שיעור בוקר 25.08.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

אין עוד מלבדו - קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא "אין עוד מלבדו" ציטוט מספר 10.

כמו שכבר דברנו כמה פעמים בשיעורים הקודמים, הנושא הזה הוא הנושא העיקרי, המרכזי שהוא גילוי הבורא בכל הפעולות שלו. שאין עוד מלבדו איזה כוח ששולט, אין אף אחד חוץ מהבורא שמבצע את הכול, מחזיק את הכול ואנחנו צריכים לגלות את זה. גילוי הבורא זה נקרא גילוי ש"אין עוד מלבדו", אין בזה שום התערבות גם מצד האדם, רק בצורה כביכול פסיבית. אנחנו לא יכולים להתערב בפעולות הבורא אלא אנחנו רק יכולים לפתוח את עצמנו, את הרגישות שלנו לקליטת ייחודיות הבורא בכל המציאות. זה ניתן לנו, זו המתנה שהוא מעביר לנו, והוא רוצה שהנבראים בהדרגה ישיגו אותו וההשגה הזאת מתחלקת להשגה במוחא והשגה בליבא, השגה במוח והשגה בלב, זה כבר לפי האדם.

אבל אנחנו עוד נדבר מה יכול להיות עוד חוץ מהשגה בלב ובמוח בבורא שאנחנו לא משיגים, שלא מסוגלים להשיג. ומה מסוגלים להשיג בהדרגה בכל הדרגות האלה נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, במה הדרגות האלו פותחות לנו את עניין אין עוד מלבדו בצורה יותר ויותר כוללת, מהותית, עמוקה, שלמה, נצחית. זה עוד לפנינו.

באמת אפשר להגיד שחוץ מזה אין לנו נושא, הנושא הוא "אין עוד מלבדו", וכל היתר מה שאנחנו עוסקים בחיינו, בחיים הגשמיים אפילו, גם במה שעוסקים דומם, צומח וחי בצורה אינסטינקטיבית, ואנחנו בצורה מכוונת שרוצים להשיג את זה, כל דרגות הקיום חוץ מהבורא, שאנחנו כביכול נמצאים בו ורוצים לגלות מהו הכוח הזה, מהו היחס שלו אלינו, זה כל החיים שלנו. כל רגעי החיים, כל השינויים בהרגשה, במחשבה, בפעולה בכל מה שקורה זה אך ורק כדי לגלות את הבורא שאין עוד מלבדו.

קריין: קטע מספר 10 מתוך בעל הסולם אגרת י"ח.

"אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע"פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות."

(בעל הסולם. אגרת י"ח)

אנחנו צריכים מכאן לראות, גם בכל יתר הקטעים, איך אנחנו באמת מגישים את כל הרגעים בחיים שלנו, ממש כל רגע ורגע, להשגת אין עוד מלבדו, ובכל רגע ורגע ההשגה תהיה ודאי שונה. בסך הכול כל הרגעים האלה, אנחנו נראה איך הם מתחברים, איך הבורא מעביר אותם אלינו דרך הכלי הכללי שנקרא "נשמת אדם הראשון", בכל אחד ואחד שבכל רגע ורגע מקבל קליטה שונה, יחס שונה למושג הזה "אין עוד מלבדו" וכך נתקדם.

רצוי לא לחכות עד שאזכר בחובתי כל הזמן להיות רץ אחרי המושג הזה אין עוד מלבדו. רצוי לא לחכות עד שהבורא על ידי איזה אירועים יעורר בי את הנחיצות לפנות אליו, אלא ההיפך, אני כל הזמן נמצא בחיפוש אין עוד מלבדו בכל רגע ורגע בחיים. אמנם כל הרגעים האלה לא מחייבים אותי לזה, אני לא מרגיש בהם נחיצות למשוך את אין עוד מלבדו אלי, גם במושג שִכלי וגם בהרגשה, ברגש, אלא אני חייב לקבוע את היחס שלי בחיים מלכתחילה שאני כל הזמן נמצא בצורה מכוונת לאין עוד מלבדו, וההיפך, כשאני נזרק משם אני מרגיש בזה נפילה, ירידה ומיד חוזר שוב ושוב לרדוף אחרי ההרגשה וההבנה שאין עוד מלבדו.

אז יוצא שכל הרגעים שלי בחיים, כל החיים שלי יהיו מכוונים להשגת הבורא או אפשר להגיד אפילו "להכתרת הבורא", שאני מכתיר אותו כי אני מביא לו כותרת, כתר על כל הרגעים שלי בחיים, שאז הוא באמת נקרא בעיני "מלך העולם", שהכול בא ממנו, הכול בשליטה שלו ואת הכול אני מחזיר ודאי, מגיש אליו. זה מה שאנחנו צריכים להשתדל לעשות ביחסים בינינו, איש את רעהו יעזורו, בבניית הצורה הגשמית של הקבוצה והתנועה, ובצורה רוחנית, הכול שיהיה כאחד ואך ורק יכוון אותנו לקביעת אין עוד מלבדו בכל הרגעים, גם כל אחד לחוד וגם כולנו יחד.

שאלה: במשפט האחרון בעל הסולם אומר שהאדם משתמש בכלי של אמונה מעל הדעת בלי טורח, אתה יכול להסביר את זה?

באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת שהאדם קשור כבר לכוח עליון שמאיר לו, כוח האמונה, ורק את זה הוא רוצה, לגלות את הבורא כשולט, כשוֹרה בכל הרצון שלו. כי ברצון אנחנו רואים את כל המציאות, היא מתגלה ברצון שלנו, הרצון זה אותו החומר, אותו המקום שבו הבורא מתגלה כאור העליון, הוא מתגלה ברצון. אבל אנחנו מגלים אותו לא מפני שזה טוב לנו או לאיזה צורך אחר אלא מפני שחוץ מזה רוצים להכתיר אותו, לעשות לו נחת רוח כי רק בזה אנחנו משתתפים בצורה בלתי תלותית בגילוי הבורא. לא כדי שיהיה לי מזה איזה רווח אלא כמו שכתוב כמו שאני בחינם גם אתם בחינם, ולזה אנחנו משתוקקים.

כי בהתחלה, בדרך כלל כשהבורא מתגלה הוא מתגלה לאדם והאדם מרגיש בזה אנחה גדולה, "זה הבורא, זה טוב לי, ברוך ה' אני יכול לתלות את כל הצרות שלי בכוח העליון", כמו שכותב בעל הסולם שלפחות למאמינים יש איזה רוגע מזה שהבורא מנהל את העולם. אבל בעצם אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו ההיפך, רוצים שיהיה מה שיהיה, לא חשוב לנו במה לגלות את הבורא, מגלים אותו ביצר הטוב, זה נקרא "תכונות ההשפעה", ואחר כך ביצר הרע ב"תכונות הקבלה", אפילו בלקבל על מנת להשפיע, זאת אומרת שאנחנו עובדים בשני יצריך לגילוי אין עוד מלבדו וכך מתקדמים.

אני צריך להגיע למצב ש"אף לך יום אף לך לילה", זאת אומרת, לא חשוב יום או לילה בחיים שלי. החיים שלי מתחלקים ליום וללילה, לגילוי או הסתרת הבורא בעל מנת להשפיע, אבל לא שיש לי יום ולילה בעל מנת לקבל כלפי הכלים שלי. לכן אמרתי שאנחנו צריכים להשתדל, לא דברנו על זה בשיעורים הקודמים בנושא הזה "אין עוד מלבדו", אנחנו צריכים להשתדל להיות מכוונים לאין עוד מלבדו בצורה שכל הזמן אני מכוון לזה, ואם אני מתנתק אז זה בשבילי, כמו שכותב בעל הסולם, שניתוק מהבורא זה כעונש הכי גדול שיש לאדם בעולמו.

אנחנו צריכים בצורה כזאת לחיות. זאת אומרת שכל המחשבות שלנו, כולן יהיו מכוונות להרגשת הבורא, לחיפוש הבורא, כל הזמן [להיות] דבוקים בו, וכן הלאה.

תלמיד: האם להיות באמונה מעל הדעת, זה לא תמיד מאמץ גדול? העניין של בלי טורח, לא מובן לי.

לא, כשמשיגים את זה, משיגים את זה על ידי ההתארגנות של העשירייה, שאני דואג דרך האחרים והאחרים דואגים לי, ואנחנו נמצאים במאמץ כזה שכבר לא אנחנו מחזיקים. זה נקרא "הארון נושא את נושאיו"¹, שכביכול קשה לסחוב את ארון הקודש, אבל זה לא נכון, כשמחזיקים אותו נכון אז הוא מחזיק את נושאיו, הם כאילו באוויר נמצאים, בחסדים, ולא קשה. האמונה למעלה מהדעת, כוח הבינה, מעלה את האדם למעלה, ואין בזה שום קושי. אלא ההיפך, התרוממות.

בקיצור, צריכים ודאי עכשיו לתת טרחה, ואם ביחד עושים את זה, אפילו אם לא כל כך מחוברים יחד, אבל מפני שבכל זאת מלמעלה אנחנו מחוברים, מלמטה עוד לא, אז כל מאמץ ומאמץ של כל אחד בכל זאת מצטרף למאמץ הכללי. הבורא מקבץ את כל היגיעות שלנו ליגיעה אחת.

אחר כך, אנחנו נצליח, נקבץ את היגיעות האלו על ידי המאמצים שלנו, זה יבוא ונוכל להחזיק זה את זה ולהתחזק יחד כך, שבהחלט המושג הזה, אין עוד מלבדו, הוא ישרה בנו בצורה קבועה, כללית, ואנחנו בזה נחזק זה את זה.

כאן אנחנו צריכים להבין שהעשירייה חייבת להראות לנו עד כמה הדאגה המשותפת בין עשרה נותנת לכל אחד ואחד אותו הביטחון שהוא יכול להיות באין עוד מלבדו בלי ליפול מהמושג הזה, מהמרוץ אחרי לקבוע שאין עוד מלבדו.

יותר מזה אנחנו לא צריכים בחיים, סך הכול זה כל תיקון הנשמה. בגלל שהיא שבורה ודווקא מפני שהיא שבורה, אנחנו יכולים, במאמץ שלנו, להגיע לחיבור הכלי, כי הפסיפס הזה שאנחנו אוספים, הוא דווקא כדי לקבוע אין עוד מלבדו.

אין פעולה אחרת אחרי שבירת הכלי, זו מהות תיקון הכלי.

שאלה: מה ההבדל בין השגת הבורא בדעת, לבין השגת הבורא בלב?

לחלק את זה פשוט, זה במוח וזה בלב. במוח אנחנו יכולים לדבר אפילו בלי השגת הלב. או במוח אנחנו יכולים לדבר אחרי שהלב משיג, ואז אנחנו מפענחים, מתעמקים בהשגת הלב רגשית עם המוח השכלי. ואז יש מוחא וליבא, ואנחנו על ידי זה ממש מפרקים את הנושא ומחברים את הנושא, ועל ידי הפעולות האלו אנחנו מגיעים להשגה שלו. ככה הבורא סידר לנו, דרך מוחא וליבא. הוא היה יכול לסדר בצורה אחרת ודאי, אבל איזו אנחנו לא יכולים לתאר, כי אנחנו בנויים כך במסגרת הזאת של מוח ולב, הרגשה והשגה, שהם תומכים זה בזה.

אנחנו עוד לא מבינים מה זה באמת הרגשה והשגה, עוד לא יכולים לעבוד עם שני הכלים האלו, אבל זה יבוא. זה תלוי בשילוב של בינה ומלכות. אנחנו נתחיל להתעמק באין עוד מלבדו וזה יביא אותנו ללמוד את כל המכניקה של ההשגה, שאין עוד מלבדו, ושם אנחנו כבר נדע מה זה נקרא מוחא וליבא.

שאלה: איך להיות בחיפוש הזה כל הזמן, של אין עוד מלבדו?

ודאי שזה על ידי זה שאנחנו מדברים כאן, על ידי זה שאדם כל הזמן שומע שיעורים וקטעים על זה, על ידי זה שהחברים עוזרים לו. וזה צריך להיות הנושא המרכזי, שבכל מה שאנחנו עוסקים אנחנו צריכים עכשיו לראות שאין עוד מלבדו זה הנושא, וכל היתר חייב להיות איכשהו מחובר לזה.

מה שלא שייך להשגת אין עוד מלבדו לא צריך להיות אצלנו בחיים, ממש כך. ונשתדל לקשור בשביל מה אני חי, בשביל מה אני עושה כל פעולה, בשביל משהו עובר עלי, שהכול בסופו של דבר זה לגילוי של אין עוד מלבדו, לגילוי הבורא. כי בסך הכול כל הבריאה מצידו קיימת רק לשם זה, ואנחנו מצידנו גם צריכים לכוון את החיים שלנו, כמו שאומר בעל הסולם שכל הרגעים חייבים להיות מכוונים רק לזה.

לכן, צריכים לסדר לעצמנו כל מיני תומכים שהם יהיו בזה. ואז אתם תראו איך החיים מתגלגלים בצורה כזאת שהכוח העליון זורק אתכם לכל הכיוונים, ובמה שהוא מעביר אתכם בחיים, אין, הוא לא משאיר לכם שום דבר, שום בחירה חופשית בכלום, שום פעולה חופשית, אלא רק כדי שתקשרו את כל הרגעים האלה אליו.

תלמיד: מה אני יכול לעשות אם אני לא מתרשם מכל הפעולות האלה שאני מבצע, מכל התומכים? אני עובר אותם כמו בהמה, זה לא מקשר אותי לאין עוד מלבדו.

זה לא חשוב אם אתה מתרשם מהפעולות שלך או לא, אלא חשוב שאתה בזמן המסוים איכשהו משתדל לכוון את עצמך לזה. אפילו להיות במחשבה ללא שום הוכחות, ללא שום תוצאות, אלא אתה חושב שזה הכול מגיע מהבורא, כי אין עוד מלבדו.

כמו להבדיל אנשים שברחוב, כולם אומרים בעזרת השם, אם ירצה השם. שמעת כאלו מילים, כן?

תלמיד: כן.

גם אתה אומר כך, בעזרת השם, אם ירצה השם, וכן הלאה, כל המנהגים האלה שיש ביהדות בצורה עממית. וגם ביתר הדתות זה אותו דבר, הבורא דרך כל יתר הדתות, שגם בזה ודאי אין עוד מלבדו קובע את הדברים האלה, הוא קובע התקרבות אליו דרך כל מיני אופנים של כל מיני עמים, של עדות וכן הלאה.

אפילו שאתה לא מתפעל, בכל זאת כמו שדיברתי היום, אנחנו משתדלים לא סתם לדעת שיש כזה מושג, אצלנו בחכמת הקבלה זו חייבת להיות המהות של כל רגע ורגע בחיינו, והגענו כבר למצב שחייבים את זה. לכן צריכים לקבוע את זה בכוח, על ידי כל מיני פעולות, תרגילים, מעשים, שאני יותר ויותר שקוע באין עוד מלבדו. ואז נראה מה זה נקרא אין עוד מלבדו, שאני מחפש אותו כהרגשה, מחפש אותו כהבנה שלי, אני מחפש מזה ביטחון, שמחה, כוח שאני יכול להשתמש בו.

מה אני בעצם רוצה מהמושג הזה אין עוד מלבדו? זה בסך הכול מושג. אז יש כזה דבר, כמו שיש אוויר, בסדר, אנחנו חייבים להיות קשורים אליו, אבל מה הלאה? אלא אחרי שאני ניגש לקבוע אין עוד מלבדו, אני חייב כאן לעשות פעולות, והפעולות בלקבוע אין עוד מלבדו הן פעולות בעשירייה. שאם אני מגיע לחיבור בינינו בעשירייה באין עוד מלבדו לדרגה הראשונה שלנו בקשר בינינו, אז נקבע שאנחנו הגענו לנפש שבנשמה, כבר בזה. ואחר כך רוח, כל הנרנח"י, וכך בכל 125 המדרגות זה כבר דבר לא גדול, זה נמצא לפנינו. אלא העיקר זה להיכנס, כמו שבעל הסולם כותב, שהעיקר זה הכניסה הראשונה, למדרגה הראשונה, והיא בזה שאנחנו קובעים אין עוד מלבדו בעשירייה.

אחר כך זה הרצון שמתגבר בינינו, עד שנרצה להרוג זה את זה ועד שנתגבר על זה ונגיע להשגות הגדולות באין עוד מלבדו. אנחנו נראה את הבורא ששורה בכל הכלי האינטגרלי ומחבר את כולם, וממלא את כולם בייחוד שלו, ואנחנו נהנים מזיו השכינה. זה נקרא שלמרות שכולנו מנותקים זה מזה, אנחנו גם קשורים זה לזה, והקשר שאנחנו עושים הוא לא מדביק אותנו בחזרה [כביכול] שאין הבדל בינינו, דווקא יש הבדל בינינו וגדול יותר ויותר. בכל 125 המדרגות הרצון לקבל כל הזמן גדל, הפער בינינו גדל, המערכת נעשית יותר ויותר רחבה, ואנחנו מעל זה קושרים את קשר האהבה בינינו אליו, שאין עוד מלבדו. ובאין עוד מלבדו אנחנו כבר משייכים את הרגש והשכל שלנו, ועל כל הפשעים ועל כל הבעיות ועל כל האיומים ועל כל מה שהוא מעביר עלינו, אנחנו על כל זה מכסים באהבה, "על כל פשעים תכסה אהבה", כך מתקדמים. זאת אומרת ההתקדמות שלנו במושג הזה היא כבר בעשירייה.

שאלה: נשמע שכל אחד עובד על האין עוד מלבדו הפרטי שלו. אז איפה בדיוק המעבר לאין עוד מלבדו של העשירייה, המשותף?

אין להם עדיין חיסרון לזה. עדיין כל אחד מגלה אין עוד מלבדו במאמצים שלו, הוא לא מרגיש בזה את האחרים. הוא מרגיש שאין עוד מלבדו מתגלה כאיזו הצלה אישית שלו או מטרה אישית שלו, אבל לא שזה שייך לכלל, לקבוצה, זה עדיין חסר. זאת אומרת, אנחנו עדיין מחפשים אין עוד מלבדו אישי. אנחנו עדיין לא מכוונים בדיוק לבורא, לא פונים אליו דרך הה-ו-י-ה כדי לגלות אותו. אבל זה יבוא.

תלמיד: איך אפשר לתרגל את זה יותר, איך אפשר לזרז את המעבר?

רק מתוך הנחיצות וההרגשה שאנחנו באמת נמצאים בחיפוש אין עוד מלבדו אינדיבידואלי, ובזה יש לנו חיסרון. עדיין החיסרון הזה לא מורגש, ולכן אני לא חושב שכדאי בנו להתאמץ בזה, להיכנס לזה.

שאלה: האם יש סיבה או משמעות לשימוש במושג "אין", "אין עוד", זאת אומרת שלילה לעומת "יש רק אותו"?

כן, ודאי. כך אנחנו מגיעים. אנחנו בהתחלה חושבים שיש הרבה מקורות, שהגשמיות הזאת שאנחנו חיים, חווים אותה היא מציגה לנו המון מקורות של מקרים שקובעים את החיים שלנו בכל דבר, ואז אני תולה את העתיד שלי, את החיים שלי, בכל מה שיש לי. ומה יש בעולמי? דומם, צומח, חי, מדבר, בעיקר זה דרגת האדם, המדבר. שיש המון אנשים, אלפי מקרים שכול זה קובע את החיים שלי מהבוקר עד הלילה. ולכן כל העבודה שלי היא בעצם להשתדל להיות מחובר לאנשים האלה אך ורק במה שחובתי להיות בחברה האנושית. ובכל היתר ומעל זה לכוון את עצמי לכוח העליון, שהוא מציג לי את הגשמיות, וזו הזדמנות מצידי להשיג אותו דרך הגשמיות דווקא. יוצא שעל פני כל המקרים הגשמיים אני משתדל להיות מכוון לאין עוד מלבדו בצורה פנימית.

תלמיד: בכל זאת, למה "אין עוד" ולא "יש הוא"? למה לא להגיד "יש"?

כי אנחנו מגיעים לאין עוד מלבדו מזה שאנחנו אומרים שאין את כל המקרים האלה והמקורות האלו שקובעים לי את החיים, הם לא קיימים. אלא אחריהם עומד אין עוד מלבדו, כוח אחד, מחשבה אחת, כוונה אחת, מטרה אחת, בקיצור מקור אחד. אני מגיע משלילת הבורא ולכן "אין עוד מלבדו", כך היא דרך הגישה שלנו.

ולמה זה? כי אנחנו פועלים מכלי שבור. ובכלי שבור כל חלק וחלק הוא לא פועל כמו האחרים, ולכן הוא בולט שהוא כביכול משפיע עלי, והוא משפיע עלי, והוא משפיע עלי. בעצם זה שהבורא פועל דרך כלים שונים, המנותקים ביניהם ולא מחוברים, בזה אני רואה אין ספור מקורות של השפעות עלי. ואז אני תולה הכול בהשפעות האלה, במקורות שונים, באנשים, במקרים, בכוחות הטבע, דווקא בגלל השבירה. אני ניגש מתוך השבירה לגילוי שיש כוח אחד אחרי כל זה, זה נקרא ש"אין עוד מלבדו". במאמץ שלי אני צריך להגיע לקביעת המצב הזה.

ובכל זאת, אפשר לגשת כמו שאתה אומר, וכבר אפשר עכשיו, כמו שדיברתי כבר היום, ללכת לא בצורה השלילית אלא בצורה החיובית למושג הזה, לגילוי הזה, "אין עוד מלבדו". מה? איך? בזה שאנחנו כל הזמן מכוונים לזה, ודווקא ניתוק מאין עוד מלבדו אנחנו מקבלים כצרה היחידה שיכולה לקרות לנו בחיים. שום דבר חוץ מזה בשבילי לא חשוב, ורק ניתוק אפילו לרגע אחד מאין עוד מלבדו, בשבילי זה ממש העונש הגדול ביותר, כמו שכותב בעל הסולם.

ולכן בואו נתחיל כך לקבוע מהיום והלאה, שאנחנו כל הזמן נמצאים ומחזיקים זה את זה, שאין עוד מלבדו פועל עלינו ורק ממנו יש לנו הכול. אתם תראו עד כמה זה יביא לנו הצלחה ובקפיצה, הצלחה בכל הפעולות שלנו, בכל הדרך שלנו. זה נקרא שאנחנו נכנסנו לשביל הנכון, שהוא מביא ישר למטרת החיים, למטרת הבריאה, אם אנחנו רוצים בכל רגע ורגע לקבוע "אין עוד מלבדו", ואת הניתוק מזה אנחנו מקבלים כעונש הגדול.

שאלה: אמרת שהניתוק מהבורא זה העונש הגדול ביותר בעולם. איך אפשר להרגיש את זה, להבין, צריך להאמין בזה או לשחק בזה באופן מלאכותי?

איפה זה כתוב?

קריין: בתוך מאמר "ליל הכלה" מתוך זוהר לעם.

"בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם."

כן, נכון, אז אתם רואים מה שהוא כותב. אנחנו צריכים להגיע למצב שכל צרה שתבוא, ויבואו רק צרות, ואנחנו נוכל לכסות אותן עם אין עוד מלבדו, כדי על פני כל צרה, שכל צרה תתכסה באין עוד מלבדו, בהבנה, בהשגה והרגשת השלמות. ומתוך זה יהיה לנו תענוג גדול לגלות כל צרה בתענוג. ככה זה, בשני הקצוות האלה נלך יחד. זה כך בנוי.

ולכן מי שהולך עם עיניים פקוחות, ומקבל את כל הדברים האלה שמתגלים כדי לכסות אותם באין עוד מלבדו, אז אין לו בעיה. ויכול להיות שלעולם נראה שהוא מסכן, כי העבודה היא פנימית ואת החצי השני איכשהו מכסה באין עוד מלבדו, ודווקא נמצא בתענוג והתפעלות מגילוי הבורא, "על כל פשעים תכסה אהבה", אז העולם אולי רואה את הפשעים שלו, אבל הוא רואה את האהבה שמכסה את הפשעים.

וכך אי אפשר להשיג שום דבר טוב בלי רע, ותמיד אנחנו רק צריכים לקבוע ביניהם קו אמצעי. קו אמצעי, שאני לא נוטה לטוב ולא נוטה לרע, אלא אני נוטה לעשות נחת רוח לבורא. לא בכלים דקבלה שלי אלא בכלים דהשפעה שלי, אני לא מייחס להם, לכל אחד, איזו חשיבות, אלא חשיבות אני מייחס רק להשפעת נחת רוח לבורא מעל כל זה.

שאלה: מה הכי מועיל כדי לכוון את החברים לאין עוד מלבדו?

זה שאתם תקראו הרבה פעמים את הקטעים של בעל הסולם. לפעמים אתם גם יכולים לשמוע את ההסבר שלי, גם לחבר איכשהו הסברים ופירושים שלכם, אבל שזה לא יהיה בסטייה לכל הכיוונים. העיקר זה עבודה פרקטית. זה שאתם תדעו פסוק בעל פה, זה לא אומר שום דבר. אלא עד כמה שאתם בכל רגע ורגע יכולים לקבוע על כל מה שעובר עליכם, שאתם קשורים דרך כל המקרים שהבורא מייצב לכם בחיים, שזה בא ממנו, ועוזר לכם להיות בדבקות אליו. ובהודיה על זה ששלח לכם את המקרה, ועל זה שקירב אתכם אליו למעלה מהמקרה.

זאת אומרת, עד כמה שהמקרה מנתק את האדם מאין עוד מלבדו, ועד כמה שהאדם יכול לקבוע מעל המקרה הזה, מעל הניתוק הזה קשר לאין עוד מלבדו. ועד כמה שהקשר הזה יכול להיות אישי מצד האדם, או האדם כבר לא מסוגל לקבוע את זה בצורה אישית אלא רק בצורת הקבוצה. וכאן כבר מתחילה להיות עבודה רצינית, כי בהתקשרות בקבוצה, בלרוץ אחרי אין עוד מלבדו, אנחנו משיגים את הכלי שהוא מתחיל להתגלות בפועל.

כשאנחנו נתקשר זה עם זה יחד כדי לקבוע ש"אין עוד מלבדו", אז הצרות שלנו יהיו כבר לא צרות פרטיות כביכול, אנחנו נראה בזה את הצרה הכללית, המשותפת שהבורא מעורר. ועל זה אנחנו נרצה לגלות אותו, גם כמקור של אותה הצרה, גם כיסוי של אותה הצרה, שאנחנו רוצים בזה לגלות דווקא אותו, לעשות נחת רוח לו. ולא לכבות את הצרה אלא ההיפך, להבליט אותה כמה שאפשר יותר "כיתרון אור מתוך החושך". וכמה שהצרה תהיה יותר מגוונת, יותר עמוקה ויותר מאיימת, אז בהתאם לזה אנחנו נרגיש את ייחודיות הבורא, גדלות הבורא, כל האופנים בתכונות שלו. ואז כך נשיג את תכונת ההשפעה.

את זה עדיין אנחנו משיגים בדרגת הבינה, אבל אחר כך כבר יש עבודה עוד בלקבל על מנת להשפיע, על זה כבר נדבר אחר כך. יש לנו עוד שלב.

שאלה: מה זה אומר שדווקא הניתוק הוא עונש, איך להשתמש בו אולי לא כעונש?

ניתוק זה נקרא עונש. מדובר על ניתוק, שאדם מפסיק להרגיש, מפסיק להבין שהוא נמצא בעולמו של הבורא, זה העונש הגדול. כי הבורא כאילו זורק אותו מחוצה לעיגול, שאדם בתוך העיגול הזה היה מרגיש את נוכחות הבורא. כאילו שיש איזו מנורה שמאירה ואתה עומד בעיגול של האור שלה, ואז אתה רואה מאיפה זה בא, למה ואיך. אבל אם אין את האור הזה, אין עיגול, אז אתה כבר נמצא בחושך, אתה לא רואה ולא מרגיש. אז אתה מרגיש שהחיים ניתנו למקרה, סתם למקרה אכזרי, ואין בזה שום צורך, מטרה וסיבה לכל מצב. זה נקרא העונש הגדול ביותר.

ולא מזה שאתה מתחיל כבר לטעות ולסבול, אלא שאין לך לאן להתקדם. עונש זה נקרא שלא האדם מנותק מהבורא עד כדי כך שהוא כמו בהמה, כמו בני האדם הרגילים, "כולם כבהמות נדמו", אלא עונש זה נקרא שהוא מרגיש שאין לו במה לאחוז בעבודה שלו בכלל. אבל הוא עדיין מבין שישנה כאן עבודה, אחרת הוא לא יקבע שזה עונש, זה סתם חיים רגילים, נפל לבהמיות וגמרנו. לכן שכר ועונש זה כלפי האדם העובד.

שאלה: האם חיפוש אחרי אין עוד מלבדו, החיפוש התמידי כמו "משחרי ימצאוני", החיפוש עם הגישה שהכול אחד, שאתה מתמוסס בין כולם, "למען אחי ורעי", למען התיקון של כולם, האם גישה כזו מבטלת את האינדיבידואל שדיברנו עליו מקודם, שכל אחד מחפש את הבורא?

לא, לא מבטלת שום אינדיבידואל שבאדם, מפני שדווקא בזה שאדם קובע את היחס שלו בעשירייה, הוא מגלה את הה-ו-י-ה. בלי זה הוא לא מגלה את הה-ו-י-ה, הוא מגלה קצת רק את הנקודה שלו. שהוא תלוי בכוח עליון, והגילוי הזה הוא גילוי שכל פעם הוא מתנתק ובא, מתנתק ובא, הוא לא יכול להיות בקשר קבוע. ולכן רק דרך עשירייה הוא קובע את הקשר. כאילו מחבר כבל, מחבר חוט לספק ויכול להרחיב אותו על ידי התקשרות בינו לחברים. ולכוון אותו אפילו בקבלת סוג מסוים של הקשר, אורות נרנח"י וכן הלאה.

זאת אומרת, רק על ידי זה שאדם מתבטל בחברה, על ידי זה הוא זוכה גם כן להנהיג מצדו את החברה. כי הוא בכל זאת החלק העשירי, וכל אחד מהחלקים האלו הוא הקובע. ואף אחד לא מפריע לשני. אנחנו עוד נרגיש, נגלה עד כמה שבעשירייה אף אחד הוא לא מפריע, אלא דווקא מוסיף לשני. אז על ידי זה האדם נמצא במצבים שהוא כל הזמן נמצא בפעילות, כל הזמן נמצא ביכולת להרחיב.

לבד אין לו מה להרחיב. מה תבקש מהבורא, מה תדרוש ממנו, מה תקבל ממנו, מה תמסור לו? אין לך קשר, אין לך. זה רק שהבורא מחזיק לך את החוט, חוט החיים, בוא נגיד כך. מחזיק לך את החיים הגשמיים ונותן לך, כמו שהוא כותב, מעביר אותך למקום, ואומר קח את המזל שלך, שם ידך על הגורל הטוב, ותמשיך.

הלאה הוא לא יכול. כל מה ששייך לעבודה בקבוצה וחיבור בקבוצה, זה הכול תלוי באדם עצמו. הבורא לא יכול להיכנס לזה, כי זה כבר שייך לתיקון כלי דאדם הראשון. ולכן אי אפשר שהבורא יתערב בזה. בשביל מה שבר אותו? כאן חייבת להיות כבר העלאת מ"ן מצד האדם.

תלמיד: אז בכדי לא לבזבז זמן ואנרגיה, איך הכי טוב, איך צריך להתבטא החיפוש אחרי הבורא מתוך העשירייה, או שכולל את כל העשירייה?

אנחנו מחפשים אותו בקשר בינינו. זאת צריכה להיות עבודה כזאת כאילו כפולה, אבל היא לא כפולה. אם אנחנו מעמידים את מושג הבורא כתוצאה מחיבור בינינו, אם אנחנו אומרים שאין בורא ללא נברא, ומקבלים את הגילוי שלו רק כה-ו-י-ה, אז אין לנו יותר מלחבר את עצמנו עד כדי כך שסוג הקשר בינינו, מהות הקשר בינינו, הוא יביא לנו גילוי אין עוד מלבדו. זאת ה-ו-י-ה, כשלד של הכלי, והאור שמתגלה שם זה הקב"ה.

תלמיד: אז מה לעשות עם מצב שבעשירייה חלק מהחברים מאוד משקיעים בגדלות ההפצה, לעזור לחברה, ולאו דווקא משקיעים בחיפוש אחרי הבורא, אז איך אנחנו אוספים את כל הכוחות לכיוון הזה?

אני לא חושב שמה שקורה בעשירייה זה משהו שלילי. כל הדברים האלה שמתגלים בעשירייה יש להם מקום ואין מקרה. ואין להתקדם על ידי זה שאתה מחליף את החברים האלו על פני החברים האלו, בגלל שהם כביכול נראים יותר מוצלחים. זה לא כך, אלא אך ורק על ידי המאמץ המשותף של כל העשירייה, וזה כדי לשמור על עצמה ולהתקדם.

ולא חשוב שיש כאלו שהם עוד לא מבינים, שהם מזניחים את זה ומזלזלים אפילו. להשתדל לעבוד עם כל מה שניתן. כי שוב, אנחנו צריכים לגלות את כל הפשעים ולא לברוח מהם, אלא על פניהם להשתדל להתקשר. ואם לא מסוגלים אז אנחנו צריכים להמשיך במאמץ.

חוץ מכמו שאומר רב"ש, חוץ מאלו שמזיקים ממש לחיבור, שהם לא נותנים להתחבר, בכוח, ואז צריכים להפטר מהם. וזה עובר על כל אחד ואחד באיזה זמן מסוים. ולכן לא מיד לעשות זאת, אלא לבדוק טוב טוב, האם באמת האדם הוא כזה שמפריע, מפריע לחברה. או שיכול להיות שבצורה כזאת הוא גם כן במשהו עוזר לחברה להתקיים ולקום.

תלמיד: כמובן שלא התכוונתי חלילה שהם לא מוצלחים, כולם מוצלחים, משקיעים וגיבורים גדולים. פשוט איך לווסת את הכוחות ואת האנרגיה יותר? כי יש לנו הרבה תפקידים.

במרכז החברה, בחיבור במרכז העשירייה, ששם אתם רוצים לגלות, מקווים לגלות את הבורא. זה נקרא חיבור הלבבות.

שאלה: אמרת שעונש זה ניתוק מהבורא. השאלה היא מה ההבדל בין עונש, שזה ניתוק מהבורא, לירידה מטרתית שבה אנחנו מזהים שזאת ירידה שמגיעה מהבורא? מתי להגיד שזה עונש, ומתי שזאת ירידה?

"ירידה" זה שאני עדיין נמצא בקשר עימו, רק שהוא קצת מתרחק ממני. ואז אני מרגיש את ההתרחקות הזאת כמין פלירט, כמין משחק, שבזה הוא רוצה לקדם. זה כמו שמפנה פניו לאחוריו, שאני רואה שהוא מתרחק, אבל בעצם כמו שהוא כותב שם, שבזה הוא מזמין אותי לרוץ אחריו, כמו צבי.

תלמיד: ועונש?

ועונש זה ניתוק. ניתוק, הכוונה שאין לי כבר לעבודה הרוחנית, היינו לחיפוש הבורא, שום קשר. יכול להיות שאני בינתיים נשאר בחכמת הקבלה, אני אוהב ללמוד תלמוד עשר הספירות, או שאני עוסק בהפצה, אני אוהב הפצה, ללמד וכן הלאה, אבל אני לא נמצא בחיפוש אחרי אין עוד מלבדו.

ויכול להיות אחרי זה, או איכשהו, מגיע עונש בכלל כללי שהחושך עד כדי כך שאני גם מאבד את היחס לחכמת הקבלה, זאת אומרת לחכמה עצמה, הגשמית ויוצא לגמרי. אבל יכול להיות כן, יכול להיות לא. זה לא חשוב. או שאני מתחיל להתבלבל בין שיטה להשגת הבורא שזה לא על ידי חיפוש אין עוד מלבדו, אלא על ידי כל מיני ידיעת המאמרים, או כל מיני מטרות אחרות.

שאלה: איך אנחנו מתקדמים ליותר "אין עוד מלבדו"?

אנחנו צריכים לקבוע מהיום והלאה שאנחנו נמצאים כל הזמן בחיפוש אישי וקולקטיבי "אין עוד מלבדו", ולא לרדת מזה אף פעם בעצמנו. אם הבורא מנתק, זה כבר משהו אחר, אבל אנחנו לא מרשים לעצמנו.

תלמיד: איך לבדוק שאני ב"אין עוד מלבדו" אמיתי, לא מה שאני רוצה להראות בחוץ?

"אין עוד מלבדו" אמיתי שאנחנו צריכים לקבוע שזה בקשר בינינו, בעוצמת הקשר בינינו אנחנו נקבע את עוצמת הבורא שמתגלה בנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה וכן הלאה. על פני העביות שמתגלה בינינו שאנחנו לא רוצים להתחבר, איך אנחנו קובעים למעלה מזה בכל זאת חיבור, עוצמת החיבור. עוצמת החיבור הזאת, על פני הניתוק בינינו, נקראת כבר "מסך". ואיך אנחנו על ידי המסך הזה מגלים את "אין עוד מלבדו" במאמץ למעלה מהכוחות המפרידים אותנו.

שאלה: נגיד קיבלתי עביות ואני משתמש ב"אין עוד מלבדו", אבל איך אני בודק שאני משתמש נכון ב"אין עוד מלבדו"? זה לא ברור.

זה יהיה לך ברור מהניסיון, "אין חכם כבעל ניסיון". רק לדרוש חיבור בקבוצה ושם לקבוע שטח שאתם רוצים לגלות את "אין עוד מלבדו" בפועל. כי סתם כך לדבר או להרגיש את זה בצורה אישית, זו לא חכמה, זה אפשרי, כל אחד יכול איכשהו. אבל להחזיק אותו בצורה קבועה שזה תלוי בקבוצה, שכל אחד צריך לדאוג לאחרים. כי הוא לא יכול להחזיק את עצמו, "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים"². זאת אומרת, מתוך האגו שלו שהוא נמצא בו.

אף אחד לא יכול לצאת, אלא אם החברים שלו מושכים אותו כל הזמן בחבל כדי להוציא אותו מהאגו שהוא חושב על עצמו ותולה את הכול בכוחות עצמו. אם הוא כך עובד שהוא מוסר את עצמו לחברים וכך כל אחד ואחד, אז יוצא שהעשירייה הזאת בונה רשת קשר כזאת ששם יכול להתגלות הבורא. יש רצון לקבל אגואיסטי, מעליו יש מאמץ ביטול כלפי החברה ומתוך זה פנייה לבורא. ואז שי לך את כל השכבות האלה שצריכות להיות בכלי שמגלה את הבורא.

שאלה: מה לעשות במצב שבדבקות ל"אין עוד מלבדו" יש הרגשה וצורך לעורר חיסרון במצב יותר שבור, כדי לייצב דבקות בו יותר חזקה?

לא, אנחנו לא בונים את החושך, זה מגיע מהבורא. אנחנו צריכים להימשך רק לטוב. אנחנו לא מעוררים את הרע, אנחנו רק נמשכים לטוב. וחס ושלום שאנחנו נתעסק בזה שנרצה לגלות את הרע, רק לגלות את הטוב. זה שאתה כבר לא נמצא בטוב הזה, זה כבר רע, אין לך יותר מה לגלות. ואם אתה מחפש, אתה יכול להגיד, "ומה עם הזקן הזה, הוא הולך ומחפש"? אז הוא מחפש את הטוב ואת החיסרון לטוב שאין לו. אבל לא שמביא את עצמו לרע, לא. הוא בכל זאת נמצא לא בבכי, אלא בשמחה. צריכים עוד לברר, יש כאן כמה דברים לברר.

קריין: הקטע הבא מתוך בעל הסולם, אגרת י"ח.

"המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שה"ס אין סוף ב"ה, מאיר לכולם בשוה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו. כי אם היה מרגיש את זה, ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להנצל על כל פנים מהפסק הדבקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך "מחשבת האמונה", או על דרך "הבטחון", או על ידי "בקשות תפלתו", שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים, כי אפילו "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי [אפילו הגנב, במחתרת, קורא לבורא]", אשר על כן אין צורך לזה למוחין דגדלות, לשמור על הענף שלא יופסק משורשו כרגע."

(בעל הסולם. אגרת י"ח)

אדם לא צריך לחפש באף מצב שום מצב אחר, חוץ מזה שבו הוא נמצא, ולגלות במצב שבו הוא נמצא את הבורא. זה ניתן לו, ולא להגיד שיש לו מניעות, אלא דווקא ההיפך, שיש לו הזדמנויות. ובכל רגע ורגע שאנחנו מרגישים בו חיים, חיות, ואפילו איזה קצה חוט של פנייה לבורא, זה רגע מצוין שמתגלה משבירת אדם הראשון ואז אני ממש נמצא בכלי הנכון. אני רק צריך להתייחס נכון למה שקורה וכבר אני נמצא בעבודה הנכונה.

לכן הוא אומר, "המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה," זאת הבעיה, לקבל וזהו, מה שיש, ובכל רגע, "אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה". זאת אומרת, לא חשוב איזה מצבים הוא עובר, "באור או בחושך ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שה"ס אין סוף ב"ה, מאיר לכולם בשוה ממש," זה מה שאנחנו צריכים להבין, כל אחד עם הכלי מקבל בצורה אישית את הדברים האלה מתוך החלק שלו באדם הראשון. "שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו." אנחנו צריכים תמיד דווקא לגלות שיש כאן איזה הפסק הדבקות, שאני יכול עוד להוסיף ולהוסיף כל רגע ורגע. כי אם אני מרגיש את עצמי כנמצא וקיים, בקיצור שיש לי איזה "האני", אז מזה, מתוך הנקודה הזאת, אני כבר יכול לעבוד כדי להגיע לדבקות. "שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו. כי אם היה מרגיש את זה," שהוא נמצא בקלקול," ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להנצל על כל פנים מהפסק הדבקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה," זאת אומרת אם אדם באמת מבקש דבקות, יש רק שאלה, האם זו דבקות בבורא או [רק רצון] באיזה אוצר המלך, אני לא יודע מה הוא רוצה שם, "או על דרך "מחשבת האמונה", או על דרך "הבטחון", או על ידי "בקשות תפלתו", שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים, כי אפילו "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי [אפילו הגנב, במחתרת, קורא לבורא]"," אמנם אנחנו נמצאים בכל מיני מצבים קשים, מצבים שלא מכוונים לעל מנת להשפיע, לקבלת כוח האמונה, בכל זאת אם אנחנו מבקשים, אנחנו אפילו מתקדמים מתוך הבקשות הבלתי שלמות שלנו. בכל זאת, אם אנחנו תולים את הדברים האלה בבורא, כבר יש בזה איזו התקדמות, "אשר על כן אין צורך לזה למוחין דגדלות, לשמור על לשמור על הענף שלא יופסק משורשו כרגע."

בכל מקום, בכל מצב אנחנו יכולים לפנות לבורא ולבקש אפילו כגנבים. לא להתבייש מזה ולהגיד, אני מחכה עד שיהיו לי צורך והזדמנות יותר יפים וטובים, אלא ההיפך, הניגוד בכל המצבים הוא זה שמביא לי קשר נכון לבורא. אנחנו צריכים להבין שהבורא לא דורש מאיתנו שום דבר חוץ מבקשה לעזרה, אלא בשביל מה אני צריך לגלות אותו? כדי לקבל עזרה ממנו ואחר כך בקבלת העזרה אנחנו רוצים להכתיר אותו על כל המקרים שעוברים עלינו, אלא על מה עוד? מה זה העולם? האדם נקרא "עולם קטן". אם אני מכתיר את הבורא על כל מה שאני מרגיש ומבין ומגלה במוח ובלב, זה נקרא שאני בעצם עושה לו נחת רוח, שאין עוד מלבדו. ולכן כל הניגודים, כל הקלקולים שאני מגלה בהתנהגות של הבורא איתי או בתמונת העולם שלי, הם דווקא טובים כדי שאפנה אליו ואבקש לגלות את ההשפעה שלו, את הניהול שלו כשלם, כי בצורה כזאת דווקא אני רוצה לברך אותו. ואם אני עדיין לא יכול לברך אותו על כל המקרים שאני לא מכיר אותם לעומק, לא במוח ולא בלב, לא בהרגשה ולא בהבנה, אז אני יכול לדרוש.

קריין: רב"ש א', "מהי התפילה על עזרה ועל סליחה, בעבודה".

"בבחינת עבודה, שהאדם רוצה ללכת בדרך של השפעה ולא בבחינת קבלה, עיקר החטא הוא, בזה שהאדם לא מבקש מה', שיעזור לו לנצח את הרע. ועל זה הוא מבקש סליחה. ומכאן ולהבא הוא מבקש עזרה."

(סוף השיעור)

---

1. "וכיון שעלה אחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן. שנאמר: 'ויהי בעלות (כעלות קרי) הכהנים נֹשְאֵי ארון ברית ד' מתוך הירדן, נִתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה, וישֻבו מי הירדן למקומם, וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו' (יהושע ד, יח). נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד, וישראל מצד אחד. נשא ארון את נושאיו ועבר. שנאמר: 'ויהי כאשר תם כל העם לעבֹר, ויעבֹר ארון ד' והכהנים לפני העם' (שם, יא)." (מסכת סוטה, לה, ע"א)↩

2. "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, דף ה', ב' גמרא)↩