שיעור בוקר 24.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 10.02.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/4C1Rm3o0?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

"מהו בעבודה, "ישראל שגלו - שכינה עמהם"

"ישראל שגלו – שכינה עמהם", מכרך ה' שלבי הסולם, עמוד קס"ג.

'שכינה' נקראת התגלות הבורא לנברא. יש בורא ויש נברא, והשכינה היא נוכחות הבורא בתוך הנברא. הנוכחות הזאת של הבורא בתוך הנברא היא נעלמת. יכולות להיות שתי סיבות להעלמה מפני שיש לנו שני חלקים בבריאה, הבורא והנברא. או הבורא מעלים את עצמו, היינו מגרש את השכינה מתוך הנברא, לא מראה את עצמו לנברא, מסתיר את עצמו, או שהנברא יעשה את זה ברצונו או לא ברצונו.

בשביל מה זה נעשה? מפני שהאור הוא העליון והשולט, והכלי רוצה להתמלאות באור, ליהנות ולהרגיש אותו כמילוי, ואז הכלי תלוי באור. כדי שהכלי לא יהיה תלוי באור, ויתמלא לפי רצונו החופשי בשווה לאור, ושלא תהיה כאן הכנעה, צריכים לסלק את גדלות האור, לסלק את נוכחות הבורא, ולתת לכלי את האפשרות לבחירה החופשית. כדי לתת לכלי אפשרות לבחירה חופשית, צריכים לתת לכלי כלי בחירה. אמצעים לבחירה זה נקרא שיש לכלי יכולת להבחין בין שני הדברים ולפי איזה קריטריון.

הבורא מוריד את השכינה לתוך הכלי עד עפר, יש שבירת הכלים, לתוך הכלים נכנסים ניצוצות של הבורא, של השפעה. השכינה מסתלקת ומראה את עצמה כפגומה, כשבורה. הבורא מראה לכלי שהוא נמצא בחיסרון, שהוא זקוק לכלי, ליחס הנברא אליו. כל ההתייחסויות הדדיות בין בורא לנברא, בסופו של דבר צריכות לגרום למצב שהנברא יצטייד בכל התנאים שבהם מתקיים המשפט של בחירה חופשית.

אחר כך כשחוזר למקום אין סוף, אז בהחלט מחזיר את המצב כמו באין סוף בכוחותיו עצמו. מצד הבורא, חוץ ממצב אין סוף, לא נברא שום דבר - ד' בחינות דאור ישר, מלכות שכוללת את ד' הבחינות מתמלאת עם האור, ומצד הבורא בזה נגמרה הבריאה. כל יתר הדברים באים כתוצאה מ-איך שמלכות רוצה להרגיש את עצמה במצב האין סוף, זו התגובה של המלכות. אפשר לומר שאלו המאורעות הפנימיים של המלכות ביחס למילוי האינסופי שנמצא בה. זה כל התהליך ממעלה למטה וממטה למעלה.

שום דבר לא משתנה אלא רק כלפי המלכות עצמה. היא מפסיקה לראות באור האינסופי מילוי, אלא רואה בו חושך. אחר כך היא מתחילה לבנות בהדרגה את היחס שלה אליו בכל מיני צורות חיצוניות. המלכות שלה נכללת בט' ראשונות, אנחנו קוראים לזה "עולמות", אחר כך ט' ראשונות נכללות במלכות, בנשמות. כל זה קורה באין סוף. שום דבר לא משתנה, חוץ מהרגשת המלכות, היחס שלה למילוי האינסופי הזה.

עד שמלכות בהחלט מוכנה להחזיר את המצב הקדמון הזה, מוכנה בחזרה להרגיש את האור שממלא אותה בבחינת אין סוף. בזה היא מחזירה אותו, היא מושכת אותו, היא מוכנה שהוא ימלא אותה, מפני שבזה דווקא מתבטאת ההשפעה שלה עכשיו, בזה שהיא מתמלאת עם האור. היא נותנת את זה לבורא.

מה שמתגלה בתוך המלכות זה נתינתה לבורא. למה? כי היא לא מקבלת בתוך עצמה, מתוך חיסרון לאור. היא מקבלת את האור עכשיו בחיסרון פנימי שהיא בנתה בתוך החיסרון שלה באור חוזר, בכוונה על מנת להשפיע. כוונה על מנת להשפיע זה כלי חדש שהוא בעצם הנתינה לבורא, בזה היא ממלאה את הבורא.

לכן, מה שמתגלה בתוך הרצון לקבל שמתמלא באור חוזר, באור חסדים, שמתגלה שם אור חכמה שמתגלה כאור פנימי בלבוש אור חוזר בתוך הכלי עצמו, בתוך הפרצוף, נקרא "נתינה לבורא", "התגלות השכינה", להחזיר את השכינה מהגלות.

ודאי שהאור נמצא כל הזמן בתוך הכלי, "אני הויה לא שניתי", "נמצא בתוך טומאתם" כל ההתגלות הזאת. כל השלבים שמלכות עוברת, היא עוברת רק כדי לבנות יחס נכון למילוי, שהיא עצמה מגלה את הבורא בתוכה. גילוי הבורא בתוכה הוא מה שהיא נותנת לו, ובזה הם נעשים כשווים. בתוך המלכות עצמה נעשה החיבור, הזיווג, הברית בין בורא לנברא.

האור שנמצא בתוך הכלי הוא בעצם לא יוצא מתוך הכלי. הכלי לא רוצה להרגיש אותו, הוא מחזיק את הצמצום בכוח לא להרגיש את האור שבו. אחר כך הוא עושה כל מיני פעולות נגד ההרגשה הזאת, בעד הרגשה הזאת. נוכחות האור בתוך הכלי, בכלי תלוי שזה יהיה מורגש או כשכינה שיצאה לגלות, או 'שכינתא בעפרא', או שחוזרת מגלות ומגיעה לנוכחות הבורא בתוך הנברא, התלבשות הבורא בתוך נברא.

ב"תלמוד עשר הספירות" אנחנו לומדים את התהליך הזה כתהליך של 'צמצום ב''. מלכות עולה לבינה, בינה יורדת למלכות, התערבות בין בינה למלכות. זה כל התהליך של השכינה שמראה את עצמה בחיסרון כלפי המלכות, שצר לה. הבורא מגלה את כלי הקבלה שלו שהוא רוצה לקבל יחס מהתחתון, ותמיד זה קורה בצורת מראה, בכמה שהתחתון מסוגל לפנות ולתת לבורא, הבורא מראה לו עד כמה הוא מעוניין ורוצה לקבל ממנו.

בזה שהנברא מרגיש את 'צער השכינה' הוא לומד מזה על פעולת ההשפעה. כי הבורא לא מגלה מה שחסר לו, שהוא רוצה שהנברא יימלא אותו. הוא מגלה את צער השכינה בזה שהוא מראה לתחתון כמה הוא רוצה להשפיע לתחתון ולא מסוגל. צער השכינה מתבטא כצער כלים דהשפעה, חוסר מילוי בכלים דהשפעה ולא בכלים דקבלה, בכלים של הבורא.

מזה שהתחתון נכלל מצער השכינה, ממלכות שעשתה צמצום בבינה, אחר כך הוא עושה את הפעולה ההפוכה, נכלל מהצער הזה ולוקח את הכלים האלה של בינה שרוצה למלא אותו, יורד איתם למטה, וכן עושה את הפעולות כנגד זה שבינה כן תוכל להמשיך את האורות ולמלאות אותו. זה נקרא שהוא ממלא את הבינה.

לוקחים מבינה כלים דהשפעה שנמצאים בצער, שלא יכולים להשפיע, הופכים אותם לכלים דהשפעה של המלכות. בזה מלכות רוכשת כלים דהשפעה, ומאפשרת לבינה, דרך כלים דהשפעה של בינה, למלא אותה. נעשית כאן פעולה הדדית, נעשים כאן כלים משותפים בין מלכות לבינה. הצער נעשה צער משותף. הנברא נכלל מצער השכינה וזה הופך להיות הצער שלו. אחר כך הכלי הזה המשותף בין מלכות לבינה, הופך להיות לכלי שבו נעשים דביקות, איחוד, זיווג, שם הבורא והנברא נמצאים יחד בזיווג דלא פסיק, זה מה שהם בנו יחד.

תלמיד: למה הנברא עושה כלי שנקרא אור חוזר?

מלכות דאין סוף שהרגישה את ההבדל בינה לבין האור העליון, כמה הוא גבוה, חוץ מזה שהיא מרגישה את התענוג ממנו, היא מרגישה שהוא גם ממלא אותה. וכשמרגישה שהוא ממלא אותה, בהתאם לזה היא מרגישה את ההפכיות שלה כלפי האור, זה מביא לה הרגשת הפירוד, הרגשה שהיא לא כמוהו, וזה מביא אותה לצמצום. אנחנו קוראים לכל ההרגשה הזאת "בושה". יש הרבה מה לדבר על זה, יש בזה עמקות כזאת שקשה ולא תמיד אפשר לבטא אותה.

אבל מתוך הרגשת הבושה הזאת, מלכות עושה את כל הפעולות מהמצב שהיא נמצאת בו באין סוף ומגלה את הנכונות שלה לעשות צמצום א', עד שהיא גומרת את כל הפעולה וחוזרת לגמר התיקון המלא, למצב אין סוף כשהיא שוב מלאה, אבל כבר בכלי דאור חוזר.

הרגשת הבושה הראשונה הזאת פועלת וממשיכה את כול הפעולות, זה מספיק, זה מחזיק את המלכות לאורך כל הדרך.

וכל מה שיש מאין סוף, וכל הסיבוב ובחזרה לאין סוף, זה סך הכול אותה מלכות מאחורי הקלעים שעובדת על עצמה, זאת היא, אבל בכל מיני חלקים שלה, בכל מיני מצבים שלה, אבל זאת היא שעובדת. בצורות החיצוניות שלה שקיבלה בתכונות מהבורא, שזה נקרא ט' ראשונות שבה, ובכך היא נעזרת על ידן לטפל ב"אני" שלה שזה "מלכות דמלכות".

קודם היא בונה יחס מצד התכונות של הבורא אליה, לנקודה שבה, למלכות דמלכות שזה נקרא "עולמות", ואז הולכת ומתחילה להסתיר את המלכות דמלכות מאור אין סוף. זה נקרא "העלמה". 125 מדרגות העלמה.

יחד עם זה היא עושה שבירה בכלים כדי שירגישו וידעו מה הם כול הליקויים שבה, אבל היא נכללת מכל הט' ראשונות שבתוכה כדי לתקן את היחס שלה. ויוצא שהיא בעצמה עושה את כול הדברים האלה כדי להחזיר את עצמה לאין סוף, כי המצב של אין סוף בא עכשיו ביוזמתה מהפכיות גמורה, והיא בוחרת באותו מצב האינסופי. אבל בזה היא כבר מעלה את הבורא לדרגת המאציל.

תלמיד: במה תלויה היכולת של הנברא לסבול את "צער השכינה"?

"צער השכינה" זה נקרא שאדם שרוכש כלים דהשפעה, והוא מרגיש בכלים דהשפעה שלו צער ובמידה שהוא מרגיש שהוא רוצה להשפיע לבורא, במידה הזאת הוא מרגיש שהכלים האלה הם הם אלה שהבורא רוצה להשפיע לו. ולפני זה אנחנו לא מרגישים את זה. אנחנו מדברים על צער השכינה, מישהו מרגיש את זה? שכינתא בעפרא.

אנחנו חושבים ששכינתא בעפרא זה סתם, שאם אנחנו לא מרגישים את הבורא זה נקרא "שכינתא בעפרא". לא. כשלא מרגישים את הבורא זה נקרא "הסתרה", וכשמרגישים צער מזה שהוא לא יכול להשפיע, ובצער השכינה אני יכול להרגיש לפי מידה איך אני הייתי רוצה להשפיע לו, אז זה נקרא "צער השכינה".

זה כמו שני בני אדם. יש אדם שלא מרגיש את האחר, אז ההוא בוכה, צועק, מסכן. וההוא אומר "תראה מה שהוא עושה, מה הוא בוכה? אולי לך אליו תשאל". כאילו לא מרגיש שום דבר, אם זה אדם לגמרי זר לו. במידה שיש לי רצון להתקרב אליו, לאהוב או משהו, במידה הזאת אני כבר מתחיל להרגיש כמה מר לו. זאת אומרת, לפי הכלים שלי אני מתחיל להרגיש את הצער שבו.

לכן הצער של השכינה הופך להיות הצער שלי, שאני לא יכול להשפיע לה, והצער שלה שהיא לא יכולה להשפיע לי, זה הופך להיות כלי כללי משותף, כלי אחד, ששם אנחנו נפגשים בתוך הכלי הזה ואחד נותן לשני הדדית, ושם אנחנו נמצאים בדבקות. לכן השכינה היא המקום של הדבקות בורא בנברא.

תלמיד: לבורא יש צער שהוא לא יכול להשפיע לנברא. אבל למה לנברא יהיה צער שהוא לא יכול להשפיע לבורא? מה צורך הנברא להשפיע לבורא?

צורך הנברא להשפיע לבורא מגיע לנברא מלמעלה ללא שום הכנה של הנברא. כמו שהאור שמילא את בחינה א', נתן לבחינה א' את הטבע שלו, ככה אור מקיף שיורד אל הלומד שרוצה להתקשר לשורש, סתם שרוצה להתקשר לשורש, לא יודע מה זה שורש, לא יודע כלום, אלא לומד לא כדי לדעת אלא כדי למלא את הנקודה שבלב, לא את השכל.

אז האור שפועל על לומד כזה, הוא מביא לו מה שנקרא "חן דקדושה", הוא מביא לו דווקא יחס לתכונת ההשפעה. הוא נותן לו רצון דלהשפיע. ממש מתחיל להיות בו משהו, הוא לא יודע איך זה קורה. אין לנו מילים לזה. איך בתוך רצון לקבל מתחיל להיות רצון להשפיע. כמו שמבחינה א' נעשתה בחינה ב'. אנחנו לא יכולים להביע את ההיפוך הזה.

תלמיד: הרצון למלאות את הנקודה שבלב, החיסרון הזה שעוררו לי בעולם הזה, במה הוא תלוי בין נשמות לנשמות?

כל נשמה ונשמה כוללת תרי"ג חלקים, רמ"ח איברים ושס"ה גידים. תיקון של הרמ"ח הוא על ידי עשייה, עושים איתם תיקון ומילוי. ותיקון שס"ה החלקים שבנשמה, שס"ה רצונות, הוא על ידי זה שלא משתמשים איתם. כל נשמה כוללת את המספר המוגדר הזה של החלקים, 613 חלקים. החלקים האלו נקראים 'איברי הפרצוף', איברי הגוף של הנשמה. בכל מדרגה ומדרגה שבה הנשמה נמצאת, מאפס עד דרגת אין סוף, היא בעצם כוללת 613 חלקים. יכול להיות שהם נמצאים בכוח כמו בזרע, או לא מפותחים כמו באדם קטן, או יותר כמו באדם גדול, או באדם ממש גדול שעומד מלוא קומתו.

גם עכשיו, אפילו שאנחנו נמצאים בזמן ההכנה ולא מרגישים אף רצון מהנשמה שלנו, בכל זאת אנחנו עובדים על הכלי של הנשמה ועל כל תרי"ג הרצונות שבה. רק שהם עדיין מתפתחים כלפינו כמו בזרע, ללא ידיעתנו, עוד לפני שאנחנו מגיעים להכרה. הכרה היא כשאני נכנס לפעולה עם האור, עם כל הרצונות האלו. מה זה נקרא להיות ב"עיבור"? לא להרגיש את כל החלקים האלו, אבל כבר להרגיש אותם כטיפה כלפי כל האורות, כלפי האור, כלפי הבורא. זה נקרא שנכנסים לעיבור.

יש לנו תרי"ג חלקים בכל קומה שאנחנו צריכים לטפל בהם, ויש גם טיפול בכל חלק וחלק, בכל קומה וקומה, בסך הכול 125 קומות. לפעמים הן נקראות "תרי"ג קומות", לפעמים הן נקראות "ששת אלפים", אבל לכולם הן אותו דבר. וגם לא אותו דבר, מפני שאנחנו לא יצאנו מאותה נקודה. אלא הנשמה הכללית היא פרצוף שנכלל מתרי"ג חלקים, כל חלק מתרי"ג נכלל גם מתרי"ג, וכל חלק מחלק מתרי"ג גם מתרי"ג, וכן הלאה. כל אחד מאיתנו בא מנקודה אחרת שבאדם, ואם הוא בא מנקודה אחרת, אז אופן התיקון שלו הוא שונה.

השאלה, האם רק אופני התיקון שלי שונים, כל פעם פעולת התיקון שלי שונה מפעולת התיקון שלך, אבל מספר הפעולות הן אותן פעולות. או מפני שאני ממקום אחר באדם הראשון, למשל אני מהראש, אתה מהכתף והוא מהרגל, אז גם מספר הפעולות שונה, טיב הפעולות שונה, אולי זמן התיקון שונה.

גם כך וגם כך אפשר להגיד. אין מילים להביע את זה בידיעה אחת כזאת. מצד אחד כולם מגיעים לגמר תיקון. מצד שני כל אחד נכווה מחופתו של חברו, כלומר אלו בוכים ואלו בוכים. יש כל מיני דברים שאנחנו לא יכולים בשפה שלנו להעביר. אבל יחסית כל אחד חייב להגיד, שאף פעם אין אצלו מצב יותר גרוע מהשני, כי כל אחד מקבל יחסית ביחס אליו אותם הכוחות כנגד אותם הרצונות. אם עשו אדם באיזו תכונה רעה יותר, אז בהתאם לזה הוא יכול לרכוש גם יותר כוחות לתכונה הזאת, הכלי שלו אז יותר גדול.

תלמיד: צריך להשתוקק לגדלות הבורא, ומצד שני הרב"ש אמר שצריך להשתוקק להרגיש את צער השכינה. איזו השתוקקות יותר מועילה להתקדמות?

מה יותר מועיל להתקדמות, להשתוקק לגדלות הבורא, או להשתוקק להרגיש צער השכינה? קודם כל להמשיך קדימה אנחנו יכולים רק מתוך זה שאנחנו נמשכים. להימשך קדימה אנחנו יכולים רק אם אנחנו מרגישים שם משהו חיובי. חיובי זה נקרא להרגיש את גדלות הבורא. שהוא גדול, ואז אני בצורה טבעית נמשך אליו.

אם אני ארגיש שיש שם משהו צר וחושך, ואיזו מסכנות, אני לא אמשך לשם. אלא אני צריך בהחלט כלי דהשפעה, שאז יהיה לי צורך למצוא משהו חיסרון בו, למה אני יכול להשפיע. ואז שאני אמצא את צער השכינה, בשבילי זו תהיה ממש שמחה שמצאתי במה אני יכול לתת לו.

לכן אנחנו לא צריכים בכוח לדמיין לעצמנו את צער השכינה. זה דבר מאוד מלאכותי, ואין לנו הכנה לכך. אז מצטער, מצטער, אני לא מתפעל משום דבר זר שקורה מחוצה לי, או בורא, או חבר. אז מה פתאום שזה ייתן לי חומר דלק, כוחות להתקדם?

הדבר היחידי שבינתיים אנחנו יכולים להיעזר בו, זה גדלות הבורא. שהחברים ישפיעו לשמוע על זה, ושאני אשכנע את עצמי שרק זה שולט, ורק זה פועל, ורק זה חשוב. מתוך זה יבוא אחר כך רצון לעבוד לקראת גדלות הבורא הזה. לאדם גדול אתה נכנע. אתה רוצה או לא רוצה, אתה נכנע אליו. אתה רוצה לתת לו, אתה רוצה לשרת אותו מפני שהוא גדול. זה כבר בטבע, על זה אתה לא צריך לעבוד.

אז ברגע שלפי העבודה שלך על גדלות הבורא באמת תהיה לך איזו מין הרגשה, הכרה, או סתם תדמיין את זה כך, בהתאם לזה תרצה לחשוב, נו, במה הוא גדול, מה אני יכול לתת לו? בשביל מה הוא צריך אותי? ואולי באמת יהיה איזה קשר. וזה כבר בא בצורה טבעית, כתוצאה מהגדלות. לכן את גילוי צער השכינה, את גלות השכינה, האדם יכול להרגיש רק אחרי איזו מין הכרת גדלות ה'.

תלמיד: אני לא מבין את המצב שהאדם מרגיש צער השכינה. מה זה צער השכינה? אמרת שאני מתנגד להשפעה, ומרגיש עד כמה הבורא לא יכול להשפיע לי. למה הוא לא יכול להשפיע לי? כי כנראה אני לא מתוקן באיזה חלק, או יש לי רצון שאני עדיין לא מצליח להפנות אליו. אני מצד אחד מתנגד, ומצד שני מצטער על זה שהם לא מתוקנים? מה אני עושה עם זה? זה מצב פסיבי, מה מקובל עושה במצב כזה?

מקובל שמגיע להרגשת צער השכינה, כבר אמרתי, הוא קונה בזה כלים. הוא כבר יודע מה הוא יכול לעשות. נניח שלא שמתי לב אליך בכלל, אתה אחד מאלף. פתאום אני מתחיל להתייחס אליך, לשים לב. זה בחור מיוחד, יש בו משהו. אולי אני צריך לעזור לו במשהו. במה אני יכול לעזור לו? אז אני לא יודע, פתאום אני רואה שאתה רוצה משהו, שיש לך צער, חיסרון, ואז אני שמח שמצאתי דבר כזה. עכשיו אני יכול לבוא אליך, ולהגיד "תראה, אני רוצה לתת לך את זה", ואתה תשמח, ובמקום צער השכינה אני ארגיש שמחת השכינה.

תלמיד: אבל ברוחניות אנחנו מדברים על בניית כלים להשתוות הצורה.

ככה זה ברוחניות ככה. מה יש? אני קונה בזה כלים. כשאני קונה מהבורא את צער השכינה אז זה ז"ק דבינה. אני קונה בזה כלים, ועל ידם אחר כך אני יכול להשפיע. עוד מעט נלמד בתלמוד עשר הספירות שישסו"ת השלישית, תבונה השלישית מולידה את האח"פ שלה לתוך זו"ן, וכך מוסרת לזו"ן כלים דהשפעה שלה. ואז זו"ן יכולים על ידי זה להשפיע לעליון.

איך אני יכול להשפיע לעליון? איך אני אתקשר לעליון? רק על ידי שמתגלה בי אח"פ הזה דבינה. שם יש מערכת שלמה, מאוד מאוד משובחת, לא פשוטה. כשאני קונה את הכלים האלו ויכול לעבוד בהם, אני עובד על החיסרון הזה. מה צריך עוד?

תלמיד: אז חלק ממני נמצא לז"ת דבינה?

כמה שאני יכול אני נכלל עם צער השכינה הזה כדי למלאות אותה.

תלמיד: אז יוצא מזה שאתה נמצא בשני מצבים.

זה נקרא "צלם", "צלם אלוהים". בינה מולידה פרצוף כזה שנקרא צלם.

תלמיד: אני לא מבין מה זה שאתה נמצא בשני מצבים, אתה משתווה עכשיו בתכונה אליו, אתה מרגיש את הצער שלו כלפיך. כי זה כלפיך, זה לא עכשיו חבר שחסר לו משהו. ומצד שני אתה גורם הצער בעצמך, בזה שאתה לא מתוקן.

לא, אני לא יכול להתכלל עם צער השכינה בזמן שאני נמצא בצורה לא מתוקנת לגמרי. אז על ידי מה אני ארגיש את צער השכינה? אני מרגיש רק את הצער שלי.

תלמיד: אני יודע, אבל ממה צער השכינה? מזה שאתה לא מתוקן, לא? מה רוצה אותו חבר בדוגמה?

יש להבין שקודם אני צריך בכללות לגלות את הנכונות שלי לתיקון, להשפעה. אני עושה את זה, ואחר כך אני כביכול שואל את העליון, תן לי אפשרות לתת לך, להשפיע לך, ואז העליון מגלה לי את החיסרון שלו, במידה שאני מסוגל למלאות אותו. אם הוא יגלה לי את החיסרון שלו, שחסר לו, זה לא ייתן לי כלום, ההיפך זה יכשיל אותי. ואז אני לוקח את הכלים האלה, עובד איתם, אלה שלבים.

תלמיד: למה צער השכינה, ולא צער השוכן, הוא לא משפיע?

למה זה נקרא צער השכינה ולא צער השוכן? בגלל שהתגלות הבורא כלפי הנברא היא כמראה של מלכות המתוקנת. היא באה כדוגמה למלכות, מה היא צריכה להיות. תראה, זה ודאי שזה צער של הבורא, מה הוא כותב בדף קס"ד, בקטע "ונמצא" "נמצא צער השכינה פירושו צער, שיש צער לקב"ה שהוא לא יכול לגלות את הטוב והתענוג". צער שהוא לא יכול להשפיע לתחתונים. הוא מה הוא אומר יותר למעלה? "אור נקרא שוכן והכלי שיש שם, מלובש באור נקרא שכינה", זאת אומרת, זו כבר הרגשה של התחתון, וצער הבורא נקרא שכינה, כי התחתון מרגיש את זה בכלים שלו.

תלמיד: מה הוא יכול להגיד על השוכן, הוא יכול להגיד עליו משהו בכלל?

הבורא רוצה להשפיע לו, זה מה שהוא אומר.

תלמיד: והוא מצידו לא חסר לו, שהוא משפיע לו?

אנחנו לא מייחסים את זה ממש לבורא, אלא ליחס הבורא אלינו, לאח"פ דבינה. זה אלוהים כן? ולא לו לעצמו, לכן אנחנו אומרים את זה לפי הכלים של התחתון שנקראים שכינה ולא שוכן.

תלמיד: למה לא לייחס את זה לו עצמו?

כי הגילוי הזה הוא במלכות שכבר מוכנה להרגיש את הצער של מישהו זר ממנה, ועם הנתון הזה לעבוד בלהשפיע. בעצם צער השכינה זה צער של מלכות, זה על חשבון הכלי, על חשבון המלכות, ולא שהבורא מצטער. מתגלה לי המלכות, והצער שלה, כמה היא מצטערת מזה שהבורא לא יכול להשפיע לה, זה ממש על הכלי של התחתון. הכלי של התחתון כבר מוכן להרגיש את הצער הזה. יש לו כבר תיקון של חפץ חסד, אחרת הוא לא היה מרגיש.

תלמיד: אם זה חפץ חסד, איך יכול להיות שזה צער?

חפץ חסד זה כלפיי, שאני לא רוצה כלום. אז אני מסוגל לקלוט חסרונות זרים. חפץ חסד זה נקרא שאני אטום לפני כולם? אטום לפני כולם זה נקרא על מנת לקבל.

תלמיד: אז זה צער שמורגש בכלי דהשפעה?

צער שמורגש בכלי דהשפעה ודאי.

תלמיד: ומה שחסר לנו זה השפעה?

ודאי שמה שחסר למלכות זה השפעה, אחרת היא לא הייתה מרגישה הזדמנות להשפיע. אתה מרגיש את זה, זה מצער אותך? יש אלפי אנשים סביבך שיש להם צרות, אתה מרגיש את הצרות שלהם? של הילדים והאישה, יכול להיות שכן.

תלמיד: אדם שלא רכש כלים דהשפעה, האם יש טעם בכלל שיעסוק באשליה שהוא מרגיש צער השכינה?

זו כבר שאלה אחרת. האם לצורך התקדמות כדאי לנו באיזושהי צורה, בכוח כביכול, לתאר לעצמינו את צער הבורא, שהוא מצטער, שרע לו מסכן, ואנחנו כאילו באים וממלאים אותו ביחס שלנו, מרחמים עליו? זו לא הדרך שלנו.

אנחנו חייבים להתקדם, כמו שאמרתי, מחיוב, מגדלות הבורא. ואם תתחיל לצייר לעצמך את צער הבורא, צער השכינה, מסכנות, אז אתה בודק את הדברים האלו בכלים דקבלה שלך, ובכלים דקבלה שלך מי שנמצא בצער הוא מסכן. אם יהיו לך כלים דהשפעה, אז תבין את החיסרון בצורה כנה כאל דבר גדול. כי אם אני נמצא בכלים דהשפעה, ואני רוצה להשפיע ואני מצטער ואין לי אפשרות, אז אני יותר גבוה. מה שאין כן, כשאני נמצא בכלים דקבלה, ואין לי ואני לא יכול, אז אני יותר גרוע, יותר נמוך. לכן עכשיו אנחנו שנמצאים בכלים דקבלה, לא יכולים לתאר נכון את צער השכינה, זה ייראה לנו כמסכנות, כדלילות, ואנחנו לא נתייחס לבורא בכבוד, באהדה, כך שזה באמת ימשוך אותנו אליו. לכן כל המשחקים האלה לכיוון הזה הם לא טובים.

יש כאלו נטיות בכל מיני קבוצות ביהדות, "אנחנו צריכים להצטער, כל הזמן לשבת ולבכות, אוי ואבוי". אבל מקובלים חושבים אחרת, עד כדי כך שלקראת תשעה באב עשו סעודות שמנות עם בשר דווקא. היה מנהג בפולנייה לאכול בשר דווקא בכניסה לתשעה באב. המנהגים הם להידבק לשלמות ולא לחיסרון, וחיסרון מתגלה במידה שאדם באמת יכול לממש אותו, ואז זה הופך להיות הכלי שלו.

עכשיו חסר לך להשפיע?

תלמיד: אם הנבראים לא מקבלים, אז האור הולך לקליפות. איך האור יכול ללכת לקליפות?

אני לא יודע בדיוק על איזה קטע אתה שואל, מה זה שהאור הולך לקליפות. אני פתאום רוצה עקב כישלון שהגיע אלי מלמעלה ליהנות בעצמי באיזושהי צורה, ובוודאי ליהנות בעצמי אני יכול רק מנר דקיק שיש לי בעולם הזה, מכל מיני תענוגים מהניצוץ הזה שנפל כדי להחיות את הקליפות. ואנחנו כאן נמצאים במה שנקרא "זיעת הקליפות", בדרגה הרבה יותר נמוכה מהם. אם אני פתאום עובר מהמחשבות הטובות למחשבות רעות, אז נקרא שמה שהייתי מחובר למחשבות טובות, עכשיו זה הלך לקליפות. מה זה לקליפות? צירפתי את זה לרצונות לקבל שלי, זה נקרא קליפה אצלי.

אחר כך הן יהיו באמת מערכות של קליפות, עכשיו בינתיים זה הרצון לקבל שלי. חשבתי קצת בקדושה, חשבתי פעם ההיפך, זה מה שיש לי. אור שהולך לקליפות, כך זה נקרא. איפה הם? כל המערכות נמצאות אצלי. מכל המערכת שיש, עכשיו מתגלות לי כמה אפשרויות לחשוב על מנת להשפיע, כאילו על מנת להשפיע, וכמה אפשרויות לחשוב על מנת לקבל, גם כאילו על מנת לקבל. שני הדברים האלה מתקיימים ממש בעוצמה אמיתית, בצביונם האמיתי, רק מעל המחסום. ואצלנו זה כאילו, זמן ההכנה. כך זה נקרא.

ברוחניות, אם דבוקים בימין, באור, בכוונה על מנת להשפיע, ופתאום בא רצון לקבל יותר מהמשוער שאין עליו מסך, אז הכול הולך לקליפות. יש מיד רצון לבלוע את התענוג. האור לא בא, כי יש איסור, האור מסתלק, אבל ביני לביני יש בזה אחיזה לקליפות. הן כאילו עושקות את התענוג הזה ומזה יש להן חיות. קצת תפסתי, ואחר כך הסתלק. הסתלק, מה אפשר לעשות?

גם בעולם הזה כל התענוגים שלנו מיד מסתלקים. תפסתי אותו, הוא נמשך עוד כמה דקות, יכול להיות כמה ימים, אולי כמה ימים, אבל זהו, נגמר. זה נקרא עושק, שהקליפות עושקות את מעט האור הזה שביני לביני, לפני שהוא בורח הן תופסות. זה בכוונה, אנחנו נלמד אחר כך איך זה קורה, איזה תהליך יש כאן.

רק ארבעה אנשים הביאו לי תפילות. אם יש למישהו בעיה מה לכתוב, אז כדי להיזכר בנושא הוא יכול לשאול את החבר, אין בעיה בזה. פעם בשבוע אתם חייבים מעכשיו והלאה בינתיים, עד שתהיה משימה חדשה, לכתוב ממש כמו שצריך.

יש כאלו חכמים שכותבים "לצערי האופי שלי לא נותן לי לכתוב יותר". אני לא שאלתי על האופי, זה לא מתקבל, אתה חייב לכתוב. לא אומרים לך לשפוך כאן את הלב, יש אנשים שסגורים ולא מסוגלים, אז תדמיין משהו שמחוץ ללב שלך, לא חשוב מה.

כאילו שיש לך אהבה כל כך גדולה לבורא, שאתה לא מסוגל לכתוב על זה. אתה לא צריך לכתוב על זה, אתה לא צריך לכתוב על היחס האישי שלך כלפי הבורא, אלא לכתוב איך אתה יכול כביכול להגיד לכולם, מחוצה לך, על הגדלות שלו. אל תשפוך את הלב, את זה לא צריכים.

תלמיד: אפשר לקבל דוגמה?

אתה לא יכול להגיד שום דבר על הבורא?

תלמיד: לא.

תחשוב על שמעון פרס נגיד, ותגיד כמה תשבחות, אחר כך תגיד אותו דבר על הבורא. אני לא מבין אותך. נגיד שנותנים לך כמו בבית ספר שיעור כזה, שאתה חייב להגיד על אדם גדול עכשיו משהו.

תלמיד: אבל יש מגבלות.

לא מגבלות. נגיד שאדם גדול בעולם נפטר, לוקחים אותך ללוויה שתגיד הספד, אז אתה צריך פשוט לדעת מה יש לו. תמיד אומרים "הוא אהב את האישה והילדים", ומה שהיה שם לא חשוב, "היה נאמן לעבודה שלו, היה ממש ...", ככה תכתוב. אני אומר ברצינות. אנחנו צריכים להתרגל למילים כאלו ולאט לאט לחשוב בכיוון החיובי. זה כמו שהיית משקר על המנהל שלך ששונא אותך, אבל ברוך ה' הלך, ואתה אומר עליו הספד.

(סוף השיעור)