שיעור בוקר 26.12.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

תפילה – קטעים נבחרים מהמקורות

כולם מבינים, כולם מרגישים, כולם יודעים, שאנחנו עוברים הרבה מצבים בהרגשת הייאוש. חוסר אונים, חוסר חשיבות המטרה, איבוד הדרך, מבולבלים, נמצאים בספקות, לא מרוצים לא מעצמנו, מאחרים, בכלל. המצב הזה הוא מצב, כמו כל המצבים שהבורא מעורר בנו, ואנחנו צריכים ללמוד איך מהמצבים האלה כשהם באים, אנחנו לא נכללים מהמצב עצמו, אלא נמצאים גם חוץ מלהרגיש אותו, צריכים להרגיש, זו השפה שהבורא פונה אלינו, אבל אנחנו גם כן מדברים, עונים על זה בצורה הנכונה, כדי להתקדם למטרה, ולא כמו ילדים קטנים, שאנחנו רק נכללים מהמצב עצמו ולא משתמשים בו בצורה רציונאלית, בוגרת, לכן בא כאן עניין התפילה, זאת אומרת הפנייה לבורא, תשובה, שאנחנו צריכים לדעת איך לייצב את עצמנו כדי שהמצב שמקבלים במצבי ייאוש במיוחד, הם מצבים חזקים מאוד וחוזרים כל פעם שוב ושוב, שאנחנו נשתמש בהם בצורה נכונה. ואנחנו צריכים גם כן להבין לפי המצבים האלה עד כמה שהם באים, כמה שהם עוצמתיים, כמה שאנחנו מתפעלים מהם, שיש כאן באמת לעשות עבודה חשובה.

קריין: קטע מס' 28 מתוך אגרת נ"ז של בעל הסולם.

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת. ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה."

(בעל הסולם. אגרת נ"ז)

סדנה

איך צריכה להיות אז תפילתנו? נגיד שאנחנו נמצאים בעשירייה, ברור לנו שזה המצב פחות או יותר שאנחנו בחוסר כוחות, בחוסר אונים בחוסר תקווה, בחוסר עתיד ובכלל מה קורה לנו, מכל הבחינות ככה מסביב, הכול אפס וחושך, איך אנחנו מתחברים בתפילה לבורא? ודאי שהתפילה צריכה להיות רק תפילה בציבור, איזו תפילה יכולה להיות? כל אחד מיואש במשהו משלו, באיזו זווית, באיזה אופן משלו, איך אנחנו מחברים את הייאושים שלנו לפנייה מועילה שנזכה לתשובה מהבורא?

*

קריין: קטע מס' 27, מתוך מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".

"בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור."

(רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

איך אנחנו יכולים לחבר את הייאושים שלנו וההרגשה שאנחנו קרובים לבורא, יותר מהרגיל דווקא במצבים האלו, במצב של ייאוש, איך אנחנו יכולים לחבר את שני המצבים האלה, ייאוש וקרבה לבורא, בין כל החברים, כדי לפנות לבורא בשתי הנקודות האלה בסך הכול, המשותפות בינינו?

*

למה דווקא בייאוש אנחנו קרובים לבורא? ומה עוד צריכים להוסיף לייאוש כדי להיות באמת קרובים בפועל?

*

קריין: קטע מס' 26 מתוך מאמר "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד", של רב"ש.

"בזמן שהאדם בא לידי מצב, שהוא ממש אבוד, שאינו רואה לעצמו שום זכות קיום בעולם, שיהיה לו במה להיאחז, וכל הטכסיסים והעצות כבר אזלו ממנו, ורואה שאחרי כל הטרחות והיגיעות, הכל אבוד - אז הוא צריך להתחזק ולומר, שכל מאי דאבד רחמנא לטב אבוד. היינו שהקדוש ברוך הוא עשה לו את כל אלו המצבים של האבדות, ושהם לטב, היינו שעל ידי זה שבא למצב, שנמצא בדיוטא התחתונה, על ידי זה יהיה לו היכולת לעלות למעלה, כמו שכתוב "רם ה' ושפל יראה"."

(רב"ש - ג'. מאמר 626 "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד")

אז אנחנו שוב חוזרים לאותה השאלה, מה כל כך טוב במצב שהכול אבוד, במצב הירידה שאדם מרגיש חוסר אונים, שממנו דווקא ישנה עלייה, התקדמות ממשית לא בהרגשה סתם, אלא התקדמות ממשית בעבודת ה'? כמו ששאלנו בתחילת השיעור.

*

קריין: קטע מס' 25, מתוך מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה", של רב"ש.

"האדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו. וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל יסורים, מזה שהוא נמצא בין יאוש למצב של בטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה. ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע."

(רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

קריין: קטע מס' 24 מתוך מאמר: "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה". מאמר של רב"ש.

"דרך העבודה היא, בזמן שהאדם רואה, שקשה להשיג את מבוקשו, הוא בורח מהעבודה. ואומר, אני מאמין שיש אנשים שזכו, שה' נתן להם את הרצון להשפיע. וזה היה מטעם שהם היו יותר מוכשרים ממנו. אבל אדם כמוהו, שיש לו מדות יותר גרועות מאחרים, אין לו שום סכויים לזכות לזה. לכן הוא בורח מהמערכה ונכנס לעבוד בבחינת עבודת הכלל. רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע".

(רב"ש - ב'. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)

איך אנחנו יכולים בעשירייה לעזור זה לזה, להגיע כמה שיותר מהר לנקודת הייאוש הכללי, כדי באמת לפנות לבורא בפנייה אמיתית? איך אנחנו עוזרים זה לזה בעשירייה, להגיע לייאוש הכללי, "וייאנחו"?

*

קריין: קטע מס' 15, מתוך מאמר "ענין תפילה" של רב"ש.

"מטרם שהאדם יודע, שאין הוא מסוגל להשיג בעצמו את הכלים דהשפעה, אין הוא מבקש מה', שיתן לו. נמצא, שאין לו רצון אמיתי, שה' יענה לו על תפלתו. ומשום זה צריך האדם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ואחרי ריבוי עבודה, שהשקיע בזה, ועוד לא השיג אותם, אז מתחילה התפלה אמיתית מעומק הלב. ואז הוא יכול לקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". אבל היות שהתפלה הזו היא נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא של רצון לקבל, שהוא בחינת אהבה עצמית, ואיך הוא יכול להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, וכל האברים הם נגד הרצון הזה. לכן נקרא עבודה זו "תפלה", היינו שצריך לתת יגיעה גדולה, שיוכל להתפלל לה', שיתן לו כח השפעה, ויבטל אצל האדם כח הקבלה."

(רב"ש - א'. מאמר 10 "ענין תפילה" 1986)

בוא נעשה תרגיל, כולם שומעים? בוא נבקש מהבורא כלים דקבלה כמה שיותר גדולים, שנרצה לקבל את הכול ונרצה להרוויח ולהצליח, רק לבקש מהבורא כלים דקבלה. איך עושים? אני רואה איזה שמחה פתאום יש לכולם, איזה חום, איזו התעוררות. בואו נראה.

*

איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו כלי קבלה גדולים, עוצמתיים, ממש אינסופיים. איך אנחנו יכולים לתאר אותם כך?

*

שאלה: אז איך משיגים את כלי הקבלה האינסופיים האלו?

מתפללים, הבורא כל יכול.

תלמיד: על עצמנו?

מה שאתה רוצה, תבקש.

תלמיד: מקובלים מזהירים לא להתפלל על עצמו.

לא חשוב. נגיד שתתפלל. העיקר שתהיה קשור עם הבורא ותבקש ממנו כל הזמן מה שאתה רוצה. כלים דקבלה, כלים דקבלה. כך אתה ממש כולך בהשפעה בלבד.

תלמיד: מה זה אומר, אבל לבקש מהבורא? אנחנו אומרים שמספיק שיש לאדם חיסרון, זו כבר תפילה.

לא. זה לא מספיק. זה צריך להיות מכוון לכוח העליון, אם אתה רוצה לעורר אותו שיעשה לך משהו, שיוסיף לך, זה לא מספיק.

תלמיד: אבל, כל עוד הבורא נמצא בהסתרה, מה זה נקרא לפנות לכוח העליון?

דרך הסביבה, דרך הקבוצה, פנייה אליו שיתגלה, אם אתה רוצה. לא יודע מה, תפעיל את עצמך מהרצון לקבל שלך, בבקשה.

תלמיד: אבל למה דווקא לכוח העליון?

אתה רואה, פתאום זה קשה. יש לך הזדמנות לפנות לבורא, לבקש כלים דקבלה גדולים ולקבל בהם מה שאתה רוצה.

תלמיד: אני שואל, אבל, מה זו הפנייה, לאיזה כוח?

לכוח עליון, שכל יכול. שבידו הכלים דקבלה שלך, הכלים דהשפעה שלך, כל מה ששלך. לא יהיה לך כלום אלא מה שאתה מבקש. אתה רואה? גם כן נמצאים בחוסר אונים.

שאלה: כלים דקבלה, כלים דהשפעה, איך כל זה קשור לחיבור בעשירייה? אני יכול לבקש בעצמי, אבל מה החיבור בעשירייה עושה?

חיבור בעשירייה מקנה לך קשר עם הבורא. שאפילו שאתם עבריינים ומבקשים משהו רע, אבל דרך החיבור בעשירייה אתם פונים לבורא.

תלמיד: אם כל אחד פה יושב, ומבקש את מה שמבקש, כולנו עבריינים, למה זה לא נחשב שזו עשירייה? מתי זה הופך להיות עשירייה?

כי אתם לא מחוברים.

תלמיד: מה זה הדבר הזה?

זו הבעיה שאולי תתחבר לאיזה כנופיה למה, לאיזה קבוצה כזאת שתלמד מה זה נקרא להיות מחובר.

תלמיד: כשאנחנו חושבים על מה שאתה אומר, להתחבר לכנופייה, אז אנחנו מבינים. אנחנו באים, אנחנו שותפים למאמץ, מבינים שבסופו של דבר אנחנו נקבל גם איזשהו חלק מהשלל. פה אנחנו גם מגיעים, וכל אחד יכול להגיד "אני חלק מ"בני ברוך" ואני שותף למטרה"?

לא. אתם לא יחד. אתם לא יחד כמו שבכנופיה. בכנופיה הם יודעים, אנחנו הולכים, אנחנו תלויים זה בזה במאה אחוז. כמו שאני חושב על החבר, החבר חושב עלי. אז דווקא בזה שאנחנו דואגים אחד לשני אנחנו הכוח, אם לא זה, אנחנו לא כוח אלא ההפך, כוח השלילי.

תלמיד: אז אנחנו פשוט לא דואגים אחד לשני, למרות שאנחנו לא מבינים את זה? מה זה אומר שאנחנו לא דואגים אחד לשני?

אתם לא חושבים שאתם תלויים זה בזה, הכנופיה כן. הם יודעים, הם בטוחים שהם תלויים זה בזה. זו פשוט שרשרת שיעבור משהו מאחד לשני, כולם צריכים להיות מחוברים לאותה מטרה בתנאים שיש להם, וכאן אין חיבור כזה. כאן כל אחד כאילו רוצה להתחבר בפני עצמו.

תלמיד: אז אני בא להתחבר במה שאני מכיר, בצורה טבעית להתחבר לבורא, מה הפעולה הנוספת שאני צריך לעשות עכשיו?

ובזה אתה מנתק את עצמך מהבורא.

תלמיד: כן, זה הטבע. כך אנחנו מגיעים בהתחלה.

כן.

תלמיד: איך אנחנו משנים את היחס? מה אני צריך לתאר לעצמי?

שאתם יכולים להרוויח, זאת אומרת להתחבר לבורא רק בתנאי שאתם מחוברים יחד. אחר כך יתגלה שזה לא התנאי היחידי, אבל זה התנאי הראשון. לכן כנופיה שמחוברת היא יכולה לבקש מהבורא ואתם לא. אתם לא מגיעים אליו. אתם זוכרים, יש שבע מידות שצריכים ללמוד מהגנב.

אז אנחנו נשתדל היום, להתפלל על מה? מה לעשות? העיקר זה הקשר בינינו, אפילו כמו פושעים. כי מי יודע מה אנחנו מבקשים, אבל אם מבקשים יחד זו כבר קדושה, זו כבר קרבה לבורא. לפי הכלים, לא לפי הכוונה, אבל לפי הכלים לפחות.

שאלה: לגבי מה שאמרת קודם, אם כולנו מחוברים למטרה אחת שהיא לעשות נחת רוח לבורא, לעזור לחברים להגיע לתכונת ההשפעה, אז בשביל זה אני צריך את כלי הקבלה, אחרת לא יהיה לי עם מה לעזור לחברים? האם זאת הדרישה הנכונה?

למה אני התחלתי עם זה, לבקש מהבורא כלים דקבלה ולא כלים דהשפעה? כי העיקר בשבילנו להיות מחוברים. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". שאפילו אם באהבת הבריות אני צריך את הבורא, אז אני מושך אותו שיעזור לי לחיבור בינינו. שיעזור לי בחיבור בינינו.

אחר כך, כשכבר משיגים איזה חיבור בינינו, כשאנחנו כבר נמצאים באיזה כלי רוחני, משהו, מבנה רוחני, אז אנחנו יכולים בזה כבר לדבר על אהבת ה'. לכן אפילו אם אנחנו מחוברים על מנת לקבל, זה כבר משהו, זה כבר הישג. אנחנו נמשכים זה לזה, תלויים זה בזה, ערבים זה לזה. זו כבר קרבה, תלות.

שאלה: האם תפילה היא תנאי לחיבור שלנו? זאת אומרת, החיבור שלנו הוא רק דרך התפילה?

החיבור שלנו דרך התפילה והתפילה דרך החיבור.

תלמיד: אפשר להתחבר בלי תפילה?

איך? מי יחבר אותך?

תלמיד: אני שואל.

לא. זאת אומרת, הכרת הנחיצות לחיבור היא מביאה לתפילה.

תלמיד: החיבור בחבורת פושעים הוא גם תוצאה של תפילה?

כן. אבל התפילה היא אינסטינקטיבית, שהם רוצים להרוויח, להצליח יותר. הרווח לפניהם, הכרת הנחיצות בחיבור לפניהם, ואז הם מתחברים. אבל שוב, אם נופלת המטרה, השכר, אז כל החיבור גם נופל.

תלמיד: אני שואל כי שמתי לב שביומיים האחרונים כשעבדנו על לנסות לסכם תפילה אחת בתוך העשירייה, זיהיתי שיש לי יותר תלות בהם במהלך היום. כאילו אני הולך איתם, משהו שלא היה כשלא קבענו תפילה אחת.

מצוין. מה זאת אומרת תפילה אחת? לא הבנתי.

תלמיד: כשקבענו שאנחנו מתפללים על נקודה אחת. זאת אומרת, אתמול קבענו שאנחנו מתפללים על "תן לנו את תכונת ההשפעה, שתהיה לנו תכונת ההשפעה, יכולת להשפיע".

כן.

תפילה: אז קבענו, ובזה השקענו את כל המאמצים במהלך היום. אבל כשלא היתה הקביעה הזאת של תפילה אחת משותפת שלנו, לא זיהיתי שיש לי ממש תלות בהם במהלך היום. האם התפילה זה הבסיס לחיבור שלנו?

כן, וודאי. הבורא זה הבסיס בסופו של דבר. הוא הנקודה שמחברת אותנו, הכוח שמייצב אותנו, שמביא לנו הבנת החיבור. כי "שמו אחד".

תלמיד: מה זאת אומרת שהבורא הוא הבסיס לחיבור?

כי בו אנחנו מתחברים.

תלמיד: מה זה בו?

במושג הזה אחד. שממנו יצאנו, כאילו התרחקנו זה מזה בהתרחקות ממנו, במידה שאנחנו מתחברים אנחנו גם חוזרים אליו. להתחבר בינינו יחד או להתחבר עם הבורא זה אותו דבר. אין חיבור אחר. המושג אחד, המושג חיבור, זה בעצם הוא, כוח אחד.

תלמיד: מהבורא אנחנו יכולים לבקש כלים דקבלה? הוא בכלל מגיב על דבר כזה?

תבקשו מה שאתם רוצים, העיקר לפנות. אם כולם פונים, וכולם פונים יחד, זה תמיד מצליח. אפילו שתבקשו כלים דקבלה. לא שהוא ייתן לכם כלים דקבלה אבל הוא יטפל בצורה מועילה מאוד.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לצפות לתגובה על התפילות שלנו?

כן, ודאי. אלא מה, סתם ככה לצעוק לאוויר?

תלמיד: מה זו תגובה טובה על תפילה?

כשאנחנו פונים לבורא אנחנו מקבלים מהבורא תגובה משותפת, איזה, לא חשוב. זה העיקר, אנחנו יחד אליו והוא אלינו. אז הוא מביא אותנו לייאוש, למצב של חוסר אונים, לא יודע לְמה, אבל יחד, זה סימן שבאמת אנחנו עובדים עימו טוב. ועד כמה שנעים לנו, לא נעים, מובן לנו, לא מובן, זה כבר לגמרי משני.

שאלה: למה הבורא לא נותן לנו להרגיש שאנחנו תלויים אחד בשני?

כי זה כוח השבירה, אתם צריכים דווקא את זה לתקן, אם הייתם מרגישים תלות אחד בשני כאילו שאתם אחד אז לא היה מה לתקן. איך הייתם מכירים את השלמות, את המושג אחד, שזה הבורא? אתם צריכים להכיר אותו, ולהכיר אותו אפשר רק מדבר והיפוכו, "כיתרון אור מתוך חושך".

לכן הוא שבר את הכול ואתם לא מסוגלים לחשוב אחד על השני, ולא להתקרב זה לזה, בשום צורה לא להתקשר ולתלות זה בזה, וכל זה כדי שאתם תכירו מה זה נקרא "אחד". המושג אחד שהוא מדבר על כל המציאות שהיא סך הכול אחת. אנחנו משיגים את זה מתוך שבירת המערכת שאז אנחנו מתקרבים זה לזה, מתחילים לבנות כמו מאיזה קוביות איזו קונסטרוקטורה כזו יחד, אבל זה רק כלפינו מתוך כמה שאנחנו שבורים, נראים לנו שאנחנו שבורים, אבל מה שאנחנו משיגים, אנחנו משיגים את המושג אחד. ולכן למה לא נתן לנו מלכתחילה את המושג אחד? כי אז לא היינו מכירים שום דבר.

תלמיד: אבל עכשיו כמה שעושים יותר עבודה כאילו צריכים להרגיש שאנחנו ממש תלויים אחד בשני בהשגת המטרה הזאת.

ומתוך התלות הזאת שאתה רוצה להשיג אתה קודם כל משיג, עד כמה אתה לא שייך למושג אחד.

תלמיד: זה בדיוק כך.

בסדר גמור, זה צריך להיות כך. למה זה לא טוב?

תלמיד: ואיך היציאה מהמצב הזה? כי אנחנו אומרים שצריכים ממש להרגיש את התלות.

איך תרגיש תלות אם לא תרגיש את עצמך שאתה מנותק?

תלמיד: דווקא מרגישים שמנותקים.

לא מרגישים. אתה לא חושב על זה, אתה לא דואג לזה, זה לא נקרא שאתה משיג. לא, זה כנגד זה.

שאלה: מה לעשות כשההרגשה היא שהחיבור והתפילה עם החברים היא יותר חשובה מהבורא?

כך צריך להיות.

תלמיד: כך צריך להיות?

כן, מאהבת הבריות לאהבת ה'. עכשיו בשבילי העיקר זה אהבת הבריות. לפי האגו שלי ודאי שאהבת ה', אבל לפי המצבים שאני עובר ושאני צריך לעבוד עליהם זה אהבת הבריות.

תלמיד: זאת אומרת, אם יש הרגשה כזאת זה הכיוון הנכון, זה לא שהלכת לאיבוד?

יכול להיות, העיקר להתקדם.

שאלה: אתה יכול להסביר למה עשית את התרגיל של לבקש כלי קבלה? היו פה בעשירייה הבנות שונות כלפי הבקשה הזאת. למה אמרת, נעשה תרגיל שתבקשו כלי קבלה, מה רצית בזה?

מה אסור?

תלמיד: מעולם לא נדרשנו לזה ונראה לי שזה אסור אם אין מסך.

אז אני אשלם.

תלמיד: לעשות את התרגיל הזה גם בלי שאתה אומר לנו, זה תרגיל שימושי, למה?

זה תרגיל שימושי שאדם יראה מה באמת הוא מבקש, רק שהוא יהיה בהכרה מה שמבקש. אתה כל הזמן מבקש לקבל, כלי קבלה, כל הזמן, אז מה כל כך נראה לך שזה לא טבעי?

תלמיד: בגלל שזה תמיד שם, אז אני צריך לעבוד על הצד השני.

אז הראיתי לך מה אתה באמת. גם את זה אתה לא מסוגל כמו שצריך. תתחברו יחד ותבקשו. מרגישים חוסר חיבור לכל דבר.

שאלה: אתה יכול להסביר מאיפה אנחנו מקבלים בשיטה איך אנחנו עוזרים זה לזה בעשירייה להגיע לייאוש כללי?

אנחנו מקבלים את זה מהבורא, מאיפה שאנחנו מקבלים עזרה להיות יחד.

תלמיד: אבל אנחנו כל הזמן עבדנו בצורה כזאת שאנחנו חייבים לעזור אחד לשני להגיע לחשיבות המטרה, לכוח.

גם כן. ועכשיו מה?

תלמיד: עכשיו נגד זה.

לא הבנתי.

תלמיד: למה אנחנו חייבים בעשירייה לעזור זה לזה להגיע לייאוש?

מי אמר שאנחנו צריכים להגיע לייאוש?

תלמיד: אלה בדיוק השאלות שלך. חמישים דקות כל הזמן בצורה כזאת.

אנחנו דברנו על המצב ולא שאנחנו צריכים להשתוקק למצב דווקא להגיע לייאוש. אנחנו צריכים להשתוקק להגיע למטרה, להבנה, לדבקות, להשפעה, לכל הדברים הנעלים ואז אנחנו נופלים לייאוש.

תלמיד: לא צריך לדאוג לייאוש?

להגיע לייאוש?

תלמיד: כן לעזור לחברים להגיע לייאוש.

באף מילה לא אמרתי את זה.

תלמיד: אני קורא מתוך שאלות הסדנה. איך אנחנו עוזרים זה לזה בעשירייה להגיע לייאוש כללי? זו לא שאלה אחת, זה הרבה שאלות.

למה? כתוב אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם שמיואש מכוחותיו עצמו.

תלמיד: אבל זו תוצאה מתוך שאנחנו עובדים שלכל אחד יש כוח, יש חשיבות המטרה, חשיבות של כוח ההשפעה והתוצאה מזה שכל אחד מגיע למצב שמרגיש את הייאוש מכוחותיו עצמו.

איך יכול להיות שיש לו כוח והכול והוא מגיע לייאוש?

תלמיד: מתוך שהוא לא מקבל את התוצאה. הוא לא מגיע למצב של על מנת להשפיע, כן יש לו כוח, לכל אחד יש, בגלל זה הוא נמצא בשיעור. אבל אין תוצאה שהוא מקבל על מנת להשפיע,

אני מבקש סליחה ששאלתי, בסדר? אם אין אפשרות להסביר אז שיהיה ככה.

שאלה: בקטע מספר 25, רב"ש כותב שאדם צריך להאמין מעל הדעת בכך שהבורא יעזור לו כשהוא נמצא בייאוש מוחלט, מה זה אומר?

להיות בטוח שעזרה יכולה לבוא ותבוא רק מהבורא. והיא באה תמיד אפילו אם אדם לא כל כך מבקש או מבקש והעזרה היא בכל מיני צורות. רוב התגובות של הבורא אלינו אנחנו ודאי לא מזהים, לא יכולים לזהות, לא מבינים כי הם בכלל קורים ברמה, בשיטה, בשטח אחר, בתדר אחר ולכן אנחנו מתקדמים ללא הבנה שמתקדמים. מיום ליום יש לנו צעדים גדולים מאוד קדימה אבל אנחנו לא מודעים לזה, לא מרגישים את זה, כי לא מחשבותינו מחשבות שלו ולכן זאת הבעיה.

לכן שוב אני אומר, אם אתם רוצים להיות מקושרים לבורא, אך ורק תשתדלו לבנות פנייה משותפת. ואז מעליה, בתגובה משותפת תתחילו להרגיש את הקשר ההדדי.

תלמיד: גם בהכנה וגם עכשיו הצעת למישהו לבטא את התפילה שלו בפני כולם. אבל הרי צריכים להתקיים הרבה מאוד תנאים כדי שתיווצר תפילה. איך במצב כזה שבו אדם אחד מכוון את כולם, אומר לכולם. איך זה מקרב אותנו לתפילה או שאולי צריכה להיות איזו הכנה מיוחדת?

אני שמח שאתם עושים ביקורת עלי. תגידו לי אם כן, איך אני אדחוף אתכם לייצב את התפילה המשותפת? תמליצו לי, בבקשה. איך אני דוחף את כול הקבוצה העולמית לתפילה משותפת? אז ודאי הבורא מקבל ומגיב ואנחנו מתחילים להיכנס עימו בהדדיות בדו שיח. מה אני יכול לעשות? מצד אחד כאילו אסור לאדם לפתוח מצפוני ליבו כי בזה ישנה אחיזה לחיצוניים וכל אחד מאיתנו עדיין לא נקי. מצד שני, אנחנו כל כך בקטנות, בהגבלות כאלה שאין לו כל כך אפילו מה לפחד. למקובלים גדולים כן.

אני זוכר את רב"ש שהיה מדבר עם כאלו אנשים. רק שאלתי אותו מהו, מיהו? הוא אומר אני לא יודע, אני לא פתחתי את עצמי והוא לא פתח את עצמו. אלה אנשים שיודעים לקרוא בפנים, חודרים לתוך האדם.

(סוף השיעור)