שיעור בוקר 10.11.22 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 400, מאמר "מהות הדת ומטרתה"

קריין: כותרת "מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע".

זה דבר חשוב מאוד, כי איך אנחנו יכולים לזהות מהו הרע, שמבדיל בינינו לבורא, כדי שכל כך נשנא את הרע עד שנסכים לשלם, לעשות הכול כדי להיפטר ממנו. כנראה שהרע הזה בכלל לא נראה לנו רע כשאנחנו מסתכלים עליו עכשיו. אומנם חכמת הקבלה מגדירה את האגו שלנו כרע, אבל מי מאיתנו חושב על האגו שלו כדבר רע ורוצה לברוח ממנו, להיפטר ממנו, להרוס אותו, לשרוף אותו, ממש לגרום לו להיאבד מהעולם.

לכן אנחנו צריכים מערכת מיוחדת, אמצעי מיוחד שנקרא "דת", וכנראה שדת לא מה שאנחנו חושבים או חשבנו, אלא מהות הדת היא לפתח בנו חוש הכרת הרע. יש בנו איזה רע שעלינו להכיר בו עד שלא נוכל לסבול אותו, ונרצה ולהבריח אותו מאיתנו או לברוח ממנו, אבל לא להיות עימו יחד.

מהות הדת הוא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

"וזהו דברי חז"ל: "וכי מה איכפת ליה, להקב"ה, למי ששוחט מהצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא ניתנו המצות, אלא לצרף בהן את הבריות. (ב"ר, פמ"ד פסקה א'). וענין צירוף הזה נתבאר היטב במאמר "מתן תורה", אות י"ב. וראה, מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר, מהותו של התפתחות הזה, המושג ע"י העסק בתורה ומצות. מהו?

ותדע, שהוא דבר הכרת הרע שבקרבו, אשר עסק המצות, מסוגל לזכך, להעוסק בהם, הזדככות דרגתי ואטי. אשר אמת המדה, של המדרגות שבהזדככות, הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבו.

כי כבר מוכן האדם, מצד טבעו, לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו. וזהו מדה שוה בכל בריה ובריה. אולם, כל ההבחן מבריה לחברתה, הוא רק בהכרה של הרע:

א. שבריה יותר מפותחה, מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע, וממילא שמבדלת ודוחית את הרע מתוכה, במדה יותר גדולה,

ב. ובלתי מפותחת, נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה, רק שיעור קטן של רע. וע"כ משארת בקרבה כל זוהמתה, כי לא תכירהו לזוהמא כלל.

וכדי שלא להלאות להמעיין, נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ב. אשר כללות כל הרע, אינו רק אהבה עצמית, הנקרא אגואיזם, להיותו הפכי הצורה מהבורא ית', שאין לו רצון לקבל לעצמו, ולא כלום, אלא רק להשפיע.

וכמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות ט', י"א, אשר:

א. ענין התענוג והעדון, כל עיקרה הוא, בשיעור השואת הצורה ליוצרה,

ב. וענין היסורין ואי סבלנות, כל עיקרה הוא, בשיעור שינוי הצורה מיוצרה.

ראה שם בעיון מספיק.

ולפיכך, מאוס לנו האגואיזם, וכואב אותנו בתכלית, להיותו הפכי הצורה מהיוצר ית'. אולם מיאוס הזה, אינה שוה בכל נפש, אלא מתחלק בינותינו לשיעורים.

כי האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עמה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיני כל, בכל אשר תמצא ידו.

והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור בהאגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש.

והיותר מפותח הימנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, להנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מדת הטוב הכללית.

וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי. דהיינו, מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצרכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מדת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושיות כולו."

שאלה: למה בעל הסולם כותב פה על משפחה וקרובים?

מהם מתחיל היחס של האדם לזולת. היחס מתחיל מהאנשים שלפי הטבע האדם צריך להרגיש אותם קרובים אליו.

תלמיד: הוא מדבר על העשירייה?

לא. הוא מדבר על האנשים הרגילים בינתיים.

שאלה: אנשים שהתעוררה בהם הנקודה שבלב באמת מרגישים את האגו לדבר מאוס. האם שאר העולם יצטרך גם לעבור את ההתפתחות הזאת?

כן. אבל יותר מהר, בקפיצה אחת. זה כמו שעד היום האנושות התפתחה במשך מיליוני שנה והיום תוך יום אחד יכולים להעביר את כל ההתפתחות למישהו חדש.

שאלה: בעל הסולם אומר שמהות הדת היא הכרת הרע באדם. עם זאת, בשיטות רוחניות מסוימות או בדתות כעיקרון בשביל להגיע לאהבת הזולת, האדם צריך לאהוב את עצמו תחילה.

אנחנו לא מדברים על שיטות אחרות ולא עוסקים בהשוואתיות בין חכמת הקבלה והפילוסופיות והדתות, כי השוואה כזו יכולה להביא אותנו לכל מיני כיוונים ששם לא נמצא לא התחלה ולא סוף. אנחנו מדברים רק על מה שבעל הסולם מסביר לנו כאן על הרגשת האדם, הרגשה פשוטה, בלי דתות ופילוסופיות וכל החכמות שמשתנות מיום ליום. אנחנו לא צריכים את כל זה, אנחנו לוקחים את טבע האדם ורוצים להבין מהו. האדם נולד והתפתח בצורה אגואיסטית ואחר כך יש לו הזדמנות להתפתח בצורה אלטרואיסטית, לפתח יחס לקרובים, ליותר רחוקים ויותר רחוקים, עד שהוא מגיע ליחס לאנושות כולה. זה כל מה שאנחנו רואים שנמצא לפנינו.

שאלה: אם הרגשת אהבה והשפעה כלפי קרובי משפחה מופיעה זה מרחיק אותנו מהקבלה?

לא. אנשים יכולים לאהוב את הקרובים, יותר או פחות, זה עדיין לא שייך לזה שהם מגלים שהם צריכים להתקרב לכולם. כי אהבה לקרובים היא עדיין ברמה הבהמית, כמו שילדים אוהבים את ההורים מפני שהם תלויים בהם וכן הלאה.

שאלה: בעל הסולם כותב שהחוק הוא שאדם לא יכול לסבול רע בקרבו, זאת אומרת שבכל המקרים הכי אכזריים שקרו באנושות, עדיין אדם הצדיק את עצמו כאילו זה משהו טוב למרות כל הרוע שקורה בעולם.

כן.

שאלה: בעל הסולם כותב פה, "ותדע, שהוא דבר הכרת הרע שבקרבו, אשר עסק המצות, מסוגל לזכך". מה זאת אומרת לזכך אותנו, מה זה הזיכוך הזה?

זיכוך זה נקרא התרחקות מהאגו.

תלמיד: אבל איך אני מרגיש את הזיכוך?

כדי להרגיש תתקרב לאחרים ואז תרגיש עד כמה אתה רע ואז תרצה להיפטר מהאגו שלך.

תלמיד: אבל ככל שאני מרגיש שאני מזדכך אני מרגיש שרע לי מאוד, לא טוב לי. איך אפשר להסביר את זה?

זה מפני שעוד מעט אתה תמות והאגו שלך נשאר איתך ולא עשית שום תיקון בעולם הזה, בחיים האלו ולכן רע לך.

תלמיד: למה אני מרגיש שככל שאני מתקדם כך רע לי יותר?

כי אתה רוצה להיפטר מהאגו שלך, אתה חושב שלהיפטר ממנו זה טוב, אבל איך להיפטר ממנו עדיין לא למדת. שמעת על זה הרבה אבל לא למדת, בפועל לא נפטרת ממנו.

שאלה: אחרי שמושגת איזושהי מידה של חיבור בעשירייה, איך אנחנו מרחיבים את החיבור למעגלים נוספים?

אנחנו צריכים להשתדל לבצע מה שכתוב בחכמת הקבלה. כל החכמה מסבירה איך אנחנו מתעלים למעלה מהרצון לקבל שלנו לרצון להשפיע, ואז אנחנו מתעלים מרע לטוב ומהעולם הזה לעולם הרוחני.

תלמיד: יש איזושהי פעולה בעשירייה שנקראת "להרחיב" את החיבור?

אנחנו מרחיבים את החיבור, זה מה שאנחנו צריכים.

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

"ותדע, אשר ב' כוחות משמשים, ודוחים אותנו לעלות ולטפס, על שלבות הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים, שהוא הנקודה התכליתית, של השואת צורתינו להיוצר ית'.

וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא:

שהאחד, דוחף אותנו "שלא מדעתינו". כלומר, בלי בחירתנו. וכח הזה הוא דוחף אותנו מלאחרינו. ונקרא ויז-א-טערגא [כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו]. והוא שגדרנו אותו, בשם "דרך יסורין" או "דרך ארץ".

וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיא של תורת המוסר, שנקראת "אתיקה", המיוסדת על הכרה נסיונית. דהיינו, מתוך הבקורת של התבונה המעשיית. שכל עיקרה של התורה ההוא, איננו יותר, רק סיכום של הנזקים, שנולדו לעינינו, ע"י גרעיני האגואיזם. והנה, הנסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה, דהיינו, שלא "מדעתינו" ובחירתנו. אולם המה בטוחים למטרתם, כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו. ובשיעור, שאנו מכירים את נזקיו, באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו. ואז מגיעים לשלבה יותר עליונה שבהסולם.

וכח השני, דוחף אותנו "מדעתינו". דהיינו, מכח בחירתינו בעצמנו. וכח הזה מושך אותנו מלפנינו. ונקרא ויז-א-פראנטא [כח המושך לאיזה דבר מלפניו]. והוא שגדרנו אותו בשם "דרך התורה והמצות". כי ע"י עסק המצוות, והעבודה, לעשות נ"ר ליוצרינו, נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה, אותו החוש של הכרת הרע. כמו שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות י"ג.

ואנו מרויחים בשנים:

א. שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים, שידחוף אותנו מאחרינו. שכל שיעור הדחיפה שבהם, נמדד רק במדת המכאובים והחורבנות, הנגרמים לנו ע"י מציאת הרע בקרבנו.

אולם, בדרך העבודה להשי"ת, מתפתח בנו אותה ההכרה, בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות. ואדרבה, מתוך הנועם והעידון, שאנו מרגישים, בעת העבדות הטהורה להשי"ת, לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיבי [יחסי], להכיר את שפלות הניצוצין הללו, של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכינו, לקבל את הטעם העדון הזה, של השפעה להשי"ת.

באופן, אשר החוש הדרגתי, של הכרת הרע, הולך ומתפתח בנו, מתוך העתות של עונג ושלוה רבה. דהיינו, ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י, מתוך הרגשתינו את הנועם והעידון, שמגיע לנו אז, מפאת השתוות הצורה ליוצרה.

ב. שאנו מרויחים זמן. כי הוא פועל "לדעתנו". ויש בידינו להרבות בעסק, ולמהר בזמן, כפי חפצנו אנו".

שאלה: האם הבורא קובע למי ובאיזה רגע לגלות את הרע שבו, או שזה תלוי במאמצים של האדם עצמו, בשורש נשמתו?

קודם כל זה תלוי באדם עצמו.

שאלה: יש הרבה מאוד אנשים בעם שלנו שמקיימים תורה ומצוות בצורה גשמית. למה עניין הצורך בקיום תורה ומצוות הפנימי כל כך נסתר? המצוות נכתבו על ידי מקובלים מתוך השגה רוחנית, אז למה הקיום של מצוות ברמה הגשמית לא מקרב את האדם לבורא?

זה לא שייך זה לזה. האדם מוכן לעשות כל מיני פעולות, כי הפעולות האלה מחזקות אותו שהוא יקבל שכר, זאת אומרת הוא מבצע את הפעולות האלה בכוונה על מנת לקבל, אבל לקיים פעולות בכוונה על מנת להשפיע לאנשים, לאנושות ולבורא, זה רצון שבכלל לא קיים אצלו.

ולכן אנחנו רואים שיש הרבה אנשים בכל העולם שמוכנים לעשות כל מיני פעולות, תפילות וכולי, בכל מיני דתות ואמונות, והם חושבים שעל ידי זה יהיה להם שכר טוב. ולעומת זאת יש מעט מאוד אנשים שמתעוררת בהם נקודה שבלב, והם רוצים לקיים את עצמם כדי להשפיע לזולת, ודרך הזולת לבורא.

שאלה: האגואיזם מתנגד לגילוי הרע. איך להסכים להיפטר מהאגו, איך להתרחק ממנו?

רק על ידי חיבור בתוך העשירייה. לבד האדם לא מסוגל לעשות זאת, הוא צריך להיות בין החברים, הוא צריך לקנא בהם, הוא צריך להיעזר בהם, הוא צריך לעזור להם, ואז מתוך הפעולות והחיבורים האלה, הוא יוכל להגיע למצב שבאמת יצטרך את כוח ההשפעה ויבקש מהבורא שייתן לו, ואז הבורא ייתן לו.

שאלה: האם כנס הנשים הקרוב יכול לעזור לעולם לעשות את הקפיצה המשמעותית שאנשים יגיעו להבנה שהאגו מזיק, האם יש קשר בין הדברים?

אנחנו רואים שנשים זה רוב העולם, וגם אצלנו בארגון, במערכת שלנו, נשים הן הרוב מבחינת הכמות, והייתי אומר גם מבחינת האיכות. אני שמח מאוד מזה, כי הן החלק הנאמן שעוזר לנו מסך כל חברי "בני ברוך". ולכן אני שמח מאוד שכך קורה, ובזה תלוי כל הקיום והעתיד שלנו.

(סוף השיעור)