שיעור בוקר 12.08.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 938, "מהו, מי שאין לו בנים, בעבודה"

המאמר מדבר על זה שכתוב במדרש שהקדוש ברוך הוא, אחרי שהוא ברא את כל העמים וכולם התיישבו על פני כדור הארץ, הוא הלך לכל אחד ואחד, פנה עם התורה, אולי מישהו רוצה לקבל, וחוץ מישראל אף אחד לא קיבל. מה כל כך רע בתורה שאף אחד לא קיבל? כנראה שיש בתורה לא רק דברים טובים אלא גם דברים רעים, אחרת הוא לא היה הולך ומבקש, מגיש את זה, "אולי תקבלו, אולי תקבלו".

זאת אומרת, יש רק רצון אחד שבאדם שנקרא "ישראל", שכנגד הרצון הזה יש משהו שנקרא תורה, וישראל בעצם גם צריכים תורה, זאת אומרת הם מקולקלים, "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין". אז כנראה שיש יצר הרע רק בישראל, באומות העולם אין יצר הרע. אז קודם כל תשמעו מה שכתוב, שישראל הם אגואיסטים, הם נגד הבורא, ולא אומות העולם, ישראל צריכים את התורה.

הם מבינים שהם הפוכים מהבורא ושהם צריכים תורה, והתורה היא הכוח המתקן. מי שמרגיש שחסר לו הכוח המתקן הזה הוא נקרא ישראל. אנחנו רואים שהחיסרון הזה ודאי בא מלמעלה ולא שלאדם יש תפקיד של הבורא לברוא את הרצונות שבו. אלא האדם צריך להרגיש איזה רצונות עכשיו מדברים בו ומתוך הרצונות האלה לפעול, זאת אומרת לא להיות אדיש, פסיבי, אלא ככל האפשר עליו לקחת את האמצעי שנקרא מאור התורה ולהשתמש בו.

וכדי להביא את ישראל לתכלית, וישראל הכוונה גם לאלו מאומות העולם שמקבלים בחינת ישראל וגם הם מיתקנים, לא רק ישראל, כדי להביא את ישראל לתכלית, זאת אומרת מי שרוצה להגיע לתכלית, צריכים להביא אותו, זאת אומרת צריכים לאט לאט לגדל בו רצונות נכונים, שהם, הרצונות הנכונים האלה גדלים רק על ידי המאור.

זאת אומרת, מלכתחילה יש רצון לקבל בהמי, מתחיל להאיר כנגד הרצון הזה קצת אור רוחני בתוך הרצון הבהמי שיש לו תאוות לבהמיות, לכסף, לכבוד, למושכלות, ופתאום נעשה רצון לאותו מאור שמאיר לו. גם קודם, למה האדם רוצה מין, למה הוא רוצה אוכל, למה הוא רוצה כסף או כבוד או מושכלות? כנגד זה יש מאור שמעורר אותו לזה.

אז אם יש מאור קצת יותר גדול מכל הדברים האלה ללא לבוש שבעולם הזה, אז האדם מתחיל להתעורר, זה נקרא רוחניות. כי ללא לבוש זה כבר המאור שבאמת כדי לקבל אותו צריכים מסך, אור חוזר על מנת להשפיע. וכך הלאה כל פעם שהמאור מתגבר ומאיר לו יותר, אז הוא מעורר מסך כל הרצונות של האדם בחינה עוד יותר עבה, עוד יותר גבוהה לפי הרצונות, עוד יותר גדולה, וכך אדם מתעורר. עד שמתעורר ורוצה רוחניות יותר מגשמיות.

יש לו כאן מרגלים, שכל פעם המאור מאיר ולא מאיר, מאיר ולא מאיר. כשמאיר המאור האדם רוצה רוחניות, ואם לא מאיר אז נופל לגשמיות, רוצה את זה או את זה. עד שעל ידי היגיעה הוא מזרז את התהליך הזה ובסופו של התהליך הוא מתחיל לרצות רוחניות יותר מכל הגשמיות, "חולת אהבה אני" מה שנקרא. וזה בא לו כתוצאה מהאור שכל הזמן משחק איתו, קצת יותר, קצת פחות, קצת יותר, קצת פחות, כניסות ויציאות, "מציון תצא תורה" כך כתוב.

גם אחר כך כשעובר מחסום, זאת אומרת שכבר נקבע בו שהרוחניות יותר שווה מגשמיות, וזה על ידי המאור שבא, הכול מאור התורה, שמאיר לו יותר, פחות, יותר, פחות, גם אחר כך מעוררים בו הרגשות עד כמה הוא ההיפך מקו ימין כנגד קו שמאל, עד כמה הוא ההיפך מהאלוקות, מזה יש לו בושה, כל מיני רגשות, הוא מחליט שלא רוצה להיות בקו שמאל.

זאת אומרת, מעוררים באדם כל הזמן חיסרון לתיקון, חיסרון להתקדמות על ידי כל הכניסות והיציאות. וכשיש לו רצון לתיקון, אז בא התיקון, אור התורה בא כבר כאור ע"ב ס"ג, זה כבר כשברור לאדם איזה בחינות הוא רוצה לתקן ומה בדיוק ועד כמה הוא מבקש, זו כבר העלאת מ"ן, הוא כבר נמצא בעצמו בהשתתפות עם הבורא בתיקון עצמי. אלו כבר דרגות גדולות.

ואז הוא מגיע מתוך שלא לשמה, לשמה ממש. לוקח קו שמאל, יודע את החסרונות, ואת כל זה כנגד זה, קליפה כנגד הקדושה, את כל הדברים, מעורר את המאור שבתורה, מזמין את המאור שבתורה, אור המתקן ומשתמש בו כאור ע"ב ס"ג על מנת לתקן, ואחר כך כבר למעשה בלקבל מנת להשפיע, שמביא כבר למטרה, לדבקות.

זאת אומרת, כל פעם המאור שבתורה עושה שתי פעולות - נותן לאדם תיקון לפי החיסרון, ולפני זה כדי להיות בחיסרון הוא כל הזמן מעורר את האדם. קצת מאיר, קצת לא, קצת מאיר, קצת לא, הוא עושה כאלה פעולות, מנענע את הכלי, האורות שנכנסים ויוצאים מנענעים בזה את הכלי. הכלי מתעורר כשבא אור, נופל כשהאור יוצא, וזה נקרא נענוע. ומזה יש בכלי כל מיני תחושות, מתחיל בזה כל פעם להיווצר בכלי איזה רגש בין חושך לאור, בין טוב ורע, וכך נבנה חוש.

ואין דרך אחרת, ולכל אחד כבר ידוע מראש כמה נענועים כאלה הוא צריך לעבור עד שיגמור את כל העבודה שלו בהכנת הכלי לקבלת גמר התיקון ממש, לקבלת כל הרגשת הבורא, "טעמו וראו כי טוב ה'", לטעום אותו ממש בכל הטעמים של התגלות הבורא בתוך הנשמה שלו. והעניין שלנו זה ביצוע, זאת אומרת זירוז העניין, שיבואו ככל האפשר יותר אורות.

אם אדם יישב לבד, לא יעשה כלום, אתם בעצמכם יודעים, באים לחברה, מתחילים ללמוד, מדברים עם מישהו, מתעוררים, יש כל הזמן שינויים, וכל השינויים האלה עוזרים לאדם לעבור יותר ויותר מהר דרך ההתפתחות הזאת. ככל שיש יותר נענועים כאלה ביום, כניסות ויציאות, כך הדרך מתקצרת.

לאנשים גדולים יש במשך שעה אלפי התחלפויות בכוונות, במחשבות, בהתפתחויות ביחס לבורא, ביחס לתיקונים, אלפים, הם פשוט חיים בזה כל הזמן, ביחד עם כל המאורעות בעולם הזה, אבל חיים בזה, ממש ככה. זה חי. יש כל הזמן ויברציות מאוד מהירות. אנחנו צריכים להשתוקק לזה שאף פעם גם מצב טוב, גם מצב רע, לא חשוב איזה מצב, לא ימשך יותר מרגע, כי אז יהיה פגום, פסול.

אנחנו דיברנו על זה שהרצון תמיד צריך להיות בתאוצה. רצון קבוע לא נחשב ברוחניות בכלל כקיים. בבהמיות שלך נראה שהוא קיים, ברוחניות הוא כבר לא קיים, ברגע שהשגת משהו ואתה לא עולה ממנו הלאה, או לא נופל, לא חשוב, מה שלא משתנה - מת, פשוט. זה חייב להיות בסימן דיפרנציאלי, בשינוי, אחרת זה אפס.

תלמיד: במה בעצם הבורא עוזר לאדם?

במה הבורא עוזר לאדם? קודם כל בזה שהבורא עושה את הכול. יש לך רצון לקבל מקולקל, בהפכיות הצורה מהבורא גם ברוחניות וגם בגשמיות, ועל ידי האור הוא כל הזמן מנענע אותך, מעורר אותך. זאת אומרת, מאיר לרשימו. מה הוא עושה? כמו שאנחנו לומדים, הוא מאיר עם האור, האור נכנס לתוך הכלי, כמו בגלגלתא, יש התפתחות עד שהכלי מוציא את האור. שוב אותו אור מאיר, בא רשימו הבא וגם מוציא את האור וכן הלאה. כל הזמן הכניסות והיציאות האלה קיימות.

מצד הבורא הכוונה היא לחץ קבוע להביא את האדם למטרת הבריאה. הלחץ הוא קבוע והמהירות היא קבועה, זאת אומרת, מה קבוע? אנחנו לא יודעים מה זה קבוע, מה זה לא קבוע, אבל זה לפי התוכנית שלו. ואם אתה לא תעשה כלום אתה גם תגיע לאותם המצבים ולאותם הרצונות ולאותן המטרות, אלא לפי הקצב, איך שהאור מאיר אליך.

האור לאט לאט ישכנע אותך שאתה תרצה להגביר את הקצב. אבל השכנוע הזה הוא שכנוע מכאיב, שכנוע ארוך. כאן אתה יכול לסייע. השכנוע הזה הוא גם שכנוע מטרתי. כל עוד לא תרצה בעצמך, הכוח המשכנע יהיה כוח המכאיב מאוד. זאת אומרת, זה פועל גם לפי הקצב וגם לפי הטיב.

עכשיו אתה יכול להיפטר מהבעיות, לזרז את ההתפתחות, להגיע בעצמך, לכן נתנו לך שכל להגיע יותר מהר להכרה. במילים פשוטות, האמת בפנים זה שינוי בטיב ההתקדמות.

אם כך, הבורא עושה את הכול, ואדם רק קובע את היחס שלו. אבל בזה שאדם קובע את היחס שלו, האדם קובע את הכול והוא עושה את הכול. למה? כי היחס שלך זה הכלי, לא הרצון שלך, מה שהבורא הבורא ולא האור שלו שהוא שולח לרצון, אלא היחס שלך, הוא בא כתוצאה מהיגיעה שלך.

זאת אומרת, אם אתה לא תעשה יגיעה והבורא יחייב אותך לעשות בפגישת הכלי והאור, והוא יחייב אותך באיזה מעשה, המעשה הזה לא נחשב שאתה עשית, אם הוא פועל כבר לרעתך. כל דבר שבו אתה לא מכניס רצון שלך כנגד רצון שלו, שתהיה שותף בפעולה איתו יחד, כל פעם אתה תרגיש כאב וסבל. למה? כי זה בעצם הכלי.

הכלי זה לא שסתם אני רוצה ליהנות ובא התענוג וממלא את הכלי. הכלי שלנו הוא היחס שלנו, הוא נבנה מעל זה, מה שנקרא הכלי הרוחני זה נקרא "מסך ואור חוזר". לא מה שקורה בתוך הרצון לקבל, שכביכול יש שם מילוי, לא זה הכלי. הכלי הוא מעל הרצון לקבל. רצון לקבל אני תמיד מצייר כמו איזה ספל מלא באור, אז מעל זה אני מצייר מסך ומעל המסך תעשה עוד ספל אחד, שם זה הכלי שאנחנו בונים, ובלי הכלי הזה כבר אין לנו על מה לדבר.

אז במידה שאתה לא רוצה לפי דרגת ההתפתחות שלך לבנות את הכלי הזה, במידה הזאת אתה סובל. זאת אומרת, אלה בעצם הכוחות שיחייבו אותך לבנות בכל זאת מסך ואור חוזר. לא יכול להיות שיהיה לך איזה מסך בלי שאתה תבנה אותו, תרצה אותו. ודאי שהוא בנוי. אתה כביכול צריך לרצות אותו, אבל אתה לא רק צריך לרצות אותו, אתה צריך להבין ולהשיג שהמסך הזה הוא ההשפעה לבורא, והמסך הזה רק הוא יכול להיבנות במידה שאתה רוצה לאהוב אותו כמו שהוא אוהב אותך. זאת אומרת, המסך זה כבר תוצאה מהכרת האהבה, הדביקות, החיבור והכול. נראה לנו שאחרי המסך אנחנו משיגים משהו. אחרי המסך כבר אין מה לדבר.

תלמיד: ברור שהבורא עושה הכול, אבל אני לא מרגיש כך. בהרגשה שהבורא עוזר לי, זה מבטל לי את הרגשת העצמיות שלי.

בהרגשה שהבורא עוזר לי, זה מבטל את הרגשת העצמיות שלי? זה לא נכון. כך נראה לך מפני שאתה היום מאצ'ו, "איזה בורא, אני צריך אותו? הוא עושה לי משהו עכשיו, אני צריך לבקש ממנו?". כך ילד קטן עדיין חושב. אנחנו ילדים קטנים, לא רק אתה. לגברים יש את העניין הזה, "איך אני, והוא חזק יותר ממני, אני צריך לגלות כוח שהוא יותר ממני, שקובע, שעושה לי הכול?". אצל נשים זה אחרת, יש להן הכנה לזה, לכן אישה לא חייבת במצוות, לא חייבת בתיקונים ישרים כאלה כמו גבר. אצל גברים, כל הדבר הזה הוא מנקודת אני אשלוט, אני אמשול. זה כל כוח השבירה, זה עניין הרצון לקבל.

מהנקודה הזו תבין לְמה עלינו להגיע. אני צריך להגיע לשיתוף, להכנעה, לאהבה, ולהגיע לזה בהדרגתיות כזו, שקודם אבטל את עצמי ואחר כך איכנס לקשר. זה לא שאני נכנס איתו לקשר כאילו אנחנו שני שותפים. אני לא יכול להסביר את ההרגשה הזו, אבל אדם המבטל את עצמיותו כלפי הבורא, מרגיש זאת בהתפתחות. אחר כך, זה עוד יותר גרוע.

תלמיד: באהבה הזאת לבורא צריך להשיג משהו אחר?

אהבה לבורא יכולה להיות בסגנון של ברוך ה', נתת לי להרוויח בפיס, עשית לי כל טוב בחיים. ראית את המדבקות "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך", כאילו אז תעשה משהו, אתה רואה, אנחנו אוהבים אותך, מבקשים. ובאמת, אם נתפלל זה יזיק למישהו? שיעזור. לפני הביטול עצמו, כך אדם אומר.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מספר לנו ש"ואהבת את ה' אלוקיך" זו מצווה הבאה כתוצאה מקיום כל יתר המצוות, זו הדרגה האחרונה. אתה מתקן את כל הרצון שלך עד הסוף, ומעל כל הרצונות שלך, כשגדל כבר היחס הכללי, סיכומי, זאת אהבה. ולפני זה, זו לא אותה אהבה. זו אהבה כמו שהזוהר מספר, שיחיה, שיהיו בנים, שהכול יסתדר, ברוך ה', אתה רוצה תפילה אני אתפלל, מעשה? אני אעשה, מצוות בבקשה, שיהיה לי טוב.

תלמיד: ממה מתחיל יחס אמיתי לבורא?

יחס אמיתי לבורא מתחיל מהרגשת ההופכיות, הלחץ, השנאה, חוסר ההשתוות. אם אתה חושב על איזו פעולה, אתה צריך לחשוב על המצב הקודם לה, איזה כלי צריך להיות לזה? אם אני מגיע למצב שאני אוהב את הבורא, אז קודם צריך להיות רצון לאהוב את הבורא. הרצון לאהוב את הבורא צריך להיות מהשלילה שלו, שאני בטוח רואה שאני לא אוהב אותו. מה זאת אומרת לא אוהב אותו? שאני שונא אותו, שאני ההפך ממנו, שאני בשום פנים ואופן לא רוצה אותו לגמרי. איך אני מגלה את זה? אני מגלה כשהאור מאיר בכלי שלי ההפוך. תארו לכם איזו יגיעה אני צריך לתת כדי שאעורר על עצמי אור כזה גדול?

אנחנו לומדים שהאורות נכנסים לכלים ועושים אותם, האור נכנס ויוצא ומזה נעשה כלי. כך בדרך ההתקדמות. אם נלך הפוך, מהסוף להתחלה, וכל הזמן בדרך ההפוכה מההתקדמות, נצטרך כל הזמן לגלות את דרך הפעולה ההפוכה, בהיפוך, ברוורס. ואז תראה בכל פעם אילו הכנות צריכות להיות למצב שבו אתה בוחר, למצב שאליו אתה רוצה להגיע.

תלמיד: הוא מדבר על דרך שתי בחינות, נעשה ונשמע. הוא אומר שבחינת נעשה, זה יצירת כלי השפעה. אבל מהי בחינת נשמע?

"נעשה ונשמע" נעשה נקרא לעשות את המעשים למעלה מהדעת. ואז נשמע, אז נקבל כבר את התיקון. ואחרי התיקון בכלים דבינה, בתיקון בינה, נוכל כבר לשמוע מה באמת אתה רוצה להגיד לנו. לפני המעשה, הכלי, לא יכול להיות שתקבל אורות, שתבין במה מדובר. יש כאן תנאי, אתה רוצה להבין, להרגיש רוחניות, לעשות משהו ברוחניות, אומרים לך שאין לך כלים לזה. מה זאת אומרת אין לך כלים? אתה בכלל לא מבין מהי רוחניות, נדמה לך שאתה רוצה רוחניות, רוחניות זה אחרת ממה שאתה חושב. זה כמו שאתה אומר, אני רוצה כוס מים ובאמת אתה לא רוצה את המים האמיתיים, אתה רוצה קולה. רק אתה לא יודע שזה נקרא מים. אנחנו לא יודעים מה נקרא על מנת להשפיע. אני רוצה רוחניות, רוחניות זה נקרא אין אני, האני שלי מבוטל ולגמרי עובד למישהו אחר, עם הרצון של מישהו אחר, הרצון שלי נמצא בתוכו ומשרת אותו, משמש אותו בלבד, זה נקרא רוחניות. אתה רוצה את זה?

אפילו אם תתאר זאת בצורה יותר אמיתית לדרגתך, אתה רואה שאתה לא נמצא כל כך בסבל מכך שאין לך דבר כזה. אחרי רגע אתה כבר עוזב אותו ולא חוזר אף פעם. אל תגיד שאתה רוצה רוחניות, תגיד שאתה רוצה תענוגים יותר גדולים ממה שהרגשת עד כה. לכן אומרים "נעשה ונשמע". יש תנאי. אם אתה באמת רוצה, או יותר נכון, כדי שתגיע לרוחניות אתה צריך לעבור קודם תיקון על מנת להשפיע שנקרא נעשה, מעשה. את המעשה הזה ודאי שהבורא עושה ולא אתה, אבל אתה צריך לתת יגיעה מסוימת. יגיעה במה שאתה יכול, ברצון האגואיסטי שלך. תיתן יגיעה ותמורתה תקבל משהו נגד הרצון האגואיסטי שלך. לא מה שביקשת ולא מה שרצית, לגמרי לא מה שאליו התכוונת. לא יכולת לתאר לעצמך שזה מה שתקבל.

אבל הוא לא מרמה אותך כפי שנשמע מכאן. כאילו אתה רוצה ועושה לפי הכלים, לפי הרצונות שלך, יגיעה לבלוע את העולם הזה, לבלוע את העולם הבא, אתה רוצה את כל הדברים האלה, ופתאום הוא נותן לך את ההיפך, מוחק לך את כל הרצון לעולם הזה, לעולם הבא, הופך אותך ממש חסר כיוון. זה לא שהוא עושה מעשה הונאה, אלא אתה בעצמך בסוף הדרך, "וייאנחו בני ישראל", אתה בעצמך רוצה שהוא יסדר אותך. כי אתה כבר לא מזדהה עם הרצון לקבל שלך, אתה רוצה שהוא יעבוד עליו, שהוא יתקן אותו ממש. ככל שאתה רואה שאין לך יותר כלום, אבל הנקודה שבלב גדלה ליד הרצון לקבל, עד כדי כך שממנה אתה שופט את הרצון לקבל ואתה ממש רוצה שהוא ישתנה. יש פה עניינים שקשה לבטא.

ועכשיו ד'.

קודם כל התחלת מראש חודש בסליחות?

תלמיד: בטח.

ברוך ה'. יש הרבה אנשים?

תלמיד: לא כל כך.

איך זה?

תלמיד: זה בגלל הפיגוע שהיה.

בגלל פיגוע צריכים להגיע עוד יותר, ודווקא לא באו הרבה? אתה רואה, מה קורה, לא מאמינים בסליחות?

תלמיד: יחסית היה בסדר, אבל לא כמו לפני שנה.

ואיך אתה הרגשת, אתה יותר ככה צועק ובוכה?

תלמיד: היו לפחות איזה שמונה מניינים ומכל מקום אתה שומע שופרות, זה מאוד מרגש, מאוד.

כן.

תלמיד: גם הקדושה של המקום וההכנה לזה.

זה פועל, ודאי, אם הרבה מתפללים זה פועל.

תלמיד: זה מכניס אותך לתוך החודש הזה.

כן. אז מה רצית לשאול?

תלמיד: מה זה אחורה ופנים במצווה?

אחוריים זה הכנה, פנים זה כבר קבלת התגמול.

תלמיד: אבל בגשמיות, נגיד שאני רוצה לעשות נטילת ידים.

בגשמיות אני לא יודע מה זה פנים ואחור, אני לא בקי בזה. זאת אומרת אני יודע איך לעשות מצווה כמו שאתה אומר נטילת ידים, אבל איפה יש כאן פנים ואחוריים אני לא יודע. אולי מישהו מפרש ככה מה שיש בזה, אבל אני לא יודע.

כי מעשים ברוחניות הם לא נמצאים, הם לא נרשמים ולא מדברים עליהם. רוחניות זה נקרא מה שמקיימת הנשמה ללא גוף, אז מה שבגוף תעשה ובנשמה תעשה, זה שני דברים שיכול להיות גם הפוכים וגם בכלל לא. יכול להיות שאני אוכל ושותה ונהנה מכל הדברים האלה וברוחניות אני נמצא בצום וביום כיפור, ככה זה. אז זה בסדר, אנחנו מסכימים עם זה.

תלמיד: במאמר מופיע שהתורה היא עקרה. למה התורה עקרה? ואפילו הוא אומר, מה התורה אשמה?

מה זאת אומרת "תורה עקרה"? אם הקדוש ברוך ברא תורה תבלין לרצון לקבל, אם הרצון לקבל לא עובר תיקון על ידי התורה, אז התורה לא בונה, לא מולידה תוצאות ממנה, כי תוצאות התורה זה כל מה שהיא מולידה, זה תיקון, ואחר כך מילוי, זה נקרא שהתורה עקרה. זה מה שבזוהר הקדוש אומרים, שמי שלא רוצה להתעסק בחכמת הקבלה הם עושים את התורה עקרה, יש כזה עניין, הם פשוט לא משתמשים בכוח שבשביל זה נתנה תורה.

אין, זה לא תורה, אם לא משתמשים בתורה ככוח המתקן את הרצון לקבל. אחר כך יש "תורה מילוי", "תורה שמות הקדושים" שמתגלים בכוונה על מנת להשפיע, על זה אנחנו עוד לא מדברים, זה כבר דרגות הלאה. אבל מלכתחילה, פעם ראשונה שאתה נפגש עם התורה האמיתית זה כוח המתקן, ואם אתה לא מקבל אותו בצורה כזאת, אז כל ההתעסקות שלך סביב זה, או במה שלא יהיה זה לא נקרא תורה. תקרא לזה באיזשהו שם לא יודע איזה שם, "מועדון היהודי", אני לא פוסל את זה אבל זו לא התורה שכתוב עליה.

תלמיד: התורה עצמה היא לא אשמה.

התורה היא מה שהאדם לוקח מהבורא ככוח לתקן את הרצון לקבל שלו, נקודה. מי שככה מתייחס לתורה, לכוח העליון, נקרא שמקבל תורה. אם לא, לא. ובכל הדברים שתפתח כמו החומש, תראה כמה הבורא אומר על זה והנביאים בכלל אין מה לדבר, כל הצעקות וכל הדברים שהם אומרים, זה רק כדי לקבל את כוח הבורא ככוח המתקן.

וכל העבירות הן שלא עושים את זה כך אלא לוקחים אותו כוח בכל מיני צורות אחרות, ואז כוח התורה נעלם והופך להיות במקום אותה תורה, העגל, כל מה שאתה רוצה. זאת אומרת, כנגד אותו כוח נעשה לך כוח הקליפה. כי קליפה וקדושה הן זה כנגד זה, אין לך סתם קליפה, או שאתה לוקח את הכוח העליון כקדושה, או שאתה לוקח אותו כקליפה, אין באמצע ולא קיים כל אחד לחוד, הם נמצאים זה כנגד זה.

זאת אומרת אם אתה רוצה עכשיו להתייחס לכוח העליון ואתה עומד מסכן, האדם הקטן על פני כדור הארץ, ואתה רוצה להתייחס לבורא, לכוח העליון, אז יש לך רק שתי אפשרויות, או להתייחס אליו שהוא יבוא ויתקן אותך, או לכל דבר אחר. כל דבר אחר זה נקרא קליפה, זהו. ואז ודאי שאין שם תורה, אלא אתה רוצה לנצל את הבורא, כביכול את הכוח העליון הזה לכל מיני מטרות משלך, ככה זה.

תלמיד: כשאדם מתחיל בדרך הזו, אתה אומר שהוא רוצה רוחניות, זה נראה לו גדול, יפה ונפלא והרבה תענוג, אם נסתכל מה שמקובלים כותבים אז לפחות אחרי גמר התיקון כנראה שמגיעים למצב הזה. אבל בדרך לשם, לא סתם עוברים בורות וכל מיני בלאגנים, לא רואים בכלל את זה.

האדם אף פעם לא רואה לאן הוא הולך. אתה למשל חוקר בעולם הזה, מדען בכימיה פיזיקאית, או פיזיקה כימאית, אני לא בדיוק זוכר איזו התכללות, זו בתוך זו.

תלמיד: שניהם בתוך הביולוגיה, זה בסדר.

שניהם בתוך הביולוגיה, בסדר. אז אתה חוקר, אתה כאילו בשכל שלך רוצה לשלוט על מה שאתה חוקר, אתה כביכול בולע את מה שאתה חוקר ורוצה להכניס את זה פנימה לתוך הרצון, לתוך השכל, לתוך המודעות שלך. אין לך ברירה אחרת, כך אנחנו מתלבשים כביכול על המציאות, רוצים להבין אותה, להשכיל.

ברוחניות אי אפשר לעשות את זה, הגישה הזאת ברוחניות פסולה, פשוט מפני שהיא לא מתקיימת. ברוחניות, אתה למטה קטנצ'יק עם ראש פצפון והרוחניות, והדרגה העליונה הסמוכה, היא פי מיליארד יותר ממך, פי מיליארד יותר מהשכל שלך, מהכלים שלך, מהלב שלך. אז איך אתה חושב שאתה יכול לבלוע אותה? לא יעזור, אי אפשר. זה לא שתיחנק, לא תוכל בכלל לגשת לזה בצורה כזו, זה כל כך גדול שאתה לא תוכל לפתוח את הפה לזה.

אז מה עושים? איך בכל זאת אפשר לגדול מדרגה לדרגה? רק בזה שתקבל בדרגה התחתונה, תכין את עצמך לקבל שכל של הדרגה העליונה. אבל השכל של הדרגה העליונה הוא פי מיליארד יותר מהדרגה שלך. לא בכמות, בכמות זו לא בעיה. באיכות, הוא הפוך מהדרגה שלך. אפילו אם תהיה מלאך, יש עוד דרגת מלאך, אתה פלוס אחד. אז בדרגה של אתה פלוס אחד, מה שאצלך בקדושה, זה אצלך בקדושה, וכל הקדושה שלך כעת כלפיו זו פסולת.

זה ההבדל בין המדרגות. לכן אתה חייב להגיע למצב שאתה לגמרי קובר את עצמך, אתה מגיע למצב שאתה לגמרי נרקב. ואז בדרגה הבאה, בדרגה יותר עליונה אתה מתחיל לחיות, מתחיל לצמוח כמו גרעין שמתחיל לצאת ממנו נבט.

תלמיד: איך אני יכול להכין את עצמי למדרגה הבאה אם אני לא רואה סנטימטר קדימה?

אתה יכול להכין את עצמך למדרגה הבאה בזה שאתה מוכן שכך יעשו אתך מלמעלה. עכשיו אתה הולך אחורה, אתה אומר נכון, אז אני צריך כך להיות, איך אני מגיע לרצון כזה, איך אני יכול?

אז קצת אחורה, מה אני צריך לזה? אני צריך שיהיה לי רצון שיעשו לי את זה. איך אני מגיע לרצון שיעשו לי כך? אני צריך להיות בהכרת הרע, שהמצב שלי עכשיו, גרוע ביותר לעומת המדרגה העליונה שהיא הטוב ואני כולי רע, אחרת לא ארצה להיפטר ממנה. תעשה חושבים ברוורס ותראה מאיפה להתחיל עכשיו.

תלמיד: אבל אני לא ממש רואה את המדרגה הבאה שהיא הטוב, אני רואה שאצלי רע.

אתה תרגיש את המדרגה הבאה באור מקיף שיאיר עלייך. תרגיש אותה, יהיו לך מין וויברציות ממנה. וזה מספיק להכרת הרע בגשמיות, למטה מהמחסום.

למעלה מהמחסום, זה כבר משהו אחר, שם העליון מוריד לך נה"י, נותן לך כל מיני דוגמאות. הוא אומר לך תעשה את זה ככה, כמו שאצלנו בעולם הזה אומרים לך מראש כל מיני דברים, מכינים אותך. בכל זאת, זו יגיעה גדולה מה שתעשה. אל תדאג, אף פעם לא עוזבים אותך ותמיד רוצים לעזור לכל רצון טוב משלך, ואם הרצון עדיין לא כל כך טוב, מתקנים אותו שיהיה טוב.

תלמיד: כשאדם מגיע למצב של הכרת הרע באיזו מדרגה, הוא לא רוצה את המדרגה הבאה, הוא רוצה לתקן את המדרגה הזו.

קודם כל, אדם לא רוצה להיות במקומו. הוא רואה שהוא נמצא במצב רע מאוד, אז רק לצאת מזה, תעשה מה שאתה רוצה, לא חשוב, לא זה ולא זה, "לא תורה ולא שכרה" ולא כלום. זאת אומרת הוא עדיין רק מרגיש שרע לו, הוא מקלל את הקבלה ואת בני ברוך ואת היום שבכלל נפל לכאן. וזה שלב, אולי בתוך שנייה זה עובר. ואחר כך הוא בכל זאת הוא מתחיל להשוות את המצב שלו עם מדרגה יותר עליונה, ומתחיל להבין שכדאי להשתוקק ליותר טוב.

האגואיזם מתחיל שוב לעבוד, "בסדר, עכשיו זה רע, אבל יש רע יותר טוב. בוא נרכוש את זה". האגו גדל כל הזמן וזה עוזר לאדם לעבור ממדרגה למדרגה. וכך האגואיזם, ככל שהוא גדל יותר, קובר את עצמו יותר ושוב גדל, ושוב קובר את עצמו יותר. כי רצון לקבל בגרעין, הוא יותר קטן ממה שבנבט. אז יש פה דבר והיפוכו.

מה עוזר לך לצאת מהרע כשאתה מרגיש שהאגואיזם הוא הרע? אגואיזם יותר גדול. זה מעל לשכל שלנו, כל התהליכים האלה. לא מן הסתם כתוב, "הבורא שם את ידו של אדם ואומר.."¹, "אתה תבחר, תעשה קצת מאמץ". יתר התשובות יתגלו בדרך, אני מבטיח לך.

(סוף השיעור)

---

1. "הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, את זה קח לך." (רש"י, דברים ל')↩