שיעור הקבלה היומי9 מרץ 2019(בוקר)
שיעור בוקר 09.03.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
שיעור בנושא ביטול, ויתור - 1
הכנעה, זאת הפעולה הראשונה הרוחנית שאדם צריך לבצע. למה הראשונה? כי אנחנו נמצאים באור העליון, אבל עטופים באגו שלנו, ברצון לקבל שלנו שמרגיש רק את עצמו, ולא מרגיש שהוא נמצא בתוך ים של האור העליון. ולהחליף את השליטה השקרית הזאת של הרצון לקבל, לאור עליון, לשליטת האור העליון, את שליטת הבהמה להחליף, ובמקומה לקבל את שליטת הבורא, את הפעולה הזאת שאפשר לעשות שבמקום "מלך זקן וכסיל" יהיה לנו "ילד קטן וחכם", אפשר על ידי פעולה שנקראת "הכנעה". שמכניעים את האגו שלנו, את הרצון לקבל בכוח, בכל מיני תרגילים, וכך באים למגע הראשון עם האור העליון. זה עכשיו עומד לפנינו.
הנושא הוא מאוד חשוב, הכי חשוב שישנו בכלל בכל התהליך שאנחנו רוצים לעבור בכל השיטה שנקראת "חכמת הקבלה" לקבל את שליטת הבורא, לגלות אותו, להשליט על עצמנו, וכך להתקדם לנצחיות.
אנחנו לומדים מתפיסת המציאות שהמציאות האמתית היא שליטת כוח ההשפעה, כוח הבורא, רק שזה נסתר מאתנו כדי שאנחנו נעשה מאמצים, שנרצה את זה נגד הרצון שלנו, נגד הטבע שלנו, נרצה שליטה אחרת. שאנחנו קודם כל נגלה שנמצאים בשליטת האגו שלנו, שליטת הרצון לקבל לעצמו, שזו שליטה זרה, לא שלנו. אמנם שאנחנו נולדנו עם זה, ואנחנו לא יכולים להבדיל אפילו שהוא השליטה הזרה, כי כך מרגישים כל זמן. לא מרגישים שיכול להיות משהו אחר. כשאדם מתחיל להרגיש שהוא רוצה משהו חדש, לדעת בשביל מה, למה אני חי, מה יש בחיי וכן הלאה, זאת ההתחלה לחפש את השליטה האמתית.
לא יכול להיות יותר משתי שליטות, או כמו שאמרתי כבר, מלך זקן וכסיל, שזה רצון לקבל שלנו לתועלת עצמו הוא כל הזמן, או ילד קטן ומסכן, חכם, שהוא רצון להשפיע. אין לו כוח, אבל מרגישים שאם מתחברים אליו, אז יש כאן מציאות חדשה.
המציאות החדשה היא לא סוגרת אותנו בתוך הרצון לקבל שלנו, שאנחנו חוץ ממנו לא מרגישים כלום, וכל הזמן רק משרתים אותו. כל מה שהרצון לקבל הזה רוצה, אנחנו מוכנים בכל הכוח שלנו לממש. אנחנו אפילו לא מודעים עד כמה שזאת שליטה זרה ולא שלנו, אלא שולט בצורה אכזרית כזאת שאנחנו לא מרגישים שזה נגדנו. לא אפילו לשם מישהו, אלא נגדנו. שבזה אנחנו נחתכים מחיים נצחיים, שלמים, שכל הזמן שוב ושוב מרגישים את עצמנו בריצה אחרי כל מיני דברים שמראש יודעים שאין בהם שום תכלית, שעובר מרגע לרגע, אבל לא יכולים לעשות כלום.
וכך כל העולם. עד שאדם בכל הגלגולים שלו ממלא את הסאה, הוא לא יודע אפילו, אבל איכשהו ממלא את הסאה ומגיע למצב שהוא כבר יכול להתחיל להכיר את השליטה האחרת. הזדמנות נותנים לו, שאיתה הוא יכול לצאת מתחת שליטת העל מנת לקבל.
וכאן ישנם שני דרכים. הדרך האישית, שכבר קרו כאלה מקרים והרבה במשך התהליך שלו אנחנו קוראים "תהליך ההיסטורי", שהרבה כלים שבורים, נשמות שבורות בכל זאת הגיעו למצב שהתעלו מעל מלך זקן וכסיל, מעל האגו. ואנחנו נמצאים במצב שהלכו בו קבוצות מקובלים מבעלי הזוהר והלאה, בעשיריות, כמו שכתוב בתורה שגם היא מתממשת בעשיריות, כמו שמשה רבנו החדיר את זה, קבע את זה לעם ישראל.
כך אנחנו צריכים לעשות. ודאי שיש כאן יגיעה פרטית, אישית של כל אחד ואחד, אבל ישנה כאן גם יגיעה כללית ועזרה הדדית בעשיריות, שזה מאוד חשוב, מאוד מקצר את הדרך ומאוד מקל.
מה עושים? בצורה מעשית, איך שאנחנו חיים, אנחנו חיים בתוך הדעת, בתוך הרצון לקבל, ובו אנחנו עושים כל מיני חשבונות, מה כן ומה לא, מה יותר כדאי ומה לא כדאי. תמיד אנחנו נמצאים באיזה מסחר, באיזה חשבונות, זה יותר וזה פחות, בהפסד או ברווח, וזה קובע את הפעולות שלנו. בצורה כזאת אנחנו פועלים בעולם הגשמי. יש כאן כלים, אנחנו יכולים לשקול בהם את המצב הנוכחי, את המצב שנראה לנו כמצב הבא, כדאי, לא כדאי, באיזו צורה, מה לבחור מהמצבים וללכת. לזה יש לנו כלים.
אבל הכלים האלה הם כולם ברצון לקבל. בזה אנחנו לא יוצאים מתוך הכלי השבור שלנו, וכמו שנשבר האדם הראשון, כך כל אחד ואחד נמצא באיזה חלק פרטי משלו במערכת השבורה. ואין לנו בזה שום אפשרות להתחיל להרגיש את הכלי הכללי של האדם המתוקן, שזה כבר נקרא העולם הרוחני, הנצחי, וגם את האור, הכוח העליון ששורה בתוך הכלי המתוקן לפי מידת התיקון.
אלא מה שאנחנו צריכים, אנחנו צריכים לעלות למעלה מדעתנו האגואיסטית לכוח השני, לשליטה השנייה. שליטה של הקבוצה, שליטה של ההשפעה, שליטה של החיבור. ששליטת החיבור לעומת השליטה שלנו, שליטת המלכות היא נקראת שליטת הבינה או האמונה, והפעולות שאנחנו צריכים לעשות נקראות אמונה למעלה מהדעת. שאנחנו הולכים נגד הרגש והשכל הנוכחיים שלנו ומתעלים לחשבון חדש, להשתדל להתקיים, לתקן את עצמנו במציאות חדשה, כאילו שהיא קיימת. "כאילו", מפני שהיא נסתרת.
עד כמה שאנחנו נעשה מאמצים להשליט את המציאות הנסתרת על עצמנו, כאילו שנמצאים בה, על ידי התרגילים האלו, מה שנקרא שמשליטים את האמונה על הדעת, כוח השפעה על פני כוח קבלה, כוח הקבוצה על פני כוח היחיד, על ידי התרגילים האלה אנחנו מעוררים את המאור המחזיר למוטב. זה האור שפועל בחיבור לעומת האור הקטן שבכל אחד ואחד שנקרא "קיסתא דחיותא", שרק מחייה אותנו בינתיים בצורה אגואיסטית. ואז על ידי המאמצים שלנו לדמיין את עצמנו שחיים במערכת השפעה, במערכת שהאור שולט, שהבורא שולט ולא האגו שלנו, כמה שמתאמצים, על ידי האורות הללו שמשפיעים כבר עלינו, אנחנו בהדרגה נכנסים למצב הרוחני. כל זה על ידי הכנעה, קודם כל.
למה זה נקרא הכנעה? מפני שאנחנו צריכים להכניע את עצמנו כלפי השליטה העליונה. כמה שאני מרגיש את עצמי במצבים של שליטת הרצון לקבל, שמתבהר בי בפחד, בחרדות, באי נעימות, בבושות, בכל מיני פגמים בתוך הרצון לקבל שאני מרגיש בו, בכל מיני פחדים וחרדות, בכל מיני איומים, ולא חשוב על ידי איזה גורם, לגמרי לא חשוב, אני צריך להשתדל להביא את עצמי לעובדה. הרגשה אני לא יכול להגיד, כי הרגשה היא באה על ידי המאור המחזיר למוטב, אלא לעובדה. שכל זה מגיע לי, כל ההבחנות הללו בלתי נעימות כאלה, שאני נמצא במצבים שהולך להשתגע מבלבולים, מפחדים, מתסכולים, מזעם, מכל דבר, אני רוצה על זה להשליט את הבורא, שאין עוד מלבדו. אני מכניע את כל הרגשות שלי, את עצמי, את מה שנראה לי ברגש ובשכל ואומר, "לא. זה מתעורר בי, אבל מתעורר מפני שדווקא הבורא מתקרב אלי ורוצה להראות לי שזה הוא השולט. ושאני אקבע עכשיו על פני מה שאני מרגיש שמקללים אותי, לא מרוצים ממני, מביישים אותי, עוד ועוד, על פני זה אני רוצה רק להשליט אותו, שזה הוא ולא אחר".
כך, על ידי תרגילים כאלו אנחנו מגיעים לאמונה למעלה מהדעת. שכוח ההשפעה, השליטה של הבורא, שהוא שולט, אנחנו משליטים אותו על ידי מאמץ גם אישי וגם קבוצתי על פני כל אותם המאורעות, כל מיני מצבים שקשה לי מאוד לסבול, וזה הוא שולט.
אין כאן משהו חדש באמת בפעולות האלה בלקבוע אמונה למעלה מהדעת. אלא אותו אין עוד מלבדו, אותה תפיסת המציאות מה שלמדנו, ועוד ועוד כאלו דברים, אנחנו רוצים עכשיו לעבוד בזה בצורה אישית וארגונית, קבוצתית, כך שזה מה שיש לפנינו, כלום חוץ מזה. זו הדרגה הראשונה, דרכה נכנסים לעיבור. ועיבור זה נקרא המדרגה הקטנה ביותר שבמציאות, שאין לי כלום, לא רוצה שיהיה לי שום דבר, אלא רק שליטת העליון עלי ואני אפס.
"הקטנות היותר מצומצמת שבמציאות". קטנות או המצב שהוא הכי מצומצם, האפס ממש. שאין לי עדיין שום רצון שאני יכול לעבוד עימו בעל מנת להשפיע, אלא הצמצום. צמצום טוטלי, כללי, על כל הרצונות, על כל המחשבות, על כל מה שיש לי, כי מה שיש לי, הכול בא לי מהאגו. ואני רוצה לעבור במעבר מהאגו, משליטת הרצון לקבל שלי, לשליטת ההשפעה.
זו בעצם ההקדמה, עכשיו אנחנו נקרא קטעים אחר כך אנחנו נשאל שאלות. בינתיים תעזבו כל השאלות שיש לכל אחד וכל מיני ההפרעות שיש לכל אחד, להגיד ככה או להגיד אחרת, למחוק את כול מה שיש בראש, למחוק, ולהתכלל עם מה שאנחנו נשמע.
קריין: קטע מס' 1 מתוך "כתבי רב"ש" כרך ג', "רוממו ה' אלוקינו".
"רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להר קדשו, כי קדוש ה' אלקינו". "רוממו". פירושו, אם האדם רוצה לדעת רוממות וגדלות ה' אלקינו, זה יכולים להשיג רק על ידי דביקות והשתוות הצורה. אם כן מהו השתוות הצורה, ואיך מגיעים להשתוות הצורה. "והשתחוו להר קדשו". עניין השתחויה היא הכנעה, היינו שמרכין את הדעת שלו, ואומר, מה שהדעת מבין או לא מבין, אני מבטל ומכניע אותו. לאיזו בחינה אני מכניע אותו, ל"הר קדשו". "הר" פירושו הרהורים, היינו מחשבות. "קדשו", פירוש קדוש ומופרש מהדבר, שענינו הוא, שפורש את עצמו מהרצון של קבלה. "והשתחוו", היינו להכניע את הגוף, אפילו שהוא לא מסכים, ויקבל על עצמו רק מחשבות של קדושה. וזהו, "השתחוו להר קדשו". ומדוע צריכים להכניע את עצמו למחשבות של קדושה, היינו לפרוש את עצמו מקבלה על מנת לקבל - "כי קדוש ה' אלקינו", שהבורא הוא רק משפיע. לכן צריך להיות בהשתוות הצורה כמו הבורא. ועל ידי זה יכולים להשיג את רוממות ה'. ואחר כך יכולים להגיע לידי השגות רוממות ה' אלקינו."
(רב"ש - ג'. מאמר 128 "רוממו ה' אלוקינו")
זה כבר אחרי ההכנעה, אחרי קניית ההשתוות הצורה בדרגת עיבור, יניקה, אז כבר מתחילים להשיג את העליון לפי השתוות. מדברים על זה בעשירייה.
סדנה
מה זה נקרא הכנעה, השתחוות, ביטול? איפה זה נמצא בעבודה שלנו? למה זו הדרגה הראשונה בעבודתנו?
*
שאלה: מה ההבדל בין ביטול להכנעה?
בינתיים לענייננו, הכנעה זה נקרא שאני מודד. אנחנו צריכים להגיע להשתוות הצורה, רב"ש גם כותב את זה כאן בטקסט, שאנחנו צריכים להגיע להשתוות הצורה. להשתוות הצורה מגיעים על ידי זה שאני מרומם את ה' ובזה שאני מכניע את עצמי, היחס, לכן ביטול זה קרא שאני פשוט מבטל, אין כאן חשבונות, ביטול.
כנעה זה נקרא שאני מודד כלפי מה, כלפי, מי באיזו צורה, באיזו מידה, וזו עבודה יותר מבוקרת, בוגרת, שאני נמצא בכל מיני מצבים, מצבי זעם, מצבים של כעס, מצבים שרוצים להתנקם בי, רוצים לעשות בי משהו, לא יודע מה, ולעומת זה אני כל הזמן משתדל להגיע להכנעה שזה בא מהבורא ובאיזו צורה, זאת אומרת אני נמצא במצב, אני שולט במצב, אני לא סתם כך מבטל את עצמי, מכניע את עצמי וזהו. הכנעה מבוקרת היא הכנעה, ביטול זה הכנעה פשוט ללא חשבון כביכול.
שאלה: האם זה נכון לומר שהאינדיקציה שבאמת עברתי בין שני המצבים זה שעברתי מאותה תחושה של צער וזעם לתחושה של שמחה?
כן ודאי, כי התוצאה מזה צריכה להיות כזאת, שאני הייתי במצב של זעם, פחד, פגיעה ברצון לקבל בכל מיני צורות שהבורא מסדר לנו, ואני כאן צריך להגיע למצב שזה בא ממנו בכוונה שאני אחז בו. אז אני שמח שהוא פוגע ברצון לקבל האגואיסטי שלי דרך כל מיני האמצעים, אויבים, שונאים, כל מיני, מקללים, לא חשוב מה, פגיעה, בקיצור בכבוד, בדרך כלל זה קורא ככה, ואני מפני שיש לי כאן הזדמנות למעלה מזה להתעלות לבורא ולהודות לו שעושה את זה, על ידי זה הוא מציל אותי, "כי חילצת נפשי" ממש.
תלמיד: ואשפר לומר שדבקות יכולה להיות במה שנקרא בפנים או באחוריים לפי התחושה, כלומר אני יכול להיות דבק עדיין בצורה של צער, אבל עדיין להיות דבק?
לא, זו כבר לא דבקות, לא יכול להיות.
תלמיד: רק בשמחה.
זה סותר את זה, זאת חייבת להיות שמחה והודיה ואני לא רוצה יותר כלום. מה זאת אומרת לא רוצה כלום? אני מבין שאין לי אפשרות להידבק בבורא, אלא על פני ההרגשות הרעות שבתוך האגו שלי, עד שההרגשות הרעות האלה הופכות להיות התומכות, הטובות, שאני מעריך אותן. אז אני כבר רואה שזה עזר כנגדו כל הרצון לקבל שכך הוא נברא בכוונה.
שאלה: מה גורם למה ששמעתי אותך מתאר עכשיו להיות בהכנעה ולא באיזה משחק פסיכולוגי שאני עושה לעצמי?
שיהיה משחק פסיכולוגי. בהתחלה לא חשוב באיזה צורה זה יהיה, מתחילים מרחוק. ואנחנו צריכים להבין שהדברים האלה לא מגיעים לאדם סתם כך למתחיל, זה אחרי יגיעה רבה, כשהוא מתחיל לשמוע, כשהוא מפסיק לזלזל במצבים שעליהם אנחנו מדברים, והוא מתחיל לראות שכאן זה שינוי בתפיסת המציאות, זה.. לפעמים עוברים שנים עד שאדם שומע את הדברים האלו, זה נכנס לו דרך האוזניים לרגש. יכול להיות שהוא מרגיש כל מיני פגמים באגו שלו, אבל עדיין הוא לא מסוגל לעבוד עם זה.
גם כשהוא שומע "אמונה למעלה מהדעת", אני זוכר את עצמי, מה רב"ש כל זמן אומר "אמונה למעלה מהדעת", מה הוא אומר את זה, מה זה? "אמונה למעלה מהדעת", "אמונה למעלה מהדעת". שומע, שומע חודשים, ואני לא מוצא אצלי תגובה למילים האלו, לצלילים הללו, לא שומע, זה נקרא לא שומע. ותראו במאמרים הראשונים מיד אחרי מאמרי החברה הוא מתחיל לעבוד על "אמונה למעלה מהדעת".
שאלה: להמשיך את הבירור, כניעה, הכנעה והתגברות, האם יש הבדל ביניהן או שזה היינו הך?
קודם כל יש הבדל הכנעה והתגברות, זה דבר אחד. דבר שני, ההבדל הוא עוד לפני זה, בהכנה. האם אני מוכן לזה, זה נקרא האם אני נמצא בסביבה שהיא תומכת ועוזרת לזה? כי בזמן שמגיעה לי איזו פגיעה אני לא יכול [לפעול], יש פגיעה ברצון לקבל, וככה הבורא בדרך כלל מעורר אותי להתעלות לדרגת האמונה, כי הרצון לקבל, אם הוא מלא, אז הוא לא זקוק לכלום, טוב לו ואתה לא יכול להזיז אותו לשום כיוון, זה חיה.
מה שאין כן, אם הוא מרגיש פגם, נניח שמביישים אותך, אז אתה לא יודע מה לעשות עם זה, או לתת בחזרה בפרצוף של מישהו, לצעוק עליו, לעשות כל מיני דברים, להסתלק מהמקום, בקיצור, האם לעזוב את מקום הפגם, או שאתה דווקא משתמש בזה להיפך, שאתה מעל הפגם הזה רוצה להתעלות ולהרגיש שאתה משתמש בו בצורה מועילה, בצורה שזה ממש מקדם אותך.
כי הפגם הזה מגיע מהבורא, והוא נותן לך הזדמנות בזה לעלות למעלה מהפגם, להפוך את הפגם הזה להיות כמנוף, כקרש קפיצה, שאתה משתמש בו כדי לעלות לקראת הבורא, שהוא על ידי זה מושך אותך אליו, לזה צריכה להיות חברה.
אם ישנה חברה באור מקיף שהיא כל הזמן מודעת לזה ומחזיקה את עצמה בזה, אין שום בעיה, אדם כל הזמן עובר דרך כל מיני כאלו מצבים של פגם, גדלות הבורא, פגם, גדלות הבורא, פגם, גדלות הבורא, ומהר מאוד נדבק בִמקום באגו שלו, בבורא. זה נקרא שעובר לאמונה שהיא למעלה מדעתו.
תלמיד: אז כמו שאני מבין, ההכנעה היא פרטית על אדם עצמו וההתגברות היא כללית?
ההכנעה היא פרטית על אדם עצמו, כי אדם מרגיש פגם. לפעמים זה פגם קבוצתי, אבל את זה אנחנו נרגיש אחר כך. בינתיים זה פגם באדם עצמו. הפגם הוא שמרגיש את עצמו ש"פגעו בי, זהו, בעבודה שלי הרוחנית, בעבודה שלי הגשמית, בכל מיני דברים", זה פגם בכבוד. וכאן אני שמח שפגעו בכבודי, כמו שרב"ש היה אומר על הגוף שלו, "שיסבול", הכוונה שלזה נוצר הרצון לקבל, כדי לסבול, ועל ידו דווקא אנחנו מתעלים לעל מנת להשפיע.
שאלה: בזמן היקר הזה שאדם עסוק בבירורים, בלהשליט את הבורא על כל המציאות, איפה יש לו את הזמן לחשוב על החברים?
אני פונה לכולם, אם מישהו שואל אני רוצה להיות בתוך ליבו. שומעים? אחרת זאת לא פעולה קבוצתית, זה לא שיעור ולא כלום, אין תועלת.
תלמיד: בעולמו של אדם יש זמן מוגבל, ובזמן היקר הזה, כשאדם נמצא בבירורים, הוא מברר איך הכוח הזה פועל על המציאות, הוא נמצא בבירורים שלמדנו אפילו בשבועות האחרונים, איפה המקום הזה, הזמן שהוא מקדיש לחברים? הוא מוצא את עצמו כאילו חושב על עצמו ואיך הבורא, וכולי.
אין ברירה, אם אני מרגיש פגם בכבודי אז אני לא יכול לעבור מזה לחברים ולקבוצה, ולעולם, אני מרגיש את עצמי כ"זהו, פגעו בי", וזה עד כדי כך תופס אותי שאני לא יכול לעשות כלום. יכול להיות שהפגם שבי תלוי וקשור גם בקבוצה ובכל הארגון שלנו, יכול להיות, אבל קודם כל אני מרגיש שפגעו בי אישית.
תלמיד: מתוך ההסבר שלך הבנתי שהמפתח לבצע הכנעה היא תיאור הנכון של האמונה.
לא, מה זאת אומרת?
תלמיד: אם אני לא מצליח לתאר לעצמי נכון אמונה למעלה מהדעת, אז אני גם אטעה בפעולת ההכנעה.
אמונה למעלה מהדעת נקרא שאני משייך לבורא מה שקורה על פני מה שאני מרגיש שקורה כאן, בעולם הזה, על ידי איזה גורם פיזי כאן ועכשיו. נניח שפגע בי מישהו ואני משייך את זה אליו בלבד, אז אני כבר מתנתק מאין עוד מלבדו, אני לא מפרש את זה כטוב ומיטיב להתקדמות הרוחנית שלי, אני משייך את כל הפעולה הזאת לאיזה גורם אחר חוץ מהבורא, זה נקרא "עובד עבודה זרה". אני לא עושה על ידי זה עלייה רוחנית, שאני מתעלה לבורא, שאני משייך את זה אליו וקושר את עצמי אליו. התוצאה מזה צריכה להיות שמחה, ביטחון, הודיה לבורא שעשה לי את הפגם הזה ועל ידי זה קירב אותי. כמו שאנחנו שרוצים לקרב את הילד שמשתולל, אז אנחנו מפחידים אותו במשהו, ואז הוא רץ אלינו ונדבק אלינו.
תלמיד: אבל ברמה הגשמית, האופיינית, יש למשל אופי לבן אדם אחד, שהוא יותר עקשן, והשני יותר ותרן.
זה לא חשוב האופי, אופי זה אופי, לא חשוב, כל אחד מגיב בצורה אחרת, אבל בכל זאת מגיב ועושה אותו דבר. הכללים הם אותם הכללים, הרצון לקבל הוא אותו רצון לקבל.
תלמיד: עדיין לא ברור איך לא לטעות?
אתה לא תטעה אם אתה תרגיש פגם ואתה תשייך את זה לבורא, שהוא מביא אותך לזה כדי שאתה תתעלה מעל הפגם אליו, וכך תתנתק מהפגם, מהרצון לקבל שלך, מהאגו שלך, ותהיה יותר דבוק אליו, לרצון להשפיע, לדרגת הבינה, במקום מלכות, זה הכול. תנסה, אחר כך נדבר.
שאלה: אני מנסה לתפוס את התוספת של ההכנעה, לייחס את המציאות לבורא, כי למשל גם עכשיו, כשתיארת אמונה למעלה מהדעת, אני לא מצליח לזהות במה ההכנעה מוסיפה לך?
ההכנעה מוסיפה לי, שאני מרגע זה והלאה תלוי בבורא ולא בגורם זר שהבורא מעורר לי. נגיד מישהו צועק עלי, מישהו פוגע בי. "בי", זאת אומרת, בכבודי, ברצון לקבל בדרך כלל ככה זה קורה. אז אני במקום זה תולה את זה בבורא, שבצורה כזאת הוא מחזיר אותי אליו. שבמקום שאני אסתכל בתוך האגו שלי אני אסתכל עליו, שהוא הסיבה, שהוא הגורם, שהוא שעשה את הפעולה, ואז אני מודה לו, כי על ידי זה אני מתעלה עוד ועוד, כל פעם מהרצון לקבל שלי אליו. ככה הוא מושך אותי, הוא לא יכול לעורר אותי בצורה אחרת, רק על ידי רגשות בלתי נעימים.
תלמיד: כשאנחנו אומרים, לשייך את המציאות לבורא, זה לא אותה פעולה כמו שעכשיו תיארת?
כן, אבל עכשיו אתה משייך את הפעולה הזאת לבורא בצורה קונקרטית. נגיד, חבר מסוים צעק עליך, עשה לך משהו, פגע בך ואתה במקום זה משייך את זה לבורא.
והחבר? לא שאתה מבטל אותו, אבל אתה אומר, "כולם נמצאים בשליטת הבורא השלמה, אין עוד מלבדו", חברים, לא חשוב מי, מהבחינה הרוחנית אני חייב ככה לקבל.
ולא ככה אני מקבל בצורה הגשמית שלי, איפה שאני עובד, במשפחה ובכביש, לא, שם העולם כמנהגו נוהג. אסור לי שם להגיד, "הכול בחסדי שמיים, הכול זה הבורא ואני חייב את אשר ברא א-לוהים לעשות". על זה אנחנו עוד נדבר, אבל שם לא. רק בצורה הרוחנית שלי, זאת אומרת, איפה שאני באמת יכול לשייך את זה לבורא. בסופו של דבר אנחנו לא נבדיל, אבל בינתיים.
בקיצור, במקומות עבודה ובכל מיני דברים [לא], [כי] בכביש אתה לא יכול לסגור עיניים ולהגיד הכול בחסדי שמיים, כול מה שיהיה יהיה, כי זה לא יקרה, הבורא לא משנה מעשה בראשית.
תלמיד: אז התוספת של ההכנעה עובדת על הרגע הראשון, שבמקום לייחס את זה לאותו חבר, אתה תייחס את זה מיד לבורא? נגיד, אני הרבה פעמים תופס את עצמי מייחס את זה לחבר, ואז אני נזכר, יש פה משהו.
כן, בסדר, לא חשוב, שיהיה לא מיד, אם אתה לא יכול, זה לא חשוב, אבל בסופו של דבר בסוף הפעולה אתה מייחס את זה לבורא ומודה לו על מה שהוא עשה, שעל ידי הפעולה הזאת קירב אותך אליו, וכבר התקרבת איזה מילימטר קדימה. עוד ועוד ואחרי כמה מילימטרים כאלה אתה פתאום מרגיש שאתה נעשה בעל ניסיון, אתה כבר מבין איך הבורא עובד איתך, שאין עוד מלבדו באמת, ואיך שהוא נכנס לכל המציאות ומארגן אותה.
אחר כך אתה מתחיל לראות את השפעתו יותר ויותר בכל המציאות. אתה כבר יודע גם באיזה צורה מאוזנת להתייחס לכל מיני גורמים. נגיד יש מישהו שהוא שונא שלך, אויב שלך, לא יודע מה, אתה לא מיד אומר "לא, זה הבורא, אני ממש לא עושה כלום", לא, ישנם מצבים לכאן ולכאן, זה בהדרגה. אתה לא יכול לקפוץ, אלא לפעול לפי הדרגה שלך, כי כול המערכות האלה הן מאוזנות, זה כנגד זה ברא א-לוהים, את זה צריכים ללמוד.
תלמיד: במה זה שונה מללכת באמונה למעלה מהדעת? גם שם אתה עושה אותה פעולה.
זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת".
תלמיד: זה לא נקרא "הכנעה"?
הכנעה זו הפעולה עצמה, המצב שאנחנו מגיעים אליו, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", השפעה על פני הקבלה.
שאלה: ההכנעה צריכה לבוא אחרי התנגדות או אחרי מכה, ואז אני נכנע?
כן.
תלמיד: אני לא יודע שמשהו שולט, אז אני לא מתנגד בכלל, אז איך אני אכנע?
כשאתה מקבל עכשיו איזה פגם באגו, נגיד אמרו עליך שאתה לא שפוי ואתה נפגע. אז האגו שלך נפגע. אתה יכול להתנתק מהאגו שלך ולהגיד שזה הרצון לקבל שהבורא ברא. בראתי יצר רע, ולכן אתה נפגע בו, באותו רצון שהבורא ברא, ואתה רוצה להיות למעלה מהרצון. אתה רוצה להרגיש שהוא נפגע ולא אתה, ואתה רוצה להיות למעלה ממנו, מנותק ממנו. אתה רוצה קצת לקלף את עצמך ממנו, לא להיות ממש דבוק, להיות קצת ניטראלי. זה מה שאתה מנסה.
תלמיד: אני לא מרגיש בזמן שהאגו והרצון לקבל שולט, שהוא שולט עליי, עד שאני מקבל מכה, ואז אני נכנע.
כי אתה נמצא עימו יחד בכפיפה אחת, ביחד, אתה נמצא בתוכו. תשתדל להגיד כמוני, "זה נקרא מיכאל שנפגע ממשהו, ואני כמו מומחה המנותק ממנו כך קובע, כשופט."
תנסה כך להיות. זאת אומרת, קצת להתעלות למעלה מהרצון לקבל שהוא נפגע, שהוא מלא זעם וכן הלאה. קצת להתעלות, אתה כבר רוצה למעלה ממלכות לקבוע מצב ביניים. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", זאת אומרת שאתה רוצה להיות שייך לכוח השפעה ואין חוץ משני הכוחות קבלה והשפעה. אתה רוצה להיות שייך לכוח ההשפעה, לראות מתוך הכוח הזה, מכוח ההשפעה, את כוח הקבלה שלך שנפגע.
אנחנו חייבים להתחיל לחלק את עצמנו לכמה חלקים, אחרת אנחנו לא נצא מהאגו שלנו אף פעם.
שאלה: אם אני לא עושה מאמץ לחיבור, אז אין הפרעה, אני לא מרגיש פגיעה. זה צריך להיות כנגד משהו, לא כך?
לאו דווקא לחיבור. זה יכול להיות מכל מיני מצבים שבעולמינו. לאו דווקא בצורה של הקבוצה, בקבוצה זו כבר עבודה בדרגה יותר גבוהה.
תלמיד: מה קורה אחרי שאני משייך את ההפרעה לעליון, מה התוצאה?
אם אני משייך את זה לעליון, אז אני כבר שייך לעליון. אני כבר מתנתק מהתופעה הזאת של פגיעה בי, ומשייך את עצמי לעליון, ואז אני מודה לעליון שעשה לי את התרגיל הזה.
תלמיד: ובפועל זה יכולת להשפיע בקבוצה?
נגיד שכן, אני לא רוצה להקטין את זה לצורה כזאת.
שאלה: אמרת שהכנעה זה רק פה בקבוצה, בין החברים, לא בעבודה, לא בכביש, לא כלום.
אני אומר כך, שאם אתם נמצאים בעבודה שלכם, בחברה זרה, או בכביש, אז להיזהר שלא להיות כאלה שעוזבים את הכול ומצדיקים את הכול, כי אנשים יחשבו שאתם לא שפויים, אלא להתנהג כמו כולם. בצורה פרטית או קבוצתית, שם אתה צריך להתנהג באמונה למעלה מהדעת.
זאת אומרת, לא בכל מקום בחיים אתה הולך באמונה למעלה מהדעת. אתה צריך לבחור כן, או לא. העולם כמנהגו נוהג, ואם יצעקו עליך בעבודה, אתה לא יכול להתייחס כאילו שום דבר לא קורה, יחשבו עליך שאתה לא בסדר.
מה קורה כאן? בחלק מהפעולות שהבורא עושה בכל העולם, אתה בוחר את הפעולות שבהן אתה יכול להתנהג באמונה למעלה מהדעת, בחלק כן בחלק לא. אם היית רואה את המקובלים שנמצאים כאן בינינו, אז היית רואה שההתנהגות שלהם היא כמעט אותו הדבר כמו כולם. ממש כך. לא היית מזהה אותם בשום דבר. היית מזהה אותם שאולי הם יותר גרועים, ונמצאים יותר בקוצר רוח, אבל לא שהם רוחניים.
תלמיד: אני עדיין לא מבין מה ההבדל בין חבר שצועק עליי פה, לבין מישהו שצועק עליי בחוץ?
כי עם החבר אתה רוצה להיכנס לקשר רוחני, ועם האדם שבחוץ אתה לא רוצה ולא צריך להיכנס לקשר רוחני. שם אתה צריך להתנהג כמו כל העולם.
תלמיד: מה יחס הפנימי כלפי המצב?
על היחס כלפי המצב בינתיים אני לא יכול להגיד. אתם נמצאים בכל מיני מצבים, אני לא יכול להגיד לכולם סתם כך. תשתדלו בכל זאת להתחיל לראות את הדברים שמנוהלים מלמעלה. אין חכם כבעל ניסיון, לא יעזור לנו לדבר על זה, רק להתבלבל.
שאלה: כשאני מקבל איזה מצב, יש לי עבודה פנימית שאני מייחס לבורא.
איזה מצב קיבלת?
תלמיד: פגיעה באגו שלי.
פגיעה באגו שלך. ואתה נמצא ממש בזעם?
תלמיד: כן. ואז אני מתחיל להיאחז, מקבל את ההבנה שהבורא עושה לי, ואני מייחס את זה לבורא שזו בעצם עבודה פנימית, עבודה שבלב.
כן. ואז אתה מוריד את עצמך לאפס, מפני שזה בא מהבורא. ואז אתה נקרא "עובָּר". מה כתוב על הגדרת העובָּר? שהוא נמצא בזעם.
תלמיד: בעברה ובזעם.
ודינים.
קריין: "ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."
(רב"ש ב', מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה)
תלמיד: אם זו עבודה שלי בלב, ואם אני מקבל את זה במצב שאני נמצא בין החברים, או שנמצא בעצמי בעבודה רוחניות, שאני מזהה שאני צריך לעשות משהו, או שאני נמצא ומקבל את זה מהבוס, עדיין זו העבודה שלי בלב. אז איפה אני מגלה פה את היחס כלפי החבר שאני כביכול כאן מגלה, וכלפי דברים אחרים אני לא? מה ההבדל?
אתה שואל כבר משהו אחר. תבדילו במה שאתם שואלים. סליחה שאני אומר לכם, אולי עוד מוקדם, אבל בכל זאת. אתה שואל כך, מתי אני מגלה את זה בחוץ, מה שקורה, מה שאני השגתי, ומתי לא, באיזה מצבים כן, באיזה מצבים לא? בינתיים אנחנו מדברים רק על העבודה הפנימית בלבד. אפילו שאני יכול להצדיק את החברים ויכול לשנות את היחס שלי אליהם, אני בכל זאת משתדל קודם כל לסדר את עצמי בפנים.
ובחוץ? עוד לא מדברים על זה. אתה תתחיל להתנהג בחוץ כמו קדוש? אתה צריך לשקול, גם כלפי החברים, באיזו צורה אתה מראה את עצמך. יכול להיות שיש לך כלפיהם ביקורת מקיר לקיר, ואתה דווקא מראה להם עד כמה אתה נמצא באהבה ובהודיה, ואין לך עליהם שום ביקורת. צריכים כאן לשקול את הדברים, לא להראות אותם בחוץ. אנחנו עוד לא מדברים איך אנחנו מראים את זה החוצה.
תלמיד: הבדלת בין עבודה בחברה ובין עבודה בחוץ. שאני אומר אלו דברים אני מוכן והולך לעשות בעבודה פנימית, ואלו אני לא הולך לעשות. בסופו של דבר זו עבודה שלי בלב, ולא עבודה שלי בידיים ורגליים, אם כך מה זו העבודה שאני עושה מול החברים שפה אני יכול לעשות, ושם יחשבו שאני איזה קדוש מעונה?
אני חושב ששמעת על חכמת הקבלה שהיא נקראת "חכמת הנסתר". נסתר זה מה שנסתר בלב של חבר, ובליבי אפילו ממני. זו תורת הנסתר. לכן אנחנו צריכים להיות מגוּוָנים. אני צריך לדעת איך אני מתייחס לעצמי ולאחרים ולבורא, ואיך אני מסדר את הדברים שאני נמצא בין רצון לקבל לרצון להשפיע, בכוונות ובמעשים, זה לא פשוט.
אנחנו דיברנו עכשיו רק על דבר אחד, הכנעה. הכנעה כלפי המכה ברצון לקבל שמרגיש עצמו שפגעו בי, ואני מתוך זה מעלה את עצמי להכנעה, שלא בי פגעו, אלה פגעו ברצון לקבל, ואני לא רוצה לשייך אותו אליי. אני את עצמי רוצה לשייך לבורא שהוא שלח לי את זה כדי שאני אתנתק במקצת מהרצון לקבל במידת המכה, ואדבק בו, כמקור לכל המצב הזה, בלבד. לא מדברים על יותר. הלוואי שאנחנו נעמוד על התרגילים האלו. זה נקרא שאנחנו מעלים את עצמנו להשפעה למעלה מהקבלה. שאני מדביק את עצמי לבורא במקום להיות דבוק לרצון לקבל שלי. זה כבר הולך לקראת אמונה למעלה מהדעת.
קריין: קטע מספר 2, מתוך כתבי רב"ש א', "ענין אמת ואמונה"
"ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו." לא להתחשב עם הרגשה וידיעה, כי הן כולן נובעות מתוך הרצון לקבל שעומד להתבטל. "אלא לומר, כמו שכתוב "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". אלא להאמין, שבטח הקב"ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ"נ להשפיע. אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נדח". לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים."
(רב"ש א', ענין אמת ואמונה)
אם אני זוכר, חושב, מבין, אני כבר לא מדבר על הרגשה, כי להרגיש זה בכלל, שאני שייך לבורא, שהוא מנהל אותי אפילו כמו יויו על חוט קצר, אני מרוצה, אני שמח, אני מאושר, כולי בהתפעלות, העיקר שאני לא מחובר לאגו שלי אלא אליו. זה כל ההבדל. אני כבר שייך לדרגת האמונה למעלה מהדעת.
שאלה: האם ההרגשה הזאת של שמחה ושל דבקות בבורא זו אותה הרגשה שהוא תמיד מיטיב לכל בריותיו?
לא.
תלמיד: למה?
כי זה שאני אומר שזה עשה הבורא, לאו דווקא זה מביא לי הרגשה טובה. הרגשה טובה זו כבר התפשטות של משהו בתוך הכלים. יש מוחא ויש ליבא. אני יכול להיות בצער שעושים לי ניתוח, ויחד עם זה אני לא שמח, אני לא נהנה, אלא אני מודע שזה דבר אמת. יש מוחא ויש ליבא. ליבא זה כבר תענוג. להביא את עצמי לתענוג בכלים דהשפעה אני צריך שיהיו לי כבר כלים דהשפעה. זה כבר תהליך. אנחנו עוד נדבר על זה. בינתיים אנחנו לא יכולים להבדיל. אתה צודק בשאלתך, אבל אני צריך לצרף מלכות לבינה.
בינתיים רצוי לנו רק לקבוע שזה "אין עוד מלבדו"1, "טוב ומיטיב", הוא השולט, הוא העושה לי את זה על פני הפגמים. אנחנו תמיד דיברנו על זה, אין חידוש. החידוש הוא רק בזה שאני רוצה בכל רגע שאני ארגיש את עצמי פגוע במשהו, [לקבוע] שזה בא מהבורא בכוונה כתרגיל כדי שאני אתעלה מעל זה אליו. זה נקרא התעלה לאמונה למעלה מהדעת. רק את זה, רק הבחנה אחת אנחנו צריכים עכשיו להוסיף. וזה נקרא כבר הכנעה. כלפי רצון לקבל, זאת ההכנעה.
קריין: קטע מספר 3, מתוך רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה".
"בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה." זאת אומרת, על כל הפרטים, על כל המצבים שהבורא מגלה לי במציאות שלי, אני מקבל שזה מגיע מהבורא בלבד ואז זה נקרא "עיבור". "ועיבור פירושו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם". ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."
(רב"ש - ב'. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)
שאלה: ראינו שבעיבור העובר מתנגד לזה, הוא צריך אמונה, הגוף מתנגד לזה.
זה הרצון לקבל, אל תגיד "גוף", זה מבלבל. הרצון לקבל מתנגד למה שהוא עכשיו עושה. ודאי. לכן זה נמצא בדינים. מה הוא עושה? הוא מקבל מלמעלה כוח להיות למעלה מהרצון לקבל שלו, לשלוט על הרצון לקבל שלו ולהגיד, "אני עם כל הרצון לקבל, עם כל מה שעובר עלי עכשיו, אני מתבטל כלפי הבורא ששלח לי את המצב הזה. הוא שלח לי את המצב הזה כדי שאני אכנס לעיבור בו, בבורא. אז עם כל הרצון לקבל שיש לי אני נכנס לתוך הבורא". מה זאת אומרת? שהרצון לקבל לא יפריע לי להתבטל כלפי הבורא, אז אני יכול להתקיים בו.
תלמיד: אז הוא לא נכנע.
נכנע ועוד איך. הרצון לקבל בוער בו, ועל פני הרצון לקבל הוא רוצה להיות דבוק במקור, ברצון להשפיע, בבורא ששולח לו את הרצון לקבל.
תלמיד: שהגוף מתנגד רק אז הוא צריך כביכול ללכת בעיניים עצומות באמונת חכמים, אבל הגוף עדיין מתנגד, הוא לא נכנע.
הגוף כל הזמן יתנגד. עד גמר התיקון הוא כל הזמן יתנגד וגם בגמר התיקון. אל תחשוב שפעם הוא לא יתנגד. אלא מה שולט על מה. שני הכוחות האלה לא מתבטלים, לא הרצון לקבל ולא הרצון להשפיע. למדנו שהרצון לקבל לא מזדכך, הוא תמיד ידרוש. אלא השאלה מי ישלוט עליו.
תלמיד: בזמן שהוא נכנע הוא מפסיק את ההתנגדות?
"נכנע" נקרא שהשני יותר חזק. לא שהוא נחלש. אין דבר כזה אפילו שכך מדברים. הוא לא נחלש אף פעם, הוא מבטל. למה מבטל? כי השני יותר חזק. זאת אומרת, מאזן הכוחות תמיד נמצא בלבד.
תלמיד: האם אני נכנע באופן תמידי או שאני צריך לשמור על ההכנעה שתהיה רצופה כל הזמן?
אם יש לך לזה כוחות.
תלמיד: אז אני לא נותן להתנגדות לפעול.
אם יש לך כוחות. אתה לא יכול להגיד "אני עכשיו רוצה כך לעשות או כך לעשות". יש לך כוח, תעשה. אם אין לך כוח, לא תעשה, לא תוכל לעשות. תלוי במה שיש לך.
שאלה: בעבודה של ההתגברות לשייך את הכול לבורא, האם מה שיכול לעזור לי כדי לעשות את זה כמו שאמרת מקודם שיש את האני ויש גיל. עכשיו אני כאילו מפריד, יש גיל שהוא קיבל את הפגיעה הזאת, ואני רוצה שיהיה את האני שהוא דווקא רוצה לשייך את הכול לבורא.
זה אפשרי.
שאלה: בעולם שלנו עיבור זה אירוע חד פעמי, נקודתי מאוד.
עיבור זה מצב שהוא תחילת הדרך, וכל הדרך נמשכת מהעיבור. זאת אומרת, עיבור כביכול קיים כל הזמן, ועליו רק מתווספים עוד ועוד מצבים, מדרגות.
תלמיד: העיבור זה אירוע מתמשך?
ודאי. אלא מה אתה רוצה להגיד, שאותו תא שהתחיל בעיבור נעלם? הוא גדל וגדל עד שהוא אדם גדול וכן הלאה.
תלמיד: אז יש כל הזמן את המצב הזה של "עברה, וזעם, וצרה" וכולי?
יותר מזה.
תלמיד: איך זה מסתדר עם זה שאי אפשר לקבל מהבורא רע בגלוי?
כי אתה נמצא למעלה מזה ואתה כבר לא חושב שזה רע. לפי הקביעה שלך זה כבר לא רע אלא טוב. גם באמונה למעלה מהדעת אתה כבר קובע שזה טוב. אתה מסכים עם המכה שאתה עובר. אתה אוהב את המכה הזאת כי על ידה אתה הרווחת.
שאלה: האם יש מקום לשאלה "למה זה ככה בא לי"? יש מקום לשאלה "למה", או תמיד התשובה היא אותה תשובה?
התשובה היא תמיד שזה בא מלמעלה כדי שאנחנו נתנתק מהאגו שלנו.
קריין: 4. מתוך "כתבי רב"ש", כרך ג', מאמר "קידוש החודש".
"האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה', היינו שה' רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה' בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי.".
(רב"ש - ג'. מאמר 21 "קידוש החודש("
איזה מילים יפות. ממש סיכום לכל מה שדברנו.
שאלה: על איזה מצב הוא מדבר?
על כל מצב שיהיה.
תלמיד: השפלות הכי גדולה, מה זה?
אני לא יודע גדולה או קטנה, על מה שיש.
תלמיד: על כל מצב ומצב שהרצון לקבל מתפרץ?
על כל מצב שאני נמצא בו אני חייב להגיד שזה בא מהבורא ונשלח לי כדי שאני אבטל את עצמי. אבל שוב אני אומר, זה רק כלפי העבודה הרוחנית בתוך הקבוצה ועם עצמי. אני עם הבורא, ואני עם הקבוצה עם הבורא, תלוי איך אני עדיין מסודר. אבל עדיין לא עם כל העולם, שם צריכים עוד ללמוד.
תלמיד: אז אדם מקבל מצב ששולל כל מיני השפעות מבחוץ, נניח בחברה. ואז הוא מעל המצב הזה קושר את זה לבורא דרך חוט, כמו שיש חוט בין העובר לרחם, אז הוא קושר את זה לרחם. הרחם זאת העשירייה?
נניח, אבל מה אתה רוצה להגיד בזה?
תלמיד: איך הוא קושר את המצב לבורא?
בצורה ישירה. בלי קבוצה, בלי עשירייה, בלי כלום, ישר עם הבורא. בוא נעשה ככה, פשוט. רק למה אני צריך עשירייה? כדי שהעשירייה תביא לי כל פעם הרגשה, תתמוך בזה שאני כל הזמן נמצא בקשר עם הבורא כמזמינה למקיף. לא להתבלבל.
שאלה: האם הכנעה ללא תנאי ואהבה חלוטה זה אותו דבר?
לא. אהבה זה כבר דבקות השלם בכל הרצון שלי, בכל הנתינה שלי. כאן בינתיים מדברים על ביטול עצמו. זו רק תחילת הדרך. אהבה זה סוף הדרך.
תלמיד: והכנעה ללא תנאי ולמעלה מהדעת זה אותו דבר?
כן. זה עכשיו.
שאלה: איך מבקשים או מכניסים את הבורא כגורם לאותה הכנעה, שזה לא יהיה "כוחי ועוצם ידי"?
אתה שואל כך. זה שאני עכשיו הולך לבטל את עצמי על פני איזה פגם שאני מרגיש ואני צריך להגיד שזה הבורא הביא לי את הפגם הזה, ואני מתעלה מעל הפגם הזה לבורא, ומודה לו, ודבוק בו, וקובע שזה מגיע כדי שאני אתקרב אליו באמונה למעלה מהדעת, בזה שאני מעלה את עצמי אליו במקום להיות שקוע בתוך הרצון לקבל שלי, אז מה אתה אומר כאן?
תלמיד: איך לעשות שהשינוי, שההכנעה עצמה לא תיעשה גם על ידי, כי זה סוג של "תתפסו את הגנב", שהגנב צועק בעצמו. אני מכניע את עצמי. אני באמת לא צריך את הבורא פה.
כאן ישנם כמה מצבים. נכון. האם אני כבר קבלתי בזה שאני מרגיש את המכה ומרגיש את היכולת להתעלות למעלה מהמכה, אני מרגיש גם כוח לעלות למעלה מהמכה, ולשייך את הכול לבורא? או שאני צריך כאן עוד אחרי שאני קבעתי את המצב שזה צריך להיות כך, לפנות לבורא ולקבל ממנו כוחות?
תלמיד: כן.
יש ויש. אחרי הביטול הראשון, אפילו בעיבור יש תשעה ירחי לידה. יש מצבים שאתה דורש בהתפתחות שלך בכל מיני פעולות.
תלמיד: אז מה זה נקרא להכניס את הבורא לפעולה הזו, לתהליך ההכנעה?
עד כמה שנפתח לך הרצון לקבל אתה צריך להשליט את הבורא בכל הרצון הזה.
תלמיד: איך אני מזמין את הבורא, ולא שאני כאילו עושה את הפעולה שלו בעצמי?
זה כבר מתוך המצב. אני לא יכול להעביר את זה במילים אפילו. יש ויש. תלוי באיזו דרגת עביות הוא מעורר אותך. אם העביות היא רק נקודתית אתה לא צריך לפנות אליו. מספיק לך שהוא מעורר אותך. כבר בנקודה הזאת יש לך הכול כדי לקבוע שזה הוא, ואתה דבוק בו. אבל רק בנקודה, באותו מצב עצמו. אם תתקדם אז יהיה לך לא המצב עצמו אלא עם כל מיני נסיבות, ואתה צריך כבר לפנות אליו, לסדר את החברה, הקבוצה. אם גדלים למעלה מנקודת הדבקות, אתה כבר צריך עשירייה. אתה כבר לא אתה. אז אנחנו נדבר על עשירייה.
היום אני לא רוצה לדבר. זה יבלבל אותנו. לא כדאי. עוד יום יומיים. נראה איך אתם מתקדמים. יכול להיות שנעזוב את זה לעוד כמה חודשים. אני לא יכול ללכת הלאה אם אתם לא מסוגלים לבצע.
קריין: בעל הסולם, אגרת מ"ט .
"והציווי הנ"ל כוונתי בדיוק בין החברים כי "רעך" כתוב וד"ל. ועל אנשים מבחוץ צריכים לימוד גדול כי ההפסד קרוב יותר משכר, מסבת דביקותם בגשמיות ובעצמיות, ואכמ"ל."
זאת אומרת, צריכים להיזהר לא להיות בעבודה רוחנית עם אנשים שהם לא שייכים לזה. זאת אומרת, רק בתוך החברה שלנו.
שאלה: מה זה לשייך לבורא אם בידיעה והרגשה, אני תמיד אהיה מנוגד, אני תמיד ארגיש התנגדות?
אבל אם אתה מבין שזה בא ממנו, אז אתה יכול כבר לעשות פעולות שזה בהתאם לכך שקבלת את זה ממנו. שהבורא עיצב לך את כל המצב, ו"אין עוד מלבדו", הוא סידר לך את כל הדברים כדי שאתה עכשיו תקבע שזה ממנו ולפי זה תתנהג. תתנהג לא בצורה חיצונה, נניח יש לך איזה משפט בבית משפט אז אתה הולך לעשות כמו שצריך להיות, "אשר ברא א-לוהים לעשות", "עולם כמנהגו נוהג", אבל יחד עם זה בפנים אתה נמצא בדרגה אחרת של קשר עימו, שזה הוא עושה לטובת ההתקדמות הרוחנית שלך ואתה צריך לבנות את החיים שלך בשני מישורים, במישור העולם הזה ובמישור העולם הרוחני ולא להתבלבל ביניהם. זה לא פשוט אבל זה דווקא בונה את דרגת האדם.
תלמיד: האם לאדם יהיו שתי הרגשות, הרגשה אחת טבעית, זה ברור, תמיד תהיה התנגדות, ובהרגשה שנייה שזה נקרא חשיבות המטרה או נשמה או לא יודע?
כן. בדרגה אחת הוא עומד בקשר עם הבורא ושם זה העיקר בשבילו כל החיים והכל, בדרגה אחרת הוא עדיין נמצא במלכות, בתוך הרצון לקבל, בתוך כל מה שקורה במישור העולם הזה ומתנהג כמו מנהג העולם הזה.
תלמיד: האם זו ממש הרגשה כמו שאנחנו יודעים להרגיש?
כן, כמו שמרגישים. אז אדם צריך ללכת לרופא מומחה ולמרות שהוא יודע שהכול נמצא בידי הבורא אבל מה שהרופא אומר אדם לוקח ממנו תרופה ובקפדנות מקבל את התרופה הזאת לפי מה שרופא אומר. בכזאת קפדנות שאני צחקתי בפנים מהרב"ש איך שהוא היה מדייק. צחקתי ממנו. זה ככה וזה ככה. זאת הייתה עבודת ה'. עד כמה שהרופא המטומטם הזה היה אומר, "הרופא אמר", כמו שהבורא אמר, זה שליח. זאת אומרת אנחנו עוד צריכים להכיר את התהליכים האלה, אבל כבר הגיע זמן שלפחות נתחיל לקלף האחד מהשני, שהמציאות היא כלולה משני המישורים.
תלמיד: אני אתן עוד דוגמה, אמרת להקשיב לחברים ששואלים שאלות, כאילו ממש להרגיש את הלב שלהם. אז לפי מה שהוא כותב בידיעה והרגשה הטבעית שלי אני נמצא במחשבות שלי, לא יודע איפה אני מטייל, זה תמיד יישאר, ופה אני צריך לפתח איזה כלי נוסף שבו אני גם ארגיש את הלב של החבר ושתי ההרגשות האלה הן יהיו כאילו יחד?
מה זה יחד? הם יהיו גם זה וגם זה.
תלמיד: כן. יחד.
כן, אז מה, אנחנו נמצאים בעולם הזה הגשמי וגם רוצים להיות בעולם הרוחני.
תלמיד: אז העולם הרוחני הזה זו ההרגשה שאני ממש ארגיש את הלב של החבר, אני אזדהה איתו?
אני ארגיש את כל המציאות כאילו שזה הכול נמצא בי, בליבי.
תלמיד: ויחד עם זה יש הרגשה של זלזול טבעי, זה תמיד יישאר, שתי ההרגשות האלה תמיד יהיו ביחד.
כן. עד גמר התיקון.
תלמיד: ואיפה הבורא פה?
הבורא הוא שמייצב גם את זה וגם את זה יחד.
תלמיד: אפשר להגיד שזה כוח שמאזן בין שתי ההרגשות האלו?
אני לא יודע מה זה מאזן, מייצב.
שאלה: לפעמים הכנעה קורית נגד ביטול.
כן. איזו הכנעה יכולה להיות נגד ביטול אם אני מכניע את עצמי? אתה רוצה להגיד שהכנעה היא לא לפי הרצון שלי אלא ככה היא באה לי מלמעלה?
תלמיד: כן. אם אני מבצע כלפי מישהו בדרך שאני לא אוהב זה לא מרגיש לי טוב, אבל למעלה הבורא רוצה שאני אבצע משהו שאני לא יכול לראות איך זה מושלם אבל בכל המערכת.
אז מה השאלה?
שאלה: מתי ההכנה מובילה לביטול ומתי אנחנו צריכים להמשיך קדימה?
אני קודם כל מדבר על הכנעה, שאני מגלה שפגעו בי נגיד, הדבר הכי פשוט, פגעו בי, ויחד עם זה מתגלה לי שזה בא מהבורא שסידר לי את כל הדברים האלה כדי שאני אדבק בו. ואז אני משתדל כל הזמן להיות דבוק בו כמה שאפשר, לשמור על המצב הזה. שזה הוא עשה לי את כל הרצון לקבל עם הפגמים שבו וכל המצבים שבו מצד אחד, ומצד שני הוא עשה שאני אתנתק מהרצון לקבל, אתעלה מעליו, ואדבק אליו.
בינתיים אנחנו מדברים על המצב הזה בלבד ולא רוצים לפרוץ לשום כיוונים אחרים. והמצב הזה שאני רוצה להיות דבוק בבורא, מפני שהוא התגלה, אם לא היה מתגלה הייתי דבוק לרצון לקבל שלי בלבד, מתוך זה שאני עכשיו דבוק בבורא, מתוך שהוא התגלה, זה נקרא שאני דבוק לאמונה, לכוח השפעה, לבורא, למעלה מדעתי, מכוח הקבלה, מהאגו שלי. זה הכול, רק על המצב הזה בלבד אנחנו מדברים.
זה תחילת העיבור, שאת זה עדיין הבורא עשה. הוא עשה את הרצון לקבל שלי והכניס אותי בתוכו, כך שאני קיים רק בתוך הרצון לקבל, והוא גם האיר בי מהרצון להשפיע שלו, ואז אני קובע שאני רוצה להיות דבוק לרצון להשפיע. להיות דבוק ברצון להשפיע, עדיין מבחינת האגו שלי אני נמצא, מפני שזה כדאי לי, משתלם לי להיות דבוק לרצון להשפיע. אני לא נמצא בפגם, בזה שמבזים אותי, בזה שאני פגוע, אז יותר טוב לי להיות בעולמו של הבורא, שם זה טוב, שם זה השפעה, שם בכול הוא השולט, אני לא אחראי על כלום, אני רק דבוק אליו וזה מספיק. אתם מבינים עד כמה שזה עדיין לא מושלם, אבל זו כבר המדרגה הראשונה העליונה שבה אני מחלק את עצמי לדעת ולמעלה מהדעת, ורק על זה מדברים.
מה לעשות, אני יודע שזה לא פשוט, לכן אני לא קופץ, יש לי סבלנות. אומנם אין לי עצבים, אבל אלו הדברים שעומדים לפנינו, אנחנו צריכים כך להמשיך.
שני המצבים האלה ברורים?
שאלה: בהמשך למה שאמרת לחבר, אם הבנתי נכון אנחנו צריכים להתנהג בשני מצבים, גם בסביבה שלנו וגם בחוץ, והתגובה צריכה להיות אחרת. זה כאילו לחיות בשני עולמות?
כן, וודאי. כך צריך להיות. זה לא נכון? תמיד, גם בעולם הזה, יש כל מיני צורות התנהגות בחברות שונות. האם איך שאני מתנהג בבית או עם החברים או במקום זר, זו אותה התנהגות? וודאי שלא.
תלמיד: העניין הוא שקודם כל אנחנו צריכים לקבל שהכול בא ממנו.
"אתה צריך לקבל", אם זה מאיר לך אז אתה מקבל, אם לא מאיר אתה לא מקבל.
תלמיד: צריכים להגיע למצב הזה.
צריכים להגיע, אז אתה צריך לעורר את החברים שהם ידאגו לך ויאירו ויעשו סביבך כזאת סביבה, אווירה, שאתה תזכור על זה. זה שכתוב בספר שאני חייב זה לא אומר לי כלום.
תלמיד: כן, אבל אתה מצדיק את זה ואחרי זה אתה עושה את הביקורת שזה בא ממנו ואז אתה משייך את הכול אליו ואתה הולך לעשירייה. אבל בחוץ מה אתה עושה או אומר? מה שקורה בחוץ זה גם בא ממנו.
כשאני בא במגע עם החוץ אני מתנהג כמו כל אזרח, אזרח הגון, אזרח נורמלי, אבל אני לא מתנהג שם כמו שאני נמצא בעולם האצילות, אני נמצא בעולם הזה.
תלמיד: יש רצון לקבל לנברא, והרצון לקבל מרגיש את עצמו בלבד ובאיזו נקודה פתאום יש לו יכולת להרגיש שתי הרגשות, אחת היא את עצמו והשנייה היא עוד משהו.
כן.
תלמיד: איך ההרגשה הזו נוצרת?
על ידי ייסורים גדולים. אני מרגיש רע מאוד, פגיעה גדולה מאוד בכבוד שלי, בכל הישות שלי, בכל המהות שלי, בכול, פגיעה כל כך גדולה ש"טוב לי מותי מחיי", אני רוצה לצאת מעצמי, וההכנה הזאת היא בסופו של דבר מביאה אותי להרגיש מה שמחוצה לי.
תלמיד: האם לטייל ממצב אחד לשני, או להרגיש את שניהם בו זמנית?
לא, על זה אני לא מדבר, עוד צריכים להיות בזה, אחר כך נדבר.
תלמיד: האם שתי ההרגשות האלה מתקיימות בו זמנית, ולא מטיילים מהרגשה להרגשה?
לא נכון, לא יכול להיות, כי זה בא וזה הולך. ההנחה הזאת לא נכונה. זה עדיין אומר שעוד אין בירור. לא יכול להיות בבת אחת גם זה וגם זה. שתי רשויות לא יכולות להיות, כשזה קם, זה נופל.
תלמיד: המצב שאתה תיארת חייב להיות בכאב ופגיעה באגו.
אחרת לא תוכל להתנתק ממנו.
תלמיד: האם יש מצב שלא משנה באיזו רמה אתה נמצא, אתה משייך לבורא, בלי הכאב או בלי איזה משהו שיזרוק אותך למעלה, זה יכול להיות?
כן, אבל זה לא מצב מציאותי, זו תיאוריה, שאתה לומד ככה.
תלמיד: זה מזכיר את מה שסיפרת לנו פעם, שהיו לך כאבים גדולים והרב"ש אמר לך שזה טוב שיש לך את הכאב הזה, שזה ממש זה עוזר.
כן, גם כאלו בירורים. זה לא מגיע בפעם אחת.
תלמיד: הפגיעה באגו, זה יותר חשוב שזה בא מהחברים או מבחוץ, מה יותר אפקטיבי?
הפגיעה מגיעה גם דרך החברים וגם מבחוץ, אבל לקצר את הדרך זה רק דרך העשירייה, אחרת זה ייקח עשרים ושלושים וארבעים שנה, לא יודע כמה, עד שאדם מתחיל להרגיש שיש לו אפשרות לעלות למעלה מהדעת. ממש כך.
תלמיד: אני יודע שאמרת לנו לא להכניס עכשיו את העשירייה.
רק על ידי מחשבה משותפת כשאנחנו עכשיו לומדים.
תלמיד: איך החברים בעשירייה יפגעו באגו שלי? הם לא רוצים לפגוע באגו שלי, הם מפרגנים, הם עוזרים.
ככה הם עושים. הם לא פועלים לרעה או להרגשה רעה. לא. הם פשוט רוצים כולם, כל הקבוצה העולמית רוצה בסך הכול לקבוע שצריכים ללכת באמונה למעלה מהדעת, בדבקות בבורא במקום דבקות ברצון לקבל שלי. זה הכול.
תלמיד: איך הם יגרמו לי?
על ידי זה שהם יגרמו שיהיה לנו שדה כללי להשתוקק להיות דבוק בעל מנת להשפיע, בלמעלה מהאגו שלי, של כל אחד, וזה מספיק, לא צריכים יותר.
תלמיד: אני יודע על עצמי שמאוד מורכב ברגע כזה לקשור את הכול לבורא, למעשה אי אפשר. אלא רק אם אתה חושב על החברים, על העשירייה, כלומר אם אתה מזיז את תשומת הלב שלך לעשירייה, מתחיל להתפלל עליהם, רק אז, אחרי כמה זמן אתה מקבל את האפשרות איכשהו לקשור את כל המצב הזה לבורא.
זאת אומרת, אני מקבל איזה פגם, איזו מכה, בלי זה אי אפשר. קיבלתי. עכשיו השאלה, האם מספיק סבלתי בכל מיני מצבים כאלה כך שעכשיו מתגלה לי שזה מגיע מהבורא או שלא מספיק סבלתי אבל יש לי חברים שהם בונים סביבה, שדה, שעל ידי השדה הזה אני קובע שזה בא מהבורא. כאן השאלה. אני יכול כבר עכשיו במצב שלי, על ידי החברים שמייצבים לי את המצב להגיד "זה בא מהבורא". או שאני יכול לסבול עוד עשרים שנה עד שאני אגיד "זה בא מהבורא". זה ממש כך. הכול תלוי בעוצמת החברה שעומדת ליד האדם.
תלמיד: אתה גם אמרת עכשיו שצריך להתחיל את הכול מהבורא ואני לא יכול להתחיל את הכול מהבורא, אני פשוט נמצא באיזה מחשבות משלי, ורק אם אני מכוון לעשירייה, רק אז אפשר לחשוב על הבורא.
אתה לא תהייה מכוון לעשירייה אם תתחיל לברר האם אתה יכול להגיב כך שעל כל מכה ומכה אתה מרגיש שזה בא מהבורא או לא. נניח עכשיו מגיעה איזו מכה, סתם כך איזו מכה קטנה אפילו, האם אתה מרגיש שזה בא מהבורא או לא? אם לא, סימן שאין לך עשירייה או שאתה לא מספיק סבלת כדי לשייך את זה לבורא.
אז תחליט מה אתה עושה, האם אתה משאיר את זה כמו שזה ומגיע עוד עשר שנים לקבוצה עד שתתחיל להרגיש שזה מגיע מהבורא על ידי מכות קטנות כל הזמן, שמעלות לך את הרגישות, ואז אתה קובע שזה בא מהבורא. או שהקבוצה בונה שדה סביבך ומעלה בצורה כזאת את הרגישות שלך, מעלה את שדה הקשר בינך לבין הבורא דרכה, דרך הקבוצה, ואז אתה מרגיש וקובע שזה מגיע מהבורא. זאת אומרת, לא אתה סבלת וקבעת, אלא הקבוצה עזרה לך וקיצרה לך את הזמן. זה מה שיש לנו כאן.
אבל אם אתה לא מרגיש פגיעה, בכל זאת אתה לא מתחיל את התהליך הזה. זאת אומרת, אם אתה מרגיש שרע לך ואתה עדיין לא יכול לקשור את זה לבורא, זה סימן, או שאתה תסבול עשר שנים עד שאתה תגיד שזה בא מהבורא, בתהליך המצטבר, או שאתה תבנה את הקבוצה שתעשה לך את זה תוך זמן קצר, תוך חודש חודשים וזהו, וזה יספיק כדי לקשור מה שקורה לך לבורא בלבד. אבל בלי פגם, בלי צער, לא תזוז לא לכאן ולא לכאן. צער חייב להיות, גילוי הרע חייב להיות.
תלמיד: אתה אומר "עד שתבנה קבוצה", מה הוא התהליך של בניית קבוצה, האם זו תפילה פנימית לקשר עם הבורא? מה זה אומר שבינתיים עוד לא בניתי קבוצה?
לא בניתי קבוצה, זאת אומרת לא בניתי סביבה, לא בניתי שדה שאני נמצא בו ודרך השדה הזה מתקשר לבורא. זה נקרא שלא בניתי קבוצה, סביבה, שדה, קשר המקשר אותי במשהו עם הבורא.
תלמיד: יוצא שיש כאן כאילו שתי שליטות, האחת זו ההרגשה שלי והשנייה היא של אותו השדה?
כן. השדה הוא מקשר. אני לא יכול להתקשר עם הבורא ללא הקבוצה, ללא שדה הקשר. אני לא יכול, ספירה אחת לא יכולה להרגיש את האור העליון, היא חייבת להיות בהתכללות עם יתר הספירות, ואז היא מהווה עם יתר הספירות פרצוף, פרצוף יכול כבר להיות מחובר עם האור העליון, עם הבורא.
תלמיד: אז בעקרון בכל מצב אנחנו מחויבים להחליף שליטה אחת באחרת. זאת אומרת לא צריכים לחכות לאיזה ייאוש כבד, אפשר גם מההרגשה?
לא צריך לחכות לשום דבר. הקבוצה המתחילה ביותר, צריכה רק כמה שאפשר לעורר את עצמה, היא יכולה להגיע ממש לקשר עם הבורא, לקשר מצוין, כבר תוך כמה חודשים הם יהיו בהתקשרות וילכו באמונה למעלה מהדעת, ממש כך. תראה איך רב"ש כותב, אחרי כעשרים מאמרים על איך לארגן את העשירייה, מיד מתחיל לעסוק באמונה למעלה מהדעת, איך אנחנו מתעלים. כי אין מה לעשות אחרי התארגנות הקבוצה, כבר צריך לנוע קדימה.
שאלה: יש לי שאלה שכבר מציקה הרבה שנים ועכשיו יש אפשרות לשאול. לאדם נתנו הכבדת הלב, הוא מגיע לשיעור הבוקר, ולפני שיעור הבוקר שותה כוס ויסקי, עולה מעל המצב הזה וכבר אוהב את החברים, אין יותר הכבדת הלב. האם מותרת שיטה כזאת בעבודה הרוחנית דווקא לפני שיעור הבוקר?
אני לא יכול להגיד. אף פעם מאז שהתחלתי ללמוד עם הרב"ש במשך שתים עשרה שנה כל בוקר וגם אחר הצהרים ובערב, ובכל מצב ומצב, בבתי חולים, ואיפה לא, אף פעם לא היה לפני הלימוד אלכוהול, אף פעם. קפה כן. קם רוחץ פנים, ידיים, לבוש כבר, מתיישב ליד השולחן. קדימה, בוא נתחיל, בוא נתחיל זה נקרא שאני מביא לו כוס קפה ויש לידו כמה קרקרים מרובעים, היו לנו למכירה, תמיד קניתי כאלה, הייתי עושה קפה שחור קצת יותר ממשי, לא בוץ, ואז הוא מתחיל לשתות קפה, לוקח כמה קרקרים לאכול, הוא חייב, אחרת העיניים לא נפתחות, זה ממש ככה, גם לו הייתה סכרת, ומתחילים ללמוד, אין כלום. במשך הלימוד הוא היה שותה לפחות כוס קפה בשעה. זה הכול.
לא שמעתי על וויסקי אף פעם, לפני הלימוד. ויסקי שייך רק לסעודה, לפני הסעודה, ממש לא הייתה לו סעודה שלא היה לפניה שלושים גרם ויסקי. אפילו בוקר, צהריים, ערב, אבל לא יותר מזה. ממש, כוסית כזאת, כמו שהרופא אמר. הרופא אמר, ואז היה שותה. לפעמים לא, לפעמים כן, בדרך כלל כן. זה הכול.
יש כל מיני צורות התנהגות, אבל השאלה בשביל מה לשתות לפני הלימוד? אתה לא יכול אחרת להתנתק מהמציאות? אז זה לא אתה מתנתק מהמציאות, זה הוויסקי שמנתק, לכן אני לא חושב שזה נכון.
תלמיד: לגבי הקשר בין זעם ומצב העיבור, נראה שזו אותה המילה, כלומר בזה שאני מתעלה מעל הזעם, האדם יכול להיכנס למצב של עיבור?
כן. העיבור הוא תמיד מעל הכאב, מעל הזעם, מעל הפגם באגו, תמיד זה כך. אם נממש את מה שדיברנו היום, נהיה בעיבור, בטוח.
תלמיד: אם אני רואה את החבר במצב כזה של עברה, זעם, איך לעזור לו להיכנס למצב הזה של העיבור, האם זה אפשרי, או שזו העבודה הפרטית שלו?
לרמוז לו באיזו צורה שזה מגיע מ"אין עוד מלבדו". אם זה חבר אז אתה כגופו יכול לקחת ממנו חלק מהעבודה שלו הרוחנית, בעדינות, ברמז, במשהו. רצוי קודם כל במחשבה בלבד. בהשתתפות לבבית, שאתה רוצה שככה יקרה לו.
שאלה: אמרת היום דברים מאד מאד חשובים. ברשותך אני רוצה לחדור קצת יותר לעומק. אמרת שאם אתה לא פונה לבורא, סימן שלא ארגנת קבוצה. עכשיו, לארגן את הקבוצה הזאת זה לארגן את השדה שציינת?
כן.
תלמיד: השדה הזה ששם הקבוצה, העשירייה, קשור לגופים מחוצה לנו שאנחנו רואים, או שהוא שדה מחשבתי, פנימי?
מחשבה ורצון.
תלמיד: זה השדה שצריך להיות?
כן. אם יהיה לנו, מובטח הכול.
תלמיד: אם חושבים על הבורא כתכונה שמחברת את כל השדה הזה, את הדבר המחובר הזה של כל הנשמות, ופונים אליו ככה, זה סימן שאנחנו פונים דרך העשירייה, דרך הקבוצה? כי אתה אומר לפנות לבורא רק דרך החברים, העשירייה?
למדנו שהפונה לבד, לא דרך הקבוצה, אז הוא אפילו גורם חורבן לנפשו.
תלמיד: אז אם בתפיסה הפנימית, המחשבתית, הבורא זה החיבור בינינו, מה קורה אם אנחנו באמת משייכים כל דבר לבורא, כל הזמן, כבר מתחיל להיות הרגל כזה?
בתוך הקבוצה? מצוין.
תלמיד: זאת אומרת, אנחנו ממש בתוך העבודה?
כן.
תלמיד: ואם עושים את זה בלי לחטוף מכות?
לא חשוב, תרוץ לפני העגלה.
שאלה: אם הקבוצה מגבירה את הרגישות שלי, האם הרגישות לפגיעה ברצון לקבל שלי גדלה בהתאם?
ודאי שכן. הקבוצה יכולה לעשות ממני מה שאני רוצה.
שאלה: אם הבנתי נכון, אמרת שאם אדם לא משייך את מה שקרה לו, את הפגיעה בו, לבורא, סימן שאין לו עשירייה?
וההיפך.
שאלה: לא הבנתי את הקשר בין זה שנפגעתי, ואני לא מצליח לשייך את זה לבורא, לזה שיש לי או אין לי עשירייה?
לפי כמה שעדיין אנחנו לא יכולים להרגיש מה זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", אז הסברתי, שזה כנראה מתוך כך שעדיין לא עברנו מספיק מצבים של מכות, של פגם ברצון לקבל. מה זו מכה? פגם באגו. כי הפגמים האלה מהאגו מלמדים אותי להתנתק מהאגו, לרצות להתנתק ממנו, מאין ברירה לצאת ממנו, כי אני מתחיל להרגיש אותו כמקור למכות.
כמו שאנחנו בצורה אנושית. אני מתרגז על עצמי, "למה אני כל כך רגיש? למה אני זוכר כל מיני דברים וזה מפריע לי? למה אני צריך כל כך להתפעל ממשהו?". אני עושה ביקורת על הטבע שלי שבעקבות זה אני סובל, הרצון לקבל שלי סובל. זו הדרך הרגילה. ואז אחרי הרבה מאד זמן, זה יכול להיות לא בגלגול הזה בכלל, כך האנושות כל הזמן הולכת ומצטערת, והצער הזה מצטבר, עד שמגיעים למצב שכבר זהו, זה מתחיל להיפתח. אבל זה מרוב מכות, זה לא נקרא בדרך "אחישנה", אלה בדרך "בעיתו".
דרך אחישנה היא שאתה מזרז את ההתפתחות על יד הכוח החיובי שאתה איכשהו משיג. הכוח החיובי שאתה משיג זה על ידי לימוד התורה והחיבור בקבוצה. ואז אתה מזרז את ההתפתחות מאוד מאוד. זה מה שיש לנו.
לכן אתם עכשיו נמצאים במצב, או שאנחנו עולים לאמונה למעלה מהדעת, בצורה שאנחנו משתדלים בכל הכוחות הפרטיים שלנו לעשות משהו, או שאנחנו בונים שדה, בונים את ההרגשה והמחשבה, את הכוחות האלו שפועלים בינינו ועוזרים זה לזה. וכאן זה לא חשוב כמה שאנחנו בונים, לא חשוב איך בונים, לא חשוב מה שמבינים לבנות או לא, אם אנחנו משתדלים, יש לנו ברכה מלמעלה. כי אתה משתדל בסופו של דבר להתקשר ולעשות איזשהן פעולות שהן על מנת להשפיע, שהן קרובות לבורא, ואז יש לך ברכה. מה זה "ברכה"? עזרה מלמעלה, כך זה נעשה. אז להתחיל לעשות זאת בפועל.
עכשיו, מה לעשות? שהידיעה תהיה כל הזמן בחברה ש"אין עוד מלבדו", שהוא כל הזמן עובד עלינו, שכל רגע ורגע הוא מחטט בנו ועושה בנו, אפילו שאנחנו לא מרגישים ולא מודעים, שכל הזמן הוא והוא בלבד מביא לי מחשבות ורצונות, במיוחד כאלה ששייכים לחיי החברה, במיוחד על זה. ואז אנחנו יכולים בזמן קצר לזרז את ההתפתחות ולהגיע ללשמה.
שאלה: אנחנו מדברים כל הזמן על כאב באגו, איך אני נפגעתי, ולקשר את זה ל"אין עוד מלבדו". אבל דיברנו לפני שבוע על הצורך שזה לא יהיה באגו הקטן שלי, אלא מזה שאין לי קשר איתו שם הכאב. איפה זה נכנס פה?
אני לא יודע על מה אתה מדבר.
תלמיד: שהכאב הוא לא מזה שעכשיו כואב לי באגו שלי, אלא מהצער על זה שהתנתקתי מהקשר עם הבורא.
גם זה. בסדר, כן. אבל קודם כל אנחנו מדברים על זה שאני נכנס למגע. אז לא שאני מצטער, אני נכנס עכשיו למגע, ומתגלה לי שיש קשר עם הבורא על פני הצער שבתוך הרצון לקבל.
תלמיד: והשלב הבא?
אני לא רוצה לדבר על שלבים, אני רוצה רק דבר אחד. אתם חכמים מדי, ואתם תתבלבלו ותשארו באותו מצב. אני אומר לך, מי שחושב על התהליך, ישאר בזה עוד לפני שהוא נכנס.
שאלה: אז בעצם יוצא שמהות העבודה היא עד כמה מהר אני מצליח לקשור כל מצב שקורה לי לבורא.
כנראה שכן.
תלמיד: עצם זה שקורה לי משהו, ואני כאילו רץ לתוך "אין עוד מלבדו", זה לא מטשטש את המצב שקרה? את הפגיעה? את העלבון?
אתה לא צריך לחטט בו, אתה לא צריך לברר את כל הדברים ברצון לקבל, עד כמה שהוא כך וכך עושה איתך, לא. עזוב אותו, תעזוב, תזרוק אותו כמה שיותר רחוק. הוא יבוא ויתבהר באור העליון שישפיע עליך, אז זה יהיה הבירור הנכון שלו. ולא מתוך זה, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"2.
תלמיד: כן אני מבין, אני גם מבין שרק מתוך הניסיון אפשר להבין מה זה שהאור העליון מברר את זה.
אמת.
תלמיד: אבל בכל זאת, הרבה פעמים אנחנו שומעים שקרה משהו בגשמיות, אני רץ ל"אין עוד מלבדו", אבל אתה לא יכול לעזוב את מה שקרה, אתה צריך לטפל בו בגשמיות.
זה נקרא "ניתן לרופא רשות לרפאות."
תלמיד: איך לטפל בזה, מבלי לתת לזה תשומת הלב?
לכן אמרתי שצריכים להיות בשני עולמות. אני לא יכול לעזוב ולהגיד, "זהו, הבורא יטפל" למרות שהוא גרם לזה. לא, אני חייב [לטפל]. אבל זה כבר משהו אחר, אחרי שאני כבר מטפל, זה נקרא שברור לי שאפילו אם לא הייתי מטפל, זה היה נסגר. זו כבר עבודה אחרת.
תלמיד: בעל הסולם, אגרת ט"ז. "שאמרו חז"ל: "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". פירוש, אע"ג שהרפואה ביד ה' בלי ספק, ותחבולות אנושיות לא יזיזהו ממקומו, מכל-מקום הודיענו התורה הקדושה: "ורפא ירפא", להודיעך שרשות הוא, שהוא מקום המערכה בין מצוה לעבירה כנ"ל. אם כן הרי מחויבים אנו מצד עצמנו, לכבוש תחת הקדושה את "רשות" הזה; והכיצד נכבשת? אלא בהיות האדם הולך לרופא האומן, והרופא נותן לו תרופה בדוקה המנוסה אלף פעמים, ואחר שזכה לקבל הרפואה הבריא, אז מחוייב להאמין שבלעדי הרופא, היה השי"ת גם-כן מרפא אותו. כי כבר קצוב חייו מכל מראש, ובמקום לשיר ולשבח את הרופא האנושי, הרי הוא מודה ומשבח להשי"ת, ובזה כובש את הרשות תחת גבול הקדושה."
תלמיד: ברמה המעשית, קרה איזה עלבון, משהו נורא, ששורף לך בפנים, ואתה הולך לקשור את זה ל"אין עוד מלבדו".
אם זה לא מתבהר לך שזה מגיע מהבורא, איך אתה פונה אליו? דרך מה אתה פונה? נגיד שאתה פונה, נעזוב את הנקודה הזאת.
תלמיד: זה ברור לי שרק דרך זה שתהיה פה אווירה בחברה, בסביבה, רק זה יזכיר לי לפנות לבורא.
כן.
תלמיד: הרצון לקבל רוצה שקט. אם משהו נורא כואב לי, איך לא לפנות לבורא כדי להשקיט את הכאב?
אז לא, אתה לא יכול לעשות כאן כלום. אתה עושה את זה כדי להשקיט את הרצון לקבל.
תלמיד: אז למה זה לא "להחליף פרה בחמור"? מה יש בזה שזו פעולה רוחנית, שהיא בונה באדם את שני העולמות האלה, ולא לטשטש את הכאב?
אתה צודק, שאלות יפות מאוד, אני שמח, אבל זה נקרא "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה"3. בהתחלה אתה מגיע כדי לרפא את עצמך, כדי להרגיש יותר טוב, לאט לאט על ידי זה שאתה פונה לבורא, ובאור שלו אתה מרפא קצת את המצב שלך, כבר באור הזה, בהשפעת האור עצמו, אתה מתחיל לחשוב "אני פונה כדי להרגיע את הכלב הזה? רק לזה אני פונה?" וכן הלאה.
(סוף השיעור)