שיעור בוקר 23.05.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר כתבי "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 48,

מאמר: "בענין חשיבות החברים"

נקרא את מאמר רב"ש "בעניין חשיבות החברים", מהספר כתבי רב"ש, עמוד 48. אנחנו נקרא אותו, נברר אותו, אם יהיו שאלות בבקשה תשאלו. המאמרים האלו הם יסוד לכל הדברים שאנחנו צריכים לעשות בעבודה הרוחנית. לכן רב"ש מלכתחילה כבר כתב אותם כמאמרים הראשונים לכל אוסף המאמרים שחיבר בשבילנו.

צריכים להבין שזה כל התיקון של אדם הראשון שאנחנו צריכים לעשות. מפני שאנחנו לומדים שהמבנה הרוחני הוא שיש רצון, רצון אחד. והרצון הזה לפי תכנית הבורא צריך להגיע להזדהות עם הבורא. כי הזדהות עם הבורא זה נקרא שהוא נמצא באותה דרגה, באותו מצב. ואז הוא מגיע לדבקות. ואז הרצון הזה משיג אותה דרגה כמו הבורא.

מטרת הבורא בבריאה, זה להביא את הרצון שהוא ברא להזדהות עימו, לדרגה שלו. איך אפשר לעשות את זה? כדי שרצון ירגיש משהו, הוא צריך להיות כלול משני דברים הפוכים, כי "יתרון אור מתוך חושך". כשיהיו לו שני דברים מנוגדים, אז בניגוד ביניהם הוא מבדיל במשהו, ובמה שהוא מבדיל זה נקרא הרגשה. לא יכולה להיות הרגשה במשהו, אם אין דבר הפוך ממנו.

אז הנברא צריך להיות מלכתחילה ברצון שנקרא "חיסרון" של משהו. ואם הוא מקבל מה שממלא אותו, אז הוא מרגיש את הכוח הזה כנגדו ואז יש לו הבחנה. כך אנחנו מרגישים את הכול, אור חושך, מר מתוק, יחסים בינינו, מה שקורה, איפה אנחנו נמצאים בכל המציאות, כל מה שאנחנו מרגישים אנחנו מרגישים מפני שזה נכלל מדבר והיפוכו.

לכן כדי לתת לנברא את הרגשת הבורא, אז הבורא צריך לברוא, לבנות, להכין, שתי הרגשות שונות. הרגשה אחת היא הוא בעצמו, והרגשה הפוכה ממנו. ואז הנברא שנמצא בין שתי ההרגשות האלה, יכול לאתר את עצמו ובורא. ואז תהיה לו הבנה, הרגשה, מציאות של התחברות עם כוח הבורא, עם העליון.

כדי לעשות את זה, הבורא אומר "בראתי יצר הרע", זאת אומרת בראתי משהו שהפוך ממני. משהו שהפוך ממנו, זה בניצוץ קטן של חושך. וכל היתר כשהוא בורא את החושך, הוא בורא בזה שמשפיע על ניצוץ החושך הזה מעצמו.

את הדברים האלו אנחנו לומדים בחכמת הקבלה, בד' בחינות דאור ישר, ואחר כך עוד ועוד איך שהם משתלשלים. עיקר מה שאנחנו צריכים כאן להבין לענייננו, שהבורא ברא מערכת שנקראת "אדם", רצון לקבל. שהוא צריך להגיע לעוצמה כמו הבורא בעצמו. ואחר כך להישבר, להיות בצורה הפוכה מהבורא.

וכשאנחנו כתוצאה מהרצון הזה במשך ההתפתחות שלנו, משיגים רצון לקבל אגואיסטי גדול בכל עוצמתו, שכל אחד חושב רק על עצמו, ומוכן לראות את האחרים רק כדי לנצל אותם לטובת עצמו, אז יוצא שאנחנו בזה הגענו למצב הפוך מהבורא. את המצב הזה אנחנו משיגים על ידי ההתפתחות שלנו בהרבה מאוד מצבים.

אנחנו לומדים מההיסטוריה שהקבוצה נוסדה בבבל העתיקה, היא נקראת "ישראל", "ישר א-ל". אחר כך היא נשברה, זה נקרא "חורבן בית המקדש הראשון" ואחר כך עוד פעם נשברה בחורבן בית המקדש השני, ולגמרי לגמרי נעשתה הפוכה מהבורא. זה נקרא שיצאה לגלות והתפחתה כך עד היום הזה, 2000 שנה, התפתחות אגואיסטית.

ואז המקובלים כבר בערך מ1600 מזמן האר"י והלאה, אומרים שאנחנו כבר מתחילים להתקרב למימוש, שאנחנו כבר השגנו את כל הצורות ההפוכות מהבורא. יש בנו מספיק חושך כדי להתחיל לארגן אותו, להרגיש אותו, לאתר אותו, להיות כנגדו כשותפים בצורה כזאת שאנחנו והוא כפלוס מינוס, כאור וחושך, מר מתוק, שנתחיל להרגיש את המציאות השלמה.

וזה שאנחנו עומדים להרכיב מערכת שהיא כוללת אותנו והבורא, כמינוס ופלוס, התהליך הזה נקרא "תיקון". וכשנגיע לזה אז המצב הזה שיעמדו יחד אור וחושך, אנחנו מול הבורא, ויתגלה הכול זה כנגד זה דווקא, בגלל שיש לנו תכונות, הבחנות הפוכות מהבורא, אז אנחנו נדע איך לגלות אותו כולו כאור על פני החושך.

ולזה אנחנו אתכם היום יכולים להגיע. אנחנו הדור הראשון, זאת אומרת הראשונים, אלו שיכולים לממש את זה. מפני שגם בעל הסולם, גם כל יתר המקובלים מספרים לנו על זה שאנחנו הדור הראשון של הדור האחרון. זאת אומרת, שהניגוד בינינו לבין הבורא הגיע למצב שבהחלט אנחנו יכולים להתחיל לגלות אור על פני החושך.

איך אנחנו עושים את זה פרקטית? על ידי זה שאנחנו מגיעים לבניית המערכת, שכוללת את שתי ההבחנות הללו יחד. זה קורה בעשירייה. אנחנו מקבלים את המבנה הזה, לומדים את המבנה הזה של עשירייה מתוך המערכת הכללית. שהאור העליון כדי לברוא את הרצון, הוא מתפשט בחמישה חלקים, שורש א' ב' ג' ד', או כתר חכמה בינה זעיר אנפין מלכות. ואז כשהוא מגיע מההבחן הראשון שלו שהוא הכתר, שזה רק האור, להבחן האחרון שלו שזה המלכות, החושך, הוא עובר שינויים באמצע.

לכן אם אנחנו בונים מערכת שהיא כוללת בתוכה את חמשת החלקים האלו, אם אנחנו מדברים על מערכת יותר שלמה זה עשרה חלקים, כי חלק אחד שם כולל שישה, כמו שאתם לומדים בטח ולמדתם, אז יוצא שאנחנו יכולים בתוכנו לבנות מערכת שיש בה גם חלק של האור שזה הכתר, חלק שזה החושך שזה המלכות, ומה שמקשר ביניהם. איפה שאנחנו יכולים להבחין ולהבדיל, לאבחן, להרגיש, בכל ההבחנות שיש בין האור לחושך.

והכול מושג בתוך החברה, בתוך עשירייה. ולכן אנחנו בונים את החברה שלנו, לפי המלצות המקובלים, מעשיריות. למרות שלא רוצים ולא מבינים, אבל בכל זאת לאט לאט מתחילים להרגיש שהמבנה הזה הוא המבנה העיקרי. ואם זה יהיה בידינו, אנחנו נוכל באמת לסדר מערכת שכולה נותנת הבחנות של אור וחושך, בורא ונברא. וביניהם, בין הכתר למלכות, בין האור לחושך, אנחנו נוכל להרגיש את כל המציאות.

עולמות, ודאי שהעולם הזה הוא מאוד קטן ומוגבל עד כדי כך שלא קיים כלפי העולמות העליונים, הכול אנחנו נוכל להרגיש במידה שהעשירייה שלנו תהיה עוצמתית, חזקה, רב גוונית, הכול תלוי בנו. זאת אומרת כל העבודה שלנו היא לבנות את המערכת ולשלוט בה כך שנוכל, כמו במעבדה, לבנות מערכת ובמערכת הזאת להגיע לזה שאנחנו בונים את הבורא.

"אתם עשיתם אותי", כמו שהוא אומר, כך כתוב. מה זאת אומרת "אתם עשיתם אותי"? כי אנחנו על ידי זה שמייצבים את הקשר בינינו ושאנחנו מסדרים את הקשר בינינו, שאנחנו משנים את היחס בינינו, בין כל עשר ההבחנות שיש בעשירייה, יותר, פחות, בכל מיני כיוונים, אנחנו משפיעים על העשירייה ממלכות לכל הט' ראשונות, הבורא משפיע מהכתר על הט' תחתונות, ואז אנחנו מתחילים ממש להיות במעבדה וכך להבין מה ניתן לנו לעשות כדי לגלות את הבורא במלואו.

שאלה: מה זה "מעבדה", למה אתה מתכוון?

"מעבדה" זה עשרה אנשים שרוצים לקשור ביניהם קשר למרות שהם כולם שונים. כל אחד באגו שלו שונה מהשני, וכל הזמן משתנים, הם רוצים להתקשר לצורה כזאת שהבורא יתחיל להתגלות ביניהם. וכשהבורא יתחיל להתגלות ביניהם, והם יתחילו להרגיש את ההתגלות שלו, הם יוכלו, כמו במעבדה, לערוך שם ניסויים, איך הם משפיעים על הבורא, איך הבורא משפיע עליהם. זה בעצם התענוג הכי גדול שאנחנו יכולים לעשות לבורא. אנחנו לומדים אותו, מגלים אותו. בזה אנחנו מגלים עד כמה הפעולות שלו הם ב"טוב ומיטיב", רק לטובתנו.

והעבודה שלנו, מה שמוטל עלינו, שאנחנו נגלה את כל התהליך שהוא עשה לפני שברא אותנו, איך ברא אותנו, איך סידר אותנו, כל זה כדי שנכיר אותו ונגיע לדרגתו, למצב נצחי ושלם כמוהו.

שאלה: האם גילוי הבורא זה גמר תיקון?

גילוי הבורא במלואו בתוך הנברא הכללי, שזה סך הכול גם עשירייה שכוללת בתוכה את כל הנשמות, נקרא "גמר תיקון".

תלמיד: האם כל העבודה שאנחנו עושים בינינו ומול שבעים האומות תאפשר לנו להגיע לגמר תיקון במאתיים שבעים שנה שנשאר לנו עד סוף ששת אלפים השנים?

לא. זה לא מאתיים שבעים, זה פחות, קודם כל, אם אנחנו סופרים עד סוף ששת אלפים שנה. וחוץ מזה, לפי ההכנות אנחנו יכולים להשיג את זה הרבה לפני זה. אין לנו שום צורך לחכות עד סוף ששת אלפים שנה. אם אנחנו סופרים את זה לפי שנות כדור הארץ, אני חושב שאנחנו נשיג את זה הרבה לפני זה.

שאלה: יחד עם כל המשברים וכל הבלגנים בין המדינות, האם לנו כ"בני ברוך" יש סיכוי לעשות את זה?

אלו האנשים שקבלו מלמעלה התעוררות להשיג את הבורא, יעשו את העבודה, וישיגו אותו, ובזה העולם יבוא לתיקון. כל הקלקולים הם אך ורק כדי לבנות אותה מידת החושך כדי שהבורא יתגלה בניגוד אליו כאור. אין שום סיבה אחרת לחושך שמתגלה בימינו. אך ורק בשביל זה.

תלמיד: אני מבין שאין צירוף מקרים, אין תאונות, זה לא מקרה שאנחנו מגיעים לכאן.

כן.

שאלה: הבורא הביא אותנו למטרה מסוימת, המטרה היא גמר תיקון. מה עלינו לעשות כדי להכיר אחד את השני יותר, להיזכר אולי אחד בשני?

לא. אנחנו לא צריכים לעשות את זה. אנחנו לא צריכים להיזכר, ולא צריכים להכיר זה את זה. כי כל ההבחנות הגשמיות האלה לפי האופי הגשמי, לפי הצורות שאנחנו כך מכירים את עצמנו, כל ההבחנות האלה הן לא שייכות לרוחניות. רק כשאנחנו מתחילים להתחבר בינינו כעשירייה, אז החיכוך שאנחנו מגלים בינינו, עד כמה לא רוצים להתחבר, עד כמה לא רוצים לוותר זה לזה, עד כמה מסתכלים זה על זה בעין ביקורתית וכולי וכולי, זה החושך שאנחנו אז מגלים והוא החשוב. ואז כנגד זה, שאנחנו רוצים למשוך את הבורא כדי שלמרות זאת יחבר אותנו לפי התנאי "על כל פשעים תכסה אהבה", אז אנחנו מתחילים להכיר את האור שמגיע, שמחבר בינינו וממלא אותנו.

אז כל ההבחנות הגשמיות שיש בינינו בעולם הזה, לפני שאנחנו מתחילים לעבוד בקבוצה, ולברר דווקא את הקשר בינינו, בחיכוך בינינו כקבוצה, כל ההבחנות הקודמות הן הבחנות בהמיות שלנו, ואין לנו בזה שום קשר לרוחניות.

לכן כל אחד שמגיע, לא חשוב לנו מיהו, מהו. האם הוא יותר מלומד, יותר יציב או פחות. הוא יכול להיות עצבני, הוא יכול להיות חכם מדי, עם כל מיני צורות האופי שלו, זה לגמרי לא חשוב. כי כשאדם מתחיל לעבוד על החיבור עם החברים, מה ששם מתגלה, דווקא ספציפית בהבחן הזה, חשוב לנו. כל היתר זה בהמה.

שאלה: בנוגע לאהבת חברים, יש מנגנוני הגנה פנימיים שמונעים מאיתנו לאהוב אחד את השני, משום שאם אני מתחיל לאהוב את החבר, מתגלה השנאה ואז אני צריך להצדיק את החבר. מה אנחנו עושים עם מנגנוני ההגנה האלו, איך מתמודדים איתם?

אתה צודק, קשה מאוד להתחיל לעבוד בעשירייה מכמה סיבות. יש אנשים שאפילו לא מבינים על מה מדובר. מה רוצים ממני? להתחיל להתחבר עם אחרים? לא רוצים לשמוע על זה. יש כאלה שנמצאים בכזאת דחייה מאחרים שהם לא מסוגלים בכלל לחשוב שעל זה חכמת הקבלה מדברת. מה העניין כאן, כגן ילדים להיות בחיבור? לקחת את החברים בעשירייה ולעשות איתם איזה עיגול? לשיר יחד? זה מאוד מאוד דוחה. הרגשתי את זה על עצמי בצורה מאוד ברורה.

ועוד כל מיני דברים, כמו שאתה אומר נניח, אני עכשיו אתחבר אליהם, אחר כך הם יעשו לי אולי איזה דבר לא יפה. אני אצטער על זה, או שאני אלך מפה ואז אני אצטער על זה שאני עוזב אותם. כל מיני כאלה דברים. בשביל מה לי להתחיל להתקרב?

אפילו שאדם יכול לספר יפה מאוד על הצורך לחיבור, וכל אחד ואחד שתיקח כאן ותשאל אותו, "צריכים להתחבר?", הוא ייתן לך הרצאה יפה מאוד עם דמעות, עד כמה חשוב להתחבר, אבל האם באמת הוא עושה את זה? לא מסוגל.

לכן השאלה היא כך, איך אנחנו פועלים על עצמנו ועל החברים שלנו כדי להעלות אותם למעלה מחוסר הכוח הזה להתחיל לעבוד לצורך החיבור. איך אנחנו ממש מוציאים אותם מהנישה הזאת, מהמסתור שיתחילו לעשות משהו. לזה יש רק דבר אחד. כתוב "קנאה, תאווה וכבוד מוציאים אדם מן העולם".

אנחנו יכולים לעבוד כל אחד על השני כך שכולם ירגישו שהם מפגרים כלפי האחרים. שהחברים שלהם כבר נמצאים למעלה והולכים קדימה, אוטוטו או אפילו כבר משיגים את הא-לוהות, ואילו הם נמצאים עדיין למטה. אדם שמתחיל לתאר לעצמו דבר כזה, זה "טוב לי מותי מחיי", זה יותר גרוע מהכול, הוא מוכן פשוט לגמור עם החיים שלו כי זה מוחק את האני שלו.

ולכן זה מה שאנחנו צריכים לעשות, לשחק כלפי החברים שאנחנו כבר נמצאים שם למעלה במשהו והם לצערנו עדיין נמצאים למטה. בצורה כזאת אתה מאוד תעזור לחבר להתחיל לעשות פעולות של חיבור למעלה מההתנגדות הטבעית שלו, אחרת הוא לא יכול, על זה כתוב "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסירים".

אנחנו נמצאים בבית האסירים, בתוך האגו שלנו, אנחנו לא מסוגלים לצאת משם. אלא רק אם קבוצה עובדת בצורה נכונה על כל אחד ואחד בצורה כזאת שהיא מעוררת אותו, מגרה אותו, נותנת לו כל מיני רמזים, איפה אתה נמצא, בוא כבר, אתה הכי קטן, אתה הכי לא מוצלח, ואדם מרגיש את זה כך, הוא מרגיש אש שורפת, אז הוא מסוגל לצעוק מבפנים ולהתחיל לעשות פעולות שיעלו אותו למעלה מהאגו. יש בזה הרבה מה ללמוד אבל בעצם זה היסוד.

שאלה: איך אדם מאזן את עצמו להיות מצד אחד מעל הקבוצה ולמשוך אותה למעלה ומצד שני להיות מתחתיהם?

זו העבודה שלנו, שאנחנו צריכים להיות גם למעלה וגם למטה כל הזמן, או שאני במקום מלכות או שאני במקום כתר. וזו לא בעיה, כי אני נמצא כאן לפי התפקידים שלי. זה לא שאני חייב להיות או למעלה או למטה, אני צריך להיות גם למעלה וגם למטה.

ואיפה אני בעצמי? אין לי מצב שלי, אני עושה הכול כדי לקדם את החברה, את העשירייה. ולכן לפי התפקיד, לפי מה שאני רואה שאני צריך להיות. אין לי מצב שאני נמצא למעלה מכולם וזה מצבי וגם לא למטה מכולם, לא. אלא סך הכול לפי מה שהקבוצה צריכה ממני, ולכן לא קשה לי. ומי אני, איפה אני? אין לי מקום, מה שהם ידרשו. בצורה כזאת כל אחד מאבד את האני שלו ואם ככה כל אחד עובד כלפי הקבוצה מגיעים למצב שמאבדים את האגו ומתחברים.

שאלה: אני רואה לפעמים שהחברים מתחילים להרגיש יותר מידי בנוח ואני רוצה לעשות להם משהו, רוצה לגרום להם לבכות אולי. אני לא יודע אם עליהם להסתמך עלי או עלי להסתמך עליהם אבל אני רוצה שהם יגיעו למדרגה הבאה. איך לארגן את עצמי נכון כלפיהם?

על זה רב"ש כותב בעשרים המאמרים הראשונים שלו בכרך הראשון. אני צריך לעשות מה שהחברה רוצה ממני, מה שהיא דורשת ממני, מה שאני חושב שיהיה לטובתם בכל רגע ורגע, ואני בעצמי לא קיים, רק כדי לקדם אותם. אם אני נמצא בצורה כזאת זו כל העבודה הרוחנית שלי ואז בזה אני מגיע למצב שאני מאבד את הגשמיות. כשאני חי בתוך החברים שם אני מוצא שפתאום יש איזה אזור חדש ברגש שלי שקודם לא הרגשתי אותו, שהאזור הזה נקרא "העולם הרוחני". כך ביציאה כזאת מעצמי לתוכם אני מגלה מערכת, והבורא ממלא אותה, ואני מכיר גם את המערכת וגם את הבורא, ולפי עוצמת היציאה שלי מעצמי אליהם, כך אני מגלה אותם במדרגות רוחניות, זו העבודה שלנו.

תלמיד: אז איך אני משחרר את עצמי מהגשמיות הזאת? אני מרגיש שהיא כל הזמן מפריעה לי בעבודה.

לא צריכים לשחרר את עצמו מהגשמיות, לא צריך לעשות שום דבר עם הגשמיות, לא לשבור את עצמו רק לעשות מאמצים לחיבור עם החברים לתוכם להיכנס ולהם לעזור. שום דבר שלילי לצאת, לעזוב לא צריך לעשות, צריך להימשך פשוט לחיבור, רק פעולה חיובית בלבד.

שאלה: איך יודעים בעצם שהגעתי לקשר רוחני עם החבר?

איך אני אדע שאני הגעתי לקשר רוחני? כשיתגלה קשר רוחני אז אני אדע. איך יכול להיות, אלא מה, מישהו יספר לי על זה? זה דבר שמורגש בתוך החושים של האדם ובחושים בצורה כזאת עוצמתית שאי אפשר לא לרמות ולא לדמיין. ההשגה הרוחנית היא השגה מאוד ברורה היא בצורה צלולה כל כך שאי אפשר להשוות אותה עם כל ההרגשות של העולם הזה.

שאלה: מה אם העשירייה שלך נראית כמו חבורה של ליצנים וכייף להקשיב להם אבל אולי רק אחד או שניים מהם מעורר בך קנאה?

אם הקבוצה נראית כחבורת ליצנים סימן שהוא ליצן גדול. הוא צריך לקבל אותם למעלה מכל הדמיון הזה בצורה מאוד רצינית. וגם לא לחפש עשירייה אחרת. איפה שנמצא האדם שהבורא הזמין אותו ונתן לו שם יכולת לגדול. שיישאר שם ויגדל. וזה שהם נראים לו מקולקלים, מבולבלים, עלובים, זה הכול כמו שכתוב "כל הפוסל במומו פוסל". ואם יתקן את עצמו יראה אותם גדולים והאגו שלו בינתיים שהוא לא תיקן את עצמו תמיד מוריד לו את החברים שלא כדאי להתעסק איתם.

שאלה: איך אני מודדת את הקשר בין החברים וביני?

רק לפי כמה שאתה יכול להשקיע בשבילם, לפי זה אתה מודד את הקשר שלך אליהם ובכלל מדרגה רוחנית. עד כמה אני יכול להשקיע בשביל חברים במידה הזאת אני כבר מתקרב לרוחניות, אין מידה אחרת, אין מדידה אחרת.

כי אנחנו צריכים להגיע למערכת האדם הראשון, אז לפחות במידה כזאת שהעשירייה מחוברת בעוצמה שכל אחד מתחיל להרגיש את העשירייה במקום את עצמו במידה הכי קטנה, אבל המידה הכי קטנה הזאת גם היא כבר מכסה את כול המציאות הגשמית.

שאלה: תודה שהגעת. ההכנה האדירה עשתה את הכלי העולמי מוכן לכנס גדול וחזק. כיצד אנחנו יכולים להכין את המקום בכנס. אנחנו מתפללים לבורא שאנחנו נהפוך למערכת ונעזור לך להזיז הלאה את ההתפתחות.

כתוב "איש את רעהו יעזורו" שאנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו עוזרים לאחרים להתעלות. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו נותנים אחד לשני דוגמה להדגמה רוחנית. אם אני לא חושב על עצמי אלא איך אני משפיע על החבר כדי לעורר אותו לחיבור, שבחיבור אנחנו נגלה את הבורא כדי לעשות לו נחת רוח, איך אני דואג להם ולא לי, אז אנחנו יכולים להצליח, אבל זו צריכה להיות עבודה כל הזמן מחוצה לאני.

זה כתוב " ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה א-לוה"¹. זאת אומרת שאני יכול לגלות את הבורא אחרי ה"אני" שלי. איפה נגמר ה"אני" שלי? כשאני חושב על האחרים, אז אני נמצא מחוצה ל"אני". ואז אני מגלה, בתוכם אני מגלה את הבורא. צריכים לחשוב על זה, לתת דוגמה זה לזה, בוא אנחנו ניכנס לנטייה כזאת, לראייה כזאת וכך נדגים את זה אחד לשני, שתהיה רוח כזו, בטוח נצליח.

שאלה: אמרת בכנס הקודם לשמוע את השיעורים דרך החברים. מה זה אומר, איך עושים את זה?

יש בזה כמה הסברים. לשמוע דרך החברים זה שאני רוצה להתלבש בהם וממש להיות, לרצות שזה ישפיע בהם, להיות ממש חולה שזה ישפיע עליהם כתרופה ולהבריא אותם. זה אומר לשמוע דרך חברים.

שאלה: אני נמצא בעשירייה של חברים גדולים. קנאה זה לא בעיה, מאוד קל לקנא בהם, אבל אני מרגיש שאין לי שום דבר חדש להגיד להם, הכול הם כבר שמעו. איך אני מוצא את המקום שלי שם? איך אני יכול למצוא איזו אפשרות לעשות לחברה, שאני אוכל להגיע אליהם? וזה משהו שביקשתי מהם הרבה פעמים, אני רוצה ללמד, אני רוצה לשרת אבל אני מרגיש שלא נותנים לי.

זה לא נכון, הייתי אומר שזו שטות. זה לא נכון שלא נותנים, אף אחד לא צריך לקבל שום רשות והחברה לא צריכה לתת לכל אחד מהחברים רשות לעזור ולתמוך ולתת דוגמה יפה וכן הלאה, איפה הוא שמע דבר כזה בכלל? אלא, כל אחד חייב להבין שהדוגמה שלו כלפי האחרים וההשקעה בהם פיסית, נפשית, מילולית, בסידור מקום הלימוד, בחברה, בהפצה, בכל מה שיש, זאת השקעה שהוא חייב לעשות. זה דבר אחד.

דבר שני, שאנחנו כל כך למדנו הרבה על היחסים בתוך החברה, אני צריך רק לא לשכוח שברוחניות כלי זה רצון להשפיע והביטוי שלו רק יכול להיות בחברה. אין אפשרות אחרת, איפה תעשה את זה? ולכן מה זה שלא נותנים, כן נותנים. אני לא מבין, מי צריך לתת? ממי אני צריך לקבל אישור להשפיע בחברה? כל מה שרב"ש כותב במאמרים החברה, כל אחד ואחד יכול וחייב בעצם לממש.

אף פעם לא שמעתי דבר כזה, שהחברה לא מאפשרת לי להשפיע לה.

שאלה: איך אני יכולה לצאת מהמערה שלי, כי אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו חשוב אבל אין לי את הכוחות?

לא יכולה. כמו שכבר עניתי על השאלה, כי "אין אסיר מציל עצמו מבית האסורים", אלא רק חברים יכולים להציל אותו. ולכן זה שאדם מרגיש שהוא לא מסוגל ונמצא בחוסר אונים ויכול ככה לגמור את החיים ושום דבר לא ישתנה, זה מפני שאין סביבה שמצילה אותו, שמוציאה אותו ממש, תופסת אותו באוזן או בשערות, ביד, או לא חשוב במה, ומוציאה ממש מבית הסוהר, מבית האסורים, כי הוא נכלל שם באגו שלו. הוא לא מסוגל לצאת.

רק אנחנו צריכים להחליט שאנחנו לא מסוגלים לצאת מהאגו שלנו. מי יכול? הסביבה. איך אני יכול לחייב את הסביבה? בזה שאני אראה להם דוגמה איך כל חבר חייב להתייחס לחברים. ואז על ידי הדוגמה שלי בטוח שכך זה יסתדר, הבורא יעזור לי. אם הדוגמה שלי נכונה כלפיהם ומגרה אותם, זה ידחוף אותם גם להתייחס כך, כל אחד לשני וגם אלי. ואז כולנו נטפל בכולם ונצא מהגלות, מבית סוהר, מהאגו לגילוי הבורא.

אבל אדם בעצמו? אף אחד לא יוצא. איך יכול להיות שאני כולי אגואיסט, אני כולי באגו, איך אני יכול להוציא ועוד את עצמי ככה, בשערות מהאגו? אני לא יודע.

שאלה: אני איתכם הרבה שנים, וכמעט בכל הזדמנות שיש לי לשאול שאלה, אני מרגישה ריקה. אני כאילו מסופקת מלשמוע את החברים, את הרצונות שלהם. האם עלי למצוא חיסרון בתוכי, או משהו חסר?

קודם כל, כשאדם נמצא בתוך החברה או לפני המורה, יוצא שהוא לא מרגיש שיש לו מה לשאול. אם הוא נמצא תחת השפעת הגדול והגדול כאילו מחבר אותו, מנתק אותו מהחיסרון, לכן הוא לא שואל. זאת תופעה ידועה, מובנת, נתקלתי בזה כל פעם כשהופעתי כלפי הקהל. אלא כשמתחילים לדבר, מתחילים לעורר כל מיני בעיות, רצונות וכן הלאה, אז הם מתחילים לשאול. אבל ככה פרונטאלית, לא.

אז מה השאלה? איך לשאול כשאין שאלות?

תלמידה: או אולי איך להיות מסופקת בחיסרון של החברים.

אני אישית עם רב"ש בהתחלה ניסיתי לרשום כל מיני שאלות. אבל כשאני הגעתי לפניו וקראתי את השאלה, אני לא הרגשתי את החיסרון, כבר עבר הזמן, אני לא הייתי באותו המצב, אז כאילו לא הייתה שאלה. זאת אומרת, השאלה צריכה להיות כך שאני מרגיש חיסרון, שאני מרגיש את השאלה ולא שהיא כתובה על הנייר. לכן כאן הבעיה. אני לא חושב גם שאנחנו מתקדמים כל כך לפי השאלות. ההתקדמות האמיתית הרוחנית היא רק בעבודה בין החברים.

חושבים ש[צריך] הרבה שיעורים, הרצאות למיניהן, ששיחות עם המורה מקדמות. לא. אתם יכולים לראות את עצמכם. יש אנשים שנמצאים איתי עשר או אפילו חמש עשרה שנה, לא שהם נמצאים באותו המקום, התקדמו, אבל התקדמות ממשית אין להם. מפני שלא עובדים ביניהם אלא חושבים שהלימודים זה ההתקדמות. וזה בכלל לא נכון.

על זה כתוב, ש"החכם אינו לומד", שהלימוד הוא לא מתוך חכמה. ובכלל, לא לומדים חכמה, לומדים מה אפשר להשיג בחיסרון הנכון. זה העיקר.

תלמיד: יש לי הרגשה בחודשים האחרונים שכאילו העולם החומרי קיים ולא קיים. כאילו מרחפים מעל זה. האם זה נורמאלי?

קודם כל, כל מה שאנחנו מרגישים זאת הרגשה מאוד מאוד אישית. כל אחד נמצא באיזו הרגשה משלו. גם את תוך חמש עשרה השנה האלו היית בכל מיני הרגשות. אז העולם נמצא באמת בהתקדמות מהירה מאוד, דיברתי היום עם כמה חברים שסיפרו שמה שאמרתי על העולם לפני עשר שנים והם לא הסכימו עם זה אבל שתקו מתוך נימוס, היום הם רואים שזה באמת ככה, שהעולם התגלגל לאותה צורה כמו שדיברתי לפני עשר שנים.

אנחנו מתקדמים בצורה מהירה ויפה. זה שהעולם כל הזמן נעשה יותר גרוע ואנחנו קיבלנו את חכמת הקבלה והעולם בכל זאת נעשה יותר ויותר גרוע, זה אומר על זה שאנחנו לא מבצעים את התיקון שלנו. לא לחכות עד שהעולם יהיה עוד יותר גרוע, ואז אומות העולם יבינו שאנחנו צודקים, שהם צריכים לשמוע בקולנו וכן הלאה. לא, זה בכלל לא כך.

אנחנו צריכים לקבל את העולם שמתגלה כלפינו כלא מתוקן, שקיבלנו שיטת התיקון וחייבים כמה שיותר מהר לממש אותה אחרת העולם באמת נכנס למצבים של סכנה. ובהחלט אנחנו מקבלים כאלו הזדמנויות, שלא תיארתי לעצמי שזה יהיה כך. מתגלה שיטה בצורה ברורה ביותר, הכול מובן, אנחנו גמרנו לברר את השיטה. ברור לנו מה לעשות. ברור לנו מה שעומדים לקבל. ברור לנו איך להתקדם. ברור לנו שכשנתחיל בגילויים, הגילויים האלה בעצמם יעבירו אותנו ממדרגה למדרגה. לא חסר לנו כלום, אנחנו לא יכולים יותר לגלות משהו במצבנו אלא רק בעלייה.

עלייה זה נקרא שאנחנו מוסיפים לעצמנו כוח השפעה. כוח השפעה זה כוח שמתגלה בינינו, שאנחנו רוצים שיתגלה כוח השפעה הדדית בינינו, שהוא יהיה בצורה כזאת בינינו, שיתגלה, בינינו, שיהיה מאהבת הבריאות לאהבת הבורא. וכך אנחנו נתקדם. וזה הכול כבר הוכן. אז מה חסר חוץ מהמאמץ שלנו?

לכן אנחנו נתאספנו כאן כדי לבצע את המאמץ. אז בואו נכין את עצמנו ונקבל גם את כל יתר האנשים שיבואו. אנחנו הצלחנו להגיע לעוצמת כנס מאוד גדולה וטובה, כל אחד אני בטוח פעל בזה מכאן. אנחנו מסוגלים להפוך עולמות, לא את העולם הזה, העולם הזה הוא יתגלה כלא קיים אלא דמיוני. אלא ממש להפוך את העולמות, להתעלות לדרגה ראשונה, בטוח. רק על ידי זה שכל אחד תומך באחרים. נעשה את זה.

שאלה:. יש לנו כל מיני נשים שיש להן יכולות שונות להשתתף בשיעורים או לא, ואותו דבר עם הפגישות של העשירייה. ואני יודעת שלעשיריות גברים יש מסגרת, ולפי המסגרת הם מארגנים את העשיריות. ולנו אין מסגרת כזאת שיכולה להיות יותר טובה. אני לא מבין אותך. אנחנו חיים בזמן שעוד מעט שאת כל המשרות של ניהול העולם הגשמי יתפסו נשים. יש לי הרגשה כזאת. אולי זה לא נכון בגלל שאני גבר, אבל נראה לי שנשים מתחילות ממש לנהל את העולם בפועל.

תמיד זה היה כך שנשים ניהלו את העולם בשקט מאחורי הגברים, וכל גבר, רוצה או לא רוצה, בסופו של דבר הוא מקיים מה שאשתו אומרת לו. קודם זה הייתה אימא כלפי הילד, וכשהילד גדל והתחתן אז האישה במקום אימא. כך בנוי העולם. אנחנו אפילו לא מודעים לזה. אבל בזמנינו אפילו בפועל זה כבר קורה.

אם אתן חיות היום בתנאים של ארצות הברית, שהכול חופשי והכול מוכן והכול נמצא בהישג יד, אז מה הבעיה שלכן? אתן רוצות שהגברים יבואו ויסדרו לכן את המערכת?

תלמידה: לא, אני רוצה שאולי תהיה לנו מסגרת.

מי יבנה את זה, מי יבנה את המסגרת?

תלמידה: יש מסגרת לגברים, לנו אין מסגרת.

איך נעשה להם מסגרת? הם קנו את זה באיזו חברה?

תלמידה: אולי יש להם רצון לעשות את זה.

אז אין לכן רצון? אם אין לכם רצון אז אתן לא צריכות.

תלמידה: יש לי רצון, אבל אני ממש חושבת שעשיריות נשים יכולות לתת הרבה כוח לכולם.

ללא ספק, בתנאי שהן קיימות, אבל הן לא קיימות, כנראה בגלל שאין להן רצון. החשיבות לבנות עשיריית נשים היא פחות מזה שהן צריכות להתגבר על האגו שלהם, על חוסר הרצון להתקרב זו לזו. מה את רוצה? הכול זה לפי הרצון, חוץ מרצון לא צריכים כלום.

אם הרצון שלכן עדיין לא מספיק כדי לדחוף אתכן לחיבור, סימן שאתן לא צריכות חיבור, שיהיה ככה. אף אחד לא יבוא ויסדר את זה, כי אפילו שיסדר, זה לא יחזיק. אתן צריכות לבנות ולפתח ולדאוג כל יום ויום שזה לא ייפול אלא יתפתח יותר ויותר. ואם אין, אז אין.

אז אל תגידי לי שיש קבוצה, או שיש נשים באמריקה, אין נשים. אין עשירייה, אין נשים. אני מכיר הרבה נשים כאן שנים רבות, אבל זה שהם לא מחוברות, אז אין לי מה להגיד. אני אומר להן "שלום" ככה, ובזה הכול נגמר. אין עם מי לדבר, אני אומר בשיא הרצינות, חבל מאוד. ואל תתלונני אלי, אתן צריכות להתחבר ולהחליט. הכול כתוב בכל השפות, ישנו ארגון נשים אצלנו, גם עם הרבה בעיות אבל משתדלות, משתדלות בכל זאת משהו לבנות, וכאן אני לא רואה.

תלמידה: כל היחס לעשיריות נשים צריך להיות יותר חזק.

נכון. היחס שלכן. למה את מחכה, שאני אבוא ואטפל בזה או שגברים יעשו את זה? אני לא מבין על מה מדובר בכלל. הגברים שלא יתעסקו בזה, חס ושלום, לגמרי לא. אם לא תעזרו לעצמכן אז לא יהיו. נעשה גמר תיקון בלי נשים, נכון גברים? הכול בידיים שלכן.

שאלה: שאלה פרקטית לגבי הכנס. כולם פה בעשיריות, ודיברנו במהלך הימים האחרונים על ההכנה לכנס בעשיריות, אבל איך להיכנס לכנס כעשירייה?

התשובה שלי היא כזאת, אני לא יודע. אני אסביר למה. אנחנו הראשונים מכל האנושות, מאז שהיא קיימת בעולם הזה, שמגיעים עכשיו לתחילת התיקון של הנשמה, לשחזר ולהקים אותה מהשבירה. יש כאן כאלו שאלות שאני לא שמעתי מרב"ש תשובות עליהן, ואני גם לא קורא ולא מצאתי עליהן תשובות. אומנם מתוך ההבנה וההשגה שלי ובכל זאת מה שיש לי אני כביכול יכול להגיד משהו, אבל באמת אני גם אומר, ואני לא מתבייש בזה, שאני לא יודע, נלך יחד ונבדוק. במיוחד מה ששייך לעשיריות. זאת אומרת השאלה היא כזו, האם להישאר בעשיריות הקבועות או להתפזר עם כל הקהל? זו בעצם השאלה.

תלמיד: אנחנו כרגע בעשיריות קבועות אבל מעורבבות. זאת אומרת, כל הקהל מתפזר חדשים וותיקים ביחד והם יהיו בעשיריות קבועות במהלך הכנס.

זאת אומרת, מחר נפתח הכנס, איזה עשיריות יהיו?

תלמיד: כל אחד מקבל עשירייה חדשה לכנס.

חדשה. אז מה השאלה?

תלמיד: מה קורה עם הקשר בעשירייה הנוכחית אם אני עכשיו בכנס עם העשירייה החדשה?

אין קשר. זה ברור לי. אין, אני לא עובד על שתי עשיריות. לא. אין לי את העשירייה שלי ועשירייה שנייה שהיא "מאהבת". אין דבר כזה, זו רוחניות, לא משחקים כאן. לכן רק עשירייה ששם אתה נמצא, אתה חייב להיכנס שם ולהיטמע כך שאתה לא נמצא, אלא הם כולם כמו שאתה עושה מיקס מכמה מרכיבים יחד.

ואיזו עשירייה שם, איזו קבוצה בברוקלין, אין. רק העשירייה שאני עכשיו נמצא בה, איתה אני צריך עכשיו לעבוד ואיתה אני צריך להשיג רוחניות. וזה לא חשוב אם האנשים הם חלשים או שהם חזקים, ותיקים או לגמרי חדשים, אין עניין.

תלמיד: יש המון שאלות שהגיעו מנשים.

פתחת קופסת פנדורה. אני לא יודע, בואו קודם כל נשאל מה ששייך לחיבור ולכנס. כי קבוצות נשים וחיבור נשים זה דבר שבכל זאת אנחנו לא נגמור אותו עכשיו אלא צריכים להתחיל לסדר אותו. זה משהו אחר. אז קודם כל שאלות על הכנס כי בכל זאת לא נשאר לנו כל כך הרבה זמן.

שאלה: איך לחדד את הציפייה וההכנה לכנס בניו ג'רזי ביחס למצב שהשגנו בדרום אמריקה?

נראה. אני לא יכול להגיד איך אנחנו ממשיכים אותו מצב. יכול להיות שיצא לנו. כאן זו קבוצה הרבה יותר רב גונית, גדולה יותר. כאן יהיו שש מאות, אפילו שבע מאות איש, זאת אומרת זה פי שלושה ממה ששם היה. שם הקבוצה הייתה כזו שכולם מכירים את כולם, מאוד הומוגנית, ולב אחד, רצון אחד, שפה אחת. אני לא יכול להגיד, זה היה משהו מיוחד.

זה לא היה כנס. בוא נגיד כך, אלה היו שלושה ימים של ישיבת חברים, משהו כזה. זה לא היה כנס שבאים מכל המקומות ולא יודעים, אלא זה היה אחרת. אבל אם נרצה, את הרוח הזו, שגם אתם הרגשתם שמשהו קורה שם, אם נשתדל להמשיך אותה רוח, לפתוח לבבות, להתקרב, להבין שאין עולם ואין כלום, רק אנחנו, ולא רק אנחנו, כל הרצונות כרצון אחד, אז זה יצא.

אנחנו יכולים להצליח ובגדול, כי לעומת מה שהיה שם כאן זה אגו הרבה יותר גדול. כאן החיכוכים הרבה יותר גדולים, ההבדלים גדולים. אם נצליח לעשות חיבור מעל זה, תהיה באמת עוצמת החיבור מספקת לגילוי. נעבוד על זה, בשביל זה באתי. לא כדי לארגן קבוצת נשים, אלא לעבוד על קבוצה אחת כולם יחד. לא חושבים על קבוצת נשים. אנחנו כולנו קבוצה אחת. עשיריות, עשיריות, עשיריות, אבל רצון אחד ולא חושבים על כלום, רק כאן ועכשיו אנחנו משיגים חיבור בינינו בעוצמה שהבורא יכול להתגלות.

שאלה: כשהייתי בכנס במקסיקו הרגשתי שיש אווירה של פתיחות ועכשיו, כאן בכנס בניו ג'רסי אני רואה שיש יותר מצבים של התנגדות אבל אני מרגישה שיש לי כלים לעבוד עם זה. איך להמשיך לחזק את העבודה הזאת כלפי הקבוצה?

תנסי למסור אותה רוח שהרגשת שם לאנשים כאן. אני זוכר אותך משם, היית עליזה, שמחה, מאושרת וכולך בהתפעלות, ואני רואה אותך עכשיו, שכאילו יצא לך האוויר מהגלגלים. נשתדל למלא לך אוויר.

שאלה: לגבי העניין לשחק את המצב, הרבה פעמים כשאנחנו מגיעים למצב כזה שיוצא לנו האוויר מהמפרשים, אנחנו יכולים להשתמש במשחק כדי לדחוף אותנו קדימה.

אנחנו כל הזמן משחקים, כל הזמן. גם בעולם הזה אתה כל הזמן משחק, אפילו בלי חכמת הקבלה. "משחק" זה נקרא שאני לא יודע מה ייצא ברגע הבא, אבל אני משחק אותה כאילו שכך צריך לצאת וכך אני חי, ממצב למצב, ממצב למצב. זה נקרא משחק. אתה משחק כל הזמן את הרגע הבא.

נניח שעכשיו אני רוצה לקחת מכשיר ביד, אז אני משחק. אני מתאר שאני אעשה עכשיו תנועה ואז אני אקח אותו. אותו הדבר בקבוצה. אני מתאר את עצמי שמחר אנחנו נתחיל להתחבר אתכם ונגיע למצב שנאבד כל אחד את האני האגואיסטי שלו, החמור שלי פתאום ייעלם, ואני ארגיש במקום זה עשר ספירות והבורא ממלא אותן. וזה נקרא "העולם העליון", "העולם הרוחני, הנצחי". וזהו, אני צריך לשחק בזה.

תלמיד: ואיך אני מעביר את זה לחברה? איך אני יכול? כי זה משהו פנימי.

אתם תדברו על זה מחר בעשיריות ותתחילו להכין את עצמכם בזה. ואני אומר לכם שבמשחק הזה, בתרגילים האלו תלויה ההשגה הרוחנית שלכם. כך אנחנו כולנו נעבוד.

שאלה: יותר קל ללמוד מדוגמה, האם יש לך איזה סיפור, איזו אנקדוטה, שראית משחק, אולי קנאה.

לא, לא סיפור ולא אנקדוטה, כל אחד צריך לתת דוגמה לחבר.

תלמיד: האם בלימוד שלך ובדרך שלך ראית דוגמה למשחק שעובד, אתה יכול לספר לנו? מישהו שמעורר קנאה וזה עובד, מישהו שמשחק את המשחק וזה עובד.

אתם לא מבינים עד כמה זה עובד, תעשו אחד על השני.

תלמיד: אנחנו מבינים איך זה עובד, אבל כשאתה מספר סיפור על משהו שהיה לך עם רב"ש, או משהו שאתה ראית, זה עוזר.

ודאי שראיתי את זה בקבוצה. ראיתי על החברים שכך עשו וזה עבד עלי ועל עוד כמה אנשים. אתה נדלק מזה ואתה לא יכול לסבול את זה, אתה מתחיל להרגיש שהם כבר השיגו [רוחניות], הם נמצאים בצד השני של המחסום, ואתה עדיין כאן ומי יודע אם תצליח. ואז האגו שלך [אומר], ואני מדבר על האגו, לא על מנת להשפיע "הוא כבר השיג, הוא כבר נמצא שם ואני עדיין כאן, ומי יודע אם אני אהיה שם". זה עובד בצורה בטוחה ומאוד חדה.

תלמיד: שמת לב לזה אז, כשזה קרה?

אתה לא יכול שלא לשים לב. אין הרגשה יותר חדה, בלתי נסבלת, מקנאה, שאתה רואה שהחברים מתלחשים ביניהם ומדברים על כל מיני דברים, ואליך לא שמים לב כי אתה עוד לא איתם.

שאלה: אני רואה בעשירייה ששמונה עובדים מעולה ואחד לא כל כך, האם עלי להתמקד באחד שלא עובד כל כך טוב, או ליהנות מאלה שעובדים טוב?

לא זה ולא זה. אתם התשעה צריכים להתחבר כדי לעבוד על העשירי העצלן, ולהוציא אותו מהעצלות הזאת ושהוא יצטרף אליכם. אין עבודה אחרת. להבין שזה שהוא לא עובד זה לא הוא האשם, אלא הבורא נותן לכם תרגיל שתעשו אותו.

שאלה: אמרת בכנס מקסיקו שהמאמצים של הנשים הם לא בהכרח דרך העבודה בעשירייה, ועכשיו אתה אומר שכן, אז הנשים רוצות לברר איפה להשקיע את העבודה, בינינו? בקשר בעשירייה?

אין לנו עכשיו מה לדבר על מה שיהיה, כי הכנס מתחיל מחר ואין עשיריות של נשים. בכנס כן יהיו, זה ברור, אבל זה [זמני]. גם רוב הגברים לא נמצאים בעשיריות. אנחנו נחבר עשיריות, וניתן כל מיני תרגילים. נשתדל שהם יעבדו בזה בצורה נכונה, טובה, בקפדנות רבה ושיתנו דוגמאות כל אחד לשני. נעבוד על זה. ועל השאלה ששאלת לגבי העשיריות הקבועות של הנשים, נדבר אחרי הכנס, אם יש על מה לדבר. זה תלוי ברצון שלהן.

אם אני יודע שאני יכול להשיג רוחניות רק על ידי העשירייה ואין לי עשירייה, ואני נשאר עדיין בצורה כזאת רגועה, סימן שאני לא רוצה. אני לא מבין מה הבעיה לבנות מסגרת פורמאלית. [נשאל] "מי רוצה להיות בעשיריית נשים?", שהן יבואו ויירשמו. לפחות שזה יהיה. שיהיו כמה כאלה. ובשלב הבא, "מה אנחנו נעשה עם העשר האלו? בואו נשתדל לממש את מאמר רב"ש", וכן הלאה. הכול פשוט. העניין הוא לעבוד בקפדנות על מה שדורשים.

שאלה: כבר הרבה שנים עושים כנסים, והחברים מצטרפים ומתחברים, והעולם נעשה יותר גרוע. אם נתחבר במצב המושלם הזה שאתה מתאר, האם אנחנו נראה שינוי מיידי בעולם? האם יש דרך לראות את ההתקדמות שלנו דרך העולם?

השינוי בעולם לא יהיה כתוצאה מהכנס. הוא גם לא יהיה כתוצאה מהחיבור בינינו. הוא יהיה כתוצאה מזה שאנחנו נשיג רצון אחד מהחיבור בינינו, לתיקון כזה בינינו שבו יתגלה הבורא כדי לעשות לו נחת רוח. בזה העולם יקבל יותר אור וישתנה.

שאלה: העשיריות בכנס יהיו מעורבות, תלמידים וותיקים וחדשים מאוד. מה הדוגמה הכי טובה שתלמיד וותיק יכול לתת לתלמיד חדש שנמצא איתם בעשירייה?

מסירות לעשירייה. הוא צריך להראות שהוא כיחידה לא קיימת, אלא שבעיניו כולם קיימים.

שאלה: איך לוודא שדרך כל פעולה שלנו יזרום כוח רוחני? איך לעשות שהכוח שלך יזרום דרכנו?

אם אנחנו כולנו חושבים, כל אחד איך שהוא יוצא ונכלל בעשירייה וממש נעלם שם, בתוך ההיעלמות שלו בתוך העשירייה, שם הוא ימצא את הקשר שלו עם הבורא. העשירייה היא כמין מכשיר שעוזר לו להתנתק מהאני שלו ולהתחבר עם הבורא. נעבוד על זה ובעזרת ה' נצליח.

נשתדל ונצליח. הזמן הוא ממש לטובתנו. ובינתיים, עד מחר בכנס. בהצלחה.

(סוף השיעור)

---

1. "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה" (איוב י'ט פסוק כ'ו)↩