שיעור בוקר 31.12.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 546, מאמר "מהי מצוה קלה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 546, מאמר "מהי מצוה קלה".

מהי מצוה קלה

תשמ"ז - מאמר כ"ו
1986/87 - מאמר 26

"הכתוב אומר "והיה עקב תשמעון, ושמר ה' אלקיך לך את הברית אשר נשבע לאבותיך, ואהבך וברכך". ורש"י מפרש "והיה עקב תשמעון", אם המצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, ושמר, ישמור לך הבטחתו, עד כאן לשונו.

ויש להבין מה שכתוב, אם המצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, הקב"ה יכול לתת מה שהבטיח להאבות. ואם לא יקיימו המצות קלות, אין הקב"ה יכול לתת את מה שהבטיח לנו.

ואין לומר, שהכוונה, שאפילו מצות קלות צריכים לשמור, היה צריך לומר פשוט, שאם יחסר מצוה אחת מתרי"ג מצות, לא תקבלו את מה שהבטיח להאבות. אלא ממה שכתוב "מצות קלות" משמע, משום שהם מצות קלות. ומשום זה אין הקב"ה יכול לתת את הטוב והעונג. אם כן יש להבין, מדוע דוקא מצות קלות הן הסיבה, כאילו הן מעכבות על נתינת טוב ועונג להנבראים.

הנה חז"ל אמרו (אבות פרק שני) "והווי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". גם זה יש להבין, מה נקרא "מצוה קלה" ומה נקרא "מצוה חמורה". אולם גם הסיבה שצריכים להיזהר במצוה קלה כבחמורה, גם זה יש להבין. שכאן משמע, שאנו צריכים להיות זהירים במצוה קלה כבחמורה, הוא רק מסיבת, שאין אנו יודעים שכר המצות. אבל אם כן היו יודעים מתן שכרן של מצות, כן היה מותר לעשות הבדל בזהירות, היתכן לומר כך.

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים קודם כל לדעת את ענין תרי"ג מצות, שניתן לנו לקיים, לטובת מי הם ניתנו. הנה חז"ל אמרו (אבות פרק ראשון) וזה לשונם "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות".

ובמאמר "פתיחה לחכמת הקבלה" (אות א') מבאר שם את הענין "לזכות את ישראל", שהוא מלשון "זכות והזדככות", שפירושו, שע"י התורה ומצות אנו נגיע לידי הזדככות. ומבאר שם, מה יש לנו להזדכך. ואומר, היות שאנו מצד הטבע נולדנו עם הרצון לקבל לתועלת עצמו, ודבר זה הוא מפריד אותנו מהבורא, כי ברוחניות שינוי צורה גורם ריחוק ופירוד, ובכדי שתהיה לנו השתוות הצורה, הנקרא "כח דהשפעה", וזה נגד הטבע שלנו, לכן קשה לעבוד בעמ"נ להשפיע. ומסיבה זו ניתן לנו תורה ומצות, שע"י נוכל לקבל כח התגברות, ונוכל לעבוד בעמ"נ להשפיע.

ובהאמור יש לפרש "רצה הקב"ה לזכות את ישראל", בכדי שע"י הזיכוך הם יהיו ראויים לקבל את הטוב והעונג, מה שהיה ברצונו לתת לנו, ולא היו לנו כלים, שיהיו מותאמים להשפע. נמצא, שהתורה ומצות ניתן לנו בתור הכשרה, שע"י זה שאנחנו נזכך עצמנו, נוכל לקבל את הטוב והעונג.

היוצא מזה, שענין קיום תו"מ הוא לטובתנו, כלומר שע"י נוכל לקבל את הטוב והעונג. נמצא לפי זה, מתי האדם יכול לקבל את הטוב והעונג, דוקא בזמן שהוא יכול לעבוד בלי שכר. כלומר, שדוקא שהוא לא דואג לתועלת עצמו, וכל המעשים שהוא עושה, הם רק לתועלת ה', אז הוא מוכשר לקבל את הטוב. מטעם שיש לו כבר בחינת השתוות הצורה, שאז נבחן, שיש לו כלים, שהשפע יוכל להתקיים שם ולא יתקלקל, שזה נבחן לכלים נקיים מאהבה עצמית. אלא שהם מתוקנים ברצון להשפיע. לכן יש להם השתוות עם השפע, שהיא באה רק מטעם שרצונו להשפיע. ובכלים כאלו השפע יכול להתקיים.

ולכאורה משמע, שמי שרוצה לקבל טוב ועונג ולהנות מהעולם, ושיהיה לו חיי אושר, מה עליו לעשות, להשיג כלים דהשפעה, בכדי שיוכל לקבל אח"כ טוב ועונג. ולפי זה יש לומר, שהוא עוסק בהשפעה, בכדי להשיג אח"כ בחינת קבלה. וזה דומה למשפיע עמ"נ לקבל, הנקרא "שלא לשמה".

והתשובה היא, שבאמת האדם צריך להשתוקק להידבק בה', כלומר להגיע לידי הרגשה באברים, שכל הנאה שהוא רוצה לקבל, תהיה על דרך האמת. שהאמת היא, שהאדם צריך להגיע לידי מצב, שיהיה בידו היכולת לומר בפה מלא "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו".

פירוש, שהאדם נותן תודה רבה לה', בזה שברא אותו לכבוד ה', היינו שירבה כבוד ה' בעולם, היינו שכולם יראו את גדלותו יתברך בעולם.

וזהו כמו שכתוב (מדרש רבה, בראשית) "בשעה שרצה הקב"ה לברא את האדם, המלאכים אמרו לפניו יתברך, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך, למה הדבר דומה, למלך, שהיה לו מגדל מלא כל טוב, ואין לו אורחים. מה הנאה למלך, שמלאו. מיד אמרו לפניו, עביד מאי דהניי לך".

וצריכים להבין מה מלמדנו ויכוח זה שהיה בין הקב"ה להמלאכים, כאילו הקב"ה היה צריך, שהם יסכימו עם בריאת אדם. ויש לפרש, שענין הוויכוח עם המלאכים, בא ללמדנו על מטרת בריאת אדם, כלומר על איזו מטרה נברא האדם. ואמר להם הקב"ה, מהי השאלה שלכם, מה האדם כי תזכרנו.

שפירושו, ששאלו המלאכים, מה האדם יכול לקבל, מזה שאתה בראת את העולם לשם מטרה להנות לנבראיו, ובזה הטביע בו רצון לקבל הנאה ותענוג, הלא הוא יהיה בשינוי צורה ממך, ואין שום דביקות וחיבור עמך, ואיך הוא יהיה מסוגל לקבל את הטוב ועונג. על זה באה תשובת הבורא, שהאדם יעבוד בעמ"נ להשפיע ולא בעמ"נ לקבל, כמו שאתם חושבים.

אלא הם יגידו, הלא המלך ברא את המגדול מלא כל טוב. ומה הנאה דעביד אם אין לו אורחים. על משל הזה, האדם יקבל את הטוב והעונג, כלומר, האדם על תועלת עצמו הוא מוותר, ואינו רוצה לקבל שום דבר, אלא הוא רוצה להיות בבחינת משפיע בעל מנת להשפיע. אלא, היות שאין הנאה להמלך בזה שברא מגדול מלא כל טוב, ומסיבה זו הם רוצים לקבל את הטוב והעונג.

ובזה נבין מה ששאלנו, שלכאורה משמע, זה שהאדם עובד בכדי להשיג כלי דהשפעה, הכוונה היא, שעל ידם תהיה לו היכולת לקבל את הטוב והעונג. וכנראה, שזה כמו שהוא משפיע בעמ"נ לקבל, שזה נקרא "שלא לשמה".

והתשובה היא, היות לאחר שהאדם הגיע לדרגת לשמה, כלומר שבשביל עצמו אין לו צורך לקבל הטוב ועונג, כי כבר זכה לבחינת לשמה, אז בא המשל, מה שהקב"ה השיב להמלאכים, שזה דומה למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים, איזה הנאה יש להמלך, בזה שעשה את המגדול מלא כל טוב.

על כוונה זו הולך האדם לקבל את הטוב והעונג. וזה נקרא, שהוא "מקבל את הטוב ועונג בעל מנת להשפיע". כי בכדי שתהיה הנאה להבורא, בזה שעשה המגדול מלא כל טוב, ויהיו לו אורחים, לכן האדם משתדל להיות בין האורחים שיקבלו הטוב והעונג, היות שמזה תהיה הנאה להבורא.

וזה נקרא, שאנו צריכים לומר "ברוך הוא אלקינו, שבראנו לכבודו". כלומר, שזה שאנחנו מקבלים ממנו טוב ועונג, הוא על הכוונה, שנוכל לומר לכולם את כבוד ה', בזה שהם מקבלים את מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, שזה נקרא "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו". וזוהי הסיבה שרוצה לקבל את הטוב והעונג.

ובהאמור יוצא, שאין בכוונת התחתון, שיקבל שכר תמורת עבודתו. אלא כל מה שהוא רוצה ומבקש מה', שיעזור לו, הוא רק שיוכל לעשות נחת רוח להבורא. כלומר, היות שכל הגוף מתנגד לדעה זו, היינו שלא יעשה שום דבר לתועלת עצמו, אלא רק מה שיצא מזה נחת רוח להבורא. ועל זה הוא עומד ומבקש מה', שיעזור לו, שיוכל לנצח את גופו, ויהיה לו כח התגברות על אהבה עצמית.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". ושאלנו, שמכאן משמע, שאנחנו מסתכלים על השכר, כי אמרו, שאין אתה יודע מתן שכרן, משום זה יש להיזהר במצוה קלה כבחמורה. הלא הם אמרו, "הוי כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס". אם כן מהו הפירוש, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות.

יש לפרש, היות שהמטרה של הנבראים היא להגיע לידי דביקות ה', היינו לעשות הכל בעמ"נ שתהיה נחת רוח להבורא, לכן אמרו, שאין אתה יודע, כלומר, שאין אתה רוצה לדעת מתן שכרן של מצות, כי אתה עובד בלי שכר. אם כן מהו הבדל בין מצוה קלה לחמורה, כי בין כך ובין כך אין אתה רוצה לעבוד בשכר אלא בחינם.

אולם איך האדם יכול לדעת, אם באמת הוא עובד בעמ"נ להשפיע. לזה נתנו לנו חז"ל מקום הבחנה, שאם הוא יכול להיות זהיר במצוה קלה כבחמורה, ואומר לעצמו, הלא אני לא עובד בשכר, אלא כל מעשי הם להשפיע להבורא, אם כן אפילו דבר קל אני נזהר, כאילו היה זה דבר גדול.

נגיד דרך משל, האדם יודע בעצמו מאה אחוז, כשהוא מדבר בבית הכנסת אין זו עבירה. כי בטח על עבירה לא היה עובר ברבים, שכולם יראו, שהוא עובר כל כך הרבה עבירות בשעה אחת. אבל באמת, לדבר בבית הכנסת בשעת תפלה כן נקרא עבירה. אבל האדם לא מחשיב אותה לעבירה, שזה נקרא, ש"אדם דש בעקביו", מטעם אי הרגשה שזוהי עבירה כל כך גדולה, שיהיה כדאי כל כך להיות נזהר עליה.

אולם אם האדם עושה חשבון לעצמו, ואומר, מה חשוב לי אם היא עבירה גדולה או קטנה. זאת אומרת, אם אני הייתי עובד בשכר, אז יש לי להבחין בין מצוה קלה לחמורה. אבל אני עובד בלי שכר, ואני עובד רק לשמש את המלך, אם כן מה חשוב לי מה שאני עושה בין מצוה קלה לחמורה. אלא להיפך, אני רוצה להיות זהיר במצוה קלה כבחמורה, בכדי שאני אדע בעצמי, שאני עובד רק לשם שמים. ובזה אני יכול לדעת, אם אני מסתכל על השכר או על השימוש למלך. ואם אדם יכול לתת אותם כוחות על מצוה קלה כבחמורה, הוא בטוח בעצמו, שמעשיו הם בסדר גמור.

ואם הוא רואה, שאינו מסוגל לתת אותם כוחות, שנותן על מצות חמורות, גם על מצות קלות, זהו סימן, שכל כוונתו היא רק על השכר, ולא על המעשים שרוצה להנות להבורא. אלא הכל לתועלת עצמו.

ומה שנתתי משל, ממי שמדבר בשעת התפלה בבית הכנסת, איננו אומר שזוהי מצוה קלה או חמורה, רק לקחתי לדוגמא, מטעם שנהוג לזלזל בענין זה. אבל מה זה מצוה קלה או חמורה, זהו ענין פרטי, שכל אחד ואחד באופן פרטי קובע לעצמו, שזהו ענין חמור וזהו ענין קל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, שמשמע שאין הקב"ה יכול לתת את מה שהבטיח להאבות, כמו שכתוב "ושמר לך הברית, אשר נשבע לאבותיך, ואהבך וברכך, כי לא יקיימו את המצות קלות, שאדם דש בעקביו".

התשובה היא, היות בכדי שנוכל לקבל את הטוב והעונג, שהבטיח להאבות, מוכרחים להיות להאור הזה כלים המתאימים לזה, היינו כלים דהשפעה. אי לזאת, אם יהיו לנו הכלים דהשפעה, הוא יכול לתת לנו את הטוב והעונג. מה שאין כן אם יש להנבראים רק כלים דקבלה לתועלת עצמם, אין מקום שהאור ה' יוכל לשרות שם, מטעם שינוי צורה, כידוע.

וזה שכתוב "והיה עקב תשמעון". כלומר, שמצות קלות, שאדם דש בעקביו, תשמעון, כאילו זה היה חמור שבחמורות. וזה יכול להיות רק בזמן, שאין האדם מסתכל על השכר. לכן לא חשוב לו אם זו מצוה קלה או חמורה, היות שהוא משמש את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס, אלא כולו להשפיע. אם כן מה חשוב לו מה שהוא עושה להמלך, בעיקר שהוא עושה נחת רוח להמלך. נמצא, שדוקא במצות קלות, שם ניכר שהאדם עושה לשם שמים.

ובהאמור יהיה הפירוש, שהתנאי שבעקב אין הפירוש, שדוקא אם תשמעון את המצות שאדם דש בעקביו, אז הוא יתן את הטוב והעונג. אלא הפירוש יהיה, שהקב"ה נתן לנו סימן בענין קיום תו"מ, שאמרנו, שהוא כידוע, שבסגולת תו"מ נוכל להשיג את הכלים דהשפעה, שעמהם נוכל לקבל את השפע, בא הכתוב ללמדנו, אם אנחנו נשמור את המצות הקלות, שאדם דש בעקביו, זהו סימן, שאנו הולכים על הקו לזכות לכלים דהשפעה.

מה שאין כן מי שבוחר בין מצוה למצוה, אומרים, במה הוא בוחר, במה שהוא יכול להרויח יותר, בזה הוא בוחר. וזה מראה, שאין כוונתו עם קיום תו"מ לזכות לכלים דהשפעה, אלא הוא עוסק בתו"מ שלא לשמה, אלא לשם לקבל שכר. לכן הוא מסתכל על כל מצוה ומצוה, שיש שמה יותר שכר.

לדוגמא, אנו רואים שחז"ל אמרו "גדולה מילה, שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה" (נדרים ל"ב), "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה" (סוכה מ"ט). ויש עוד הרבה דוגמאות בחז"ל.

נמצא, כשאדם אומר, אני רוצה לעשות דבר זה בכדי להשפיע להבורא נחת רוח, ואין לו שום חשבון עם השכר, כאן יש מקום, שהקב"ה יכול לתת את כל הברכות, היות שיש כאן מקום, הנקרא "כלים דהשפעה". וזה נקרא מה שכתוב "כל מקום, את אשר אני אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך".

והקושיא, "את אשר תזכיר" היה צריך לומר. אלא הפירוש יהיה כנ"ל, היינו אם הקב"ה יכול לומר, המקום הזה הוא שלו, מטעם שהאדם נתן את המקום הזה להקב"ה, ואת רשותו עצמו ביטל, לכן הקב"ה יכול אזכיר, היינו שיכול לומר, שהאדם אומר, שזה מקום של הקב"ה."

שאלה: מה זה אומר שהבורא נותן לנו סימן לעשות מצווה, מהו הסימן הזה?

סימן זה שאנחנו רואים שיש לנו הזדמנות באיזה רגע, באיזה מצב, לעשות פעולת השפעה.

תלמיד: ומה זה לשמוע את המצווה? רב"ש אומר שמצד אחד אנחנו צריכים לשמוע את המצווה ומצד אחר לקבל את הסימן שלו, אם כך מה זה לשמוע?

לשמוע זה להבין מה הפירוש של המעשה עצמו. עד כמה אפשר באיזו כוונה לבצע פעולה כדי לפנות מקום לתשובת הבורא.

תלמיד: אפשר להגיד שזה "סוף מעשה במחשבה תחילה"?

כן.

שאלה: רב"ש אומר פה שכל אדם מגדיר לעצמו מה זו מצווה קלה, הוא אומר שמצווה קלה וחמורה זה עניין פרטי.

כן.

תלמיד: למה הכוונה?

לפי איך שאדם מפרש. יכול להיות שלפי המעשה, יכול להיות שלפי הכוונה, עד כמה זה מובן לו, תלוי לפי מה הוא ממיין את המצוות.

תלמיד: אבל אנחנו חיים בעשירייה, אנחנו צריכים להגיע למשהו משותף. אז אחד מגדיר דבר מסוים כמצווה קלה או חמורה, והאחר מגדיר זאת אחרת.

במשך הזמן זה מתחבר. יש דעות, רצונות ומחשבות שעוברים מאחד לאחר וכך כולם מתחילים לחשוב, להבין, להרגיש אותו דבר.

תלמיד: ואז כולם יתחילו להגדיר מה זו מצווה קלה או חמורה באותה מידה?

לא באותה מידה, אבל פחות או יותר באותה צורה.

שאלה: למה חז"ל בכלל הגדירו לנו שיש מצוות חמורות וקלות אם אנחנו אמורים להתעלם מזה?

למה להתעלם?

תלמיד: זה מה שכתוב פה, שצריך לקיים את המצוות הקלות כמו את החמורות.

אבל לפי הטבע שלנו אנחנו כביכול מתייחסים בשונה לאלו ולאלו, וצריכים להתייחס לכל מצווה ומצווה בצורה שזה רצון הבורא ולכן לא חשוב לי אם המצווה גדולה או קטנה, חמורה או קלה.

תלמיד: אז למה הם אמרו לנו שחלק מהמצוות חמורות יותר וחלק קלות יותר, בשביל מה?

כדי שנבין שרצוי להעלות את עצמנו לדרגה שכל פעולות הבורא יהיו חשובות בשבילנו.

שאלה: האם מה שצריך לעשות זה לתת לבורא להחליט מה אני צריך לעשות בסופו של דבר?

לא, אני צריך להגיע למצב שאני מראה לבורא שהייתי מחליט כך או כך, ולשמוע ממנו את התגובה.

תלמיד: בעצם אני משתדל להגיע למצב שבו אני מוכן לעשות גם את זה וגם את זה, לא משנה מה, ואז אני אומר לו, תחליט, אני מוכן לשתי האפשרויות?

נגיד שזה כך. בהתחלה זה כך, אחר כך נראה איך נכון יותר לעשות.

שאלה: מהרגע שקמים בבוקר עד סוף היום יש הרבה הזדמנויות, הרבה מצוות, קלות, קשות, לפי מה שהאדם קובע, ואנחנו לא תמיד מספיקים הכול, ולכן באופן טבעי אני עושה מה שנראה לי יותר חשוב לעשירייה או להתקדמות. איך להחליט מה חשוב ומה לא?

אם אתה נכלל עם הקבוצה, אז אם אתה רוצה או לא רוצה, אתה מברר דברים חשובים.

תלמיד: האם אני צריך לתת יותר חשיבות למה שאני מקל בו את הדעת, זאת אומרת לדברים שאני מחשיב כמצוות קלות?

לא, חשוב יותר עד כמה אתה נמצא בבירור הפעולות עם החברים.

שאלה: איך האדם יודע איפה יש לו בחירה ואיפה זו מצווה? אני יכול לשבת ולהשיג הרגשה של "אין עוד מלבדו" ולשרות בה, אבל אני גם יכול להפעיל יותר ויותר מאמץ. איך האדם קובע שעד נקודה מסוימת זו מצווה וממנה והלאה יש לו בחירה, איך הוא מסדר את עצמו באיזה עוצמות מאמץ להיות?

זה מתברר במידה שהוא דבוק דרך החברים בבורא, אי אפשר אחרת לברר.

תלמיד: האם הפעולות האלה של להשפיע על מנת להשפיע ולקבל על מנת להשפיע, זה נקרא לקיים מצוות?

כן, אתה מחליט עם להשפיע על מנת להשפיע או לקבל על מנת להשפיע, אתה מחליט איך תעשה.

תלמיד: יש פה בחירה או זה ציווי?

אתה שוקל, אז בטח יש בחירה, איזו פעולה, לשם מי הפעולה וכן הלאה.

תלמיד: כשאנחנו נמצאים בסביבה הפעולות האלה הופכות להיות יותר רצוניות, יותר בזרימה. איך האדם הופך את הפעולות האלה ליותר ויותר רצויות והוא שורה בהן?

הוא צריך לסדר את הפעולות האלה כך שכולן יהיו לחיבור עם החברים על מנת להשפיע. העשירייה צריכה להיות לפניו, ואחריה הבורא.

תלמיד: אנחנו צריכים להגיע לכך שכל הזמן נהיה בפעולות האלה, כל רגע?

רצוי.

שאלה: מי הם המלאכים ברוחניות ולמה הם מפקפקים בבורא?

אלו כוחות עזר שעוזרים לנו להיות יותר מכוונים למטרה.

שאלה: מה זה אומר להתווכח עם המלאכים בעבודה הרוחנית?

שהאדם מרגיש איפה יש לו חופש בחירה, חופש פעולה ולכן הוא קובע כך.

שאלה: אם לדבר בבית הכנסת בזמן התפילה זאת עבירה, האם גם דיבור או התכתבות בין החברים בזמן השיעור זאת עבירה?

אם זה לא דחוף ממש וחייב להתבצע, אז זו עבירה. כי האדם מושך את עצמו מהמחשבות הנכונות, וגם את האדם שאיתו הוא מתכתב, ואולי עוד כמה אנשים, כי הוא נותן דוגמה.

שאלה: מה הופך מצווה אחת לקלה ואחרת לחמורה?

בעצם זה היחס של האדם, אם בשבילו מצוות קלות וחמורות הן באותו משקל, אז או שהוא בכלל לא מטפל בהן או שהוא כבר מבצע אותן בדרגה רוחנית.

שאלה: איך יכול אדם להקפיד על עצמו בקיום המצוות כך שבכל פעם יחזק את חבריו לקראת המטרה, יזרז את כולם בדרך ולא יכביד?

כאן השאלה היא אם הוא עושה את זה בעל מנת לקבל או בעל מנת להשפיע. אם זה בעל מנת לקבל אז הוא רק צריך להזכיר לעצמו שהוא או מרוויח או מפסיד, אם זה בעל מנת להשפיע אז יש כאן כבר חשבון אחר, עד כמה הוא מתנתק מהמטרה העצמית שלו ומתחיל לעלות כבר לדרגת השפעה.

שאלה: מה הן המצוות בקבוצה, בעשירייה? האם אני צריך לדעת את כל ה-613 מצוות כדי להתקדם ברוחניות?

לא, אני לא צריך בכלל לחשוב עליהן ולא לדעת אותן בעל פה, אני צריך רק לדעת דבר אחד, שעלי להתחבר עם החברים ברצונות, במחשבות, בפעולת, בכוונות, במטרות כאחד, ואם אני קושר את כולנו לאחד כמו שאנחנו ועושים את זה למשל בארבעת המינים אז אני עושה דבר נכון.

שאלה: הוא מדבר כאן על להרבות את כבוד ה' בעולם. מה זה אומר?

פשוט הפצה. אחר כך יהיו פעולות רוחניות, אבל בינתיים - הפצה.

שאלה: הוא מסיים את המאמר על המקום של הקדוש ברוך הוא. ולי לא ברור אם האדם עושה את המקום לקדוש ברוך הוא, או הקדוש ברוך הוא עושה את המקום לעצמו?

הקדוש ברוך הוא בעצמו נקרא "מקום" והכול קיים בו. ולא שהוא נמצא במקום אלא כולם נמצאים בו.

שאלה: אני ממש נהנה מהמאמרים של הרב"ש, הוא נותן כמו אור גדול שאני יכול לחפש בתוכי איפה אני צריך לעשות ניקיון. הבנתי שהפעולה לא כל כך חשובה אלא הכוונה שאיתה אני עושה את הפעולה הזאת.

לדוגמה, בבוקר אני הייתי בבירור בעצמי אם אני צריך לבוא לפה או לא, חשבתי על החברים, אבל מה אכפת לך מהם, אז אולי הרב יכול לראות אותי, אבל בסוף הבנתי שאני רוצה לעשות משהו לטוב למען הבורא ובאמת אני לא מרגיש את זה אבל יודע שזה המקום הנכון שבו אני צריך להיות, לתת את המאמץ הכי טוב שאני יכול. אז הכוונה הזאת יותר נקייה?

לפי הבירור שלך, כן.

תלמיד: אז זה מה שעצם אנחנו צריכים לעשות כל הזמן, להרגיש את הכוונה הכי נקייה שאליה אנחנו יכולים להגיע.

כן.

שאלה: כתוב, "ואין לומר, שהכוונה, שאפילו מצות קלות צריכים לשמור, היה צריך לומר פשוט, שאם יחסר מצוה אחת מתרי"ג מצות, לא תקבלו את מה שהבטיח להאבות. אלא ממה שכתוב "מצות קלות" משמע, משום שהם מצות קלות. ומשום זה אין הקב"ה יכול לתת את הטוב והעונג. אם כן יש להבין, מדוע דוקא מצות קלות הן הסיבה, כאילו הן מעכבות על נתינת טוב ועונג להנבראים."

מדוע דווקא מצות קלות הן הסיבה, כאילו הן מעכבות את נתינת הטוב והעונג לנבראים.

כי האדם מזלזל בהן.

תלמיד: זאת אומרת שאם אני מבצע תורה ומצוות אני מכוון את הפעולות שלי כלפי הבורא או כלפי הקבוצה או החברים?

אם אתה מבצע תורה ומצוות אז ודאי שאתה נמצא כבר מול הבורא.

שאלה: מדוע מצווה של "ואהבת לרעך כמוך", משמע שאנחנו מממשים את ה-613 מצוות?

ב"אהבת לרעך כמוך" כלולות כל מצוות. ככה זה. היא כוללת וגבוהה מכולן.

שאלה: כלומר בצורה זו אנחנו ממלאים ומקיימים את המצוות?

אם אנחנו עושים נכון את מצוות אהבת הזולת, אז אנחנו מבצעים את כל המצוות. כי בסופו של דבר קיום של כל המצוות כוללות אותה מצווה, "אהבת לרעך כמוך".

שאלה: בסוף המאמר מדובר על כך שגדולה גמילות חסדים מצדקה. מה ההבדל בין גמילות חסדים לצדקה?

אלה דברים קשים, אנחנו נצטרך ללמוד את זה ובטח נקרא על זה בכמה וכמה מאמרי רב"ש עוד, אבל עכשיו אין מקום להסביר. יש בזה הרבה הבחנות, אנחנו צריכים למצוא איפה כתוב על זה.

שאלה: אם אנחנו עובדים בלקבל על מנת להשפיע, אז יוצא שאם אנחנו עובדים על עביות גבוהה, זה נקרא יותר חשוב.

ככל שעביות יותר גבוהה ואנחנו רוצים לקבל על מנת להשפיע, אנחנו עושים אור חוזר הרבה יותר גדול ובזה עושים נחת רוח יותר גדולה.

תלמיד: בדיוק, אז פה במצב כזה אדם מרגיש שעביות גבוהה היא יותר חשובה, הוא מרגיש פה יותר חשיבות.

כן. אם בעל מנת להשפיע, אז ככל שהעביות יותר גדולה, האור חוזר יותר גבוה.

תלמיד: אז יוצא במצב כזה שהעניין של החשיבות מתהפך כשעובדים בלקבל בעל מנת להשפיע.

כן. לכן זה נקרא אור חוזר.

שאלה: על מה לדבר בעשירייה כדי שנוכל להגיע להבחנה משותפת מהי מצווה קלה ומהי מצווה חמורה?

אני לא יכול עכשיו להגיד. אבל ברור שמצוות אהבה זו המצווה הכי קשה וסופית ולפני זה כל יתר המצוות.

תלמיד: בפסקה האחרונה כתוב שהאדם נתן את המקום הזה לקדושה ברוך הוא. איך להרגיש שיש מקום של כלים דהשפעה ולהזמין את הבורא?

אני לא יודע.

שאלה: הבורא רוצה הרבה אורחים, כי המגדל שלו מלא בשפע וכל טוב ורוצה שאנחנו נבוא למגדל המלא כל טוב. מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהבורא יזמין אותנו להיות האורחים שלו במגדל המלא כל טוב, איך אנחנו יכולים לעזור לעצמנו להיות אורחים, לקבל את כל השפע שהבורא רוצה לתת לנו?

להכין כלים בעל מנת להשפיע, אחרת אנחנו לא נוכל להיכנס למגדל.

תלמיד: אז אנחנו צריכים להכין את עצמנו לרצות לעשות את זה רק כדי לעשות לו נחת רוח.

כן, ודאי.

תלמיד: האם רק אז אנחנו יכולים לקבל את השפע ממנו?

כן.

תלמיד: איך לעשות פעולה כזאת בעשירייה, להכין את עצמנו לקבל את כל השפע שלו כדי שהוא יזמין אותנו למגדל המלא כל טוב?

על ידי חיבור בינינו, כך אנחנו בונים כלים שיכולים לקבל על מנת להשפיע. בחיבור בינינו.

תלמיד: האם רק דרך תפילה אחד עבור השני, זו הדרך היחידה?

כן.

שאלה: הייתה לנו היום הכנה לשיעור מאוד מיוחדת עם השתיקה, התרגיל שרב נתן. היינו בשתיקה וניסינו להתחבר בלבבות כהכנה לשיעור. שמעתי ממך עכשיו שאנחנו צריכים לחזק את החיבור בינינו. איך אנחנו יכולים להוסיף משהו למצב המשותף שבו הלבבות שלנו הם אחד? יש לנו עכשיו תרגיל פרקטי. איך אנחנו יכולים להשתמש בתרגיל בצורה נכונה כדי שבאמת נהיה יותר מחוברים?

תתעמקו בתוך התרגיל ותדברו ביניכם, וזה יביא לכם בסיס שתצטרכו לחפור בו ובהתעמקות הזאת תבינו יותר.

שאלה: אנחנו מבררים איך לקיים מצוות קלות, חמורות, וכאן כתוב שעל האדם להגיע למדרגה שהוא יוכל להגיד בביטחון מלא שהבורא ברא אותנו לכבודו. איך כתוצאה מכל הפעולות האלה אנחנו מגיעים למצב הזה?

אנחנו מתקשרים כולנו יחד ומרגישים את הכלי המשותף ואז באמת בכלי המשותף אנחנו מרגישים שאין לנו גבול, שאנחנו נמצאים ממש בכלי עגול, הבורא איתנו ואנחנו עמו, ואין הגבלות על שום דבר.

שאלה: בזה שאנחנו מקיימים מצוות, אנחנו נרכוש בהדרגה כלים דהשפעה?

יותר ויותר.

תלמיד: ואם אנחנו מקבלים החלטה בעשירייה שכל אחד דואג לאחר, בזה אנחנו עושים מעשה של השפעה ובונים מקום לבורא?

כן.

שאלה: בהמשך לשאלה על המצווה של ואהבת לרעך כמוך, האם לאהוב זה לא לצפות לשום דבר בתמורה וזו מצווה קלה, ומצווה חמורה היא להביע את האהבה שלי בפעולות?

כן. אנחנו צריכים להבין שאהבה זאת פעולה של הבורא, שזו נתינה חד סטרית, ולכן זו המצווה הגבוהה ביותר.

שאלה: למה המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" היא הכי גבוהה, אם היא בעצם אמצעי להגיע לאהבה לבורא, או שהמצוות האלו מתחברות?

הן מתחברות. גם "ואהבת את ה' אלוקיך" וגם "ואהבת לרעך כמוך", הכול נעשה כאהבת הזולת ובכך אנחנו מתחברים יחד.

תלמיד: כל יתר המצוות עד המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" הן הכנה?

אלה מצוות חלקיות, שמתחברות יחד ונכללות בתוך המצווה הכללית הזו.

שאלה: אם האדם קובע מהי מצווה קלה ומהי מצווה חמורה, איפה הבורא ואיך מגיעים לאובייקטיביות או מוחלטות ולחיבור?

אחר כך.

שאלה: רב"ש כותב "שהאמת היא, שהאדם צריך להגיע לידי מצב, שיהיה בידו היכולת לומר בפה מלא "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו"." למה הוא אומר בפה מלא, זה גורם לי לחשוב שיש גם בפה לא מלא. מהם שני המצבים, "בפה מלא" ו"בפה לא מלא"?

פה זה מלכות, זאת אומרת בכל הרצונות שבמלכות האדם רוצה שזה יתקיים.

תלמיד: אנחנו לומדים שלכל מצב יש מצב הפוך. אז מה זה בפה לא מלא? מה זה אומר על המלכות?

1. אני לא יודע, לא חקרתי, לא ראיתי.

   שאלה: האם האדם צריך להבחין בין מצוות קלות לבין חמורות, ועם זאת הן צריכות להיות חשובות עבורו באותה מידה, כי גם על ידי מצוות קלות וגם על ידי מצוות חמורות הוא צריך לעשות נחת רוח לבורא?

   נכון.

   שאלה: כתוב במאמר, שהמטרה של הנבראים היא להגיע לידי דבקות, שהנברא צריך להדבק בתכונותיו של הבורא.

   כן.

   תלמיד: הנברא מקבל מהבורא את כל השפע, את כל המצבים ואת כל החוקים ואת התורה, והוא צריך דווקא לבחור להדבק בתכונותיו.

   כן.

   תלמיד: האם זה תמיד מתקיים בקשר בין עליון לתחתון?

   אם התחתון רוצה להדבק לעליון אז ודאי שכן.

   תלמיד: עכשיו בשיעור, איך התלמיד מחפש, מכל מה שאנחנו לומדים, השאלות והקשר עם החברים, את הנקודה של להדבק בעליון? מה זה להדבק בתכונות של המורה?

   הוא יכול להדבק בתכונות של מורנו רב"ש. אנחנו לומדים את המאמרים שלו וכולנו רוצים להדבק בו, והוא בשבילנו, בפירוש שלו על כתבי התורה או בעל בסולם, נותן לנו את החומר שאליו אנחנו דבוקים.

   תלמיד: איך לעשות מין פילטר ולחפש את התכונות של העליון שאליהן צריך להדבק?

   זה תלוי בנקיות הלב, ככל שתנקה את הלב שלך מהקליפות, כך תוכל להדבק יותר לרב"ש שאת הכתבים שלו אנחנו לומדים.

   תלמיד: איך נעזרים בחיבור שאנחנו עושים בינינו כדי לחזק דווקא את היכולת להדבק בתכונות של המורה?

   כולנו קוראים בכתבי רב"ש, כולנו רוצים להגיע אליו, לדבוק בו ואם אנחנו לא עוזבים את הכוונה הזאת, אז בכל קריאה שלנו, בכל דיבור שלנו, אנחנו יותר ויותר רוצים להיכנס בו.

שאלה: האם מצוות קלות הן תמיד קלות?

זה תלוי איך האדם מבחין אם אלו מצוות קלות או קשות.

שאלה: אמרת שנגיע למצב שלא נוכל לשמוע אחד את האחר או לדבר אחד עם האחר אם זה לא יהיה קשור לחיבור.

זה באמת כך, כי אם אנחנו נמשכים למטרה אז בשבילנו העיקר זה החיבור כאמצעי, כפעולה שמביאה למטרת הבריאה, ולכן רק על זה נרצה לשמוע ורק את זה נקיים.

תלמיד: אני מרגיש שקשה כבר לשמוע כל מיני דעות, גם בעשירייה וגם בכלל. אבל לעומת זאת, אני מגיע למצב שאני רוצה להחשיב כל מילה שחבר אומר, כל נקודה שיש בעבודה, אני רוצה להחשיב דברים שהם באמת חשובים. מהם הדברים שאני כן צריך להחשיב?

אנחנו צריכים להרגיש איך מיום ליום אנחנו נעשים מחוברים יותר ויותר יחד, בתוך כל עשירייה ובין העשיריות. אלה דברים טבעיים, הם קורים גם בטבע, בין מולקולות ואטומים, בין כל מיני חלקים וחומרים, אז אנחנו צריכים כך לעמוד.

תלמיד: חוץ מזה שזה קורה באופן טבעי יש עוד הרבה דעות, כל אחד נמצא באיזו דעה משלו, מה זה חיבור, מה נכון לעשות.

את זה כל אחד צריך להתאים למה שכתוב בספר, בכתבי רב"ש, אחרת הוא לא לומד מהמקום הנכון.

תלמיד: איך בכל זאת כל אחד יכול לשים את הדברים הלא חשובים בצד ולהגיד שכל דבר שקורה בעשירייה זה חשוב?

לא כל דבר שקורה בעשירייה חשוב, אלא הוא צריך לשים לפניו את כתבי רב"ש, את כתבי בעל הסולם, את התורה זה ברור, ולהשתדל כל הזמן לספוג מהם את התורה שלו. ולכן אם יש הרבה דעות, תשאיר את זה בחוץ, ואם אתה לא יכול להשאיר בחוץ אז תשאיר את עצמך גם שם.

תלמיד: אז יש לנו את כתבי רב"ש ובעל הסולם. מתוך זה שאנחנו קוראים אותם ביחד אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו מבינים מה חשוב?

אנחנו מבררים מה שחשוב לנו ואיך לספוג נכון את מה שחשוב.

תלמיד: איך מבררים את זה?

על ידי קריאה, על ידי דיבור וכך אנחנו מתקדמים ממאמר למאמר.

תלמיד: במהלך היום אין לנו זמן לדבר על המאמר שאנחנו קוראים בבוקר, לא מוצאים את הזמן, מה עלינו לעשות?

אני לא יודע, אז יש זמן אולי לפני השיעור, או אחרי שיעור חצי שעה, או מתישהו באמצע יום.

תלמיד: וממש צריכים לקרוא את המאמר שוב ולדבר?

אני לא יודע, רק מה שאתם קובעים.

אתם צריכים להשתתף יחד ולדבר ולחשוב איך אתם מבינים את הדברים ולפי זה להתקדם אבל לא שכל אחד ימשוך לכיוון אחר, צריך להיות יותר כאיש אחד בלב אחד.

שאלה: מורגש שאם אני מדבר עם חבר וזה לא בקשר לחיבור, אז אני כאילו גונב ממנו את המחשבה, את ההרגשה, גונב מהבורא, איך להיות בכזאת דריכות, לתת לזה כזה חשיבות שנהיה ממוקדים רק להרבות בחיבור בינינו כי זה מורגש שבאמת ההצלה היא בזה? אם לא יש איזה מכבש של הבורא והוא כובש בכל זאת.

מהבורא עד הלילה אני חייב ללעוס, לספוג ולבלוע את המאמר שאנחנו קוראים בבוקר, זהו ואני חושב רק עליו, עוד פעם קורא, ועוד פעם קורא וכך אני יכול להיכנס לתוך הרב"ש כולו.

תלמיד: וכך דרך המאמר היומי?

כן.

תלמיד: הוא אומר מצווה קלה וחמורה זה האדם קובע אם זה קל או חמור. האם העשירייה היא גם יכולה להחליט?

כן, היא גם יכולה להחליט.

תלמיד: איך מגיעים לזה? אחד אומר שזה קל, ושני אומר שזה כבד.

אני לא יודע, תקראו מה שהוא כותב, אולי תמצאו.

תלמיד: יותר קל כאילו בן אדם ידון את עצמו, אם הוא מתחיל לחשוב על חברים הוא מתחיל להתבלבל.

הוא לא מתבלבל אלא הוא יודע איך להחליט, כי זה לא בלבול אלה זה חוסר החלטה, חוסר יכולת להחליט.

שאלה: מדובר על תרי"ג מצוות בעשירייה, אם אני מבינה נכון כל המצוות עוזרות לנו לבנות כלי בעשירייה.

כן.

תלמידה: הדבר היחיד שאנחנו צריכות לעשות זה להשפיע ולהתחבר ולבנות כוונה אחת משותפת.

כן.

תלמידה: שמעתי שאנחנו כבר נמצאים בתוך הבורא ואנחנו יכולים לקבל את השפע שלו, האם אנחנו יכולות לומר שהדבר היחיד שאנחנו צריכות לעשות זה לבנות כוונה אחת משותפת בלב אחד?

נכון, רק זה חסר לנו ואז כל המילוי, כל האור שנמצא בבורא יהיה מורגש בנו.

שאלה: מה זה אומר להידבק ברבו? אתה היית כל הזמן עם רב"ש, האם אנחנו כתלמידים וירטואליים יכולים להגיע לאותו רמת הקשר שהייתה לך עם רב"ש?

לחלוטין, אתן יכולות להשיג אותו הקשר ועוד יותר, ממש של תיקון שלם.

תלמידה: האם זה משפיע על השאלות שאנחנו שואלות או שזה לא משנה?

אנחנו צריכים לשאול שאלות קרובות ככל הניתן על נושא השיעור.

שאלה: המצווה הכי גדולה היא "ואהבת לרעך כמוך", כאילו איסוף כל יגיעה שלנו זה שאנחנו נגיע היא כבר ברת תיקון?

כן.

שאלה: עזור לי להבין מצוה קלה וקשה, למשל אני חושב שהשיעור הוא חשוב, אני חייב לבוא כל יום והסעודה היא לא העיקר, זו כבר מצווה קלה אבל אם אני מחליט שאני עם הפעולה הזאת, עם הסעודה רוצה לעשות נחת רוח לבורא ולמרות שזה לא חשוב בשבילי ואני בשביל הכוונה בכל זאת בא לסעודה האם זה נקרא שזאת העבודה הנכונה?

נכונה.

שאלה: אם הבורא הוא תכונת הנתינה, רק נתינה.

כן.

תלמיד: מה אנחנו יכולים לתת לו?

אנחנו יכולים לתת לו אפשרות לתת, אפשרות להשפיע.

תלמיד: הוא עושה את זה כל הזמן.

לא, זה תלוי בכלים שלנו, האם אנחנו רוצים לקבל בעל מנת להשפיע בזה אנחנו נותנים לו כלים מוכנים להשפעתו.

תלמיד: לקבל בצורה הנכונה, אין מה לתת לו.

כן.

שאלה: את עצמי אני מרגיש, בגלל מה שקרה בארץ אז אני מרגיש גם עוד הרבה את כל הארץ, כולם מרגישים מה שאני מרגיש, מה שמרגישים בישראל, זה נקרא הרגשת הזולת?

כן.

(סוף השיעור)