שיעור בוקר 22.05.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "ענין חשיבות החברה"

כותב רב"ש בעניין חשיבות החברה, שהבורא בכוונה ברא את האדם עם הרצון לקבל בצורה מנוגדת לו, ושם אותו בחברה האגואיסטית ההפוכה מאותה הסביבה שצריכה להיות, מהצורה המתוקנת שצריכה להיות. האדם קיבל לרשותו את הצורה ההפוכה בכל הרמות שלו, גם בהמית וגם רוחנית, נפשית, מנטלית ופסיכולוגית. בכל הרמות של הרגשת הישות שלו והמציאות שלו, יש לו תמונה הופכית מהתמונה הסופית. המצב ההתחלתי והמצב הסופי הם מצבים הופכיים.

בזה יש לאדם יכולת להתחיל לעלות מהמצב הזה על ידי בחירה חופשית למצב הסופי, איפה שהוא בהחלט דומה לבורא, בכך שבונה את עצמו ואת הסביבה שלו מה שנקרא ב'גמר התיקון'. גם את עצמו בכל הפנימיות שלו, בכל ארבע השכבות הפנימיות שלו, בדומם, צומח, חי, מדבר שבו, והעולם מסביבו, על ידי עבודתו הפנימית, גם מתהפך בכל החלקים הכוללים שלו, שזה נקרא עשייה, יצירה, בריאה, אצילות, א"ק ואין סוף.

יוצא שהבורא נותן לאדם רק נקודה שבלב, וכל הלב וכל העולם שמסביבו הם ההיפך ממה שצריך להיות. האדם, רק מתוך נקודה שבלב, בשימוש בה בצורה נכונה, הוא מממש את הבחירה החופשית שלו, ומהנקודה הזאת הוא מתחיל לגדול. הגדילה מתחילה מזה שאדם מתחיל לבנות את הסביבה שלו בצורה שיכולה לאפשר לו לגדל את הנקודה שבלב שלו, להתחיל להעלות את הנקודה שבלב שלו, ולהרחיב אותה יותר ויותר על ידי הסביבה.

במאמר 'בחירה החופשית' בעל הסולם אומר שיש לנו ארבעה חלקים שמהם נכללת המציאות שלנו, המצע וחוקי התפתחות המצע, הסביבה וחוקי התפתחות הסביבה. כלומר האדם עם תכנית ההתפתחות בתוכו, והסביבה עם תכנית ההתפתחות שלה מסביב האדם. יש לנו רק פרמטר אחד שעליו אנחנו יכולים להשפיע, זה דרך הסביבה להשפיע על האדם.

לכן אחרי שקיבלנו את הלב שלנו, ואחרי שקיבלנו את הנקודה שבלב שלנו, אנחנו נמצאים בחברה האגואיסטית בדיוק כמו הלב שלנו, ורק הנקודה שבלב שלנו היא משונה מכל זה ומכל המצב שלנו בסך הכול. עכשיו אנחנו צריכים, בהתאם לנקודה שבלב, לבנות מחוצה לנו את החברה שהיא תהיה מתאימה להתפתחות הנקודה שבלב.

יש לנו לב עם תכנית ההתפתחות שלו, יש לנו סביבה מחוץ ללב עם תכנית ההתפתחות שלה, והלב והסביבה מתאימים זה לזה. יש לנו נקודה שבלב עם תוכנית ההתפתחות שלה, שעכשיו התגלתה בנו, ומה שאנחנו צריכים כדי לפתח את הנקודה שבלב, זה לתת לה סביבה מתאימה, ואנחנו צריכים סביבה לבנות את הסביבה שזו הקבוצה.

אם אנחנו עושים את זה, יוצא שאנחנו כאילו מעבירים את כול הרצונות שבלב, מצרפים אותם לנקודה שבלב, ואז הנקודה שבלב גדלה מאפס עד מלכות דאין סוף, או כמה שהיא צריכה לגדול לפי שורשה בנשמת אדם הראשון. זה נעשה על ידי הסביבה כשאנחנו בונים קבוצה, ואחר כך בקבוצה מכניסים את כל הכוחות ואת כל העוצמה שיש בחברה האגואיסטית האנושית שמסביבנו. ואז הסביבה הקטנה, הקבוצה הופכת להיות לעולמות הרוחניים.

את הכול אדם עושה בעבודה הפרטית הפנימית שלו ובבחירה חופשית שלו. לכן לא צריך לראות את המצב ההתחלתי שלנו כזר, זאת אומרת את הלב, הנקודה שבלב, והעולם הזה שהוא מנוגד לרוחניות. הדברים האלה, הלב והעולם האגואיסטי סביבנו, הם המחסנים שלנו שמהם אנחנו כל הזמן ניקח חומר, ועל ידי הכוונה הנכונה, בהשתוקקות למטרה ולבורא, אנחנו נקדש את החומר הזה, וממנו, מהלב זה ייבנה. כל הזמן החומר יצטרך לנקודה שבלב, ומהעולם, כל פעם ההפרעות שלו יצטרפו לקבוצה, וייעשו לעולמות הרוחניים סביב הנקודה שבלב.

וכל זה רק על ידי זה שאנחנו בונים את החברה. כי על הלב, על הרצונות שלנו, כמו שהוא מסביר לנו במאמר 'בחירה חופשית', במאמר החירות, אנחנו לא בעלי הבית. רק דרך הסביבה החיצונית אנחנו יכולים לגדל את הנקודה שבלב, עד שהיא תקבל את כל העוצמה של נשמת האדם הראשון או מלכות דאין סוף.

תלמיד: האם גם את הלב וגם את הנקודה שבלב אנחנו צריכים בחברה בצורה פנימית?

הלב שלנו הוא הרצון. רצון כללי, בהמי, קליפות, זה הכול לב, נאמר ''לב אדם רע מנעוריו'', ''פרא אדם יולד''. אבל הנקודה שבלב היא ''חלק אלוה ממעל'', רצון להידבק ולחזור לשורש. כל הרצונות שמתעוררים בנו בלב הם כחומר שאותו אנחנו צריכים רק לתקן בצורה נכונה ולצרף לנקודה שבלב.

תלמיד: איך מתגלה קליפה בעבודה בקבוצה, ואיך להשתמש בזה בצורה נכונה?

איך מתגלה קליפה? בתוך הלב אנחנו מרגישים, אולי לפעמים אנחנו לא יכולים להבדיל אם זו קליפה או לא. יש רצונות, אנחנו נמשכים, ואחר כך תופסים את עצמנו, האם זה נכון או לא, מה היחס שלהם בהתאם למטרה. ואז אנחנו ממיינים את הרצונות האלה מה טוב ומה רע, באיזו צורה ועד כמה, וכך מתייחסים אליהם כבר בצורה מטרתית. אבל לכולם צריכים להתייחס בצורה סיבתית.

איך זה בקבוצה? ככל שאנחנו יכולים למיין את כל הרצונות שמתעוררים בקבוצה, עד כמה הם מועילים, איך ובאיזה צד הם באים, דווקא זו העבודה של האדם. לא כל כך על הרצון שמתעורר בו כמו על הרצונות בקבוצה. בעל הסולם כותב במאמר החירות, שהקבוצה, הסביבה שלי היא בעצם קובעת את ההתפתחות שלי, גם את מידת ההתפתחות, גם את קצב ההתפתחות וגם את אופי ההתפתחות. יוצא, שאין לי בכלל להסתכל על עצמי, אני אהיה פרי התוצאה מהסביבה ורק לה אני צריך לדאוג. אני תלוי, נתון ומכור לזה, אין לי שום בחירה חופשית על עצמי, רק על החברה. אני יוצא פועל במאה אחוז אוטומטית מהחברה, ישר.

לכן החוק הזה, איך אני יוצא מהחברה, באיזו צורה אהיה כתוצאה מחברה, לא אכפת לי, זה כבר קבוע, ובזה אני לא יכול לשנות כלום. אני יכול לשנות רק את החברה, אם אני מסוגל, לצורה טובה, לשמור רק על הצורה הזאת, ורק לזה חייבת להיות הדאגה שלי. מה שהתבשל ממני תלוי במאה אחוז בזה.

אם כך, אז אני צריך להבחין מה שיש לי בחברה בצורה מאוד חדה, וכל הזמן להיות מודאג מזה, מודע לזה ונזהר, ולבנות מערכות של הקפדה, של דאגה, של שינויים קטנים, וממש להיות כאן מאוד רגיש. אם מצליחים בזה, אז מצליחים. אם לא מצליחים, אז לא. אין לי שום אפשרות לפנות לעצמי ואחר כך להגיד שאני יכול לעשות בי משהו או איכשהו, עד כדי כך אנחנו לא יודעים ועדיין לא מרגישים. אומנם פסיכולוגים כן אומרים שאנחנו תוצאה מהחברה שלנו, אבל ברוחניות זה כל כך בולט, מודגש וברור, ובגשמיות זה מטושטש. ברוחניות זה נעשה אחר כך מאוד מאוד ברור לאדם.

בכל דבר שרוצים לפנות לבורא או לשנות משהו או איכשהו להתייחס, זה רק דרך החברה, אחרת הבורא לא שומע. אם אנחנו אומרים "לא, העיקר הוא עבודת האדם, הקשר האישי שלו עם החברה", אז אומנם זה נכון, אבל עוד נראה עד כמה לצורך הקשר האישי הזה עלינו להיכנס לחברה, ואז יתייצב הקשר האישי, יהיה קשר, ונוכל לדבר או להגיד משהו גם דרך החברה. לא שהחברים שלי יידעו, אבל כדי לחדש את הקשר ולהדק אותו, אני שוב נכנס לחברה, וכל הזמן רק דרך המנגנון הזה, אחרת מערכת הקשר עם הבורא לא עובדת.

מתוך זה, רק אם נדמיין את זה היטב ונכניס לתוך הראש את המודעות הזאת, עד כמה אנחנו תלויים בחברה, אז נבין מה אנחנו צריכים לעשות עם החברה, איך היא צריכה להיות בנויה, עד כמה אני צריך להיות קשור איתה, כך שאין לי חופש בחירה בחברה. מצד אחד, חופש הבחירה היחידי הוא לבנות את החברה. מצד שני כשאני נכנס לתוך החברה, אני צריך להרגיש את עצמי כמו אטום בין כל יתר האטומים בצורה קשוחה. כמו קריסטל, כמו שהוא בנוי מכל מיני גרעינים וביניהם יש מבנה מוצק, קשוח, כך אני צריך להרגיש את עצמי בתוך החברה - כשאני משנה קצת משהו כולם משתנים, כשהוא משתנה במשהו כולם משתנים, וכל מצב ומצב תלוי בסך הכול בתנועה של כל אחד בצורה מאוד מאוד החלטית.

כשכל אחד מתחיל להרגיש את התלות שלו באחרים, אז יוצא שכאן אתה מתחיל לבצע את הבחירה החופשית שלך. כי אז אתה רואה עד כמה התגובה תלויה בתזוזה שלך, כך שדרך כל החברים היא גדלה פי אלפי פעמים. ואז כשהיא גדלה פי אלפי פעמים, את אותה התגובה הבורא מרגיש מהפעולה שלך בחברה. יש פה הרגשה שאדם נכלל עם הסביבה שלו כחלק קטן אינטגרלי, שמצד אחד לגמרי אין לו בחברה בחירה חופשית, ומצד שני הוא בזה מרגיש שיש לו בחירה חופשית דווקא לפעול לבורא. כי התזוזה הקטנה ביותר דרך החברה פועלת לבורא.

מכאן כבר לא יהיו לנו שאלות, מה אנחנו צריכים, באיזו צורה עלינו להיות מקושרים, באיזו צורה ללמוד את היחסים שלנו, מה הפעולות שלנו בחברה כדי שיהיו כמה שיותר מועילות למטרה ולהתקדמות. כי כל אחד מאיתנו יהיה מחובר בקצרה בכניסה למערכת הגברה, כשביציאה שלה נמצא הבורא ומקבל את מה שאנחנו רוצים לשלוח לו. זה דבר מאוד מאוד קצר, זה נעשה קשר מאוד מאוד ישיר, ממני ישר דרך החברה אליו. יש כאן אחריות הדדית, ואז את הכול אפשר להמחיש.

מכאן אנחנו רואים עד כמה אנחנו צריכים להיות זהירים, וקודם כל לבחור את החברים. רב''ש כתב "לכן אין עצה אחרת אלא שיקבעו לעצמם חברה, כדי שתהיה להם מסגרת. שזה ענין של קהילה נפרדת, שאין היא מתערבת באנשים אחרים, שיש להם דיעות אחרות מבחברה זו. ובכל פעם הם צריכים לעורר את עצמם, את ענין מטרת החברה, בכדי שלא יהיו נמשכים אחרי הרבים. כי כן הוא הטבע, שנמשכים אחרי הרוב". בצורה מאוד מאוד קפדנית, הוא כותב על זה פשוט.

תלמיד: איך אדם שומר על עצמו, אפס לעומת חברה, שהיא אחד?

אדם צריך לקבוע את עצמו, שהוא אחד כלפי האפסים, ואפס כלפי אחד, גם זה וגם זה. אם אני אהיה רק מיליון אפסים לעומת החברה שהיא אחד, אז מי אני, ומה אני? מה זה נקרא שאני בוחר בחברה, שזו הפעולה היחידה שלי, שהיא אני? אז מה אני אהיה בחברה, חלק שלגמרי לא נכנס, לא פועל, לא משפיע? אז במה אני אקבל ממנה, באיזה רצון אני אקבל ממנה, אם אני לא מביע בחברה את הרצון שלי? זה ברור.

יוצא שהעבודה שלי בחברה כוללת שתי צורות יחסים מנוגדות. מצד אחד אני בוחר בחברה, זאת אומרת, אני חייב לבוא לחברה, ולהגיד שאני בוחר בחברה, ושאני חושב שהחברה צריכה לקבל את הצורה הזאת. זאת אומרת, צורת ההשפעה כמו שאני מבין, העבודה, וסדרי העבודה כמו שאני מבין, סדרי הקשר בין אנשים שאני מבין, אני חייב לבוא עם זה לחברה, ובצורה אקטיבית להיכנס בה. אם אני לא נכנס בה בצורה אקטיבית, אז אני לא מכניס בה את הכלי שלי, כי בתוך הכלי הזה אני אחר כך אקבל תגובה ממנה, מהחברה. אני נותן סיגנל, ומקבל כמו אחרי מגבר, תוצאה, זה כשאני משפיע לחברה.

עכשיו, כשאני מקבל ממנה, אני חייב להכניע את עצמי כהרבה אפסים מול אחד, כך אני אוכל לקבל כמה שיותר. זו כאילו צורה של מגבר. כשאני מכניס את הדעה שלי לחברה, אז אני חושב שאני באמת מבין ויודע, ואני בא לשם, לא שאני הולך לקבוע את דעתי בכוח, אבל יש לי מה להכניס לחברה. זה נקרא שאני מחפש חברה, קובע את דעתי בחברה. מה הוא אומר, "אין עצה אחרת, אלא שיקבעו לעצמם חברה". צריכים לקבוע. וכל אחד צריך לבוא עם העצות שלו, ובזה הוא צריך להרגיש את עצמו, שיש לו מה להגיד, ולהגיד את כל העצות שמכוונות למטרה ודאי, וכן הלאה, אבל איך שכל אחד מבין, ואז הם מלבנים את כל הדברים האלה יחד, וזו העבודה בחברה.

אבל בזה אני אחד כנגד אפס, הדעה שלי, זו הדעה שלי, זה כמו אחרי היחיד להטות. אבל אחרי שהשפעתי לחברה, ועשינו עם החברים את העבודה, וליבנו את העניין, וברור לנו מה צריך להיות, והחברה לעת עתה נראית לי נכונה. אז אם אני רוצה לקבל ממנה את ההגברה שלי כלפי הבורא. אז אני הופך להיות כמה שיותר אפסים אחרי הפסיק, אפס, אפס, אפס, אפס, ואחד בסוף, ולפי זה עובד המגבר שלי.

כמה שיש לי יותר אפסים אחרי הפסיק, זו מידת ההגברה שבה אני מקבל את התגובה מהחברה. ככל שהיא יותר גדולה ממני, אז אני מעוניין להכניע את עצמי ככל האפשר, ואז אני מתפעל יותר מאותה הדעה שהתקבלה בחברה. זאת אומרת, אני עושה את עצמי כאן, בכל העבודה שלי, נתון בידי החברה.

זו בחירה חופשית, זה שהבורא ברא אותנו בצורה בהמית, ואנחנו לא יכולים בצורה בהמית לקבוע את החברה שלנו. אפילו שנדמה לנו שאני בוחר, אבל זה לא אני שבוחר. אני רוצה להיות איזה פרופסור, אז אני נכנס לאיזו חברה ששם הדעה של הפרופסורים האלו חשובה. אבל אם אני רוצה להיות פרופסור, זה כבר לא אני, זו החברה אחרת, הקודמת, החדירה למוחי.

וכאן זה לגמרי בלי יוצרות, בלי דעות מוקדמות, אלא אני ממש בונה את היחסים שלי עם החברה כדבר חופשי לגמרי, כלפי החברה הפנימית, כלפי הקבוצה, כאן הבורא נתן לי חופש. תעשה מה שאתה רוצה, אל תעשה כלום, תעשה, תחשוב איך לעשות, אולי בצורה כזאת, אולי בצורה אחרת. זאת אומרת, כאן הוא בכלל נתן לי מקום ריק, רק דעה, נקודה שבלב, ועצות של מקובלים. שאלה עצות שהן בכלל נגד האופי שלי, והטבע שלי. זאת אומרת, אני לגמרי בחופשיות יכול להתייחס לזה. רק כשאני בכוח לוקח את הנקודה שבלב, ואת עצות המקובלים האלה, ומתחיל ללבן אותן, ואיכשהו לאמץ אותן, אז יוצא לי איכשהו להגיע לבנות את הסביבה.

רואים עד כמה הדברים האלה הם מתוך בחירה חופשית שלי, אתה לא רוצה או אתה יורד מזה, ועף מזה בכלל, ככה חופשי. בלחץ ובכוחות הטבעיים, האגואיסטיים, שאתה מרגיש שאתה נמצא בהם שאתה חופשי, וזה ההיפך, אתה נתון ממש תחתיהם במאה אחוז.

וכאן הבחירה חופשית, אתה צריך לעשות מאמצים גדולים מאוד, אבל דווקא בגלל שזה חופשי, חופשי מהאגו. זה לא חופשי שקל לעשות, זה חופשי בגלל שבזה אתה מתרומם מהאני, מהאגו שלך, מהבהמיות שלך. ואז זה מתחיל להיות חופשי מהעולם הזה, מה שנקרא, מהאני של אדם, מהלב הבהמי, מהחברה הבהמית. אתה מתחיל מהנקודה שבלב, ולבנות סביבה את הקבוצה, ואחר כך זו הופכת להיות הנשמה בתוך העולמות הרוחניים.

זה ממש ככה, אתה בונה כבר את כל המבנה הרוחני שלך, גם פנימי כנשמה, וגם חיצוני, כעולמות. ואחר כך הם נדבקים יחד, כי העולמות, זה רק נדמה לנו שיש שם עולמות, אחר כך הם נכנסים לתוך הנשמה. וכמו שאנחנו לומדים, שמצמצום ב' כבר יש לנו חלקים שלא יכולים להיות קשורים לפנימיות, בינתיים הם קשורים לחיצוניות. כמו המוח, עצמות, גידים, בשר ועור, אז יש לנו גם נשמה, גוף, לבוש, היכל, או אדם, ואחר כך בית, שדה, מדבר. זאת אומרת, כל החלקים החיצוניים הם נתחלקו מהפנימיות ויצאו לחיצוניות, בגלל שבינתיים אין לנו כוחות לחבר אותם לפנימיות. אנחנו עדיין לא יכולים לעבוד עם המלכויות האלו, לתקן אותן, ולחברן לפנימיות.

לכן העולם או המציאות שלנו נראית לנו כמחולקת להרבה כדורים כאלה, גלדי בצלים, פנימיים, חיצוניים, אבל כל זה שלנו, זה הכול הרצון לקבל שלנו. סך הכול יש נקודה, נקודת המלכות, והאור שסביבה. לכן אותה סביבה שאנחנו בונים, עכשיו זה נראה לנו שאלו רצונות של החברים, אחר כך זה מתחבר לכלי אחד, והבחינות החיצוניות מתבטלות, והכול נעשה לפנימיות. זאת אומרת, כמו שאנחנו אומרים שבפרצוף המתוקן יש רק ראש ותוך, אין סוף, כי הסוף הפך גם לתוך.

תלמיד: אם הוא לא משקיע מקסימום להיות אחד בחברה, אז האם הוא לא יכול אחרי זה להיות אפס, לקבל תוצאה מזה?

אדם שמשקיע בצורה מטרתית באחד מסגנונות העבודה, נגיד שהוא אחד לעומת האפסים כפי שהוא חושב בדעה שלו, הוא לא מזלזל באחרים, אבל יש לו דעה. בזה שהוא אומר אני אחד והם אפסים, הוא לא אומר את זה בזלזול, אלא ההיפך, הוא חושב שיש לו מה לתרום לחברה באותו התהליך לקראת המטרה. בזה הוא מרגיש את עצמו לא כלפי אפסים, הוא מרגיש שכולם אחד וגם הוא, ומכניס את האחד שלו בפנים. כי אפסים יכולים לפרש זאת כאילו הוא מזלזל באחרים, לא. גם לאחרים יש דעה, אבל הדעה שלי היא דעה איך אנחנו יכולים להתקדם למטרה גם בביטול כוחות עצמי, את זה יש לי. אחרת זו לא תהיה חברה אם היחידים האלה לא יביעו את עצמם.

תלמיד: בזה שיש לו דעה והוא משקיע אותה בצורה מטרתית, איך מזה בא הביטול? כלפי מה האפס?

אני מביע את הדעה שלי בכוח ובעקשנות, לפעמים צריכים להביע דעה. אתה יודע, יש לך דעה חזקה, אתה עקשן, אז חודשים אתה מחדיר את זה פנימה, אתה לא סולח לאף אחד, וזה טוב. בשביל מה זה טוב? אם זה מטרתי, אבל בדרך כלל זה יוצא אולי אגואיסטי. ומכאן עכשיו, אם אני נעול למטרה, ואם אני לוחץ על החברה ומכניס לה את האחד שלי, ואת האחד שלי אני מכניס דווקא כדי לקבל אותו בחזרה, אז ודאי שאחרי זה אני מכניע את הראש שלי. בהתחלת הפעולה היא אחד, וסוף הפעולה היא שאני אהיה 00001.

בשביל מה אני נכנס לחברה עם קביעת הדעה שלי? כדי לקבל בחזרה את אותו צביון של החברה שאני רוצה, כי אני חושב שבזה אני עושה צעד נכון למטרה. אז אם אני נכנס לחברה ולוחץ בה, אז באותו הלחץ שלי אני חייב להיות מוכן להכניע את עצמי, אחרת בשביל מה לי ללחוץ. אם אני לוחץ בלי להתכופף אחר כך, אז הלחץ שלי נעשה לי לרעה, הוא מכניס אותי מיד לקליפה. אם יש הבדל בין המידה שהכנסתי, שקבעתי בתוך החברה, לבין המידה שלא קיבלתי מתוך החברה בהכנעה, אז מיד זה הופך להיות לכוח רע, לקליפה, החברה כביכול מגדילה בי את כוחות האגו.

תלמיד: כלפי מה בדיוק ההכנעה?

ההכנעה היא כלפי האידיאל של החברה, אותה גדלות הבורא, אותה גדלות המטרה שהחברה מקבלת כל פעם. וכשאני מקבל מהחברה גדלות הבורא, גדלות המטרה, אצלי זה מקבל בפנים הקרנה על התכונות האישיות שלי. ואז אני נכנס במגע עם הבורא בצורה אישית, בקשר אישי, אבל בכוח של החברה, בכוח שקיבלתי מהחברה. ואתה כשתקבל מהחברה אותה הקרנת כוח להתקשר עם הבורא, אז אצלך זה יפעל דרך הפילטר שלך, דרך המערכת שלך לבורא. מקבלים מהחברה את הכיוון והעוצמה, אבל אופן ההתחברות הוא פרטי לכל אחד.

חוץ מזה, יש בזה לא רק קבלת הכוחות, אלא גם התחברות הנשמות, התחברות הדעות, הרצונות, האופי, וכל אחד נעשה גם מחובר מהשתוקקות של האחר לבורא. יש פה תוספות לכל אחד ואחד. זאת אומרת, אני לא מקבל רק עוצמה בכך שאני מכניס עשרה שקלים ומוציא משם עשרה מיליון שקלים, וזה הכוח שלי להתחברות עם הבורא. או שתספור את זה בגרמים, כי בדרך כלל אנחנו מודדים כוחות במשקל, כי זה כנגד כוח המשיכה. אבל לא רק זה, אנחנו מקבלים מהחברה לא רק את הכוחות, אנחנו אחר כך מתחברים לכלי משותף.

תלמיד: זה משהו מעורבב.

זה שזה נעשה מעורבב, זה דומה לספירות הפרטיות שבפרצוף. יש פרצוף, שזה האופי שלו, זו הטבעה משלו, תבנית משלו, הוויה משלו. אבל ככל שהוא מעורב עם האחרים, לא שזה מוליד בו, כי המבנה שלנו כבר נמצא מראש, אנחנו נמצאים בצורה קשוחה במערכת אדם הראשון, אנחנו לא נשברים, נשבר הקשר בינינו. על ידי זה שאנחנו מתחברים ורוצים שהדעה של החברה תפעל עלינו, אנחנו בזה מחדשים את אותו הקשר שלנו בתוך מערכת אדם הראשון, כאילו מפתחים אותה, כמו פיתוח תמונה. ולאט לאט ההרגשה שלי מתחילה להיות שאני קשור למערכת הרבה יותר גדולה, אני אצלה והיא שלי. אני לא מקבל רק את העוצמה המוגברת הפרטית שלי מהחברה, אלא אני גם מקבל מהחברה את האפשרות להרגיש את המערכת כולה.

אלו דברים מאוד מיוחדים. אני חושב שהנקודה ההתחלתית צריכה להיות בזה שאדם מרגיש שכאילו הוא לא יכול להכניס לפה שלו שום דבר בצורה רוחנית אלא רק דרך החברה, משהו כזה.

תלמיד: כמו קופה משותפת.

אולי כן, כמו קופה משותפת. זה מה שהיה לקיבוצניקים, רק הייתה חסרה כאן המטרה, למה כל הדבר הזה נעשה. כולם עובדים, כולם תורמים, כולם רוצים את החברה, כולם מביעים דעה, כולם רוצים לשגשג, אבל בשביל מה? כאן ביציאה מהחברה צריכה להיות ממש פנייה לבורא, גם כללית וגם פרטית.

תלמיד: אני כבר נמצא בחברה, כבר קבעתי את החברה שלי, אני כבר מתבטל בפניה, רוצה לתת לה לעשות את העבודה.

להתבטל בפני החברה זה לא נקרא שאתה נמצא בחברה, זה דבר לגמרי לגמרי פסיבי. אל תחשוב שהבחירה החופשית שלך היא רק להתבטל. מה זה נקרא שאתה בוחר חברה? הבחירה הזאת חייבת להיות כל רגע.

תלמיד: איך אני חוזר לבחירה שלי?

הבחירה היא שלי. כלומר יש לי דעה משלי, ומאיפה אני מקבל את הדעה שלי? אני התבטלתי כלפי איזו חברה, וקיבלתי מהחברה הזאת את הדעה שלה. אומרים שאדם נתון לגמרי בידי החברה. אז פעם ראשונה כשנכנסתי בחיים שלי לאיזו חברה, גמרנו, מכאן והלאה אני כבר בהמה ונתון בידי החברה. כי כל פעם כשאני עכשיו אלך לבחור משהו, איזו בחירה חופשית יש לי? כל הבחירה שלי תלויה עכשיו במה שקיבלתי מהחברה הראשונה שלי. את החברה השנייה אני בוחר לפי הראשונה, את השלישית לפי השנייה, וכן הלאה. אז איפה אני?

אם לא הנקודה שבלב, אז אני אף פעם לא הייתי יכול לקבוע משהו בחיים שלי. לכן מי שלא מקבל נקודה שבלב, עזוב אותו, מה יש לו לעשות, הוא לא יכול לשנות את עצמו בכלום, כי אין לו את המכשיר הזה דרך הנקודה שבלב לבחור חברה. הוא כל פעם בוחר חברה לפי ההנחיות, ההכוונה שקיבל מהחברה הקודמת.

אם אתה שומע את הנקודה שבלב, אם באמת אתה בעל נקודה שבלב, בעל נשמה, אז אתה לא יכול סתם כך להיות אדיש בחברה, הנקודה שבלב לא תיתן לך מנוח. אתה פשוט כל הזמן תצטרך לנער אותם, או לזרוק אותם, או ללכת מהם, או למצוא משהו אחר, או לבנות משהו אחר. הנקודה היא תובעת את השינוי. וכל פעם מכוונים את זה יחד בהתאם לזה שמוצאים חברה, נכנסים עם נקודה שבלב, ובונים אותה כל פעם על ידי השיטה. הדבר הזה הוא דבר יצירתי, יש פה ספרים, יש נקודה שבלב, יש פה רב ויש חברה, את כל הדברים האלה צריכים כדי לממש את זכות הבחירה.

תלמיד: אם אני נמצא במצב שאני רוצה להכניס את הדעה שלי לתוך החברה, כנראה שחשוב לי מה יהיה בהם, ואם אני אכניס, איך יתייחסו אליי.

אם אני נמצא במצב שאני רוצה להכניס את הדעה שלי לחברה, אז אני צריך מאוד להיזהר מזה. להכניע את עצמי כלפי חברה גם בזה צריכים זהירות, כלפי איזו חברה, כלפי מי אני מכניע את עצמי. הכול צריך להיות תחת פיקוח מאוד מאוד קפדני. שום דבר ברוחניות לא הולך כך, "ברוך ה' אני עכשיו יכול כבר להיות רגוע", אין רגע מנוחה. לכן כל שנייה זו עבודה, זו עוד פעולה ועוד פעולה.

אם אני קובע משהו בחברה, אז אני צריך קודם לבדוק מאוד בקפדנות את המטרה. וככל שאני מבין המטרה היא להתקדם להתקשר לבורא. אבל לא להגיד את זה במילים, אלא שזה יהיה ברור לי בצורה כמו שברור לי מה אני הולך לבצע בהם, בחברים. עד הפרט האחרון אני בטוח במה אני הולך לשכנע אותם או להסביר להם, שכך אני מבין מהכתבים שאנחנו צריכים להיות, ושדווקא עכשיו כבר הגיע הזמן שאנחנו נשתנה, או שנבצע איזו פעולה. וברור לי במאה אחוז שהדבר הזה נקבע אצלי על ידי רצון להתקדם לבורא, ולא על ידי כל מיני דחפים אגואיסטים או משהו אחר, במידה שלי, ברמה שלי, ככל שאני מבין. מחר יכול להיות שאני אראה שאני סתם הייתי תלוי באגו שלי ובכלל זה לא היה נכון, לא חשוב, אבל לעת עתה זה צריך להיות הבירור.

תלמיד: ואם אתה לא בטוח במאה אחוז?

אם אתה לא בטוח במאה אחוז, אז לא כדאי לך. אבל תברר בינתיים, ולא סתם כך בכל דעה שלך תשגע את החברה. תברר, לא אומרים לך לחכות עד שזה יתבשל, אלא תבשל את זה.

איך זה יכול להיות דבר רציני כשאתה בא לחברה, ואתה יודע שכתוצאה ממה שאתה מכניס בה זו תהיה תוצאה גדולה מאוד, רוחנית, טובה או רעה, קדושה או קליפה, שיכולה או לקדם או להרחיק את כולם ואותך מהבורא, ואתה בא ב"נראה לי"?

הבורא מתייחס אליך לפי מידת ההתפתחות שלך. אפילו שאתה טועה אבל רצית לעשות טוב, אז הוא מתייחס לזה כמו לפעולה נכונה. זה לא חשוב שבאידיאל, במדידה האבסולוטית הגדולה של גמר התיקון, זו שטות, זה לא נכון ובכלל קשקוש. אם בשבילך, כמו לילד קטן, הקשקוש הזה נראה אמיתי, מכל הלב, ככל שיכולת, אז במידה הזאת מתייחסים אליך מלמעלה, ומתחשבים שזו פעולה נכונה וטובה. ואתה כמו ילד מתקדם עוד צעד אחד, רק שזה יהיה מטרתי לעת עתה בעיניך.

תלמיד: נגיד שאני נמצא במצב אגואיסטי, ואני לא מכניס את עצמי לתוך חברה כי אני רואה שזה אגואיסטי?

אם אתה רואה שהדרישה שלך לחברה היא אגואיסטית ממש, אז צריכים לראות. אולי זה שאתה רואה שזה אגואיסטי, גם את זה תביא לחברה, ותתחיל לעבד איתם יחד את הרעיון הזה וגם את הספק שלך. ואז אתם יחד תדונו, ויכול להיות שתמצאו איך בסך הכול ברעיון הזה למצוא צורה נכונה. אין לך כוחות פרטיים ללבן את הדבר ולהביא אותו מוגמר, אלא יחד תעשו את זה, זה עוד יותר מכובד, ואז בונים יחד את הכלי.

שוב אני אומר, רק להשתדל ככל האפשר להיות נקי, שאני את שלי עשיתי, כלומר שהבדיקה שלי והכניסה שלי לחברה תהיה כמה שיותר מטרתית, שברור לי שזה יגרום למטרה. והחברה יכולה לא להסכים איתי.

אני מביא את הדעה שלי לחברה, ואחרי שאני מביע אותה, וברור לי שהם קיבלו את זה, וברור לי שהם לא רוצים להסכים עם זה, אז אני מכניע את עצמי כלפי ההחלטה שלהם, ואם קיבלו או לא קיבלו זה לא חשוב. ואז במידה שאני מסכים עם החברה, ולא חשוב אם קיבלו או לא קיבלו את הדעה שלי, שזה נקרא שהרכנתי את עצמי, אז אני מקבל מהחברה באותה מידה שביטלתי את הדעה שלי, את עצמי. זה דבר גדול. יש פה דברים שהם מאוד פשוטים, זה מיד מתברר בעבודה איך זה בא.

תלמיד: אנחנו מדברים על עבודה עכשווית. הוא אומר, להיכנס לנוסחה אחד אפס, אפס ואחד. השאלה מהי העצה שדרכה אני אוכל לראות את הקו הדק, את ההפרדה הברורה, בין המצב של האפס לאחד, ובין אחד לאפס?

אני צריך להיות מאוד מאוד החלטי בזה, מה אני פועל בחברה. ולראות שהבחירה שלי בחברה, זה מה שאני רוצה שיהיה בחברה שלי. זה נקרא שאני בוחר בה בצורה מאוד קפדנית, חדה, מדויקת, ועקבית. אני רוצה את הדעה הזאת, לפי זה אני בוחר את החברה, והחברה צריכה להיות כאילו בצורה כזאת. וגם באותה החלטיות אני צריך לגשת למצב, להפוך אותי להרבה אפסים לעומת אחד. זאת אומרת, זה צריך להיות בפיקוח ממש, אחרת לא יהיה לי כלי. הכלי בנוי מהנקודה התחתונה, המלכות שמכניעה את עצמה ומהנקודה הגבוהה ביותר שהיא הכתר, וכל האורך ביניהן זה הכלי. לא סתם אני סוגר עיניים והולך בהיסח דעת, כך עושה דומם.

משני הכיוונים אני חייב לפקח, כל הזמן להחזיק מושכות, גם ימין וגם שמאל צריכים להיות ממש בפיקוח. אבל אלה דברים שאתם תראו.

תלמיד: ברגע שאני מכניס את דעתי לחברה, צריכה להיות נכונות מצד החברה לעשות מעצמה אפס ואני כלפיה אחד?

אני מכניס את דעתי לחברה, ואתה אומר כך, האם כל עוד החברה לא מקבלת את דעתי זה לא נקרא שבחרתי בחברה, כי הבחירה שלי זאת אומרת שיש סביבי איזו מין חברה בצביון מסוים, ואם החברה לא קיבלה את ההטבעה שלי עכשיו, זה לא נקרא שאני נמצא בחברה שאני בחרתי? למה לא? למה אתה לא שואל ככה, זו לא שאלה?

תלמיד: האם ברגע שאני בא לחברה, והחברה היא בתור אחד, היא צריכה לעשות מעצמה אפס, לא חשוב שקיבלה אחר כך או לא קיבלה את דעתי?

זה אותו דבר. החברה צריכה להיות כלפיי אפס ואני כלפי החברה אחד, ואם לא? זאת אומרת אתה אומר כך, החברה היא כמו אדם, יש לה כלי והכלי הזה כלול משתי נקודות ניגודיות, והיא צריכה גם להכניע את עצמה והיא צריכה גם לרומם את עצמה. להכניע את עצמה אולי כלפי דעה הכי משוגעת של אחד מהחברים בגרשיים "חברים", לא חברים, מי יודע, ואחר כך גם להיות בגובה, גם בדעה. נכון.

אבל איזה שתי הנקודות צריכות להיות בחברה? נכון החברה היא הכלי שכך בנוי.

אז ממה הוא בנוי בצורה כזאת? הוא דווקא בנוי מההכנעות וההכנסות שכל אחד מביא לחברה. הסכום של כל הדברים המטרתיים שכל אחד מביא, ואחר כך מכניע את עצמו כלפי המטרה, הסכומים האלה של כל הכתרים וכל המלכויות, הם בונים את הכלי של החברה.

תלמיד: זה דבר חי?

זה דבר חי שהוא כולל את כולנו יחד. כמו שאומרים על איזו קבוצה, אז הם יכולים לספר על האופי של הקבוצה כמו על האופי של האדם. יש דבר כזה אם קבוצה היא ממש קבוצה, ולא חשוב איזה חלק שם כל אחד משחק בתוך החברה, מה הוא באמת שם. מה התפקיד שלו ביצירת הצורה הכללית של החברה, אבל מדברים על חברה בכללות כמו על מדינה או על אומה, כמו על אדם אחד. למשל הצרפתי זה כך וכך, ככה יכולים להגיד על חברה, ודאי.

תלמיד: איך נוצר מצב שכולם מכניעים את עצמם בדיוק לאותו דבר? כי נראה שאם אחד לא חושב אותו דבר, הוא הורס הכול.

זאת אומרת אתה שואל איך יכול להיות שכולנו נהיה כאחד? אנחנו צריכים לשמור על הייחודיות של כל אחד ואחד ולא לתת לו ולא להתבטל בין כל החברים, אלא כל אחד הוא מיוחד והדעה שלו יכולה להיכנס ולהיות שווה לכולם. ההכנעה היא כלפי המטרה, והדעה של כל אחד ואחד היא כדעה בפני עצמה.

ומה שמעניין, הדעות האלו, אם הן מתחברות למטרה, הן לא מתנגדות אחת לשנייה. זה לא שהיום אני שולט בחברה, מחר אתה, ומחרתיים הוא, ואנחנו סיכמנו בינינו שאנחנו מכניעים את עצמנו, היום אני שולט אתה מכניע את עצמך, מחר הפוך. לא, זה לא מפריע אם זאת מטרה אחת, אז כל אחד מביא רק את אופן ההשתתפות.

נגיד שיש לך סיר שאתה מבשל שם משהו, הראשון מביא פלפל ומלח, השני שם עוד כל מיני תבלינים, ובסך הכול זה טוב, למה טוב? לכולנו יש אותה מטרה, זאת אומרת זה כאילו אותו טעם סופי שרוצים להגיע אליו, אז כל אחד מוסיף לטעם הסופי הזה, לא מקלקל זה את זה, אלא ההפך נעשה בזה תבשיל טוב.

תלמיד: אבל מלכתחילה לכל אחד יש מטרה משלו.

זאת לא מטרה משלו, לא, לא שלכל אחד יש מטרה משלו. זו אותה מטרה, כל אחד רוצה להתחבר עם הבורא, רק אתה רוצה להגיד שאולי כל אחד ואחד רואה קצת אחרת. לשם כך עובדים. אם היינו היום, עכשיו יודעים ומתחברים, אז הכלי הזה לא היה זז. מזה שאנחנו לא נמצאים בצורה החלטית, אלא עושים סטיות, טעויות, כל אחד במה שמכניס לתוך הכלי, אז כל פעם יש לו אפשרות להיתקן.

תלמיד: רב וספרים, איך אני עובד עם זה?

רב וספרים זה גורמים הייתי אומר חיצוניים כלפי אדם וחברה, הם גורמים המכוונים את החברה ואת האדם, מה לעשות בתוך החברה, באיזו צורה לממש את ההתקדמות הזאת על ידי החברה.

תלמיד: מהו אופן עבודה?

אופן העבודה, ככל האפשר יותר לשמוע לעצת ספרים ורב, ולבצע אותם בחברה. אבל כשאתה מבצע, אתה מבצע לבד, אתה מבצע מבחירה חופשית, אסור לך אז לדמיין את הרב כלא יודע מה שם, או אפילו את הבורא. אין בורא, אין רב. הרב רק כמייעץ והבורא כמטרה, אבל אני עכשיו הפועל ואני עכשיו בעל הפעולה. זו בחירה חופשית גם מהרב, גם מהבורא, זו הבחירה החופשית שלי, הם נתנו לי את זה, ואת זה אני עכשיו עושה. כמו תינוק, שהוא צריך לעשות משהו כדי ללמוד ולהתקדם. נכון שמכינים הכול, עוזרים, נותנים דוגמה, אבל הוא צריך לבצע. ולכן אסור לרב להתערב בעסקים פרטיים של התלמיד, זאת אומרת כלפי החברה, רק בייעוץ.

תלמיד: אומרים שגם הבירור, גם התפילה לבורא וגם הרצון זה המצב שאתה מקבל דרך חברה, אבל אם אני לא מצליח להבין בכלל על מה מדברים בכל מה שקשור לחברה, ואם אני לא מצליח לעשות כלום אז מה עלי לעשות בנקודה הזאת, והאם יש לי מה לעשות בכלל?

אתה שואל מה יש בידי לעשות בכל הקשר שלי עם ספרים, רב, חברה, בורא, אם אני לא יכול לממש את הבחירה החופשית שלי? ללמוד איך לעשות את זה. אבל חוץ מזה אין לך מה ללמוד. מה אתה יכול ללמוד מהחוכמה הזאת, מהשרטוטים או כל מיני "פרצוף עתיק", "אריך אנפין", או "תיקוני דיקנא", מה יהיה לך מזה? איך אתה תדע מה זה אם לא תגיע לזה דרך הפעולות האלה?

תלמיד: אבל אם אני לא מצליח שוב ושוב?

אם אתה לא מצליח, אז צריכים לנסות עוד ועוד. יכול להיות שיש כאן פגם בזה שאתה לא מבין ועושה את זה כמו ילד שלא הסבירו לו טוב או שלא הבין, או לא שמע טוב מה עליו לעשות, ובמקום לנסות לרכב על אופניים, הוא סתם כך מסובב את הגלגל, יושב על הארץ ומסובב את הגלגל, משחק ככה, לא יודע מה לעשות עם הכלי הזה. אז נכון שלא יוצא כלום, אבל כנראה שיש עוד פעולות קודמות שצריכים לחזור עליהן ועליו להכין את עצמו נכון.

תלמיד: מתי אדם צריך להשוות את עצמו לחברה?

להשוות את עצמי לחברה זה להשוות את עצמי עם המטרה שלי למטרת החברה. מתי אני מצליח לעשות את זה? הסימן לזה הוא שאני במאה אחוז מוכן עד כדי לנתק את השכל שלי ולהיות לגמרי לגמרי תלוי, מכור, נכלל בתוך החברה. זה נקרא שהגעתי להשוואה איתה. בעוד רגע זה ישתנה, אבל זו הבדיקה לכך שעכשיו ביצעתי את זה.

תלמיד: עושים את זה אחרי ההתבטלות?

ההתבטלות נעשית כתוצאה מזה. אם אני לא בטוח שהחברה מכוונת לכיוון הנכון איך אני יכול להתבטל, איך אני יכול להתבטל כלפיה, מה אני אקבל ממנה? השפעה לא טובה. אז אני צריך עוד קצת לתקן כביכול את החברה, או את עצמי, או לחפש חברה אחרת, אבל להגיע לשוויון בכך שאותו אידיאל שיש לחברה ואותו אידיאל שיש לי יהיו זהים, ואז כדי לקבל מהם כוחות השפעה, והתרוממות, אני מכניע את עצמי.

אומרים לנו לעשות את זה למעלה מהדעת, ו"למעלה מהדעת" זה לא שאני זורק את הדעת, אלא כל הזמן אני 'רוכב' על הדעת אני משתמש בדעת הזו כדי ללכת מעליה. זאת אומרת, אני בדקתי ועשיתי הכול מעל הדעת האגואיסטית שלי, במידה שיכולתי בחרתי את המטרה, ציירתי לעצמי מיהו הבורא, ראיתי שאת אותו ציור יש לחברה ואני יכול לקבל את זה מהחברה בצורה יותר גדולה, יותר מרשימה, ואני מקבל. זו עבודה. נדמה לנו שלמעלה מהדעת זה לסגור עיניים, זה לא לסגור עיניים, לסגור עיניים זה למטה מהדעת.

תלמיד: אפשר להגיד שאם אם אני לא מכניס את הדעה שלי לחברה, אז אני גונב, לא תורם?

אם אני לא מכניס את הדעה שלי לחברה, אז אני גונב, ודאי, אני גנב. זה נקרא שזו ההתרמה היחידה שיש להכניס לחברה. האם זה עניין של מפעל, עניין של מטבח או איזו ‫הפצה או משהו אחר? ה‫חברה שלי זו חברה, ‫כאן יש רק עסק רוחני. ‫רק עסק רוחני. ‫ודאי שהפצה גם שייכת לזה, ‫זה מביא לנו איזה מין יחס מיוחד ‫מלמעלה, וודאי שהמטבח תורם לזה, ‫זה מביא אותנו להתקשרות בינינו.

‫זה פועל כך, אבל בתכל'ס ‫כמו שבעל הסולם כותב ‫שאדם חייב לתת ‫לחברה החומרית שבחוץ, ‫ובמידה שהוא נותן לחברה ‫כסף ואת היגיעה שלו ‫בכל מיני מערכות החיים, ‫אז בזה הוא נמדד. ‫אבל אצלנו אדם בחברה שלנו, ‫בין החברים, ‫הוא נמדד רק לפי ‫התרומה שלו כלפי המטרה, במידה שהוא הכניס את הרצון שלו. ‫לכן כל פעם כששואלים, ‫אני אומר, "גדלות הבורא". אם אתה יודע, תגיד במילה אחרת ‫מה אתה צריך להביא לחברה.

‫תלמיד: להכניס את הדעה שלי לחברה, ‫זה רק בביטוי חיצוני ‫או שזה נעשה במחשבה?

‫להכניס את הדעה שלי לחברה, ‫זו צורת מחשבה, באופן רצוני, ‫לאו דווקא באמירת הפה ‫במילים, בשמיעת הדברים. לא. ‫כל אחד שנמצא כביכול בחברה, ‫אחראי על המחשבות שלו. ‫זה הנשק הכי חזק, זה הכוח שהכי ‫יכול להיות הרסני, וההפך. ‫בגלל זה בעל הסולם אומר ש"בן אדם לא עשה כלום, ‫מה אתה רוצה ממנו, ‫הוא לא נתן בזמן, אבל האם הוא גנב, ‫הוא הרס, הוא הרג?" כן, ‫אפילו גם באופן פסיבי. ‫

אם אנחנו באמת רוצים לבדוק ‫את החברה וההשתתפות שלנו בה, ‫אז במידה שאנחנו צריכים כל רגע לחשוב ‫רק על רמת האידיאל שלה, ‫וכמה שהוא יהיה חד ומחובר לבורא, ‫ומכוון אליו, ‫ובכל רגע שאני לא חושב על זה ‫ועל כך שהחברה שלי תהיה בזה, ‫אז כל רגע אני גונב. ‫אתה מבין איזה קומנדו זה צריך להיות.

תלמיד: אז איך חברה יכולה לבדוק ‫אם מישהו גונב או לא?

‫מתחילים להרגיש. ‫מתחילים להרגיש, זה פשוט ‫ככה, רואים. ‫כמו שאני מתחיל להיות זהיר עם עצמי ‫באופן שאני מכוון ואיך אני דואג ‫ואיך אני בודק את עצמי כל פעם, אז ‫במידה הזאת לאט לאט, ‫לא מיד, אני מתחיל לראות את האחרים, ‫אותה רגישות פותחת לי את העיניים ‫לאחרים.

‫תלמיד: אז רק מי שדואג לחברה ‫הוא בעצם שייך לחברה?

‫רק מי שדואג לחברה שייך לחברה, כן. ‫ובמידה הזאת הוא שייך. ‫לכן אני אומר שזה לא חשוב אם ‫זו קבוצה ראשונה, שנייה, שלישית או רביעית וכו', ‫זה דינאמי, משתנה כל פעם. אלא ‫אנחנו צריכים לקבוע שיהיה מי שידאג ‫בצורה ‫חיצונית כביכול ‫לארגון ולכל מיני דברים ‫שבחברה. ‫אז צריכים חבר שינהל עם עוד מספר חברים שיהיו איתו, אבל כל אחד חייב לבדוק את עצמו ‫ולהיות הקובע, הראשון. ‫לפי זה יהיה שכר ‫גם פרטי, גם כללי.

‫

‫תלמיד: באיזו מידה אדם צריך להיות גלוי ‫בחברה? כי יכול להיות איתי חבר ואני לא אדע עליו כלום.

‫הוא צריך להיות גלוי ולא גלוי. ‫האמת שהמידה הזאת נקבעת ‫לפי רמה, ‫מדרגה, שהחברה נמצאת בה. ‫עד כמה שחברה יותר מתקדמת ‫היא משתמשת בכלים יותר עדינים, ‫וביתר פנימיות לעומת חיצוניות. ‫עד כדי כך שמתחילה ‫להסתיר את עצמה בחיצוניות, ‫וכאילו מחזיקה את עצמה בקלילות, ‫ וכמו שרב'ה אומר, אבל בפנימיות אש בוערת בליבם.

כמו שהבורא כך מתייחס ועושה. ‫מסתיר את עצמו, את פנימיותו, ‫אחרי החיצוניות הבהמית, ‫האגואיסטית ביותר. ‫מהו העולם הזה? ‫זו החיצוניות הכי חיצונית שלו. ‫אז ככה חברה צריכה להיות, זאת אומרת, שאחר כך מובן מאליו שממדרגה למדרגה כך ‫מקבלים צורה כזאת, ‫ושהחיצוניות מתחילה ממש ‫להיות הפוכה מהפנימיות, ‫אבל בהתחלה לא יכולים להבדיל ‫כי הפנימיות איננה, ‫אז הכול חיצוניות, ‫ואחר כך זה כבר נבנה. ‫אבל נבנה בצורה הפוכה. ‫

זאת אומרת, שבאמת ‫החיצוניות יכולה להיות עם ‫בדיחות, שטויות, עד כדי כך היא נראית שנעשית מבחוץ ‫כעניין של זלזול. ‫אני לא יודע איך להסביר את זה, ‫אבל ‫אדם שמתעסק בפנימיות ‫הוא לא מסוגל להחזיק את עצמו ‫רציני בחיצוניות. ‫לא מסוגל ‫להחשיב את עצמו כחשוב. לא מסוגל.

(סוף השיעור)