראש השנה, קצת את יונה. את חנוכה לא כל כך, אני לא מרוצה, היה אפשר להשקיע קצת יותר. אבל את פורים, עשינו די טוב. עכשיו את פסח, אנחנו עושים כבר בדרגה אחרת, זה אמנם לא מספיק, אבל יש לנו עוד שבוע ומשהו, ואנחנו נשתדל לעשות. אחר כך יש את ספירת העומר, יום העצמאות, את כל הדברים, עד שמגיעים לקבלת התורה. השנה זאת הפעם הראשונה שאנחנו עוברים את המועדים בצורה כזאת, ואנחנו רואים שהכל זה דבר אחד. רק חיבור, חיבור, חיבור, חיבור, בכל מיני אופנים, עד שאתה מגיע לסוף.

בעיני זה נראה כהתקדמות ממשית, קפיצת דרגה, קפיצת מדרגה. מה עוד יש לפנינו ? יש עוד הרבה דברים. אבל בעצם גם כלפי העם, אנחנו מתחילים לצאת בכל המקומות. אני מקווה שחברים שלנו בכל הקבוצות, יבינו שאין לנו ברירה, אנחנו צריכים לשבת על הראש של היהודים בכל מדינה ומדינה, ושזאת חובתם להתיישב עליהם. ועם כמה שזה נעים, או לא נעים, הם ירגישו עד כמה שזה דווקא מייצב אותם נכון. ולחייב אותם, את היהודים שבכל מקום, שהם יידעו מי הם, ומה תפקידם? התחלנו עבודה מאוד טובה. בישראל, אנחנו מתחילים עכשיו, מפסח והלאה, את ההפצה שלנו בכל מיני מקומות. אני רואה פתיחה מאוד ממשית, נכונה.

שאלה: אמרת שחיבור בלי חינוך זה מושב ליצים. ואנחנו הולכים לצאת, לדבר על חיבור בכל הכוח, בכל מקום, בכל הארץ.

לא, אבל אתם עושים זאת, אתם מביאים להם את החינוך, במקום. אם זה היה מגיע סתם ממשרד החינוך, או מאיזה ארגון אחר, כי יש מלא ארגונים כאלה עם מדריכים, זה היה משהו אחר. שום דבר לא היה מתקיים לטוב. אתם עושים, אתם מביאים להם, אנחנו מחברים עכשיו חוברת, גם דרך הטלוויזיה יהיה להם קשר, ואחר כך דרך אינטרנט יהיו להם קשרים איתנו, זה משהו אחר. אנחנו כמו מעבר מביאים להם דרך צינור את המאור המחזיר למוטב, ודאי שזה אחרת.

שאלה: זה מצחיק שדברנו עכשיו על חינוך, כי אתמול הושבעו מאה ועשרים חברי כנסת חדשים, ואף אחד מהם לא נלחם על תיק החינוך, אף אחד מהם לא רוצה אותו. הם נלחמים על כל התיקים האפשריים, אבל רק לא על תיק החינוך. מה זה החינוך הזה, שאתה כרגע אומר, שאנחנו צריכים לעשות? כי כיום מערכת החינוך מציעה לנו סוג של השכלה מסוימת, אבל לא חינוך של האדם?

נכון.

שאלה: מה החינוך שאנחנו מדברים עליו?

אנחנו מדברים על חינוך, ולא על השכלה. קודם כל הייתי מוסיף שם חינוך, אבל המערכת צריכה להשתנות לגמרי. היא צריכה להביא לאדם יכולת להתמודד עם העולם, לדעת את העולם, לדעת מה תפקידו. איך הוא מתקשר למציאות, לאנשים, איך הוא מסתדר בחיים, איפה הוא חי. היא לא צריכה לתת לו קצת כאן וקצת כאן, אלא היא צריכה לתת לו יכולת לבטא את עצמו. צריכים לשבת בצורה אחרת בכיתה, בצורת עיגול. צריכים לעשות בה הרבה מאוד שינויים.

וקודם המורים עצמם, הם לגמרי לא מוכנים למערכת החינוכית הנכונה, החדשה. מערכת החינוך מאוד קונסרבטיבית, מאוד שמרנית, ומאוד לא מוכנה לזה. גם באוניברסיטאות, זה אותו הדבר, אבל שם מילא, כי שם בכלל לא מדברים על חינוך. בבית הספר עוד במקצת מדברים. טוב, יש עוד עבודה גדולה ונקווה שאנחנו בכל זאת באיזו צורה נתחבר אליה. בינתיים אנחנו לא מדברים על הקטנים, למרות שמערכת החינוך היא עד הגיל המבוגר ביותר, וכל הגילאים שייכים אליה. נקווה שנוכל להגיע להשפעה גם עליה. בינתיים אנחנו משפיעים איפה שאנחנו מסוגלים ונקווה שנצליח עוד ועוד. ההתקדמות נמצאת, ובאמת אני רואה אותה ממשית, ממש.

(סוף השיעור)