שיעור בוקר 19.12.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: הקבוצה צריכה להתעורר

תלמיד: אתמול נסענו יחד עם הרב לטיול בפארק והייתה לנו שיחה עם הרב. הוא אמר דברים חשובים מאוד. החלטנו לנצל את הזמן המאוד מיוחד הזה כדי לשמוע יחד את הדברים החשובים שמתייחסים לכל אחד מאיתנו, לכל עשירייה ולקבוצה כולה. נקשיב באוזן אחת משותפת לדברים שלו, ואחר כך נוכל להיכנס לשיעור ולשאול גם את הרב שאלות.

השיחה

מושי: איך אפשר להבדיל בין לשון הרע לבין ביקורת בונה?

רב"ש גם כותב, שזה קו דק מאוד.

מושי: לפי מה שגם הסברת היום ולפני כמה ימים, קודם כל עדיף לשתוק בכלל.

זה בטוח.

מושי: בטוח שייצא לשון הרע. אבל אם אני כבר רוצה לעשות ביקורת ועשיתי אלף חישובים שזה יכול להועיל, אז איך אני בטוח שזה יועיל לחברים ולחברה? כי אי אפשר לשתוק אם אני רואה משהו וחושב שזה יכול לשפר. איך בכל זאת לפתוח את הפה שלא ייצא משם לכלוך, שיצאו דברים סבירים? מהי ההמלצה? אין המלצה?

אני לא מרגיש שאני מוכן לעמוד בזה.

מושי: אפשר לומר שההמלצה שלך לשתוק תמיד עדיפה.

לעצמי, אני בינתיים מרגיש שאני צריך לשתוק.

מושי: האם יש לך ביקורת בונה על הארגון שלנו, על ההפצה, על הקבוצה?

הקבוצה נמצאת בשינה.

דודי: איך אפשר להעיר אותה?

שירגישו כל יום כשהם יוצאים מהשיעור ונכנסים לתוך היום, מה הם חייבים לעשות באותו יום, מה מזיז אותם, לאן הם צריכים להגיע.

דודי: האם גם בשיעורים אתה מרגיש שאנשים נמצאים בשינה?

בשיעורים יש יותר מדי רוח.

דודי: רוח טובה, או רוח וצלצולים?

לא, סתם רוח.

דודי: איך אפשר לשפר את השיעורים? כי אם משם אנחנו יוצאים עם מטען, איך אפשר משם לקבל את הרוח?

תלוי איך אתה מגיע לשיעור, שאתה מצפה לו.

דודי: כלומר שהשיעור יהפוך להיות שיעור חזק, שאתה תגיד שיש שם לא סתם רוח, אלא שממש רוח טובה עוברת שם.

כן.

דודי: במה זה תלוי, האם בהכנה בעשיריות שמגיעות לשיעור, או בהתנהלות השיעור, בחומר הלימוד, בצורה ששואלים?

לא, זה תלוי במה אתם מצפים מהשיעור.

דודי: והיום, מכל הכלי שמגיע אליך לשיעור, האם אתה לא מרגיש שיש ציפייה, דריכות, שבאים באיזה צימאון?

לא.

שמעון: איך אפשר להתעורר כשאנשים לומדים 20 ו 30 שנה וזה הופך להרגל? איך כל פעם מחדש לעורר את זה?

אני לא מבין איך יכול להיות הרגל, הרגל זה מוות.

שמעון: הרגל זה מוות?

פשוט אחד לאחד.

דודי: מה העצה שלך לקבוצה הרדומה?

כל אחד חייב לדאוג לחבר, איך לעורר אותו.

דודי: האם בעבודה פנימית, במחשבה, זה העיקר?

כן.

מושי: מה עוד מפריע לך בארגון?

לי לא מפריע כלום. אני נמצא במצב שנתנו לי, הכינו לי, הביאו אותי וזהו. אבל אני לא מסכים לעבור ככה.

מושי: מה אתה לא מסכים לעבור?

אני לא מסכים לעבור כך את החיים שלי. אם הייתי מסכים, אז לא הייתי בא לשיעור. אני בא לשיעור בכוונה להצטרף לחיסרון שיש בקבוצה.

מושי: איך אתה מסכם את השנה?

לא לכאן ולא לכאן. מצד אחד יש כנראה התקדמות, אבל שוב חוזרים לאותו מסלול.

מושי: אתה מתכוון לעם ישראל?

לא, אלינו.

דודי: לא ברור, כי בשיעורים אתה משדר שכן מתקדמים, שעוד מעט נגיע.

אני חייב לומר את זה או לתת כזה רושם, כי אחרת, מה אנחנו עושים בזמן השיעור?

דודי: אבל למה הרושם הזה, למה לא לתת ביקורת, למה לא להגיד בפנים? אולי דווקא זה יעורר.

ראיתי שמהביקורת אין תועלת.

דודי: ולתת רושם שאנחנו עוד רגע נמצאים בלשמה, כשזו לא האמת, האם זה טוב, זה מקדם יותר?

כן.

דודי: כלפי ניהול קבוצות, טיפול בתלמידים, האם תמיד רצוי לבוא בגישה חיובית, לעודד, להבטיח, לתת רושם חיובי?

כן.

דודי: אין ביקורת, על תלמידים לא עושים ביקורת.

ביקורת יכולה להיות או כשאתם קרובים ביניכם, או כשאתם נעתקים זה מזה.

מושי: אם רחוקים, אז כן אפשר להעביר ביקורת.

כן, כי זה כבר בטבע הדברים.

דודי: האם אפשר לומר לתלמידים, "אתם ישנים, לא עושים הכנה כמו שצריך", יש מקום לזה?

תלוי באיזו צורה.

רואי: מה שעכשיו אמרת על הקבוצה, היית רוצה שכל התלמידים ישמעו את זה?

כן, אמרתי בעבר דברים הרבה יותר גרועים.

רואי: מה הקבוצה צריכה לעשות כדי להיות ערה?

אני מדבר על עשיריות, הן צריכות להיות צמודות יותר ולא לפחד מביקורת.

רואי: מה זה עשירייה צמודה?

שכל אחד צמוד לשני.

מושי: האם אנחנו בעשירייה שלנו צמודים, אתה רואה אותנו כצמודים?

כמעט.

מושי: האם אתה חושב שאנחנו מוכנים לעשות ביקורת אחד כלפי השני וזה לא יזיק לנו, לא יפרק את העשירייה, כרגע ספציפית?

תנסו לעשות ביקורת ולראות מה קורה.

מושי: אני רואה חבר יושב בשיעור ובאיזשהו שלב פותח טלפון ומסתכל על החדשות. מצד אחד אני מבין שזה לא טוב, מצד שני אני לא מרגיש נוח, כי אני מרגיש שאם אני אגיד לו הוא יתעצבן. אז יש לי חשבונות ואני לא אומר. ואני רואה את זה יום יום לא פעם אחת, זה כל הזמן ככה קורה, ואני לא יודע מה נכון לעשות. אני יודע שהוא יכעס עליי, יודע שהוא לא יקבל את הביקורת הזאת, מאידך הוא חותך לעצמו ידיים ורגליים. אז לכן אמרתי שאני מבקש שלי כן תגידו ביקורת.

אילן: מה זה חותך לעצמו, הוא חותך לנו.

מושי: כן, זה עוד יותר גרוע.

דודי: האם זו פגיעה בעשירייה או פגיעה באדם עצמו?

בעשירייה.

דודי: אז אם זה פגיעה בעשירייה וזה כמו הגוף שלי, אז הוא כאילו חותך לי רגל עכשיו, אז אני מחויב להגיד משהו.

אם אתה מרגיש.

מושי: אני מחויב. אבל בתיאוריה אני יודע שהוא חותך, אם הייתי באמת יודע שהוא חותך, אז בטח הייתי אומר. אבל אני יודע שאם אני אגיד לו את הביקורת הזאת, הוא לא יקבל אותה טוב, לכן אני שותק. או שאני יכול להגיד, לא אכפת לי מה הוא יגיד עליי, אני אגיד לו וזהו.

יש כאלה וכאלה מצבים שונים.

דודי: אם אני לא מרגיש את העשירייה כגוף אחד, אבל אני יודע בשכל שזו פגיעה, שמעתי לא פעם מהמורה שזה לא עיסוק בזמן שיעור להסתכל פתאום בחדשות.

זה כבר בכלל.

דודי: מותר לי להגיד לו? כי אני לא מרגיש, אני לא בהשגה כזאת.

לא.

דודי: מה, לשתוק?

לא.

דודי: להגיד לו בפרצוף.

בטח. הוא גונב ממך.

דודי: אז מותר להגיד לו שהוא פוגע בכולנו, מותר לי להיות ישיר.

כן.

דודי: איך במהלך היום, לא בזמן שיעור, לחייב את עצמי לחיבור, ממש כמו למשוך חמור עקשן שלא נמשך לזה, לחייב את עצמי עכשיו להתפלל על החברים, להתחבר, לדרוש?

לתת דוגמה. יותר מזה אני לא יודע.

(סוף השיחה)

תלמיד: פתחנו את השיעור בקטע אודיו ששמענו מתוך שיחה שהיתה איתך אתמול, שם דיברנו על כך שהקבוצה נמצאת במצב של שינה, וצריכים להתעורר יותר ויותר. עכשיו בכל הכלי העולמי החברים שמעו את השיחה. והשאלה, מה זה המצב שהקבוצה רדומה?

זה ממש קרוב לניתוק מכולם. וכל אחד מרגיש את עצמו שהוא נמצא באיזה בועה, לא נוגע באחרים, והם לו בו, וזה לא טוב, זה ממש מנתק אותו מהכלל.

תלמיד: אנחנו עכשיו נמצאים בתחילת שיעור משותף. מה כל אחד יכול לעשות עכשיו כדי לעורר את קבוצה מתוך השינה, מתוך הניתוק?

לבדוק עד כמה הוא שותף לכולם, כמה הוא מרגיש את כולם, כמה כולם מתחברים ובונים כך את מרכז הקבוצה. זה קודם כל.

תלמיד: איך לנפץ את הבועה שכל אחד נמצא בה?

אני צריך לדאוג שכל המשתתפים נמצאים במצב של מחוץ לשינה, מחוץ למצב הרדום, מחוץ לכל מיני מחשבות שלהם. זה קודם כל. ואחר כך יכול להיות שאנשים שאחראים על מצב השיעור יתחילו לעורר את הקבוצה.

תלמיד: מה הכוח והפעולה שיש לאדם בידיים כדי לנפץ את הבועה של עצמו ואת כל הבועות של כולם?

קודם כל דוגמה.

תלמיד: מה זאת הדוגמה שאני לא נמצא בבועה?

שאני מסתכל עליהם, על הבועה ורוצה שהם ירגישו שהם מנותקים מהשיעור, ואחר כך אני שם לב על כמה אנשים שאני יודע שהם אחראים על זה שהציבור יתעורר. וזהו.

תלמיד: אז כשאדם מגיע לשיעור ובכלל כשהוא עובד על החיבור עם העשירייה שלו, מה הפעולות שהוא צריך לעשות לפני שהוא מגיע אליהם כדי לא להיות בבועה?

אני לא יודע, אם יש לכם טלפונים שבהם אתם מתקשרים, שיחות שאתם שומעים וכן הלאה בזמן הרגיל או בזמן שהייתה קודם אזעקה. העיקר בזמן הזה צריכים לחשוב שכולם צריכים להיות יחד.

תלמיד: כשמדברים על הקבוצה הרדומה ורוצים לתת דוגמה כדי שיתעוררו, באיזה רמה, זה, ברמה של העשירייה, ברמה של קבוצת פתח תקווה, הכלי העולמי?

רצוי שבמסכים יראו אותנו שאנחנו נמצאים ערים.

תלמיד: בזמן שיעור?

כן.

תלמיד: הבנתי שצריכים להתעורר בכלל ביחסים, כמו שאומרים האנשים שהרבה שנים בדרך והתרגלו להגיע לשיעור, מקיימים מה שצריך, יש תפקידים, סעודות, ועוד משהו.

אז בכל זאת צריכים להתחיל מזה שבכל קבוצה יהיה אחראי או שניים, שהם אחראיים על ערנות הקבוצה.

תלמיד: קבוצה, לא עשירייה?

אני מתכוון בקבוצה - לעשירייה.

תלמיד: זאת אומרת, שבכל עשירייה יכול להיות שיש שבוערים ויש עשירייה רדומה ובכל מקום לא משנה גם לא פתח תקווה, גם עיר אחרת, זה יסתדר אחרת?

אני לא מחלק לפי המקום שבו נמצאים, אני מחלק לעשיריות. איך נמצאות בעשיריות, וכך הם צריכים לדאוג לנוכחות החברים.

תלמיד: האם עשירייה שהיא חלשה, רדומה, יכולה לקבל כוח כדוגמה מעשיריות אחרות?

יכולה אם היא זוכרת, יודעת מה לעשות ומה הפעולות.

תלמיד: כולם יודעים מה לעשות, זה כתוב. אני מתכוון יש עשירייה יותר חלשה ומגיעים לשיעור בקושי חצי או שליש, ויש עשירייה יותר חזקה ומגיעים כמעט כולם והם אקטיביים. העשירייה הרדומה יכולה לקבל כוח מאותה עשירייה חזקה יותר?

בעצם כן, אבל לזה צריכים שאותם אנשים שנמצאים בפירוד, שעדיין לא מוכנים במקומותיהם ללמוד מתחילת השיעור, הם צריכים התעוררות.

תלמיד: אם אני רואה שחבר מתעסק בזמן השיעור בחדשות זה כאילו חותכים לי יד ורגל. האם זו אותה התייחסות כמו שיש עשירייה רדומה ויש גם עשיריות אחרות שהן עוד איבר מהגוף שנחתך, לא צריכים לדאוג לעשיריות חלשות יותר?

כן צריכים, ודאי.

תלמיד: דיברו גם על ביקורת. יש חברים יותר אקטיביים, פחות אקטיביים, יש להם יותר כאב, פחות כאב, אלה שהתרגלו, אלה שלא התרגלו אחרי 20 שנה. כמו שאתה אמרת אם אני מגיע לשיעור אני לא מגיע סתם, אני רוצה משהו מהשיעור. חברים העלו את השאלה להנהלה כי הם מרגישים שאין מספיק פעילות קבוצתית בחברה. האם גם לזה יש מקום כביקורת או זו דרישה טבעית, איך להתייחס לזה?

אני חושב שזה לא כל כך חשוב. חשוב שכולם יקבלו שמצב העשירייה חייב להיות כאחד. ומי מעורר, איך, על ידי מה, העיקר שבכל אדם ואדם תהיה החלטה פנימית שהוא חייב להתחבר עכשיו לכלל.

תלמיד: בכל זאת לארגון שלנו צריך להיות איזה גוף, הנהלה או ועדת חברה, שצריך וחייב לדאוג לעשיריות החלשות יותר?

כן, זה צריך להיות. בכל זאת צריכים להיות כמה אנשים שמתחלפים בכל שיעור ושיעור ומעוררים את כל הכלל. מי שנמצא כאן אסור לו להיות רדום. נכנסת לחלל הזה אתה חייב להיות בן אדם אקטיבי בשיעור.

תלמיד: שמענו לפני כמה דקות את השיחה ואמרת שהקבוצה רדומה. אני לא הייתי חושב שהקבוצה רדומה. קודם נזהה בכלל את המצב שלנו, איך אני מבין שאנחנו נמצאים בעשייריה והיא עכשיו רדומה, מה זה אומר?

זה עניין של מספרים. כמה מספרים מכל הכלל יכולים להיות חצי רדומים, רבע רדומים או לגמרי בניתוק מהקבוצה, ולהיפך.

תלמיד: האם כשאתה מדבר על זה שעשירייה או קבוצה רדומה, אתה מדבר ממש פיזית שאנשים קשה להם להחזיק ערנות בשיעור?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, כדי לצאת מהמצב שבו אנחנו בעשירייה רדומים, אנחנו צריכים לדאוג שכל החברים כרגע יהיו ערניים בשיעור? בואו נתחיל מזה, הכי פשוט.

כן.

תלמיד: כך אפשר למדוד.

כן.

תלמיד: יש מצבים שאולי כל העשירייה נוכחת אבל יש איזו שיגרה, איזה מצב שאין קשר בין החברים. אנחנו באים, עושים הכול נכון, נמצאים בשיעור וכולי, אבל הקשר בין החברים, הדאגה היא לא שם. האם גם זה נחשב עשירייה רדומה או יותר אתה מדבר כלפי נוכחות ואם בן אדם ער או ישן בשיעור?

לא. כלפי נוכחות אני לא מדבר. אם מביאים אותו והוא עדיין מרגיש כמו במיטה זה לא בסדר. ואני רואה אנשים באים לשיעור והם עדיין נמצאים במיטה.

תלמיד: כלומר אתה מדבר על איזו בעירה פנימית שיש בכל אחד ואחד?

כן. הוא צריך כבר כשמתקרב למקום הזה להכין את עצמו לזה שהוא נכנס כאחד מכולם.

תלמיד: אתה יכול אולי לכוון עוד קצת מה בוער לו בדיוק?

כשהוא עכשיו נכנס לשיעור, הוא צריך להתכלל עם כל חבריו יחד להיות בשיעור, שמטרת השיעור זה קודם כל שהם יתחברו, ואחר כך מתוך החיבור שלהם שיחפשו נקודת אחיזה בבורא, וכך להתקדם.

תלמיד: הזכרת בשיחה שאתה אומר שאנחנו קרובים וזה מעורר אותנו יותר, וזה לאו דווקא אמת. גם לי יצא בסדנאות או בהכנה לשיעור להגיד משהו שהוא שקר, "חבר'ה היום זה קורה, עכשיו אנחנו מתחברים, היום סוגרים את הפינה" בעוד שאצלי אין כלום בפנים. עד כמה פעולות כאלה הן נכונות?

צריכים לראות באיזה מצב כללי אנחנו נמצאים ולפי זה לחשב.

תלמיד: יש חברים בעשירייה שמבינים את זה, מבינים שיש פה עניין של שקר או משחק, והם משתפים פעולה, ויש כאלו שלא מצליחים. לפעמים זה יוצא טוב ולפעמים לא.

צריכים לדבר על זה. צריכים לדבר. כשכולם נכנסים לשיעור אחד, ויש מאות אנשים, אז אנחנו צריכים לקבוע את קו ההתפתחות שלנו, איך מתחילים את השיעור, איך מגיעים באמצע ובסוף השיעור, מה עומד לפנינו, וכך מתקדמים מיום ליום.

תלמיד: לא שמעתי תשובה האם כדאי לעשות את זה או לא. יש לי שאלה נוספת, קודם חבר שאל לגבי השקעה בעשירייה שלי והשקעה בין העשיריות. בתחילת הדרך דאגתי לנוכחות של עצמי, אני צריך להגיע כך וכך, להשתתף בהפצה ולקיים את כל המסגרת. מהר מאוד היה לי ברור שזה לא מוביל אותי לשום מקום ואני חייב לדאוג דווקא לחשיבות לחברים. ברור שאם בשלב כלשהו העשירייה שלי במצב טוב, אז אנחנו חייבים לדאוג לכל שאר העשיריות ולקבוצה הכללית. איפה האיזון בין ההשקעה בתוך העשירייה שלי לבין ההשקעה בתור עשירייה בעשיריות מסביב? איך לעשות את האיזון הזה, מתי להתחיל להשקיע בעשיריות מסביב, או שעלינו להשקיע רק בתוך העשירייה?

כשיש לכם הרגשה שאתם נמצאים בעשירייה בקשר אחד, אתם כבר יכולים מיד להתחיל לעשות קשר עם עשיריות אחרות.

תלמיד: שמענו אותך אומר בשיחת האודיו, שכל אחד חייב לדאוג לחבר איך לעורר אותו, ואחר כך החבר שאל האם הכוונה בעבודה הפנימית ובמחשבה, וענית שכן. השאלה שלי היא לגבי מחשבה, מה זה נקרא מחשבה שבה אני דואג לחבר איך לעורר אותו?

שאתה והוא נמצאים יחד בשיעור באותה מחשבה. אפילו באותו אחוז העירני שבשניכם.

תלמיד: אמרת שאני בא לשיעור בכוונה להצטרף לחיסרון שיש בקבוצה. איך אני יכול להרגיש את החיסרון שיש בקבוצה?

תחשוב על זה במשך היום ותראה איך זה משפיע בזמן השיעור.

תלמיד: ענית לחבר שאם יש לכם הרגשה שאתם בקשר אחד בעשירייה, אתם יכולים לדאוג מחוץ לכם. אני רואה פער גדול, יש לנו עוד הרבה מה לעבוד בשביל להגיע להרגשה של קשר אחד, אני רואה כמה עוד בתוכי חסר להשקיע בעשירייה. באותו זמן איך אפשר להישאר אדישים כשיש לנו הרבה מה להוסיף לקבוצה הכללית. אני מרגיש את החסרונות של החברים, מאוד מרגיש שיש לנו מה להוסיף לכללות הקבוצה. גם כשההנהלה דיברה איתנו, שמעתי מהם שזה האתגר הארגוני שלנו, איך לדאוג פה לכל העשיריות בקבוצה העולמית.

אנחנו רואים שכך מתייחס הרב"ש, לאדם, לקבוצה שלו כסביבה הקטנה, ואחר כך לקבוצה הגדולה הכללית, וכך גם אנחנו צריכים לחלק את תשומת הלב שלנו.

תלמיד: קבוצה קטנה יכולה להגיע לשלמות בלי לדאוג לכללות הקבוצה?

יכול להיות שכן.

תלמיד: זאת אומרת, זו בריחה אם אני מחפש לעשות דברים שהם מחוץ לעשירייה?

לפני שאתה מארגן את הקבוצה הפנימית שלך, אתה לא יכול לדאוג לקבוצה החיצונית.

תלמיד: חבר רדום זה יצור מאוד מתוחכם ומורכב, זה לא שפשוט דורשים והוא מתעורר. גילינו שמה שעובד זה רק לתת, רק כשיש באמת התפעלות אמיתית מהחיבור שיש, במקום הזה להעלות תפילה לבורא, בקשה על מי שלא פה, שיצטרף לזה. זה מה שעבד לנו, זאת אומרת, דרישות, ביקורת, לחייב את החבר, לא כל כך עזרו לנו. האם יש עוד משהו, שהוא ממש נכון ויעבוד כדי לעורר את החבר?

פשוט לעורר את החבר בכל האמצעים שאתם מרגישים שיכולים להיות נכונים.

תלמיד: מה שאני מרגיש שיהיה נכון?

כל אחד מה שהוא מרגיש.

תלמיד: אבל צריך לשים לב, יכול להיות שזה לא מעורר את החבר, יכול להיות שרק אני חושב שאם אדרוש ממנו זה יעזור.

אין מה להוסיף, כך אתה יכול להגיד תמיד.

תלמיד: אז צריך להיות לנו חוש ביקורת עצמית כמה אנחנו מצליחים לעורר או לא, ומה שלא יהיה לנסות.

כן, כעשירייה.

תלמיד: ולראות אם יש תגובה או אין תגובה. מתי נכון מהמקום הזה לפנות לבורא?

כל הזמן לפנות לבורא, שיעזור, שישתתף, שייתן דוגמה, וכן הלאה.

תלמיד: ברור שהשיעור נראה כמו שהתכוננו אליו במהלך כל היום. אנחנו תמיד מדברים על התלהבות ועל רוח וכן הלאה, האם יש מקום גם לעורר פחד, מה יקרה איתנו אם מחר לא נהיה ערניים בשיעור, אם לא נהיה דרוכים בשיעור?

כן, ודאי שזה אחד מהמרכיבים, שאנחנו מבינים מתוך היחס שלנו לשיעור, שאם נמשיך כך, לא נגיע לשום מטרה, אלא כמו שהיה כך יהיה. ולכן אנחנו חייבים כל פעם להעלות את גובה ההתלהבות מהשיעור, את הדרישה מהשיעור, את היחס לשיעור.

תלמיד: אז יש מקום גם במידה מסוימת לדבר על זה בהכנות לשיעור? כי העשיריות מתכוננות כל היום, זה לא שפתאום יש שיעור.

כן.

תלמיד: איך החברים בכלי העולמי יכולים להשתתף בצורה יותר אקטיבית, יותר חיה, בשיעור הבוקר?

אנחנו צריכים לבחור כאלו מטרות, כל פעם יותר ויותר גדולות, קרובות למטרתנו האמיתית, שיהיה ברור לכולם שכך אנחנו מגיעים לשיעור הבוקר.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לתת דוגמה? לפעמים עד שהחברים בכלי העולמי יכולים לשאול שאלה, עוברות שעתיים וחצי.

זו בעיה, האם אתם מבינים מהו הנושא העיקרי של השיעור, האם אתם מרגישים שאתם יכולים להתרחק מהנושא הזה לאיזה כיוון, ואיך אתם מגיבים על זה שאתם מרגישים שמתפזרים כלפי נושא השיעור. זה קודם כל.

דבר נוסף, אני לא מרגיש מי נמצא כאן באיזה תפקיד, אבל אני רואה שמדי יום יש מספר אנשים שנכנסים לשיעור אחרי כמה דקות, אפילו אחרי 5 או 10 דקות, ואני לא מבין אם זה שייך לעבודה היומיומית שלהם בשירות הקבוצה או למה זה קורה. אתם צריכים לעבוד על זה כדי לסלק את הדברים האלה, כך שאדם שמגיע לשיעור, מגיע כמו כולם. אפילו כמה דקות לפני השיעור הוא כבר יושב ומוכן לתחילת השיעור עם כולם. זה מאוד מפריע.

תלמיד: כשיש נושא לשיעור ואתה רוצה להיות רלוונטי, אתה רוצה לשאול שאלות שקשורות לנושא, להוסיף לחברים. איך החברים בכלי העולמי יכולים להשתתף בדיון שמתנהל בשיעור בצורה יותר אקטיבית? היינו רוצים להוסיף, היינו רוצים לשאול.

כן, אני חושב שיש להם מקום עם כולם יחד, העיקר שהם באמת יהיו קשורים אלינו לנושא השיעור, לתהליך, לזרימת השיעורים ולא כאילו שנפלו מהשמיים.

(סוף השיעור)