שיעור בוקר 06.09.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "עיבור"

כשאנחנו מתחילים את העבודה הרוחנית, אנחנו לא מרגישים קשר עם הבורא, לגמרי אין לנו שום רגש אליו. טענות לפעמים אנחנו תולים בו, תולים בנו. חכמת הקבלה מלמדת אותנו שהכול תלוי בו, שאין לאדם משהו משלו אלא כל מה שיש לו הוא מקבל מלמעלה. ואיך הוא משתתף במה שמקבל? על ידי תפילה, בקשה והודיה.

ולכן אנחנו צריכים כאן כמה שיותר מהר לפתח את החוש הפנימי הזה, איך כל הזמן להתקשר לאין עוד מלבדו, לטוב ומטיב, המסובב את הכול, עושה את הכל, בורא את הכול, ואנחנו יכולים, בגלל שהוא נותן לנו איזה שטח לפעול, להפעיל את עצמנו. אבל ההפעלה שלנו היא רק או בבקשה או בהודיה, בעצם בפנייה לבורא, וגם באותם המקומות, אותן התכונות, אותם היחסים שזה ניתן לנו.

כתוב, הלוואי שיתפלל כל היום, אבל מה זו תפילה? שנברר אותה. אבל איך שלא יהיה, אנחנו צריכים להתקדם למושג הזה "קשר עם הבורא", וכמו שאנחנו לומדים מחכמת הקבלה עצמה, מה שאנחנו מעלים למעלה זה מ"ן, מי נוקבין, רצון של המלכות שרוצה להתכלל, להתקשר, להתקדש בבינה, "נוקבין" זה מלכות, "מים" זה בינה, חסדים, ואת זה אנחנו מבקשים.

צריכים לשים לב במשך היום עד כמה, אולי כבר מתוך הרגל, וזה טוב, אולי מתוך זה שבאה לנו לפעמים כזאת מחשבה, זה נקרא שהיא באה מהבורא ודאי, אולי מהחברה, זה עוד יותר טוב, באה מחשבה שאני צריך לפנות לבורא, על ידי איזה סוג של מקרה, או שאני מקנא בחברים, או שאני מיואש מעצמי. יש הרבה סיבות, סיבות נעימות ולא נעימות לרצון לקבל שלי. בינתיים כך אני בודק אותן. ואם יש לי אפשרות אני בודק אותן כלפי הרצון להשפיע, עד כמה אני קרוב לזה, רחוק מזה. זאת אומרת, שאדם כמה שיותר ייכנס לחטט בעצמו, איפה הוא נמצא, מה מעיר אותו, מה מכוון אותו, לאן. רצוי שיבדוק בדיוק מה המניע שלו בדרך כלל.

קריין: קטע מס' 13, מתוך המאמר "הנרות הללו קודש הם", של רב"ש.

"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

(רב"ש - ב'. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

אנחנו צריכים להשתדל לתת הגדרה כמה שיותר מדויקת מה היא רוחניות, זו לא פנייה לבורא, זו לא פנייה לקבוצה, זה אפילו לא לדבר שאין עוד מלבדו, זה לא רוחניות, בזה מתעסקים הרבה אמונות, דתות, שיטות. רוחניות זו השפעה למעלה מכוח הקבלה, אמונה למעלה מהדעת. שמה שמניע אותי באיזו פנייה, באיזו פעולה, באיזו מחשבה, זה שאני רוצה להיות מופעל על ידי החיסרון של הזולת, ולא על ידי החיסרון שלי. ואני מחפש את החיסרון של הזולת, שהוא יהיה העיקרי. וככל שחיסרון הזולת הזה יותר מרכזי בכל הבריאה, אז יוצא שהוא חשוב.

לכן מכל הבירורים שאנחנו עושים, צריכים יותר ויותר להתקרב לבירור המרכזי, איפה החיסרון המרכזי של כל הבריאה ועד כמה הוא מדבר בי. זה נקרא שאנחנו מתקרבים למ"ן בצורה איכותית. וברוחניות כמו שלומדים, העיקר זו האיכות ולא הכמות. אנחנו לומדים מבעל הסולם, מהרב קוק, מכל המקובלים האלה, מרב"ש ודאי, שהעיקר הוא החיסרון של אותה נקודה שבלב שמדברת בכל אחד שנקרא "ישר א-ל", ואת החיסרון הזה אנחנו צריכים לראות כמרכזי. והחיסרון הזה שאנחנו מאתרים מתבטא בחיבור, חיסרון לחיבור. ועד כמה שנעורר את החיסרון הזה, עד כמה שאנחנו בעצמנו מתעוררים מתוך החיסרון הזה וגורמים לבני אדם לדעת, להבין, לממש את הרצון לחיבור כדי לגלות בחיבור את כוח ההשפעה ההדדי שנקרא בורא, אז החיסרון שלנו, המ"ן שלנו יהיה יותר ויותר אמיתי. כי מ"ן חייב לעלות מהכלי השבור, יחסית, לבינה, לכוח השפעה, בקשה לחיבור.

זה יכול להיות מעשירייה, זה יכול להיות מהרבה עשיריות, זה יכול להיות ממה שנקרא עם ישראל, זה יכול להיות אפילו מכל האנושות שמצטרפת לקבוצה הזאת שנקראת "ישר א-ל", אבל זה נקרא מ"ן. ועד כמה שנאתר אותו יותר, נרגיש בו צורך, נלך בדרך "אחישנה", לפני שהתפתחות הבריאה מעוררת אותו בצורת "בעתו".

קריין: שוב קטע מס' 13.

"העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה', שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף. כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה', שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה', שיראה גדלות ה', ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה' יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת."

(רב"ש - ב'. מאמר 12 "הנרות הללו קדש הם" 1991)

סדנה

אילו תנאים צריכים להיות בתפילה, כדי שהיא תהפוך להיות משהו שמשפיע על הכוח העליון ושאנחנו נקבל מזה תגובה?

לספור ממש את תנאי התפילה.

*

במשך היום אנחנו צריכים לעשות רשימה, איזה תנאים הכרחיים לנו לתפילה כדי שנקבל עליה תגובה. מה צריכה לכלול תפילה, לא רק במה שאנחנו פונים, אלא איך, ממה, באיזו צורה וכן הלאה, כדי שבטוח נקבל עליה תגובה. לא חשוב כמה סעיפים, נקודות, יהיו שם חמש, עשר, עשרים.

קריין: קטע מס' 14, מתוך מאמר "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה", של רב"ש.

"איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת "שכינתא בעפרא". איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה, אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך. לכן על זה הוא מבקש מה', לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה', שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה' לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר."

(רב"ש - ב'. מאמר 40 "מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה" 1990)

האם אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו באיזה מצב אנחנו נמצאים כדי לפנות לבורא, או בלי בדיקה, פשוט לפנות, לבקש שמחה, לבקש כוחות, זאת אומרת בלי שאני מחטט בתוכי מי אני, מה אני, מאיפה החסרונות, כמה שאני מחובר עם אחרים או לא, איפה יש כאן עוד להוסיף משהו, או שאני פונה בצורה ישירה? מה יותר כדאי? מה צריכים לעשות?

אני צריך לבדוק את עצמי, כלפי חברה, כלפי עצמי, החיסרון שלי, הרצון, התקוות שלי וכן הלאה, להוציא אותם החוצה, לסדר, או שפשוט לבקש חיבור, דבקות?

אלו דברים פרקטיים שאנחנו מדברים עליהם היום והם מאוד חשובים.

*

כתוב, "הרוצה לחיות ימית את עצמו". מה זה נקרא להמית את עצמו? אבל כמה שיותר לתאר את המצב, ומה אז? להחיות את עצמו, "הרוצה לחיות". שני הדברים האלה, כמה הם קשורים זה לזה, כמה הם קובעים זה את זה, "הרוצה לחיות ימית את עצמו"?

*

איך אני מרגיש שתשעה חברים עוזרים לי לנטרל את עצמי, כ"חבר'ה קדישא", ושאני משתדל לעלות מהמלכות שלי ומעצמי ולהתכלל בהם ושם לחיות? זה נקרא "הרוצה לחיות, ימית את עצמו". שהחיים הם חיים בט' ראשונות, בחברים, ואם אני רוצה אז אני ממית את עצמי.

איך אני עושה את המעבר הזה? מתפלל עליו, משתוקק אליו, בונה לפניי את הצורה הזאת כרצויה.

*

קריין: קטע מספר 15 מתוך "מהו מבול מים, בעבודה", של רב"ש.

"צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו. אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה. כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו. לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאין כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע."

(רב"ש - ב'. מאמר 4 "מהו מבול מים, בעבודה" 1989)

אנחנו שוב חוזרים לעניין התפילה. מה אני צריך במצב הרגיל הנוכחי שלי, לבקש מהבורא, מה לסדר בי כדי שאני בסופו של דבר אגיע לבקשה אחת, לדבקות בנקודה? מהמצב שאני נמצא עכשיו, איך אני מנקה את עצמי מזה ומזה ומזה, עד שנשארת לי רק נקודה אחת שאותה אני מבקש מהבורא, שייתן לי דבקות בו? הנקודה הזאת זה נקרא להדבק לבורא ללא שום תנאים.

ממה אני צריך להפטר, ולבקש ודאי שהבורא יעזור לי, כדי להגיע רק לרצון אחד, להידבק לבורא ללא שום תנאים, בצורת נקודה? זה נקרא ש"נכנסים לעיבור".

*

איך יחד עם זה שאנחנו רוצים להתבטל בלי שום תנאים, להפעיל לעזרתנו קנאה? איך דווקא בעזרת הקנאה אנחנו מתקדמים לבטל את עצמנו?

*

איך אני מחפש בכל החברים עד כמה שהם יכולים לבטל את עצמם ולהתבטל לבורא ללא שום תנאים, איך אני מזהה את זה בהם ומקנא בזה? איך אני מזהה ביטול חברים כלפי הבורא ומקנא בזה? איך אני מתעלה מעל מה שאני לא רואה, כדי לראות? כי אני כולי עיוור לדברים כאלה. איך אני מגלה שאני נמצא בקבוצה שלמה הנמצאת בגמר התיקון ורק אני משום מה ממש זכיתי ליפול לשם, וזו האמת?

*

איך אנחנו עוברים מהמצב שאנחנו רואים חברים שכבר באמת יותר גדולים, אפילו מאוד גדולים ובמקום לאכול את עצמנו, שמחים בזה שאנחנו ביניהם ואז יכולים להתכלל בהם כעובר? איך במקום לאכול את עצמנו מזה שרואים חברים גדולים ואני נבזה כזה, איך ההיפך, אני שמח שיש לי חברה כזאת ונכלל בהם ממש כנקודה, טיפת זרע, בתוך הרחם?

*

מה יותר כדאי? לבקש מהבורא שיעזור לי להתמודד עם היצר הרע שלי או לבקש ממנו, שיעזור לי להתכלל בחברים ולהיטמע שם. מה יותר כדאי?

*

איך אני מחליט על מה אני מבקש? מה קובע שאני מחליט, או להפטר מהרצון לקבל שלי, מיצר הרע, או להדבק לחברה? נניח שאנחנו קובעים את זה לפי רצון ה' או לפי השמחה או לפי עד כמה שיכולים להודות לבורא יותר, או על זה או על זה. איך קובעים? יש הרבה אבחנות, איזה אבחן קובע מה אני מחליט? דברו כמה שיותר בלי להפסיק לדבר.

*

קריין: קטע מספר 16, מתוך מאמר "עיבור ב'" של רב"ש.

"עיבור א' נעשה על ידי עליון, בדומה לאדם שמקבל איזו התעוררות מלמעלה. עיבור ב' היינו, אחר כך התחתון צריך מכח התעוררות שקיבל, לעבוד מעצמו, היינו הוא צריך להוסיף, על ידי התעוררות שקיבל מעליון, ולעבוד על ידי יגיעתו," זה עדיין לא בשבילנו זה עיבור ב', זה לגדלות, זה כשיש גלגלתא ועיניים והוא הולך לאח"פ. שיש לו כבר גלגלתא ועיניים ומאח"פ יש לו רק רשימות, זה נקרא "עיבור ב'" אבל בעצם זה גדלות.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-06_lesson_ibur_n1_p1_HZBI2jVs