שיעור בוקר 19.05.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 658

מאמר רכ"ה: "להגביה את עצמו"

קריין: מאמר "שמעתי" רכ"ה: "להגביה את עצמו", כתבי בעל הסולם, עמ' 658.

כל העבודה שלנו היא צריכה להיות איך לעלות מהרמה של דעת לאמונה למעלה מהדעת. וכל העבודה שלנו היא כל יום ויום, או כל לילה ולילה אפשר להגיד, ליפול לדעת, שזה נקרא אצלנו "לילה" ולעלות לרמה שנקראת אמונה למעלה מהדעת, שזה נקרא "יום" כי זה אור ה'. וכך אנחנו עושים.

על המעבר הזה, מהדעת לאמונה למעלה מהדעת, כתבו לנו כל המקובלים, בכל הזמנים הם כתבו רק על זה, איך אנחנו יכולים לעבור מדרגת אדם לדרגת הבורא או מדרגת בהמה לדרגת האדם, תלוי איך לכנות את שתי הרמות האלו, אבל בעצם אין יותר מזה. קשה לאדם לתאר לעצמו, הוא צריך להיות דווקא בתשומת לב כמה שיותר שאין יותר מהאגו שהבורא ברא, ושהוא נמצא בתוך האגו זה נקרא שנמצא בדעת, וחוץ מזה צריך לעלות בכוח, בבקשה, או יותר נכון, הכי בטוח בתפילה שלו, בבקשה שלו לבורא לעלות לדרגת אמונה למעלה מהדעת.

וכאן הוא צריך לספור עד כמה שהוא נמצא בתוך הדעת ועד כמה שנמצא למעלה מהדעת. עד כמה שהתדירות מהדעת ללמעלה מהדעת היא מתגברת, וכמו שאומר אחד המקובלים, גם הבעל שם טוב אמר, שתוך חמש דקות היו לו ארבע מאות כאלה חילופי מצבים, דעת, למעלה מהדעת, דעת, למעלה מהדעת. ושינויי המצבים האלו הם בסופו של דבר מייצבים לנו את תפיסת המציאות הרוחנית, כי "זה לעומת זה עשה א-לוהים", למטה מהדעת או בתוך הדעת ולמעלה מהדעת.

ומי שלא קיבל עדיין הרגשה מה זה למעלה מהדעת, שהבורא מנהל את כל העולם אפילו במידה קטנה כמו תינוק שנולד, כמה הוא מרגיש את ההורים שלו, במקצת, במשהו, בצורה בהמית גשמית דרך גופו, אפילו הוא לא מבין מי הם, מה הם, אלא ככה, מתרגל שמהם טוב לו, אז בהמה הזאת הקטנה כך היא מגלה את זה. כך אנחנו, בצורה הדרגתית מגלים את הלמעלה מהדעת, שהבורא הוא טוב ומיטיב וכך סידר לנו את כל הדרך שלנו, את כל ההיסטוריה שלנו, את כל מה שעברתי סידר לי וגם לעתיד כך, ש"על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי", כך אדם מייצב את עצמו כלפי הבורא.

והעיקר כל הזמן לחשוב, איך אני בכל מצב ומצב אתאר את עצמי שמהצב הזה בא מאין עוד מלבדו, שרק הוא מייצב לי את החיים, את המחשבות, הרצונות. ואפילו אותו היחס אליו שעכשיו אני כאילו משתדל בכל כוח לייצב, גם הוא מייצב אמנם שנראה לי שזה אני במאמץ שלי עושה. וכך אנחנו מעבדים נכון את כל המצבים בדעת שהבורא נותן לנו כדי לעלות כל פעם במאמץ, בתפילה למעלה מהדעת. ורק על זה אנחנו צריכים רק לדבר עם החברים, עם עשירייה ורק לזה לדאוג.

בנטייה הזאת אנחנו מתקנים את כל הבעיות, אין לנו פשע יותר גדול מאשר להישאר בתוך הדעת. הבורא מייצב את הדעת, הוא זורק אותנו, זה נקרא "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה"¹, הוא גם ממית, אבל עושה את זה כדי שאנחנו נעלה למעלה מהדעת.

אז אנחנו צריכים בהחלט להשתדל לעשות את זה בכל רגע ורגע. ולא חשוב שעדיין אנחנו לא מרגישים שהבורא מייצב את החיים שלנו, שזה כבר נקרא איזה גודל אמונה למעלה מהדעת, אפילו שלא מרגישים את זה כל כך אנחנו צריכים בכל זאת לתאר לעצמנו כמה שאפשר. דווקא המאמצים האלו הם מאוד יקרים לבורא, כמו שאנחנו מסתכלים על תינוק, על ילד קטן, תינוק שנולד, שהוא מחייך לנו כבר אנחנו שמחים הרבה יותר מילד הגדול שמחייך. כי ככה זה, היחס הוא יותר קרוב.

לכן אנחנו צריכים להבין את עצמנו כלפי הבורא, שבדיוק במצב של תינוק שנולד, שנותן אפילו תגובה קטנה מאוד אליו, מתייחס, מבקש, כבר בזה אנחנו עושים נחת רוח לבורא הרבה יותר גדולה מאי פעם שנעשה בעתיד. ככה זה ברוחניות, יש ערך הפוך אורות וכלים. עוד נדבר על זה.

קריין: ספר כתבי בעל הסולם, עמ' 658, חלק מאמרי "שמעתי", מאמר רכ"ה, להגביה את עצמו.

רכה. להגביה את עצמו

"אי אפשר להגביה את עצמו ממעל להעיגול שלו. לכן האדם מוכרח לינוק מתוך הסביבה שלו. ואין לו שום עצה, אלא דרך תורה ויגיעה רבה.

לכן, אם האדם בוחר לעצמו סביבה טובה, אזי הוא מרויח זמן ויגיעה, יען שהוא נמשך לפי הסביבה שלו."

אני קורא.

"אי אפשר להגביה את עצמו ממעל להעיגול שלו." ממעל לעשירייה שלו, כי בסך הכול האדם הוא לא אדם אלא עד כמה שמארגן את עצמו להיות בעיגול שלו ומייצב את העיגול שלו, מחזק את העיגול שלו והוא כנציג של העיגול שלו. "לכן האדם מוכרח לינוק מתוך הסביבה שלו." לקבל מהסביבה שלו את כל הכוחות, והוא מקבל את כל הכוחות בתנאי שהוא משתחווה כלפי העשירייה ומרגיש את עצמו שהוא הקטן מכולם, כמו יוסי בן קיסמא, "ואין לו שום עצה, אלא דרך תורה ויגיעה רבה." שכל הזמן מבקש מהבורא שיעזור לו להתכופף כלפי חברים ולקבל את הצורה שלהם, צורה של העשירייה על עצמו, ולקבל דרכם כוחות ולהיות כנציג שלהם.

מצד אחד להיות הפחוּת מהם, אחרת הוא לא יקבל כוחות, ומצד שני להיות הנציג שלהם, להיות יותר גדול מהם. ככה בשני הקצוות האלה כל האחד מעשירייה צריך לעבוד.

"לכן, אם האדם בוחר לעצמו סביבה טובה, אזי הוא מרויח זמן ויגיעה, יען שהוא נמשך לפי הסביבה שלו." שבעצם הוא מייצב, הוא בונה, זה הכול תלוי בו.

לכן כתוב, "לכן, אם האדם בוחר לעצמו סביבה טובה," מה זאת אומרת, בוחר? רץ בכל העולם לחפש איפה יש עשירייה יותר טובה? לא, אלא בוחר כל פעם, בונה כל רגע ורגע בעיניו, בכלים שלו, עשירייה הכי הכי גדולה. כמו אצל רבי בן קיסמא, דוגמה מאוד טובה, לדורות, שהם היו מאוד רגילים, אבל איך שהוא התייחס אליהם, הוא התייחס אליהם לפי השורש הרוחני שלהם ולכן תיאר אותם כבר בגמר התיקון ולכן יכול היה לקבל מהם כמו בגמר התיקון. וכך התקדם.

וכך יכול היה גם במשהו לקדם אותם, להעביר אותם, להעביר להם את מה שקיבל. ככה כל אחד מאיתנו. זה כל המאמר, שתי שורות, אבל באמת כולל הרבה.

שאלה: אני צריך כל יום מחדש לראות את החברים בגמר התיקון?

כל רגע. לא כל יום, כל רגע. אומרים כל יום, כאילו כך רוצים להגיד אבל באמת, הרבה פעמים ביום אני צריך לחזור למחשבה שלי על העשירייה ולעשות חיבור איתם. זאת אומרת שהם לא יודעים על זה, אני לא הולך לבלבל אותם, אלא כמה שמתקדמים יותר אז נעשים יותר ויותר פעילים בפנים, פנימיים כאלו, וכל אחד מהחברים מבין את מה שהשני עושה וגם עושה את זה.

שאלה: אני מבין מה זה לראות אותם שהם יותר גדולים ממני, אבל מה אני צריך לעשות כדי שהם יהיו בעיניי בגמר תיקון?

זה נקרא להיות יותר גדולים ממני, שהם שלמים. יש להם הכול, הם הגיעו למצב שהם ממש מתבטלים כל אחד כלפי השני וכלפי הבורא. רק אתה לא מרגיש את זה אולי, אבל הם כבר בעצם עשו את כל העבודה הרוחנית והגיעו למצב שהתבטלו לגמרי זה כלפי זה וכלפי הבורא ואין יותר מה לעשות. לכן אתה, כשאתה מתבטל כלפיהם, יוצא שעשית את הכול ואתה יכול לינוק, מהבורא דרכם כמו דרך ט' ראשונות לעצמך, למלכות, כוחות, ולהעמיד את עצמך דרכם כלפי הבורא כמלכות דרך צמצום, מסך וט' ראשונות.

שאלה: כשאני רואה את החברים כגדולים, כמחוברים בגמר התיקון, האם זה נותן להם הזדמנות באמת להתחבר ולהתעלות ברוחניות?

ודאי שאם אני רואה את החברים שלי גדולים, אני בזה מתייחס דרכם לבורא, נותן להם אפשרות גם לעלות, נותן להם דוגמה. לכן לא צריכים להיות בהסתרה כל הזמן אלא גם לתת דוגמה. לפעמים נותנים דוגמה חיובית, לפעמים נותנים דוגמה שלילית, העיקר לעורר אותם. אם אני מרגיש שעל ידי זה שאני אזלזל בהם, וזה עוד לא בינינו, זה יהיה אחר כך, כשאנחנו כבר נהיה בחיבור בינינו ובאהבה בינינו, אז נוכל להראות זלזול כביכול מלאכתי בינינו כדי לעורר את החברים, שיהיה להם מקום עבודה להתגבר על פני הדוגמה הלא טובה שלנו. נניח שהם יסתכלו עלי ואני נותן דוגמה לא טובה, ויצדיקו אותי, שיגידו, "לא, עיניים שלנו לא רואות נכון", זה צדיק גמור. כך על כל חבר וחבר.

שאלה: אמרת שאין פשע גדול יותר מלהימצא בדעת.

זה לא ככה, זאת לא עבירה. קודם כל זאת לא עבירה מפני שלא אני בונה את זה אלא הבורא. הבורא זורק אותנו לדרגת הדעת, ולא שאנחנו בעצמנו עושים את זה, זה נקרא "בראתי יצר רע". ומהרמה הזאת אנחנו כבר עולים למעלה, לאמונה למעלה מהדעת. אם לא תהיה לנו דעת, איך נבנה אמונה למעלה מהדעת? אי אפשר. אנחנו נבראים, אנחנו צריכים להיות [בנויים] משתי רמות, מרמה של דעת ורמה למעלה מהדעת. רמה של דעת זה הבורא נותן לנו, ולרמה למעלה מהדעת אנחנו משתדלים להגיע.

שאלה: יש את הדוגמה עם הבעל שם טוב, שהיו לו ארבע מאוד מצבים שונים בדקה. האם זה קורה כשאתה נמצא כל הזמן בתוך העשירייה ואז הוא כביכול זורק אותך כל הזמן?

צריכים לחשוב, להרגיש איך הבורא זורק אותך כל פעם מהרגשת עצמו, מהאמונה לתוך הדעת, ואיך משם אתה משתדל שוב לחזור לאין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, לאמונה. וכך להיות כל פעם, הבורא עושה לך הכבדה, מכביד לך את הדעת, זאת אומרת זורק אותך עוד יותר למטה ומזה אתה עולה עוד יותר למעלה, וזורק עוד יותר למטה ואתה עולה עוד יותר למעלה. והתדירות הזאת היא תלויה בך, כי מצד האור העליון הוא נמצא במנוחה מוחלטת, הוא כל הזמן מאיר עליך. ברגע שאתה תעלה לדרגה שלו, שאליה אתה צריך לעלות, אז מיד אתה נופל.

בסדר? אם כולם בסדר אז אנחנו צריכים לסכם שאנחנו נמצאים בזה במשך כל הזמן, 24 שעות ביממה.

שאלה: האם בבניית המצב של גדלות העשירייה בעיניי, אני צריך לבנות עשירייה שהיא הכי גדולה בעיניי? או בעיני החברים, כשאני מעלה בעיניהם את יתר החברים ובזה אני מגדיל את חשיבותם גם בעיניי?

זה וגם זה. אבל בכל זאת זו העבודה שלך, כן.

שאלה: יש לי חבר בקבוצה שיש לו קושי בתעסוקה, ובגלל זה הוא חושב להעביר את מגוריו לאזור אחר בסביבה אחרת. האם זה יכול לפגוע בחיבור בינינו, או שזה יכול להוסיף לחיבור? האם זה בגלל בעיה בחיבור בינינו?

אני לא חושב שזה יכול להפריע כל כך לחיבור, זה לאו דווקא שאנחנו צריכים להתחבר כשאנחנו מתאספים גופנית באיזה מתחם. אבל צריך לבדוק באמת האם יש בעיה בזה או לא. אני חושב שעכשיו אחרי התקפת ווירוס הקורונה, כשאנחנו נתחיל לחזור לחיים הרגילים שלנו, אלה כבר לא יהיו החיים הרגילים שהיו. אנחנו נרגיש עד כמה אנחנו נמצאים בהכרחיות לשנות את החיים שלנו, וכל העולם כך ירגיש.

ולכן אנחנו נצטרך לבנות יותר ויותר מערכות וירטואליות, יותר את הקשר הווירטואלי. וגם האמת היא שזה שייך יותר לזמן שלנו, לטבע שמשתנה, וכך סביב כדור הארץ כולנו נהיה מחוברים בסופו של דבר בקשרים הווירטואליים. לכן אנחנו צריכים לדאוג הרבה יותר לקשר וירטואלי, מצד אחד. מצד שני, אנחנו צריכים להבין שבכל זאת אנחנו חייבים את הבניין הזה שלנו כאן, לשמור עליו כי הוא המקור של כל הטכנולוגיה שלנו, הוא מקור של כל העבודות שלנו שאנחנו עושים, ואני מקווה שאנחנו נחזור לפעולה הרגילה.

יש עבודות כאלה שאני אפילו לא יכול לעשות אותן ללא קשר אישי, עם הרבה אנשים, כתבים, צלמים, אנשי ארכיון, מתרגמים. זאת אומרת שהמרכז הזה הוא חייב להישאר, אבל העשיריות יכולות להיות מחוברות בצורה וירטואלית. לכן אנחנו צריכים לבדוק רק האם באמת יש לאדם צורך בטוח, לעבור למקום אחר ששם יש לו פרנסה והוא חייב להיות שם, והוא יכול שלא להיות תחת השפעה רעה מהסביבה, ומשם הוא יהיה קשור אתנו, בצורה קבועה, באופן כמו שהוא נמצא לידינו. צריכים לבדוק את כל הדברים האלה. אנחנו צריכים לחשוב עליו ולשמור עליו.

שאלה: איך אדם יכול לעורר את החברים במשך היום ולתת להם דוגמה אם אין לו קשר פיזי או וירטואלי איתם?

אני לא מבין למה אתם לא יכולים להיות קשורים בצורה וירטואלית? אני מקבל מהעשירייה כל מיני קטעים במשך היום, כל מיני הודעות קטנות, ואני בעצמי נכנס וקורא כל מיני קטעים כאלה על עשירייה, וכל הזמן מחדש את המחשבה שלי על החיבור בינינו ולחיבור עם הבורא.

ולכן אין לי שום בעיה עם זה. אם אדם לא יבנה את הסביבה הזאת, גם וירטואלית, גם שיהיו לפניו פסוקים, שהוא צריך לעשות משהו בטוויטר, בפייסבוק, במשהו אחר, אפילו כשהוא עובד באיזו עבודה שהוא בכל זאת יכול למצוא שם כמה רגעים כדי שיקבל מכולם או שישלח, ורצוי פסוקים, מכל אחד לכל אחד וכן הלאה. וכך אנחנו מתקדמים.

הכול תלוי בכניסה ויציאה לעניינים שלנו, כי כתוב שמציון יצא לך הכול. הרצון המתוקן נקרא "ציון", "ציון" זה מהמילה "יציאה", כי מהיציאות אתה דווקא בונה את הרצון, "ארץ", "רצון", בונה את הרצון המתוקן. זה נקרא להיות ב"ארץ ציון", ברצון שנבנה על ידי יציאות, ארץ ציון, ירושלים, זאת אומרת יראה שלמה שזה המרכז של אותו הרצון ושם זה מקום הפגישה, דבקות בבורא. הכול ברוחניות ודאי, אבל כך זה נקרא.

(סוף השיעור)