שיעור בוקר 11.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 7291

אגרת כ"ט

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 721, אגרת כ"ט.

אגרת כ"ט

שנת תרפ"ז (1927)

"ב"ה עשרה לאדר שני תרפ"ז לאנדאן יע"א

כבוד ידי"נ מהר'... נ"י

גם מכתבך מיום כ"ב אדר א' קבלתי לנכון: ומה שאתה מצטער, שאין החידושים שלך מוצאים מקום וזמן המוכשר לתשומת עין ולהתחשב עמהם, גם אני מצטער על זה, ולדעתי יותר ממך: אבל קוה אל ה' ויאמץ לבך וכו'.

ומה שאתה כותב יפה עשית שלא הלכת, אבל עתה לא עת צניעות הוא, כי כבר נדפס רובו של הספר, וכל העומד להגלות כגלוי דמי, ועל כן תוכל לפרסם הספר כחפצך.

גם מצדי, אני רוצה לדעת אודות האוסרים כל חדש בתורה, ומוציאים החדש מפני הישן, אשר יש להם בספרי ב' דרכים, או לאמר שאין כאן תוספת וחידוש כלל, מפני שהכל כתוב בכתבי האר"י, וכן הוא האמת. או לאמר, שכל דברי הם סברות הבטן, ולמה לא נזכר מהראשונים, אף מלה אחת מכל האמור בדברי? ומי יודע אם אפשר לסמוך על אדם כזה שרוצה לברוא שיטה חדשה בקבלה, אשר לא שערום אבותינו, ואחר כך לתלות על יתדם זה כל קופתם של שרצים.

והאמת אני מודיע לך, שלא הוספתי שום דבר על הכתוב בכתבי האר"י, בכוונה להסיר אבן המכשול מתחת רגלי העורים והפסחים, אולי יזכו לראות בטוב ה' בארץ חיים. וטוב היה שתמהר להיות בקי בכל ספרי בטרם הגלותו לעיני החיצונים, כדי שתוכל להראותם כל דבר ודבר כתוב ומפורש בכתבי האר"י ז"ל.

והנה עיקר וקוטב כל הביאורים שבחיבורי, הוא גילוי האור חוזר, אשר האר"י ז"ל, קיצר בו, להיותו מגולה די באר, לכל המקובלים, עוד מיסודם של הראשונים מטרם ביאתו לצפת ת"ו. ועל כן לא האריך והרחיב דבר זה.

אבל בענף ד' מביא להדיא [בְּפֵירוּשׁ] - והוא מובא בע"ח דף קד' ע"ב בשער מ"ז סדר אבי"ע פרק א'. אשר במקום זה מובאים לנו כל מה שחידשתי בענין ה' בחינות דאור ישר, וענין האור חוזר.

ודע אשר ה' בחינות דאור ישר המובא פה, זה קוטב כל חידוש קבלת האר"י ז"ל על הראשונים. ועל זה היה כל מחלוקת אנשי דורו עליו, בכוח המשנה שבספר יצירה, "עשר ולא תשע", "עשר ולא י"א". ואגלה לך עם זה, אשר היא שנתנה בלבול גדול בהבנת דבריו ז"ל, להיותו מביא ברוב המקומות בחי' העשר ספירות במקום ה' בחינות, ואני חושד שהרח"ו עשה זאת בכוונה להסיר ממנו עיקשות פה ולזות שפתיים הנ"ל. ובבאורי כבר הערתי תלונה זו בהוכיחי היטב, אשר אלו ואלו דברי אלקים חיים כמבואר בהפתיחה כוללת.

ועיין בדרוש הדעת, בשער ההקדמות, ששם טרח עצמו הרח"ו ז"ל, מאד מאד להשות הע"ס, והה' בחינות יחד. אבל אינם מספיקים לגמרי לבעלי העיון. ועל כן חתם רק את שמו עצמו על הדברים ע"ש.

בענין זווג דהכאה, שאני מרחיב דיבורי, ובכתבי האר"י מובאים בקיצור. הוא מטעם הנ"ל, לסיבת גילוי הענין יותר מדי, בין תלמידי הרמ"ק ז"ל, ועל דבר זה אמר האר"י ז"ל, שכל דברי הרמ"ק נאמרים רק על עולם התוהו, ולא על עולם התיקון, כי ענין זווג דהכאה, אינו נוהג רק בעולמות שקודם האצילות, וכן בחיצוניות אבי"ע, אבל בפנימיות אבי"ע, אינו נוהג הכאה, אלא זווגא דפיוסא [זווג של פיוס], הנקרא חיבוק נשיקין, ויסודות, כמו שאבאר בע"ה בהתחלת עולם התיקון. אולם ביסודות עצמם נוהג זה בכל מקום, רק בבחי' פיוסא.

ועיין היטב בשער מאמרי רשב"י, בתחילת פרשת שמות, בביאור על הזוהר שם: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" וכו', נהרין ונצצין בזווגא עילאה [מאירים ומתנוצצים בזווג העליון] עש"ה בסוד ב' הצדיקים, צדיק דעאל [שנכנס] בה הנקרא יוסף, וצדיק דנפיק מינה [שיוצא ממנה] הנקרא בנימין, דהא' נקרא נהירו [מאיר], שז"ס התפשטות ט' הספירות דאור ישר אליה. והב' נקרא נציצו [מתנוצץ], שהוא סוד חי העולמים, עש"ה ותראה שלא הוספתי כלום בכל דברי, חוץ ממה שסידרתי הדברים למתחילים, וזהו סובב רק על מהרנ"ש ז"ל, ועל מהר"ש ויטל ז"ל וודאי אין בזה קפידא.

לפעמים, אני מפסיק דרוש אחד באמצע, מפני שהוא שייך לעולם התיקון. ואיני רוצה לבלבל המעיין, רק להדריך אותו בדרך נאמן ובטוח. בדעתי לאחר שאפרש בקיצור איה"ש את כללות הפרצופין והעולמות והמוחין, אחזור לראש, ואז אוכל לבאר את המאמרים השלימים בסדר נפלא, כאשר חשב הררח"ו ז"ל.

... והמצטער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמן, להיות אלו ואלו דברי אלקים חיים, ובשיעור הצער נמדדת השלוה להיותו באמת אחד, וכל ההבחן בזה, הוא רק בהדביקות בו יתברך, שבשעת הדביקות מתהפכים כל הדינים להיות רחמים פשוטים, וסימן לדבר, שאפילו חייב מיתה הנראה אל עיני המלך, נפטר וזוכה בחיים, אשר על כן, שלא בשעת דביקות, נמצא ההבחן של אלו ואלו שני "מטי"ת" בגימטריא צח, כי אז "צדיק מט לפני רשע", ו"שבע יפול צדיק וקם"...

קשה לי מאד להיות בחג הפסח בלונדון, והוא ביותר מפני שעדיין אני באמצע עבודתי. והגם שלבי מלא תקוות, אבל מנהגי להנות רק מההוה, שהיא היא הסגולה לקרוב העתידות הטובות. ועל כן יש לי מקום רחב של געגועים.

אני חושב אחר הפסח לשוב ירושלימה ת"ו, ואני רוצה לראות אתכם מוכנים ומזומנים בהיכלא דמלכא [בהיכל המלך], כי בשמחת חג המצות, תצאו מכל אותם דמהדרי אפתחא [שמחפשים את הפתח] ברצוא ושוב...

... וע"ד המובא להמשיך ו' במצה ואז נהפך המצה להיות מצוה, והפרוסה לשלימה, ועד אנה תעסקו בהלכות יחץ. וכבר אמרו ז"ל: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", כי לא תשבר להם טרם הקבלה לידים, ומרגלא בפומייהו דאינשי [ומרגלית שגורה בפי האנשים]: "ש"וב"ר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה", כי אם מתחזק בהמחצה שביד הנותן, אז נעשין ב' המחצות כל אחד ואחד לשלימות, שזה סוד, והצדיקים: "בארצם משנה יירשו", כי אין כאן שבור ושניהם מלאים ושלימים, ונמצא כי אחת מהנה לא נשברה, ויש לו לחם משנה, כי המלכות חוזרת להיות כתר; וזה שביקש אלישע מאליהו הנביא: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", דהיינו ברוח הנותן.

... אמרו ז"ל: "חייב אדם לבסומי בפוריא [להשתכר בפורים] עד דלא ידע" וכו'. פירוש, שאדם זוכה להרחבת הדעת על ידי אשה נאה, ודירה נאה, וכלים נאים, כמו שאמרו בזוהר, על הפסוק: "ושמרו בני ישראל את השבת" ע"ש.

אך יש זוכה להרחבת הדעת על ידי שכרות יין ושכר, כמוש"כ: "תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש", ובאמת הוא ענין של שקר, כי מה יתן לך ומה יוסיף לך הרחבת הלב במקרה השכרות, ששוכב ושמח, דכולי עלמא דיליה [שכל העולם שלו]. ועל כן כתוב "לץ היין", להיותו מתלוצץ על אנשים בשמחה של שקר, ושאין לו שחר. וזה היה חטאו של נח, ומלאכי השרת מבזין אותו ששכור הוא.

אבל ישנה קליפה שפלה ובזויה, הנקראת קליפת עמלק "שחותך המילות וזורקן כלפי מעלה", וכו'. כלומר, שהוא כל כך חומרי, עד שאי אפשר לפייס אותו אפילו בי"ג בריתות, וי"ג נהרות דאפרסמונא דכיא [של אפרסמון טהור]. כי גם אותם זורק כלפי מעלה, ואומר: "טול מה שנתת להם".

וזה סוד הכתוב גבי אלישע, שהיה חורש י"ב צמדי בקר, "והוא בשנים העשר". שהעבודות הנמוכות נקרא חרישה, וכבר היה בדרגא היותר שפלה, דהיינו בסופה שהיא "השנים עשר", ובמדרגות השנה נקרא חודש אדר, "חודש השנים עשר". ואז אליהו הנביא השליך את אדרתו וכו', ויעשהו עולה לה' וכו', ע"ש. כי בהחזיקו באדרתו של הנותן, זכה לנצח עד גמירא. כי "אדר", מלשון "אדיר", והתחזקות היוצאת מהכלל, נקרא "אדר", והתחזקות הזו מגיעה לו "לאדר", רק על ידי ריבוי תורה. והגם שבמקום זה, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, אבל עמלק נחלש ונחרב ונעדר, ובא צדיק ויורש מקומו.

והענין שאין ע"ז נבטלת אלא בעובדיה, שיש לו שייכות עמה, כי אי אפשר להכות את הרוח עם הגרזן, אלא רוח המכה דוחה רוח, וברזל בברזל, וכדומה. וכיון שכל עיקרו של עמלק הוא "לץ", ומחריב הכל בחומריות, בלי דעת, רק בליצנות בעלמא, על כן אי אפשר לבערו מן העולם, עם רוח הדעת, אלא אדרבה, בדבר שלמעלה מן הדעת, והיינו, על ידי יינה של תורה.

כי מכללות האור תורה, נשאר כח "אדיר" הזה ובזה תבין דאף-על-פי שלץ היין הומה שכר, אבל סגולה טובה, לכלות ולאבד זרע עמלק (כמוש"כ להומם ולאבדם, מדה כנגד מדה ונהפוך הוא וכו'). במשתה היין של אסתר המלכה, שעומדת מחיקו של וכו', וטובלת ויושבת בחיקו וכו'. והיינו דאמרו חכז"ל, דמותר לשנות ב"פורים" ובאושפיזא [בהכנסת אורחים] ובמסכתא, וד"ל.

ועל דרך שאמרו, "חייב אדם לבסומי בפוריא [להשתכר בפורים]", והיינו דאמרו: "אשר למד לא נאמר, כי אם אשר יצק מים, ללמדך, שגדולה שמושה של תורה יותר מלימודה". דמחמת השימוש, זכה לפי שנים, ולא כלל מחמת הלימוד, להיותם ב' הפכים בנושא אחד. שעל כן נקראים פי שנים, והאיסור הוא ההתר, שבמפתח הראוי לסגירה, ראוי לפתיחה.

וזה סוד משלוח מנות איש לרעהו עיין בפע"ח, להיות שאינו ניכר בין בעל ג"ר לבעל ו"ק, מפני ב' מנות ששולחים זה לזה, וזה שאמר בזוהר שיר השירים: "כי טובים דודיך מיין", דהיינו, שהידידות נמשכת מיינה של תורה ע"ש. להיותו דבוק בתכלית השלימות עם הקב"ה, אפילו במקום שאין חכמה וכו', שאין זה מחכמת התורה עצמה, אלא מיינה של תורה הנובע ויוצא מתוך ריבוי תורה.

וזה סוד "וזכרם לא יסוף מזרעם", דהיינו בחי' הזכריות להיות מביט "על רשעים ואינם". ואגלאי מילתא [ומתגלה העניין], שאין כאן אחורים כלל, "וימי הפורים האלה נ"זכר"ים ונעשים" כנ"ל. "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". הכל בזכר תליא מילתא [כל הענין תלוי בזכר], אפילו מגילוי של אסתר וד"ל.

קצרתי בדברים, להיות שהענינים האלה דברתי כמה פעמים באריכות, ואקוה לה' יתברך שירחיב גבולכם בכל המלואים השייכים לדברים הנ"ל, כי קרוב הדבר אליך עד מאד, ועד כמה תנסון את ה', ואם תאמינו בו ית', ודאי לא הרביתם פעמיכם לשוב לאחור.

ולמה האמין השי"ת את רשב"י, שלא ישוב לאחור, כש"א "אני לדודי" וכו' "כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא. בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה, ובג"כ השתא ועלי תשוקתו" וכו' [כל הימים שנקשרתי בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בו, בקדוש ברוך הוא, ומשום זה עתה, "ועלי תשוקתו"].

אלא שאדם יראה לעינים וה' ללבב, כי אין פיכם ולבכם שוים לעשותו, ותבלין לזה הוא התורה כנודע.

ובאמת הרבה תורה למדתי לכם. אמנם הכנסתם טיפות של דברים בטלים, אך כנגדם יצאו טיפות של תורה.

אני אין בכוחי להלחם עם החומריות שלכם, ובמקום זה, האיר עליכם אור תורתי המצויין אפילו בדורות שעברו.

אבל אתם לא עבדתם לעצמכם מול החומריות כלום, ואין לכם התפעלות מגדלות השי"ת, ומגדלות עבדיו, ומתורתו הקדושה, אשר אני עומד ומזהיר אתכם בזה, זה כמה; וזה הכותל המפסיק ביני וביניכם, זה זמן רב "ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא [אוי ליופי זה שבלה בעפר זה]".

ודעו שהעבודה הזאת מסוגלת ביותר, בטרם ביאתי אליכם, להיותה עבודת חוץ, והמנקה בגדיו לפני המלך, לא ישיג כבוד, ועל כן התקינו עצמיכם בעתו ובזמנו, כדי שתכנסו לטרקלין, כי אינני רואה חסרון אחר זולתו, ומי שאמר לעולמו די וכו'. והזמן קצר והמלאכה מרובה מאד במקום תורה, על כן מהרו וסעו מרפידים לאור באור החיים, ונתברך יחד בברכת הגאולה אשר גאלנו וגאל את אבותינו אכי"ר.

יהודה ליב"

מה ההתרשמות מבעל הסולם?

שאלה: ההתרשמות היא שהוא מאוד חד, אבל דווקא פה באגרת יוצא גם צד רך כזה, בהתחלה הוא יחסית מנומס כלפי מי שהוא כותב לו, ואחר כך נשמע שהוא צריך להצדיק את עצמו בגלל החידושים שלו.

כן.

תלמיד: בהתחלה הוא כותב "כל העומד להגלות כגלוי דמי". מה זה אומר שכל מה שעומד להתגלות נדמה שכבר התגלה?

כי מי שמוכן לזה, יכול להיות שלא ב-100%, אבל הוא כבר הוא נכנס למצב שעומד לגלות.

תלמיד: מתוך זה שהוא מוכן.

כן, העיקר זה איך האדם מכין את עצמו. שהוא מסכים לכל התנאים כדי לגלות, אבל עוד נדרש זמן לפעמים.

תלמיד: בהמשך הוא כותב "שאדם זוכה להרחבת הדעת על ידי אשה נאה, ודירה נאה, וכלים נאים". אם אני מבין נכון בעבודה שלנו, אישה נאה ודירה נאה, אלה סוג של כלים שאנחנו מגלים.

כן.

תלמיד: ואז הוא מוסיף על זה עוד כלים, לא ברור בשביל מה התוספת הזאת.

איך הוא מפרש?

תלמיד: הוא אומר שזה ששייך לפסוק בזוהר "ושמרו בני ישראל את השבת". לא הבנתי את זה, אולי מדובר בעוד כלים.

אנחנו עוד נפרש את זה.

שאלה: מה זה אומר שהאדם מסכים לכל התנאים כדי לגלות?

שהוא לא דוחה את מה שרואה שעומד לפניו, ומקבל את כל הדברים האלה כתנאים שעליהם הוא צריך לבנות את עצמו כדי להגיע להמטרה.

תלמיד: מה זאת אומרת לא דוחה ובונה את עצמו? מה העבודה של האדם?

הוא מבין שמה שנמצא לפניו מגיע לו מההשגחה.

תלמיד: ומה עליו לעשות?

להשתדל לראות את זה נכון, וכך לקבל את זה.

תלמיד: לקבל ומה?

ובעזרת זה הוא עולה למדרגה הבאה.

תלמיד: איך האדם לא טועה בעבודה הזו וסתם מתרשל או שזה עובר עליו סתם כך?

לא, הוא מאמין שמה שמתגלה לפניו, הכול בא מהבורא.

תלמיד: זאת אומרת, לקבל זה לקבוע שזה כך מלמעלה, זו הנקודה?

כן, ודאי.

תלמיד: ומה זה לקבל נכון?

לקבל כל דבר בכל מיני צורות שמתאימות לכך שניתן יהיה לגדול על ידי זה.

שאלה: בעל הסולם כותב "הגם שלבי מלא תקוות, אבל מנהגי להנות רק מההוה, שהיא היא הסגולה לקרוב העתידות הטובות.". למה הכוונה?

שנהנה ממה שהשיג, ממה שעשה, ולא ממה שעוד יש לפניו.

שאלה: מה ההבדל בין זיווג דהכאה לבין "זווגא דפיוסא [זווג של פיוס], הנקרא חיבוק נשיקין, ויסודות", בעולם התיקון ולפני עולם התיקון?

"זיווג דהכאה" זה זיווג מיוחד שכולל בתוכו משיכה ודחייה, ו"זיווג דפיוס", עוד נלמד, אבל זה לא זיווג שלם.

שאלה: בעל הסולם כותב "אשר למד לא נאמר, כי אם אשר יצק מים, ללמדך, שגדולה שמושה של תורה יותר מלימודה". מתי זה נקרא שימושה של תורה לעומת לימודה?

שמקבל את זה ב-למעלה מהדעת, זו הכוונה.

תלמיד: כשאנחנו עוסקים בעשירייה בכתבים מתוך סדנה, מתי זה נקרא שאנחנו משתמשים בתורה ומתי זה נקרא שאנחנו לומדים תורה?

"תורה" זה סך כול המאור שמגיע מהבורא אלינו, והשאלה היא איך אנחנו משתמשים בזה, כדי לעלות ולהיות מוכנים לשרת את הבורא או כדי לדעת או להנות וכן הלאה.

שאלה: לקראת הסוף בעל הסולם כותב כותב, "אני אין בכוחי להלחם עם החומריות שלכם, ובמקום זה, האיר עליכם אור תורתי המצויין אפילו בדורות שעברו.

אבל אתם לא עבדתם לעצמכם מול החומריות כלום, ואין לכם התפעלות מגדלות השי"ת, ומגדלות עבדיו, ומתורתו הקדושה, אשר אני עומד ומזהיר אתכם בזה,", והוא אומר שזה מה שמפריד ביניהם.

מה הטעות שלהם, איך לתלמידים של בעל הסולם נאמר, אתם לא עובדים מול החומריות כלום. אולי גם אנחנו עושים את זה, מה הטעות הזאת?

בטוח שכן.

תלמיד: מה זה לא לעבוד מול החומריות, איזו טעות זאת?

שבאות שאלות והפרעות מהחומריות ואנחנו איכשהו נכנעים.

תלמיד: הוא אומר "ואין לכם התפעלות מגדלות השי"ת, ומגדלות עבדיו, ומתורתו הקדושה,".

כן, כי אם היתה אז לא היינו כל כך נכנעים לכל אותן ההפרעות.

תלמיד: אז צריך אולי לעבוד יותר בעשיריות על גדלות הבורא, על גדלות עבדיו ועל גדלות תורתו?

גם בעשיריות זה ברור, אבל העניין הוא שאנחנו נכנעים.

תלמיד: איך לא להיכנע?

על ידי חיבור בינינו ותפילה לבורא.

תלמיד: להתפלל על הנקודה הזאת?

כן, אין חוץ מהנקודה הזאת שום דבר.

תלמיד: שלא לתת לחומריות להפסיק בינינו?

כן, לשלוט.

שאלה: אם הבנתי נכון בעל הסולם כותב לתלמיד ומסביר לו על הספר שהוא כותב ונותן לו רשות לפרסם את הספר כחפצו. אחרי זה הוא נותן לו את הנקודות העיקריות שצריך לעבוד בהן, האור חוזר, וה' בחינות, שהקודמים לא התעסקו בזה אלא התעסקו רק בעשר ספירות לפי הפירוש של ספר "היצירה". הוא ממשיך ומסביר לו איפה למדוד, איפה להתעמק, איפה להתחיל, עד שהוא כותב "אני חושב אחר הפסח לשוב ירושלימה ת"ו, ואני רוצה לראות אתכם מוכנים ומזומנים בהיכלא דמלכא [בהיכל המלך], כי בשמחת חג המצות, תצאו מכל אותם דמהדרי אפתחא [שמחפשים את הפתח] ברצוא ושוב...". כלומר, הוא פונה כאן לתלמידים, כאילו המכתב נכתב לרבים, ואחרי זה הוא ממשיך ומספר לו את כל העבודה עד גמר התיקון, שכבר בפורים נגמר כל העניין כשמרדכי בא לפני המלך, ובסופו של דבר הוא מאשים את כל התלמידים שלא מימשו את תורתו ופונה אליהם, ולסירוגין הוא גם פונה לאותו התלמיד ביניהם.

מה אתה רוצה להגיד בזה?

תלמיד: איך להתייחס לכך שהוא מתחיל את המכתב בפנייה לתלמיד, ובאמצע המכתב הוא פונה לתלמידים, ובסופו של דבר הוא מאשים את כל התלמידים שהם לא מימשו את מה שהוא דרש מהם, את כל התורה שנתן להם.

אז מה?

תלמיד: אז איך להתייחס, איך לקבל זאת, כצורה פרטית, כללית?

אנחנו לא מבינים את בעל הסולם, לא מבינים את אותם זמנים, יחסים, את המחשבות, הכוונות שלו ולכן מקבלים את זה, מכניסים לזיכרון, ושם איכשהו זה יוצר רושם. אתה חושב שאתה יכול להבין את המכתב הזה?

תלמיד: כתוב פה מההתחלה ועד גמר התיקון, צריך להתעמק בכל הנקודות שהוא נותן, זה מתייחס לאדם.

בסדר, תתאפק, תלמד מה שאתה יכול, תמשיך הלאה ותכוון שפעם תגיע.

שאלה: הוא אומר "שכל המצטער עם עצמו הציבור זוכה ורואה בנחמן, להיות אלו ואלו דברי אלוקים חיים." מה זה להיות מצטער בציבור, מה אנחנו צריכים לעשות?

הציבור סובל, גם אז וגם היום, בוודאי לא כמו שהיה, אבל בכל זאת. ומי שמצטער עם הציבור, מתחבר אליו וצועד איתו בשינויי הזמנים עד שזוכה יחד עמו לנחמה.

תלמיד: איך הכלי של הרגשת צער הציבור נותן לי את הדבקות בבורא, לראות אותו כדבר חי?

בכך שהבורא נותן לציבור. הציבור הוא גולם, הבורא נותן לו רגשות, שינויי זמנים, יחסים ואנחנו צריכים לראות בזה את הכוח העליון.

תלמיד: אם אני רואה את כל המערכת כשייכת לבורא, בכך שאני מבקש על צער הציבור, זה משייך אותי לדביקות בבורא?

כן, אתה צריך להצטער עם הציבור, לשמוח עמו וזה מה שצריך להדאיג אותך.

תלמיד: איך נחזק בעשירייה את השתתפותנו בצער הציבור? אנחנו רואים מה קורה בעם, במדינה, אנחנו ממש בדרך לאבדון. כעוסקים בחכמת הקבלה, איך נוכל לחזק את הקשר שלנו לבורא ולעזור לצער הציבור?

אנחנו צריכים להזדהות עם הציבור ולהבין את הצער שלו, כי הוא מרגיש רק את מה שהוא מרגיש ולמעלה מזה אין לו שום חשבונות ויחס לכוח העליון. אצלו זה מאוד מוגבל ואנחנו בנוסף נדרשים לגלות צער גם במה שהוא מצטער. להשתדל אולי גם להסביר במשהו, כי הציבור נמצא במבוכה גדולה מאוד ואנשים באמת יושבים בבתים, שומעים ורואים מה קורה דרך כלי התקשורת. זה מה שיש להם.

תלמיד: אני מרגיש בחוץ חוסר אמונה, מסתכלים על השעון המתקתק וחושבים מה יקרה עוד מעט.

בסדר, מה אתה מצפה מהאדם הרגיל?

תלמיד: אני מרגיש שחלק מהתיקון שלנו זה להעביר החוצה את האמונה שאנחנו מחזקים בינינו. איך לעשות זאת?

אנחנו צריכים להסביר להם באופן שיוכלו לקבל זאת, להסביר להם למה הכול מוביל אותנו, לחיבור. ככל שנבין יותר שהחיבור בעם הוא פתח לניצחון, כך נתקדם. מלבד לומר זאת, עלינו גם להסביר סביב זה, מה נקרא חיבור, למה צריך אותו בעם וכן הלאה.

תלמיד: האם הכנס הקרוב הולך להביא שינוי כלשהו לעם? האם אנחנו יכולים להביא משהו מיוחד החוצה?

צריך הסבר למה שקורה, למה זה קורה? בשביל מה? מה מתוך זה עלינו לבצע מיד? מה לעתיד? אנחנו צריכים לפתוח את עצמנו ולראות כמה העם מגיב לכך.

תלמיד: אתה אומר שאחרי הכנס תהיה לנו אפשרות לפתוח את עצמנו יותר החוצה, ואז יקבלו את הדרך המיוחדת שלנו, את ההסבר שלנו?

כן. אני חושב שהעם רוצה לקבל ואנחנו כן צריכים לרצות לתת, לגלות, להסביר.

שאלה: הוא כותב "שחידוש בקבלת הארי זה ה' בחינות לעומת עשר ספירות." יוצא שלא ידעו על ה' בחינות לפני זה? מהו החידוש שלא ידעו קודם?

ידעו קודם, אם תקרא דברי מקובלים מלפני הארי תראה איך כולם דיברו, אבל דיברו על עשר בגלל עשר האצבעות וכל מיני דברים מהטבע, לכן זה עשר. לא דיברו על מהות, מה זה כתר, מה זו חכמה, בינה, איך כל דבר מתגלגל ובסופו של דבר מזה נולדה המלכות, הנברא כבר. על זה לא מדובר אצלם.

תלמיד: בעל בסולם אומר שהוא הוסיף לכל זה אור חוזר, מהו אור חוזר?

זה העיקר. מסך ואור חוזר, דרכם משיגים את הבורא, עניין ההשגה תלוי רק בצמצום מסך ואור חוזר. במידת האור חוזר אדם משיג את הבורא.

תלמיד: זו התוספת של בעל הסולם בתלמוד עשר הספרות?

זה עיקר מה שהוא עשה. דיברו על כך קודם, אבל לא כמו בעל הסולם. לא פרשו את זה.

שאלה: הקשר עם איגרות בעל הסולם מורכב מאוד, מורגש שזו רמה בלתי ניתנת להשגה. אבל באותו הזמן, באיגרת הזו הוא מדבר על חשיבות האמונה מעל הדעת. איך ניתן להיאחז בה כאשר מרגישים לחלוטין מוצפים על ידי הכתוב?

תפסיק לבכות, תעשה מה שמקובלים אומרים ואז תראה.

שאלה: כתוב ש"אלא שאדם יראה לעינים וה' ללבב, כי אין פיכם ולבכם שווים לעשותו, ותבלין לזה הוא התורה כנודע." מה זה אומר שאדם רואה בעיניים, אבל הבורא רואה בליבו? מה אפשר לגלות בלב?

הכול. רצונות, כוונות, זה העיקר.

שאלה: איך אדם יכול לעשות את המסע מרפידים אל האור בלימוד הזה?

כמו שכתוב, צריכים להשתדל לבצע, להתקרב לחברים, דרך החברים לבורא ולהיות בתפילות ואז לצפות שזה יקרה.

שאלה: מה זה אומר אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים?

כך נקראים הכלים המתוקנים.

שאלה: בעל הסולם כותב שהוא נוהג ליהנות רק מההווה, שזה אמצעי להתקרב לעתיד הטוב. האם יש מקום ליהנות מהעתיד בכך שאתאר את עצמי במצב המתוקן?

לא, זה תמיד שקר, אתה לא יודע ולא יכול לתאר את העתיד. יחד עם זאת צריך להיות קשורים לעתיד ולשמוח.

שאלה: כתוב, "וכיון שכל עיקרו של עמלק הוא "לץ", ומחריב הכול בחומריות, בלי דעת, רק בליצנות בעלמא, על כן אי אפשר לבערו מן העולם, עם רוח הדעת, אלא אדרבה, בדבר שלמעלה מן הדעת, והיינו, על ידי יינה של תורה." מה זה לץ?

לץ הוא מי שעושה צחוק מכל דבר וכך מוריד ומבטל אותו אפילו אם הוא גבוה וקדוש. ודאי שזה אסור.

שאלה: הוא מציין את עניין זיווג דהכאה ועולם התיקון שעליו האר"י כותב פעם ראשונה, וגם זה לא היה נגלה. אלה דברים מאוד בסיסיים בעבודת ה', איך יכול להיות שזה לא נכתב?

בעל הסולם ייסד את הגישה שלו על צמצום, מסך ואור חוזר. באור חוזר אדם מגלה את מה שיש לפניו, אחרת הוא נמצא בחושך. אם הוא יכול לעשות צמצום ומסך על כל האור שמגיע, לא מגיע, אולי נמצא לפניו, אם הוא משתוקק להגיע למסך אז הוא מגלה את הצמצום, והמסך שיש לו וכבר יכול לעבוד מעל הצמצום, ואור חוזר אותו הוא יכול להלביש וכך לגלות, במידת ההלבשה על האור חוזר, מה הוא משיג בעולם העליון.

תלמיד: לפי מה שהוא כותב נראה שיש הבדל מאוד מהותי בין הנשמות, בין התקופות.

כן, ודאי.

תלמיד: מה הציפייה של הכוח העליון מהנשמות בימינו, עם עביות כל כך גדולה?

כל דור ודורשיו. זאת אומרת אנחנו צריכים להשתדל בכלים שלנו בכל זאת להגיע למטרת הבריאה, למטרת החיים וממש להיות בזה.

תלמיד: דווקא העביות הגדולה יכולה לאפשר לנו את זה, היא לטובתנו.

כן.

שאלה: הוא כותב פה על קליפת עמלק. "ישנה קליפה שפלה ובזויה, הנקראת קליפת עמלק "שחותך המילות וזורקן כלפי מעלה. כלומר, שהוא כל כך חומרי, עד שאי אפשר לפייס אותו אפילו בי"ג בריתות". בפסקה הבאה הוא מדבר על אלישע, ובסוף הוא מסביר ש"רק בהתחזקות אדר מלשון אדיר, התחזקות היוצאת מן הכלל נקראת אדר, התחזקות הזאת מגיעה לו לאדר רק על ידי ריבוי תורה". זאת אומרת רק ריבוי תורה בסופו של דבר מחליש את העמלק.

כן.

תלמיד: מה הכוונה ריבוי תורה, בינינו בעשירייה?

אתם לומדים שכל אותן הפעולות והאמצעים שעל ידי זה אתם מגדילים את האור העליון שמאיר עלינו, שיאיר עלינו יותר ויתקן אותנו ויכניע את הרצונות שלנו, כוונות שלנו, שנהיה כמו שצריך.

תלמיד: האם כדי להגיע לריבוי תורה אפשר למשל לעורר בינינו חסרונות, יכולה להיות פעולה נכונה שאנחנו קצת מחפשים דווקא במה לא מחוברים, במה לא מצליחים, ועל פני זה להגיע לתפילה? הוא אומר בהמשך על ריבוי תורה, "הגם שבמקום זה, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, אבל עמלק נחלש ונחרב ונעדר".

מה הכוונה, בלי חכמה ובלי תבונה?

אנחנו לא משיגים את זה בפועל, לא עובדים עם זה נגד היצר הרע, נגד עמלק, אבל בכל זאת זה עובד.

שאלה: הוא אומר שגם היין זה לץ, השכרות. אבל הוא כותב שזו כן התרופה לעמלק.

כן.

תלמיד: אתה יכול להסביר את זה?

לא. יש הרבה דברים כאן באיגרת שאני לא יכול להסביר.

תלמיד: מה זה יינה של תורה?

יינה של תורה, שמכנים את התורה "יין".

תלמיד: הוא אומר שיינה של תורה זה לא חכמה, אלא זה כמו סגולה. אין זה מחכמת התורה עצמה, אלא מיינה של תורה, הנובע ויוצא מתוך ריבוי התורה.

לא יודע, נגיע ונשיג ואז זה יהיה כהסבר.

שאלה: אני רואה שבעל הסולם כותב הרבה מאוד מכתבים, והוא גם מתייחס במכתבים שלו למכתבים שאין לנו. נראה שהוא שולח הרבה חידושי תורה לתלמידים שלו, כחומר שהם יעסקו בו בזמן שהוא לא נמצא איתם. למה הוא כותב להם חידושי תורה, מה התועלת שהוא מצפה שהם ישיגו מזה?

כל מכתב זה כמו גילוי. כך הוא כותב להם, מלמד אותם.

שאלה: אני מאוד נמשך להבין כל דבר שבעל הסולם מנסה לספר להם. גם אני רוצה להבין את זה. אני יודע שאם אני אקח איזה מכתב ואעסוק בו כמה ימים, אני אצליח להתקדם טיפה.

אני ארגיש יותר, אני אקח עוד חומרים אחרים שאני ראיתי שהוא כותב עליהם ואני אוכל להבין על מה הוא מדבר בחלק מהדברים ואני אוכל להתקדם. זה ייקח הרבה מאוד מאמץ. האם בכלל לעשות את זה, מה התועלת?

אני חושב שלא. אני חושב שאין בזה תועלת, חוץ מזה שאנחנו מכירים את המכתבים שלו בכללות ומקבלים מזה קצת התעוררות, בירור. כל היתר מתבהר מתוך העבודה בינינו.

תלמיד: מה בעל הסולם ציפה שהתלמידים שלו יעשו עם זה? זאת אומרת, אם הוא ציפה מהם כן להתעמק, מאתנו לא מצופה להתעמק. למה ההבדל הזה?

זה ההבדל בין התלמידים שלו לתלמידים שלנו. אני לא יודע בכמה אנחנו שונים מהתלמידים שלו, אבל צריכים, בכל זאת, לראות שיש כאן ירידה אמיתית.

תלמיד: אז לא להתעמק מעבר לקריאה אחת כזאת שאנחנו עושים ביחד כאן, למרות שאני מרגיש שיש פה המון דברים שעוד אפשר להוציא.

אתה יכול להתעמק כמה שאתה רוצה. אני לא חשוב שזה ייתן הרבה תוצאות.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן, ""שגדולה שמושה של תורה יותר מלימודה". דמחמת השימוש, זכה לפי שנים, ולא כלל מחמת הלימוד". תוכל להסביר למה הוא מתכוון? מה הוא אומר?

לא. אני לא יכול להסביר. אני גם לא שאלתי ולא קבלתי הסבר. רק אני חושב שכך זה מגיע לאדם שרוצה לשמש את הציבור, או את הקבוצה, או את רבו. וכך מגיע לו יותר.

תלמיד: בכל האגרת הזאת הוא מראה לנו, גם פה הוא ממשיך, על שני הפכים בנושא אחד. הוא מתחיל מהאור חוזר שכנראה מתלבש באור ישר, וזה גם כאילו, שני הפכים, או יחס התחתון לעליון והעליון לתחתון שצריכים להתחבר. מה אנחנו יכולים לקחת מזה לחיים שלנו, מהגישה הזאת של שני הפכים מתחברים לנושא אחד, שהכול זה אחד?

ככה. כי זה בורא ונברא, הטבע כולו טבע של נבראים. ואנחנו כולנו נמצאים באותו מצב.

תלמיד: יש לנו נטייה להגיב. אם קורה לי משהו רע אז אני רוצה לעשות משהו לשנות את זה, או אם אני רואה בעיה, אני רוצה ללכת לפתור. ובגישה הזאת של שני הפכים בנושא אחד, יש משהו מרגיע כזה. כאילו, אל תעשה כלום. טוב ורע מגיע מהבורא. צער ושלווה, גם כן. כאילו צריך להשלים עם הכול.

אני לא מבין מאיפה אתה לוקח את זה. אנחנו לומדים מכל חכמת הקבלה שצריך להיות צמצום, מסך, אור חוזר, הלבשת האור חוזר על אור ישר והשגה במה שמגיע אלינו באור חוזר. הכול מדובר בצורה אחרת. לא בלי צמצום, מסך ואור חוזר, צמצום, והתגברות והתקשרות לדברים שמתגלים לי אחרי הצמצום.

תלמיד: הוא גם כותב שהעבודה שלנו היא להחשיב פחות את החומריות. ככל שבן אדם סוגר את החשיבות של החומריות, כך אולי יש לו מקום שמשהו אחר ייכנס בו. הוא קורא לזה "עמלק". הוא ציין בכמה מקומות וגם לתלמידים. איך אנחנו יכולים לעשות תהליך כזה שהמציאות החומרית לא תהיה חשובה בעינינו?

תנסו לצמצם את החומריות ולהגדיל את הרוחניות.

שאלה: בעל הסולם מדבר פה על העניין של "אין בכוחי להלחם בחומריות שלכם", ולאחר מכן, "אבל אתם לא עבדתם לעצמכם מול החומריות כלום,". ונראה לי שעניין החומריות ילווה אותנו מיציאת מצרים ועד גמר תיקון. נראה לי שהטענה הזאת נכונה גם לגבינו היום. מה הכוונה שאנחנו לא עובדים מספיק בחומריות?

שאנחנו צריכים, בכל זאת, להתגבר על כל ההפרעות חומריות, גשמיות, שבאות עלינו במשך החיים ולהשתדל להתעלות מהם.

תלמיד: היום המציאות מאוד מבולבלת. האם זה נכון עבורי לא להסתכל על מה שהעיניים רואות?

אני לא מבין למה היא "מבולבלת"? המציאות בעצמה לא יכולה להיות מבולבלת.

תלמיד: אני רוצה להגיד שהיא קשה. כי לא על כל דבר מסכימים. יש פה חלוקה מאוד קשה.

אז תעזוב את זה. אתה לא צריך מהעולם הזה מה שהבהמה רוצה.

תלמיד: כלומר, כל העבודה צריכה להיות על החיבור בינינו וזה השורש והמקור לכול והיתר יסתדר?

כן. שם תגדל. כי אחרת תמיד יהיו לך אלפי טענות על העולם, על הכול.

שאלה: איך האדם יכול לאחוז בשלמות האבסולוטית של הבורא כדי שהאהבה שלו תהיה ערבה יותר מהיין, שמדובר עליו באגרת?

יין זה נקרא "יינו של תורה", שזה תמצית של התורה. וכך אנחנו מגיעים להרגשה הזאת, להבנה הזאת.

שאלה: בעל הסולם בסוף האגרת כותב ש"אין לו כוח להילחם עם חומריות של תלמידיו, כי הם לא עבדו מספיק מול החומריות ואין להם התפעלות מגדלות השי"ת, ומגדלות עבדיו, ומתורתו הקדושה, ... וזה הכותל המפסיק" בין בעל הסולם ותלמידיו.

אנחנו רואים שאפילו התלמידים של בעל הסולם היו עסוקים בחומריות יתר, במקום להקדיש את כל היגיעה לקדושה. אנחנו חיים בתקופה אחרת, ובכל זאת, איך להימנע מנפילה לתחתית ערכים גשמיים?

צריכים להשתדל לעלות לדרגות העליונות יותר בדרגות התורה. ואז נבין איך יותר טוב אפשר לבצע את זה. אבל זה על ידי חיבור בינינו, והתחברות לשיעורים, ולבעל הסולם ולבורא.

שאלה: קבלנו התרשמות מאוד גדולה מהחלק באגרת שמדבר על חידושי תורה של בעל הסולם. למה הכוונה "להוסיף בחידושי תורה", כמו שמדובר באגרת?

זה לא כל כך חשוב לנו עכשיו. גם הם לא מוסיפים.

(סוף השיעור)