שיעור בוקר 08.08.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "חורבן כהזדמנות לתיקון".

תת כותרת: צער השכינה, קטע מס' 33.

"צער השכינה היא בזה שהיא צריכה להסתיר את הטוב והעונג שהיא רוצה להשפיע להנשמות, ואינה יכולה, מסיבת שזה יהיה לרעתם. כי ע"י השפע שהיא תשפיע להם בזמן שהם נמצאים בכלים דקבלה עצמית, הם יהיו יותר מרוחקים מהקדושה, היות שהשפע תלך להקליפות. נמצא, מה נקרא צער אצל העליון, זה שלא יכול להשפיע לתחתונים, וזה נקרא, צער השכינה.

לכן אנו מתפללים לה', שיתן לנו את הכח להתגבר על כלים דקבלה לעצמו, ונוכל לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. ואז השכינה תוכל להראות את היקר והתפארת שבה, בזה שתהיה יכולת לקבל את מה שהיא רוצה להשפיע. ויש כלל, "יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק". אלא הכל תלוי בהמקבלים."

(הרב"ש. מאמר 19 "מהו כסף, זהב, ישראל, שאר עמים, בעבודה" 1988)

שאלה: באיזו נקודה נפתח צער השכינה בעבודה שלנו? מתי אפשר להתחיל להרגיש את זה?

תחשוב על זה ותראה כמה זה נכון, כמה כולנו צריכים להיות מחוברים ומכוונים למלא את השכינה ובעצם אנחנו עושים הפוך.

תלמיד: בדרך כלל העבודה שלנו חיובית, אנחנו רוצים להשפיע נחת רוח לבורא, אנחנו רוצים שבחיבור בינינו יהיה מקום לבורא כדי להשפיע לו נחת רוח על ידי כך שהוא יוכל להתגלות בינינו. איך אפשר לעורר את זה שאנחנו לא עושים מספיק?

אנחנו לא רוצים למלא את השכינה. השכינה אלו כל הכלים שלנו שנמצאים בשבירה ואנחנו צריכים לבקש על התיקון שלהם ואחר כך על המילוי שלהם. כל הפער הזה, בין המצב הנוכחי למצב המתוקן, נקרא צער השכינה.

תלמיד: יש הרבה קטעים בתהילים שעוסקים בצער על החורבן ושבירת הלב, אפשר לחבר את זה לצער השכינה ולקרוא את זה?

אפשר לקרוא את זה, ודאי שצער מהחורבן כולל את כל הצרות.

תלמיד: איך הקריאה הזו תהיה קריאה להשפעה בצורה נכונה?

אם אתה מבקש על תיקון השכינה, איזה קשר יש בין זה לבין מה שתבקש עבור משהו חומרי?

שאלה: אפשר לומר שכל העבודה שלנו היא להיות בבקשה לתיקון השכינה?

כן.

תלמיד: במהלך השיעור אנחנו נמצאים בבקשה כזו, יש סביבה, יש התעוררות מלמעלה, אבל במהלך היום קשה מאוד לחדש מחשבות כאלה. עד כמה אנחנו צריכים להגדיר את זה בינינו כמשימה וליצור נקודות במהלך היום שבהן נחדש מאמץ משותף כזה?

תחשבו.

תלמיד: זה אפשרי?

כן. צריכים איזו התעוררות, זה יכול להיות מכל דבר.

תלמיד: זה יכול להיות על ידי מאמץ פרטי של חבר להתחבר עם העשירייה, או שזה חייב להיות בקשר משותף?

כן, גם זה וגם זה.

שאלה: למה הבורא מעורר את עם ישראל דרך ייסורים ולחצים, ולא מבפנים, מתוך הלב?

איך? לחמם את הלב שירצו להגיע לגמר התיקון?

תלמיד: כשהוא עורר אותי, הרגשתי שהוא עורר אותי בצורה איכותית, לא עברתי ייסורים. אז למה לא יכול לעשות את זה לכלל ישראל?

הוא לא יכול כי אנחנו צריכים בהתקשרות בינינו לעורר כל אחד ואחד שיתעורר לקשר כללי של כולם.

תלמיד: מה ההבדל בין זה שהבורא מעורר לבין זה שאנחנו מעוררים את העם בתפילה או בכוונה?

ההבדל ישנו, או מלמעלה או מלמטה. זה הבדל גדול.

תלמיד: אם אנחנו עושים את זה מלמטה אז האור מאיר בתוך הלב של האנשים?

לא, אנחנו מעוררים חיסרון, והבורא עושה את זה עם האור.

תלמיד: כשאנחנו מתפללים על הכלל, אנחנו מעבירים להם חיסרון, מבקשים עבורם חיסרון?

כן.

קריין: קטע 34.

"האדם צריך להצטער על צער השכינה, כנ"ל, שיש צער להבורא כביכול, בזה שהוא לא יכול להשפיע טוב ועונג להנבראים, כנ"ל במשל המדרש, שאומר, שזה דומה למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים.

ולהבין את משל המדרש יכול לומר משל, שזה דומה לאדם, שעשה חתונה לבנו, והזמין באיזה אולם חמש מאות מנות, ואף אחד לא בא מאיזו סיבה שהיא. ובקושי קיבץ מנין להחופה. איזה צער האדם מרגיש, בזה שיש לו חמש מאות מנות עבור הקהל, והקהל לא בא. ועל סיבה זו צריך האדם לעבוד, לזכות לעשות נחת רוח להבורא, בזה שהוא מקבל ממנו טוב ועונג. והאדם שהגיע לדרגה זו, הוא האדם המאושר בעולם."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

אבל לא שהוא מקבל טוב ועונג כתשלום, אלא הוא היה עושה גם בלי טוב ועונג.

קריין: קטע 35.

"בזמן שהאדם מתחיל עבודתו, להיות בחינת צדיק, היינו שלא לקבל שום שכר לעצמו, ולעבוד הכל רק בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הגוף לא מסכים, ונותן לו הפרעות. וכל, מה שהוא יכול לעשות, שיפריע לו מעבודתו, הוא עושה. ואז אדם הזה הוא תמיד בצער, ואין לו שלוה מהמצב שבו הוא נמצא. כי רואה, שעוד לא הגיע להיות משפיע לה', אלא כל מעשיו שהוא עושה, אין לו עוד היכולת לכוון אותם בעמ"נ להשפיע.

ועל זה הוא תמיד בצער, מטעם "צער השכינה", הנקרא "שכינתא בגלותא", שכואב לו, מדוע על אהבה עצמית יש לו כוח לעבוד, ובמקום שהוא רואה, שלא יהיה שום דבר עבור הרצון לקבל שלו, הוא מתרשל בעבודה."

(הרב"ש. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

שאלה: יוצא מהקטע שכדאי לאדם להיות תמיד בצער שאין לו כוח לעבוד אם לא מורגש איזה שכר ברצון לקבל.

צריך לעבוד מכל מצב, אפילו ממצב של צער.

תלמיד: כן, אבל רב"ש מדגיש כאן שהוא בצער מזה שאין לו כוח, שהוא מתרשל בעבודה. אז זה מצב כדאי, לתפוס את עצמי, להיות בצער?

ודאי שלא. אם הוא בצער אז למה זה כדאי?

תלמיד: ההמשך זו בקשה מהבורא שייתן כוח.

בסדר, הוא יכול להגיע לבקשות ולעליות בלי להיכנס לבור.

תלמיד: איך העשירייה יכולה להתמודד עם מצבים של התרשלות בעבודה?

רק על ידי החיבור בין כולם. שבאים ומגדירים לעצמנו מה צריכים לעשות ומחייבים את כולם לקבל הבחנות נכונות, שלא יהיה משהו מחוץ לחיבור.

תלמיד: איך מחייבים? יש לנו דף שלם של חוקים שקבענו לעצמנו, אבל אנחנו רואים שלא ממש מצליחים לקיים הכול.

מישהו הצליח בעשירייה שלו? איזו עשירייה נקראת אצלנו מוצלחת?

אף אחד לא קם? אין עשירייה שיכולה להגיד שאנחנו כן משתדלים יום יום להתרומם עוד יותר ועוד יותר?

תלמיד: במשהו אני מרגיש את זה, אני גם רואה שאם חבר מצער את החברים הוא תמיד מוצא דרך להביא משהו שקשור לרוממות ה' ולא למקום השפל שבו הוא מצא את עצמו. אז במשהו כן, אם הייתי צריך לומר לאן נוטה הכף, זו הנטייה, לחיוב.

טוב. אין לי מה לומר, אני שמח.

קריין: קטע 36.

"בזמן שהאדם מצטער על מה שהוא מרוחק מה', היינו שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל רק לתועלת עצמו, כדוגמת בעלי חי, שזה לא מתאים לבחינת "אדם", הוא צריך לכוון את היסורים, שהם לא בשביל שהוא רוצה להיות אדם, שזה הוא היסורים שלו, אלא על צער השכינה.

והוא נותן על זה משל. לאדם שיש לו כאב באיזה אבר פרטי, והכאב מורגש בעקר בלב ומוח, שהוא כללות האדם. כמו כן האדם פרטי הוא חלק מהשכינה, הנקראת "כנסת ישראל". ועיקר הכאב הוא אצלה. ועל זה יש להצטער. וזה נקרא "יסורים בעבודה"."

(הרב"ש. מאמר 27 "מהו ענין יסורים בעבודה" 1989)

מה שחסר לכלל.

שאלה: מכל הקטעים האלה, להצטער בצער השכינה זה דבר מאוד גבוה שרוצים וצריכים להגיע אליו, ואני שם לב כמה קשה להגיע לצער כזה בתוכי. כנראה שיש הרבה תחבולות, מהי העצה הכי טובה לאדם כדי להגיע לצער כזה ולא להתעצל?

להתעמק בזה, לחשוב על זה כל הזמן, מכל הצדדים, מתי זה, במה זה תלוי, בכמה, במי במיוחד וכן הלאה. לחקור את המצב, ומכך המצב יהיה לך יותר ברור, יותר גדול, יותר מורכב, ואז תוכל לגשת אליו.

תלמיד: בקטע הקודם היה רשום שמוצא כוחות וטעם בעבודה עבור עצמו, ולא מוצא כוח וטעם להתייגע עבור השפעה. גם זה מצב שמורגש יותר ויותר אבל לא מורגש כנגד זה מספיק צער שזה כך.

על זה צריכים לבקש לחוד. שאתה רוצה לגלות את מקום הצער והוא לא כל כך מובן לך, לא ממש מורגש כמצער אותך. אז אתה צריך לבקש.

תלמיד: האגו דוחה בכל צורה התקרבות לכזה צער.

כן.

תלמיד: איזו תחבולה עושים כדי שיהיה רצון אפילו לבקש כזה דבר?

אולי יחד. אבל חוץ מזה, אין. יחד.

שאלה: רב"ש אומר כאן שהאדם "צריך לכוון את היסורים, שהם לא בשביל שהוא רוצה להיות אדם, שזה הוא היסורים שלו, אלא על צער השכינה." למה לא להצטער שהוא רוצה להיות אדם? אנחנו לומדים שצריך להיות אדם.

כן, אבל הוא אומר שלא זו הסיבה הראשונה שבגללה הוא פונה לבורא.

תלמיד: במאמר הראשון של רב"ש הוא כותב "אנחנו נתכנסנו כאן לעלות במדרגות האדם". אז למה לא לבקש על זה, למה לא להצטער על זה?

אתה לא יכול, כי יש לך שניים שנמצאים כאן בצער, צער האדם וצער השכינה. מי יותר חשוב?

תלמיד: יותר חשוב אולי צער השכינה אבל הצער שאני מרגיש זה הצער שלי.

אז מה?

תלמיד: איך אני יכול להצטער על צער שאני לא מרגיש? מה זה בכלל "לכוון את הייסורים"? כואבת לי הרגל, ועכשיו אומרים לי, "יותר טוב אם יכאב לך הראש", אבל כואבת לי הרגל.

נשתדל להגיע לכך שזה יהיה מובן. בינתיים האור לא מאיר בצורה כזאת.

קריין: קטע 36.

"בזמן שהאדם מצטער על מה שהוא מרוחק מה', היינו שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל רק לתועלת עצמו, כדוגמת בעלי חי, שזה לא מתאים לבחינת "אדם", הוא צריך לכוון את היסורים, שהם לא בשביל שהוא רוצה להיות אדם, שזה הוא היסורים שלו, אלא על צער השכינה.

והוא נותן על זה משל. לאדם שיש לו כאב באיזה אבר פרטי, והכאב מורגש בעקר בלב ומוח, שהוא כללות האדם. כמו כן האדם פרטי הוא חלק מהשכינה, הנקראת "כנסת ישראל". ועיקר הכאב הוא אצלה. ועל זה יש להצטער. וזה נקרא "יסורים בעבודה"."

(הרב"ש. מאמר 27 "מהו ענין יסורים בעבודה" 1989)

שאלה: מה זה "לכוון לצער השכינה"?

שהאדם רוצה להרגיש את צער השכינה ולהשתדל לתקן אותה.

תלמיד: אני מבין שאדם מתייסר מזה שהוא פוגע במערכת, שהוא לא נותן לאור להמשיך, שכל השתלשלות האור לא עוברת.

נגיד, כן.

תלמיד: מה הוא יכול לעשות עם הצער הזה?

הוא צריך לראות במה הוא יכול לתקן את המערכת כך שהאור יאיר בשכינה כמו לפני הצמצום.

תלמיד: חוץ מלפנות שוב לבורא הוא יכול לעשות משהו?

לא. להתכלל עם השכינה, לבדוק את כל הכלים, לראות כמה אפשר להתקרב אליה, אבל בסופו של דבר לפנות לבורא.

תלמיד: כשהוא מכוָון לצער השכינה זה אומר שבכל הלב שלו הוא פונה ומשתוקק ואין לו שום דבר אחר שמפריע?

כן. ברצון ובהרגשה, במוח ובלב.

שאלה: כשאני פונה לבורא ומבקש עזרה לראות את החברים גדולים, שיחבר בינינו, אז אני מרגיש שהתשובה של הבורא היא כל הזמן, תשתנה אתה ותראה את הכול טוב. כל הזמן אתה מצפה לעזרה והתשובה היא יותר ויותר לוחצת, תתחיל להשתנות, תתחיל להשתנות. הבורא לוחץ ולוחץ בכל מיני דברים, ואתה לא יודע איפה העזרה. זה לא פשוט, כי אתה כל הזמן צריך להשתנות, וזה כאילו חונק אותך מכל הכיוונים. איך עושים את זה? מאיפה מקבלים את הכוח לזה?

מדבקות בבורא. פונים אליו ודורשים ממנו, מבקשים, מתחננים, כל צורות הפנייה לבורא, כדי שיעזור לנו לעלות מהיצר רע שלנו, מהרע שלנו, ואז מתחילים לעלות.

תלמיד: אבל אני מרגיש שהוא לוחץ, אי אפשר לנשום אפילו.

כדי שאתה תבקש. מה הוא יכול לעשות?

תלמיד: אני מבקש. אבל כל הזמן יש דרישה - תשתנה, וזה לא בכוחות שלך, זה לא בך, אני כבר לא יודע איך להסביר את זה.

אני מבין אותך אבל אין מה לעשות, אתה חייב להמשיך דווקא בזה.

שאלה: מה זה להגיע לייסורים בעבודה?

להגיע לייסורים בעבודה זה שאתה מגיע לשבת עם החברים ואתם לומדים יחד איזה מאמר של בעל הסולם או רב"ש, ואתה רואה שהראש שלך לא עם כולם. זה כבר ייסורים.

תלמיד: הראש שלי לא עם כולם, זאת אומרת שאני בתוך עצמי עדיין, ברצון לקבל עבור עצמי.

מחוץ לקשר עם הבורא.

תלמיד: אני עושה מאמץ להתחבר עם החברים, להרגיש את החברים ולא מצליח. איך מזה אני מגיע למצב שאני מרגיש את צער השכינה, צער של כנסת ישראל? איך מתוך זה שאני לא מצליח להתחבר, ולא מרגיש את הצער של כל החברים, אני מגיע לצער של כנסת ישראל?

רק על ידי התיאור שלך. תדמיין מה יש כאן במציאות, איזה כלי יש כנגד הבורא - כל האנושות, כולל כל הדורות, כל הנבראים, ואתה צריך לגרום לזה שהנשמות האלו יקבלו תיקון ויעלו, בעזרת ה' ודאי, לתכלית הבריאה.

תלמיד: אני מרגיש לפעמים שהבורא ממש משחק איתנו בכוחות האלה. מה זה משחק? הוא נותן לנו להרגיש שהקשר הזה בינינו מגיע כל פעם ממקום אחר. זאת אומרת, אני מצייר לעצמי תמונה, מה הבורא היה רוצה בכל רגע ורגע שיהיה בשולחן בעשירייה. מה הוא היה רוצה שיהיה אצל כולם בין כל העשיריות. מה הוא היה רוצה שיהיה בכל העולם, בעם שלנו. וההרגשה היא אחרי כל המאמצים והתפילות שזה לא מספיק. אתה מרגיש שתמיד יש עוד משהו שלא עשית מספיק, יש עוד מה לעשות. מהו החיסרון הזה שהוא מביא לנו כל פעם, שזה לא מספיק, ואתה רוצה עוד ועוד לעשות?

כדי שלא תפסיק להתפלל, לא תפסיק לבקש.

תלמיד: אני לא צריך להפסיק לבקש על שום מצב שאנחנו מרגישים בינינו, מקבלים בינינו בכל רגע?

כן.

קריין: קטע 37.

"בזמן שהאדם מצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה. כלומר, שהוא גורם צער השכינה.

והאדם צריך לצייר לעצמו, כדוגמת שיש לאדם כאב באיזה אבר קטן שהוא, מכל מקום הכאב מורגש בעיקר במוח ולב, שהלב והמוח הם כללות האדם. ובטח שאין ערך דמיון הרגשת אבר פרטי, בערך כללות קומת האדם, ששם מורגש בעיקר הכאב. כמו כן הכאב שהאדם מרגיש מזה שהוא מרוחק מה'." 

(בעל הסולם. "שמעתי". א'. "אין עוד מלבדו")

 

שאלה: איך אפשר בכלל לדמיין מצב כזה שאנחנו מצערים את הבורא, כמו שכתוב בקטעים פה?

אם הוא מצפה מאתנו למשהו ואנחנו לא עושים את זה, אז מתוך זה שאנחנו לא מבצעים את רצונו הוא נמצא בצער.

תלמיד: נכון. אבל אם אנחנו מסתכלים על התמונה השלמה אז הוא כביכול הטביע בנו איזושהי תוכנה.

כל זה דיבורים.

תלמיד: למה?

כי יש תנאים, ואם לפי התנאים אתה לא מבצע, אז לבורא יש מזה צער.

תלמיד: זאת אומרת, החשבון הרחב הוא כאילו התחמקות? להגיד, "הוא עשה אותי ברצון לקבל, אני כזה, מה לעשות", זה כאילו להסיר מעצמי את האחריות של מה שאני באמת צריך לעשות?

כן.

שאלה: בעל הסולם מסביר יפה שאם יש לי איזה איבר שכואב, אז הרגשת הכאב מורגשת בלב ובמוח. איפה קיים בפועל הכאב שמורגש בלב ובמוח מהריחוק מה'?

גם כן בלב ובמוח.

תלמיד: זה מורגש בלב ובמוח, אבל הוא מגיע ממקום אחר.

מאיפה הוא מגיע? כנראה שמהבורא.

תלמיד: איזו פעולה אנחנו יכולים לעשות כדי שנשים לב שהכאב הזה קיים, או שנגביר את הכאב כדי שייווצר הקשר היותר חזק?

רק על ידי זה שאנחנו נלמד, שנבין מה הקשרים לזה, מה המצבים לפני זה וכן הלאה.

תלמיד: מה זאת אומרת?

ככל שאדם חושב על משהו, כך הדבר הזה נעשה לו יותר ברור, יותר מוכר, יותר גדול, יותר מבורר.

שאלה: הבורא עכשיו עושה פעולות מאוד חזקות בעם ישראל כדי לעורר אותו.

כן.

תלמיד: לא היה אף פעם מצב עד כדי כך. מה אנחנו יכולים לעשות באמת כדי לעזור לו לעורר את העם?

אנחנו יכולים להתרומם ברצינות לקראת הדבר הזה.

תלמיד: אני מרגיש כאילו שאנחנו מסתכלים מהצד. אני סופג דרך הרשתות החברתיות כול מה שקורה בעם שלנו, אבל אני מרגיש מנותק. לא מספיק נמצא עם האנשים.

האם אנחנו יכולים פעם בשבוע לעשות פעולה של התנדבות, משהו לא בשביל הפצה, אלא כדי לספוג את מה שקורה בעם ישראל ודרך זה להעלות תפילה על חיסרון אמיתי? כי אני מרגיש שאנחנו סגורים בתוך בועה.

זה נכון שאנחנו בתוך הבועה, אבל אני חושב שזה לא מפריע לנו.

תלמיד: זה לא יכול להוסיף, לעזור לנו?

לא.

שאלה: אז מה מפריע לנו?

מה מפריע לנו? הגאווה שלנו. אנחנו לא מגלים את הלב להתכלל עם כל הצער, עם כל הפחד, עם הרעדה שיש בתוך העם - זה מפריע לנו.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להשיג את זה מתוך העבודה כאן בינינו?

לפנות לבורא. לפנות לבורא ושהוא יעשה את זה.

תלמיד: האם אין לנו צורך להגיע למצב שאנחנו מתכללים עם העם?

במה?

תלמיד: אנחנו לא נמצאים שם.

לא.

תלמיד: כל הפעולה שלנו היא פה בבועה הזאת, כל הזמן בתוך החברה.

אנחנו צריכים להישאר כמו שאנחנו וכמעט ואין צורך לצאת אל העם, כי אז העם יבלע אותך, כמו בים.

לא תראה את הקבוצות, עשיריות, שום דבר. אלא רק בזה שאנחנו מתחברים ומסוגלים להיות "כאיש אחד", פחות או יותר, כמערכת אחת, על ידי זה אנחנו יכולים להשפיע. צריכים להשתדל לשמור על הקשר הנכון בינינו בכל המצבים שיבואו אלינו.

קריין: 38.

"היות שהאדם נולד בכלי של קבלה עצמית, ואיך אפשר לשנות את הטבע, ולומר שהוא לא דואג עבור עצמו לשום דבר, רק מה כואב לאדם, שהוא מצטער, זהו רק צער השכינה, שפירושו כנ"ל, מה שיש כביכול צער למעלה, בזה שאינו יכול למלאות רצונו.

כלומר, היות שרצונו יתברך הוא להטיב, ואינו יכול להוציא הטבה זו לפועל, כי אין להנבראים כלים מוכשרים שיוכלו לקבלו, והיות שע"י קיום תו"מ יהיה מסוגל לעשות כלים מוכשרים, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", זוהי הסיבה שהוא עובד בכל כוחו לקיים תו"מ, שע"י הקיום של תו"מ הוא יצא מאהבה עצמית ויזכה לכלים דהשפעה. ואז יהיה ביכולתו לעשות נחת רוח ליוצר, שהוא מקבל ממנו את הטוב והעונג."

(הרב"ש. מאמר 5 "מהו בעבודה, ישראל שגלו - שכינה עמהם" 1988)

שאלה: אדם מגלה שכל מה שהוא עושה זה לתועלת עצמו. וזה צריך להביא אותו לצער השכינה.

כן.

שאלה: בפער בין שאני מקבל, נמצא בפירוד לבין המעבר לא על חשבון עצמי, יש צער שאני לא מצליח למלא את החסרונות שלי האגואיסטים. איך עושים את המעבר הזה?

אני לא רואה בזה כל כך אבן מכשול כמו שאתה מתאר. נגיד שאתם מדברים בעשירייה שיש לפניכם משהו ואתם רוצים להתגבר עליו, ואתם רוצים להתחבר כנגד ההפרעה הזאת כדי למחוק אותה, לבטל אותה. האם אתם מרגישים שזה אפשרי או לא?

תלמיד: ברור שאפשר. הרגעים של השיעור, הרגעים של הפגישות בין החברים זה עולם אחר לגמרי. אנחנו לא מדברים על מה שקורה בזמן בשיעור, אלא על הזמן שבו האדם כביכול לא נמצא בעטיפה הזאת, כשאין לו את הכוח של העשירייה, איך שם מתקרבים?

אם אין לו כוח של הסביבה, אם הוא לא נמצא בתוך הסביבה, איך הוא יכול להתקרב?

תלמיד: זו בדיוק השאלה, כי הרגעים בהם אנחנו עטופים בסביבה כרגע, הם פחותים מהרגעים שאנחנו כביכול ברשות אחרת. איך מתקרבים לזה שהאדם יהיה עטוף כל הזמן בכוח הסביבה?

כן, זאת הבעיה. נכון, כשנגיע לזה הכול ייפתר. יש לך פתרון?

שאלה: בדרגתנו איפה אנחנו מוצאים את צער השכינה?

מוצאים את צער השכינה?

תלמיד: כן, בדרגה שלנו עכשיו, בממוצע הכללי עם כל העבודה שאנחנו מכינים את עצמנו לכנס?

הוא כותב שכמו שהאדם לא מרגיש את הבורא, בצורה כזו הוא צריך לתאר שהבורא לא מרגיש את השכינה.

תלמיד: כשעשירייה מגלה את אותו קושי במימוש, בתפילה, במסירות נפש, בריחה מהמערכה וכדומה. איזה הרגל טוב לעשירייה כדי לכסות אותה במשהו שהיא יכולה לתת יחס מסוים מינימאלי תמיד לבורא, שהיא מודעת שהוא פועל בה, אבל בגלל שהוא רוצה שנהיה שותפים בעסק שלו?

רק על ידי זה שייכנסו לדרגת חפץ חסד, ואז זה יקרה.

תלמיד: מה המצב הזה שעשירייה יכולה במשהו להרגיש שנעשה עמה החסד? אני יכול לתת דוגמה?

כן.

תלמיד: נאמר שאנחנו עובדים ועובדים, ואומרים לעצמנו גם אם אנחנו לא כל כך מרגישים שאנחנו אוהבים את לימוד המלאכות האלה, את העבודה הזו, אבל לפחות יש איזו תשובה "למה העבודה הזאת לכם". וברור לנו שאנחנו בונים מקום של השפעה, ושהוא מאוד מסוכן. כי בסופו של דבר האדם עושה את החשבון של תועלת עצמו, ולא יכול לצאת מזה. אז מה ההרגל היומיומי שהעשירייה צריכה לתת את דעתה עליו, ושאיתו אנחנו מתכסים?

תעשו כזה תרגיל.

תלמיד: תעשו כזה תרגיל?

שיעשו תרגיל, ויום יום זה ידוּוח לכולם. אנחנו מחפשים באיזה צורות, או דרכים אנחנו יכולים לעשות, להשפיע, להתקרב, להתחבר, אבל בעצם אנחנו צריכים רק לדבר אחד, כן? להתכלל בינינו בבורא, וזהו, ואז אנחנו נבצע את מה שהוא יקבע.

שאלה: בהמשך לחיסרון של החלל הזה שנוצר במשך היום בין שיעור הבוקר, לפגישות שלנו בזום. אתמול התחלנו איזה מהלך, ואני מאמין שנמשיך אותו. כבר דיברנו על זה המון פעמים בינינו, אז קראנו את המאמר של הבוקר, הבאנו תפילה משותפת בין כל החברים, וסיכמנו שאת התפילה הזאת אנחנו קוראים כל שעה עגולה.

איך קוראים אותה? אנחנו מתזכרים אחד את השני בקבוצה בוואטצאפ המשותף שלנו, שהנה הגיעה השעה, וכל אחד מסמן שהוא קרא. אנחנו לא פותחים שוב זום, ושוב עושים מפגש. ואתה מרגיש ממש איך היחס אחד לשני יותר נשמר, ויותר מתהדק, וגם שומרים אחד על השני כל הזמן, וגם הקשר בינינו לבין הבורא בתפילה המשותפת גובר. אלה דברים פשוטים שדיברנו עליהם לא פעם, רק צריך לבצע אותם, ולדחוף את זה קדימה. כך אני מרגיש אחרי שעשינו את זה, ונמשיך עם זה.

תמשיכו.

שאלה: כל העבודה שלנו היא בעצם פנימית, בתוך הלב, גם כשאני יוצא מפה מהשיעור. איך להתחיל להרגיש את הכוח הזה של העשירייה, שזו העבודה שלנו בעצם, להרגיש את הכוח הזה לא משנה איפה אני נמצא, שזה כוח שאני כלול בו, שאני נכלל ממנו, מהכתבים, מהרב, מהחברים, וזה לא באמת משנה איפה אני נמצא? אבל יש פה איזו נקודה פנימית שאולי אני צריך לעשות, של להרגיש את הכוח הזה, ולסמוך עליו באמונה שלמה.

כן, זה שאתה רוצה להידבק בעשירייה. להידבק בעשירייה.

תלמיד: יש עוד משהו שאני צריך לעשות?

כן.

תלמיד: מה?

אתה רוצה להגיע לקשר הזה, לקשר קבוע, קיים, שלא יתמעט.

תלמיד: ולגבי הפנייה, אנחנו מדברים על לפנות לבורא בבקשה משותפת עם החיסרון משותף. איפה הקשר הפנימי שלנו, "בטרם יקראו והוא יענה", זאת אומרת שהתפילה תהיה באופן תמידי, הקשר שלנו, הכוונה המשותפת, איך לחבר את הנקודות האלו, את החסרונות?

מתוך הדיבור של החברים, כשאתם מבררים איזה חסרונות יש ביניכם, ואז מתעלים מעל החסרונות האלה, ומבקשים מהבורא שיעזור לכם. שיעזור לכם לעלות את כל חסרונות האלה אליו, והוא יתקן, הוא ישפיע עלינו באור העליון, והחסרונות האלה יתמלאו.

שאלה: כל אדם לבד רואה את הפערים בחיבור, ומעלה אותם או שהעשירייה ביחד אומרת הנה יש בינינו בעיה כזו, בואו נעלה אותה?

בדרך כלל כל אחד.

תלמיד: וזה לא במילים, זה בפנים, בתוך הלב?

כן.

שאלה: מורגש לי מאוד עד כמה אנחנו תלויים אחד בשני כחברה, וגם השאלות שעולות, איך ככה, ואיך ככה? וכל פעם אנחנו חוזרים לאותה נקודה בעצם שאם לא אנחנו כלפי עצמנו, שום דבר לא יקרה. אולי זה כבר בתוך העשירייה, ואולי זה ממש מעבר לעשירייה, כולנו כחברה.

כשיש לי הזדמנות לפתוח איזה קטע במשך היום, אני מרגיש עד כמה פתיחת הקטע הזה בעצם נותנת עכשיו כוח לעוד מישהו להידלק. וזה עוזר, הבורא פועל בתוך המערכת שלנו. אני חושב שהבורא ממש עובד עלינו בצורה הכי קרובה שיכולה להיות כרגע. וכל המעשים שאנחנו עושים במשך היום, אולי כדאי לתת לזה יותר הארה, והיכרות שבעצם אנחנו עכשיו מחדירים עוד בורא, עוד אור למערכת. כששומעים שיעור, הנה עכשיו אנו נותנים עוד כוחות לחברים, ודרך כל המאמצים האלה אנחנו נרגיש את ההתעוררויות האלה.

כן.

תלמיד: רק שזה יהיה יותר הכרתי, גם כדי לתת לנו כוחות לעשות עוד, ואם אני מרגיש התעוררות, אז עכשיו תורי לעשות משהו, לפתוח, לקרוא, להתחבר, להתקשר. ובזה תהיה הישועה.

כן.

שאלה: עד כמה זה חשוב לשתף את העשירייה ביום יום, לא בהרגשה אלא בעבודה שלך בפנימיות, על מה אתה חושב, ומה אתה עושה?

אני לא יודע. כי הבעיה שאתה יכול בזה לגנוב זמן של העשירייה לכל מיני מחשבות פרטיות שלך.

תלמיד: נניח ביום יום אנחנו עוברים על השיעור כל אחד במקום שלו. אז כדאי לשתף את העשירייה, כדאי לכתוב להם, עברתי על השיעור, כל מיני תזכורות שהאדם שעושה לעצמו כדי שגם העשירייה תדע? כי אנחנו לא יודעים.

כן, כדאי, אבל בקצרה מאוד.

(סוף השיעור)