שיעור בוקר 07.11.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתלמוד עשר הספירות",

עמ' 796, אותיות קכ"ב-קכ"ה

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 796, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", מאות קכ"ב.

אות קכ"ב

"וצריכים אנו כאן להבין דברי חז"ל (תענית י"א ע"א), וז"ל: "תניא אידך, בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר, והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו, כי מחר נמות.

מה כתיב בתריה, ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. עד כאן מידת בינונים. אבל במידת רשעים, מה כתיב, אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר. מה כתיב בתריה, הצדיק אבד, ואין איש שם על לב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק. אלא יצער אדם עם הצבור וכו', זוכה ורואה בנחמת צבור. עכ"ל."

שאלה: לקראת סוף הפסקה בעל הסולם כותב "ואין איש שם על לב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק." מה זה אומר?

לפי מה שאנחנו לומדים אפשר להגיד בפשטות שמפני שהוא רואה ודן את כל העולם לכף חובה, גם הצדיק שלו נעלם, לא יכול להצדיק אותם ולא רואה שום טוב לעתיד העולם.

תלמיד: הוא כותב פה שאני צריך להיות בצער של הציבור. והרשעים עושים הפוך, למרות שיש צער בציבור הם הולכים וממשיכים לחיות, שותים, נהנים מהחיים, הם לא שמים לב מה קורה מסביב.

בשנה האחרונה עברנו מאורעות מאוד קשים, אנחנו במלחמה שעדיין לא נגמרה, ואני רואה שאנשים ממשיכים לחיות, הולכים למסיבות, נהנים, ואתה שואל אותם "מה קורה? אנחנו נמצאים במצב לא פשוט בעם, העם צריך להתאחד, העם צריך להגיע למצב שבאמת נרגיש כולנו כאחד". איפה האחדות הזאת כשאתה רואה אנשים שאומרים לך, "רגע, אבל אנחנו רוצים להמשיך לחיות, יש חיים". אז איפה פה צער הציבור? זה בכלל לא קיים במציאות?

אנחנו עוברים מלחמה ולמרות כל הקושי שנופל על כל אחד אנחנו בכל זאת חיים ולפעמים שמחים, זה עוזר לנו להתקיים שלא נהיה שקועים בצער. זה מה שטוב.

תלמיד: אז מה זה בכל זאת לקחת את צער העולם? מה זה לקחת את כל מה שקורה מסביב, לקחת לתוכי ולהרגיש את הצער הזה, איך אני צריך להתנהג בתיקון הפנימי שלי?

צריכים להשתדל להחזיק את עצמנו ואת הציבור ככל שאנחנו יכולים בצורה טובה, זאת אומרת לראות עתיד טוב. בצורה כזאת יהיה לך כוח, מרץ, מצב רוח, לעבור את הזמן הזה עד כמה שאפשר בטוב. כי אתה לא יכול לעשות שום מלחמה לבד, ואפילו החיים הפרטיים כולם תלויים במה שקורה מסביב. לכן מה שאנחנו צריכים זה רק להתחבר בינינו ולהשפיע טוב לציבור, זאת אומרת להעביר להם את מידת הגדלות, ההבטחה, ובכך להשתדל להעביר את הזמן הזה.

שאלה: מה בדיוק המשמעות הרוחנית של להשתתף בצער הציבור?

זה כל אדם ואדם לפי הרגשתו, ככל שהוא מבין מה קורה, מצטער עם הציבור, רוצה להיות שותף לנחמת הציבור. זה הכול.

תלמיד: על מה בדיוק הצער?

הצער על זה שסך הכול הציבור חי חיים קשים, מפחידים ויש בו מיום ליום מקרי מוות וסבל גדול, אז צריכים באיזו צורה להתכלל עם הציבור.

תלמיד: ולמה זה נחשב עוון כל כך גדול אם הציבור נמצא בצער והוא לא?

כי הוא בזה מנתק את עצמו מהציבור. זאת אומרת הבורא מוריד לציבור איזו מידת קושי, והציבור על ידי היחס שלו, צריך לראות את עצמו איך הוא עולה או יורד או נשאר. ולכן כאן האדם צריך לראות לפי התכללות הנשמות ובני האדם, שאנחנו חייבים להיות קרובים לכולם.

תלמיד: ומה הגישה של האדם כשהוא משתתף בצער הציבור, צריך לשקוע בצער של הציבור או דווקא לחפש את השמחה בחיים?

אנחנו צריכים להיות שקועים בצער הציבור כדי להבין מה הם מרגישים, אבל אנחנו גם צריכים להיות למעלה מזה ולהשתדל להעלות אותם למעלה מהצרות.

תלמיד: אז איך אתה במאה אחוז נמצא בצער הציבור מתכלל איתו אבל אתה גם מצדיק את הבורא, מחפש את השמחה בנקודה הזאת, מחפש איך לעודד, איך אתה פועל בשתי הרמות?

זה אפשרי. אני זוכר את עצמי כשהייתי במילואים פעם, בזמן שכבר הייתה מלחמה ובכל זאת.

שאלה: הוא אומר פה שמי שמגיע למדרגת בינוני, אם הוא לא יתכלל בצער הציבור הוא ייפול לרשע ואז הצדיק נאבד. וכל הדרך שלנו מתחילתה עוד מההכנה קשורה להתכללות, בעשירייה, אחר כך בקבוצה, אחר כך בכל הציבור. אז למה הוא מדגיש את זה דווקא? ברור שהדרך שלנו היא כזאת, שאדם לא יכול אף פעם לשבת ולשבוע ולהגיד, "מהאחרים לא אכפת לי", אלא תמיד השלב הבא הוא להתכלל יותר אם זה לעומק, אם זה לרוחב ביותר התכללות. למה פה הוא דווקא מדגיש את זה במדרגת בינוני שהוא אומר אם לא תתכלל, הצדיק יאבד?

כאן העבודה דווקא בדרגת בינוני, שעל ידי המאמצים האלו הוא יכול להתעלות למעלה מהציבור.

תלמיד: ואצלנו זאת לא עבודה? נאמר אצלנו זה עוד לא הציבור אלא העשירייה, אבל אם אדם לא מתכלל אז אין לו כלום.

כן, אנחנו גם נכללים מהציבור ומרגישים על עצמנו מה שמגיע לציבור כשכר, כעונש. לכן כדאי לנו גם להיות ככל האפשר קרובים לסך כול העם שנמצא בכל המעמסה הזאת.

תלמיד: מכאן עוד שאלה, העם נאמר מצטער אם עכשיו מישהו זכה בבחירות והוא אהד את הצד האחר, העם מצטער אולי עם קבוצת הכדורגל שאוהד הפסידה, העם מצטער אם הוא רואה שקורה משהו לא טוב למדינה, אלה סוגי הצער בדרך כלל. איך מתכללים בזה? אם אנחנו מייחסים דברים לכוח העליון ואנחנו כבר רואים בינינו אילו שלבים, איך מתכללים בצער של הציבור?

אנחנו רואים בציבור סך הכול הרבה שכבות, ויש כאלה שממש רוצים להיות דבוקים בכוח עליון ויש כאלה שפחות ועוד פחות עד שחופשיים לגמרי מכל זה. בהתאם לזה גם הצער שלנו והמאמץ שאנחנו עושים, אנחנו כן רוצים שיהיה ככל האפשר יותר לכיוון האיחוד עם הבורא.

תלמיד: וצער הציבור זה צער של המגמה שהציבור יהיה יותר במגמה או בכיוון להכרת הבורא?

כן, צער הציבור זה חיבור ביניהם וחיבור לבורא ככל שהם יכולים להצליח בזה.

תלמיד: אז בעצם מקובל לעולם לא יכול להיות לשתות ולשבוע ולהיות מבסוט ממשהו?

עד כמה שאפשר.

תלמיד: אז פה אני חוזר לשאלה מההתחלה, למה דווקא בחינת בינוני זאת הבעיה, אם לא תתכללו בצער הציבור? כי בעצם זאת כל הדרך שלנו, ההתכללות הזאת.

כן.

תלמיד: אז מה מיוחד דווקא פה? שמעתי שאמרת שכך העבודה, דווקא פה. למה?

כי בסך הכול האדם הממוצע הוא שייך לבינוני.

שאלה: ההתכללות היא החלק הכי חשוב. מה הצמצום הדרוש בעשירייה?

שהמצב שלי לא יפריע לי להתכלל עם הציבור.

שאלה: "ואהבת לרעך כמוך" או אהבת הזולת זה מהרגע הראשון, וכל המידות מכוונות לזה. אז למה רק במידת הבינוני הוא צריך להתחיל לחשוב ולהתכלל בצער הציבור, כאילו רק שם זה מתחיל להיות מובא, וכאילו לפני זה הוא צריך ליצור תשובה מיראה כלפי הבורא כאילו יש לו יחסים בינו לבין הבורא, ורק אחרי זה הוא צריך לפתוח את עצמו כלפי הציבור.

או איך להבין נכון מה קורה שם, מה זה התהליך שקורה באהבת הזולת לכל אורך התהליך, שהוא מגיע עד לתשובה מיראה, ולמה רק אז מדובר על הציבור שהוא צריך להתכלל בו?

מה יש לאדם כנגד המשפחה שלו, העולם הקטן שלו? זו הסביבה. ולכן יש כאן עניין של ללכת הביתה ולעשות לעצמו חיים נעימים, טובים, "נאכל ונשתה כי מחר נמות", זאת אומרת להתנתק מכל הצער שמורגש בסביבה.

תלמיד: האדם יכול לקיים את זה מהיום הראשון שהוא נכנס לעבודת הבורא.

כן.

שאלה: פה מובא שהוא מגיע לתשובה מיראה ואז יש לו עצה, להבין שהוא בינוני וכדי לא ליפול הוא צריך להתכלל בציבור, להצטער בצרת הציבור.

כן.

תלמיד: נראה שמדובר על משהו שהוא מעבר למה שאני מצליח להבין, כי זו הרי עבודה בכל המצוות בכל מקרה מלכתחילה. אז מה ההבדל בין העבודה כלפי הציבור עד השלב הזה, שהוא מגיע לתשובה מיראה וכדי לא ליפול מזה, הוא צריך עכשיו להתחיל להתייחס לציבור בצורה נוספת, אחרת?

זה בדיוק. כדי להמשיך הלאה הוא צריך עכשיו להשפיע על הציבור ולגרום להעלות אותו לדרגה החדשה, הרוחנית, הראשונה.

תלמיד: אם אני מבין מה שאתה אומר, שעד השלב ההוא הוא עוד לא היה משפיע להם?

לא.

תלמיד: ופה הוא מתחיל לעשות פעולות אפקטיביות לתיקון שלהם?

כן.

שאלה: הגענו לאות הזאת כי הייתה שאלה בסוף האות הקודמת, "ר"א בר"ש, מדבר מבחינה ד' של האהבה, שהיא לא תצוייר זולת על ידי ההשגה של הכרעת כל העולם כולו לכף זכות, כמבואר. אלא, עדיין יש להבין: במה זוכים להשגה הנפלאה הזו, להכריע את כל העולם לכף זכות"

איך מזה שהאדם מתכלל בצער הציבור הוא מגיע להרגשה שהבורא הוא טוב ומיטיב לכולם וכל הזמן?

הוא משתדל להיות כלול מכולם, משתדל לראות שהבורא מנהיג אותם ומשתדל לראות את מצבם כטוב ומיטיב.

תלמיד: איך הוא רואה את מצבם כטוב ומיטיב, כי בעיניים אתה רואה הפוך שכולם סובלים?

כן, כולם סובלים, אבל בכל זאת זה שיש להם קשר ביניהם ועם הבורא, ובצורה כזאת הם מגיעים לצורה מסוימת של אהבת ה', את זה האדם רואה כהצדקה.

תלמיד: את ההצדקה הזאת האדם ברמה הזאת מגלה, או שהוא צריך להביא אותה?

הוא לא מגלה, הוא מבין את זה, מתאר את זה.

תלמיד: והמקובל, הפעולה הזאת זה תיקון פנימי שלו, של תפיסת המציאות שלו, או כשהוא עושה את זה הוא באמת מביא לנחמת הציבור, הוא גורם לתיקון במציאות?

גם וגם. הוא מתקן את עצמו וגם מתקן ביחס שלו לציבור.

תלמיד: אז כשאנחנו מנסים להתכלל בצער הציבור, אנחנו עם זה צריכים להתפלל לבקש להביא לנחמה, זאת אומרת לבקש להתפלל להביא אור?

כן.

שאלה: מי זה הציבור?

ציבור זה מה שנמצא סביב האדם.

תלמיד: זה החברים שלי בעשירייה?

הוא לא מדבר על אדם שנמצא בעשירייה.

תלמיד: אוקיי.

אז זה פשוט.

תלמיד: בכלל, כל הציבור?

ציבור שהאדם איכשהו נכלל ממנו.

תלמיד: אבל יש בזה מעגלים? נניח החברים שלנו, אחרי זה עם ישראל, אולי האנושות כולה, או שזה לא מוגבל.

לא, כאן לא נראה את זה בינתיים.

תלמיד: ואחרי ההתכללות, אחרי שהאדם מרגיש את צער הציבור, שמענו שהאדם צריך לנסות להעלות אותם, להשפיע עליהם. איך מעלים אותם? זו פעולה אקטיבית? זה במחשבה?

על ידי המחשבה שלו וגם פעולות לא להתרחק מהציבור, להיות תמיד בתוך הציבור, וכך לחשב את המצב שלו.

שאלה: זה בא לידי ביטוי גם בזה שהוא מדבר עם מישהו ומנסה להראות לו שיש מטרה או אין עוד מלבדו, דברים בסגנון הזה, או שזה נעשה בעבודה הפנימית של האדם? נניח שקרה איזה אובדן לחבר או לאנשים, אז זה צער, אדם מרגיש צער וכואב לו.

ההתכללות זה ברור, אתה בא ומשתתף מרחוק או מקרוב, או במחשבה. והשאלה, עכשיו, איך מעלים את האדם? חושבים על האדם, מתפללים עבור האדם, מנסים לדבר עם האדם?

צריכים להשתדל להתחבר עמו, להתכלל עמו, ואז בצורה כזאת מעלים.

תלמיד: מעלים זה לנסות להראות לו שאין עוד מלבדו, שיש מטרה לבריאה.

ודאי.

תלמיד: זאת אומרת, בזה להתמקד.

כן.

תלמיד: ואם האדם לא מצליח להצדיק, זאת אומרת, הוא רואה שיש צער ולא ברור לו למה הצער. אולי ברור לו באופן כללי, אבל הוא לא מסוגל ממש לקחת לליבו את המקרה. מה הוא אמור לעשות עם זה, לבקש עזרה מהבורא?

פונים יחד עמו לבורא ומשתדלים לקבל עזרה, ואז האדם לומד שכך עליו לעשות.

שאלה: מה המטרה של הצער הזה מבחינת מטרת הבריאה? בשביל מה הציבור סובל?

כדי להתחבר ולגלות את המקור העליון, שכך עושה לנו כדי שאנחנו נתחבר ונתעלה בתפילתנו אליו, וכך נשנה את המצב.

תלמיד: ויש הבדל בצער שסובלים אנשים שנמצאים בדרך, לבין צער שסובלים אנשים שלא קשורים לדרך?

כן, כרגיל.

תלמיד: ביכולת שלהם לחבר את זה לאין עוד מלבדו, יותר מהר, או פחות מהר?

כן.

שאלה: אז מה המטרה של הצער של אנשים שסובלים? צער אנשים שנמצאים בדרך זה לכאורה ברור, הם צריכים להתמודד עם זה ולמצוא את הדרך לחבר את זה לאין עוד מלבדו דרך התכללות עם החברים. אנשים שלא נמצאים בדרך, מה מטרת הצער, שכן אין להם יכולת לחבר את זה לאין עוד מלבדו?

כולם נמצאים בדרך וכולם חייבים להתקדם.

שאלה: יש חלק בעם שקשור ללימוד התורה וכביכול לא שותף בצער הציבור שנמצא במלחמה. האם זאת דוגמה למצב שבעל הסולם נותן כאן?

איזו דוגמה?

תלמיד: הדוגמה שהוא נותן כביכול בהפרדה בין רשעים לבינוניים, כאילו זה מעבר, זה קשור, או לאו דווקא?

לא, הוא לא עושה כאן הפרדה כזאת.

שאלה: איך להיות קשובים למצב הביניים כדי לא ליפול למצב הרע, ואז לבקש לחזור למצב הנכון?

משתדלים לא להיות במצב ביניים. האדם יוצא בדרך כלל ממנו בצורה שהוא לא מרגיש.

תלמיד: איך משתדלים לא להיות במצב הביניים?

לברר מה בשבילו נקרא להתקדם כלפי הבורא, ולהשתדל לעשות איזה צעד לכיוון זה.

שאלה: מהי האחריות שעלינו כחברה לקחת למען עולם ללא מלחמות?

אנחנו צריכים להשתדל להגיע לקשר שיש בין כל האנושות ושבקשר הזה אנחנו נגלה גם קשר עם הכוח העליון, והוא יסדר לנו את הכול.

שאלה: איך נוכל להשתלב בצער הציבור, אם הציבור מפוצל ומקוטב לחלוטין? כאשר חלקם בצער, האחרים בשמחה. תמיד מרגיש כאילו אנחנו צריכים לבחור אחד מהצדדים.

אנחנו צריכים להשתדל להיות עם הכוח העליון, ככל האפשר יותר קרוב אליו. כשמגלים את המצב שלנו, אז יהיה לנו יותר ברור לאיזה כיוון אנחנו צריכים להיות מכוונים.

שאלה: אני שם לב שאם יש צער לחבר שלנו, זה מאוד משפיע עליי. לעומת זאת, צער במדינה שלנו, שעכשיו יש הרבה הזדמנות להתכלל עם זה, פחות נוגע בי. האם כדי להבין נכון, אני צריך להתאמץ להרגיש כל אזרח במדינה כמו שאני מרגיש את החברים פה מבחינת רמת הצער, להתכלל עם הצער?

לא, אתה לא יכול ולא צריך. אבל אתה צריך להתכלל עם הצער הכללי.

תלמיד: זאת אומרת, לא יכול להרגיש צער של חבר קרוב אליי כמו הצער של כל הציבור, אבל כן צריך להיות במאמץ במשהו להתכלל עם זה.

צריכים להשתדל להיות קרוב לצער הציבור.

תלמיד: למה אני משתמש בהרגשת הצער? זאת אומרת, אני צריך להיות בתוך העצב הזה רק בשביל לחלץ קשר עם כוח עליון. איך להבין את זה בצורה מטרתית?

כדי להיות מסוגל להתפלל לבורא ולעלות את הצער שלך אליו.

תלמיד: אנחנו לומדים קבלה וגרים בישראל, חלק מעם ישראל. עבור החברים שלנו בכל העולם, מה זה בשבילם ציבור שהם מתכללים בצערו?

אני לא יכול להגיד. כנראה שמה שכל אחד ואחד מרגיש בחיים הפרטיים שלו זה אותו החלק שהבורא מגלה בו.

תלמיד: האם זה משנה בכלל? זה נראה כמו תרגיל כדי שהאדם יצא מתוך עצמו.

בסדר, גם זה שלב גדול.

שאלה: האם צער הציבור זה צער השכינה?

לא, זה לא אותו דבר. צער הציבור זה מה שאדם יכול לגלות ולהתכלל בו. צער השכינה זו כבר אותה מלכות עליונה שמשפיעה עלינו.

שאלה: האם ההשתתפות בצער הציבור זאת פעולה ברמה גשמית, אנושית, כמו הזדהות?

כן.

תלמיד: מתי ואיך זה הופך לפעולה רוחנית?

כשאתה מקבל את זה כך.

תלמיד: מה אני צריך לקבל בצער של הציבור כדי שיהפוך לפעולה רוחנית ולא סתם שאני משתתף בצער, בכאב של מישהו רגיל?

אם אתה מבין שצער הציבור נובע מחוסר קשר עם הכוח העליון ורק זה חסר לציבור, אז הצער שלך ממש מעלה את צער הציבור עד הכוח העליון. כך אתה גורם לשינוי.

תלמיד: יש בצער איזו הרגשת אחריות או אשמה?

גם זה וגם זה. כן.

תלמיד: אני צריך להגיד לעצמי שהציבור סובל במשהו בגללי?

כן.

שאלה: ומה תהיה נחמת הציבור?

נחמת הציבור תהיה שהציבור יפסיק לסבול.

תלמיד: ומה עם הקשר לעליון?

הקשר לעליון יתרחב עוד יותר.

תלמיד: הנחמה של הציבור היא כשהוא מפסיק לסבול או כשהוא מתחיל להרגיש קשר לבורא?

כשהוא מתחיל להרגיש קשר לבורא.

שאלה: מה התפקיד של האדישות, שלאדם לא אכפת?

זה אחד מהמצבים שהאדם צריך לראות מה הוא עובר, ואיך הוא יוצא מזה, מה הוא מעדיף במקום האדישות.

תלמיד: הוא צריך לבחור בין להישאר תקוע באדישות לבין לפתח רגישות?

כן.

תלמיד: זה מקום של בחירה?

זו מין בחירה.

תלמיד: ואיך יוצאים מזה?

הוא בוחר במה שיותר קרוב לציבור, לחברים, בסופו של דבר לבורא, ורק לכיוון זה הוא רואה את ההתפתחות שלו.

תלמיד: ולמה הוא בוחר בזה?

מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא שהוא לא יכול להישאר במצב רגוע, הוא מחפש איך הוא יכול להיות יותר מעורב במצבים, וכך הוא מגיע להתקרב לבורא. אומנם לא נעים לו, אבל הוא מתגבר על אי הנעימות ומבקש מהבורא שייתן לו כוח להיות בגילוי השכינה.

שאלה: ממה שאני שומע לבינוני יש את הכוח להעביר את הרשעים לצדיקים?

כביכול, כן.

תלמיד: אז למה הבינוני הזה, שיש לו כבר את הכוח להצטער עם הציבור, להשתמש בכוח הבורא, להתפלל, צריך לצאת מהמצב הזה מהר ככל האפשר?

זו לא סוף ההתפתחות שלו, הוא בסך הכול מתחיל לתקן את הרע שבו.

תלמיד: בדיוק, הוא צריך להעביר כמה שיותר מהצד הזה לצד הזה.

כן.

תלמיד: כלומר אם נזדרז לצאת מהמצב הבינוני הזה, אז זה מה שיבטיח שכולם כבר יהיו בצד של הצדיקים?

בעיניו יכול להיות שהוא יראה את העולם כצדיקים.

תלמיד: למערכת עדיף להידחף ככל האפשר לצד ימין מאשר לדחוף את אלה שבצד שמאל?

כן.

אות קכ"ג

"ולכאורה אין לדברים הללו שום קשר, כי רוצה להביא ראיה מהכתוב, אשר האדם מחוייב להצטער עצמו עם הצבור. ואם כן, מה יש לנו להבדיל כאן ולחלק, בין מידת בינונים למידת רשעים?

ועוד: מהי הלשון שמדייק "מידת" בינונים, ו"מידת" רשעים, ולמה אינו אומר בינוניים ורשעים, ומידות למה לי?

ועוד: מאין משמע, שהכתוב מדבר בעון, שאינו מצטער עצמו עם הצבור?

ועוד, שאין אנו רואים שום עונש במידת רשעים, אלא, במ"ש: "הצדיק אבד, ואין איש שם על לב וכו'"? ואם הרשעים חטאו, צדיק מאי עבידתיה שיענש? ומאי איכפת להו לרשעים, אם הצדיק נאסף?"

אות קכ"ד

"אמנם תדע, שאלו המידות, של בינונים ושל רשעים וצדיק, שמזכירים בברייתא הזאת, אינם באנשים מיוחדים, אלא, ששלשתם נמצאים בכל אדם ואדם שבעולם. כי בכל אדם, יש להבחין ג' המידות הנ"ל.

כי בזמן הסתר פנים של האדם, דהיינו, עוד מטרם שזכה אפילו לתשובה מיראה, נבחן אז במידתם של רשעים.

ואח"כ, אם זוכה לתשובה מיראה, נבחן במידתם של בינונים, כנזכר לעיל.

ואחר כך, אם זוכה גם כן לתשובה מאהבה, בבחינה ד' שבה, דהיינו אהבה נצחית כנ"ל, נבחן לצדיק גמור.

ולפיכך, לא אמרו בינונים וצדיקים סתם, אלא מידת בינונים ומידת רשעים, כמבואר."

שאלה: ההגדרות לא לגמרי ברורות, וגם איך האדם עובר ממידה למידה. המידה הזאת של צדיק היא כל כך גבוהה, וגם בינוני, אנחנו מדברים כאילו שזו מידה שכל רגע אדם נכנס אליה, אבל מדובר שאדם לגמרי נכנס לרוחניות, המעברים האלו לא כל כך ברורים.

מילא שזה לא ברור, אבל לפי מה שאנחנו קוראים, מה אפשר כאן לשאול, מה היית רוצה לשאול?

תלמיד: לגבי כל ההתעקשות על המידות, אני רואה שקשה מאוד להבחין איפה האדם נמצא ביום יום. יש לנו כל הזמן אינטראקציה עם הסביבה שלנו, ולהיות כל הזמן בקשר עם הסביבה, בדאגה לסביבה, לציבור, זה גם דבר מאוד גבוה. רוב היום האדם עסוק בדברים הקטנים, במשימות הקטנות שלו, הוא בקושי מרים את הראש מעל המים, לולא החברים הוא היה שקוע בתוך הנהר השחור הזה. אז למעשה אתה כל היום בחזקת רשע ויש לך רגעי חסד שבהם אתה מתעלה וחושב על החברים, ואולי על העם, וגם המחשבות האלה הן מאוד מכוונות למה הרווח שלנו בזה, מה לטובתנו מכל מצב. אז לגבי החישוב הזה כלפי הבורא, כשאתה קורא זה ברור, אבל כשאתה יוצא מזה מהר מאוד זה נעלם. ויש הרבה סבל, זה לא שאין סבל, אנחנו רואים סבל בכל העולם, לא רק פה בארץ שיש לנו מלחמה, יש מצבים מטורפים בכל מיני מדינות.

כן.

תלמיד: ועדיין אפילו לא כואב לפעמים, אתה חי את היום יום שלך, אין לך גם ברירה, אתה חייב להמשיך. אולי מה שלא ברור כל כך זה איך באמת להרגיש את צער הציבור? כמו שהחברים שאלו, אם זה חבר קרוב בעשירייה או בקבוצה, בכלי העולמי, אני עוד מרגיש, מעבר לזה קשה מאוד להרגיש את הכאב הזה. איך להרגיש, איך מקובל מרגיש את הכאב הזה?

נכון, זה קשה.

שאלה: נראה שבעל הסולם מנסה לכוון אותנו לכך שכל הדרמה הזאת קורית באדם אחד, שיש בו רשעים, יש בו בינוניים וצדיק אחד, והאמצעי לעבור ממצב למצב הוא על ידי תשובה, סוגים שונים של תשובה. אדם יכול להעביר את עצמו מתפיסה של רשעים לתפיסה של בינונים, אם הוא יעשה תשובה מסוג אחד, תשובה מיראה, והוא יכול להעביר את נקודת המבט שלו לתפיסה של צדיק, אם הוא יעשה תשובה מאהבה, ולצדיק גמור אם זו אהבה מבחינה ד', אבל הכול קורה באדם אחד. ומה שמזיז לאדם את התפיסה ממצב למצב זה העניין הזה של תשובה, איזה סוג של תשובה הוא עושה. הוא כותב פה על תשובה שהאדם צריך לזכות, האדם יזכה בתשובה כזאת או יזכה בתשובה כזאת. האם זה בידי האדם לשבת על הכפתור הזה שבורר ולכוון את עצמו לתשובה כזאת או תשובה כזאת? האם האדם יכול בכלל לייצב לעצמו תפיסה מסוימת או לתפוס את המציאות ואת עצמו במציאות בצורה מסוימת? מה פרקטית צריך לעשות כדי להיות בעבודה כזאת שנקראת "תשובה"? זה קשור גם לעבודה בעשירייה, האם אנחנו יכולים להשפיע זה על זה?

נשמע עוד חברים.

תלמיד: בסופו של דבר נראה שכל זה מוביל אותנו רק לתפילה, לבקשה לאותו כוח עליון. אנחנו לא צריכים לעשות כלום רק לבקש ממנו שהוא יעשה את כל הפעולות האלה, ואז זה הופך למשהו קצת יותר פשוט. ההתכללות וכל הדברים האלו צריכים להביא אותנו רק לזעקה, לבקשה, שהוא יקרב אותנו אליו. שיראה לנו, שיסביר לנו, שיראה לנו, שיחליף לנו את הלב ואת המוח. נראה ש"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", זה הכיוון, זה הפתרון לכל השאלות כאן כרגע.

טוב, נמשיך.

קריין: אות קכ"ה.

אות קכ"ה

"עוד צריכים לזכור, שאי אפשר לזכות, לבחינה ד' של אהבה האמורה, אם לא שיזכה קודם, להשיג לבחינת גילוי פנים, העתיד לבא לכל העולם, שבזה כחו יפה להכריע גם את כל העולם לכף זכות, כדברי ר"א בר"ש הנ"ל.

וכבר נתבאר, שענין גילוי הפנים, מחוייב להפוך כל צער ועצבון, שבאו בעת הסתר פנים, ולעשותם לתענוגות נפלאים, עד כדי להצטער על מיעוט היסורים שסבל, כמו שנתבאר היטב לעיל ד"ה "ולפיכך", עש"ה.

ומכיון שכן, יש לשאול: אדם, כשהוא מכריע את עצמו לכף זכות, הוא ודאי זוכר, כל הצער והמכאובים, שהיו לו בשעת הסתרת הפנים. לכן יש מציאות, שכולם מתהפכים לו לתענוגות נפלאים, כאמור.

אך, כשהוא מכריע את כל העולם לכף זכות, מאין יודע את מידת הצער והמכאובים, שכל הבריות שבעולם סובלים, כדי שיבין אותם, איך הם מוכרעים לכף זכות, באותו האופן שביארנו באדם, בהכרעת עצמו לעיל ד"ה "ולפיכך"?

וכדי שלא תהיה כף הזכות של כל העולם חסרה, בעת שיהיה מוכשר להכריע אותם לכף זכות, אין לאדם שום תחבולה אחרת, אלא שיראה, להצטער עצמו תמיד בצרת הצבור ממש כמו שמצטער בצרותיו עצמו, כי אז, תהיה לו כף החובה של כל העולם מוכנה בקרבו, כמו כף החובה של עצמו, באופן, שאם יזכה להכריע את עצמו לכף זכות, יוכל גם כן להכריע את כל העולם לכף זכות, ויזכה לבחינת צדיק גמור."

מה הוא כותב לנו כאן? שכביכול האדם יכול להכריע את כל העולם לכף זכות.

שאלה: איך יתכן שעניין גילוי פנים מחייב גילוי צער ועצבון ולא עצם הגילוי עושה את זה? הוא כותב שהוא מחויב לגלות קודם צער אפילו לא רק של עצמו, אלא צער של כל הציבור. וזה עומד כנגד הגילוי, אחרת הוא לא יעריך את הגילוי, הוא לא ירגיש את זה מספיק. ולמה עצם הגילוי לא עושה את זה? את גדלות הבורא?

איך הגילוי יכול לעשות מה שהוא לא תיקן?

תלמיד: מה שהבורא פותח בפניו, את הגדלות שלו. למה זה לא מספיק? למה הא צריך כנגד זה את כל הצד ההפוך? הרי הבורא הוא גדול, הוא נפלא. למה הוא צריך להעמיד כנגד זה כזה צער בשביל האדם ירגיש משהו?

"כיתרון האור מתוך החושך". יתרון האור מתוך החושך אחרת הוא לא יכול לשקול מה שטוב לו, מה שרע לו, מה הוא מקבל מהבורא, מידת הייסורים, מידת הגלות, שום דבר. הוא צריך קנה מידה.

שאלה: "וכדי שלא תהיה כף הזכות של כל העולם חסרה, בעת שיהיה מוכשר להכריע אותם לכף זכות, אין לאדם שום תחבולה אחרת, אלא שיראה, להצטער עצמו תמיד בצרת הצבור ממש כמו שמצטער בצרותיו עצמו." אפשר להבין את זה שזה לא כשהוא יגיע כבר לדרגה של אהבה הוא צריך להתעסק בזה, אלא תמיד, בכל שלב שלו בדרך. או שזה לא נכון?

לא, בכל שלב שלו בדרך הוא לא מסוגל למדוד את הצער של הציבור.

תלמיד: אבל הוא צריך לעשות מאמץ, כי אמרת שבעצם ציבור זה לא עשירייה, זה ציבור באופן כללי. אדם נמצא בדרך, הוא עוד לא הגיע אפילו לתשובה מיראה, הוא צריך לעשות מאמץ להצטער בצער הציבור?

כן, הוא צריך לעשות מאמץ להצטער בצער הציבור.

תלמיד: זאת אומרת תמיד הוא צריך לקחת חלק הזה כי בלי זה אין לו תיקון בכלל, אפילו תיקון לתשובה מיראה הוא לא יגיע?

במה שנמצא הציבור הוא רוצה לקחת חלק.

שאלה: עד למדרגה הזאת אני מניח שהוא נכלל מהציבור לא מרצונו, זאת אומרת כמו שאנחנו עוד רחוקים מזה, אבל אנחנו מושפעים מכל דבר. אנחנו חתיכת רצון לקבל שמה משפיעים עליו הוא נספג בו והוא אחר כך הוא כאילו הופך לחלק ממנו.

כן.

תלמיד: אבל פה הוא כבר מגיע לאיזו מדרגה שהוא מצליח להצדיק את כל פעולות הבורא עליו, גם בהווה, גם בעבר, גם את הציבור כולו הוא כבר רואה פעולות הבורא על הציבור, ועכשיו הוא צריך להתכלל עוד בצער הציבור מתוך המקום הזה. זה נשמע די דומה למה שבעל הסולם אומר שהוא ביקש שיורידו אותו מדרגתו. כי אחרת ממדרגה כזאת גבוהה איך הוא עכשיו יכול להצטער עם איזה צער של מה? של גופים? מה זה בשבילו מהמקום הזה?

תלמיד: אז איך הוא יכול להתכלל עם ציבור שהוא נמצא כבר בהצדקה כזאת גבוהה של כל מה שקורה במציאות? אולי זה אפילו לא בשבילו?

מה אפשר כאן לענות?

תלמיד: להוסיף על הקושיה הזאת שאנחנו שמענו ממך הרבה פעמים, שהרב"ש היה פותח את הרדיו בזמן המלחמה ומתכלל ומרגיש את החיילים שם כאילו זה הבנים שלו.

כן.

תלמיד: ורק להוסיף על הדיסונס, על הקושי הזה.

זו תשובה בשבילך?

תלמיד: לא. זו לא תשובה. זו רק עוד שאלה, אבל בסדר. אולי תבוא תשובה.

שאלה: גם תוספת. להתכלל בצער הציבור זה להצדיק צער הציבור? הרי הוא בדרגת צדיק. הכול בא מהבורא.

כן.

תלמיד: אז הוא גם מצדיק את הצער הציבור?

הוא מצדיק את צער הציבור.

תלמיד: והציבור נכון שהוא סובל?

כן.

תלמיד: עוד הבחנה, כי הציבור לא מוכן לעבור תהליך תיקון. רק אלה שיש להם את היכולת לראות, להבחין וזה באמת. אני זוכר, שהייתה לי באמת הבחנה מאוד חדה, כשבמלחמת "לבנון השנייה", אנחנו יצאנו גם עם פעילות הסברה. חילקנו ספרים בחינם. אתה בטח זוכר. ואני הייתי אז במילואים. הבאתי תיק מלא ספרים. התחלתי לחלק בין החברים שבתוך הצוות. מיד אחרי שחילקתי ספרים, ניסיתי לשכנע, לתת נוצרה מחיצה.

לא רוצים לקבל אותי. עד כדי כך שהציבור לא מוכן. רק לפי מידת הסבל, וצרות איכשהו מתחברים. אתה מבין את ההבחנה הזאת? אנחנו מנסים לדחוף, לעשות ולהתחבר גם להתכלל בצער הציבור. אבל הציבור לא מוכן. גם תראה מה קורה בתל אביב.

עדיין הצרות לא מתקנות את הציבור. עדיין זה ככה.

תלמיד: נשאר רק להתפלל.

שאלה: איך חברים בכלי העולמי צריכים להתכלל נכון בצער הציבור? או של כל העולם, או הציבור בישראל?

אנחנו עדיין לא יכולים לדבר על זה, איך כל העמים מתחברים באיזה סדר לעם אחד, לעם של הבורא. זה עוד רחוק.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להתכלל בצער הציבור שהוא שלנו או שלא? או שאנחנו צריכים לעבוד בחיבור בעשירייה וזהו?

אנחנו צריכים להתכלל יחד בחברה הקטנה שלנו ולחפש באיזו צורה הכי נוחה לאנושות אנחנו יכולים לכלול, לשתול בהם את הערכים שלנו.

שאלה: בקשר למה ששאלו החברים קודם, סיפרת לנו שהרב"ש היה ממש עוצר את השיעור, ומקשיב דקה לחדשות, ושאלו אותו, "איך הרבי עוצר את השיעור?", אמרת לנו שהוא ענה על זה, "הבנים שלי נלחמים שם. איך אני יכול שלא לעצור?".

זה מביא אותי למחשבה שאולי מדובר על מידת האהבה. זאת אומרת, אמנם המקובל בגילוי פנים, וגם במדרגה מאוד גבוהה, מצד אחר, יש בו אהבה לאלה שכרגע נמצאים במצב מסוכן. אז זה שהוא במדרגה גבוהה לא מנתק אותו, אלא להפך עוד יותר קושר אותו אליהם. נראה לי שזה קצת עונה על השאלה.

כן.

שאלה: למה המקובלים לא מכוונים אותנו להתכלל בשמחת הציבור, למה צריך להתכלל דווקא בצער הציבור?

כי זה יותר קרוב לתיקונים. כדי שעל ידי חיבור בינינו נגלה את המצבים שאם נתקן אותם אז נזכה לתיקון הגדול.

תלמיד: אני שומע ממך שמה שנדרש מאתנו זה פעולת חיבור?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, הפועל היוצא של ההתכללות עם הצער זו פעולת החיבור שלנו?

כן.

תלמיד: אותו דבר יכול לבוא גם מצד השמחה, גם זה יכול לחבר אותנו. למה דווקא צער?

אתה צודק, אבל אתה רואה עד כמה אנחנו לא יכולים על ידי השמחה מהחיבור לתקן את עצמנו.

תלמיד: כשיש אירוע "ברוב עם הדרת מלך", ומרגישים התלהבות, התפעלות, שמחה, אני חושב שדווקא אז יותר קל להתחבר. ואז יש גם את הרשימות, את הטעם של החיבור, ואולי מתוך זה, אם אדם טועם את טעם החיבור מתוך שמחה, הוא יכול להבין יותר את המשמעות של החיבור, ולבוא להתכלל גם מהצד האחר של הצער.

גם זה נכון, אבל אני לא חושב שהאדם יכול להיות בגובה השמחה מתוך זה שפועלים עליו.

תלמיד: האם בכל זאת יש מצווה להתכלל גם בשמחת הציבור באותה מידה שמתכללים בצער, על אף שזה לא מוזכר בכתובים?

ודאי שכן.

שאלה: אמרו שמחה, אז חשבתי על שמחת תורה, ונזכרתי שאפילו לשמחת תורה יש הכנה, אנחנו עושים את ההושענות. אני מרגיש שאנחנו נכללים בדבר הזה שנקרא "החברה" ועושים את "ההושענא רבה", כי אנחנו בעצם מרגישים את הצער, ואז יש לנו שמחה. אני רואה שבעל הסולם מתאר פה תהליך שבו האדם נכלל יותר ויותר בגופו, הוא הולך להרגיש, ואם אתה לא יכול להרגיש את הצער, אתה גם לא יכול להרגיש את השמחה. יש פה תנאים מסוימים למילוי של הבורא.

כן, זה כנגד זה.

(סוף השיעור)