שיעור הקבלה היומי10 מרץ 2020(צהריים)
שיעור ערב 10.03.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר פסח, זוהר לעם, שמות-א, פרשת שמות, ואלה שמות, עמ' 301
קריין: ספר פסח, עמ' 301, במקור זה מאמר שנמצא ב"זוהר לעם", כרך ד' בעמ' 17, פרשת שמות, ואלה שמות.
ואלה שמות
.1" והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. המשכילים, הם המסתכלים בחכמה שהשיגו, כי חכמה מכונה אור העיניים, והשגתה מכונה הסתכלות. למה לא כתוב, יאירו? אלא, שמאירים ומתנוצצים בזיווה של החכמה העליונה. כי עצם חכמה עליונה אינם יכולים להשיג, אלא רק מבינה שחזרה להיות חכמה, ע"י חזרתה לראש א"א, שזה נחשב רק לזיו החכמה העליונה, שנבחן רק לזוהר, ולא עצם אור החכמה.
וע"כ כתוב, יזהירו, ולא כתוב, יאירו. כזוהר, ההארה וההתנוצצות של הנהר היוצא מעדן, בינה, שיצאה מראש דא"א, חכמה, הנקראת עדן, שבחזרתה לראש א"א, נעשתה לחכמה. וחכמה שבה נבחנת רק לזיו החכמה. וע"כ כתוב עליה, כזוהר, לשון זיו.
וזהו עניין הרקיע, מסך של צ"ב, המוציא את הבינה לחוץ מראש דא"א, ע"י עלייתו למקומה. וכן מחזיר אותה לראש דא"א ע"י חזרתו למטה, למקום המלכות דראש א"א. וכזוהר הרקיע, הם הכלים והמוחין, המתגלים ע"י הרקיע. כי בו נמצאים הכוכבים, ג"ר דמוחין. והמזלות, ו"ק דמוחין. והשמש, ז"א. והלבנה, הנוקבא. וכל אלו נרות המאירים, שהם כל האורות שבבי"ע. כי כל האורות שבד' עולמות אבי"ע, יוצאים על המסך דצ"ב, שנקרא רקיע.
.2 הזוהר של הרקיע הזה מאיר בהארתו על הגן, מלכות. ועה"ח, ת"ת, עומד באמצע הגן, בקו האמצעי, וענפיו, ספירותיו, מכסים על כל הצורות שהן הנפשות, והאילנות שהם הרוחות, והבשׂמים שהם הנשמות שבגן, בכלים ישרים, כלומר שמתוקנים בג' הקווים. ובצילו מסתופפות כל חיות השדה, המלאכים החיצוניים, וכל עוף השמיים, המלאכים הפנימיים, ישבו תחת ענפיו.
.3 זוהר הפירות של האילן, הנשמות הנולדות ממנו, נותן חיים לכל. קיומו הוא לעולם ולעולמי עולמים. צד האחר של הטומאה אינו שורה בו, שאין לס"א שום יניקה בעה"ח, ז"א בגדלות, אלא צד הקדושה בלבד. אשרי חלקם של הטועמים ממנו, שהם חיים לעולם ולעולמי עולמים. כמ"ש, ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. הם נקראים משכילים, וזוכים בחיים בעוה"ז ובעוה"ב.
.4 זוהר האילן הזה, ז"א, מתנשא למעלה לישסו"ת, ולמעלה לאו"א. כשמתנשא לישסו"ת, שהם בינה, 500 פרסאות הילוכו, כי מקבל חג"ת נ"ה מבינה, שספירותיה מאות. אבל יסוד אין לה, כי אמא עד הוד התפשטותה. וכשמתנשא לאו"א, שמאיר בהם הארת עתיק, הוא שישים ריבּוא (600,000) בהתפשטותו, שמתפשט בו היסוד ומקבל חג"ת נה"י מהארת עתיק, שספירותיו, כל אחת 100,000. וע"כ הוא שישים ריבוא.
באילן הזה נמצאת הארה אחת, מלכות שבגופו. שכל הצבעים, לבן אדום ירוק, אורות חג"ת, נמצאים בה. אלו הצבעים עולים באו"י ויורדים באו"ח, ואינם מתיישבים במקום אחר, חוץ מבאילן הזה, כי הוא קו אמצעי.
.5 כשהאורות יוצאים מהאילן, להיראות בתוך הזוהר שאינו מאיר, מלכות הכוללת שמחזה ולמטה דז"א, שבה עצמה יש זו"ן, שהם זו"ן הקטנים, הנקראים יעקב ורחל, האורות פעם מתיישבים, ופעם אינם מתיישבים בה. נמצאים ואינם נמצאים. משום שאינם מתיישבים במקום אחר, חוץ מבאילן הזה, מחזה ומעלה דז"א, הנקרא ישראל.
מהאילן הזה יוצאים י"ב שבטים, שתחומיהם בו, שהם י"ב (12) אורות, המכונים י"ב גבולי אלכסון. והם ירדו בזוהר הזה, שאינו מאיר, לתוך גלות מצרים, בכמה מחנות עליונים. כמ"ש, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה את יעקב, איש ובֵיתו באו.
הפסוק מתחיל בישראל כמ"ש, ואלה שמות בני ישראל, משום ששורש אורות של י"ב השבטים באים מהאילן, הנקרא ישראל, מחזה ולמעלה דז"א. ונגמר ביעקב, כמ"ש, הבאים מצריימה את יעקב, כי עברו מבחינת ישראל, לבחינת יעקב, שמחזה ולמטה דז"א, ששם י"ב אורות של השבטים אינם יכולים להתיישב. וכמ"ש, הבאים מצריימה, לשון מֵצֵר, וע"כ שלטו בהם המצרים."
קריין: ספר פסח עמ' 294 מאמר "חידוש הראשון", הוא מופיע גם בספר כתבי רב"ש כרך ג' בעמוד 2088.
חידוש הראשון
"כל החידושים מתחילים רק אחרי שהאדם זוכה לצאת מקבלה עצמית. וזה ענין שאסור ללמוד תורה את עכו"ם, כי בזמן שהאדם הוא במצרים, הוא לא יכול להיות יהודי, כי הוא משועבד לפרעה מלך מצרים. ובזמן שהוא עבד לפרעה, הוא לא יכול להיות עובד ה'.
וזה ענין "כי לי בני ישראל", עבדי הם, ולא עבד לעבדים. כי בזמן שהאדם הוא עובד את עצמו, הוא לא יוכל להיות עובד ה', כי אי אפשר לשמש שני מלכים בבת אחת. ורק לאחר שהאדם יוצא ממצרים, היינו מקבלה עצמית, אז הוא יכול להיות עובד ה'. ואז הוא מסוגל לזכות לתורה. היוצא מזה כי החידוש הראשון הוא יציאת מצרים."
מעניין, למה הדפסנו את פסוקים האלה בלי לציין של מי זה, מאיפה זה. זה מעניין, חשבתי שצריך להיות בסוגריים מקור.
קריין: עמ' 293 "ענין ראש החודש", זה מופיע כתבי רב"ש כרך ג' עמ' 2088.
ענין ראש החודש
""החדש הזה", היינו ניסן, "הוא ראש חדשים". שענין חודש הוא בחינת חידוש. וענין ראש, היינו התחלה. והתחלה הראשונה הוא בזה, שהוציא ה' ממצרים. כי דבר זה הוא למעלה מטבע. ואין האדם יכול ללכת רק בדרך הטבע. ורק ה' הוא יכול לעשות מעשים שהם שלא כדרך הטבע.
והיות שהאדם נברא עם טבע שיהיה לו רצון לקבל אך לעצמו, לכן אין הוא מסוגל לעשות מעשים שהם על דרך השפעה. והיות שרק זה דורשים מאדם בעולם הזה, שיהיה כל כוונתו רק להשפיע, אי לזאת כשהאדם מתחיל בעבודה, אז הוא רואה, שאין זה בידו. אבל דורשים מאדם, שיבקש מה', שיעזור לו, שילך בדרכי השפעה.
אבל האדם צריך להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". לכן מחייבים את האדם להאמין, שה' הוציא אותנו מארץ מצרים, היינו מרצון לקבל לעצמו. ובשיעור שיש לו אמונה בזה, באותו שיעור הוא יכול לבקש מה', שגם הוא יקבל את המתנה, שיוציא אותו מארץ מצרים.
ורק אז, היינו שיתפלל מקירות לבו, אז ה' מוציא אותו מארץ מצרים. לכן זה ראש החדשים, כי מטרם שיוצאים ממצרים, אי אפשר לזכות לשום חידוש תורה."
שאלה: כתוב פה "שה' "שומע תפלת כל פה"", ואנחנו בדרך כלל לומדים שאנחנו צריכים להתפלל תפילה נכונה דרך חברה, דרך חברים. אז מה ההבדל בין תפילה שאנחנו צריכים להתפלל ותפילת כל פה שבכל זאת אנחנו מתפללים?
"כל פה", שמסודר נכון לבורא. זה נקרא "כל פה".
קריין: עמ' 296 "זמן הגאולה", המאמר נמצא גם בספר רב"ש ג' עמ' 2090.
זמן הגאולה
"ליום העשירי נשיא לבני דן אחיעזר בן עמישדי".
הנה זמן הגאולה ממשמש ובא, ועלינו מוטל להכין יותר את עצמנו לאור הגאולה, שהוא היציאה מעבדות לחירות. וזה ידוע, שאי אפשר לצאת מהגלות, מטרם שנמצאים בגלות. וזה ידוע שהתורה הקדושה היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור. וכמו כן אנו אומרים בהגדה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
לכן צריכים לדעת את ענין הגלות, אשר בו אנו נמצאים. וכל דור ודור צריך לצאת מהגלות המר הזה, מהו.
הנה האר"י הקדוש אומר, שגלות מצרים היה, שהדעת היה בגלות, היינו הדעת דקדושה. וגם ענין הדעת דקדושה בגלות צריך ביאור. הנה הזהר הקדוש אומר, ששאור ומחמצת הם מדרגה אחת, ואנחנו קוראים אותו יצר הרע, רשות אחרת, אל נכר, אלקים אחרים.
ואאמו"ר זצ"ל מפרש, דסטרא אחרא, והקליפה, והיצר הרע - אינו אלא הרצון לקבל. וזהו נוהג בין במוחא ובין בליבא. היינו, ששליטת פרעה מלך מצרים ועבדי פרעה הם שליטת הרצון לקבל על האברים, היינו שכל הרמ"ח אברים, בזמן שמשמשים את הרצון לקבל, הם נקראים עבדי פרעה.
הנה ידוע שהגורם הראשון לעבודה, הוא השלא לשמה. היינו מצד החינוך, הנקרא "מצות אנשים מלומדה" מתחיל דווקא על יסוד של הרצון לקבל, שנותנים האדם להבין, הלא תענוגי הגשמיים אין כל כך ערך, כי מה שנות האדם בעולמנו זה.
ועל ידי תורה ומצוות הוא יזכה לתענוג רוחני בעולם הבא, שהוא עולם נצחי. וכמו כן בעולם הזה, לזכות להצלחה בתענוגי גשמיים הוא על ידי שמירת התורה ומצוות, שבזכותם יהיה לנו רפואות וישועות, בשפע פרנסה והצלחה, ונזכה לאריכות ימים בשנים.
וממילא האדם מצד הרצון לקבל יש לו טבע של עצלות. היינו, יש אנשים שמסתפקים בלחם ומים, ויש אנשים שצריכים גם לבשר ודגים, ויש אנשים שזקוקים לכלים נאים ולמלבושי כבוד, ויש אנשים שצריכים גם כן דירות נאים - וזה הכל לפי מרץ האדם, היינו שלא רוצים לעבוד יותר מכפי הכרחיותם.
ולכל אחד ואחד יש לו שיעור משלו, כמה הוא הכרחיותו. אבל לעבוד בעל מנת להשפיע, אין זה מטבע האדם.
וכל זה הוא מטעם שהאדם נברא מבחינת רצון לקבל לעצמו, והיות לזכות לתענוגים האמיתים צריכים לזכות מקודם לבחינת דביקות, הנקרא השתוות הצורה, היינו שיתאים את כוונתו, שיהיה לשם שמים, הנקרא להשפיע, שזהו מדתו של הקדוש ברוך הוא, הנקרא משפיע, זהו נגד טבע.
נמצא שמונח בגלות, היינו תחת שליטת מלך מצרים. והיות שהגוף נקרא רצון לקבל, לכן אין ענין שהאדם יעבוד את ה' בעל כורחו, כי בדבר הכרחי אין תענוג, רק חיי צער. ורק כך היא דרכה של תורה, היינו הדרך עד שמגיעים לבחינת תורה לשמה, אז החיים הוא חיי צער, היות שהוא על דרך הכפיה."
אלה דברים לא חדשים.
קריין: עמ' 270 מאמר "ענין גלות" המאמר מופיע גם בכתבי רב"ש כרך ג' עמ' 1637.
ענין גלות
""ישראל שגלו שכינה עמהם", שפירושו שאם האדם מגיע לידי ירידה, גם הרוחניות אצלו בבחינת ירידה. ולפי הכלל, "מצוה גוררת מצוה", מדוע הוא בא לידי ירידה. תשובה, שמלמעלה נותנים לו ירידה, בכדי שהוא ירגיש שהוא נמצא בגלות, ושיבקש רחמים שיוציאו אותו מהגלות, שזה נקרא גאולה. ואי אפשר להיות גאולה אם אין שם גלות קודם.
ומה זה גלות, זה שמונח תחת שליטת אהבה עצמית ולא יכול לעבוד לשם שמים. ומתי נקראת אהבה עצמית גלות, זה רק בזמן שרוצה לצאת משליטה זאת, משום שסובל יסורים, מזה שאינו יכול לעשות שום דבר לשם שמים.
נמצא כשהתחיל לעבוד, בטח היתה מוכרחת להיות איזו הנאה ותמורה, שבשביל זה הסכים הגוף לעבודה זאת. ואחר כך שנתנו להראות שיש ענין לשם שמים, מטעם "מצוה גוררת מצוה", והוא היה צריך לבקש שיוציאו אותו מהגלות, אז הוא בורח מהגלות.
ואיך הוא בורח מהגלות, בזה שאומר, שבעבודה זאת הוא לא יצליח. אם כן מה הוא עושה, הוא מאבד עצמו לדעת, היינו שעוזב את העבודה וחוזר בחזרה לחיים הגשמיים, שהם בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים".
נמצא במקום שהיה צריך לבקש על גאולה מהגלות, אז הוא בורח מהגלות, ומאבד עצמו לדעת. וזה כמו שכתוב "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". אלא צריך ללכת למעלה מהדעת.
והירידה ברוחניות אין הפירוש שעכשיו אין לו אמונה, אלא עכשיו צריך לתת עבודה יותר גדולה, ואמונה הקודמת נבחנת לירידה לגבי עבודה הזאת."
זה עניין של ידיעה ואמונה. קודם משיגים אמונה, אחר כך [הופכת] לידיעה בזמן שרוצים להגיע לאמונה יותר גדולה.
שאלה: כשהוא אומר פה שהאדם נתקל במצב שהוא צריך לעשות עבודה יותר גדולה ובמקום זה הוא בורח, והוא קורא לזה "מאבד עצמו לדעת".
כן, כי הוא רוצה להיכנס בחזרה, לעבוד לפי ידיעה ולא לפי אמונה.
תלמיד: אז מה יחזיק אותו שבכל זאת ילך למעלה מזה?
בסופו של דבר רק עזרה מלמעלה. אבל הוא צריך להביא לזה כל מיני תומכים, קבוצה, לימוד, הפצה, כל מה שמקדם אותו להשתוות.
תלמיד: זאת אומרת, כשאנחנו עושים עבודה עם העשירייה ויוצרים סביבה מטרתית, לומדים והכול, זה רק כדי להגיע למצב הזה?
כן, ודאי.
תלמיד: וממנו והלאה?
חותם הבורא, כן, בטח. "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו".
קריין: אנחנו בספר פסח עמ' 52 מאמר "שמעתי" ר"ד מתוך בעל הסולם מאמר "מטרת העבודה". הוא מופיע גם בספר "כתבי בעל הסולם" בעמ' 651.
רד. מטרת העבודה
"הנה, בזמן ההכנה, כל העבודה היא בהלאוין. זאת אומרת, בה"לא", כמ"ש "וענו אותם בארץ לא". מה שאין כן בענין הלשון, שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה.
מה שאין כן בההכנה יש רק עבודה בבחינת "לאוין", שהוא בחינת "לא יהיה לך", שעל ידי הרבה "לא" באים לבחינת "אל" דחסד. וטרם זה יש הרבה "לא", שהוא אלוהים אחרים, הרבה "לָאוִין". יען, שמשלא לשמה באין לשמה.
וכיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה. אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה. ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה.
זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים". וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו. ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל". זאת אומרת, שכל השפע והחיות, שהקליפה היתה לוקחת מכל המ"ט שערים דקדושה, לוקח עכשיו האדם. וזה סוד "ביזת הים".
וטרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול. ובזמן שהולכין בהמ"ט, אז מרגישין את הגלות. ובשער הנו"ן השם ית' גואל. ואין חילוק בין "גולה" ל"גאולה" אלא ב"א", שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה."
שאלה: אם העבודה ב"הלאוין" שייך לזמן ההכנה אז זה שייך לנו, לכן כדאי לברר מה זה.
זה שאדם לא מקבל שום תמיכה על הרצון לקבל שלו, אלא מוכן לעמוד על כל השאלות בלי לפתור אותן, העיקר להתקדם לעל מנת להשפיע.
תלמיד: מה זה "כיון שהס"א נותנת הסמיכה," ואז היא "לוקחת את הסמיכה". מה זה "הסמיכה"?
שנותנת לאדם תשובות כביכול, תומכים. שמח, לשמוח, לחזק אותו.
תלמיד: ולמה לוקחת אחר כך?
כי אין במה להחזיק את האדם, רק כדי לשקר לו שיש לה. ואם הוא מאמין והולך על מנת לקבל, כבר זהו, היא עשתה את שלה והאדם נופל. ומתוך שנופל יש לו כלים יותר גדולים, ועכשיו יצטרך לעבוד עליהם כדי לא ליפול.
שאלה: הוא אומר פה שאם האדם כבר מגלה כל פעם שהוא נופל לתוך הסטרא אחרא, "אין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה."
כן.
תלמיד: איך הוא מרים את עצמו?
תפילה, אין יותר. על ידי איזה כוח? כוח בא מלמעלה מתי שאתה יודע להתפלל. אז כל העבודה שלנו היא להביא את עצמנו לצעקה, לתפילה כזאת שנקבל כוח הגאולה.
תלמיד: אז הוא מרים את עצמו, הכוונה היא שהוא מגיע לתפילה, מקבל עזרה ואז מתחיל שוב מדרגה.
בטח.
שאלה: אנחנו יכולים להגיד שיש לנו עכשיו משימה פנימית לעזור אחד לשני להגיע להרגשת הגלות כמה שיותר לעומק?
אנחנו צריכים להשתוקק תמיד לגאולה, ולא להתפעל ולא לפחד שאנחנו תמיד משיגים דווקא במקום גאולה גלות, עוד יותר ועוד יותר כוח הגלות. זה נקרא "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", שכמה שעבדו כדי לצאת ממצרים, הרגישו את עצמם שנמצאים עוד יותר בבוץ הזה ולא יכולים להרים יד ורגל. עד שגומרים את כל סאת היגיעה ואז מתפרצת צעקה, לפני זה לא יכולים לצעוק.
שאלה: בהתחלה הוא אומר, "מה שאין כן בענין הלשון, שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה." אם אפשר קצת לדבר על זה.
"אנכי" זה שיש לך כבר מגע עם הבורא, "אנכי ה' א-לוהיך שהוציא אותך מארץ מצרים"1. כשאתה משיג את זה, אתה כבר מתחיל להתקדם מעבר למצרים.
תלמיד: בעבר הייתי יכול יותר להישאר בתוך המשחק, זאת אומרת הייתי יכול יותר להתגבר. היום אני מוצא את עצמי שהחולשה שלי לעומת המצבים הולכת וגדלה, החזרה שלי לעבודה יוצאת כל פעם ממרחק הרבה יותר גבוה. זאת אומרת אני לא מספיק להדביק את הפער של הירידה הראשונה, אני כבר בירידה של המדרגה השנייה והשלישית והרביעית, עד שאני כבר מאבד אחיזה לגמרי ומוצא את עצמי בנתק.
בעבר הייתי מוצא את עצמי בנתק כמה שעות, חצי יום, יום, בסוף מקבל כוחות, חיזוק, מתגבר, חוזר עוד הפעם לכניסה לעבודה, מקבל רוח, מעורר אחרים. היום אני מוצא את עצמי לא רק שאני לא מצליח לחזק את עצמי, אני אפילו מוריד אחרים. וזה כבר הרבה חודשים ככה, ממש כמה חודשים. על אף שבכנס הייתה איזושהי הארה כללית שעזרה לי להתעלות חזרה מעל העננים, עכשיו אני פשוט מרגיש את עצמי מנותק וזקוק לעזרה ולא יודע איך להציג אותה, לא יודע איך לקבל אותה.
אתה מבקש עזרה?
תלמיד: אני עושה מהלכים כדי לשנות.
לא. אתה מבקש? דורש? אחרת לא תקבל.
תלמיד: אני יכול לבקש.
אם אתה יכול, זה פלא, אז מה בעיה? אתה מזלזל בהזדמנות?
תלמיד: לא, אני מבקש, אבל אני לא יודע אם אני יכול לבקש מהחברים עזרה שהיא תהיה עזרה שתסייע. אני גם לא יכול לפתוח מה שבאמת בתוכי, אז אני לא הולך לפתוח את זה.
בסדר, תבקש מהבורא.
תלמיד: זה מה שאני עושה.
אלא מה הבעיה?
תלמיד: שזה חד צדדי.
מצידך אליו?
תלמיד: כן.
למה אין חזרה?
תלמיד: בעבר הייתה.
אני שואל עכשיו, מה אתה כל הזמן עונה לי ככה בסיבוב. למה אין, ומה זה שהיה פעם? אם כבר אתה שואל.
תלמיד: אני מרגיש שהייתי יותר קרוב, או שהוא היה יותר קרוב. הייתה לי יכולת יותר לזהות את הדיבור שלו, היום אני כבר לא מצליח לזהות.
טוב.
תלמיד: מתגבש רק בתלונות ולא מצליח לצאת מהשליטה הזאת.
סימן שיש לך עוד עבודה. אבל אל תחשוב שאתה היום רחוק יותר, "מעלים בקודש ולא מורידים". נדמה לך שאתה רחוק, אתה יותר קרוב. דורשים ממך עבודה יותר מדויקת, יותר נאמנה.
תלמיד: אני רק מזהה שאני לא מצליח להתמיד בכלום. אני יודע במה אני צריך, לפחות להגיע בצורה מסודרת, אבל אני לא מצליח להתמיד בדברים אפילו.
גם זו התקדמות, שאתה מבין עד כמה אין לך לא כוח, לא כוח רצון, לא כוח התגברות. אין. זו כבר התקדמות, אתה יותר ויותר מכיר את השפלות שלך.
תלמיד: יכולתי לעשות עם זה משהו בעבר, יכול להיות, או שהייתי מקבל עזרה מלמעלה.
זה היה בעבר קודם כול מפני שכך חשבת שיש לך כוחות, ושנית כול, היית מקבל תמיכה כמו שתמיד תומכים בתינוקות. הם לא צריכים כמעט לעשות כלום, אנחנו הכול עושים עבורם. כמו שבכלל אנחנו גדלים, בכול העיבור אתה נמצא בתוך האימא שהיא עושה עבורך את כל העבודה. אחר כך כשאתה נולד מטפלים בך כל הזמן בכל דבר ודבר, אתה לא חושב על כלום, אתה לא יודע, לא מבין, לא רואה, לא שומע, כלום, אלא הכול עושים עבורך.
אחר כך לאט לאט אתה צריך להתחיל לשייך את עצמך לבירורים ולעבודה, וכאן מתחילות להיות השאלות, למה אני לא מצליח כמו קודם. אתה לא מצליח כמו קודם כי הרצון לקבל שלך נעשה יותר גדול ודורשים שאתה עימו יחד תהיה דבוק בעליון. כמו שפעם היית בתוך האימא, עכשיו אתה צריך, עם כל הרע שמוציא אותך מהעליון, בכל זאת להיות דבוק כמו בתוך האימא.
תלמיד: אני יודע את זה.
אתה יודע, כן, אז מה הבעיה?
תלמיד: זאת הבעיה.
אז רק עשירייה. רק עשירייה ותפילה.
תלמיד: לצפות?
לא לצפות, לעשות. לעשות, אין לצפות, זה "כסיל יושב בחיבוק ידיים" ומצפה, "ואוכל את בשרו"2. רק לעבוד בעשירייה.
קריין: עמ' 276 בספר פסח, מופיע גם בכתבי רב"ש כרך ג', עמ' 1876.
מהו בלע מרור לא יצא, בעבודה
"ענין מרור הוא כמו שכתוב, "וימררו את חייהם בעבודה קשה", היינו בשאלת מי ומה. ששאלות אלו גרמו להם יגיעה, שעל ידי זה שרצו להתגבר ולא יכלו, היו טועמים טעם של מרור.
אבל יש לתרץ השאלות שלהם בתוך הדעת, וממילא לא מרגיש מרירות בעבודה. ואומר, שכל מה שהיצר הרע שואל, אין זה שאלות, וממילא אינו מרגיש טעם מרירות. נמצא שאין לו מרור בעבודה, שיהיה צורך ללכת למעלה מהדעת.
ובאמור נבין את ענין מה שאמרו חז"ל, "אם בלעו", את המרור, "לא יצא". ועל זה אומר האר"י הקדוש, שמרור גמטריא מות, שהם דינים. ויש לשאול, מה מרמז לנו בזה שמרור גמטריא מות. אלא הענין מרור שאוכלים, הוא על שם שמיררו את חייהם בעבודה קשה.
ויש לומר ש"עבודה קשה" בעבודה נקרא, שקשה להתגבר ולצאת מתועלת עצמו, ורוצה לעבוד רק לתועלת עצמו. והוא נקרא רשע כידוע, שהוא שואל, "מה העבודה הזאת" של דלהשפיע "לכם", כלומר מה תרוויחו מזה. וידוע, ש"רשעים בחייהם נקראים מתים".
נמצא, שעבודה קשה נקרא "מרור", שהאדם טועם טעם מרירות בזה, שמוכרח לעבוד לתועלת עצמו. וזהו הרמז שמרור גמטריא מות ודינים, מטעם שעל תועלת עצמו היה דין, שאסור להשתמש עם הכלי הזה, ומטעם זה שורה שם צמצומים והסתר."
אני רואה שבעצם ברור הכול.
שאלה: בפסקה השנייה כתוב, "שכל מה שהיצר הרע שואל, אין זה שאלות, וממילא אינו מרגיש טעם מרירות. נמצא שאין לו מרור בעבודה," מה זה?
אם לא מרגיש כך, אם לא מרגיש מר אז אין לו מרור בעבודה, אין לו שאלות, אין לו תביעות לבורא ולא מתקדם.
תלמיד: למה הוא לא מרגיש את הרע?
כנראה שלא נתן מספיק כוחות לצאת מהאגו. לכן הוא עדיין נמצא בו ולא מרגיש איפה הוא נמצא. אין לו עם מה למדוד, לעומת מה להרגיש כשהוא נמצא בעל מנת לקבל. לא משתדל לעשות בעל מנת להשפיע, ולכן לא מגלה שהוא נמצא בתוך על מנת לקבל.
אם אתם לא תשאלו, אני לא יודע אם נתקדם, כי כאן יסודות העבודה שלנו.
שאלה: הוא אומר שיש פה מצב כזה שאדם מתרץ את השאלות שלו בתוך הדעת, ואז אין לו שום סיבה ללכת למעלה מהדעת.
נכון.
תלמיד: הוא מדבר על האנשים בדרך שלנו?
בדרך שלנו, וודאי. על האחרים הוא לא מדבר.
תלמיד: אז איך אפשר לתרץ שאלות שלנו בתוך הדעת?
ככה, שכאילו כן, זה יכול להיות כך ויכול להיות כך. הוא לא מגלה שהוא נמצא רק בתוך הדעת ובבחינת מוות. אם לפעמים על מנת להשפיע, לפעמים על מנת לקבל, אז יש לו איזה מין הפרשים ואז הוא יכול לראות שהוא נמצא ממש בעל מנת לקבל. אבל אם אין לו שום הזדמנות למדוד את עצמו בהשפעה קצת מקבלה, אז הוא חושב שהוא נמצא בדרך ופעם צריך לבוא משהו, איזה שינוי. זאת אומרת, אין לו מרירות, מרור אין. אבל ממשיכים וזה מגיע.
שאלה: כשכבר יש מרור אז בעצם העבודה זה נקרא "בלע", מה זה אומר?
שהעבודה עצמה צריכה להביא לנו את הרגשת המרור. אנחנו צריכים להרגיש עד כמה אנחנו רוצים להתעלות למעלה מהרצון לקבל שלנו ולא מסוגלים, ומזה אנחנו מרגישים את המרור. ואנחנו מוכנים להיות בתוך המרור הזה רק כדי להתעלות ממנו, זה לא שהוא זורק אותנו בחזרה. ולכן עד שלא לועסים מרור לא יוצאים.
תלמיד: מה זה נקרא ש"לועסים מרור"?
לועסים עד שאפשר לבלוע אותו, עד שאפשר לעבוד עימו, עד שאפשר לעבוד עימו בעל מנת להשפיע. מה זה מרור? מרור זה על מנת להשפיע, שאנחנו לא מסוגלים לסבול אותו. אבל אם בכל זאת מתקדמים, למרות זאת, אז עוברים, בולעים ומתקדמים.
(סוף השיעור)