שיעור בוקר 12.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ד',

הסתכלות פנימית, פרק ד', דף רס"ט. עמ' 269, אותיות ס"ו – ע"ח, הסתכלות פנימית, פרק ה', אותיות ע"ט – פ"ג

קריין: אנחנו קוראים בספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ד', "הסתכלות פנימית" דף רס"ט, עמוד 269 . אות ס"ו, טור א' למטה.

אות ס"ו

המין הב' הוא אור החוזר העולה מפה ולמעלה

ומלביש את ע"ס דאו"י

"המין הב' של הכלים, הוא אוה"ח העולה ממטה למעלה על ידי זווג דהכאה של אור העליון בהמסך המתוקן בכלי המלכות שהוא מכונה הסתכלות א'. וכמ"ש לעיל באות ס"א, אשר מהצמצום ואילך תלוי ומדוד מדת אור העליון אשר המדרגה מקבלת, במדת גדלו של או"ח, העולה בסבת הזווג דהכאה בהמסך, כי האו"הח הזה הוא המקשר והמלביש את ע"ס דאו"י כנודע."

זה פשוט.

שאלה: מה ההבדל בין אור חוזר העולה לאור חוזר היורד?

זה עולה וזה יורד. מה זה נקרא עולה?

תלמיד: אור חוזר שעולה זה מתוך ההכאה במסך וההתנגדות.

יופי, ועולה למעלה. זאת אומרת הוא כאילו מחזיר את עצמו לבעל הבית, לאור הישר. ואור חוזר היורד, זה אור חוזר שהוא חוזר כבר מטבור, זה בראש, מטבור לפה, ובדרך יש לו איזו חזרה. הולך חוזר, הולך חוזר, הולך חוזר, כמו בתפירה או שתי וערב, בצורה כזאת הוא עושה. אבל הסיבובים האלה מאוד חשובים, הם דווקא בונים את הכלים, את האותיות. אבל כאן מדובר על אור שמגיע מהמסך, בזיווג דהכאה ממסך שבפה דראש ומלביש את עשר הספירות דאור ישר.

קריין: אות ס"ז.

אות ס"ז

או"ח דראש אינו כלי ממש, אלא שורש לכלים.

"וצריך ושתזכור כל המתבאר כאן באו"פ בענין זה דהלבשת אוה"ח לע"ס של ראש, והעיקר, שאין זה נבחן להלבשה ממש בפועל, להיותו עולה ממטה למעלה, שפירושו, כמו התנגדות להתלבשות בעביות של הכלים, אמנם, עכ"ז, נמצא או"ח זה, מרחיב את כלי מלכות של ראש, לע"ס מינה ובה, והמה נעשו לכלי קבלה ממש בפועל. וכבר הארכנו בזה (באו"פ פרק א' אות ל') ע"ש."

שאלה: לא ברור למה אנחנו לא קוראים לעבודה שנעשית בראש בנית כלים.

זה שורש של הכלים, אל תגיד שזה לא שייך לכלים. זה שורש של הכלים, כי הוא דוחה, הוא שוקל, הוא מתקשר לאור ישר, הוא מחלק אותו לחלק שאמור לקבל אחר כך ולחלק שלא, ובונה את עצמו, לכן הוא נקרא "שורש לכלים". לא להוריד ממנו חשיבות.

תלמיד: דווקא על זה אני שואל, כי נשמע ששם נעשית בנית הכלים.

בנית הכלים היא רק בגוף. תיכף אנחנו נראה מה ההבדל בין ראש לגוף. אבל בראש לא יכול להיות כלי, כי זה רק מחשבה. עדיין זה לא פעולות בתוך הרצון, זה מה שמעניין. כאן זה דבר קצת עדין, פעולות שבראש הן שורשי כלים, מפני שאני עדיין לא עובד עם הרצונות שלי ממש. נניח שאנחנו מתכננים איך מחר נרביץ איזו סעודה יפה במסעדה מיוחדת, זה נקרא "ראש". יש לנו טעמים, אם אתה כבר מרגיש אותם, אז אתה מבין, זה שורשי כלים. זאת אומרת, מה יש לך? יש לך מהכלי שלך [איזה טעם], מתגלה משהו, אבל זה רק שורש, אין מילוי ואין כלום.

קריין: אות ס"ח.

אות ס"ח

המין הג' הוא או"ח המתהפך מפה ולמטה,

ומלביש ע"ס דגוף עד הטבור

"המין הג' של הכלים, הוא המובא לעיל (אות ס"ה), אשר או"ח של ראש, שהוא המין הב', הנ"ל, אע"פ שהוא עצמו אינו כלל בחינת הלבשה, מ"מ, הוא מתהפך ונעשה, לבחינת כלי קבלה בפועל. ומין הג' הזה, נקרא תמיד, בשם גוף הפרצוף, ומין הב' הנ"ל, נקרא תמיד, בשם ראש הפרצוף."

מישהו שם רצה לשאול על ההבדל בין הראש לגוף. זה הבדל גדול מאוד. שאחרי שעשיתי החלטה בראש בכל התכונות, בכל החשבונות, אבל בכוח, אני ממש מכניס את זה לתוך הגוף, מראש לגוף בפועל, ואז אני משתמש בכלים שלי. לא יכול להיות שיהיה בגוף משהו שלא קרה בראש, רק בראש זה במחשבה ובגוף זה במעשה. אבל ההתאמה חייבת להיות שלמה, זה רק עניין של בכוח ובפועל. אנחנו לא כל כך מרגישים את זה אולי, אבל תחשבו שגם בעולם הזה זה כך קיים.

תלמיד: איך יכול שבכלי קורה משהו שאחר כך גורם להזדככות כי הוא רואה שהוא לא יכול לקבל לגמרי?

אז מה? זה לא נקרא שהוא לא קיבל. הוא קיבל, הוא גילה את המצבים החדשים שבהם מתגלים כל מיני מצבים ותופעות חדשות, והוא לא מתחרט על זה שהוא קיבל על מנת להשפיע בגוף. ההזדככות היא לא מפני ש "אוי, אני טעיתי". אלא ההזדככות קורית מפני שהאור המקיף, דווקא מפני שהוא קיבל בתוך הכלי, האור מקיף מגלה לו שיש עוד מטרת הבריאה, ובצורה כזאת, אם הוא כך יעמוד, הוא לא ישיג אותה. זה מה שדברנו עכשיו על השיטה, הוא רואה ששיטתו ברגע זה נכשלה. אבל לא שמתחרט על הפעולה, אלא הוא רואה שאם הוא יעמוד באותו מצב זה לא טוב, זה נגד מטרת הבריאה. ומה בעד מטרת הבריאה? להסתלק מהמצב, לא להיות המפריע.

תלמיד: אז הראש לא מתכנן את מטרת הבריאה?

ודאי שהראש מתכנן את מטרת הבריאה, אבל זה מה שהוא מסוגל לעשות. בכל פעולה ופעולה, תראה בגוף הפעולה, שהוא עושה את זה ולמה הוא עושה את זה. הכול מכוון לעשות נחת רוח, הכול מכוון להגיע למטרה, לדבקות, לאיחוד. בכל פעולה ופעולה, קונקרטית לאותה פעולה אין לו ברירה. יכול להיות שהוא יעשה אלף סיבובים בדרך, אבל בכל סיבוב שהוא עושה יש לו מטרה ברורה, מטרת הבריאה ודבקות שצריך להשיג.

תלמיד: אפשר להגיד שהראש כולל בתוכו את הכישלון או את הייאוש?

חס ושלום, לא. בכל מצב ומצב הוא צודק. כשאני מקבל מראש לתוך הגוף נניח 20% קו דק מאוד, מה זה בכלל? מטרת הבריאה היא אין סוף, אתה מקבל אין סוף או לא? אם לא, לך מפה. "מה פתאום? אני חושב איך אני מקבל לפי מטרת הבריאה כמה שאני מסוגל". כמה? אפס פסיק אפס אפס אפס אחד אחוז, לא יודע כמה אפסים יש שם, זה קו דק מאוד, אבל אני מקבל את זה. צריכים ללמוד מזה, שבכל מצב ומצב כך אנחנו צריכים לחשוב על העבודה, ואני מתחשב במצב הזה כמו במצב הכי גדול שאפשר. ולכן העבודה היא שלמה בכל חלק וחלק, כי אני לוקח את כל הנסיבות, וכל התנאים ומבצע את הפעולה הכי טובה שאני מסוגל. כמו תינוק שמחייך לאימא, זהו די, לא צריך יותר.

קריין: אות ס"ט.

אות ס"ט

המין הד' הם הכלים שמטבור ולמטה

"המין הד' הוא, כלים שלמטה מהטבור, הנבחנים לע"ס דאו"ח שאין בהן אור ישר. כי ענין המין הג' הנ"ל נוהג רק עד הטבור ששם מקום ט"ס ראשונות של הגוף אבל מטבור ולמטה, שהוא מקום מלכות של הגוף, אינם נחשבים לכלי קבלה."

זאת אומרת, יש לנו עוד חלק מהרצון לקבל, שהוא לא מיועד בכלל, לא מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע, ואז הכלים האלה נשארים מה שנקרא "למטה מטבור של הפרצוף". אחר כך נראה במה אנחנו ממלאים אותם, כי בסופו של דבר הפרצוף חייב להיות מלא ב-100% עד שהוא הופך להיות לעיגול של אין סוף. עד שהקו יתארך לעיגול, זאת אומרת ללא גבולות.

קריין: אות ע'.

אות ע'

הדחיה וההתלבשות שגרם המסך בראש בבחינת כח,

נגלו בגוף בפועל, ההתלבשות מפה עד הטבור

והדחיה מטבור ולמטה

"והטעם הוא, כי הראש והגוף נבחנים כמו ערך ה"כח" אל ה"פועל", שכל מה שכלול בראש בבחינת כח, מתגלה בגוף בבחינת פועל. ולפיכך, אלו ב' הפעולות שהמסך גרם בעשר הספירות של ראש דהיינו: העיכוב על אור העליון שלא יתפשט לבחי"ד, שהיא מלכות. וההתלבשות שעשה בכח או"ח העולה, הנה הם שניהם לא היו בראש, אלא בבחינת "כח" כנ"ל, אמנם, מקום הגילוי של שתי הפעולות הללו, הן בגוף, אשר בחינת ההתלבשות בכח שהיה בהראש, נמצא מתגלה בפועל, למעלה מהטבור דגוף, ובחי' העיכוב לתוך המלכות, נמצא מתגלה בפועל למטה מהטבור של הגוף."

קריין: אות ע"א.

אות ע"א

מין הה' הוא כלים דהתפ"א המכונים אור העב

"המין הה' הם, כלים שנתרוקנו מאור העליון, המכונים אור עב. כי אחר שנתפשטו ע"ס דגוף מפה דא"ק עד הטבור, כנ"ל, באות ס"ח בבחינת מין הג', הנה אח"כ חזר האור העליון ונסתלק מתוכם ונשארו הכלים ריקנים מאור. ויש כאן הבחן גדול. כי בהתפשטות א' הנ"ל, אע"פ שנבחנים שם לכלי קבלה בפועל כנ"ל (באות ס"ח), עכ"ז אינם נחשבים עוד לכלים ממש. מטעם החשיבות הגדולה, שיש שם לכלים כמ"ש באו"פ כאן (פ"ו אות ה'). וע"כ אומר שם הרב שהכלים ואור שבתוכם הם מעורבים עי' שם. אמנם אחר שנסתלק האור מתוכם ניכר עביותם, ונעשה הפרש בין אור לכלי. וע"כ נקראים הכלים האלו בשם אור העב."

זאת אומרת, יש הבדל בין כלי שלא קיבל כלום, ובין כלי שמקבל, ובין כלי שהתרוקן. יש הבדל. הכול תלוי באור, או שהוא לפני הכלי או שבתוך הכלי או שיצא מתוך הכלי. בהתאם לזה הכלי מאוד משתנה. נשארים רשימות, אורות פנימיים, מקיפים, יש שינויים גדולים.

אות ע"ב

מין הו' הוא כלים שנתרוקנו מאורותיהם,

והרשימות שנשארו מחיות אותן

"המין הו' הם. כלים שנתרוקנו אחר ההסתלקות, ונשאר בהם רשימות מהאורות שנסתלקו, אשר הרשימות מחיות ומקימות הכלים שיהיו ראוים להשיג אורותיהם כבתחלה. וכן הם מאירים להפרצוף שלאחריהם. כמובא כאן בדברי הרב (פ"ב אות א', וע"ש באות ח' ובפרק ד' אות ב')."

זאת אומרת, היה אור בתוך הכלי, על ידי החלטת הפרצוף האור מסתלק, משאיר רשימות. אם האור מסתלק לא מתוך החלטת הפרצוף, אלא מתוך שהמסך נעלם, זה משהו אחר. זו תקלה בתוך הפרצוף בשבירת הכלים.

אבל גם בזה וגם בזה, אם היה אור בתוך הכלי ומסתלק מתוך הכלי, או שמסתלק על ידי החלטה, ביטוש פנים ומקיף, או שמסתלק על ידי השבירה, גילוי הרצון לקבל, איבוד המסך, בכל זאת הרשימות נשארות. יש הבדל ברשימות, אבל הרשימות נשארות.

ולכן, "מין הו' הוא כלים שנתרוקנו מאורותיהם, והרשימות שנשארו מחיות אותן". שבתוך הכלי, אפילו שאור הנפש נעלם, כי הכלי לא מחזיק יותר את האור, אבל הרשימות נשארות.

זה דבר מאוד מיוחד. לפעמים אני אומר שזה כמו שאנחנו שופכים חלב לכוס ואחר כך שופכים חלב מהכוס, בכל זאת נשאר משהו על דפנות הכלי. ויכולים להגיד אחרת, אפילו עוד יותר מזה, שהאור שמגיע לתוך הכלי, והכלי עושה זיווג דהכאה, והאור מהזיווג דהכאה הזה נכנס לתוך הפרצוף, הוא מסדר את הפרצוף. הפרצוף מקבל את התכונות שלו, הפרצוף מקבל את הצורה שלו. האור מנענע את הכלי. זאת אומרת, הוא ממש מפרמט אותו, נותן לו צורה. ואחר כך כשמסתלק, הכלי נשאר עם צורתו שקיבל מהאור. זה נקרא "רשימו". ועכשיו, כשהוא רוצה לחזור ולחדש אותה הוא כבר מחדש את הפעולות שלו מתוך הרשימו שהאור השאיר לו.

אות ע"ג

מין הז' הוא כלים שנתרוקנו ולא נשאר בהם רשימות

"המין הז' הם, כלים שנתרוקנו אחר ההסתלקות, ולא נשאר בהם רשימות מהאורות שנסתלקו והם בחינות האחרונות מכל פרצוף והתפשטות, כי בחינה אחרונה אינה מנחת רשימה. כמובא בדברי הרב (פ"ב אות ו'). וזה אמנם על דרך שנתבאר לעיל (באות מ"ג)."

מלכות לא מניחה רשימו כשאין שום דבר למטה ממנה, ולכן האור שנעלם ממנה נעלם, ולכן יש לנו הזדככות הפרצופים שהם כולם הולכים וקטנים.

אות ע"ד

מין הח' הוא כלים שהוכשרו לצורך פרצוף ב'

הבא אחריו

"המין הח' הם, בחינת הכלים שהוכנו והוכשרו בפרצוף לצורך פרצוף שני הבא אחריו. המובא בדברי הרב (בפ"ד אות ו'), ואפילו כלי הכתר שהרב אומר שם, שלא נעשה בפרצוף הא', אלא רק בפרצוף ב' עצמו, עכ"ז בחינת כלי דכתר מבחינת הזכר, הוכן מפרצוף הא', כמ"ש באור פנימי."

זה מה שאנחנו אומרים שאחרי גלגלתא יש לנו ד'/ג' רשימות שע"ב משתמש בהם. ולכן בגלגלתא יש רק ראש אחד ובע"ב יש שני ראשים, ראש דהתלבשות וראש דעביות. לכן הוא עושה שני זיווגים, זיווג דהתלבשות וזיווג דעביות, שבזיווג דעביות זה זיווג של המשכה.

שאלה: לא כל כך הבנתי מה זה רשימות שמחיות את הכלי. איזו מין חיות זאת? אין אור, יש רק רשימו. איזו חיות יש בכלי?

לא יודע. כשאתה רוצה לאכול משהו, אתה מרגיש שאתה רוצה משהו או רק לאכול?

תלמיד: אני רוצה משהו, חסר לי משהו בתור התחלה.

חסר משהו. מה חסר? זה לא חשוב.

תלמיד: כן. כמו תינוק, הוא לא יודע מה חסר לו, אבל חסר לו, אז הוא צועק. זאת אומרת, לא ברור מה חסר.

עדיין אין רשימות. ואצל אדם גדול? בדרך כלל, אפילו בתת ההכרה שהוא לא מרגיש כל כך, אין רצון שמתעורר ללא רשימו, ללא רושם, ללא צורה.

תלמיד: אבל למה זה חיות?

כי אתה יודע אז מה אתה רוצה. אתה מכוון לזה. בעולם שלנו קשה לנו להבין, אבל ברוחניות אם אתה ללא רשימו אתה גם לא מרגיש את האור שנמצא סביבך. אין לך שום קשר עמו. הרשימו שנשאר בך זה האור שנשאר, ואז על ידו אתה מחפש משהו ממה שמחוצה לך.

תלמיד: והרצון לחפש משהו, הוא כותב על זה שזה נותן, מאיר לפרצוף שאחריהם.

כן. הוא נותן כיוון למה להתפתח.

תלמיד: ואז אפשר להשפיע משהו?

אין לך מה להשפיע. חסר לך, זה רק רשימו. אבל אתה מקבל מסך מלמעלה ומממש אותו.

תלמיד: ואז כבר יש אור?

כן.

תלמיד: אבל הוא מתאר מצב שהרשימות עצמן בלי אור מאירות לפרצוף שלאחריהן.

כן, הן מאירות. נותנות דרך, כיוון. זה נקרא "הארה".

תלמיד: האם אפשר לעשות הקבלה בין המצב של האורח ובעל הבית, שככל שבעל הבית מפציר יותר באורח, האורח נעתר והוא טועם עוד ועוד לפי ההפצרות של בעל הבית, לבין המצב של הפצרות האור מקיף על הטבור, שבמקום לרצות יותר, הוא עושה את הפעולה ההפוכה, הוא מצטמצם?

נניח שכן, כי יש כאן כל כך הרבה פרטים. ומה עושה האורח אם הוא רואה שבעל הבית לוחץ עליו? הוא בורח.

תלמיד: עד שהוא מסכים לקבל הוא למעשה עושה כמה פעולות.

הוא לא יכול לקבל, כי להסכים לקבל זה נקרא "לשבור את כל תנאי המשחק". אז הוא כבר מקבל על מנת לקבל, הוא לא יכול להרשות את זה לעצמו. לעמוד כנגד פיתוי של בעל הבית, שבעל הבית אומר, "אתה מכבד אותי? תראה מה שאני עשיתי. תראה, יש לך כאן עוד 90% ממה שאני הכנתי ואתה בכלל לא טעמת. לפחות תריח, תראה מה זה". והוא בורח. הוא אומר "אני לא מסוגל".

אות ע"ה

מין כלים הנ"ל, הם כלים דזכרים שבפרצוף הב'

"והנה המין הח', הנ"ל, הם הכלים דזכרים לצורך הפרצוף השני, והם באים מרשימות, שהאורות הניחו בהכלים לאחר הסתלקותם, שמאור העב הכלול ברשימות ההן נעשו הכלים דזכרים, כמ"ש באו"פ (פרק ב' אות ג') וכמובא בדברי הרב בשער מטי ולא מטי פרק ג'. ע"ש.".

זה קצת קשה. אנחנו רק צריכים לקבל שכך זה. אפשר להסביר את זה בעצם, אבל בצורה מדויקת פנימית זה קשה.

אתמול טעמתי משהו ומזה נעשה לי כלי. יש לי עכשיו חיסרון כללי שקיבל גם את הצורה שהייתה לי מאתמול, ואז יש לי חיסרון מסוים מיוחד ולפי זה אני עובד. זה אור העב שבפרצוף.

אות ע"ו

מין הט' היא כלים שהוכנו בפרצוף לכלים דנקבות

לפרצוף הב'

לכלים דזכר יש רשימות מהאור שהיה, ומה לכלים של נקבה?

"המין הט', הם הכלים לנקבות שהוכנו בפרצוף הא', לצורך פרצוף הב'. והם נעשו מבחינת הניצוצין הנופלין לתוך הכלים הריקנים, אחר שנסתלק האור מהם הבאים מהארת הזווג, שבבחינה העליונה מהכלי הריקן, כמ"ש בדברי הרב (פרק ד' אות ג'). ומתוך שבפרצוף הב', נתחלפו שמה האורות, שבא אור החכמה בכלי של הכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה, ואור הז"א בכלי דבינה וכו', ע"כ היו צריכים שם לכלים, שיהיו שוים לבחינתם, ולפיכך הוכנו הניצוצין הללו, שהניצוצין שנפלו מקומת בינה לכלי הריקן דקומת חכמה, נעשו לכלי לאור הבינה, שבא בכלי דחכמה. והניצוצין שנפלו מקומת ז"א לכלי דקומת בינה, נעשה לכלי לאור הז"א הבא בכלי דבינה. וכו' עד"ז."

על ידי כלים דנקבות יש לנו עכשיו התכללות שכביכול האורות נמצאים לא בכלים שלהם, וזה נותן הבחנות, ואנחנו יכולים לעסוק בהשוואה בין מה שהיה, בין מה שיהיה, למה זה כך. זאת אומרת, כל הברורים. כל מה שאנחנו יכולים להגיד שיש לנו כוח אנליטי, הכול בא מתוך היכולת הזאת שהאורות נמצאים לא במקומם כביכול. זה דבר מאוד מאוד מיוחד.

אות ע"ז

המין הי' הוא, כלים חיצונים לאו"מ

"המין הי' הם הכלים החיצונים לאור מקיף. כי אין אור מקיף מקובל למדרגה, אלא אם כן שיקבל אותה, מהבחינה שלמעלה מהבחינה שכנגדה בראש, ולפיכך, הרי היא צריכה ג"כ לכלי מותאם לאור הזה, דהיינו שהכלי יהיה ג"כ מהבחינה שלמעלה מהבחינה שכנגדה בראש, ואם המדרגה היא מבחי"ד, הרי היא צריכה לכלי שיהיה מבחי"ג. ואם היא מבחינה ג', הרי היא צריכה לכלי שיהיה מבחי"ב. וכו' עד"ז. ועל כן הכלים דאו"מ, נקראו כלים חיצונים, כי בערך הכלים, נבחן תמיד, שכל הזך מחבירו הוא יותר חיצון מחבירו. כמ"ש באורך באו"פ פרק ה' אות ג', ע"ש."

ולמעלה מכולם זה אור אין סוף המקיף את הכול.

אות ע"ח

הכלים הנ"ל באים למדרגה בעת ההזדככות

"והנה הכלים החיצונים הללו הם מושגים למדרגה, רק בדרך עליה למדרגה שלמעלה ממנה, שזה נעשה בשעת עלית האורות אל המאציל. כמובא בדברי הרב כאן (פ"ו אות ט"ו), וע"ש באו"פ."

שאלה: יש שני סוגי כלים?

שניים? כמה הוא אמר לנו כאן?

תלמיד: יש כלים זכים וכלים עבים.

גם כן.

תלמיד: מה זה כלים של הראש? הם זכים בגלל ההתלבשות של האור שם?

לא בגלל זה. כלים של ראש אלה כלים שעדיין לא משתמשים בהם בפועל, רק בכוח. אני מתכנן את הדברים, אני חושב עליהם. זה נקרא "ראש". בעל הסולם נותן דוגמה של מי שרוצה לבנות בית, שיש את כל השרטוטים, כל הדברים האלה, עד שמגיע הפועל הראשון, עד שמביאים אבנים, כל מיני בלוקים ומתחילים. כל הדברים שקודמים לזה, שרטוטים, חשבונות, הכול הכנה, זה נקרא "ראש".

תלמיד: מה גרם לראש לפעול?

ארבע בחינות דאור ישר, ואחר כך צמצום א', ואחר כך החלטה שאני אקבל עכשיו לא את האין סוף כמו שהיה קודם, אלא כמה שאני מסוגל שיהיה בעל מנת להשפיע. ואז אותן ד' בחינות דאור ישר הופכות להיות לראש של הפרצוף הראשון.

תלמיד: אבל עביות של הכלי זה מה שמפעיל את הראש.

אין עדיין ראש, יש ד' בחינות, מגיעים למלכות של אין סוף. מלכות עושה צמצום ואחר כך מחליטה אני רוצה לקבל בעל מנת להשפיע, כדי שלא תהיה לי בושה אלא שיהיה לי כבוד. אני רוצה להשפיע לבורא בחזרה. ואז היא מתחילה לעשות חשבון בד' בחינות דאור ישר, הן הופכות להיות לראש של פרצוף גלגלתא.

שאלה: למה המסך בכלי דמלכות המתוקן קובע איזה פרצוף רוחני תלבש האנושות?

המסך לא קובע, הרשימות קובעות.

תלמיד: למה עביות מתקיימת ללא מסך ומסך לא מתקיים ללא עביות?

עביות ללא מסך זה האגו, זה רצון לקבל האגואיסטי. עביות שעליה שורה צמצום זה כבר קדוש. עביות שעליה שורה צמצום ומסך זו כבר העביות בפועל בעל מנת להשפיע.

תלמיד: למה המסך בכלי דמלכות מתוקן קובע איזה פרצוף רוחני תלבש האנושות?

המסך לא קובע. הרשימות שבמסך הן שקובעות את הפרצוף, את הצורה שלו, את הגודל שלו.

קריין: אנחנו בפרק ה', "ז' הבחנות במסך". אות ע"ט.

פרק ה'

ז' הבחנות במסך

אות ע"ט

"כבר דברנו לעיל מענין המסך (באות ס"ב וס"ג), ונתבאר שם, שענין המסך הוא בחינת הגבול, שנעשה לאחר הצמצום, לקבל האור רק בבחינת ט' ספירות הראשונות, ולעכב האור, שלא יתפשט לבחי"ד, דהיינו למלכות: בסו"ה עד פה תבא ולא תוסיף וכו'. והמסך הזה הוא תולדה המסובב מן הצמצום, דהיינו, מן הסתלקות האור. כי אחר שנסתלק האור מכל וכל לגמרי, דהיינו מכל ד' הבחינות אשר שם, אע"פ שהצמצום לא היה רק על בחי' ד' בלבדה, כנודע, ע"כ, נתחדש צורת רצון חדש, במלכות דא"ס, לחזור ולהמשיך האור על ידי כח הגבול, דהיינו רק מבחינה ד' ולמעלה, ולא מהבחינה הד' ולמטה. וגבול זה שנתחדש, נקרא מסך. ומתוך שעיקר הגבול הזה שורה רק על בחי"ד, שהיא המלכות ע"כ נבחן, שהמסך שורה ומתוקן בתוך כלי המלכות."

ומחלק אותה לשני חלקים. עם חלק אחד הוא עובד בפועל בלקבל על מנת להשפיע, נניח והחלק השני לא יכול לקבל אלא החלק הזה נשאר כבר בלהשפיע על מנת להשפיע. למה זה נקרא להשפיע על מנת להשפיע? כי בכל זאת הוא לא משתמש בעביות הזאת למרות שרוצה, הרצון לא מזדכך אלא הוא לא מקבל מפני שרוצה בדבקות.

קריין: אות פ'

אות פ'

הגבול והעביות שבמסך באים בו כאחד

"והנה ז' הבחנות עיקריות יש להבחין כאן במסך זה: הבחנה א' היא, אשר בחינת הגבול והעביות נכללים ובאים בו כאחד, בלי להפריש ביניהם כלל ועיקר. כי להיות הגבול שבו שורה, רק על עביות דבחי"ד בלבד, כנ"ל, נמצא שאינו מגביל ואינו מעכב התפשטות האור ממדרגה שאין בה שיעור עביות זאת, הרי שהעביות והגבול באים כאחד. ושניהם יחד נקראים בשם מסך. ואי אפשר כלל לדבר ולהבחין, בדבר המסך בפני עצמו, כלומר, בשעה שאינו כלול בעביות. כי אז, אינו במציאות כלל, שיהיה מה להבחין בו."

זאת אומרת אנחנו יכולים לדבר על המסך רק בתנאי שהוא נמצא בפרצוף, בעביות מסויימת, בתנאים מסויימים, ואז אנחנו אומרים "ישנו כאן מסך ואנחנו יכולים לעבוד עימו בעל מנת להשפיע". מה שאין כן, סתם מסך ללא עביות לא יכול להיות. עביות ללא מסך כן, זה קליפה.

שאלה: בעבודה מלמטה למעלה אנחנו מעוררים את הרשימות?

מלמטה למעלה אנחנו מממשים את הרשימות שנשארו בירידת הכלי ממעלה למטה.

תלמיד: בשיעורי תע"ס, הרבה פעמים אני שומע שאתה אומר "אני עושה צמצום, מסך". אנחנו לומדים מלמעלה למטה אבל כל העבודה שלנו היא מלמטה למעלה.

אחרי שבירת הכלים אנחנו בונים את הכלים שלנו על ידי המאור המחזיר למוטב ואז אנחנו מקבלים את כל האפשרויות לעבוד עם הכלים כמו שלומדים מלמעלה למטה. איך אני יכול לעלות לאיזה כלי, נניח בסולם המדרגות, אם אני לא מממש מה שנמצא באותה מדרגה. אני חייב לממש הכול.

תלמיד: זה לא פעולה אחורה. לא שאני עושה את הכול הפוך מלמטה למעלה?

לא, אני עולה למדרגה ומבצע שם כל מה שנמצא במדרגה. אבל כדי לעלות זו כבר עבודה מיוחדת.

שאלה: כתוב כאן שהעביות והגבול באים כאחד ושניהם יחד נקראים "מסך". מה זה גבול?

גבול, שעד כאן ולא יותר, אני קובע.

תלמיד: "גבול" זה לא ברור.

אני קובע שעד כאן ולא יותר. אני עוסק בחלק מהעביות בצורה שאני מקבל בעל מנת להשפיע, נניח ובחלק שאני משפיע על מנת להשפיע. כך אני מחלק את הרצון לקבל שלי לחלקים בהתאם ליכולת שלי להיות בהשתוות.

שאלה: הוא כותב שהמסך הוא תולדה מסובב מהצמצום. אפשר להגיד שהצמצום הוא תולדה של הבושה?

נניח.

תלמיד: ולפי עוצמת ההרגשה של הבושה כך הגודל של הצמצום והגודל של המסך.

כן, לך לאותה דוגמה של בעל הסולם כמו שהוא אמר עם בעל הבית.

שאלה: בושה זה בריאה של הנברא או בריאה של הבורא, מי ברא?

הבורא ברא את הבושה. איך יכול להיות שבנברא יש משהו שלא היה קודם ועכשיו זה נעשה, מאיפה?

תלמיד: יש בדיחה "האם הבורא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים אותה". למעשה הוא ברא משהו שהוא לא יכול להיכנס בו, כאילו איך יכול להיות שהאור לא יכול להיכנס לתוך הכלי, יש משהו שעוצר אותו?

אלה התנאים שכך הוא הציב, כי הוא רוצה שהנברא יתקיים. אם לא צמצום שהבורא צימצם את עצמו ונתן לנברא יכולת להתקיים, אז הנברא לא היה קיים.

תלמיד: הבורא יצר תנאים שהוא לא יכול להיכנס לתוך הכלי.

בטח, לתת לנברא יכולת להיות קיים, עצמאי, קובע, שהנברא יתבלבל, שיאשים את הבורא, שלא ירצה את הבורא, שכן ירצה. למה הוא מעמיד אותו בין שני כוחות אחד נגד השני? שיהיה באמצע ביניהם, הנברא בעל פעולה חופשית שנקרא שליש אמצעי דתפארת, קו האמצעי. בטח זה מה שהבורא עשה, לכן זה נקרא בורא, בריאה, בר, חוץ ממנו.

שאלה: למה האור הסתלק מכל הבחינות אם בחינה ד' היא זו שמרגישה את הבושה?

מספיק שבחינה ד' לא יכולה להחזיק, כל יתר הבחינות רק סובבות את בחינה ד'. ואין מקצת ברוחנית, בחינה ד', אם לא מחזיקה אז הכלי לא קיים. הרצון לקבל מחליט שיש בו צמצום, יש בו מסך, הכול בבחינה ד'. כל יתר הבחינות הן רק מביאות, בונות את בחינה ד', מחזיקות את בחינה ד'. והן תוצאות מבחינה ד' בחזרה כאור חוזר.

תלמיד: האם נכון לחשוב על הבחינות לפני זה כשלבים בדרך?

כן. ג' בחינות הם כמו דפנות הכלי ובחינה ד' היא כהכלי ממש, היא קובעת את הכלי.

קריין: אות פ"א.

אות פ"א

יש עביות בלי מסך, ואין מסך בלי עביות

"אמנם בכלי מלכות בפני עצמה יש להבחין בה הרבה, דהיינו בשעה שאינה מתוקנת במסך, וראשית כל יש לדעת, שהמלכות דעגולים, אינה מתוקנת במסך כלל, כי אין מסך, אלא בספירות דיושר. וכבר נתבאר זה בחלק ב'. ועוד יש הבחנות מרובות שיתבארו במקומן. ובשעה שאנו מדברים ממלכות לבד, הרי הפירוש שאנו מדברים רק מעביות לבד, בלי תיקון המסך. באופן, שמסך בלי עביות הוא מן הנמנע, אבל יש מציאות לעביות בלי המסך."

שאלה: באות פ' הוא כותב ששניהם יחד נקראים "מסך", הגבול והעביות ביחד. ופה אנחנו קוראים שאלה שני דברים שונים. יש עביות בלי מסך, אבל אין מסך בלי עביות?

עביות יכול להיות בלי מסך? ומסך יכול להשרות רק על העביות. איך אחרת זה יכול להיות? הוא צריך להתנגד, הוא צריך להתגבר. זאת תכונת המסך. לא נותן לאור להתפשט דרכו, רק עד המסך. והמסך נמצא בכל העביות. סתם אנחנו כך מציירים שזה קו גבול. הוא נמצא בכל העביות. ובודק ומבין ועושה סיכום מה שיקרה. כי אחר כך מה שמתפשט לנו מפה, נניח בכל עשר הספירות דתוך הפרצוף, הכול המסך מקבל ומסדר מתוך זה שיתלבש בראש על כל הספירות. הוא חי, המסך. המקובל חי בתוך המסך, בתוך הכוונה שלו בעל מנת להשפיע. זה קו האמצעי, אלה שני כוחות שמרכיבים אותו. המסך זה הכול, הוא כל הזמן עם המסך. כמו שאתה עם ההגה באוטו. זה העיקר.

קריין: אות פ"ב.

אות פ"ב

כח העיכוב שבמסך של ראש, הוא בכח, ולא בפועל

"הבחנה ב' היא, בחינת עיכוב ב"כח", שבתוך המסך: כי בדבר עיכובו של המסך על אור העליון יש "כח" ו"פועל", והיינו ההפרש בין ראש אל גוף. ואע"פ שאנו אומרים, שאור העליון מתפשט עד שפוגע במסך שבכלי מלכות, והמסך מחזיר האור לאחוריו, והאור המוחזר הזה, מלביש על ע"ס של ראש. הנה כל זה אינו אלא בבחינת כח ולא בפועל ממש. כמ"ש לעיל אות ט"ז. ולפיכך תדע שכל הגבול והעיכוב על האור, שיש במסך שבמלכות דראש, הוא רק בחינת עיכוב בכח ולא בפועל."

.

קריין: אות פ"ג.

אות פ"ג

כח העיכוב שבמסך בבחי' כח נקרא פה.

ושבבחינת פועל נקרא טבור

"הבחנה ג' היא בחינת עיכוב בפועל שיש במסך: כי אותה ההתלבשות ואותו העיכוב הנעשים בראש בבחינת "כח", כנ"ל, הנה המה באים ומתגלים בגוף בפועל, כי המלכות של ראש מתפשטת מינה ובה לע"ס ממעלה למטה, הנקראות בכללן בשם גוף, והמלכות של ע"ס ההן, נקראת בשם טבור, אשר שם מתגלה כל כח העיכוב על האור העליון שיש במסך של ראש, אשר אינו נותן לאור העליון להתלבש זולת מטבור ולמעלה, ומעכב אותו מלהתלבש מטבור ולמטה. ותדע אשר אלו ב' השמות: פה, טבור, סובבים על אלו ב' הבחנות האמורות, כי בחינת העיכוב בכח, של המסך, נקוב בשם פה. ובחינת העיכוב בפועל, שיש במסך, נקוב בשם טבור."

זה ברור. מסך שבראש, מלכות דראש, עם צמצום א', עם המסך, עושה חשבון ולכן זה נקרא "בכוח". מקבלת עד שמגיעה למימוש, נניח עד הטבור, שם נעצרת קבלת האור ולכן זה נקרא "בפועל". ואחר כך בעיבור, ביניקה יש לנו שם שינויים, אנחנו עוד נלמד, אבל בעצם זה מה שקורה, מסך שבכוח ומסך שבפועל. כך אנחנו צריכים גם לראות בעבודה הרוחנית שלנו, קודם החשבון ואחר כך הפעולה.

שאלה: מה זה "פרצוף"?

פרצוף זה צורת קבלת האור בעל מנת להשפיע. צורת ההשפעה לבורא. צורת הדימוי של הנברא לבורא. יש הרבה הגדרות לפרצוף, אפשר לקרוא ב"אור הבהיר", כתוב שם הרבה על זה.

תלמיד: פרצוף זה מערכת?

זו מערכת, עשר ספירות. ראש, תוך, סוף, נקרא "פרצוף". אין יותר מפרצוף. הרצון לקבל עם הצמצום, עם המסך, שיכול להידמות לפעולת הבורא דלהשפיע הוא נקרא "פרצוף". צורת ביטוי הנברא כלפי הבורא.

תלמיד: זה כבר נברא אבל עדיין לא נשמה?

גם נשמה זה פרצוף. אין יותר. יש רק רצון לקבל, ויש כל מיני צורות שלו. למה צורות? כי יש הגבלות על הרצון לקבל, עד כמה הוא מסוגל להידמות לעל מנת להשפיע. ולכן הרצון לקבל בצורות בעל מנת להשפיע למיניהן תמיד נקרא "פרצוף". וזה בכלל כל הפרצופים.

אני נמצא ברצון לקבל ומרגיש את עצמי מתוך הנקודה שבלב, ויש לי עוד תוספת שאני רוצה לבנות מהרצון לקבל שלי פרצוף, שזה מידת ההשפעה שלי לבורא. אז אני צריך לקבל מהבורא כוח, שיעזור לי לבנות מהרצון לקבל הגולמי שלי פרצוף, צורה מסודרת של השפעה למאציל שלי. ואז הצורה הזאת שאני בונה נקראת "נשמה". זה גם פרצוף, יש לו עיבור, יניקה, מוחין, כל מיני מצבים, אבל הוא נקרא "נשמה". למה? כמה שאנחנו יכולים להגיע עד גמר התיקון, לא כולל את גמר התיקון, זו בעצם דרגת הנשמה, נר"ן. ואחרי זה, חיה ויחידה, אני לא יודע אבל אומרים שזה גם קורה.

תלמיד: מה זה "בניית הפרצופים"? זה אומר כל פעם לבנות את הרצון לקבל מחדש?

מלמעלה למטה האור עובר דרך המערכת המסננת, שמסננת את האור להרבה מאוד אורות פרטיים למיניהם. המערכת הזאת נקראת "מערכת העולמות", מהמילה העלמה. האור שעובר דרך ההעלמות האלו, כך הוא עובר, אלה פילטרים כאלה. ובסוף הפעולות האלה, בסוף הדרגות של סולם העולמות יש לנו כלי, רצון לקבל שבור, שעם הרשימו המסוים הוא מתחיל להתעורר, להשתוות עם הסולם הזה, להידמות למדרגות הסולם ממטה למעלה.

הכלי הזה שרוצה להזדהות עם סולם העולמות, נקרא "נשמה". ואנחנו כולנו, נגיד כך, חלקים של אותה הנשמה, של אותו הכלי, כל הנבראים. "נברא" נקרא אותו רצון לקבל שמתחיל ממטה למעלה לעלות ולהזדהות עם מדרגות העולמות.

תלמיד: זה קצת מבלבל, כי למדנו שבהתחלה היו ד' בחינות דאור ישר, אחר כך היה צמצום, ואחר כך מסך.

זה הכול מדובר על העולמות, קודם כל מערכת, שבה אנחנו יכולים להתקיים. מערכת המעטת האורות.

תלמיד: במערכת המעטת האורות התחיל קודם כל להיות פרצוף, אחר כך עולם, אחר כך היה עולם א"ק. זה לא קודם עולם ובתוכו פרצופים? או קודם כל פרצופים?

חמישה פרצופים זה עולם. גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, עולם א"ק. גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, עולם אצילות. רק הם נקראים כבר בשמות אחרים אבל זה אותו הדבר. או כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, אפשר להגיד כך. כי כל עולם ועולם הוא דומה, העתקה לד' בחינות דאור ישר, וכתר שורשם.

תלמיד: זה לא משעמם שם? בעולם שלי יש לי כל כך הרבה דברים, ושם יש רק חמישה פרצופים?

בעולם שלנו אני לא יודע מה יש לעומת הדרגה הראשונה הרוחנית הקטנה ביותר. אי אפשר לדָמות. אנחנו חיים בתוך הרגש. אנחנו בעלי רגש, כי הרצון לקבל זה רצון שמרגיש, מרגיש או רע או טוב, או מלא או ריק. אז אנחנו מרגישים רק את זה בצורה הכי פרימיטיבית שיכולה להיות, טוב או רע וזהו.

והדרגה הרוחנית הראשונה, אני לא יודע איך להגיד, אבל העולם שלנו הוא בכלל נעלם מהחשיבות, כי כלפי הרגשת הנאצל, הוא לא יכול להתחשב בו יותר. אלא אם כן יש לו מטרה להנות לבורא, אז הוא יורד ומפעיל את העולם הזה ואת התלמידים וכל מיני סיבות כדי להשפיע לבורא. אבל אם לא להשפיע לבורא, בחיים הוא לא היה יורד ונוגע באיזו מדרגה פחות ממה שהשיג, אלא רק יותר למעלה. כי את זה אי אפשר להשוות.

היחס בין המדרגות בכל מקום, בכל עולם, זו מציאות חדשה, זו תפיסה חדשה. אתה כל פעם מגלה כלי אינטגראלי מאוד מאוד גדול, עשיר, שמתקשר מכל הצדדים זה אל זה, ואתה נמצא בזה. וזה נותן לך כזה מילוי, זה נקרא "צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה", מהשלמות הזאת שיש מהכלים השונים, באורות השונים, מהרצונות השונים ואיך הכול משלים זה את זה. דווקא מתוך ההשלמה מגיעה הרגשת השלמות, שהדברים הפוכים זה מזה, רחוקים זה מזה, ופתאום הם מתחברים ומשלימים ועל ידם מתקנים זה את זה, זה מביא להרגשת השלמות. זה נקרא "זיו השכינה". כל גילוי האור בתוך הכלי נקרא "שכינה", ומי שנמצא בזה ומגלה את זה הוא נקרא "צדיק", שמצדיק את הבורא על זה שעשה את זה, ברא את זה.

(סוף השיעור)