שיעור הקבלה היומי27 мар 2021(בוקר)
שיעור בנושא "פסח - ויאנחו מן העבודה, ויזעקו ותעל שוועתם"
27 мар 2021
שיעורי בוקר (ש') 27.3.21 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
פסח - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: קטע מס' 212. "ויאנחו מן העבודה".
"וייאנחו מן העבודה", זאת אומרת, אנחנו משתדלים להרגיש מה רע לנו להיות במצרים, קודם כל, האם אנחנו בכלל נמצאים במצרים? אם נגיד לאדם מהרחוב שהוא נמצא בגלות, הוא לא יבין אותנו. לאט לאט, על ידי לימוד, על ידי חיבור בינינו, על ידי שיעורים ודיבורים, אנחנו מתחילים להבין שהמצב שלנו הוא מחוצה לרוחניות.
מחוץ לרוחניות לא בזה שאנחנו לא מבינים, לא מרגישים אפילו, אלא אנחנו לא נמצאים ברוחניות זאת אומרת אני לא נמצא בכאלה תכונות, "כלים" מה שנקרא, כלֵי הרגשה, כתוצאה מזה בכלֵי הבנה, בלב ובמוח, כדי שאוכל להרגיש את הרוחניות שאני חי בה. זה העיקר.
עד כמה אנחנו צריכים להרגיש שלא נמצאים ברוחניות, בתכונת ההשפעה, בחיבור, עד כמה שאנחנו סובלים מזה שאין לנו חיבור והשפעה הדדית. איפה אנחנו עוד יכולים לגלות את זה? רק בקבוצה, רק באותו הכלי של אדם הראשון שאנחנו צריכים להרכיב אותו. וכשאנחנו מתחילים לאסוף אותו מהשברים, מחוסר החיבור בינינו, אנחנו מרגישים שאנחנו ממש זרים זה לזה בעשירייה.
אמנם, כמו שאנחנו לומדים במאמרים "החרות", "בחירה חופשית", בכל הכתבים האלו שמסבירים לנו המקובלים, בעל הסולם ורב"ש איך אנחנו צריכים להיות קשורים, אז אנחנו מבינים שחסר לנו הרבה בחיבור בינינו.
ואז אנחנו גם מבינים שרק החיבור, עוצמת החיבור, אופן החיבור, שם אנחנו מתחילים לגלות את התנאים שנקראים "עולם רוחני" או חיסרון לזה, חיסרון להשפעה הדדית, לחיבור הדדי פנימי.
זה לא כמו שאנחנו מרגישים בעולם הזה חיבור ואיזו ידידות, אלא זה משהו אחר לגמרי, זה שחסרות לנו באמת תכונות השפעה, שאותן אנחנו רוצים להקים בינינו, לקיים בינינו, לפי הבדיקה הזו שאנחנו עושים בתוך העשיריות, אנחנו רואים כמה שזה לא נמצא עדיין. לפי זה אנחנו יכולים למדוד בצורה ברורה איכשהו האם אנחנו נמצאים בעולם התחתון או בעולם העליון, קרוב ליציאה מהכלים דקבלה, ליחסים האגואיסטיים בינינו, או שאנחנו כבר מתקרבים לזה ואנחנו נמצאים במסירות נפש זה לזה, שאנחנו מסוגלים לאהוב את החברים כמו את עצמנו?
כמה שאנחנו יותר ויותר עוסקים בזה, אנחנו מגלים שאנחנו לא נמצאים בזה. לכן גלות מצרים, הרגשת שליטת האגו עלינו מתגלה יותר ויותר, דווקא עד כמה שאנחנו מבינים, מרגישים ומתעלים מעל הטבע האגואיסטי שלנו אנחנו מרגישים יותר ויותר כמה הוא שולט עלינו.
לכן הרגשת הצער עולה יותר ויותר ונראה לנו שאנחנו מתקרבים לרע ולא לטוב. לפי הערכים שלנו, לפי מה שאנחנו בודקים, מודדים, מרגישים, אנחנו לא מתקרבים ליציאה ממצרים, הפוך, אנחנו כביכול נכנסים עמוק יותר לתוך מצרים. אין לנו כוחות דהשפעה, אין לנו יחסים כאלה כמו שהיו קודם שהיינו במשהו אדיבים זה לזה, אלא התגלות הרע נעשתה יותר ויותר, פרעה בינינו מתגלה כשולט, האגו שלנו נראה לנו שהוא כובש את הכול, שולט בכול ואין לנו שום אפשרות להתעלות מעליו.
מה עושים? קודם כל מבינים שכך צריך להיות. אז להבדיל, זו הרגשה יותר ויותר גרועה, אנחנו נמצאים ממש באזיקים ולא מסוגלים שום דבר לעשות, קשורים, כבולים לאגו שלנו ששולט עלינו בכל וכל מצד אחד, ומצד שני בפנים אנחנו לא מסכימים עם זה ורוצים כמה שאפשר לברוח מזה אם היה אפשר.
זאת אומרת, המתח בין המצב שנמצאים בו ומגלים אותו, לבין זה שאנחנו רוצים להתעלות מעליו, המתח הזה עולה ואנחנו ודאי נמצאים במצב שנקרא "ויאנחו בין ישראל מן העבודה", כי הגיעו דרך העבודה לחיבור ופנייה לבורא, הגיעו למצב שלא יכולים לסבול את המצב שנמצאים בו, את הטבע שלהם. ואז "ויאנחו", כי לא נשאר להם כלום חוץ מזה, רק לבכות, רק לצעוק, כי הם מרגישים שאין להם שום דבר ששייך לכוחות ההשפעה.
אם יש לי איזה כוח השפעה, אני לא רק צועק, אני עושה על ידו משהו, משתדל. אבל אם אני מגלה שאני כולי כולי נמצא בכוח קבלה ואין לי שום אפשרות לצאת ממנו, ואין לי שום אפשרות אפילו לתכנן שאני איכשהו יוצא ממנו, זאת אומרת אני כולי כולי נמצא בכוח הקבלה, ורק ההבחן האחד הזה שאני נמצא בו, זאת אומרת על ידי ניצוץ האור שמאיר עלי, אני מבין שאני כולי במאה אחוז בכוח קבלה. אין לי שום דבר חוץ מהניצוץ הזה שהבורא מאיר לי, ואז על ידו אני מבין שאני כולי כולי נמצא במאה אחוז בשליטת האגו. אז זו הצעקה הנכונה. מתוך זה בא "וזעקו ותעל שוועתם". זאת אומרת אין שום סיכוי, אין שום תקווה, אמנם היינו מאוד רוצים, אבל אני אפילו לא יכול לתאר לעצמי שזה אפשרי.
פרעה מתחזק יותר ויותר, האדם בי נחלש יותר ויותר, וזה דווקא מכוון אותי לחיבור בעשירייה. אני מבין שאם יש לי איזו תקווה, התקווה הזאת יכולה להתממש רק בתוך החיבור בינינו, ששם אני פשוט נעלם בתוך החברים שלי. וכשאני מוכן בצורה כזאת, במה שיש לי, למסור את עצמי לגמרי לחיבור, אז אנחנו זוכים לתמיכה הדדית. ודווקא בתמיכה ההדדית שלנו, שם אנחנו מגלים ששם נמצא הבורא, שם אנחנו יכולים לזכות לעזרה שלו, לתמיכה שלו, הוא נמצא שם.
אבל קודם לא היינו יכולים לאתר אותו, כי לא הרגשנו עד כדי כך חוסר אונים בכל הכוחות הפרטיים של כל אחד, וגם בכל הכוחות הכלליים שלנו, שגם אנחנו בעשירייה לא יכולים שום דבר לעשות. אלא רק מה יכולים? לצעוק אליו. ואז אם צועקים כולנו יחד מזה שבדקנו וראינו וזה בטוח במאה אחוז שאין לנו שום כוחות השפעה ואפשרות לצאת מקבלה להשפעה, מניתוק לחיבור, אנחנו מגיעים למצב שהבורא מתחיל להתגלות דווקא בנקודת החיבור בינינו, כשאנחנו מגיעים אליה מהייאוש הפרטי של כל אחד ואחד. הנקודה הזאת של הייאוש הכללי הקבוצתי מכוחותינו, היא אותו הכלי שנקרא "ויאנחו מן העבודה" ושם מגלים את כוח הבורא.
הדברים האלה הם צריכים להתגלות בהתאם לעד כמה שאנחנו עובדים עליהם. זה לא תלוי בזמן, זה תלוי רק במאמץ של כל אחד ואחד ושל כל עשירייה. זאת אומרת, כאן מאוד חשוב איזה דוגמאות אנחנו נותנים זה לזה, עד כמה אנחנו תלויים זה בזה, ותמיכה הדדית היא בעצם מכסה את הכול. כי כל אחד צריך להגיע למצב שאני אפס לגמרי, וכולי תלוי רק בכוח החברה. אם כל אחד ואחד מרגיש כך, אז כוחות הביטול של האגו הפרטי, שרוצים שיקרה, וחיבור, שרוצים להתחבר בינינו, שעל כל אחד ישפיע כוח החיבור בינינו שמקבלים מהחברים, אז כשאנחנו כך מחליטים על שני הכוחות האלה, אנחנו זוכים לזה שמתגלה בנו הכוח העליון מתוך שני הכוחות האלה, ויתור של כל אחד על האגו שלו שרוצה לוותר, וחיבור עם כוח הקבוצה שרוצה להתחבר. אז מתגלה הבורא שהוא מחבר את שני אלו לעלייה הרוחנית הראשונה, וכך אנחנו מגיעים ליציאה ממצרים.
לכל זה אנחנו מגיעים דרך העבודה שלנו בחיבור. עד שאנחנו מגיעים למצב, שבכל הכוחות שרוצים להתחבר, בכל הכוחות שרוצים להשפיע בצורה הדדית בינינו לבורא, שאנחנו צריכים להתנהג כאילו כבר נמצאים מחוצה למצרים, רואים שלזה אנחנו לא מסוגלים להגיע. בזה אי אפשר לשחק, שאנחנו עכשיו מחליטים שלא יכולים וצועקים והבורא עוזר לנו, לא. זו צריכה להיות צעקה מן העבודה, "ויאנחו מן העבודה" דווקא, ואז זוכים לעזרה. אך ורק על ידי הכוח העליון אנחנו מחברים את כל הכוחות וזה מעלה אותנו.
שאלה: אמרת שבנקודת החיבור שלנו אנחנו מתמוססים ומשם, אם הבנתי נכון, אנחנו מגיעים לשחרור ולעלייה הרוחנית הראשונה. מה זו העלייה הרוחנית הראשונה?
העלייה הרוחנית זה נקרא שכוח ההשפעה והאהבה הוא נעשה אצלי הכי חשוב. זה נקרא עלייה רוחנית. מה זה רוחניות? השפעה, אהבה, חיבור. גשמיות זה ההיפך, אהבה עצמית ושאני מעל כולם. והתעלות זה על פני זה, ערך ההשפעה על פני ערך הקבלה, חיבור על פני הניתוק, התקרבות על פני הריחוק וכן הלאה, זה נקרא התעלות רוחנית. שמתהפכים הערכים, הרוחניים נעשים למעלה והגשמיים נעשים למטה.
תלמיד: האם זה לתמיד, מה זה נקרא לצאת?
את זה אנחנו נראה אחר כך, אל תקפוץ, האם זה לתמיד או לא לתמיד. מי שרוצה לצאת הוא לא שואל את הדברים האלה, "זה לתמיד או לא". לתמיד או לא, אם אני שואל, זה כבר מהרצון לקבל, וכבר לא יוצא. רוחניות זה נקרא שבאותו רגע מה שקורה, אני רוצה להיות דבוק לאותו הרגע, אני רוצה שכאן ועכשיו זה יקרה ולא שואל על העתיד.
שאלה: עד עתה הבנו שהעבודה שלנו היא לנסות להתחבר, לנסות לעשות משהו עבור החברים. אבל מסתבר שעבודתנו לקראת החיבור, ממה שהבנתי עכשיו, זה שנכיר שאנחנו רחוקים, שאנחנו חסרי אונים, חסרי ישע, ואז מתוך זה שאנחנו רואים שלא יכולים להתחבר אנחנו פונים לבורא. האם הבנתי טוב?
כן, ודאי שאנחנו פונים לבורא אחרי שאנחנו משתדלים לעשות משהו ולא יכולים. זה בינתיים ככה. אחר כך אנחנו יותר ויותר מבינים שצריכים פשוט כמה שיותר מהר לפנות לבורא, כי אנחנו יכולים הרבה זמן להיות בכל מיני בדיקות, האם יכולים או לא יכולים, אולי לעשות עוד משהו, לעשות עוד משהו, מה שבכוחותינו, וסתם נשרוף את הזמן. חבל על הזמן, אנחנו צריכים יותר ויותר ללמוד להכיר מתוך הניסיון שעברנו, שרק על ידי התפילה אנחנו משיגים את המצב הרוחני הבא.
שאלה: דיברת על להיות אפס בעשירייה. אני לא מרגיש כאפס בעשירייה, אני מרגיש כאילו אני אחראי על העשירייה, שזה בידיים שלי ממש לרומם את העשירייה. האם אתה יכול להסביר בבקשה מה זה אומר להיות אפס בעשירייה, ובאותו הזמן להרגיש כאילו זאת האחריות שלי להעלות, לרומם את העשירייה? איך משלבים את הדברים האלה יחד?
ברצון להשפיע הם משתלבים ומתחברים ואין בזה שום בעיה. ברצון לקבל, ודאי שאנחנו יכולים לראות את זה רק נגיד אצל אמא כלפי התינוק, שאמנם היא שולטת עליו, אבל יחד עם השליטה שלה עליו, הוא שולט עליה ומה שהוא רוצה, כך היא מקיימת.
ברוחניות שני דברים האלה מתקיימים יחד. זה לא מפריע לי שאני מגיע לשלוט על העשירייה, ויחד עם זה אני לגמרי לגמרי נמכר לעשירייה, זאת אומרת שרק הם קובעים לי מה לעשות. וזה גם מובן, שאם אני רוצה כולי להיות משפיע, אז אני חייב להרגיש אותם. אז כמה שהם מתגלים ברצון לקבל שלהם, אני שמח לקבל את הרצון לקבל הזה כדי להשפיע עליו. את זה אתם תראו מהעבודה המשותפת.
קריין: אנחנו ממשיכים לקרוא קטעים נבחרים מהמקורות, והנושא שלנו זה "וייאנחו מן העבודה", הגענו לקטע מספר 212. כותב רב"ש:
"בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:
א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון.
ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא. אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב."
(הרב"ש. מאמר 11 "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי" 1986)
זאת אומרת, זו לא בעיה שאנחנו לא מסוגלים. אין זו בעיה. אז אנחנו לא מסוגלים לצאת מהרצון לקבל שלנו, לא יכולים להיכנס לרוחניות בכוחותינו. אז נשאר לנו רק להיוודע שזה בטוח כך, ולצעוק לבורא שיעזור לנו. זאת אומרת, בסופו של דבר, כולנו מרגישים אפס כוחות, גם כל אחד בצורה פרטית ודאי, וגם כולנו יחד בעשירייה, מצד אחד, ויחד עם זה, מתוך הניסיונות האלה אנחנו מרגישים שרק הבורא יכול לעשות משהו, הכוחות הם שלו.
ואז אנחנו מגיעים לתפילה אמיתית, לצעקה אמיתית, "וייאנחו". שהצעקה צריכה להיות מתוך זה שאנחנו מתחברים בתהליך שמנסים בעצמנו לצאת, ומתוך זה שאנחנו רואים שאף אחד לא יכול וכולנו אפילו לא יכולים, ואז כנגד זה מתגלה הבורא. הכול לפי המערכת כבר מתוכנן ככה, ואם אנחנו מתקדמים נכון לחיבור בינינו כדי להתעלות מעל האגו שלנו, אנחנו רואים שלא מסוגלים, שיש כאן עוד כוח אחד שדווקא הוא לא נותן לנו לצאת מהאגו שלנו, וזה הבורא שמסדר כך את כל הדברים האלה שאנחנו נהיה בשליטת פּרעה עד כדי כך, שאם הוא לא מציל אותנו, אנחנו לא מסוגלים לכלום. "כאן מקום קבורתכם" אם אתם לא רוצים לצאת בכל כוחותיכם. ולכן הכול תלוי בתפילה, בצעקה, שאז אנחנו מפעילים "וייאנחו מהעבודה"1.
שאלה: אמרת שהבעיה היא לא עצם אי היכולת לצאת, אז מה הבעיה בעשירייה? במה צריך להתרכז?
בחיבור.
שאלה: בני ישראל צועקים וקוראים לה' מתוך ייאוש. האם יש להם איזה ידע קודם או דוגמה קודמת שכבר פנו אליו, או שזו הפעם הראשונה?
זה לא חשוב פעם ראשונה או פעם שנייה, תמיד פונים מהבחנה חדשה.
קריין: 213, כותב רב"ש:
"בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור.
והגם שהוא מאמין בזה, מכל מקום לא תמיד מאירה לו האמונה הזו, שדוקא עתה הוא הזמן היותר מוכשר לקבל את ישועת ה', שדוקא עתה הוא יכול להיוושע שה' יקרב אותו, היינו לתת לו את הרצון להשפיע ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזה נקרא "יציאת מצרים". כלומר, שהוא יוצא משליטת המצריים, שהיו מצירים את ישראל, שלא נתנו להם לעבוד את עבודת הקודש."
(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)
אז להשתדל לעבוד ליציאה עד שאנחנו לאט לאט מגלים מה הם מרכיבי היציאה, עד כמה אנחנו צריכים להיות מחוברים, עד כמה העבודה בחיבור צריכה להיות מקובלת עלינו, עד כמה שאנחנו נשנא את הריחוק, ניתוק בינינו, עד כמה שאנחנו לא נסכים עם כל התנאים האלו שהאגו שלנו מעמיד לפנינו ואנחנו בועטים בו וכן הלאה. כל הדברים האלה צריכים להיות ברורים, ואנחנו צריכים כך לעבוד כלפי מרכז העשירייה איפה שאנחנו רואים את עצמנו כמתחברים בלבבות.
קריין: אנחנו ממשיכים לקטע מספר 214, הנושא שלנו עכשיו הוא "וייזעקו, ותעל שוועתם". 214, כותב רב"ש:
"כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם."
(הרב"ש. מאמר 11 "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" 1988)
בכל זאת הכוונה הייתה תמיד לתועלת עצמם, כמה שאנחנו משתדלים להיות בחיבור ובהשפעה הדדית, אנחנו רואים שכל זה אנחנו עושים סך הכול בסופו של דבר לתועלת עצמנו. וגם כשאנחנו מתחברים בעשירייה ורוצים לעשות למען העשירייה, אבל למען העשירייה אנחנו אולי כן יכולים לעשות, כי כל אחד מרגיש את עצמו שהוא נמצא בזה, שהוא חלק מהקבוצה. אבל שזה מכוּון לבורא, לזה אין שום אפשרות לעשות משהו, לכַוון.
הבורא זה משהו מנותק. אנחנו חברים, אנחנו בעשירייה, אנחנו דואגים זה לזה, אנחנו מבינים שתלויים זה בזה. לדברים האלה אנחנו כבר יכולים לכַוון את עצמנו. את זה עדיין הרצון לקבל סובל ונותן לנו אפשרות לסדר את עצמנו, אבל לבורא "ותעל שוועתם אל אלוקים", זה כבר לא. כי זו כבר תכונה אחרת, לא תכונה של חיבור בינינו שיכול להיות אגואיסטית, אלא זה כבר על מנת להשפיע שזה יוצא מכול הרגש והשכל שלי, מחוצה לי, שאני לא מרגיש כקיים הדבר הזה, כאן זו הבעיה.
ולכן כאן אנחנו נמצאים בהשגת גבול, שלא מבינים איך זה יכול להיות, איך יכול להיות שאני אתנתק מהאני ומהקבוצה לאלוקים. זה כבר משהו שלא נמצא ברגש שלי, שלא נמצא בשכל שלי, שאני לא יכול לתאר את זה לעצמי, לא יכול אפילו לתאר בדיוק שאני הפוך מזה, לכן כך אנחנו נמצאים במצב מאוד מאוד לא מובן.
אז נשאר לנו מזה, אלא רק לצעוק. וגם לא מבינים מה עצם הניתוק שאנחנו צריכים לעבור, מה הקפיצה הזאת לשלב החדש, לתכונה החדשה, לחיבור בצורה חדשה שאנחנו צריכים להגיע אליו, את זה אנחנו לא מבינים אבל יחד עם זה מרגישים שזו מה חובה שתתקיים, לכן "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה"2. שהיו רוצים שהעבודה שלהם תהיה לתועלת האלוקים ולא לתועלת עצמם.
זו הבעיה. שאפילו בקבוצה שאנחנו נמצאים עדיין זה לתועלת עצמנו. איך אנחנו יכולים כאן להגיד שזה באמת ממני והחוצה לחברים? אני לא מרגיש חברים שהם מחוצה לי, אלא אם אני מתאר לעצמי שאני צריך לצאת מהם והלאה לבורא אז כבר אני מתחיל לראות מה שנמצא מחוצה ללב שלי, מחוצה לרצון לקבל שלי.
אז כשמגיעים לזה לא יכולים, מרגישים שלא יכולים, על העבודה הזאת הייתה הזעקה שלהם. איך אנחנו יכולים להשתוקק לבקש על משהו שבכלל לא נמצא בשדה ההרגשה, בשדה האייה, בשדה ההשגה שלנו?
קריין: 217, כותב רב"ש.
"הרע שיש בלבו של אדם. ואין האדם מסוגל לנצח אותו, ומוכרח לצעוק לה', שיעזור לו, להוציאו לחרות מתחת שליטת פרעה מלך מצרים. ובמה עוזר לו, כמו שאומר בזה"ק, בנשמתא קדישא. זאת אומרת, כל פעם שהוא מבקש עזרה, הוא מקבל נשמתא קדישא."
(הרב"ש. מאמר 41 "מהו המצות קלות שאדם דש בעקביו, בעבודה" 1990)
זה ברור, רק צריכים לבקש את העזרה הזאת נכון ואז מקבלים נשמה, נשמה זה כבר אור שמתקן את הרצון לקבל ואחר כך אור שממלא את הרצון לקבל.
קריין: 218.
"בזמן שהאדם רואה את האמת כמו שהיא, היינו שרואה איך שהוא שקוע באהבה עצמית, ואין בו שום ניצוץ בגופו, שירשה לו לעשות משהו להשפיע, וכיון שבמצב הזה האדם כבר הגיע אל האמת, כלומר שבא לידי הכרת הרע, שאין לו אז שום עצה, שיהיה בידו כח לעזור לעצמו, אלא יש לו רק עצה אחת, שהיא לצעוק לה' שיעזור לו, כמו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". וזהו שאמרו, "הבא לטהר מסייעין אותו, ושואל הזהר הקדוש, במה, והשיב בנשמתא קדישא"."
(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח ,מצה ומרור" 1987)
שאלה: באיזו צורה אנחנו בעשירייה תוך כדי העבודה שלנו אנחנו יכולים להבין שזו עזרה מהבורא?
אנחנו צריכים להכין כלי. אם יש לנו חיסרון שהבורא ימלא אותו במשהו, אז אנחנו מוכנים לקבל מהבורא אור, השאלה היא האם יש לנו כלי מותאם לאור הזה. אם אנחנו רוצים להתחבר אז אנחנו מבקשים אור של החיבור, אם אנחנו רוצים להשפיע אז אנחנו מבקשים אור של השפעה, כוח השפעה. זה הכול תלוי במה שאנחנו רוצים, וגם עד כמה שאנחנו נחוצים לזה, חייב להיות גם כוח דרישה חזקה, שאת זה אנחנו רוצים ולא יותר.
רוחניות היא החלטיות, זאת אומרת שרק את זה אני רוצה וכלום חוץ מזה, כמו תינוק, כמו ילד קטן צורח על איזו שטות שהוא רוצה, שלא נותנים לו, וצורח, ואחר כך כשמקבל יכול לזרוק, אבל באותו רגע הוא רוצה משהו, זה נקרא "רצון לקבל", אמנם שקטן, אבל השלם, וככה אנחנו צריכים להיות.
שאלה: אני רואה שבכל התהליך הזה באמת יש מלחמה מכל הבחינות שאנחנו כרגע מתמודדים איתה כתוצאה מהגישה שלנו, מהיחס שלנו. שזה הפוך בכל הרמות ביחס להתקדמות, ביחס לעשירייה, ביחס לחיבור ואפילו ביחס לתפילה. וזה גורם לנו לחיות במצב של כבדות מתמדת, האם אפשר לשנות את הגישה הזאת? איך אפשר לעשות אותה פחות כבדה, יותר קלילה, אבל תמיד עם הכיוון להיות בדרך הנכונה?
זה רק על ידי תמיכה ההדדית בעשירייה שאנחנו נותנים דוגמאות זה לזה ומחזיקים זה את זה, תומכים זה בזה, וכך הלימוד בעשירייה, בשיעורים שלנו, רק זה, אין יותר. רק על ידי זה שאתם נמצאים בזמן השיעור יחד, ואחרי השיעור עושים עוד איזה חיבור ביניכם, רק על ידי זה מתקדמים, אין יותר מזה. רק דברי מקובלים ושאתם בודקים עד כמה שאתם מקיימים אותם בתוך העשירייה, זו כל העבודה. אין כאן שום דבר פיזי, אין כאן שום דבר אחר, רק לקיים מה שאנחנו מבינים מתוך מה שהם כתבו.
קריין: 219, כותב הרב"ש.
"כתוב "ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה", שמשמע מכאן, היסורים הכי גדולים, שעל זה היתה כל הצעקה שלהם, היו רק על העבודה ולא על שאר דברים. אלא, שהמדובר הוא, שצעקו על מצבם, שלא היה ביכולתם לצאת מאהבה עצמית ולעבוד לשם שמים, שזו היתה הגלות שלהם, שגרמה להם יסורים, שראו שהם מונחים תחת שליטתם.
נמצא בזה, שבגלות מצרים השיגו כלים, היינו רצון שה' יעזור להם לצאת מהגלות כנ"ל, שאין אור בלי כלי, שרק מתי שמתפללים תפלה אמיתית, שהאדם רואה, שאין שום אפשרות להיוושע, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו, זה נקרא תפלה אמיתית."
(הרב"ש. מאמר 11 "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי" 1986)
שאלה: כדי להגיע לדרישה נחרצת אמיתית צריך קודם כל להתגבר על האדישות, איך מתגברים על אדישות?
על ידי הדוגמאות שבחברה, בעשירייה. כתוב "קנאה תאווה וכבוד מוציאים את האדם מהעולם"3. אם אתם מראים לאיזה חבר שנמצא באדישות עד כמה אתם לא כל כך שמים לב אליו, לא כל כך מעריכים אותו, אתם עוזרים לו בזה, כי אתם מתחילים לחמם לו את האגו שלו, ואז הוא יוצא מהאדישות, כי רואה עד כמה הוא פתאום נופל בעיניכם, והאגו שלו לא יכול להרשות לו כך לעשות.
תלמיד: מדוע המצב הזה של אדישות קיים?
כדי שאתה תוכל לכוון את עצמך נכון לדברים חשובים. בין כול המצבים לכל מיני כיוונים, יש נקודה ניטרלית כזאת שהיא אדישות, שאתה לא נמשך לשום דבר, זה כדי שאתה תבחר מה צריך להיות חשוב בשבילך. הרגשת האדישות היא הרגשה מאוד טובה, היא נותנת מעין חופש.
תלמיד: החופש הזה נועד שהחברים יתערבו פה או שנועד רק בשבילי?
זה כבר איך אתה מממש את זה. זה כבר לא עניין, זה לא חשוב. אבל האדישות היא הדבר הכי גרוע. יותר טוב נגד, יותר טוב בעד ודאי, אבל האדיש זה חצי מת.
שאלה: האם האדם יכול להתפתח רוחנית ללא הכרת הרע?
ללא הכרת הרע? איך הוא יתפתח, מה חסר לו? חסר לו משהו או לא?
תלמיד: אני שואל לגבי זה, יש אנשים שמגיעים לרוחניות או חושבים להגיע לרוחניות שלא חסר להם כלום.
אז איך הוא מגיע לרוחניות אם לא חסר לו כלום?
תלמיד: על זה אני שואל.
תברר מה אתה שואל. עדיין אני לא מבין את השאלות שלך, כי העיקר זה חיסרון. תתחיל מהסוף, איזה חיסרון צריך להיות בי שאני נכנס לרוחניות, מה צריך להיות החיסרון לפני זה ולפני זה ולפני זה ועד המצב הנוכחי. תתכנן לעצמך את הדרך לפי מה שאתה חושב, זה יכול להיות נכון ולא נכון, זה לא חשוב. העיקר שאתה בכל זאת איכשהו תראה את השלבים, שלבי ההתפתחות שלך, ואחרי זה תראה עד כמה טעית או לא.
קריין: 220, כותב רב"ש.
"אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"."
(הרב"ש. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)
שאלה: אמרת שברוחניות שני דברים יכולים להתקיים באותו הזמן. האם אתה יכול להסביר את זה קצת יותר, במושגים של לזרז את העבודה שלנו?
על מה אני אמרתי כך, ששני דברים יכולים להתקיים בבת אחת? יכול להיות רק דבר אחד, שזה יהיה רצון לקבל וכוונה על מנת להשפיע, או רצון להשפיע וכוונתו על מנת לקבל. אבל לא ששני דברים סותרים זה את זה יכולים להתקיים יחד, אלא מאותו נושא, מאותו סוג.
שאלה: הכוונה בעל מנת להשפיע ניתנת על ידי הצעקה, נכון?
נגיד. צעקה מצד התחתון, והביצוע, כוח מקבלים מהעליון.
תלמיד: אז החיבור לפי עיקרון "ואהבת לרעך כמוך" ניתן גם על ידי הצעקה בעשירייה?
ודאי, זה נקרא בניית הכלי. אחרת איך אנחנו מתחברים?
תלמיד: אני אשאל מכיוון אחר. יש "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא". ה"אורייתא", החיבור הזה בעשירייה, נעשה על ידי הצעקה?
על ידי הרצון. צעקה זה דבר שכך מדברים בצורה יפה. על ידי הרצון. הכול זה רצון. חיבור נעשה על ידי רצון לחיבור שמגיע מצד התחתון, וכשהוא רצון לחיבור, הוא צריך להראות לעצמו ולעליון במה הוא רוצה להתחבר, לָמה, לשם מה, וכן הלאה.
תלמיד: זה בא מהתחתון בלבד, או שצריך גם פה עזרה מהעליון?
גם לייצב את התפילה לצעקה עצמה לבניית הכלי, צריכה להיות עבודה מצד התחתון בהתאם לעזרה מהעליון.
שאלה: לָמה אין צעקה?
לָמה אין צעקה? כנראה שאין חיסרון.
תלמיד: לָמה?
לָמה אין חיסרון? כי לא רוצים, זה לא חשוב. לא משתמשים בכל מיני האמצעים כדי להגיע לחיסרון האמיתי.
שאלה: איך לנצל בצורה יעילה את ההרגשה הזאת של הבנה עמוקה שאנחנו נמצאים ברצון לקבל עמוק?
אתם צריכים לבדוק איפה אתם נמצאים כל פעם. זה כמו שהחבר עכשיו שאל, אתם צריכים לבדוק איפה אתם נמצאים ואיך אתם יוצאים מהרצון הזה, שהוא קובר אתכם, לא נותן לכם לזוז. אז איך אנחנו עושים? וכאן על ידי קנאה, תאווה וכבוד, אתם יכולים להוציא את עצמכם מעולם לעולם. שאתם משתמשים באותן התכונות שיש ברצון לקבל האגואיסטי, אבל הן יכולות להועיל לכם להתעלות. קנאה, תאווה וכבוד.
שאלה: האם הקשר הווירטואלי בלבד מספיק לנו כדי להגיע לקשר שאנחנו רוצים, או שאנחנו צריכים לדאוג גם למפגשים פיזיים בינינו כדי לעורר אחד את השני?
לא חייבים אפילו להיות מפגשים פיזיים, מה הם כל כך נותנים? אני לא ממש מרגיש בזה צורך, במפגשים פיזיים, ההיפך, מפגש פיזי מכבה את החיסרון הרוחני שאתם צריכים לפתח "אני כאילו יושב ליד החברים שלי וכבר מספיק לי, אנחנו יחד. אתם רואים, יושבים בשולחן אחד, בחדר אחד, אז מה הבעיה?". הרבה יותר ברור לנו שאנחנו לא מחוברים כשאנחנו נמצאים במרחק וירטואלי כמו עכשיו. אנחנו יחד או לא יחד? פיזית אנחנו לא יחד, זה ברור. אנחנו מחוברים או לא מחוברים? זה לא ברור לנו שאנחנו מחוברים. איך אנחנו מגיעים לזה? אנחנו צריכים ליצור הרגשה משותפת בינינו ששם נמצא כל אחד ואחד.
לכן אני לא מרגיש שום חיסרון למפגשים פיזיים, ההיפך, אני מפחד שאם אנחנו נחזור אליהם אנחנו נכבה את ההבחנות הנכונות כשאנחנו נמצאים מרוחקים זה מזה. כדאי לנו לבדוק טוב טוב האם אנחנו נמצאים בחיבור או לא. דווקא המצב הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו הוא נותן לנו הבחנה נכונה, שאנחנו מרוחקים, וההתקרבות או הריחוק הגשמי לא מפריעים לנו לאתר את מצבנו הרוחני, שאנחנו מרוחקים רוחנית.
שאלה: בינתיים אנחנו לא מצליחים להגיע למצב שבו הם צעקו והגיעו בתפילה משותפת. יכול להיות שכל אחד צועק בפני עצמו, אבל איך לסנכרן את כל הבקשות שלנו לצעקה אחת?
רק כשתבינו שהכול תלוי בכם. ואם יש לכם שאלות אתם גם צריכים להפנות אותן לבורא, והכול רק עימו. תגידו לי, כשאנחנו קוראים מאמרים, ובכלל חומר של חכמת הקבלה, אתם רואים איפה כאן התפקיד של המורה? ישנו או לא? אני לא ראיתי. אני לא ראיתי את המקום של המורה באף מקום, לא במאמרים, לא ב"תלמוד עשר הספירות", באף מקום. מי זה המורה? מורה זה מורה דרך, שרק מכוון אותך במשהו לכיוון המטרה, ואחרי שהוא עיצב לך את הנקודות בדרך שהן אתה, קבוצה ובורא, איך להתייחס לבורא, איך לבנות את הקשר עימו ולקבל ממנו תגובה שתכוון אותך נכון, מה צריך עוד? כל היתר, זה הכול תלוי בכם.
אז בבקשה, תנסו להבין שאתם תלויים רק בקבוצה ורק בבורא, כל אחד תלוי רק בשניהם. והעיקר זה בקבוצה, כי לבורא מגיעים דרך הקבוצה, ומקבלים מהבורא תגובה גם בקבוצה. המערכת היא מאוד מאוד פשוטה, כל הבעיה בזה שכדי להפעיל אותה אני צריך במשהו להתעלות מעל האגו שלי.
שאלה: הרב"ש מלמד אותנו להתייחס לחברים כגדולי הדור, ויש לנו משחק כזה, ככלי, אבל האם המשחק הזה לא מפריע להכרת הרע, ואיך לשחק נכון כדי שזה לא יפריע להכיר ברע?
אני צריך לצאת מעצמי, מתכונת הקבלה שלי לתכונת ההשפעה, שזה כבר בורא, וכדי לעזור לי בזה, אז הבורא שבר את המערכת ויש לפַנַי קבוצה, ועד כמה שאני מסדר את הקבוצה כאילו שהיא נמצאת ברוחניות ואני נמצא בגשמיות, לפי זה אני צריך להשתוקק לקבוצה ולבורא שנמצא בתוכה.
לחלק את תפיסת הקבוצה בי לשניים, למה שנראה לי בתוך האגו שלי, שאז הם נראים לי איך שנראים, וגם לצורה שהם כולם מתוקנים ונמצאים בגובה של כל הסולם, בגמר התיקון. אבל אני לא תופס את זה, לא רואה את זה, כי אני המקולקל. אם אני מתייחס אליהם בצורה נכונה כזאת, אז יש לפַנַי מערכת מוכנה כדי לעלות מהמצב הנוכחי שלי, השפל ביותר, למצב הגבוה ביותר. זה מה שאני צריך. אם אנחנו מסדרים את כל הדברים האלה בצורה נכונה אנחנו רואים שהכול ממש נמצא לפנינו ומוכן.
שאלה: ככל שאנחנו מתקדמים יותר כך אנחנו מרגישים יותר מרוחקים. איך לעבוד נכון עם ההרגשה הזו, אם האיחוד שלנו בעשירייה צריך להוביל אותנו ליציאה ממצרים?
זה תלוי מה אתה חושב על עצמך. אם אני מגלה שאני יותר גרוע מיום ליום, זו צורה נכונה של התקדמות. כשמתגלה לי הרצון לקבל שבי, הוא לא נעשה בי יותר גדול, אלא אני רואה אותו כיותר עוצמתי, יותר גדול, ולכן אני מתקדם לרוחניות. מאיר עלי אור יותר גדול, ואני אז מרגיש את עצמי יותר גרוע, ואני צריך להיות שמח מזה. יש עניין אחד של ההרגשה, ועניין שני שאני כך קובע, זה לא שייך לזה.
ואני שמח שמתגלים לי רצונות לקבל יותר גדולים, שקודם לא ראיתי אותם כאלה, כמו שכותב בעל הסולם שלזה גרם "קדושת היום", שאור יותר גדול מאיר עלי, ואז אני מרגיש את עצמי שאני יותר גרוע, ואז אני שמח יותר שאני יותר גרוע, כי זה נקרא שאני עולה למעלה, שמאיר עלי אור יותר גדול. אני עולה בסולם קצת למעלה, ואני רואה את עצמי שנמצא יותר למטה, ברצון לקבל שלי, אבל זכיתי שיאיר לי אור יותר גדול, וכך אנחנו צריכים להיות כל הזמן, לא בצורה שטחית, אלא אנחנו מורכבים מהרגשת הרצון לקבל והרצון להשפיע, מהאור העליון למעלה. וכך אנחנו קובעים את הדברים האלה.
שאלה: האם כל חבר בעשירייה יכול להועיל לכל הקבוצה כדי להגיע לבקשה הזאת, לתחינה הזאת, לתפילה האמיתית והנכונה?
ודאי שכן, כל אחד חייב לדאוג לכך שהוא עוזר לכל חבר וחבר להתקדם, כי זו בעצם ההתקדמות שלו, כך בצורה עקיפה הוא עוזר לעצמו. הוא לא יכול אף פעם לעזור לעצמו, כמו שבעל הסולם כותב שלא יכול לעזור כל כך, אבל רק בצורה כזאת, כשעוזר לחברים, בזה הוא מעלה את עצמו, ואם לא דואג לעצמו אלא רק להעלאת החברים, בזה בעצם הוא גורם לעליית העשירייה שהוא בתוכם. זה העניין של הערבות, "שניים בסירה".
שאלה: יש בעולם הזה, בגשמיות, דחייה טבעית, שאנשים נדחים וסולדים אחד מהשני, ויש גם את הדחייה שמרגישים ברוחניות. הרגשות מאוד דומים, מה ההבדל ביניהם?
בגשמיות זה ברור, שזה על ידי האגו, אני לא סובל את השני, סתם לא אוהב אותו לפי כל מיני נתונים שיש בי. אבל דחייה ברוחניות זה כשאני מתחיל לקבל דחייה מהחברים, שקודם ראיתי אותם טוב, קרוב, ופתאום כמו שמספרים לנו על תלמידי רבי שמעון, שרוצים להרוג זה את זה, אולי לזה הוא מתכוון. ואז הדחייה הזאת היא דחייה רוחנית, שאני לא סובל אותם, אבל לא סובל אותם בגלל שאני נמצא בקבוצה אחת רוחנית בינינו, ואז דווקא על זה אני צריך להתגבר, ולא לבטל את הדחייה, אלא להיות למעלה מהדחייה, שהעביות הזאת שהיא מתגלה עכשיו תישאר בינינו, שאני באמת לא סובל אותו, שונא אותו, רוצה להרוג אותו, ויחד עם זאת, מעל זה אני בונה מערכת קשר, אהבה, חיבוק. וזה הכול כדי לבנות את הכלי, שהדחייה והשנאה זה יהיה כעביות, ולמעלה מזה מסך ואור חוזר, יהיה כזכות, ולפי זה כך אנחנו מתקדמים.
שאלה: אמרת שהרצון שיש לנו כרגע לא מספיק כדי להגיע לרוחניות וזו הסיבה שבגללה אנחנו לא מצליחים. מה העשירייה יכולה לעשות, כשאנחנו רואים שאנחנו ממש מממשים את מלוא הרצון שלנו כרגע, וזה לא מספיק לרוחניות. איך אפשר לייצר חיסרון נוסף?
"איש את רעהו יעזורו" דברנו על זה הרבה פעמים. זו בעיה שאתם לא מספיק מקושרים ביניכם, אתם לא מספיק מקושרים, ולכן אתם לא מדליקים זה את זה. התקדמות יכולה להיות רק על ידי קנאה, תאווה וכבוד, זה מה שהרצון לקבל שלנו מרגיש, אני חייב לקנא באחרים, אני חייב לא לאהוב אותם, אלא להרגיש עד כמה שאני דוחה אותם, ואז יש לי על מה להתגבר, ואז ההתגברות שלי הזאת היא ההתקדמות.
שאלה: אז מה לעשות במידה והעשירייה מרגישה שהם עושים את זה במה שהם יכולים, מעוררים קנאה, ואיש את רעהו יעזורו, ועדיין לא מגיעים לחיסרון הנכון?
הם מצליחים להתחבר?
תלמיד: כנראה שלא, אבל הוא אומר שהם עושים מה שהם יכולים, את מה שהם רואים שזה המקסימום.
יכול להיות שעוד ועוד קצת מאמצים חסרים להם, כי זה בכל זאת הקבוצה יחסית התגבשה לא מזמן. אבל תראה, אין לי מה לעשות, מה שאנחנו לומדים את זה אנחנו צריכים לממש, אני יודע שזה מספיק, אני גם יודע שלכל דבר רוחני, צריכים לתת זמן. הזמן הזה אנחנו לא מבינים מהו, כי אלה פעולות שהאור העליון פועל על הרצונות שלנו ועושה בהם מיליארדי פעולות בחיבור כלים, כלים, כלים, כלים, שבורים. ואנחנו מרגישים את הכלים האלה כשהם מתחברים כבר לאיזו מידה מסוימת, ואז יש לנו איזו דרגה, רף של הרגשה, שאנחנו מתחילים להרגיש שיש שינוי, ישנה מחשבה חדשה, רצון חדש, גילוי של משהו, ולכן זה דורש זמן.
שאלה: בקטע האחרון כתוב שהם נאקו, צעקו לבורא כיון שלא יכלו להשפיע, ולפני זה אמרת שלחברים אנחנו מסכימים, יכולים, אבל לבורא אנחנו לא מסוגלים, תוכל להסביר?
עם החברים זה מעורב בכוח האגואיסטי שלי, אבל עם הבורא אני לא יכול, אני לא מבין אותו, אני לא מרגיש אותו, האם הוא בכלל קיים בשבילי? ולכן כאן הצעקה שלי היא יותר גדולה, כי אני חייב להרגיש אותו כדי לכוון את עצמי אליו.
תלמיד: אבל אנחנו כל הזמן מדברים על זה שאין הבדל בין להשפיע לחבר או לבורא, אז איך לגשת לבקשה המשותפת לבורא?
אין הבדל בין לתת לחברים או לתת לבורא הכוונה היא, בלצאת מהרצון לקבל לרצון להשפיע. לא אכפת לי אם זה יהיה חבר או זה יהיה בורא, כי זה מחוצה לי. לכן אנחנו אומרים שאין הבדל, אבל בעצם יחד עם זאת, יש הבדל גדול בין חבר לבין בורא, שזה הדרגות.
תלמיד: אז איך עלינו לבנות את החיסרון של השפעה על הבורא, איך לגשת לזה בתוך העשירייה, לדבר על זה, מה עושים?
תנסו לעשות כמה שאפשר חיבורים נכונים ביניכם וזה ילווה אתכם. אתם לא מבינים עד כמה אנחנו נמצאים בדרך נכונה כזאת שהיא בעצמה מלווה אותנו וממשיכה, אבל אנחנו צריכים לדאוג כל פעם שכל רגע ורגע אנחנו נהיה בעבודה. ואז אתה תראה שכל רגע ורגע אנחנו מתקדמים, ואם לא מתקדמים תדרוש מעצמך למה אנחנו לא מתקדמים. ולא לצפות, אנחנו מחכים, אנחנו כאילו יושבים ומחכים, מתי הבורא יעשה לנו משהו, אין דבר כזה.
תלמיד: אנחנו לא מחכים, אנחנו כל הזמן עובדים, כל הזמן מתפללים, מתחברים. אבל איך בתוך העבודה הזאת, בחיבור הזה שלנו בעבודה, להוסיף את החיסרון של ההשפעה דווקא לבורא?
אתם צריכים להרגיש את זה לבד. אם אתם מרגישים שאתם עשיתם כל מה שאפשר בתוך העשירייה ואתם נותנים זה לזה ולתוך הקבוצה וכל אחד מבין שהוא מוכן להיות בערבות הדדית עם הקבוצה, אז אתם מוכנים לקשר עם הבורא. מתוך הערבות הזאת אתם מגיעים לקשר עם הבורא, כבר יהיה ברור לכם מה לעשות.
תלמיד: האם אפשר להגיד שהחיסרון של השפעה לבורא זו המטרה העיקרית?
כן.
שאלה: יש שני סוגי התנגדויות בעשירייה, איפה שברור שאתה לא תסתדר ללא עזרת הבורא, ויש אי הסכמה, חוסר רצון איך להשתמש.
תמשיך ויהיה לך יותר ברור מה אתה שואל.
שאלה: איך אנחנו יכולים לעשות פעולה אלטרואיסטית כלפי אנשים אחרים כל עוד אנחנו סגורים בתוך האגו שלנו?
אנחנו לא מסוגלים. אין שאלה, ודאי שלא.
תלמיד: איך אנחנו יכולים לבצע פעולה אלטרואיסטית כשאנחנו נמצאים תחת שליטת פרעה כל הזמן?
אנחנו לא יכולים לעשות שום פעולה אלטרואיסטית, זה ברור. לכן אנחנו דורשים לצאת מהאגו, משליטת פרעה, משליטת הכוח האגואיסטי שלנו כדי לעשות פעולות השפעה. אבל אדם צריך להראות שהוא רוצה לעשות פעולות השפעה אפילו שהוא עדיין נמצא במצרים, נמצא ברצון לקבל האגואיסטי שלו, הוא בכל זאת צריך להשתדל לעשות פעולות השפעה, אהבה, חיבור.
לכן ניתנה לו קבוצה עוד לפני שהוא יוצא מהאגו שלו כדי שהוא יראה עד כמה הוא נמצא בעל מנת לקבל, בתוך האגו שלו, ויָרְאה גם לעצמו ולאחרים עד כמה הוא רוצה להשפיע, שהוא רוצה לקבוע בתוך הקבוצה שלו חוקים של עולם הרוחני. זה מה שאנחנו רוצים לעשות בתוך העשירייה, לקבוע יחסים של חלקי הנשמה, איך מתייחסים אנחנו זה לזה.
שאלה: אני בטוח שאני לא מסוגל לעזוב את מצרים בכוחות עצמי, אבל אני גם מרגיש שאין לבורא שום רצון לעזור לי, אני לא מטיל ספק בכוחו, אבל אני ספק אם הוא רוצה, האם זה גם חוסר אמונה?
לא, זה נכון, לבורא אין שום רצון לעזור לך אם אתה לא מעורר אותו, אתה צודק. הבורא מן הסתם לא רוצה לעזור לאף אחד, אלא רק לאלו שדורשים, שמבקשים, שמתחננים שהוא יעזור להם. השאלה שלך היא כזו, "איך אני יכול לעורר את הבורא לעזור לי?" כמו שיש לך נקודה שבלב שאתה משתוקק לרוחניות, לגילוי הבורא, כך יש לבורא נקודה שממנו הוא רוצה לעזור לך, אבל רק נקודה, כל היתר אתה צריך לעורר בו, איך? על ידי זה שאתה מתחבר לחברים ומעורר אותם לרוחניות, תומך בהם ועושה כול מה שרק אפשר. אמנם אתה עדיין נמצא בגשמיות, ברצון לקבל אגואיסטי, אבל תנסה לעשות את כל הפעולות שאפשר ובזה אתה תעורר את הבורא, זה כנגד זה. עד כמה שאתה מעורר את עצמך ואת החברים להיות ברוחניות בזה אתה מעורר את הבורא לעזור לכם.
שאלה: אמרת שאת התגובה מהבורא מקבלים דרך העשירייה, איך מרגישים מהי תגובת הבורא דרך העשירייה?
אם היית בתוך עשירייה כדי להתקרב לבורא, אתה מקבל גם באותו הקשר שלך עם העשירייה תגובה מהבורא. אתם שומעים מה צריך להיות? העשירייה זה מקור הקשר שלך עם הבורא, גם ממך אליו וגם ממנו אליך. וכשאתה מעלה את החיסרון שלך לבורא, החיסרון הזה צריך להיות מורגש בעשירייה, ואז גם בעשירייה באותו החיסרון אתה תרגיש תשובה מהבורא אליך.
שאלה: כשיש כבר חיבור בפנייה משותפת של העשירייה לפני הקשר שלה עם הבורא, זה כבר חלק מההתעלות או שזה הכול אגואיסטי?
זה לא חשוב אם זה אגואיסטי, אבל כן זה לקראת ההתעלות.
שאלה: ראשית אני רוצה להודות על החיסרון שאתה עוררת אתמול בעניין ההכנה, והיום זכינו לממש במשהו בהרגשה עליית מדרגה בזה. מצד שני אנחנו לומדים שצריך תמיד להוסיף בתאוצה ויודעים את זה, אבל מרגישים פשוט אפיסת כוחות. איך אני מוסיף בתאוצה על משהו שהוא מאוד עוצמתי, מה העצה?
קנאה, לעורר קנאה, וגם תאווה וכבוד. ולחפש עצות איפה שכותב רב"ש, יכול להיות גם בעל הסולם אבל בעיקר זה הרב"ש, איפה שהוא כותב מה לעשות. בכל צעד ושעל יש לו עצות מה אנחנו צריכים לעשות.
שאלה: להגיע לבקשה או לצעקה זה מנוגד לגאווה של האדם. האם אני צריך לתרגל את זה כדי להגיע לזה בעשירייה, כדי שאני ארגיש כזו שפלות, שאני זקוק לעזרת החברים עד כדי כך שאני אפילו לא יכול לזוז בלי החברים, אני צריך להגיע קודם לתחושה הזאת לפני שאוכל לפנות לבורא?
אתה צריך להיות בחיסרון שאתה חייב להגיע לבורא בבקשה שלך, אתה צריך לאתר בדיוק איך אתה מגיע ומממש את זה בפועל, וכך אתה מתקדם, רק בצורה כזאת, שיהיה לך ברור מה שאתה עושה.
שאלה: מה ההבדל בין להשפיע לעשירייה ולהשפיע לבורא? כי הבנו שיש איזשהו הבדל.
להשפיע לעשירייה זו עדיין השפעה אגואיסטית. להשפיע לבורא לא יכולה להיות אלא השפעה רוחנית, זאת אומרת בעל מנת להשפיע.
שאלה: אנחנו לומדים שבשביל לצאת ממצרים אנחנו צריכים להתבטל כלפי העשירייה, כלפי החברים, וגם לבנות תפילה. אתמול שמעתי ממך בבירור שחבר נקרא כל מי שמגיע כל יום לשיעור בוקר. השאלה שלי, איך אנחנו מתבטלים כלפי החברים שלא מגיעים כל יום לשיעור בוקר, ואיך אנחנו בונים תפילה איתם ביחד?
אני לא מתבטל כלפיהם. כלפי מה אני יכול להתבטל לחבר שלא מגיע לשיעור בוקר, כלפי איזו תכונה שלו, אם העיקר שאנחנו הולכים להתקפה יומיום והוא לא נמצא איתנו? במה הוא חבר, במה הוא גדול, במה הוא שותף בדרך? זו בעיה גדולה מאוד. אבל אנחנו לא רוצים לזרוק אותו, אנחנו רוצים רק לחזק אותו, ומה אנחנו עושים כדי לחזק אותו. היום הוא נופל ומחר אני אפול, הוא גם נותן לי דוגמה לא טובה. אבל היחס הזה, שאני צריך להתייחס אליו כמו לחבר אם הוא לא מגיע יומיום לשיעור, הוא צריך להרגיש שאנחנו מתייחסים אליו לא בצורה כזאת. הוא צריך להרגיש שאנחנו אוהבים אותו אבל לא מסכימים עם זה שהוא בוגד בנו.
שאלה: אני מרגיש לפעמים שהמוות עדיף מלעבוד עם רצונות אגואיסטים, אז מה הוא הצעד הבא בשבילי לצאת ממצרים?
"טוב לי מותי מחיי", לזה צריכים להגיע. שלהישאר במצרים זה יותר גרוע ממוות, כך לתאר לעצמנו. למה? כי אנחנו מגיעים אחר כך לקריעת ים סוף, ונצטרך לקפוץ לתוך המים, איך אנחנו עושים את זה? זה אך ורק בתנאי ש"טוב לי מותי מחיי", שאני נמצא תחת שליטת האגו. בצורה כזאת אנחנו דורשים ומקבלים כוח חסדים, ואז אנחנו לא יכולים לטבוע בים, לא יכולים למות.
שאלה: כשאנחנו משחקים ומגדילים את החברים, במה זה עוזר להם לגלות את הרע?
אנחנו נותנים להם דוגמה איך אנחנו מתייחסים אליהם יפה, קודם כל את זה. חוץ מזה אנחנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב שכבר משפיע עליהם מלמעלה על ידי היחס שלנו, התפילה שלנו.
קריין: קטע מספר 221. כותב רב"ש.
"כתוב "מן העבודה" שתי פעמים. צריכים לפרש, שכל האנחות היו מן העבודה, היינו שלא יכלו לעבוד לשם שמים, אלא היו היסורים שלהם, היינו מזה, שהעבודה שהיו עושים, לא היו יכולים (לעשותה) לשם שמים, מסיבת קליפת מצרים. ומשום זה כתוב שתי פעמים "מן העבודה":
א. שכל אנחות לא היו על שום דבר, שהיה חסר להם, רק דבר אחד היה חסר להם, זאת אומרת, שלא היו רוצים שום מותרות ושום שכר, רק החסרון שלהם, שהיו מרגישים יסורים וכאבים היה על שלא יכלו לעשות שום דבר לשם שמים, שפירושו במילים אחרות, שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו, ובזה הצטערו. וזה נקרא, שהיו רוצים קצת אחיזה ברוחניות.
ב. "מן העבודה" השני, בא ללמד "ותעל שועתם אל אלקים", זה שהאלקים שמע נאקתם, היה מזה, שביקשו רק עבודה. ולזה בא לרמז "מן העבודה" השני. נמצא, שכל הגלות שהרגישו, היה רק מזה, שהיו תחת שליטת קליפת מצרים, ולא היו יכולים לעשות שום דבר, שיהיה רק בעל מנת להשפיע."
(הרב"ש. מאמר 16 "וכאשר יענו אותו" 1985)
זאת אומרת, לא חשוב, אין בעיה בין פרעה לבורא. העניין הוא שאנחנו רוצים להיות בהשתוות הצורה עם ההשפעה ולכן אנחנו צועקים. זאת אומרת, חייב להיות בירור בשתי המדרגות. שהיה חסר רק החיסרון להשפעה, וללמד שזה רק בתלות בבורא, בכוח העליון. זאת אומרת, היציאה ממצרים זו יציאה משליטת הרצון לקבל, והנטייה, הערגה היא להיות תחת שליטת הרצון להשפיע. אני רוצה שהרצון להשפיע ישלוט בי. כמו שקודם שלט בי הרצון לקבל בכל התאים של הגוף שלי, בכל המוח, בכל הלב, בכל מקום איפה שקודם הרגשתי את עצמי, ואני מגלה את עצמי שכולי נמצא בשליטה מוחלטת במוח ובלב, ברצון לקבל, בשליטת פרעה, עכשיו אני רוצה שהבורא ישלוט בי באותם המקומות, באותן הנטיות, באותן ההבחנות. ואני רוצה שהוא ישלוט, אני מחייב אותו לשלוט בי. זה לא כמו שפרעה נכנס בכוחות שלו ושולט, כאן אני משליט את הבורא שישלוט בי בכל אותם הרצונות, המחשבות, הנטיות, שבכול הבורא יהיה בי. זה עניין הדבקות.
שאלה: אם תוכל להרחיב על היחס בין העלאת מ"ן לבין וייאנחו מהעבודה?
עכשיו גם אמרתי. העלאת מ"ן זה כל פעם משהו אחר, ויאנחו גם כן. אנחנו צריכים לאתר עד כמה פרעה שולט בנו, וכל פעם לא להסכים עם זה שהוא שולט, וכל פעם לאתר שבמקום זה צריך לשלוט בורא. ואנחנו מעבירים, כמו באיזה סוויץ', את שליטת הבורא במקום שליטת פרעה. על ידי מה אנחנו עושים את זה? על ידי זה שדורשים ממנו שיעשה את זה מתוך הקבוצה, אנחנו מכינים לו מקום ורוצים שאתה תשלוט בנו.
תלמיד: האם זו איזושהי תוספת שכלית למ"ן? כי כאילו העלאת מ"ן זה איזה מנגנון אוניברסלי להעלאת חיסרון לבורא. האם אנחנו מוסיפים כאן משהו מההבנה שלנו לבקשה הזו?
זה בדיוק המ"ן, שאנחנו רוצים שהבורא ישלוט בנו במקום פרעה. ובהעלאת המ"ן הזאת יש דרגות, תלוי מאיזו מדרגה אנחנו מבקשים, מאיזו עביות אנחנו מבקשים.
שאלה: איך האדם מגלה קנאה רוחנית?
מה הבעיה כל כך. אני מקנא בחבר שיש לו כוח גדול להשפיע ולי יש רק כוח קטן להשפיע, ואני רואה את הפער ביניהם. כאן השאלה, אם אני מקנא בזה שהוא יכול להשפיע לבורא ולעשות נחת רוח לבורא יותר ממני, כאן יכולה להיות קנאה גשמית, זאת אומרת, קנאה בלקבל וקנאה בלהשפיע. קנאה ברוחניות היא גם מתבססת על אותו רצון לקבל. הרצון לקבל הוא לא מזדכך, אנחנו רק משתמשים בו בצורה אחרת, חדשה, וכך מתקדמים. תחשבו על זה. קנאה תמיד נשארת קנאה, והיא אמצעי מאוד גדול להתקדמות, ואסור לנו להקטין אותה ולהרוס אותה, אלא ההיפך.
שאלה: מה ההבדל בין חיים למוות בגשמיות ורוחניות?
אני לא יודע מה להגיד לך. חיים בגשמיות הם חיים בהמיים, בדרגת בהמה, אנחנו לא יכולים להיות בגשמיות יותר מחיי חי, דומם צומח חי. רוחניות זו כבר דרגת המדבר, רק במידה שאנחנו נכללים באחרים, ובזה החיים והמוות. חיים בגשמיות הם באים מתוך חיבור בין החלקים, שזה מגיע לנו מן הטבע, ומוות זה נקרא פירוק בין החלקים, שהכול מתפרק. וחיים רוחניים הם בנויים כולם על חיבור. חיבור לא לפי הטבע, דומם, צמח, חי, אלא חיבור למעלה מהטבע, זאת אומרת למרות הטבע, שאנחנו מתחברים רק בעל מנת להשפיע, ובזה אנחנו מרגישים חיים רוחניים. לכן החיים הגשמיים הם מגיעים לנו מתוך הטבע שלנו, רוצים או לא רוצים נמצאים בזה. בחיים הרוחניים אנחנו בוחרים להיות או לא להיות בטבע הרוחני, לכן בזה יש לנו בחירה חופשית.
שאלה: האם אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את ההשפעה כאהבת החברים ללא ציפייה לשום תמורה?
ברוחניות הכול יכול להיות. כי שם מגיע הכוח העליון, איך שהוא מאיר לנו ככה זה יהיה. בגשמיות אנחנו מבינים שאנחנו חייבים לתת תמורה למה שאנחנו עושים. לא יכול להיות שאנחנו נעשה איזו פעולה ללא תמורה. גם ברוחניות האמת שזה כך, רק התשלום ברוחניות זה חיבור והשפעה, התשלום בגשמיות זה על מנת לקבל.
שאלה: בימים האחרונים יש תחושה שבשיעורים יש דגש גדול על כך שכל חבר בעשירייה צריך להשתתף בשיעור הבוקר, וגם כל אחד שלומד קבלה צריך שתהיה לו משפחה, ילדים ועבודה בעולם הגשמי. עולה השאלה לגבי יתר האירועים, נגיד מפגשי הערב של העשירייה סביב חיבור, אולי כדאי לחשוב על האירועים האלה, האם כדאי לקיים מפגשים בערב, כי צריך לקום מוקדם לשיעור, ואולי עדיף שאדם יישן?
אני חושב שאנחנו צריכים להיות יותר מפעם בשבוע באיזה אירוע כללי, שאתם עושים את זה מחוצה לשיעור, וביומיום אתם צריכים להיות בשיעור מ-3:00 עד 05:30 לפי שעון ישראל. וחוץ מזה עוד פעמיים ביום להתקשר לאיזה רבע שעה לפחות, שאתם מדברים על החיבור בעשירייה. זה סך הכול. אם אדם מסדר את כל היום שלו בצורה נכונה, זו לא בעיה. וללכת לישון מוקדם. רב"ש היה ב- 20:30, 21:00, כבר ישן. וכשהוא הולך לישון הוא נשכב במיטה ומיד ישן, לא קורא משהו לפני השינה או מסתכל בטלוויזיה, שום דבר. לישון וזהו. תנסו. אני ב-20:00 בערב הולך לישון, ממש, ואז אני קם שעתיים לפני השיעור אפילו, משעה 1:00, 1:30 כבר אין שום בעיה בשבילי לקום.
היום בכלל, בגלל האינטרנט שאנחנו מתקשרים כולנו וירטואלית, אז מה הבעיה? אתם לא צריכים לנסוע שעה כמו שפעם היו חברים נוסעים לשיעור שעה הלוך, שעה חזור, לא, כל אחד ניגש מהמיטה למחשב ומיד הוא נמצא בשיעור. אז אין לנו מה לבכות, רק לסדר את כל הדברים בצורה נכונה, ואתם תראו שיש לכם הרבה זמן.
שאלה: הצורה היחידה שאני יכול לכוון את העשירייה לבורא, זה שאני מזמין אותם לעבודה משותפת, ויש חברים שלא מקבלים את זה, לא מסכימים, כי הם אומרים שזו כפייה. מה צריכה להיות הגישה שלי?
תתפלל, תתפלל, יותר תלחץ על עצמך מאשר על האחרים.
שאלה: דיברת עכשיו על החלק שלפני שאנחנו הולכים לישון, ופה באמריקה הלטינית אנחנו ישנים עם הנשים שלנו, אבל פעם אמרת שעדיף לא לישון יחד עם האישה. הייתי רוצה לדעת איך להתכונן נכון כדי להתעורר בצורה טובה?
באמת למקובלים יש מנהג שבעל ואישה ישנים לחוד. ובכלל זה היה כך תמיד, זו איזו אופנה חדשה מלפני מאה, מאתיים שנה שישנים יחד. אבל באמת גבר ישן לבד, אישה ישנה לבד, גם תינוק ישן לבד, הילדים ישנים לבד. ולצורך קיום יחסים, אז אתה עובר מהמיטה שלך למיטה של אשתך לזמן מה, כמה שצריכים כדי להרגיש את עצמכם שאתם בעל ואישה. לכן אני חושב שכדאי לנו לעשות כמו מנהג המקובלים, לישון לחוד, זה יותר בריא, זה יותר נכון, זו שינה יותר טובה, תתרגלו. כל העניין הזה המודרני שישנים במיטה אחת זה לא טבעי. זה גם לא נמצא אצל החיות, אז למה זה נמצא אצל בני האדם? אין לזה שום הצדקה.
אם אנחנו מדברים על איך שזה היה בעבר, בעבר בכלל הבית היה מחולק לשני חלקים, חלק גברים וחלק נשים. ואני עוד זוכר בירושלים וגם עכשיו ישנם כאלה דירות, שזה לחוד וזה לחוד. אפילו שתי דירות כאילו, זו כניסה לנשים ושם הנשים, אישה ובנות, ובנים עד גיל שנתיים, שלוש, ואחר כך הבנים עוברים לחלק של הגברים מגיל שנתיים, שלוש, ושם הם נמצאים, המיטות שלהם, כול מה ששלהם נמצא שם. כך זה יותר נכון, יש בזה הרבה שכל. נראה, נקווה שבדרך לגמר התיקון גם זה יסתדר.
שאלה: הוא אומר "שהיו רוצים שיהיה להם רצון להשפיע נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, ולא יכלו ובזה הצטערו." אני כל הזמן מצטער, מה זה נותן להצטער כל הזמן? מה אני אשב ככסיל שיושב ואוכל את בשרו? מה אני צריך לעשות?
הצטערו זה נקרא העלאת מ"ן, חיסרון.
תלמיד: להצטער?
כן, אלא מה? אחרת זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". אם יש לי איזה חיסרון, אני מעלה אותו למעלה. אם אני נשאר למטה עם החיסרון, זה נקרא שאני "אוכל את בשרי".
תלמיד: זאת אומרת, אם אני לא מצטער אז אני גם לא מתקדם?
אם יש לך צער, חיסרון, או שאתה בולע אותו או שאתה מעלה אותו לבורא, אחד מהשניים. מה אתה עושה? תכלס אדם שרוצה להשתמש בכל מה שהוא מרגיש, הוא צריך להעלות את זה לבורא, או לממש את זה במקום אולי. אבל לא לעשות כלום?
תלמיד: מה זה המימוש להרים את הצער לבורא, יש איזו אחיזה למשהו, איך אפשר לאכול את עצמי על זה שאני לא מגיע לרוחניות?
לקשור את זה עם הבורא, שכל מה שאתה מרגיש אתה מקבל מהבורא. איך אתה יכול את הדברים האלה שאתה מרגיש, לפנות לבורא.
תלמיד: האם יש סיבה שאנחנו בזמן האחרון לא לומדים את תלמוד עשר הספירות?
יש סיבה. קודם כל צריכים אנחנו לייצב את עצמנו נכון, ואז בזה שאתה תלמד את תלמוד עשר הספירות, יהיה לך כוונה נכונה, הכנה, הכוונה נכונה. אחרת אתה תרצה מתלמוד עשר הספירות להבין פעולות מכניות, "האור בא, זה יורד וזה חוזר וזה כך וזה כך", ואני רוצה שכשאתה לומד תע"ס, אתה תתחיל להרגיש איך פועל בך הכוח הזה.
תלמיד: אני זוכר שלמדנו, כשהיינו הקבוצה הבסיסית בפתח תקווה, היית אומר "זה לא משנה איפה אנחנו נמצאים, אנחנו צריכים למשוך את האור המחזיר למוטב על ידי תלמוד עשר הספירות". לפעמיים לא היה חשק, אבל הכרחת אותנו ללמוד תלמוד עשר הספירות, אפילו שעה אחת בסוף השיעור.
כי לא היה אל מי לדבר על הפעולות הרוחניות. לא הייתם רוצים לשמוע מה זה פעולה רוחנית על מנת להשפיע. זה הכול היה מאוד מאוד מנותק מכם.
תלמיד: אבל מתי נראה שכן אפשר להתחיל ללמוד תלמוד עשר הספירות?
עכשיו זה זמן אחר.
שאלה: איפה נמצא המאמץ בבניית התפילה המשותפת, אם כל חבר תורם או נותן את המילים שלו?
המאמץ תמיד נמצא במרכז העשירייה. עד כמה שהמאמץ הזה משותף, אז אותו כוח יוצא ממרכז העשירייה שיהיה מורגש בבורא. הבורא תמיד נמצא בקשר בינינו, אין לו מקום אחר. הקשר ישנו, הבורא נמצא, ולפי עוצמת התפילה שלנו, מרגיש אותו. אין קשר בינינו, הבורא לא נמצא, אין לו מקום ואז כשכל אחד צועק, זה לא עובד, לא מורגש בבורא. הבורא זה הכולל.
תלמיד: האם זה יותר נכון שאנחנו נתחיל את התפילה בהודיה לבורא, כולנו ואז לסגור את התפילה, או שכל אחד צריך לפתוח את התפילה ולסגור אותה?
רצוי לעשות את זה יחד, כי אז "איש את רעהו יעזורו", וכך אתם תרגישו שאתם יחד עושים.
קריין: קטע 222, כותב רב"ש.
"ידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו. וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים."
(הרב"ש. מאמר 11 "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" 1988)
איך אנחנו מגיעים לחיסרון שהבורא יעזור לנו? חיסרון אמיתי, שאז ודאי שהוא עוזר ואנחנו יוצאים ממצבנו למצב הבא. איך אנחנו יכולים לבקש נכון, לצעוק נכון על המצב שלפי הטבע שלנו לא יכולים, אנחנו צריכים לתאר את המצב שלנו כמצב הכי גרוע, והמצב הרוחני כהכי טוב, הכי נעלה ולדרוש להעביר את עצמנו ממצב הגרוע ביותר שעל מנת לקבל שבו אנחנו קיימים, לרצון שעל מנת להשפיע, שבו אנחנו רוצים להתקיים. "טוב לי מותי מחיי", אני חייב את זה לעשות. איך אנחנו עושים את זה, אם לא על ידי שמעוררים את העשירייה כולה לזה.
סדנה
איך אנחנו עוברים לחיסרון האמיתי להעלות את עצמנו מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע" בצורה אמיתית, יש לנו לזה חיסרון או לא? ואם אין חיסרון איך אנחנו מתפללים, פונים לבורא שיהיה לנו חיסרון?
מי שמצליח לחבר כזאת תפילה בעשירייה, מדליק את הסימן ונשמע. האם יש למישהו באמת, אבל באמת חיסרון לפנות לבורא שיעביר אותנו מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע", מגשמיות לרוחניות.
*
קריין: קטע מספר 223, כותב רב"ש.
"אלו אנשים שרוצים ללכת בדרכי ה' על דרך האמת, המה רואים, שתמיד הם עושים רע, והם צועקים לה', שיושיעם לצאת מהמצב של רע. וכל מה שהיה ביכולתם לעשות ולא יכולים להשתחרר מהרע, על דרך שפירשו ביציאת מצרים, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה, ותעל שוועתם אל ה'", והוציאם ממצרים.
כך יש לפרש כאן, היינו שה' האיר להם את הפנים שלו, אז ממילא הלך מהם ההסתרה שהיה להם. שעל ידי "פני ה' בעושי רע", אז פני ה' מבטל אפילו זכר של הרע. וזה פירוש "להכרית מארץ זכרם", היינו ארץ מלשון רצון כידוע, אפילו זכר לרצון רע לא נתעורר אצלם, מטעם "צעקו וה' שומע, ומכל צרותם הצילם"."
(הרב"ש. 584. "פני ה' בעושי רע")
שאלה: מה זה אומר שפני ה' מבטלים גם זיכרון של רע?
כשהאור העליון מאיר על אותם הרצונות שהיו בעל מנת לקבל, מתקן אותם בעל מנת להשפיע, ואז רואים שאם לא היו אותם הרצונות על מנת לקבל, האגואיסטיים, לא היינו יכולים להגיע לחיסרון שיאיר עלינו אור על מנת להשפיע. ולכן לא רק שמבטלים את הדברים הרעים שהיו, אלא מבינים שבלי הרגשת הדברים הרעים לא יכולים לקבל, להגיע לדברים הטובים. זה כמו, כמה שאתה רעב יותר, אתה מרגיש טעם בארוחה.
תלמיד: מה זה אומר שאנחנו מגיעים לפני ה', שהוא מאיר לנו?
הפנים של הבורא נקרא כמקור של כל האור העליון. שהוא עונה על כל השאלות, מסדר את כל הכלים, מתקן אותם לגמרי, ממלא אותם לגמרי, ואנחנו רואים את כל הבריאה במלואה, שאין חוץ מההשגה הזאת שום דבר שעוד נסתר מאיתנו, הכול מובן לעומק, לרוחב, הכול, לכל העולמות. אין שאלה שעליה אין תשובה, אלא כל שאלה קשורה גם לתשובה ואז היא השגה השלמה.
תלמיד: איך לקבל על מנת להשפיע, תענוג כזה?
ברגע שאתה רוצה לעשות את זה אך ורק כדי להצטרף לכבוד הבורא, אתה רוצה בשבילו לעשות את זה, כדי לשיר לכבודו, אז אתה יכול להתכלל בזה.
שאלה: לא ברור איך ככה נעלמת ההסתרה? זה באמת כמו שהחבר אמר, שהם כאילו הם יוצאים לקבלה על מנת להשפיע.
ההסתרה נשארת, אבל היא נשארת כדי להיות אחוריים לפנים. אם לא תעבור ההסתרה לגמרי, אז אנחנו כאילו עבדנו סתם שלא היה בזה שום צורך, וגם לא יכולנו לגלות את הפנים, כי אנחנו הנבראים תמיד מקבלים רק על פני ההסתרה. שני דברים צריכים להיות בנו, גם זה וגם זה, "על כל פשעים תכסה אהבה", אור וחושך הם חייבים להיות יחד.
תלמיד: בגלל זה לא ברור מה זה "להכרית מארץ זכרם", כאילו נעלם הזֵכר שלו.
"זֵכר" הכוונה ההתרשמות מהרע, שזה לא רע, אלא זה חייב להיות טוב, וגם זה מגיע לנו מטעם אהבת ה' עלינו.
שאלה: מה ההבדל בין להצדיק את הבורא לבין לגלות את הרע ולדרוש את הבורא?
אתה צריך לברר את כל הדברים האלה בך. תשאל את כל השאלות על כל המצבים הללו ותראה, תשווה ביניהם ותראה, זה ההבדל.
קריין: קטע 224, כותב בעל הסולם.
"כתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.
היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.".
(בעל הסולם. אגרת נ"ז)
קריין: 225, בעל הסולם, מתוך אגרת נ"ז.
"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.
ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה".
(בעל הסולם. אגרת נ"ז)
זאת אומרת, הוא מרגיש את עצמו שאין לו יותר מה להוסיף חוץ מבקשה לבורא. ואז נראה לנו שאין לו כוחות, אז הוא מרגיש שיש לו כוחות כי רק בזה הוא תלוי, ואז כמו תינוק, ילד קטן, שתופס את אימא, הוא יודע שהוא כולו תלוי באימא בלבד, והוא מכניס לזה את כל הכוחות כדי לנענע אותה שהיא תעשה את מה שהוא רוצה. צריכים ללמוד איך שזה קורה בטבע ולהביא את עצמנו גם לכזאת צורה.
שאלה: בקטע כתוב שיהיה לו רצון לבורא. איך זה מורגש בעשירייה? כלומר, מה אנחנו צריכים להרגיש?
זה מורגש בעשירייה שאין שום תקווה לעשות משהו, אין שום סיכוי לעשות משהו שיכול לעזור לנו, אלא רק צעקה לבורא. שוב, כמו ילד קטן שאין לו ברירה, הוא בא לאימא, הוא תופס אותה, צועק, צורח, מסתכל עליה רק שהיא תעזור. נלמד מהחיים.
שאלה: איך אנחנו יכולים להגיע למצב הזה כל אחד ואחד בתוך העשירייה?
על ידי זה שאנחנו נותנים דוגמה כל אחד לשני, עד כמה שאנחנו רוצים להיות בתלות בינינו, ובתלות בבורא, ורק בזה תלוי העתיד שלנו והעתיד הוא גם בעל מנת להשפיע, וכדי להשפיע לבורא אנחנו חייבים להיות מחוברים בינינו ואליו. לרכז כל מה שהיה לנו לנקודה אחת, לצעקה אחת אליו והוא כבר יסדר.
שאלה: מה המשמעות בעשירייה שכל יום אנחנו מתחילים מחדש כאילו שאף פעם לא עשינו כלום?
שאנחנו מתחילים כל יום מחדש שוב חיבור, שוב פניה לבורא, וככה עד שאנחנו מגיעים למצב שרואים שאין לנו שום תקווה אם אנחנו לא נצעק כך שהבורא יענה. אנחנו חייבים, כמו ילד קטן שדורש מאימא שסוף סוף היא תעשה מה שהוא רוצה. ממש, בכל הכוח, בסוף העצבים, בסוף הצעקה, הוא חייב שהיא תשים לב אליו ותעשה מה שהוא רוצה.
כך אנחנו צריכים ובאמת זה קורה. כי אז יש לנו צעקה נכונה, חיסרון נכון שבו, ובתוך החיסרון הזה שאנחנו משיגים, הבורא נותן תגובה, תשובה בה אנחנו מרגישים, בתוך החיסרון הזה, בתוכו אנחנו מרגישים את ההתגלות הרוחנית. לפני זה אין לנו מקום שבו זה יתגלה.
שאלה: הצעקה הזאת היא עבור החברים?
הצעקה עבור כולם, כי אנחנו כולנו דורשים שהבורא יסדר לנו חיסרון וייתן לחיסרון הזה מילוי. והמילוי הזה זה כוח השפעה.
תלמיד: במצב אחד כשעשינו את כל העבודה ואנחנו לא יכולים להמשיך, מגיעים לצעקה, זה מצב ברור, במצב השני, כשאתה כבר אומר וחושב הוא כך הבורא, אם הבורא יצר אותנו ככה, שיתקן אותנו בעצמו. איך להיות בין שני מצבים?
ודאי שהוא ברא אותנו כך. אבל הבקשה היא מצדנו, שאנחנו רוצים שיסדר, גם אז הוא עושה הכול. הכול עושה רק כוח הבורא, רק יש את העולם הגשמי שאנחנו לא דורשים שום דבר והבורא מסדר הכול לפי חיסרון שברא, ויש את העולם הרוחני שבו אנחנו צריכים לדרוש ממנו, ועל ידי זה אנחנו מתקשרים אליו. על ידי זה מקבלים ממנו רצון דלהשפיע, על ידי זה מקבלים גילוי שלו.
ודאי שהוא יעשה. על זה אין וויכוח. אין לנו שום כוח לעשות שום דבר. אנחנו מגיעים מיואשים, אבל חוץ מדבר אחד, שאם אנחנו נדרוש, הוא יעשה. אז כל העבודה היא על הדרישה הנכונה השלימה.
שאלה: כתוב , "אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין.". מדובר על פעולות חיבור והפצה או על איזה פעולות שהוא כבר עשה?
על הכול. זאת לא שאלה. מדובר על הכול, שהבורא יעזור.
סדנה
מה השגנו מתוך השיעור הנוכחי?
(סוף השיעור)