שיעור בוקר 23.10.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הושענא רבה -קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: קטעים נבחרים מן המקורות בנושא - הושענא רבה. קטע מס' 1, מתוך "פרי צדיק".
"היום הזה [שביעי של סוכות] הוא גמר ההיקף של ימי החג שהיינו מבקשים ומתפללים בכל יום הושענא. והיום הזה נקרא הושענא רבה, מפני שבא צעקה גדולה בלב להיוושע בישועה רבה, מאחר שמרגישים החוסר שעדין לא נושענו. והוא אושפיזא דדוד המלך ע"ה, שהיה לו תמיד צעקה גדולה בלבו, מפני שנדמה בעיניו תמיד שעדיין הוא עומד בחוץ."
("פרי צדיק". חג הסכות, אות כ"ח)
בכל יום מימי החג מבקשים הושענא, ועכשיו ביום האחרון, עלינו לחבר את כל הבקשות לצעקה אחת גדולה ולבקש "הושענא, הושענא רבה". כי ביקשנו, ביקשנו ועדיין אין הושענא רבה. אין הושענא.
שאלה: מה זה החיסרון שדוד פה מדבר עליו, שהוא כל פעם מרגיש שהוא תמיד נמצא בחוץ? מה זה החיסרון הזה?
דוד הוא מלך ישראל, המלכות הכללית של ישראל ולכן הוא תמיד זה שמרגיש עד כמה שחסרה ישועה.
תלמיד: אבל התחושה היא שהוא אומר שהוא מרגיש בחוץ. כלומר מחוץ לדבקות בבורא? מחוץ להיכל המלך? מחוץ למה?
כן. הוא מרגיש שעדיין אין הושענא רבה, גדולה, סופית לכל העם. ולכן הוא כמלך ישראל, מלכות, מרגיש את זה יותר מכולם וצועק לבורא.
תלמיד: האם זה חיסרון שאנחנו באמת צריכים לקחת איתנו כל הזמן?
אנחנו צריכים להתכלל בזה.
שאלה: אם הייתה לו תמיד צעקה בליבו ובצעקה הזאת, היה נדמה לו שהוא נמצא בחוץ, אז למה לא זכה? בגלל שהוא לא האמין?
אני לא יכול לדעת, לא יכול להגיד. אבל העובדה שכך כתוב.
קריין: קטע מס' 2.
"ענין הצל, שנוהגין שבליל הושענא רבה, כל אחד בודק את עצמו אם יש לו צל ואז הוא בטוח שיהיה לו כל טוב. ענין הצל הוא סוד הלבוש, שבלבוש הזה מתלבש האור. ובלי לבוש אין אור, מטעם שאין אור בלי כלי. ולפי גודל הלבושים כן מתגדלים ומתרבים האורות. ובזמן שנאבד לו לבוש, באותו שיעור נחסר ממנו בחינת אור השייך ללבוש.
וזה סוד אמת - ואמונה, אמת נקרא האור והאמונה נקרא הכלי. שזה סוד קודשא בריך הוא - ושכינתיה. וזה סוד "נעשה אדם בצלמנו", ו"בצלם יתהלך איש", שהליכתו של האיש תלויה בצלם, היינו בבחינת אמונה. וזה ענין שבהושענא רבה, צריך האדם לראות אם בחינת האמונה שלו היא בשלמות. ומה שאנו קוראין בעולמות למעלה "צלם", הלא למעלה אין שום כובד של אמונה, אלא מה שמתדמה אלינו בחינת יבשות הוא למעלה אור גדול."
(בעל הסולם. שמעתי. רמג. "ענין בדיקת הצל בליל הושענא רבה")
שאלה: למה האור מתלבש דווקא על הצל?
במקום שאנחנו יכולים להגיע לצל, שם נמצאים התנאים המתאימים לגילוי האור העליון.
תלמיד: התנאים האלה הם בגלל שאין לרצון לקבל נגיעה שם, אין לו שום חיות?
כן, אפשר להגיד כך.
תלמיד: לפעמים אנחנו אומרים שצל זה חוסר אור.
כן.
תלמיד: שאין שמש, כאילו זה היפוך, אז איך דווקא מתוך הרגשה שאין אור, מתגלה אור? כביכול מתוך החיסרון בעצם.
כן.
תלמיד: עם השאלה כבר באה התשובה.
כן.
שאלה: מה זה נקרא שלמעלה אין שום כובד באמונה?
למעלה, הכוונה במקום שאין הסתרה. שברור מה קורה - הנהגת הבורא. ולכן אין בזה שום בעיה. יש חושך, החושך הזה דווקא בא במקום אור והוא מאיר במקום שהיה צריך להיות שם אור, אבל עכשיו עקב החג, עקב היום המיוחד, אז יש שם חושך, ואם מתפללים ומבקשים כמו שצריך, אז מגיע אור לתוך החושך ואז הוא נראה הרבה יותר חזק מרגיל.
תלמיד: האמונה זה הכלי.
כן.
תלמיד: איך היא נשמרת כשמגיע האור? האור כביכול נותן גילוי ואז צריך עוד יותר אמונה.
אמונה היא אותו התנאי שהאור יכול להאיר ושאין משהו שכביכול יכול למחוק אותו, להפריע לו. לכן אנחנו אומרים "הושענא רבה", הושענא, שמגיע האור לאותם הכלים שצריכים אותו ודורשים, מבקשים שיופיע האור כתוצאה מכל ימי החגים האלה שעברנו, שעכשיו זה הסיום שלהם. ובאמת באור שמופיע, יש בגודל האור הזה, הושענא רבה, זה הושענא.
תלמיד: אז מה ההבדל בין נאמר צל של כל יום בסוכות, שבו דיברנו על תכונה אחרת, אברהם וכן הלאה, לבין הצל האחרון הזה, מה יש בו שאין בכל שאר הצללים שהיו קודם?
בדרך כלל בודקים את הצל, צריכים לראות את הצל, זה אומר עד כמה אדם הגיע לישועה, עד כמה למרות ההסתרה הוא עושה מאמצים ומגיע לאור.
תלמיד: אז מה זה, מתברר לאדם שסוף סוף יש לו את החיסרון הנכון? מה זה אותו צל שהוא אוסף, של כל הצללים האלו, או שהוא הסיום של כל הצללים האלה?
צל אנחנו בעצם מפתחים, מבקשים במשך כל ימי החג, שיהיה לנו צל, ודווקא לפי הצל אנחנו רואים את עצמנו, עד כמה הלכנו בדרך נכונה, עד כמה הכנו את עצמנו לאור הגדול שצריך להופיע בהושענא רבה.
תלמיד: זאת אומרת שביקשנו אמונה ולא סתם גילוי?
כן.
תלמיד: ואז יש איזה גמר של הדבר הזה, של הבקשה הזאת?
שאנחנו מקבלים את האור הגדול של הושענא רבה והוא שצריך להוציא אותנו לתיקון.
תלמיד: האור הזה שמקבלים זה אור שנותן את הכלי או שהוא כבר נותן משהו מעבר לכלי, הוא נותן את האמונה האחרונה, את הסוף של האמונה? מה הוא נותן, את הצל הגדול או שהוא נותן את הישועה?
הוא נותן את הצל הגדול, שבתוכו אנחנו יכולים לגלות את האור הגדול של הושענא רבה.
שאלה: כתוב פה "וזה סוד אמת - ואמונה, אמת נקרא האור והאמונה נקרא הכלי." למה האור זה אמת וכלי זה אמונה?
כי האור שהוא מופיע, מביא את הידיעה הברורה על מה שקורה בתוך הכלי הזה. זאת אומרת זה גילוי אור החכמה באור החסדים. זה בעצם ההושענא רבה.
שאלה: הצל בעצם לא בא מאיתנו, הצל בא מלמעלה כדי שנשרה בו ואז ההשריה הזאת, האמונה נותנת את המעבר ולאחר מכן נכנס בעצם האור בהתאם לכלי שהתפתח? את האמונה עם הצל שבא מלמעלה, עם השראה שבא מלמעלה ואז מגיע האור הגדול?
כן.
שאלה: הוא כותב "בצלם יתהלך איש", זאת אומרת שכל ההתקדמות באה עם הכלי הזה של האמונה.
כן.
תלמיד: איך אדם יכול לבדוק את עצמו אם האמונה שלו בשלמות?
הוא בודק את זה לפי הצל.
תלמיד: אני יודע שהמידה של העביות היא כלי של מדידה, עד כמה שאני מרגיש רשע, אני יכול כנגד זה למדוד, לבדוק את עצמי.
כן.
תלמיד: אז מה זה נקרא שאני בודק עם הצל? ככל שאני מסוגל להתגבר?
ככל שאני יכול לפתח את הצל שלי, לפי זה אני בעצם גדול.
תלמיד: ומה זה שלמות עבורי?
שלמות זה שבצל הגדול הזה אני מקבל דווקא קשר וגילוי גדול מהבורא.
תלמיד: שמספיק שזה יותר ממה שהרגשתי קודם, זאת עבורי שלמות?
כן.
שאלה: פתחת ואמרת שבכל יום מימי החג מבקשים הושענא, ועכשיו ביום האחרון עלינו לחבר את כל הבקשות לצעקה אחת גדולה ולבקש הושענא רבה. איך מחברים את כל הבקשות לצעקה אחת גדולה?
אם עברנו את כל ימי החג בצורה שדיברנו, למדנו, רצינו להרגיש מה מתרחש בנו, ברור שבסיום החג אנחנו כנראה מסוגלים לחבר את כל התופעות וזה יהיה הושענא רבה.
תלמיד: הצעקה היא תהליך טבעי שמצטבר, שמתגבש לצעקה אחת גדולה?
כן.
תלמיד: זו לא פעולה אקטיבית מצדנו?
זו פעולה מצידנו שבה אנחנו רוצים שכל הבקשות שלנו, שבהן היינו כל ימות החג, כולן יתחברו ונרגיש חיסרון גדול להושענא גדולה.
תלמיד: מה ההבדל בין בקשה לצעקה?
רק בעוצמה כנראה.
תלמיד: ומה זה ההושענא? אור שממלא את האדם בישועה, או בקשה של האדם, תושיע?
ההושענא בעצמה זאת פעולת האדם הדורש מה', "אנא הושיעה נא".
תלמיד: מה בעצם הוא מבקש?
הוא מבקש מהבורא להגיע לתנאים שהאור יוכל להתגלות דרכו.
שאלה: האם הבורא נותן את היכולת להגיע להושענא רבה, לצעקה הזאת, אם במשך כל ימי הסוכות האדם תאמץ לבקש את הישועה, כלומר יש כאן עניין של בנייה?
כן, בלי זה אין לו לא רצון מתאים ולא צל מתאים.
תלמיד: בעצם הצעקה בלב האדם מתגלה כשכר על המאמץ שלו?
כן.
תלמיד: איך אפשר להבין את עניין הצל, שהבורא מצל על האדם בצורה טבעית? מה אומר הצל הזה, מה הוא מסתיר מאיתנו?
הוא מסתיר מאתנו כמה אנחנו קרובים לישועה, ולכן "אנא ה' הושיעה נא" זו בעצם הבקשה הגבוהה והחזקה שלנו שאנחנו מפנים לבורא.
תלמיד: כשהאדם משתדל בסוכות לבנות את הצל בעצמו, מתוכו, זה מרגיש שהוא מנסה להתאים את הצל. כמו שהבורא מצל עליו, הוא מנסה כביכול להחליף אותו בכך שהוא בונה את הצל בעצמו?
נאמר.
תלמיד: האם אפשר לקרוא לזה השתוות הצורה, כשהאדם מנסה להשוות את הצורה דווקא בעניין הצל?
כן. אדם שבונה את הצל, בעצם רוצה להידמות לבורא, שגם עושה את הצל בעבודה שלו על הנבראים.
תלמיד: "מה הוא רחום אף אתה רחום", בדרך כלל זה מצטייר שאני צריך לנהוג כלפי העולם בהתאם למידות של הבורא. וכאן אני לומד שבעצם זה צריך להיות מבחינת הצל שאני עושה על הרצון לקבל שלי.
כן.
תלמיד: אני עוד לא מצליח להרגיש את הקשר בין שתי הגישות האלו, למה זה בעצם אותו דבר?
כמו שהבורא עושה צל ומגדל אותנו בהדרגה בכל השלבים, כך אנחנו צריכים לקבל את הצל ולהשתדל לראות בו אמצעי לעלות למעלה מהדעת, למעלה מהצל ולהגיע לאור האמונה.
שאלה: כל יום ישבנו בסוכה, הזמנו אושפיזין אחר, הייתה לנו מצווה "ושמחת בחגיך", ואז הגענו לסוף, ומה גילינו? שלא הצלחנו כל השבוע ויש צעקה גדולה, איך זה עובד?
זה עובד כך שאנחנו צריכים להגיע לחיסרון גדול, ודווקא כשמגיעים לחיסרון הזה, אז זו תחילת הישועה.
תלמיד: ולמה שאדם יגיע לחסרון אחרי שבוע שהוא עושה את העבודה והוא בשמחה יושב בסוכה? פתאום בסוף, אחרי שבוע, הוא מגלה שהוא לא הצליח? או מפני שהצליח, הוא רוצה יותר?
הוא מגלה שעל אף שכל כך רצה להגיע לאור הגדול, הוא עדיין לא זוכה בו, ומה שחסר לו זה אור האמונה. זאת אומרת, הוא חייב להגיע למצב שהוא חי באור האמונה וזה נקרא "הושענא רבה", "ליל הושענא רבה".
תלמיד: "ושמחת בחגיך", על מה האדם היה שמח כל השבוע?
הוא שמח בכך שמגלה בהדרגה את היחס הטוב של הבורא אליו. ככל שהוא מתעלה באור האמונה, באור חוזר, כך הוא רואה כמה הבורא סידר הכול בשבילו, הוא מתעלה למעלה מהדעת ומגיע לדבקות.
תלמיד: מהו ההיפוך הזה של השמחה, להושענא רבה? נראה לי שיש שם סוד גדול.
זה תלוי ממה האדם שמח. כי אם מדובר על כך שהוא שמח שהגיע לפקיחת עיניים, זה גם הישג גדול. אבל בעצם השמחה שלו היא מכך שהוא מגיע להושענא רבה. שהוא הגיע להבנה, להכרה, להרגשה שרק הבורא יכול להציל אותו ומוכן להציל.
תלמיד: וכל יום שהזמנו אושפיזין אחר, כוח אחר, מה גילינו כל יום שמתאסף להושענא רבה?
בכל יום משבעת ימי החג בתנאים שמתגלים אנחנו מגלים נטייה עוד יותר גדולה, יותר פנימית לישועה.
תלמיד: השכל שלי מחפש איזו הצלחה בדרך ונשמע שדווקא בדרך הרוחנית, ההצלחה בכל שלב היא לאסוף עוד חיסרון ולא מילוי. כך נכון להסתכל על זה?
כן.
תלמיד: איך יש לאדם כוח לאסוף בכל יום בשבוע הזה עוד ועוד חיסרון?
מתגלה לו כל פעם, כל יום, אור יותר ויותר גדול, אור של ישועה, והוא נמשך אליו יותר. דווקא לישועה.
תלמיד: נראה שכל יום האדם צריך דווקא להוסיף מעצמו צל יותר גדול, סכך יותר גדול, עוד יותר התנגדות לאור הזה.
כן, לקבל אותו בצורה נכונה.
תלמיד: בשבוע הזה הורגש מאוד בקבוצה שכל יום אספנו עוד כוח של חיבור בינינו, גם הסעודות היו כל יום סביב איזה נושא, למשל אתמול באו התלמידים החדשים, והרגשתי שהתחלנו בפיזור וסיימנו בחיבור יפה ביחד. האם האיסוף הזה של כוחות החיבור הוא שמביא אותנו בסוף להושענא רבה?
כן, כשאנחנו מתאספים אנחנו מגלים יותר ברור את הצל שלנו, יותר ברור את המטרה, ועובדים על זה.
שאלה: מצד אחד הצל מסתיר מאיתנו עד כמה אנחנו קרובים לישועה ולכן "אנא ה' הושיעה נא", מצד אחר אנחנו צריכים לקבל על עצמנו את הצל הזה.
כן. לקבל על עצמנו את הצל הזה ודווקא "בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי", פירושו שאנחנו אוהבים את הצל בסופו של דבר, כי אי אפשר לגלות שום דבר בלי הסתרה, ההסתרה הופכת להיות מרכיב.
תלמיד: כשאנחנו בונים צל אנחנו מגלים את הישועה או מסתירים את הישועה?
אנחנו מגלים תנאים לישועה.
תלמיד: התנאים לישועה הם צל?
כן.
תלמיד: ואנחנו רוצים צל.
כן.
תלמיד: לא אור?
בלי אור גם לא יהיה צל, אבל התוצאה מזה שאנחנו רוצים להתקרב לאור היא שיהיה לנו צל.
תלמיד: מה זה הצל שאנחנו עושים? כשאנחנו בונים את ההסתרה מצדינו, מקבלים את הצל עלינו, זה בעצם נקרא אמונה?
כן.
תלמיד: וכשהבורא עושה עלינו צל, מסתיר, זו הכבדה? מה זה המצב הזה?
כשהבורא מביא לנו צל, זה כדוגמה למה שאנחנו צריכים להשיג בעצמנו.
תלמיד: מה כאן אור האמונה?
אור האמונה.
תלמיד: איפה מתגלה אור האמונה?
בתוך האדם.
תלמיד: דרך הצל?
כן.
תלמיד: אני פשוט מנסה לסדר את המושגים אור וצל, יש אור אמונה שמתגלה ויש צל. איפה מתגלה אור האמונה, איך מתגלה אור האמונה?
אור האמונה מתגלה בכלי שאדם מכין, שהוא לא רוצה לקבל אור ישר, אלא רוצה להיות דווקא בצל.
תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים לקבל דוגמה מהבורא איך לעשות צל בעצמנו. הוא נותן לנו דוגמה איך לעשות צל.
כן.
תלמיד: איך לוקחים דוגמה כזאת, איך מקבלים, מה ללמוד, על מה להסתכל?
אנחנו צריכים להגיע עם הבורא לקשר כזה שהוא מאיר לנו, אבל אנחנו לא רוצים לקבל את האור הזה בצורה ישירה, אלא על ידי כך שדוחים אותו ורוצים לדמות את עצמנו לפעולת האור כלפי הבורא, אז היחס שלנו לבורא, היחס הנכון לבורא, גם נקרא אור. בזה אנחנו מתחילים להרגיש איך האור הופך להיות זה שמסיים את כל העבודה שלנו.
תלמיד: איזו דוגמה הבורא נותן לנו?
הבורא נותן לנו דוגמה איך אנחנו יכולים להשפיע לו באותה הצורה שהוא משפיע לנו.
שאלה: בקטע ראשון דיברנו על דוד המלך, שדוד היה מלך מזה שהייתה לו דאגה עבור הכלל, ולא היתה לו נחמה אלא מזה שביקש עבור כל הכלל. גם דיברנו על הצל בקטע השני שנקרא כלי. האם אפשר ללמוד מזה שכל הפעולה של דוד המלך היא רק בזה שהוא עושה צל על עצמו ומוכן להיות בבקשה עבור הכלל? אני מרגיש שהושענא רבה מתנקז לפעולה של תפילת רבים, ואולי זה הסיכום של כל החג הזה.
כן, זה נקרא שדוד המלך מתגלה בכל דור ודור.
תלמיד: אני מנסה להבין את הושענא רבה ועל מה צריך לעשות צל. בעצם הצל הוא על עצמי, על הקבלה העצמית, ואני רוצה להיות בבקשה שהיא מחוץ לעצמי עבור הכלל, להידמות לאותה הפעולה של דוד המלך שהוא האושפיזין ביום הזה.
כן.
שאלה: ככל שאנחנו מגדילים את הדרישה לישועה כל יום בחג, הבורא מגדיל את הצל על מנת שנזכה. למה הוא עושה את זה ולאיזו הבחנה מדויקת יותר אנחנו צריכים להגיע, ואיזו פעולה מצידנו נותר לנו לעשות אחרי כל פעולה שהוא עושה?
אנחנו צריכים ללמוד מהמעשה שלו עלינו, מה לעשות עלינו כלפיו.
תלמיד: איך האור מסיים את העבודה שלנו?
האור מסיים את העבודה שלנו בזה שהוא מגלה וחותם את הכלי שמגלה את סיום עבודתו באורו.
שאלה: האם זה נכון להבין שכל הצל הוא שאנחנו רוצים להגיע דווקא להשתוות הצורה ולדבקות ולא למילוי, על זה כל ההושיעה נא, שלא נהיה כמו קליפות ונרצה רק מילוי, אלא נשתוקק לדבקות, לצל.
ודאי.
תלמיד: אנחנו מדברים על דוד המלך, למה זה נקרא סוכת דוד הנופלת?
מלכות דוד צריכה להתגלות בצורה ברורה, חזקה, יפה, שמאירה לכל העולם, ולזה אנחנו מצפים.
שאלה: ברגע שאנחנו מקבלים על עצמנו צל לתמיד, זה אומר שאנחנו כבר נמצאים בגמר תיקון, אנחנו כבר מתחילים את התהליך?
אנחנו נמצאים בתהליך.
תלמיד: אבל עכשיו מתחיל גמר תיקון, בדיוק ביום הזה בהושענא רבא, מבחינת חוק ענף ושורש?
אם היינו מבצעים את כל הפעולות שכתובות על כל יום ויום, אז כנראה שהיום היינו מגיעים לגמר התיקון שלנו.
שאלה: מכל הבירור העמוק הזה, אז הישועה האמיתית היא עצם היכולת לצעוק לבורא מלב שלם, זו הישועה?
כנראה.
שאלה: איך צעקה גדולה לא פוגעת בכבוד המלך?
למה היא צריכה לפגוע?
תלמיד: כי כל יום אנחנו משתדלים למצוא את הביטול נכון, הכנעה נכונה, הולכים לפי מה שאנחנו מרגישים שהבורא מתווה.
כן.
תלמיד: לאט לאט אנחנו מרגישים שנוצר כלי לפי רצון הבורא, ואנחנו בגדר הזאת עובדים, ותפילה, וצעקה היא פתאום כשאתה עושה משהו שהוא לא הרבה מעבר למה שאתה אולי צריך לעשות. מה היא בכלל צעקה גדולה?
הושיע נא.
תלמיד: אבל כל יום הבורא מושיע, כל יום הוא נותן לך התקדמות.
כן, אבל בסופו של דבר אנחנו מגיעים להושענא רבא.
תלמיד: מה היא תפילה של הושענא רבא שהיא לפי רצון הבורא, שזה נראה כאילו היא פורצת את כל הגדרות, את כל הלבושים שניסינו לעשות, זה כאילו מחוץ לכול, צעקה כזאת?
צעקה גדולה בהושענא רבא מביאה את האדם לעוצמת הבקשה שהוא מרגיש שהוא לא מסוגל לזה, הוא לא מוכן לזה ואז מתוך זה הוא מתפרץ בצעקה עוד יותר גדולה ומגיע להושענא רבא, "אנא ה' הושיעה נא", זה מה שיש לו לומר.
שאלה: מה יש בכוח של דוד המלך שהוא מוביל את ישראל, למה הוא המלך שמוביל?
כי הוא כנגד המלכות, המלכות הכללית של ישראל זה דוד.
תלמיד: אבל למה זה הכוח שצריך להוביל, למדנו גם על משה שהוא מוביל?
לא, כל אלו השמות משה, אהרון, יוסף, עוד הרבה אנשים, דמויות, אלו הם כולם עשו את שלהם, אבל דוד נחשב כנציג, הוא סמל של כולם.
תלמיד: כתוב שדוד המלך אומר: אני תפילה, כאילו שהוא כל הזמן נמצא בחוסר וכל הזמן הוא נמצא כאילו אין לו כלום?
כן.
תלמיד: אז מה היא התכונה הזאת, התכונה היא החיסרון, מה התכונה של דוד המלך או הקול?
רק תפילה, הוא לא מוצא את עצמו אלא רק בבורא. ככה כל החיים שלו, כל מה שיש לו, באמת הוא דמות שמעוררת הרבה מאוד רגשות.
שאלה: יוצא כאילו יש מערכת כל כך מורכבת של רוחניות אבל כל היכולת להפעיל אותה היא רק דרך תפילה. למה זה עובד ככה שכאילו תפילה היא המנגנון להפעיל את כל הדבר הזה?
כי אין לנו קשר אחר לעליון, איזה קשר יכול להיות, על ידי מה אנחנו יכולים להשפיע אליו?
תלמיד: אז למה מתעסקים בכל כך הרבה פרטים, אתה לומד כל כך הרבה הבחנות, מדברים על חיבור, מדברים על למעלה מהדעת, על הכול מהכול אתה מדבר אבל בסופו של דבר אתה צריך להגיע לתפילה וזה כאילו הדבר הכי מורכב להגיע אליו, למה זה ככה, כאילו למה ככה זאת המערכת?
כן.
תלמיד: האם יש משהו שאפשר לעשות כדי להצליח להתפלל, כדי להיכנס לתוך המנגנון של התפילה?
סך הכול זה מה שאנחנו לומדים כל הזמן, זה השורש לאי ההצלחה שלנו, שאנחנו לא יודעים בדיוק באיזו צורה אנחנו צריכים לפנות לבורא.
תלמיד: אני בדיוק שואל, איך מתחילים לדעת לפנות, כאילו איך אתה מתחיל להשתמש במנגנון הזה, בתפילה?
רק בהדרגה שאנחנו לומדים, שאנחנו עושים פניות לבורא יותר ויותר, עד שלומדים מתוך הפעולות האלה מה עלינו לעשות יותר, עוד ועוד, וככה בכל צעד ושעל אנחנו לומדים עוד משהו, במה להוסיף עד שמגיעים לזה שקולטים בו.
תלמיד: אתה יכול להגדיר מה התפקיד של התפילה בתוך המערכת, בתוך המציאות מה התפקיד של התפילה?
תפילה זה קשר, סך הכול התפילה היא קשר ולכן בלי תפילה אי אפשר להשיג משהו, וכול מה שאתה הולך להשיג אתה צריך להביע בתפילה.
תלמיד: אז אם אין תפילה, מה זה האדם בתוך המערכת הזאת של המציאות?
אז יש לאדם אפשרויות לבנות את התפילה. זה כביכול פניה שלמה של המלכות לאין סוף.
תלמיד: כשאתה בודק את עצמך ורואה שלא הצלחת להתפלל היום, או שלא יצאו ממך תפילות, מה אתה אמור לעשות עם הדבר הזה?
להצטער ולהתפלל שהבורא יעמיד אותך כמו ששמים ילד קטן, ככה מסדרים אותו ונותנים לו אולי ספר ודוחפים אותו קצת קדימה.
תלמיד: ואיך לעשות שברגע הבא אתה כן תצליח להתפלל, או שזה כבר כאילו, זה הבורא יחליט עליך?
רק על ידי פעולות האלו והתפילות, בכמה שאתה מסוגל אתה פונה לבורא, אתה מברר ומבקש שיעזור לך.
שאלה: בשנה שעברה גם הייתה הושענא רבא.
כנראה.
תלמיד: והתוצאה שקבלנו בשמחת תורה הייתה אחד האסונות הכי גדולים שעברו פה על העם הזה. איך אנחנו השנה צריכים לעשות עבודה בהושענא רבא הזאת כדי שמחר לא יבוא עלינו אסון יותר גדול?
אנחנו לומדים שהחיבור בינינו, כאיש אחד בלב אחד, עד כמה שאנחנו מצידנו יכולים לבצע, החיבור הזה בעצם הוא שיכול להחזיק אותנו, לחזק אותנו, להעמיד אותנו בצורה נכונה לכיוון הנכון.
תלמיד: אבל גם בשנה שעברה חשבנו שאנחנו בכיוון הנכון והתחברנו, והשתדלנו.
כן.
תלמיד: אז מה צריך לעשות אחרת השנה, או שזה בכלל לא תלוי בנו, אולי זה לא תלוי בכלל במה שנעשה, אבל אני כל הזמן שומע ממך שזה כן תלוי. אז אני אומר אם זה כן תלוי אז בואו, בו נעשה עבודה. כי אני מסתכל על מה שאמור לבוא מחר, או מה שקרה נגיד לפני שנה, זה לא במקרה, כל ההשתלשלות אני לא מסתכל על זה כמקרה?
כן.
תלמיד: אז אני מנסה ללמוד מה לעשות עכשיו, מה אנחנו צריכים לעשות היום כדי שמחר לא יקרה אסון, ככה בצורה מאוד מזוקקת, פשוטה?
להתקדם לגמר התיקון, זה בטוח נכון.
תלמיד: אנחנו משתדלים לעשות את זה כל יום, מה זה להתקדם לגמר תיקון, זה כמו להגיד לילד תגדל, בסדר, הוא גדל בצורה טבעית ככה, מקבל פה מכה, שם מכה?
אין לי אפשרות אחרת להסביר, היו דורות על גבי דורות ששאלו ובקשו, מה אתה רוצה שאנחנו נגלה? לא עלה על ידם להגיע לתיקון השלם.
תלמיד: אני מרגיש שכל הדורות שקדמו וגם בשנה שעברה הייתה איזו הכנה למחר.
מה עוד אפשר לעשות, מה כדאי לעשות, מה צריך לעשות?
אני מבין שכל החולשה בבקשה שלנו לחיבור היא שאנחנו לא מספיק רוצים את החיבור. יש כאן עוד הרבה שלבים שאנחנו צריכים לעבור.
תמיד: מה היום אפשר לעשות כדי שנתקדם שלב אחד קדימה? באנו לשיעור ואנחנו עכשיו משתדלים להתחבר ומשתדלים לשמוע ממך מה לעשות. יש לנו בצהריים סעודה ביחד ועוד איזו פעולת חיבור. מה נעשה כדי להמשיך לגלגל את הגלגל הזה אבל לטובה, לא שמחר מי יודע מה יקרה פה? או אולי צריך שיקרה פה.
להמשיך. להמשיך לעבוד, לברר יותר ויותר בצורה מדויקת איך עלינו לשנות את התפילה שלנו ליותר מועילה וכך להתקדם. לי נראה שאנחנו נמצאים ממש בפתח. היו גם כאלה שחשבו לפניי.
שאלה: למה הרצון לקבל הוא כל כך מטומטם שרק ממכות שוב ושוב הוא מצליח סוף סוף לתפוס מה לעשות? איך יכול להיות שאנחנו לא מצליחים לתפוס מה הצעד הבא הנכון שצריך לעשות אחרי כל מה שעברנו בשנה האחרונה? יש חברים שכבר שלושים שנה עובדים.
אנחנו נמצאים בתהליך. התהליך הזה הוא באמת עובר על הרצון לקבל שלנו, ואנחנו לא יכולים לסדר אותו לפי מה שבא לנו, אלא חייבים לגלות אותו בצורה שיכולים משהו לעשות עמו. מאיפה יבוא עזרי? זאת אומרת, איזה כוח שבאמת פועל על הרצון לקבל ועושה אותו כמו שצריך. זו בעיה. אבל אנחנו מתקרבים לזה. אפילו לפי השאלות שלנו, מתקרבים.
שאלה: האם הבורא נותן את הישועה מתוך רחמים?
כן.
תלמיד: איך אנחנו יכולים להרגיש את הרחמים שלו?
אם היה לנו בעצמנו כלי של רחמים אז היינו מרגישים את הרחמים שלו.
שאלה: האם אנחנו צריכים להרגיש ממש את הצער שיש בלב של כל חבר שהוא משתוקק ולא מצליח ועל זה אנחנו מבקשים את הרחמים?
גם כן.
שאלה: אפשר להגיד שבסוכות מגלים לאדם איזה עיקרון של עבודה רוחנית. להפסיק להסתכל על מה אתה מבין, להפסיק להסתכל על מה נכנס לך לכלי ברצון לקבל, וצריך להתחיל לעבוד מעל זה?
גם.
תלמיד: וזה בעצם עיקרון שהוא בלתי אפשרי. האדם בטבע שלו כל הזמן רוצה להבין, להרגיש. פה חושפים איזו שיטה רוחנית שנגמר העניין הזה שאתה מבין ומרגיש, צריך לעבוד בצורה אחרת, בצורה של צל.
כן. צל, סוכה, כל האלמנטים האלה של המצב של סוכות מדברים על זה שאדם צריך לעבוד למעלה מהדעת.
תלמיד: שזה בעיקרון בלתי אפשרי לאדם, וזו הסיבה שמגיעים בסוף לצעקה.
כן.
תלמיד: איפה העשירייה נכנסת לתמונה? זה מרגיש מאוד אישי, אני מול איזו המערכת, מול העולם, מה הקשר בין העשירייה לבין החיבור?
אם אתה לא מתחבר עם החברים ולא מארגן עשירייה שתהיה מכוונת נכון למצבך ולגמר התיקון, אז זה לא עובד.
תלמיד: מה זאת עשירייה שמכוונת נכון לעבוד עם העיקרון הרוחני שמתגלה בסוכות של לעבוד בצל, מה זה עשירייה שעובדת בצל?
עשירייה שעובדת בצל זו עשירייה שמגלה בקשר ביניהם חיבורים, ומטרות כאלו שלפני כן הם לא יכלו אפילו לדמיין לעצמם.
תלמיד: זה לא ברור. איזה מטרות, על מה מדובר?
למה היא רוצה לעבוד, מה היא צריכה להשיג, איך היא צריכה להכין את עצמה, מה לעשות עם החברים, עם הבורא, עם גמר התיקון? כל הדברים האלה. עשירייה צריכה בכל שלב ושלב, בכל רגע בעבודה הרוחנית לראות על ידי מה היא משתנה.
תלמיד: אבל מה זה עשירייה שעובדת בצל? אתמול היינו בסעודה, התחברנו, דיברנו על גדלות וחשיבות המטרה. ניסינו יותר ויותר להעמיק במה המטרה שלנו. איך מחברים את זה אבל לעיקרון שאיתו התחלתי את השאלה, כשאנחנו מפסיקים לעבוד במה שאנחנו מקבלים, ומתחילים לעבוד בלמעלה מהדעת, איך זה קורה בעשירייה?
זה קורה על ידי זה שכולם רוצים להגיע למטרה, וכולם רוצים להתעלות למעלה מהאגו הפרטי של כל אחד, והכללי כשמחוברים. וכאן יש להם עבודה.
תלמיד: זאת אומרת, אנחנו מבקשים ביחד להפסיק לעבוד בכלים דקבלה, וכעשירייה לראות את המציאות שמתגלה בעשירייה, שזה מה שהבורא שולח לנו עכשיו?
כן.
תלמיד: בשלבים המוקדמים של ההסבר שלך, אמרת שבאמת הפעולה של הצל של הבורא זה שהוא מסתיר מאיתנו עד כמה אנחנו קרובים לגאולה והתיקון. גם אנחנו צריכים לעשות את זה בעשירייה, זה התפקיד שלנו?
להסתיר? לא.
תלמיד: אז איך אנחנו עושים את השתוות הצורה עם הבורא, את הצל מהצד שלנו?
מהצד שלנו אנחנו מתחברים בינינו, ומתוך החיבור הזה אנחנו רוצים להתקרב אליו, לבורא. וכאן נמצאת השאלה, איך מתקרבים, מה עושים, מה זה נקרא "איש את רעהו יעזורו"? שבזה כמעט ולא התחלנו לעשות משהו.
תלמיד: אם במהלך הסוכות או בכלל יש תחושה כזאת, כמו שתיארת פעם שרופא ככל שהוא נעשה יותר מומחה, ככה הוא אומר על עצמו שהוא לא מבין כלום, ומגלה שהוא לא מבין שום דבר. ואם אתה שואל מישהו שרק התחיל ללמוד, נראה לו שהוא יודע הכול.
כי יש הרגשה כזו, כאילו השנים עוברות, לומדים ולומדים ונראה שרק פחות מבינים מה זה חיבור, פחות מבינים מה זה אמונה, פחות מרגישים לפחות. זה חלק מהתהליך של סוכות, שכאילו הבורא מרחיק אותנו מלנסות להבין?
הבורא לא מרחיק, אלא בדיוק כמו שאתה אומר, שככל שאתה לומד יותר, מבין יותר ומפולפל יותר, לפי זה אתה מתחיל לראות שיש כאן הרבה נתונים שמשפיעים זה על זה, ומה לעשות? אתה לא יודע מה לעשות. כל זה בסופו של דבר מביא אותך לתפילה אמיתית, שאתה רוצה רק ישועה.
תלמיד: אבל מה תמיד לא מסתדר, לא יושב עם זה? אני לא מבין כלום, ואני אומר, "בסדר, אני עכשיו מתפלל לבורא שחרר אותי מלנסות להבין, אני רוצה להיות דבוק אליך, לא לקבל". אבל כל הלימוד שלנו אנחנו קוראים ממקורות שנכתבו על ידי אנשים שהבינו הכול. והם כל הזמן כותבים לנו הבחנות, ומסבירים לנו את כל המושגים. כשקוראים את התפילות של המקובלים זה פשוט אור נקי.
אז איך ליישב את הסתירה הזאת? כאילו לפי מה שאנחנו לומדים מקובל זה מי שוויתר על לנסות להבין, אבל אנחנו כל הזמן קוראים על מקובלים, והם כותבים בכזאת חכמה, בכזאת הבנה, אז איך לא לקנא בהם? איך לא להגיד גם אני רוצה להבין את מה שבעל הסולם הבין? אתמול קראנו מאמר של בעל הסולם, הוא מפרש בו את כל האלמנטים של סוכות, וזה נשמע כמו סינית, לא מבינים שום דבר, אבל אני רוצה להיות כמוהו, אני רוצה להבין כמוהו.
תמשיך, תמשיך לרצות להיות כמוהו.
תלמיד: ובו זמנית לוותר על לנסות להבין?
זה מהצד השני.
תלמיד: במקביל להחזיק את ההפכים האלה, שאני לא רוצה להבין כלום, ורוצה להיות כמו המקובלים שהבינו הכול?
כן.
שאלה: אמרת שאנחנו צריכים כל הזמן לרצות להיות דומים לו, כל הזמן להמשיך לרצות ולברר. והוא אומר פה בסוף הקטע "אלא מה שמתדמה אלינו בחינת יבשות הוא למעלה אור גדול." היבשות הזאת זה שאנחנו רוצים כל הזמן להיות דומים לו, מה זה המצב של יבשות?
זה כשיש לנו הרבה שאלות, אבל אין מילוי.
תלמיד: וזה גם מה שאמרת קודם, אלו התנאים שאיתם צריך להגיע לתפילה כל הזמן?
כן.
שאלה: אמרת שצריך לדייק את התפילה. מה היא תפילה יותר מדויקת, מה הבירור שעושה שהתפילה תהיה יותר נכונה, יותר שלמה?
שבה אתה מבצע את הבקשות שלך, למה שגילית שאתה חייב לקבל.
תלמיד: כלומר זה לא אותו דבר שיש תפילה לא מסודרת, שהיא פשוט כמו התפרצות, מאשר תפילה שצריכה להיות מדויקת?
גם את זה.
תלמיד: האם צריך להיות בתפילה סדר, מנגנונים, צריך לבנות אותה, צריך לדעת ולהיכנס לבירור של התפילה?
כן.
תלמיד: אמרת שכמעט שלא התחלנו לעבוד על "איש את רעהו יעזורו".
כן.
תלמיד: האם תוכל לתת לנו איזו עצה איך להיכנס לזה בצורה יותר טובה, איך ממש להעביר אחד לשני, לתפוס אחד את השני, ופשוט לתמוך ולרצות בהצלחה של החברים בצורה חזקה? איך לעבוד כקבוצה בצורה חזקה על "איש את רעהו יעזורו"? אני לא יודע איך אנחנו צריכים לגשת לזה.
להתחבר ביניכם, להרגיש כל אחד שיש מי שעומד לידו, להתקרב ביניכם, לברר ביניכם מטרה אחת, אמצעי אחד, מי אתם כלפי המטרה, איך הבורא נראה לכם כבורא לכולם, ובצורה כזאת יותר ויותר לחבר את עצמכם ל"כאיש אחד בלב אחד", וכך להתקדם.
שאלה: ההתפתחות של הצל היא התפתחות הדרגתית?
כן.
תלמיד: כל פעם עובדים עם מנה אחת של צל, מגלים איזה כוח כנגדו, ואז יש פתיחה של צל יותר גדול, ככה זה?
כן.
תלמיד: בתחילת השיעור אמרנו שצריך לאסוף את כל מה שקרה בסוכות לתפילה אחת, לצעקה אחת. אז איך אנחנו אוספים, ומה אנחנו אוספים? כי יש פה כוח שמקבלים כל הסוכות, יש גם כוח שמתאסף?
אוספים הכול יחד.
תלמיד: אוספים יחד. והצעקה הגדולה הזאת בסופו של דבר, ההושענא זו צעקה של כולנו?
כן.
תלמיד: איך מגיעים לזה, איך מגיעים מצעקה של אדם לצעקה אחת?
אם כולם מבינים שהעיקר זה להיות יחד בצעקה "הושענא", אז כשמתחילים לראות את זה כמטרה, מתחילים להתקרב לזה.
תלמיד: אבל כל אחד מאיתנו נמצא במנת צל אחרת, בצעקה אחרת?
אז אני אומר, שעל ידי המאמצים אנחנו מתקרבים זה אל זה לצעקה אחת.
תלמיד: אז לכוון את הלב, את המחשבה לאותה צעקה משותפת?
כן.
תלמיד: כל אחד מהמקום שלו?
כן, מהרצון שלו.
תלמיד: וזאת הצעקה של הושענא רבה, המקום המשותף הזה, או שצריך להגיע לצל כזה גדול על כולנו שהוא יחייב אותנו?
זה לא חשוב, זה אותו דבר. צריכים להיות ברצון אחד, למטרה אחת ובצעקה אחת.
שאלה: לפני זמן מה שמעתי אותך אומר שיש הרבה רבדים בעומק הלב. איך להגיע לרובד אחד כולנו? איך להגיע למקום הזה של האחד?
צריכים לראות איזה מצבים אנחנו עוברים. בתחילת העבודה זה נראה מאוד פשוט, כל אחד מבטל את עצמו במידה שהוא קטן או גדול, אבל בעצם זה לא נורא, כשמבטלים כבר יש מין רובד אחד. אבל כשמתחילים בפעולות מורכבות, זה כבר לא פשוט. כבר מבינים שכאן אנחנו לא יכולים בקלות להשוות בינינו, לא יכולים להתחבר בינינו בצורה נכונה, זו כבר בעיה.
תלמיד: בדיוק על זה אני מדבר, אנחנו שומעים היום וכל יום במשך תקופה ארוכה מאוד שיש רצון חזק מאוד לחברים, שהם מאוד משתוקקים להגיע למקום הזה של החיבור, של הקשר הנכון הזה, להתאים את עצמנו, ויש התקדמות, מורגש שמתקדמים. אנחנו שומעים ממך שאנחנו נמצאים בפתח לרוחניות, וכל פעם הפתח הזה אולי נראה אחרת, אבל איך להגיע למקום האחד הזה? נראה שכל הזמן יש גלים כאלה, שכל אחד מאיתנו נמצא במצב קצת שונה.
כן.
תלמיד: כך זה צריך להיות, כך זה צריך להישאר, מהמקום הזה להתפלל? או בכל זאת צריך להגיע למקום אחד?
בכל זאת בכל אחד ואחד התכונות היסודיות הן שונות, וכנראה שבתיקון לא צריכים להגיע להשוואה אחת. אלא במה אנחנו צריכים להיות ראויים להיות כאחד ולתיקון? בזה שכולנו משתוקקים למטרה אחת, כל אחד בסגנון שלו, בעוצמה שלו, אבל המטרה צריכה להיות אחת. ואז לא חשוב לנו מה יקרה, רק לפי זה נעשה חשבון, עד כמה אנחנו רוצים להילחם באויב אחד, ולהשיג מולו הצלחה.
תלמיד: אמרת קודם "אשא עיניי אל ההרים".
כן.
תלמיד: אנחנו צריכים להיות במקום אחד כדי לשאת עינינו אל ההרים?
לא, עכשיו אנחנו לא יכולים. במצב ההתחלתי אנחנו לא דורשים להיות אחד, במצב הסופי כן.
תלמיד: ועדיין יש במצב הסופי הזה נשיאת עיניים?
במצב הסופי לא, אנחנו כבר מגיעים לאמת.
שאלה: אני מרגיש שהאויב הוא המחשבות על עצמי, אני מרגיש שהאויב מביא אפילו את העשירייה עד לגבול מסוים, עד אותו קיר שדיברת, כמו שנאמר בספר "המקובל" של סמיון, שכדי לעבור את אותו קיר אף אחד לא חושב על עצמו, כל אחד חושב על החבר. איך אנחנו יוצאים מהצעקה הפנימית הזאת? כי פעם שמעתי שאתה שומע שאנחנו צועקים, אבל כל אחד צועק לבד, לא ביחד. איך אנחנו צועקים ביחד או מבקשים לצאת מהמחשבות על עצמנו, אני לא יודע איך לעשות זאת.
רק הבורא יודע לעשות, כל העשייה היא מלמעלה.
שאלה: למה הושענא רבה צריך להגיע בזעקה ולא בהודיה? כי אחרי כל מה שעברנו צריכה להיות הודיה, אנחנו כן רואים וראינו בסוכות הזה אפילו ניסים גלויים, בעשירייה או בחוץ, אז למה אנחנו לא מגיעים להודיה?
אנחנו מגיעים להודיה, מפני שבהושענא רבה אנחנו מקבלים את כל החלקים של הכלי השלם, ועליהם אנחנו מודים.
תלמיד: אז אנחנו צריכים להיות בהודיה, לא בזעקה.
כן.
שאלה: למה כדי להרגיש רחמים של הבורא צריך להכין כלי של רחמים, זה לא צריך להיות חיסרון של רחמים?
איפה תרגיש שהבורא משפיע רחמים?
תלמיד: אז מה זה "כלי של רחמים"?
רצון לקבל שרוצה, בקבלת המילוי שבו, בהתאם לזה להשפיע.
תלמיד: החוקיות הזאת פועלת רק על רחמים או על כל דבר?
על רחמים.
תלמיד: אפשר להגיד מה זה בדיוק, איך בפועל עושים את זה?
לא, תנסה כמה פעמים כך וכך, ואחר כך יכול להיות שתבין מה אתה רוצה לשאול.
שאלה: אני רוצה לא להבין אלא להשיג כל מה שמקובלים השיגו, איך לכוון את עצמי לבקש להשיג ולא להבין?
זו בעיה כשאדם רוצה להבין, זאת אומרת לתפוס בשכל מה קורה כאן. מה שאין כן להשיג זה לגמרי לא בשכל, קשה להגיד מה זה.
תלמיד: מה אני צריך לעשות או לבקש, ממי לבקש, כדי להשיג ולא להבין?
אתה צריך לפנות לבורא ולבקש ממנו.
תלמיד: "איש את רעהו יעזורו" בחיבור, בקשר בינינו, בעזרה הדדית, להשיג משהו מהבורא. מה אני צריך להשיג?
מה שאתה רוצה.
תלמיד: אני רוצה להשיג את הבורא.
נגיד, כן. אז אתה רוצה להשיג את הבורא, אתה מבקש מהבורא, פונה אליו שהוא ייתן לך את זה.
תלמיד: את המושג של "איש את רעהו יעזורו"?
כן.
תלמיד: פשוט לבקש את זה?
לא את זה, את מה אתה רוצה לבקש?
תלמיד: אני רוצה להבין מה זה "איש את רעהו יעזורו".
"איש את רעהו יעזורו" זה שאחד יכול לעזור לאחר בהשגת דבר מה. אבל מה הדבר הזה? אז תגיד מה אתה רוצה.
תלמיד: אני רוצה להשיג את הבורא.
אז תגיד שאתה פונה לחברים שלך עם החיסרון שלך להשיג את הבורא.
תלמיד: זהו?
מה עוד?
תלמיד: זה נשמע מאוד פשוט.
תתחיל מזה.
שאלה: על פני מה אני בונה את התפילה?
אתה בונה תפילה מהרצון שלך שרוצה להשיג בעולמך את הבורא.
תלמיד: מהו הרצון הזה? באיזה שטח הוא נמצא? יש לי כל מיני רצונות, על כל רצון שמופיע בי אני יכול להפנות לתפילה, או שאני צריך לסנן?
אתה רוצה להשיג את הבורא בכל מיני הבחנות, פעולות שלו, וזה כשאתה מבקש ממנו שיתגלה לך.
שאלה: האם זעקה של אדם אחד כמו זעקה של המקובלים, של הרב, הרב"ש, בעל הסולם וכל הקודמים, יכולה להשפיע על הכלל כולו?
אנחנו כולנו, כל אחד מי שמשנה את הרצון שלו לכל כיוון שיהיה, הוא בזה מנענע את הכלי הכללי, וכל אחד לפי הרגישות שלו יכול להרגיש את זה.
שאלה: איך האדם מתחיל לזהות את פעולת האור עליו כדי ללמוד ממנו?
זה תלוי בכלי שלו שנמצא בקשר עם הכלים האחרים שבעשירייה וכך הוא מתקדם.
שאלה: האם יש אפשרות להגיע להושענא רבה שלא מתוך העשירייה?
לא, להושענא רבה אי אפשר להגיע ללא עשירייה.
תלמיד: אז מה קורה עם עם ישראל בבתי הכנסת כשמתפללים בהושענא רבה?
מתקנים את עצמם כך עם הכלל הגדול.
תלמיד: והם לא יכולים להגיע מהתפילה לעשירייה?
אגיד לך, לא שאני לא יודע, אבל אני לא יכול לדעת מה יקרה בכל רגע שבא עם אותם האנשים שנמצאים מחוץ למסגרת של הקבלה.
שאלה: מה ההבדל בין הצעקה של הושענא רבה לבין הצעקה של יציאת מצרים?
צעקה של הושענא רבה וצעקה של יציאת מצרים ההבדל ביניהם גדול מאוד. צעקה של הושענא רבה זה "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא"1, וזה מגיע לצעקה מאוד, מאוד אמיתית ודרשנית. וגם השנייה זה כמעט אותו הדבר, תלוי איזה כלים האדם מכניס לכל צעקה וצעקה שלו, כי אנחנו עדיין לא מבינים מה אנחנו מפעילים בכל פנייה וצעקה, ולכן נראה לנו שאו שהם לא שונים או שהם מאוד שונים.
שאלה: אנחנו מדברים כל התקופה האחרונה על פריצה לרוחניות. שאלתי אם הזעקה המשותפת היא בעצם הפריצה לרוחניות?
כן.
תלמיד: מה היא בדיוק פורצת באדם?
היא משנה לו בכוח הפנייה למעמד הפנימי שלו.
שאלה: המעמד הפנימי מורגש מאוד בחיבור הפנימי בתוך העשירייה. העבודה הפנימית, הקשר הפנימי מתחדד יותר ויותר, בכל העבודה שלנו, בכל הפעולות שאנחנו עושים ומחויבים לעשות. השאלה, מה זה ההתמדה בפנימיות במשך כל היום משיעור הבוקר ועד לשיעור למחרת, בעבודה השוטפת שלנו?
האדם מכין את הרצונות, המחשבות, התשוקות שיש לו, ומקבל עליהם בכל פעם איזו התרשמות, הוא מחבר אותם בצורות נכונות, חדשות, וכך מתקדם, זה כל מה שיש לו.
תלמיד: אנחנו מדברים ושומעים כל הזמן "כאיש אחד בלב אחד". אני איש אחד ולב אחד. אנחנו מדברים על ללקט את החסרונות, אבל מה זה המצב הזה, שכולנו כל הכלי, הוא כאיש אחד בלב אחד?
אין לי מושג. אבל צריכים להשתוקק לזה. על ידי זה אנחנו מתחברים, נכללים זה בזה, ועל ידי זה אנחנו בונים את החיבור שלנו ולא נותנים להיכנס למחשבות זרות ורצונות זרים, זה מה שיקרה.
תלמיד: אני מרגיש שרק העבודה למעלה מהדעת מושיעה את האדם, איך זה קורה שרק אם אני עולה למעלה מדעתי זה מושיע אותי?
כי אז אתה מתאר את עצמך כנמצא כבר במדרגה רוחנית, וזה מה שמציל אותך.
תלמיד: מה יקרה אם כולנו, כל הכלי נעלה למעלה מהדעת?
זה חלום. אבל הבורא יכול לעשות.
שאלה: דיברנו על הצעקה של לצאת ממצרים והצעקה של הושענא רבה. ההרגשה היא שאחד זה בריחה ואחד זה כניסה, והתהליך שבאמצע האורות זה כמו המדבר או לא משנה דירת ארעי. זאת אומרת יצאת ממקום קבע שלא רצית בו לדירת ארעי, ובסוף החג אתה חוזר לדירת הקבע שלך או לדירת קבע אחרת. הכניסה הזאתי התהליך הזה, למה אנחנו יכולים לבקש לשאוף? הלב ממש דופק כשהוא רואה את ההזדמנות הזאת אבל בלי עזרה זה לא יקרה, אפילו התפילה צריכה להיות נכונה ולא אישית, למה אנחנו נכנסים?
אתם עוד לא נכנסים. נכנסים נגיד ללב אחד.
שאלה: מה ההבדל בין זה שהנברא מסכים להסתרה או לצל שהבורא עושה, לבין זה שהוא מבקש בעצמו שיהיה צל כזה?
זה הבדל גדול מאוד. כשהוא מסכים לצל שמגיע מלמעלה הוא מבטל את עצמו כלפי הבורא. ואם הוא לא מסכים, אז הבורא צריך להעביר אותו כמה סיבובים עד שהנברא מתבלבל, מוחק את מה שהיה קודם ומסכים.
שאלה: האם זו לא אשליה שמישהו יכול להסכים עם משהו, לפני שהוא בעצמו עשה את זה?
זה תלוי איך הוא עובד בקבוצה, כי יכול להיות שחברים משפיעים עליו בצורה כזאת, מתוך קנאה ועוד. אז קשה להגיד מה משפיע עליו לקבל את הדעה החדשה.
שאלה: אנחנו רואים בחיים, שאדם לא יכול באמת להבין משהו עד שהוא לא עבר שלבים שבסוף הוא עשה את הדבר הזה מרצונו. אז גם כשאנחנו אומרים בהתחלה שמסכימים עם הבורא זה לא באמת מסכימים, כי איך אפשר להסכים, אם בעצמך לא ביקשת שזה יקרה?
אז זה מה שאני שואל, אם יכולה להיות בכלל הסכמה או איזושהי שלמות עם הבורא, עד שהנברא בעצמו לא יגיע לכך שהוא מבקש שהבורא יעשה עליו את הפעולה?
אבל הבורא נותן גם רצון. אם הוא נותן רצון לנברא, והנברא אחר כך מרגיש שהרצון הזה שהוא כבר קיבל אותו כשלו מתממש עכשיו, אז אדרבה, הוא פועל מתוך רצונו.
תלמיד: זה החלק המרכזי, להבין ולהסכים שהכול בא מהבורא גם הרצון. אבל עד השלב הסופי, באמת אפשר לקרוא לזה הסכמה?
לא.
תלמיד: זאת אומרת, אנחנו צריכים ביחד פשוט לרצות..?
שהבורא יתלבש בנו, ויבצע.
שאלה: במה תלויה היכולת להחזיק מעמד בתפילה?
בסביבה.
תלמיד: אבל בסוף זו עבודה של האדם שמתמודד עם משהו, אז איך הסביבה יכולה לעזור באותו מאמץ של תפילה?
היא נותנת דוגמה.
תלמיד: אבל זה משהו פנימי, להחזיק תפילה זה להחזיק חיסרון שמצד אחד יש לך ורצון למלא אותו, ומצד שני אתה מתאפק לא למלא אותו. להיות בתפילה זה להחזיק מעמד, שיש לך חיסרון מאוד גדול ולא למלא אותו, להחזיק מעמד, להתפלל, לפנות אליו זה מאמץ מאוד גדול. אז כשהאדם נמצא במאמץ פנימי מאוד גדול, איך הסביבה עוזרת לו, ואיך באה לידי ביטוי העזרה של הסביבה?
אז העזרה מגיעה דרך השפעה חיצונה על האדם מצד הסביבה. או שאני לא מבין מה שאלת.
תלמיד: האדם נמצא במאמץ מתמשך, כמו שעכשיו דיברנו על סוכות, ואם אני מבין אותך נכון, אמרת שהסביבה היא זאת שנותנת את האפשרות להחזיק מעמד, ולא להישבר בתפילה, להמשיך להיות בה?
כן.
תלמיד: זה תוצר של הסביבה?
כן.
תלמיד: הסביבה זו עזרה חיצונית, אבל כשאני יושב, כאן יש גם משהו פנימי. יש גם משהו חיצוני שנותן כוח להחזיק מעמד, ויש כוח נוסף מכל חבר שעושה התגברות. בתוך הכלי שלנו לומדים הרבה מאוד תלמידים, וכל התגברות קטנה מוסיפה כוח לכלי הכללי, ואז הכלי הכללי נותן בחזרה כוח לכל פרט בתוך הכלי, לכל חבר בתוך הכלי. ככה המערכת הזאת עובדת?
כן.
תלמיד: אז כל חבר שלומד צריך להבין את האחריות שיש לו אפילו בהתגברות קטנה, ולהבין שבהתגברות קטנה שהוא נותן עכשיו, הוא נותן כוח לכולם, והכוח הזה בעצם דרך כולם חוזר אליו?
כן.
שאלה: פעם אמרנו שעדיף שהתפילה תצא מהלב, ולא לקרוא אותה מאיזה ספר, והיום אמרת שאפשר לסדר את האדם, ולשים בידו ספר. אנחנו מרגישות שהתפילה מהסידור מעוררת את הלב בצורה מאוד חזקה. האם לפתוח את הסידור בצורה מלאכותית כמה פעמים ביום או שרצוי שהיא תצא מתוך הלב בעבודה הפנימית בינינו?
אני פותח סידור כמה פעמים ביום, מתחיל לקרוא איזה קטע, וקראתי חלק ממנו. ומה את שואלת?
תלמידה: האם זה רעיון טוב לעורר את הלב בצורה הזו או שרצוי שהוא יתעורר לא מתוך משהו טכני?
זה לא טכני. בסידור אין דברים טכניים, שם כל הפסוקים, כל הדברים הם רגש אמיתי, עמוק וגבוה.
תלמידה: מסכימה. תודה רבה.
בבקשה.
שאלה: שמעתי שאמרת היום שאנחנו לא מספיק רוצים להתחבר, וזו הסיבה שאנחנו לא יכולים לבקש כמו שצריך.
כן.
תלמיד: ישר כשאמרת, היה לי ברור שאני באמת לא רוצה מספיק להתחבר. אז איך עכשיו אני לוקח את הגילוי הזה, ועוזר לעשירייה?
אני מגלה עכשיו שאני לא רוצה להיות מחובר לעשירייה. אני מוכן להתכלל בהם, ולתת להם קצת עזרה ממני, וגם אני ארצה לקבל מהם איזו עזרה. אבל להיות כלול כאיש אחד בלב אחד, זה לא נראה לי ריאלי. ואז הבורא עושה חשבון, אם מישהו נמצא או לא.
שאלה: אמרת קודם שאנחנו צריכים לחיות באור האמונה.
כן.
תלמיד: מה זה אומר לחיות באור האמונה?
לחיות באור האמונה זה אפילו שאני מנותק מהבורא, ואין לי אליו שום יחס, ואני גם לא מרגיש שאני מקבל משהו ממנו.
(סוף השיעור)
-
תהילים, קי"ח, כ"ה↩