שיעור 15.05.2015 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי בעל הסולם, עמ' 761, אגרת נ"ו

"הנה רבים אומרים "מי יראני טוב", ועם כל זה, מיעוטא דמיעוטא מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה.

כבר העירותיך כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות". דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]". שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא המכונה: "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]".

הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א, העומד ומיקל בדבר - אשר א"צ יגיעה למעלה מכח אנושי. ובשעת הדחק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית', עם האדם שאינו מקפיד כל-כך. ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמ"ש: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה.

ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל ממנו ומהכרוכים אחריו.

ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]? רצוני לומר, אפילו אם נצליח על-ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף, לנהום ולחשוק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא [שעור ההתעוררות מלמטה המשוער להתעוררות מלמעלה]. אשר הקב"ה לא ותר על-זה מימות עולם עד היום הזה, ותמיד. כי "חוק נתן ולא יעבור".

ועל-זה נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.

כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה: "כי שלם עון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא. שז"ס, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע.

ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וכי באתערותא דלתתא [בהתעוררות מלמטה] שלו יש לו גם אותו המספר "ת" שנים, שה"ס "ת" מות, "ת" חיים. שאמרו ז"ל עש"ה - שענין ת' שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שעור היגיעה שלו, בדיוק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור.

מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כהנה רבים.

וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מרפים ידיו מ"מאתערותא דלתתא [מהתעוררות מלמטה]", ודוחים אותו יום יום לתהום רבה.

הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בשקרו, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הורידו אותו לטמיון, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה', - הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו ראיות מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הזהירו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו.

הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות העשוקות שאין להם מנחם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יגיעה, אבל אמת הכתוב "ומשחרי ימצאנני".

עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א, נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" שנים. ועל-זה לבי דאבה יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה.

גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות.".

שאלה: על איזו יגיעה הוא מדבר כאן שאין בה תועלת?

מה אנחנו צריכים לעשות? להתחבר כדי לתת מקום לבורא להתגלות. כל היגיעה שהיא לא לצורך זה, היא כולה הולכת לקליפות, וחוזרת אלייך בחזרה ומביאה צרות ובעיות, שמהן אתה בכל זאת נכנס לחשבון הנכון. אבל זו דרך ארוכה, זו ה"בעיתו". זאת אומרת, הכוונה הלא מדויקת, הלא נכונה, או בכלל חוסר כוונה, היא גורמת לזה שכל היגיעה היא נופלת לקליפה. ואז, על ידי כל מיני בעיות אתה מתעורר ועושה חשבון גדול. אבל מתי זה יקרה? זו אריכות הזמן.

שאלה: כשהבהמה סובלת אבל יש שמחה מקשר עם הא-לוהות, האם יש פה מקום לתפילה?

איזו תפילה?

תלמיד: האם יש מצב שהגוף לא סובל ויש קשר עם הא-לוהות?

אני לא יכול להגיד בצורה ברורה כן או לא. נניח ספורטאי שהגיע עכשיו לאיזה שיא עולמי, והוא סובל, הגוף סובל, אבל הוא בעצמו שמח, יש דבר כזה? כנראה שכן.

באמונה למעלה מהדעת הרצון לקבל לא מקבל מה שמגיע לו. והוא לא מסכים, זה קו השמאל, לא מסכים. אבל נמצא כנגדו קו ימין, שמבין שעל ידי זה שהוא מתרומם מעל השמאל הוא מגיע בקו האמצעי לא-לוהות. ככל שאנחנו עולים יותר הפער בין שמאל לימין הוא יותר, זה נקרא "עליה".

תלמיד: זה נשמע כאילו השמחה הא-לוהית בולעת את הסבל הגופני. איך בכלל הסבל הגופני יכול פה להפריע?

אני לא יכול להסביר את זה. מי שירגיש, ירגיש. אבל זה לא במישור אחד, אלה שני מישורים, זה אמונה למעלה מהדעת. הרצון לקבל לא נעלם, אלא מרכיבים מעליו צמצום, מסך ואור חוזר וכל העבודה היא למעלה ממנו. וגם מה שאחר כך מקבלים בתוך הרצון לקבל, זה לא בתוך הרצון לקבל, אלא באור החסדים שממלא את הרצון לקבל ובו מקבלים כבר התגלות הא-לוהות.

שאלה: הוא כותב, ש"גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות." איך אנחנו יכולים לקחת את הכלי הזה של שיעור הבוקר ואת השיעור הנוכחי ובכלל את הזמן של התפילה שבה אנחנו מול המקורות יחד איתך כולם ביחד, ועוד להעצים ולמצות את המעמד הזה?

צריכים לקבץ את כל העניינים האלה יחד, להביא מתוכם מסקנה נכונה, ולהפוך אותה, לסדר אותה לאותיות התפילה.

תלמיד: אנחנו עכשיו שמים דגש מאוד חזק על המשחק של הערבות, ולכאורה זה משהו שקורה אחרי זמן השיעור. עד כמה אנחנו באמת ממצים את הנקודה של מרכז השיעור כאיזו מכה מרוכזת כזאת, שמתוכה אנחנו נותנים במרוכז ואז זה מקרין על כל היום?

אני לא יודע מה זה כל היום, בזמן השיעור, אחרי זמן השיעור, זה לא מובן לי. אין דבר כזה. אם מקדישים לזה כוח, מגמה, מאמץ, כוונה, אז מה שייך לזה לפני השיעור או אחרי השיעור. אני לוחץ על הכפתור, ועכשיו זה הזמן מחמש עד שש שאני חושב על ערבות, ומשש עד שבע אני חושב על משהו אחר. אין דבר כזה. אנחנו כל הזמן צריכים לחשוב על אותו כיוון, על אותה מטרה, ואיך כל פעם יותר ויותר להוסיף על מה שנמצאים. שהרגע הבא יהיה יותר לאותו כיוון ממה שהיה לפני רגע, ולא שזה מחולק לפי השעות. "בזמן השיעור אנחנו לא יכולים לחשוב על ערבות", מה זה? למה? תסביר לי.

תלמיד: הפוך, דווקא בזמן השיעור יש לנו את כל התנאים לעשות את המאמץ המרוכז הזה. השאלה, האם אנחנו ממצים את הכלים האלו כך שבאמת הם יקרינו לאחר מכן על כל היום שלנו?

לא, אין דבר כזה. אם אתה לא מחזיק זה לא מקרין לשום דבר. במה שאתה נמצא אתה נמצא. "לפני שנה הייתי בגובה ועכשיו זה מאיר לי", יש דברים כאלה אבל לא שאנחנו יכולים להשתמש בהם. לא. במה שהאדם נמצא הוא נמצא. לכן אמרתי שאנחנו צריכים כל הזמן לדאוג שהרגע הבא יהיה יותר עוצמתי מהרגע הקודם.

שאלה: יוצא שהאדם כל דקה בעצם, כל הסרט שלו כל היום, זה זמן אחד שהוא צריך להיות בערבות.

כן. אם יש לך חס ושלום בעיה גדולה מאוד, אתה יכול להיפטר ממנה? אם היא ממש נמצאת לפניך כך, תופסת אותך, אתה יכול במשהו למחוק אותה, לעשות משהו? אלא אם כן תקבל סם, תשתכר, אבל אתה כולך נמצא בה. אותו דבר במצבים הטובים, שאתה נמשך למשהו, "חולת אהבה אני" זה נקרא, אתה לא יכול להתפטר, זה כמו חולי, זה בא ותופס אותך. מאיפה זה בא? מהסביבה.

אתם לא יכולים להאמין שדבר כזה אפשרי, שאנחנו נהיה בו יום ולילה, מפני שאתם לא מקבלים את זה דרך הסביבה, אלא כל אחד מתאמץ לחוד, לכן זה לא מועיל לאף אחד. רק אם נתפעל מחיבור, זאת תהיה ההתפעלות הנכונה.

תלמיד: אנחנו צריכים למצוא נקודות ממשק, נקודות חיבור, במשך כל הזרימה של כל היום בעצם.

וגם בלילה.

תלמיד: זה משהו שחי באוויר או שאנחנו צריכים לייצר את זה?

כל אחד וכולנו יחד. תחשבו על זה. יש לכם את כל החומר, כבר יש לכם מידי. לא חסר כלום בידע ובארגון ובשום דבר, חוץ מהמימוש.

שאלה: יש לנו עכשיו דוגמה מעשית, יש לנו שני חברים ששניהם נמצאים ליד מיטת החולי של התינוקות שלהם. איך אנחנו כחברה יכולים בכל רגע ורגע של היום והלילה לחשוב עליהם, לדאוג לחברים, לדאוג לחיבור בינינו, כמו שהחברים שלנו עכשיו דואגים לילדים שלהם?

תכניסו את הבקשה הזאת בתוך הבקשה לחיבור ולערבות. זה אפשרי. אם יש נטייה לכלי אחד, אז גם הדברים האלה יכולים להתכלל שם ולהשתנות. החיבור הוא התרופה האמיתית לכל דבר. כי זה תיקון השבירה, והשבירה היא הבעיה הכללית. מקור של כל הבעיות הוא השבירה, והחיבור הוא תיקון לכל הצרות שהן כולן תוצאה מהשבירה.

שאלה: בעניין של להיות במחשבה כל היום. אני שם לב שאם לא עושים מעשה אז כאילו אי אפשר לחשוב על המטרה, אולי לשנייה, לעשר שניות, לחצי דקה אם יש מזל. אבל אם זה לא להפצה או לקרוא מאמר או לדבר עם חבר, אז איך להחזיק מחשבה שלא מולבשת על מעשה?

אתה צודק. אבל אני חושב שיש לכם מספיק מעשים. אתם לומדים בבוקר, לפני זה חושבים על הלימוד, איך לנצל אותו נכון. אחרי הלימוד אתם עוד כמה דקות נמצאים יחד אוכלים אולי ארוחת בוקר. להשתדל. אחר כך במשך היום אתם מתחברים, בערב אתם יוצאים להפצה. יש לכם את כל האפשרויות לכל פעולה שתרצו. מה חסר לכם? אני לא רואה שיש חוסר במשהו.

אם לא התפקיד שלי להוציא כמה שיותר הסברים, פירושים לקהל הרחב, לא הייתי עושה יותר שום דבר חוץ משיעור בוקר. אני לא יודע מה עוד אפשר לעשות פיזית. אתה אומר שהמעשים הם לא מספיק. אנחנו מסודרים בצורה כזאת שחייבים לעבוד שמונה שעות ביום, אולי שש. אבל באמת, רב"ש היה לוחץ שהאדם יעבוד כל היום. הוא היה אומר "שיעשה פחות שטויות". אנחנו עושים הפצה, שם לא הייתה הפצה. אבל אני לא רואה שאתם צריכים להגיד, אין לנו זמן, אין לנו מעשים שאנחנו יכולים להדביק עליהם כוונת הקשר, דבקות בינינו, חיבור, ערבות, הכל נמצא.

תלמיד: יש באמת מספיק מעשים. זאת אומרת אני יכול למדוד את ההשתדלות שלי, את היגיעה שלי ואת ההתקדמות שלי לפי כמות המעשים. כי רק על זה בעצם כמעט כל הכוונות או כל העבודה הפנימית שלי, לכן זה כאילו ממש קנה מידה.

"טוב מעט בכוונה". אני לא חושב שתתחיל להסתובב לכל הכיוונים ולעשות כל מיני סיבובים, מעשים, מה תעשה? מה יש לעשות? אם אנחנו עובדים עם הכלי החיצון, זה מילא, יכול להיות. אבל אני לא רואה שום תוספת שצריכה להיות, חוץ מאשר בכוונה, בריכוז. כך זה נראה לי.

ההיפך, כשאתם נמשכים לפעולה פיזית נראה שזה כדי לא להשקיע בכוונה אלא במעשה בלבד. אתם בזה הולכים פיזית כמו קומנדו של צבא או בריונים ועושים איזו פעולה, והכוונה בזה היא מאוד מאוד מצומצמת. לכן רצוי אולי להשקיע פחות מאמצים פיזיים ויותר בכוונה הנכונה, בחיבור פנימי. זה מועיל יותר.

(סוף השיעור)