שיעור בוקר 18.09.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 163, מאמר "פושעי ישראל"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 163, מאמר "פושעי ישראל".

פושעי ישראל

תשמ"ה - מאמר ל"ג
1984/85 - מאמר 33

""אמר ריש לקיש: פושעי ישראל, אין אור של גיהנום שולטת בהן, קל וחומר ממזבח הזהב וכו', פושעי ישראל, שמלאים מצות כרמון, דכתיב, כפלך הרמון רקתך, אל תקרי, רקתך, אלא ריקנין שבך מלאים מצות כרמון, על אחת כמה וכמה" (סוף חגיגה).

ויש להבין בענין "פושעי ישראל", לגבי מי הם נקראים "פושעי ישראל":

א. אם לגבי התורה.

ב. או לגבי הכלל ישראל, הם נבחנים לפושעי ישראל.

ג. או לגבי האדם עצמו. היינו שהוא בעצמו רואה ומרגיש שהוא פושעי ישראל. כי בפשטות קשה להבין, איך אפשר להיות, שיהיה מלא מצות כרמון, ומכל מקום הוא נקרא "פושעי ישראל".

ואם נפרש זה לגבי האדם עצמו, יכולים לומר ולפרש, זה שאמרו "אף על פי שמלאים מצות כרמון", ומכל מקום הוא רואה, שהוא עדיין פושעי ישראל. יש לפרש "רמון" מלשון רמאות. היינו שהוא רואה, שהוא מרמה עצמו. זאת אומרת, אף על פי שהוא מלא עם מצות, היינו שהוא רואה, שאין לו עוד מה להוסיף על הכמות שלו, ובטח שהיה צריך להיות על ידי היגיעה שהוא נותן, שיהיה כבר "ישראל", שפירושו ישר-אל, היינו הכל לשם שמים, אבל אחרי הבקורת שעשה על עצמו, הוא רואה, שהוא מרמה עצמו. שעיקר הסיבה המחייבתו לעסוק בתורה ומצות היא אהבה עצמית, ולא בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. שזה נקרא ישר-אל, שפירושו, שכל עבודתו הולך ישר להקב"ה.

והיות שראה, שכל עבודתו היא רק בעמ"נ לקבל, אז הוא ראה, שהוא פושע בענין ישראל. דהיינו שלא רוצה שעבודתו תהיה עבור למעלה, הנקרא "בעמ"נ להשפיע להקב"ה", אלא שכל עבודתו היא על בסיס שישאר הכל למטה, שהוא בחינת מקבל. כי המקבל נקרא "למטה בחשיבות", והמשפיע הוא בחינת "למעלה בחשיבות".

וזה נמשך מכח השורש. היות שהבורא הוא המשפיע, לכן הוא נקרא בחינת "למעלה". והנברא, שהוא המקבל מהקב"ה, הוא נקרא "למטה בחשיבות". לכן אם עבודתו היא בעמ"נ לקבל, נקרא בשם, שהוא רוצה שעבודתו בתורה ומצות ישאר למטה, היינו בבחינת קבלה.

וזה נקרא "פושעי בבחינת ישראל". כי במקום שהוא ישמש את הבורא, שהוא רוצה לעבוד להשפיע להבורא, הוא עושה להפוך, שהוא רוצה שהבורא ישמש את האדם. והיות שאמרו, שבחינם לא נותנים שום דבר, אלא שנותנים שכר לפי ערך היגיעה, כנהוג כך בעולם הגשמי. וכך הוא רוצה לתת יגיעה, ועובד עבור הבורא, בתנאי שהבורא ישלם לו שכר תמורת עבודתו. אחרת אין לו שום כח, שיוכל לעשות שום תנועה בלי שום תמורה.

אבל איך האדם יכול להגיע לראות את האמת, שהוא מרמה את עצמו באיכות המטרה, שהוא לא יכול לעבוד עבודת הקודש על דרך האמת. ועל זה באו חז"ל ואמרו, שאי אפשר לראות את האמת מטרם שיש לו אור. היינו אם הוא רואה, שעושה הרבה מצות, היינו שהוא מלא במעשים, שהוא לא רואה שום אפשרות, שיהיה בידו לעשות עוד מעשים, שיעזרו לו להיות בחינת "ישראל". כנ"ל, שפירושו "רק לשם שמים", ואין לו שום צורך לאהבה עצמית. וזה הוא לא רואה, שיגיע פעם בכוחות עצמו, אם לא שיהיה לו מן השמים עזרה, וזה אי אפשר, שיהיה דבר כזה בידי אדם.

נמצא, שהמצות שעשה, זה גרם לו לראות את האמת, שעד עכשיו היה מרמה עצמו, והיה חושב, שהכח המחייב בעל מנת להשפיע, האדם בעצמו יכול להשיג. עכשיו הגיע לידי ידיעה ברורה, שזה לא נכון.

וזה יכולים לפרש "אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון", יהיה פירושו "אפילו שמלאים מצות" הם מרגישים עצמם לריקנים, משום שרואים שהם כרמון, מלשון הכתוב "קראתי למאהבי המה רמוני" (איכה א'), היינו בחינת מרמה, שכל עבודתם בתורה ומצות היתה רק לתועלת עצמם ולא לתועלת ה'.

ומי היה הגורם לידע זאת. הוי אומר, דוקא זה שהוא מלא במצות, זה גרם לו לראות, שאל ישלה עצמו לחשוב, שהוא יכול להגיע להיות בחינת "ישראל", אלא שהוא רואה עכשיו, שהוא פושעי ישראל, כנ"ל.

נמצא, שאי אפשר להגיע לידיעה אמיתית, מה דרגתו ברוחניות. אלא רק לאחר שהוא מלא במצות, ואז הוא רואה, שמצבו, שהיה עד עכשיו, היה ברמאות. והוא עכשיו דרגת של "פושעי ישראל". מה שאין כן בלי מצות, נקרא זה "בלי אור", אז לא יכולים לראות את האמת, שהוא נצרך להבורא, שיעזור לו להיות בחינת ישראל.

אבל צריכים לדעת, שזה שאומרים, אם הוא מלא מצות, אז הוא כבר רואה, שהוא כרמון, יש תנאי בדבר, שזה נאמר דוקא בזמן, שהוא איש המבקש את האמת. ואז אומרים, שזה שמבקש האמת, הוא עוד לא יכול לראות את האמת, מטרם שהוא מלא מצות, אבל לא לפני זה. לכן צריכים לב' דברים:

א. מצד אחד הוא צריך לעסוק בתורה ומצות כפי יכולתו, בלי שום בקורת, אם זה הוא על דרך האמת או לא, רק לאחר המעשה, אז הוא הזמן לעשות בקורת. אבל לא בזמן שעוסק בתורה ובמצות. כי אז הוא צריך להרגיש עצמו בבחינת שלימות, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". אם כן לא חשוב עכשיו באיזה אופן הוא עושה, כיון שבאיזה אופן שיהיה, הוא מקיים דברי חז"ל כנ"ל.

ב. אבל אח"כ הוא צריך לעשות על עצמו בקורת, אם המעשים שלו היה לשם שמים, או שהיה גם דבר אחר מעורב בו. ומבין שניהם הוא יכול להגיע לבחינת "כרמון", לפי מה שפירשנו לעיל.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה דף י"ז) "תנו רבנן, כשנתפסו רבי אליעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, וכו', אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה לבד. וכרב הונא, דאמר רב הונא, כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלוקי, שנאמר (דב"ה ט"ו) וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת, וללא כהן מורה, וללא תורה. מאי ללא אלוה אמת. אמר רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, דומה כמי שאין לו אלוה".

ויש להבין, מדוע אם לא עוסק בגמילות חסדים, אז כבר דומה כמי שאין לו אלוק. ועוד קשה, מדוע דוקא מצות של גמילות חסדים, הלא יש עוד מצות שצריכים לקיימם. ומדוע דוקא בגמילות חסדים דומה ללא אלקי אמת. כאילו בגמילות חסדים יש מקום להכיר, אם התורה שלומד הוא "ללא אלקי אמת".

ולפי שאנו לומדים, שכל עבודתינו היא בכדי להגיע להשתוות הצורה, שהיא בחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום". ומשום זה בזמן למוד התורה אין לעשות בקורת, איך התורה שלו, היינו תורה של מי הוא לומד, ואז יכול ללמוד אפילו שלא לשמה, הוא גם כן מצוה, כדברי חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה".

וזה בזמן שבודק את עצמו, איך מצבו בבחינת השתוות הצורה, כמה הוא כבר מרוחק מאהבה עצמית, וכמה הוא כבר מקורב לאהבת הזולת, כנ"ל, שזה ענין "הדבק במידותיו". ולכן מדייק, שעיקר הכרה לדעת, זה הוא לבדוק עצמו במידת החסד, כמה הוא עוסק בה, ונותן יגיעה על זה, וחושב כל מיני עצות ותחבולות, איך להגיע להשתוות הצורה, אחרת אין הוא מגיע לדרך האמת.

לכן נמצא אז, שאין לו "אלוקי אמת". כי "אמת" פירושו כמו שמבואר (תע"ס חלק י"ג) "תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא נקרא ואמת". ומפרש שם באור פנימי, "שאז מתגלה מידתו של הקב"ה, שברא את העולם על הכוונה להטיב לנבראיו, משום שמתגלה אז אור החכמה, שהוא אור דמטרת הבריאה, שכולם מרגישים את הטוב והעונג, אז כולם אומרים אז בידיעה ברורה, שזה הוא "אמת", היינו על המטרה".

ולפי זה יוצא, אם הוא לא עוסק בגמילות חסדים, שהיא הסגולה להגיע לאהבת הזולת, שע"י זה הוא יגיע לכלים דהשפעה, שרק בכלים האלו נמשך השפע העליון, ואם אין לו כלים דהשפעה, אז הוא לא יכול להגיע להשיג את הטוב והעונג, שברא הקב"ה להטיב לנבראיו. נמצא, שמצב זה נקרא אצל האדם "ללא אלקי אמת". דהיינו, שאמיתיות השגחתו יתברך, שהוא "להטיב לנבראיו", אינו חס ושלום אמת. וזה נקרא "ללא אלקי אמת".

וזה יכולים להשיג דוקא ע"י התעסקותו בגמילות חסדים. אבל בלא תורה אי אפשר לדעת את מצבו. היינו, איך הוא נמצא. כי בלא אור לא רואים שום דבר. אלא כנ"ל, היינו לראות שהוא פושע ישראל, הוא צריך להיות מלאים במצות. היינו, הן במצות לימוד התורה, והן בשאר מצות. והבדיקה היא, בזמן שכבר יש לו זמן מסוים, שעסק בתורה ומצות, אח"כ הוא צריך לעשות בקורת, ולא בזמן עבודתו."

שאלה: לא ברור העניין של הביקורת, כי בכל רגע מתגלה בנו מצב חדש, רצון חדש, אנחנו מבררים אותו ופועלים. אז מתי בדיוק עושים את הביקורת הזאת?

כלפי מה אנחנו צריכים לעשות ביקורת?

תלמיד: כלפי הכוונה של המעשה, למה עשיתי אותו, לאיזה כיוון, האם לטובת עצמי או לטובת הבורא.

כן.

תלמיד: מתגלה בי מצב, אני עושה את הבירור ופועל. מתי אני עושה את הביקורת? אחר כך כבר יש מצב חדש.

את הביקורת עושים לפני המעשה כביכול, ואחר כך את המעשה עצמו.

תלמיד: בירור המעשה זה הביקורת?

ביקורת זו הכוונה, כוונת המעשה.

תלמיד: אז אנחנו לא עושים ביקורת במובן של הביקורת שאנחנו מכירים, אלא מבררים כל מצב ופועלים, מבררים ופועלים.

נגיד שכך עושים, ומה השאלה על זה?

תלמיד: לפי המאמר היה מובן שצריך לעשות ביקורת אחרי שעשית את הפעולה, אחרי עשית את המאמצים. ובזמן שאתה לומד תורה אתה לא עושה ביקורת, רק לאחר מכן אתה עושה ביקורת, זה הפוך ממה שאמרת עכשיו.

בסדר, עוד נברר.

שאלה: האם כל אחד מגיע להיות "פושע ישראל"?

לא.

תלמיד: למה המצווה הכי חשובה היא מימוש עצמי, משמע להיות אדם?

כי אז אדם מקיים את תפקידו בעולם.

שאלה: מה זה לעסוק בגמילות חסדים?

לעסוק בגמילות חסדים זה נקרא שאני מכסה את הכול במידת החסד.

תלמיד: מה זה אומר בפועל בעשירייה? איך גומלים חסדים זה לזה?

בזה שאני מכסה את כל המעשים של החברים במידת החסד שלי.

תלמיד: איך עושים את זה? מה זה אומר שאני "מכסה בחסד"?

שאני מעלה את המעשים שלהם עד דרגת חסד, הדרגה הכי גבוהה של השפעה שיכולה להיות מצד האדם.

תלמיד: מה זה אומר בפועל?

חסד, גבורה, תפארת וכולי. חסד זו הדרגה הכי גבוהה.

תלמיד: זה שם, זה לא אומר לי הרבה. מה אני צריך לעשות בעשירייה ביחס לחברים?

להצדיק את כולם.

תלמיד: רב"ש כותב, "אם הוא לא עוסק בגמילות חסדים, שהיא הסגולה להגיע לאהבת הזולת". למה העיסוק בגמילות חסדים זאת הסגולה להגיע לאהבת הזולת?

כי העיסוק בגמילות חסדים מביא אותו לאהבת הזולת, הוא מפתח בו תכונות של התקרבות לזולת.

שאלה: כתוב "הוא לא יכול לעבוד עבודת הקודש על דרך האמת. ועל זה באו חז"ל ואמרו, שאי אפשר לראות את האמת מטרם שיש לו אור". מה זה "מטרם שיש לו אור"?

אם הוא לא משיג את תכונת ההשפעה אז הוא לא יכול לראות את האמת.

תלמיד: אז כל העיסוק שלנו הוא רק כדי להשיג את הכלים הנכונים.

נכון.

שאלה: אהבתי מאוד את הנושא הזה של הרמאות, אם תוכל קצת לדבר על זה.

אנחנו צריכים לגלות את זה בדרך. ככל שרוצים להגיע לאמת כך בדרך מגלים את הרמאות, ששניהם הולכים ומשלימים זה את זה.

תלמיד: הריקנות הזאת שאנחנו מגיעים אליה, זו בעצם הרמאות. אנחנו עושים פעולות ויש לנו הרגשה שאנחנו מתמלאים ומוסיפים ומתקדמים משנה לשנה וכולי וכולי, ובסוף אנחנו מגלים שזו רמאות.

ככל שאנחנו מתקדמים כך אנחנו מגלים יותר רמאות.

תלמיד: למה המילה רמאות מתייחסת, מה היא הרמאות?

שאנחנו מרמים את עצמנו שכביכול מתקדמים לאמת.

תלמיד: הרב"ש כותב, ואז מתגלה לו הצורך לקדוש ברוך הוא. אבל אם מתגלה הצורך בקדוש ברוך הוא זו לא רמאות.

אם אנחנו צריכים שהבורא יאיר עלינו אז על ידי זה אנחנו כבר מתעלים למעלה מהרמאות.

תלמיד: לא הבנתי מה זה התעלות מעל הרמאות. הגענו לכלי ריקני, כאילו אין בידינו שום דבר, אנחנו רואים שלא הגענו לשום דבר, אז אם עכשיו מתגלה איזשהו צורך, או לקדוש ברוך הוא, או למשהו שלא חשבנו עליו, ופתאום יש איזו קפיצה, אז מצאנו משהו. אבל לא התגלה עדיין "הצורך לקדוש ברוך הוא".

אבל התגלתה הרמאות?

תלמיד: כן.

במידה הזאת אתה זקוק לבורא.

תלמיד: גם אם אני עדיין לא מרגיש שאני זקוק למשהו ואני כביכול בתהליך הרמאות?

כן.

שאלה: מה ההבדל בין לעסוק בתורה לבין לעסוק בגמילות חסדים?

לעסוק בתורה זה לעסוק בכללות בכוח התיקון, ולעסוק בגמילות חסדים זה כבר לעסוק בתיקונים, בזה שאנחנו משלימים זה את זה.

תלמיד: אנחנו כנבראים.

כן.

תלמיד: ומה זה לעסוק בכוח תיקון התורה, איך אני יכול לעסוק בזה? האם זו הקריאה, מהו בדיוק העסק בתורה?

זה המאור המחזיר למוטב.

תלמיד: יש פה הפרדה, כאילו שיש מישהו שעוסק בתורה ולא עוסק בגמילות חסדים וזה לא מביא אותו למטרה. איך יכול להיות שאדם עוסק בתורה אם הוא לא עוסק גם בגמילות חסדים, איך הוא מושך מאור?

זה מראה לו עד כמה עוד חסרות לו עבודות בגמילות חסדים.

תלמיד: אני מנסה לברר מה זה אדם שלא עוסק בגמילות חסדים אבל עוסק בתורה? מה זה המצב הזה?

עוסק בתורה זה אדם שרוצה להדביק את עצמו לכל אותם החוקים שעליהם התורה מדברת.

תלמיד: אבל התורה מדברת על אהבת הזולת, על גמילות חסדים בעצם. זה מה שלימדו אותנו החכמים, רבי עקיבא והלל, שהתורה היא כולה אהבת הזולת, אז איך יכול להיות שהוא עוסק במשהו שהוא לא זה?

כל אחד מפרש לפי הנטייה הטבעית שיש בו.

תלמיד: עדיין נאמר על אדם כזה שהוא עוסק בתורה?

אפילו כלפי אדם שעוסק בתורה אנחנו רואים עד כמה יש בין החכמים כל מיני דעות.

שאלה: רב"ש מדבר פה על שני זמנים, על שני שלבים שאדם צריך לעסוק בתורה ואז חייבת להיות בו שלמות ואסור לעשות ביקורת.

כן.

תלמיד: ואחר כך הוא חייב לעשות ביקורת על עצמו אם המעשים שלנו לשם שמיים. ואנחנו מדברים על עוד דבר, לפני העיסוק בתורה הוא גם צריך לעשות ביקורת, הכנה, שהלימוד גם יהיה בכיוון הנכון.

כן.

תלמיד: האם אפשר לפרט את השלבים האלה, ולמה בזמן לימוד תורה אסור לעשות ביקורת?

כי הוא צריך לגשת לתורה לדבר שלם ולכן אין לו על מה לעשות ביקורת.

תלמיד: אז מה עושים לפני הלימוד? מה היא כל העניין של להכין את הכוונה, שיהיה לשם שמיים וכל זה?

נכללים בתורה, פשוט ללא ביקורת.

תלמיד: אפשר לומר שלימוד תורה זה זמן השיעור?

לימוד התורה זה זמן שהוא רוצה להתכלל באותו האור העליון שישפיע עליו ויקדם אותו. זה לימוד התורה. הוא לא יודע מה יקרה לו, גם לא יודע בדיוק לשם מה הוא עוסק בתורה. הוא עוסק בתורה מפני שהבורא ציווה, אבל רק אחרי שהוא עוסק אז הוא מתחיל להבין מה התורה עושה בו.

תלמיד: מושג ה"זמן", "זמן התורה", זמן הלימוד, זה אצלנו נאמר שאנחנו נכנסים לשיעור בוקר, שיעור צהריים, זה זמן תורה?

כן, נגיד שזה כך.

תלמיד: כשאנחנו נכנסים לכנס, איזה זמן זה?

זה זמן של חיבור. התכללות.

תלמיד: ואז עושים ביקורת, לא עושים ביקורת?

לא עושים ביקורת. בזמן של התאספויות כאלה אנחנו לא עושים ביקורת, אנחנו רק רוצים להתכלל.

תלמיד: ואז מה ההבדל בין זמן תורה לזמן כנס, או שזה אותו דבר?

זמן תורה וזמן כנס אלה שני דברים שונים. זמן תורה, שאנחנו לומדים את חוקי התורה, וזמן כנס זה זמן של חיבור, שאנחנו מקווים שאותו האור שמשפיע עלינו בזמן הלימוד הוא יחבר אותנו, יקרב אותנו, וידביק אותנו.

תלמיד: ומתי זה הזמן שאחר כך הוא צריך לעשות על עצמו ביקורת?

מה הוא השיג?

תלמיד: אחרי הכנס, אחרי השיעור, אחרי הכול.

כן, כתוצאה.

שאלה: הוא כותב כאן במאמר, כל העוסק בתורה בלבד, נדמה כמי שאין לו אלוה." למה הכוונה, לאיזה חיסרון הוא מתכוון כאן ואיך נוכל למלא אותו?

כי הוא לא מתכוון על ידי התורה לתקן את עצמו, להתחבר עם האחרים ולהגיע למטרה שהתורה מתכוונת. הוא מתכוון רק לגופי התורה. זאת אומרת, לדעת, להבין, להרגיש מה התורה יכולה להביא לו. אז כאילו ש"אין לו אלוה". הוא לא מגיע למהות, לכוח הפנימי של התורה.

שאלה: אם אני עובד בלא לשמה אז אני מרגיש שכר. האם זה נכון, שמה מביא אותי ללשמה באמצעות העבודה בלא לשמה, שאני מפסיק להרגיש את השכר ומתחיל לעשות את הביקורות האלה שהוא כותב עליהן?

אנחנו לומדים תורה, ובמידה שהאדם מתכוון להגיע ללשמה, זאת אומרת, על מנת להשפיע, לכלים דהשפעה, אז התורה משפיעה עליו, הסביבה משפיעה עליו. כל מה שהוא עוסק בעצם משפיע עליו כי הכוונה שלו מסובבת את כול הלימוד שלו למטרה זו. זה נקרא "תורה לשמה".

תלמיד: אז האם פשוט יכולה להיות לי הכוונה להשפיע ולהגיע ללשמה מבלי לעבוד בלא לשמה?

אנחנו לא צריכים לעבוד על לא לשמה. אנחנו צריכים להשתדל במצב שאנחנו עכשיו נמצאים, אנחנו צריכים להשתוקק להגיע ללשמה, זאת אומרת על מנת להשפיע. מהקשר בינינו, שאנחנו כולנו רוצים לכוון את עצמנו להשפיע נחת רוח לבורא, להביא את עצמנו יחד לעמוד לפניו כמו במעמד הר סיני.

שאלה: מתוך מה שאנחנו לומדים כאן בשיעור, נובע שאני צריך להיות במצב של שלמות בעת השיעור ואחרי השיעור אני צריך לבדוק את עצמי, באיזה מצב הייתי, באיזה חשבונות?

כן. שיהיה כך.

תלמיד: מה זה אומר, להיות במצב של שלמות בשיעור?

אני רוצה להיות דבוק כמה שיותר, כמה שאני מבין, מסוגל להיות עם החברים ויחד איתם להשתוקק להיות דבוק בבורא ובמצב כזה שאנחנו נגיע למצב שכולנו נתמלא בנוכחות הבורא, שזה נקרא "אור התורה".

תלמיד: איך אני צריך לעשות בדיקה אחרי השיעור באיזו כוונה הייתי במהלך השיעור?

נדבר על זה אחר כך. בינתיים לא כדאי מיד לקפוץ מכאן לשם.

שאלה: רב"ש מתאר פה שלבים איך לעשות את הבדיקה אם אנחנו הולכים בדרך האמת. והוא מדבר על "אורייתא, קודשא בריך וישראל חד הוא"¹. הוא מסייג את זה בסעיף השני כבר, בעמ' השני, שלמעשה את האמת נוכל לגלות רק כשנבצע את הי"ג תיקוני דיקנ"א.

כי רק אז אנחנו עושים נחת רוח לבורא, אפילו שהוא מלא כרימון. מדוע למעשה כשאדם מלא כרימון, שלומד תורה, והוא גורם פה לחיבור ישראל ולתיקון האישי באהבת חברים, מדוע זה לא מספיק? ורבי אונה אומר שבלי לעשות נחת רוח לבורא, למעשה, גמילות חסדים, אז לא מגיעים לדרך האמת.

אז מה הבעיה?

תלמיד: הבעיה שאדם שומע שאני מתחיל לעבוד, עשירייה, אנחנו רוצים להיות מלאים כרימון במצוות, כמו שכתוב בתורה, אמור להביא אותנו לדבקות בבורא?

בואו אנחנו נעשה את זה בצעדים קטנים. קודם כל אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו, להיות כאגודה אחת. אחר כך אנחנו צריכים לעלות לבורא. זאת אומרת לפנות אליו, להתפלל אליו, להתקרב, לעלות אליו כמה שאפשר יותר. אחדי זה אנחנו נראה את עצמנו עד כמה שאנחנו ראויים לזה או לא. נבדוק האם יש לנו קשר לרימון או לא. או ברימון יש לנו רימון מלאים מצוות כרימון או רימון כרמאות.

ואז אנחנו נראה איך אנחנו נתקדם הלאה.

שאלה: אמרת במהלך השיעור שההשפעה הגדולה ביותר מצד האדם היא להצדיק את החבר. האם תוכל להרחיב על זה?

לא. אין לי יותר מה להגיד, אלא זה שכל אחד מאיתנו רוצה לקדש, להצדיק, להגדיל כל חבר בעיניו ועל ידי זה אנחנו מרגישים שנמצאים בחברה שכולה גדלה, תופחת בינינו עוד ועוד, זה מה שיכול להעלות אותנו לדרגת הבורא.

שאלה: מתי אדם נקרא ש"עוסק בתורה"?

כשהוא לומד עם כולם בעשירייה ודואג שכל העשירייה תהיה מחוברת ותעלה בערכים שלה מדרגה לדרגה.

שאלה: כשאני שופט את עצמי, כשאני מבקר את עצמי, אני רואה שהפעולות שלי הן לא למען הבורא אלא הן תמיד למען עצמי, מה עלי לעשות במקרה כזה?

לבקש שהבורא יעזור לי לעבור מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, גם בדרישות, גם בשאלות, גם במילויים שלי, בכל מה שאפשר, לבקש, זאת תפילה.

שאלה: הוא אומר שכדי להגיע לידיעה אמיתית מה מצבי, דרגתי, ברוחניות, אני צריך להגיע למצב של להיות מלא במצוות, מה זה המצב הזה של "מלא במצוות"?

אני לא יודע בעצמי מה זה להיות מלא במצוות, תר"ך, תרי"ג מצוות, להיות מלא כרימון, זה כשאדם מתקן את כול הרצונות שלו שיהיו בעל מנת להשפיע.

תלמיד: כי הוא אומר, רק אחר שאני מלא במצוות, אז אני יכול לדעת באמת אם אני נמצא ברמאות.

כן.

תלמיד: זאת אומרת שאני מבחינתי עשיתי כל מה שיכולתי, אז אני באמת יכול לדעת כל פעם באיזה מצב אני נמצא?

ככל שיכולת עשית, ולפי זה אתה יכול לראות את עצמך, איפה אתה נמצא.

שאלה: כשאנחנו עוסקים גם בתורה וגם במצוות, האם אז אנחנו זוכים להיות כמו ישראל, אור, או בחינת מעבר לאומות העולם?

אנחנו צריכים לעבור את הדברים האלה ואז להבין איפה אנחנו נמצאים אחרת אנחנו סתם נהיה תלויים באוויר.

שאלה: עד כמה טוב זה להפוך לפושע ישראל?

"ישראל" זה נקרא שאתה מכוון להגיע לבורא, לגלות אותו, להידבק בו, ולפי זה לבדוק איפה אתה נמצא ועד כמה עוד נשאר לך לעלות לדרגה הזאת.

תלמיד: מה יגרום לכך שאהפוך לפושע ישראל?

"פושע ישראל" זה נקרא שהם מגלים את כל הליקויים שיש בהם שעדיין לא תוקנו, ושהם עומדים לתקן אותם, ולפי גילוי הליקויים האלה הם נקראים "פושעים", ולפי הכוונה שלהם שהם רוצים להגיע לתיקון הם נקראים "ישר אל", ישראל.

תלמיד: האם אני יכול לעזור לחברים להפוך לפושעי ישראל?

כן ודאי, זה שאנחנו קשורים זה אל זה, וכלולים זה בזה, אנחנו עוזרים לכל החברים שלנו לעבור את השלבים של פושעי ישראל ולהגיע לדרגת השלמות.

שאלה: זה מאוד מכעיס אותי שהגוף שלי עדיין מכתיב לי מה לעשות. איך לרכוש שליטה על הגוף כדי שהגוף יקשיב לי ויאפשר לי לבצע את כל הפעולות הרוחניות שאני רוצה לבצע?

הגוף לא ישמע אותך אף פעם כל עוד לא תגיע למצב שבו אתה מתכופף כלפי החברים כדי שהם ישפיעו עליך. והכוח של החברים שישפיעו עליך, שיחייבו אותך להיות איתם יחד, הוא מה שייתקן אותך.

שוב השאלה.

תלמיד: מכעיס אותי מאוד שעדיין הגוף שלי שולט עליי וקובע ומכתיב לי מה לעשות.

הגוף לא יכול לשחרר אותך מהאגו שלך, אלא אם אתה משתחווה כלפי החברים ונותן להם רצון, כוח, אפשרות להשפיע עליך, לשלוט עליך, אז השליטה של הקבוצה עליך היא שתתקן אותך.

שאלה: כל ההתנגדות של הגוף היא להכפיף את עצמו תחת הקבוצה, להתכופף כלפי החברים. מצד אחד הוא לא נותן, מצד אחר הוא לא ייתן אם הוא לא יתכופף, אבל הוא לא נותן להתכופף.

הוא לא נותן להתכופף והאדם עושה כל מיני פעולות, תרגילים, כדי להכניע את עצמו כלפי הקבוצה.

תלמיד: איזה תרגילים אדם יכול לעשות כדי להתכופף כלפי הקבוצה אף על פי שהגוף לא נותן לו להתכופף?

אנחנו לומדים את זה. אתה חייב להכניע את עצמך כלפי החברים, כלפי הקבוצה, ומה שהם קובעים אתה מקבל על עצמך כמו דבר קדוש, ומשתדל לקבוע את הדברים האלה על עצמך.

תלמיד: כלפי מה האדם צריך לקבוע שמה שהקבוצה אומרת לו זה דבר קדוש וכלפי זה הוא צריך להתכופף?

כלפי הכול. אם הקבוצה קובעת משהו, אז אני חייב לקבל את זה מה שלא יהיה וללא ביקורת. וגם אם יש לי ביקורת, נכונה או לא נכונה, אני מקבל את מה שהקבוצה קובעת.

תלמיד: העשירייה מורכבת מיחידים ויש בה כל מיני דוגמאות. איזו החלטת קבוצה האדם צריך לראות כקודש שכלפיה הוא צריך להתכופף?

כלפי חיבור, כלפי מטרת הבריאה, האדם חייב להכניע את עצמו וללכת יחד עם כולם.

תלמיד: אלו מושגים כלליים שאנחנו לומדים עליהם כל הזמן, כלומר כלפי העקרונות האלה הוא צריך להתכופף.

כן.

תלמיד: ובעשירייה עצמה?

זה בעשירייה עצמה.

תלמיד: אני רואה כל מיני דוגמאות בעשירייה. מה זה בפועל לממש עכשיו את הכיפוף שלי כלפי העקרונות האלה בעשירייה?

אני לא מבין אותך.

תלמיד: אני צריך לראות דוגמאות לזה בעשירייה, אני צריך לראות שהחברים נמצאים בחיבור.

אתה צריך להתחבר עם כל העשירייה וללכת יחד איתה לאותו כיוון שהיא רואה לפניה.

תלמיד: נניח שאדם לא רואה שיש כיוון אחד שכל העשירייה הולכת אליו, ויש כל מיני דוגמאות לכאן ולכאן. אנחנו רואים את זה בחיים.

אני לא רואה את זה. אני חושב שבכל עשירייה יש את הרוח שלה, ואדם צריך להתכלל ברוח הזו וללכת עם העשירייה.

שאלה: מה זה אומר בעבודה שלנו להיות ללא אלוהי אמת?

ללא אלוהי אמת, כלומר שלא מתגלה להם הכוח העליון.

שאלה: איך האדם יכול לראות את האמת שהוא מרמה את עצמו?

איך הוא יכול לראות שהוא מרמה את עצמו?

תלמיד: כן, איך הוא יכול לראות את האמת?

אם הוא יתכלל בקבוצה יותר ויותר וישתדל להכניע את עצמו כלפי הקבוצה, אז יראה יותר את האמת.

שאלה: כשאדם מגלה שהוא פושע, האם זה אומר שהוא כבר על דרך האמת?

במשהו כן.

שאלה: איך אני מודד כמה הטבע שלי מתוקן ביחס לבורא?

אי אפשר לראות, אי אפשר למדוד זאת.

שאלה: האם אפשר להגיד שלימוד התורה הוא לימוד המערכת, וגמילות חסדים היא מימוש באהבת חברים לקרב את הזולת לבורא?

כן.

שאלה: למה אנחנו צריכים לשחק באהבה לא אמיתית אחד עם האחר בעשירייה?

מפני שאין לנו יותר, ועל ידי מאמצים כאלה אנחנו מתקרבים לאמת. מתוך השקר שלנו כך מתקרבים לאמת.

(סוף השיעור)

---

1. "אורייתא, ישראל וקוב”ה, חד הוא" (זוהר עם פירוש הסולם, אחרי מות, אות רצ”ט)↩