שיעור בוקר 13.10.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
מתחזקים באין עוד מלבדו - קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: שיעור בנושא – "מתחזקים באין עוד מלבדו", קטעים נבחרים מן המקורות, מקטע מס' 15.
אנחנו מתחזקים שוב להיות יחד, ועוד יותר מאתמול, וכך יום יום, ונקווה שנצליח לחבר כולנו את הבורא ברצון אחד, בלב אחד שלנו, וכך נגיע למטרתנו, להידבק בו, בבורא, והבורא יעזור לנו בזה ויקרב אותנו אליו. בזה הוא יתקרב לכל העולם, לכל בני האדם והם גם יתחברו ויתלכדו סביבנו וכך נגיע לתיקון הכללי שהוא מטרת הבריאה.
קריין: קטע מס' 15, כותב הרב"ש:
""כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (בשלח).
קושיית חז"ל, אם אני לא אשים המחלה, בשביל מה צריכים לרופא (סנהדרין ק"א ע"א).
ויש לפרש, היות שאני הרופא, ולמה אני אשים עליך מחלה, אם אני מוכרח לרפא את המחלה. ומה אני מרויח אם אני אשים מחלה, בטח זה מטעם עונש. ואם אני צריך לרפא את המחלה, איזה עונש יהיה זה, רק כאילו שאני עושה עבודה בחינם. לכן אני לא אשים עליך מחלה. ומה שאתה חושב שהיא מחלה, אתה טועה בזה, אלא כל המצבים שאתה מרגיש, אם אתה מייחס אותם אלי, הכל הם תיקונים, שעל ידי זה אתה תתקרב אלי בדביקות."
(הרב"ש. 131. "הכל תיקונים")
כל מה שהבורא עושה הוא עושה אך ורק כדי שנתקרב אליו. ואפילו שנראה לנו שהוא כביכול דוחה אותנו, או לפחות לא עונה לנו, זה רק כדי שכך נרגיש ונעשה עוד יותר מאמץ כדי להיות קרובים יותר זה לזה ונמשוך את הבורא שישרה בינינו.
שאלה: מה הכוונה למחלה, מה המשמעות שהבורא מביא את המחלה וגם מרפא?
כל המחלות הן תוצאה מהתרחקות מהבורא, כמו שכל הריפוי הוא בהתקרבות לבורא. ולכן זה שהבורא מעורר בינינו איזה מרחק חדש, זה רק כדי להראות לנו שיש לנו עוד מקום לעבודה, להתקרב אליו. לכן נקבל את המצבים האלה רק בצורה כזאת, שאנחנו מתרחקים מהבורא מפני שהוא נותן לנו מרחב חדש לרפא אותו, לתקן אותו, וזה המרחק בינינו ואחר כך מבינינו אליו, ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו בעצמנו מרפאים את המרחק בזה שמתפללים אליו, מבקשים שהוא יקרב אותנו, וכך נגיע למצב המתוקן שהוא המצב הבריא.
רק כלפי זה אנחנו צריכים לראות את המצבים שלנו, שאנחנו נמצאים יותר רחוק מהבורא, והוא עושה את זה בכוונה שנתקרב אליו, וכל פעם אנחנו מתרחקים יותר וכל פעם מתקרבים יותר עד שמגיעים להתקרבות הקבועה הסופית.
תלמיד: בשביל מה מופיע כאן "הרופא" אם הכול מוחלט על ידי פנייה אל הבורא והכול תלוי בו?
אנחנו פונים אליו ומבקשים שהוא ירפא אותנו, ירפא את הלב שלנו ממחשבות זרות, מרצון לקבל, מריחוק זה מזה. זה נקרא "מחלה", מקור המחלה, ואנחנו מבקשים שירפא את כל המרחקים שבינינו, עד שנגיע ללב אחד.
תלמיד: ואיך על האדם לא להסכים עם המחלה, לא להסכים עם ההתרחקות הזאת, ומה קורה כאשר הוא כן מסכים עם ההתרחקות?
אם אדם מסכים לזה שהוא התרחק מהבורא, אז אין לבורא כביכול אפשרות אלא עוד יותר להגדיל את המרחק בין האדם לבורא, כדי שהאדם בכל זאת ירגיש איפה הוא נמצא. זה כמו שיש לנו איזושהי מחלה אבל אנחנו לא מרגישים שהיא מתרחשת בנו, ואז אנחנו גם לא יכולים לרפא אותה. לכן הבורא עושה כל מיני פעולות כדי שנרגיש את המרחקים שבינינו ונרצה לרפא אותם, היינו להתקרב על פני המרחקים.
אלו בעצם כל הפעולות שלנו, בהתרחקות והתקרבות, בהתרחקות והתקרבות, וכך אנחנו בסופו של דבר מתקרבים.
שאלה: רב"ש אומר פה שכל המצבים שהאדם מרגיש, אם הוא מייחס אותם לבורא, הכול תיקונים.
כן
תלמיד: אז יש מחלה ורופא, או שאין דבר כזה מחלה ורופא, וזה יחס לא נכון?
הכול משחק של הבורא כלפי הרצון לקבל שלנו. הוא מגדיל את הרצון לקבל שלנו, שנרגיש אותו כאיזו מחלה, ונרצה לרפא אותה, וזה אך ורק על ידי התקרבות אליו, לבורא, וכך אנחנו בעצם מתקדמים להתקרבות קבועה.
תלמיד: אבל רב"ש אומר פה שזה יחס לא נכון.
היחס הלא נכון הוא שאנחנו מקבלים את הריחוק מהבורא כמחלה, כאיזו תקלה. ובאמת צריכים להבין שהבורא שם זאת לפנינו, בינינו, ואנחנו צריכים להתייחס לזה נכון. שאין עוד מלבדו, זה בא ממנו, ואנחנו כן רוצים להתקרב ושהלבבות שלנו יהיו כלב אחד.
תלמיד: ואז לא רואים שזו מחלה אלא הזמנה להתקרב אליו?
כן. רואים שאין מחלות בכלל, יש רק התרחקות, שהבורא מגלה לנו איפה אנחנו נמצאים בדרגה חדשה, יותר רחוק זה מזה, ואנחנו צריכים כנגד זה להתקרב יותר מפעם זה אל זה.
תלמיד: אבל צריך לעבור את שני שלבים, לראות שזו מחלה ולבקש תיקון, או שכבר אפשר להיות במצב שכל הזמנה היא ממנו וזהו, אין מחלה?
לא, אי אפשר בלי להרגיש את הריחוק שהוא מחלה. אי אפשר.
תלמיד: אלו שני מצבים שחייבים לעבור אותם, מזה לזה.
כן.
שאלה: בקטע הזה מדובר על תקופת הבנייה של הכלי?
כן, על תקופת בניית הכלי הכללי.
תלמיד: מאיזה רגע אפשר להגדיר שהתחלתי להציב את הלבנה הראשונה בבניית הכלי הזה כדי לעשות נחת רוח לבורא, מה הייחודיות בזה?
בכך שזו או התרחקות מהבורא או התקרבות לבורא על ידי החברים.
שאלה: מתי בפעם הראשונה הבורא עונה לתפילה?
מתי שהאדם מבקש הבורא מיד עונה. אומנם האדם אולי לא מבדיל בזה, אבל בטוח שכך קורה.
תלמיד: מה מאפיין בקשה אם כך?
שהבקשה היא רק לחיבור, כי חוסר החיבור זה השורש לכל המחלות.
שאלה: אם הבנתי נכון הבורא מטעה אותנו לחשוב על לתפוס את המצבים השונים באופן שגוי, כמחלה או עונש.
אז מחלה זה לא עונש אלא זו הזמנה להתקרבות.
תלמיד: אבל למה הוא מטעה אותנו לחשוב שזו מחלה או עונש?
כדי שאנחנו נתקן את היחס הזה.
תלמיד: ומה היה קורה עם הוא היה מיידע אותנו מלכתחילה שמדובר בתיקונים?
כנראה היינו מתייחסים אחרת. כך אנחנו מתייחסים למחלות באופן אישי ומבינים שאנחנו צריכים להתגבר עליהן. אנחנו עוד נמצאים במצב כזה, אבל אחר כך כשאנחנו נתקרב יותר ויותר, אז נתחיל לזהות את הקלקולים האלה לא כמחלות ממש, אלא כמחלות בדרגות יותר גבוהות. שגם איזה ריחוק בינינו זאת מחלה, גם איזו התקררות בינינו זאת מחלה, ואז המחלות כמו התיקונים יהיו בדרגות יותר גבוהות.
תלמיד: הבורא כופה עלינו סבל. הוא יכל מלכתחילה לתת לנו את התשובה, לפחות שנבין שמדובר בתיקונים.
אתה צריך להתחבר עם החברים ולהבין שאין יותר מהתרחקות בינינו, שזו המחלה, והתקרבות בינינו, שזו התרופה.
תלמיד: אני מרגיש כעס עליו, שהוא מעביר אותנו את כל הסבל הזה. אנחנו מתייחסים אליו כרוצה את טובתנו ורוצה להיטיב לנבראיו, והוא מעביר אותנו את הסבל הזה, לפחות היה יכול להגיד לנו מראש, שמדובר בתיקונים ולא לחשוב שמדובר במחלה.
את זה אתה צריך לזהות בעצמך. לכן בא המורה, ה"רב"ש" הגדול ומסביר לך את זה.
שאלה: אם כך, זה מאוד מתסכל ומאוד מפריע לאדם, והאדם מנסה לצאת מזה והוא לא יודע איך לצאת מזה, והדבר היחיד שהוא חושב איך להתחבר לעשירייה וגם זה מתסכל, כי גם זה לא מצליח. אם זו המחלה, ועל זה הוא מדבר, מהי בדיוק המחלה?
המחלה היא שאנחנו מתרחקים זה מזה. שכל פעם הבורא מעלה את הרגישות ואנחנו מרגישים שאנחנו עוד יותר רחוקים, זאת אומרת עוד יותר חולים. ואנחנו כך מתקרבים, על ידי זה שרוצים לבטל את הריחוק.
תלמיד: מהמחלה אנחנו יכולים ללמוד על מקור הבעיה. השאלה, מה אנחנו יכולים ללמוד מאופי המכה על החיבור שנדרש מאיתנו לעשות?
בינתיים אנחנו לא יכולים להבין לפי המחלה מה המקור שלה, אבל אחר כך במשך הזמן אנחנו נכנסים בפנים יותר ויותר ומתחילים לזהות מאיפה גילוי המחלה ומה בדיוק אנחנו צריכים לעשות כדי לרפא אותה. איך לפנות לבורא שירפא אותה. אז אנחנו לא מחפשים שום אמצעים אחרים חוץ מכל פעם לפנות לבורא.
תלמיד: אז בשלב הראשון של מחלה ולא משנה איזו מחלה, לא להתייחס, והמטרה היא קודם כל לקשור את זה לבורא. ובשלב השני תגלה גם למה זה התגלה בצורה הזאת ונוכל ללמוד מזה גם יותר?
לא חייב שיתגלה למה, אבל היחס שלנו צריך להיות יתר חיבור.
שאלה: האם התיקון שנרגיש הוא צורך יותר גדול מהחברים לעשות את העבודה שלנו, או שנרגיש מעורבות הרבה יותר משמעותית בצרכים של החברים כלפי הבורא, וזה התיקון?
גם זה וגם זה. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי לחבר עצמנו יחד בכלי אחד, ברצון אחד. זה התיקון.
שאלה: האם מחלות גופניות קשורות למחלות רוחניות, ואם כן איך?
מצד הבורא אין הבדל בין המחלות, אלא בהתאם ועד כמה ובאיזה אופן אנחנו מרוחקים ואז אנחנו מרגישים את המחלה. אבל זה הכול נובע מהריחוק או הקירבה שבינינו, זה שורש כל המחלות והתרופה להן.
שאלה: ציינת שחוסר החיבור הוא שורש כל המחלות. מצד שני אנחנו לומדים שהוא נותן לנו רופאים, ולא לנסות לפתור את הבעיות בעצמנו אלא קודם לפנות לרופא, כי ניתנה לו הזכות והיכולת לרפא אותנו. איך השלב של הפנייה לרופא, כשזו מחלה גופנית משתלב בעבודה של חיבור יתר?
ודאי שאנחנו צריכים לפנות לרופא, כמו שכתוב "ניתן לרופא רשות לרפאות", אבל הוא מתכוון כאן למחלה לכל דבר, שמפריעה לנו להיות בדבקות בינינו ולבורא. זה השורש של כל המחלות, כל הבעיות וכך אנחנו צריכים כנגדם להתנהג.
ואז כשאנחנו מבינים שהסיבה לכל "המחלות" שנראה לנו כמחלות גופניות, ו"המחלה" הכוונה היא על כל דבר לא מתוקן, על כל תקלה שישנה ביחסים בינינו, במשפחות, בעמים, בין העמים, בינינו לבורא – זה בסופו של דבר השורש. ואם אנחנו מתקנים את הכול ביחס בינינו לשורש, לבורא, אז אנחנו מתקנים בשורש את כל הבעיות, את כל המחלקות.
מחלה זה פשוט מצב לא מתוקן. יכול להיות גשמי, נפשי, רוחני, כול זה נקרא "מחלה".
תלמיד: מהרגע שהאדם חלילה מרגיש מחלה גופנית, אותו שלב ביניים שהוא פועל דרך הרופא, זה יתר השתוקקות שמושכת אותנו למעשה יותר לבורא, זו המגמה שלו?
כן.
שאלה: האם כל דבר שאני רואה מקולקל מחוצה לי, אני צריך לבקש על זה חיבור חזק יותר בעשירייה וחיבור עימו, למענו?
כן.
תלמיד: כל דבר, לא משנה מה אני רואה?
כל דבר.
תלמיד: הכול?
כן. כי זה מקור של כל התקלות. ומחלה זה נקרא סוג מסוים של תקלה.
תלמיד: וזה הכול נובע מהחיבור בעשירייה שלי ואני צריך לתקן את זה דרך החיבור בעשירייה?
כן.
תלמיד: מה ההבדל בין שתי צורות התיקון, האחת, אני בא לחבר ואומר, בבקשה, אל תתנהג ככה יותר. לבין זה שאני מיד מגדיל חיבור בעשירייה?
יש כאלו וכאלו, צריכים לראות בתוך הקבוצה איך אנחנו מתקנים. אבל ודאי שאם אנחנו מרגישים תקלה, אז זה מפני שאנחנו מבפנים לא מחוברים מספיק לפי המצבים שאנחנו עוברים.
תלמיד: וזה נכון עד לרמה הכללית, עד למלחמות בין עמים.
עד סוף הדרך.
שאלה: אם יש לאדם מחלה והוא פונה לרופא, זה לא מרחיק אותנו מהבורא?
כמובן שזה מרחיק באותה מידה שאנחנו לא עושים את זה כאמצעי להתקרבות לבורא.
תלמיד: זאת אומרת, צריכה להיות כוונה?
כמובן.
שאלה: אם אני מרגיש שיש לי כעס וביקורת על חבר מסוים, אז זו מחלה שהבורא נתן לי, או המחלה עצמה, והוא מגביר אותה כדי שאשים יותר לב?
כן. וחוץ מזה אתה צריך מהר מאוד לתקן את היחס שלך לאותו החבר שיש עליו מצדך ביקורת.
שאלה: האם המחלה יכולה לבוא לידי ביטוי בחיים שלנו באיזו נטירת טינה למישהו שפגע בנו בעבר בחיים הגשמיים, והאם זה יכול לפגוע בחיבור עם החברות שלי בעשירייה?
כן. כל הדברים האלה הם מאוד מעורבבים באדם מפני שבסופו של דבר הוא צריך להגיע לאהבה כללית, לכולם.
שאלה: איך בתקופה הזאת להתייחס למצבים שלחברים קשה להצדיק את הבורא ואפילו מחלישים כתוצאה מכך את החברים האחרים?
צריכים לעבוד על זה מהר וחזק. צריכים יחד להתאסף יותר ולהשפיע זה על זה ולקרוא יחד וללמוד יחד, עד שתרגישו שאתם מתקרבים ואין כאן הבדל בין החברים במחשבות וברצונות שמרחיקים ביניכם.
שאלה: זה יכול לקחת לחבר, שנים של לימוד כדי להבין שהמחלה מגיעה מהבורא. איזו מחשבה או מה יכול לעזור למישהו להחזיק בדרך כדי שהוא ישיג שהמחלה מביאה לו סבל מתמיד?
זה תלוי עד כמה אנחנו מחוברים בקבוצה. אם אנחנו מחזיקים יחד כולנו בקבוצה אז כל אחד מזכיר לשני שזה מגיע מהבורא ורק לבורא אנחנו צריכים לפנות, כי כל המצב שאנחנו מקבלים, לא חשוב איזה מצב - מגיע ממנו. יוצא שהכול תלוי בחיבור בינינו ובפנייה לבורא מתוך החיבור בינינו.
תלמידה: מה לעשות למי שעובר את הסבל, את הייסורים, ואין לו את הכוח לבקש עזרה מהקבוצה?
אז הקבוצה צריכה לתת לו דוגמה. כל אחד פונה לקבוצה, דרך הקבוצה לבורא. אחרת אין לו פנייה, אחרת הוא לא מגיע לבורא. האדם לבד לא מגיע לבורא, רק אם הוא מתחבר לפחות עם כמה חברים.
שאלה: כשאני נמצא עם העשירייה אז קל לי לחבר הכול לבורא ולראות שזה הוא שולח כדי שנבקש תיקון. אבל גם מורגשת החשיבות של להתכלל עם העם. התפילה מאוד מחזקת את הלב. איך למצוא את האיזון הנכון בין כמה להיות בתוך העשירייה וכמה להיות בתוך העם בשביל לספוג מהם רצונות?
צריכים קודם כל להתחבר עם מי שקרוב אליך, זאת אומרת מי שחבר שלך. בקבוצה אלה החברים שמסכימים להיות איתך במטרה אחת, בכיוון אחד בפעולות יחד, בהתקרבות ביניהם. ואחרי שסיכמתם כך ביניכם, אז אתם צריכים להתחיל את פעולות ההתקרבות בפועל. גם ככל האפשר להיות עם האנשים שאפילו מחוצה לכם, שאתם גם יכולים לקבל אותם לתפילה, לפעולה. אפילו שהם לא מבינים ולא מרגישים, אבל אנחנו קולטים אותם כמו ילדים קטנים שיהיו איתנו.
שאלה: איך לדעת שאנחנו מתקדמים, שאנחנו נהיים יותר מחוברים, האם זה משהו שאנחנו יכולים להרגיש, אפשר לבטוח בהרגשה שלנו?
במידה שאנחנו מרגישים שהלבבות שלנו מתקרבים זה לזה, כך אנחנו יכולים למדוד את המרחק שאנחנו בונים בינינו שיהיה יותר ויותר קצר.
שאלה: מה הגישה שלנו כלפי אנשים שעזבו את "בני ברוך" ועדיין בקשר איתנו, והם מדברים לשון הרע על הקבוצה ועל השיטה?
אין לנו כל כך קשר איתם, כי הם מדברים רע. אבל בכל זאת הם צריכים לדעת, אם אפשר, מה אנחנו עושים שימשוך אותם חזרה. אז סיבת הריחוק שלהם זה הייאוש. הם רצו מיד לקבל תוצאות, להגיע לעולם הבא, להרגשת הבורא, וזה לוקח שנים. והם לא כל כך השקיעו בזה. אנחנו צריכים בכל זאת להשאיר להם אפשרות לחזור.
תלמיד: איך אנחנו יכולים לעבור מהשלב שאנחנו מזהים את התיקונים אל השלב שאנחנו פונים לבורא?
כשאנחנו פונים לבורא אז מתחילים התיקונים.
שאלה: איך לעבוד נכון באופן פנימי עם הכוונה כדי שההתרחקות מהבורא תתקצר למינימום?
להיות קרובים לחברים וכולם יחד להיות קרובים אל הבורא. ולפני הכול, צריך להיות קשר עם החברים ומתוך הקשר הזה לפנות אל הבורא. כלומר, להתקשר עם החברים, אתה תקשר בין החברים ואחד לאחר, וכאשר יהיה לכם קשר משותף ביניכם, אז מתוך הקשר הזה תוכלו לפנות אל הבורא.
שאלה: האם להצטער על העבר שלא פעלתי נכון או רגשי אשם זו גם מחלה, ואיך מתקנים את זה?
לא. אנחנו צריכים רק לקחת את זה בחשבון ולהשתדל לא לטעות בהווה ובעתיד. אבל לא להיות שקוע בטעויות של העבר. גדלנו משם. דווקא בגלל הטעויות האלה עברנו ואנחנו נמצאים עכשיו במצב אחר.
תלמיד: כי הרגישות עולה בדרך, ופתאום מרגיש כאילו משהו שלא ראיתי פעם, היום הוא נראה לי כזה רע.
אני מבין שזה בדרגה יותר גבוהה, ממה שעשית בדרגה הקודמת, אז נראה לך רע מאוד. אבל, אל תסתכל על זה. להסתכל רק קדימה.
שאלה: לגבי תשובה שנתת לחבר לפני רגע ואולי לא הבנתי משהו. אם הבנתי את השאלה, הוא צייר מצב שאנשים שכבר עזבו את הלימוד ואת הקבוצה, אבל עדיין נמצאים איתם בקשר, ומדברים לשון הרע על הקבוצה, על הדרך, על הרב, על משהו שקשור למטרה שלנו. האם אני צריך לשמוע את הלשון הרע הזה? לא הבנתי.
לא. לא לשמוע את לשון הרע, אבל יכול להיות שהם ירצו לחזור. לא שאנחנו עובדים עליהם, לא שאנחנו פונים אליהם. לא. הם עזבו, עזבו. כאילו שהם לא נמצאים. אבל יכול להיות עניין של חזרה בתשובה. ולכן אנחנו לא עושים שום דבר נגדם, חס ושלום, ודאי שלא. לכל אחד יש בחירה חופשית. ואם הם ירצו לחזור, אז אנחנו צריכים לדון, באיזה תנאים אנחנו נותנים להם את האפשרות הזאת?
תלמיד: ומה לגבי שמיעת לשון הרע?
אנחנו משתדלים לא לשמוע את זה. אבל לא להיכנס איתם בשום ויכוחים ובשום קשר בכלל. מי שמדבר לשון הרע הוא בשבילנו צריך להיות כאילו לא קיים.
שאלה: אם אני מזהה את המקום המדויק של המחלה, ופונה לבורא בתפילה שלי, האם אני יכולה לרפאות את המחלה, אפילו אם היא קשה?
בכל זאת, ההתקרבות לחברה והתפילה עם כולם, עם כל החברים, או החברות, זאת התרופה.
תלמידה: אבל איך אנחנו מגיעים באמת לריפוי, כי כאילו אני פונה וזה לא נרפא כל כך. התקלה קיימת. אני מרגישה אותה.
תחפשי דרכים. אין לי מה להגיד.
שאלה: ריחוק מהבורא זו מחלה וקירוב לבורא זו רפואה, תרופה?
כן.
תלמיד: ואם האדם פונה לרופא שוב ושוב עם אותה המחלה והוא לא זוכה לרפואה, מה עליו לעשות?
להמשיך. אין דרך אחרת. חייב להמשיך לקבל קשר עם הבורא יותר ויותר מתוך קשר עם החברים ולהבין שזו הדרך לרפאות את כל המחלות.
תלמיד: איך אדם יודע שהוא פונה נכון? אולי הוא לא פונה נכון?
אז בדרך, בדרך שיבדוק את עצמו עד כמה שהוא נמצא עם החברים בקשר, ועם הבורא בקשר ואיך אפשר לקבל, לחזק את הקשרים האלה?
שאלה: אמרת שמתוך הקשר ההדדי עלינו לפנות אל הבורא. איך אנחנו יכולים לבנות את הקשר ההדדי הזה?
עליכם להיות מקושרים ביניכם כך שתרגישו כל חבר וחבר, ומתוך הקשר המשותף הזה, החל מהרמה הנמוכה ביותר שלה, להתחיל להתרומם יותר ויותר כלפי הבורא. לבקש יותר ויותר יחד. עד שהבורא לא יענה לכם, ואתם תפנו כך אל הבורא, ובקשר הדו צדדי הזה, יהווה ביניכם קשר כל הזמן.
שאלה: אז למשל, גילינו שיש מחלה, ואנחנו יודעים שהחיבור הוא ירפא אותנו מאותה מחלה, מה צריכה להיות התפילה? עלינו לבקש על חיבור כדי שתתרפא המחלה, ניפטר ממנה? או פשוט לבקש על החיבור מבלי להצביע לבורא מאיזו בדיוק בעיה עלינו, אנחנו היינו רוצים להיפטר?
אנחנו צריכים לבקש על החיבור ועל התקרבות. וכתוצאה מזה, הבעיות צריכות להסתלק. ייתכן ויופיעו בעיות חדשות ברמה גבוהה יותר, אבל בצורה כזאת אנחנו נתקדם.
תלמיד: אנחנו צריכים להזכיר בתפילה את שם המחלה?
לא. אנחנו לא יכולים להגדיר את המחלה, את שמה. אנחנו לא יכולים.
תלמיד: אז אם ישנה מלחמה עלינו פשוט לבקש על החיבור מבלי להזכיר בתפילה שאנחנו מבקשים על ההתקרבות כדי להיפטר מהמלחמה?
לא. כשקורים כאלה מאורעות כמו מלחמה אז אנחנו יכולים לבקש, עם הגדרת הבעיה, הצבעה על אותה הבעיה והבקשה שלנו להיפטר מהבעיה הזאת, להינצל.
שאלה: לגבי החיבור בעשירייה, זה לא אומר שהעשירייה הופכת להיות איזה מקום שבו האדם מתחיל להתוודות על כל מיני דברים, לא לזה הכוונה כשמדברים על חיבור?
כן.
תלמיד: במה שאנחנו קוראים "חיבור בעשירייה", זה לא אומר שהעשירייה נעשית איזה מקום לווידוי.
כן. זה לא מקום לווידוי. זה מקום לחיבור ונטייה להתקרבות לבורא.
שאלה: מה התפקיד שלנו בעשירייה חוץ מהתפילות הרגילות, כשיש לנו חבר חולה בעשירייה? מה הפעילות המיוחדת שאנחנו צריכים לעשות?
אז קודם כל, אתם צריכים לטפל בו בצורה גשמית, ואחר כך להתפלל עליו על כך שהבורא ירפא אותו. זה הכול.
תלמיד: את זה אנחנו עושים, את התפילות האלה אנחנו עושים. האם יש פעילות מסוימת שאפשר לעשות או שאתה ממליץ לעשות שתהיה מכוונת ממש לדבר הזה לתיקון הזה, לרפואה הזאת של אותו חבר?
לא, רק מה שאמרתי. שצריך להיות מאמץ בחיבור בינינו ומאמץ בפנייה לבורא. זה הכול. ולא להתפזר לעוד כל מיני דברים, רק על זה לבקש. תעזור לנו להיות כאיש אחד בלב אחד ומתוך הלב האחד הזה אנחנו מבקשים לטפל, לרפאות את הפגם שיש בלב שלנו, שזה החבר שלנו שהוא דורש את הריפוי בצורה מיוחדת.
שאלה: האם רק בחיבור בינינו אנחנו יכולים להרגיש שאין עוד מלבדו?
בחיבור בינינו יתכן ואנחנו נוכל להרגיש את המצב האמיתי של כל חבר.
שאלה: האם בדיקה עצמית מול החברים זה בעצם הריפוי?
לא, בדיקה זה לא ריפוי. ריפוי זה אחרי שאנחנו מבקשים, מתפללים על הרפואה, על התקרבות ואז מתוך זה שבא הריפוי, זה הריפוי .
שאלה: הבדיקה זה לא ריפוי?
לא.
שאלה: איך האדם יכול להבין מה בדיוק עליו לתקן באותה מחלה?
הוא צריך לתקן את הקשר בינו לבין החברים, זה הדבר העיקרי ביותר, זה היסוד לכל הבעיות.
שאלה: אמרת בעבר שהתכונות החשובות ביותר הן סבלנות והתמדה. מה אנחנו צריכים לבקש ביחס לזה מהבורא ומהחברים?
שנתחזק יחד בכלי שלנו, שהקשר שלנו יהיה קבוע ומתגבר, וממנו נרצה להתקרב לבורא.
להתקרב לבורא זה נקרא שסוג הקשר שבינינו, יהיה כאיש אחד בלב אחד בכוונה אחת לדבקות כזו שאי אפשר להבדיל בינינו.
שאלה: אם בפועל כל "המחלות" בעצם מבטאות חוסר חיבור, אז למה אנחנו רואים מחלות שונות? למה אנחנו רואים לפעמים מחלות קיצוניות, קטנות, הרי הכול מבטא חוסר חיבור, אז מה הבורא מנסה להעביר לנו בצורה הזאת?
בכלים השבורים יש הרבה סוגי חוסר חיבור, לפי דרגות חוסר החיבור והשבירה, התגברות זה על זה וכל מיני מצבים כאלה, זה כנגד זה, גם בכמות וגם באיכות, וכל זה מוליד בנו כל מיני רגשות שליליים שנקראים מחלות.
אנחנו לא יכולים עכשיו להיכנס ולאתר בדיוק אילו רצונות ובאיזה דרגות, באיזה סגנון הם נמצאים בריחוק ובניגוד זה לזה, יש בכך גם הרבה מאוד התקשרויות בין הרצונות ותוצאות מהם, והתוצאות האלה הופכות להיות סיבות למשהו אחר, לכן אנחנו קוראים לזה מחלה, כי אני לא מרגיש טוב.
אין קשר טוב, נכון, בין כל חלקי הרצונות שלנו בתוך האדם, ולתקן את זה אנחנו יכולים רק על ידי קשר בין בני אדם בקבוצה. זה קודם כל, זה טיפול נמרץ, טיפול מהיר במחלה, וכך אנחנו מתייחסים למחלה, לכל הבעיות. ולכן כל מקור מחלה שיהיה, בסופו של דבר אנחנו צריכים לרפא אותו על ידי החיבור בינינו.
תלמיד: האם דרך זה הבורא רוצה להרגיל אותנו לחפש אותו מאחורי כל מקרה?
כן, ודאי. שאנחנו מיד נחפש אחרי כל מקרה ומקרה איזו תקלה הייתה שם ובכמה אנחנו יכולים לאתר את התקלה, תלוי באיזו רמה. אז אנחנו מבקשים ולפי זה מתקדמים בריפוי המחלות שלנו, כלומר בריפוי הניתוקים שבינינו.
תלמיד: בצורה כזאת הבורא רוצה שנפתח טעמים כלפיו, כמו אותיות על דף לבן? זאת אומרת, המחלות מהוות מין כלים לא מתוקנים?
אם אנחנו מתקנים אותם, אז אנחנו מתחילים כבר להרגיש בהם את הבורא. הבורא הוא כמו הרגשת הבריאות בדרגה עליונה.
תלמיד: מה ההבדל בין אירועים פרטיים לבין אירועים קבוצתיים לבין אירועים של כל הכלי העולמי לבין אירועים שהם קטסטרופאליים, איך זה עובד?
זה תלוי בדרגה שאנחנו עוברים. יש דומם, צומח, חי, מדבר, ארבע דרגות בהתקרבות בינינו, בהתכנסות בינינו, בהתחברות בינינו. ככל שאנחנו מתקנים יותר את השבירה בינינו, כך אנחנו מעלים את עצמנו לדרגת בריאות יותר גבוהה.
שאלה: בהמשך לשאלה שנשאלה קודם על תלמידים שעזבו ומשמיצים. האם נכון להתייחס אליהם כעזר כנגדו שבא לחזק אותנו?
יותר טוב אם לא נתייחס אליהם בכלל. גם הרב"ש כותב כך, אני לא רוצה שהם יהיו בי בכלל, לא ברצון שלי, לא בראש שלי, בכלום.
תלמיד: כלומר, לא בתודעה שלי בכלל.
כן.
תלמיד: לְמָה להתפלל, שהמלחמה תוכרע לטובתי, שהחיילים יצליחו ויחזרו לשלום, שזה כאילו הרצון לקבל לעצמי, או שבני אדם יתנקו מהתכונות שגורמות להם בכלל להילחם מלכתחילה?
לא, אני מתייחס קודם כל לדברים הכי חריפים, שכל האנשים שנמצאים בחזית, יחזרו בשלום, שהמלחמה תיפסק, שכל בני העולם יבינו שמלחמה זה הדבר הכי מקולקל שיכול להיות ושאנחנו צריכים להגיע למצב שאין יותר מלחמות.
תלמיד: האם אנחנו יכולים להתפלל שהמלחמה תוכרע לטובתנו? או שזה נקרא רצון לקבל?
זה נכון, אבל זו לא תפילה שלמה. תפילה שלמה היא שאני לא מאחל לאף אחד שום דבר רע, רק חיבור. ככל שהחיבור נראה לא מציאותי במצבנו, עם כל האויבים והשונאים שלנו, בכל זאת אנחנו רוצים שיהיה שלום על כל העולם. שגילוי הבורא יתגלה מעלינו כך שיכסה אותנו ככיפת שלום. בסופו של דבר זה מה שצריך לקרות.
שאלה: האם אפשר להגיד שאנחנו מקבלים כוח לחיות לפי מידת הרצון לממש את התיקון שלנו?
כן. אנחנו מקבלים את הכרת הרע והכרת הטוב, לפי המצב שלנו, איפה שאנחנו נמצאים.
שאלה: יש לנו מצווה גדולה להיות בשמחה ויש לי ממש קושי עם זה בזמנים האלה. איך מכל המצב הזה מצליחים לראות את משהו שמח, או כשמתכנסים יחד איך אפשר להיות בשמחה?
אנחנו לא יכולים להיות בשמחה ואין מצווה כזאת להיות בשמחה בזמן צער ומלחמה, אבל אנחנו צריכים להשתדל להתפלל עבור כולם. זה בעצם הציווי בזמן כזה.
שאלה: אם יש חבר בעשירייה שלועג לכל הפעולות שעושים החברים שלו וצוחק מזה שהם עושים הפצה יחד, איזה פעולות העשירייה יכולה לעשות ביחס אליו?
זה כמו ילד קטן, תינוק, שלא יודע מה בדיוק הוא עושה ולכן כך הוא מתייחס לתיקונים שעליהם כתוב בספרים. אלא לא דברים שאנחנו מוציאים מהראש שלנו, אלא אנחנו קוראים על זה בספרים. כל המקובלים שנמצאים בהשגות העליונות של הטבע קוראים על זה, מדברים וכותבים.
שאלה: יש דאגה גדולה, ממש מורגש איך כל המעשים והמחשבות שלנו אחראים על מה שקורה במציאות. הייתי רוצה שיעמוד פה שוטר לידי ויגיד לי בכל רגע מה לעשות, גם בחיצוניות וגם בפנימיות. איך אני מעמיד כזה שוטר, שיגיד "עכשיו תתפלל, עכשיו תפיץ"?
יש לך שוטר כזה, זאת הקבוצה, שצריכה לשמור כך על כל אחד, לחבר את כולם ולכוון את כולם.
תלמיד: במפגשים הפיזיים זה יותר חזק, אבל במשך היום אני מרגיש שזה דועך ואני לא מרגיש שעומד מולי מישהו, אני ממש מפחד בכל רגע על מה אני חושב ועבור מה אני מתפלל.
זה בדיוק מקום העבודה, שהמרחק הפיזי לא ישפיע עליכם. דברים כאלה נמוכים כבר משפיעים על הכוונות, על הראש שלנו, על הלב שלנו? אין דבר יותר נמוך מהמרחק הפיזי, ואם אפילו הוא זורק אותנו מכל הקשר שבינינו ובינינו לבורא, אז באמת צריכה להיות בנו דאגה גדולה. אנחנו צריכים להשתדל להגיע למצב ששום מרחק, שום שינוי פיזי, לא ישפיע עלינו.
(סוף השיעור)