שיעור בוקר 02.04.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 171 "פתיחה לחכמת הקבלה",

אותיות ל"ו – ל"ט

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמוד 171, "פתיחה לחכמת הקבלה", אות ל"ו.

אנחנו לומדים עכשיו על ירידת הפרצופים, ספירות, עולמות, מאין סוף ולמטה, אבל בעצם אנחנו לומדים כאן איך מתגלה רצון לקבל שהתהווה במלכות דאין סוף כהפוך מהבורא, בהרגשת הבושה. זאת אומרת בהרגשת ההופכיות שלו מהבורא, וההופכיות הזאת היא שדוחפת את הנברא, הרצון לקבל, לעשות פעולות השוואה וכך הוא עושה. לכן כל הפעולות שלו, למרות שהן כביכול פעולות הרחקה, מלמעלה למטה, שהנברא מרחיק את עצמו מהבורא, אבל הן פעולות גילוי הרצון לקבל, גילוי הרצון להשפיע מצד הנברא, אמנם כל הפעולות האלה הן עדיין ללא בחירה חופשית הן כולן כתוצאה מהאיזון בין כוחות הקבלה והשפעה. ועד כמה שהנברא רוצה לאזן את הכוחות הללו.

שעדיין הנברא הוא בדרגות דומם, צומח, חי, זאת אומרת שהן בלתי הכרתיות, שהטבע פשוט מחייב אותו כך לעשות וזהו. ההחלטה שהוא קיבל באין סוף היא עדיין ממשיכה, פועלת ומחייבת אותו. לאחר שנעשה צמצום וגילוי הרצון להגיע להשתוות הצורה בכמה שאפשר, הוא עושה את זה לפי החיסרון שמתגלה. כשהתגלה חיסרון מסוים והוא עושה פעולה בלקבל על מנת להשפיע בפרצוף הראשון, שזה גלגלתא, זאת אומרת כבר מתאים את הרצון לקבל שלו לרצון להשפיע של הבורא. שהרצון לקבל שלו הוא נמצא בהזדהות עם הרצון להשפיע של הבורא, כי הוא נעשה מכוסה בצמצום, מסך, אור חוזר, פעולת דחייה ופעולת זיווג למעלה מהרצון לקבל. זאת אומרת הנברא כאן הגיע להשתוות עם הבורא.

אבל עדיין ההשתוות הזאת היא סך הכול באור הנפש. מה הוא אור הנפש, הוא גדול, קטן? אנחנו מדברים ברוחניות לא על נפח הכלים, גודל הכלים נמדד לפי מידת ההזדהות, מידת ההשתוות. זאת אומרת אין קילוגרמים ואין מטרים ואין עוד איזה מידות שאנחנו מודדים כאן בעולם שלנו את הדברים, אלא הכול נמדד אך ורק לפי הזדהות עם הבורא. יותר קרוב יותר מזדהה, יותר גדול נקרא. ופחות, אז פחות.

לכן אחרי הפרצוף הראשון שהוא קיבל בעל מנת להשפיע והוא הבין מה זה נקרא לקבל על מנת להשפיע בתוך הפרצוף שלו של גלגלתא, באור הפנימי, שם יש הזדהות, דבקות בורא בנברא, הוא הרגיש בכמה הבחנות חדשות שיש בדבקות וכאן התגלה בהתאם לזה גם האור המקיף, היינו הבורא שמצפה שהנברא יקבל ממנו את הכול, כי עכשיו הוא מגלה את מטרת הבריאה ביתר עומק, ביתר רגישות, ועכשיו הוא מבין מה עומד לפניו, איך לקבל בעל מנת להשפיע את כל יחס הבורא אליו שיוכל ליהנות לבורא, לבעל הבית, באותו יחס המשפיע כמו שבעל הבית משפיע לו.

זאת אומרת זה לא עניין של הצלחות העומדות לפניו אלא עניין של היחס, התקשרות בקשר, רוח ברוח, לב בלב. וכאן לכן ישנו תהליך. הנברא מתחיל לראות שהוא לא יכול להגיע במצב הנוכחי לאותה המטרה, לאותה הצפייה של הבורא אליו, שהוא יקבל את כל האור, כל היחס של הבורא אליו ויענה על זה גם כן, שיהיו בזיווג שלם, שווה, בקומה שווה. וזה מה שהבורא מצפה ממנו, שהוא יהיה גדול, לא יהיה קטן כתינוק שהבורא ילטף אותו ויחזיק אותו בכוחות של הבורא, אלא שהבורא מצפה ממנו שהוא יגדל ויוכל ליהנות לו כגדול כמו הבורא, ממש יהיה שותף שלו לכל דבר. וגם הבורא רוצה שכמו שהבורא ברא אותו, שהוא הראשון, גם הנברא בפעולותיו, בהשתוות הצורה עם הבורא, יהיה הראשון, שההשתוות היא צריכה להיות איכותית.

לכן הנברא מתחיל לעשות, אחרי שהוא משיג את זה, הוא מתחיל לעשות כאן פעולות משלו. איך הוא יכול לראות את הפעולות שלו בצורה נכונה, ורואה שמה שהוא יכול לעשות כדי להבין מה קורה לו עם הבורא, איזה צורת הקשר צריכה להיות ביניהם, אז הוא מתחיל לסלק את הקבלה הקודמת כי היא בשבילו עכשיו לא רצויה, לא ראויה. הוא לא רוצה ביחס הזה שהגיע עם הבורא בגלגלתא, זה בשבילו לא מספיק, זה רק מראה לו עד כמה שהוא לא מגיע למטרה.

מתגלים לו, מתגלים לו ממש כאן, כלים חדשים, חסרונות, רצונות, כוונות שהוא יצטרך אותם לממש. זה נקרא "אותיות", טנת"א, אותיות העבודה. שעכשיו ברור לו יותר, אותיות עם הכלים, נולדים כלים חדשים מקבלת האור על מנת להשפיע הקודם, בתוך גלגלתא, בזה נולדים כלים חדשים ליחס החדש. הוא מבין את הבורא מחדש, את עצמו מחדש, את התהליך מחדש, את המטרה מחדש, הכול מחדש. כי דווקא על ידי ביטוש פנים ומקיף כשזה מתבהר בתוך הנברא בד' דרגות העביות שלו בעליית המסך ממטה למעלה, מטבור לפה, הוא מתחיל להשיג מה צריך להיות עכשיו היחס שלו, זיווג עם הבורא, איחוד עם הבורא ועל זה הוא בונה עכשיו את הפרצוף ע"ב.

מסך דטבור דגלגלתא כשהוא מגיע לפה דראש דגלגלתא, הוא מגיע עם רשימות חדשות, איכותיות בהרבה מקודם, עם העביות הרבה מקודם, כי הרגיש את עצמו עד כמה שהוא רחוק מלהשפיע למאציל, וכאן מתחיל חשבון חדש שנקרא ע"ב. ודאי שאי אפשר להגיע לזה ישירות ללא גלגלתא אלא כמו שאנחנו לומדים שהתפשטות האור והסתלקותו בונה את הכלי ראוי, רצוי לתפקידו.

שאלה: פרצוף ע"ב הוא יותר עבה או יותר דבוק בבורא?

עבה לפי העביות שלו שמתגלה, ולכן על ידי מסך ואור חוזר דבוק יותר בבורא.

תלמיד: למרות שאנחנו אומרים שעביות אחת מהמסך הזדככה.

בלי עביות אתה לא יכול להיות דבוק. תינוק דבוק לאימא, אפילו הוא נמצא בתוך האימא, אבל זה נקרא "דבקות"? או אם זה אדם גדול ובכל העביות שלו הוא דבוק לאימא כמו עובר, "כמו".

תלמיד: אז למה אנחנו אומרים שמדרגה אחת של עביות מזדככת במסך בין גלגלתא לע"ב?

זו העביות שהוא מרגיש שמבדילה אותו מהבורא, שהיא הופכת להיות אחר כך לזכות. והעביות הזאת שהוא משתמש בה, הע"ב יותר עבה מגלגלתא, במה הוא משתמש בעביות היותר גדולה שלו? בזה שהוא מעביר לגלגלתא הכרחיות לעבוד עם האין סוף, ולכן גלגלתא מושך מאין סוף את אור הרוח במקום אור הנפש.

שאלה: למה יש כאן הזדככות של המסך? ומה מחייב את המערכת להמשיך ולהתפתח אחרי הגלגלתא?

גלגלתא שקיבלה חלק מהאור העליון על מנת להשפיע, שבזה הנברא מבטא את היחס שלו לבורא, להחזיר לבורא כמו שהבורא רוצה לתת לו, בזה שהוא מחזיר לבורא ומגיע איתו לאיזו מין התקשרות, הוא עכשיו מתחיל להבין מה הבורא רוצה. בכמה הוא רוצה למלא אותו, להנות לו, ובכמה הוא לא מסוגל להחזיר לבורא ולהנות לו. לכן, העביות שהתגלתה בע"ב היא עביות יותר גדולה. אבל לא שהוא עבה, זו עביות שבאה מתוך הזדככות, שהוא נעשה יותר עדין. קודם קיבלתי עשרה קילו, נתתי חמישה קילו, הכול בסדר. עכשיו אני פתאום מרגיש שזה עניין של רגשות, "אני לו, והוא לי", זה לא עניין של הצלחת, זה עניין של היחס. ואז היחסים הופכים להיות יותר רוחניים.

איפה זה מתגלה? זה לא מתגלה בפעולת הע"ב, זה מתגלה בגלגלתא. באותו המקום שבו קודם עשיתי עבודה גסה, עכשיו אני בעבודה הגסה הזאת מגלה יחס יותר עדין. לכן, אותו התענוג שקיבלתי מהשפעה שזה אור הנפש, עכשיו הוא מתגלה כאור הרוח, כי יש בינינו תנועה, רוח במקום נפש שזו דממה. זאת אומרת נעשו איזה שינויים, תנועות פנימיות בי כלפי המאציל. אני כבר יודע איך אני יכול לשנות את עצמי ובהתאם לזה אני משנה את היחסים שלי עימו. עד כמה הוא משתנה בהתאם לכמה שאני משתנה, ואם אני לא אשתנה, הוא לא ישתנה. זאת אומרת נעשתה כבר השגה באור הרוח שתלוי בתנועה שלי מה שיהיה.

מה שאני ממליץ, צריכים לחשוב יותר. אתם לא יכולים מהשמיעה לקבל את הידע. כאן צריכים לפתח יותר ויותר את ההתפעלויות, התרגשויות, להיות בבלבולים, להיות בבירורים. אי אפשר אחרת. תנסו. זה דורש הרבה יגיעה ולרכך את הלב. ועד כמה שאתם מסורים לקבוצה, לכל מה שאנחנו צריכים לעשות, לחובתכם בקבוצה, לפי זה תשיגו. זה ממש דבר קרוב מאוד, הוא ממש נמצא, כמו שאתם סוגרים עיניים ופתאום פותחים עיניים, ממש רגע זה מה שמבדיל.

קריין: אות ל"ו. עמ' 171 טור א', אות ל"ו.

אות ל"ו

"ואחר שפרצוף ע"ב דא"ק יצא ונשלם בראש וגוף, חזר גם עליו ענין הביטוש דאו"מ באו"פ ע"ד שנתבאר לעיל בפרצוף הא' דא"ק, והמסך דגוף שלו נזדכך ג"כ מכל עביות דגוף עד שהשוה צורתו לבחינת מסך דראש שלו, ונמצא אז שנכלל בזווג שבפה דראש שלו, ונעשה עליו זווג דהכאה מחדש שהוציא קומה חדשה של ע"ס בשיעור קומת בינה הנק' ס"ג דא"ק, והוא נחשב לבן ותולדה של פרצוף הע"ב דא"ק, כי יצא מהזווג דפה דראש שלו. ועד"ז יצאו ג"כ הפרצופין שמס"ג דא"ק ולמטה".

כל שינוי ושינוי שיש בתוך הכלי חייב להיות לפי הסדר של ה-ו-י-ה. לכן, הפרצוף השני צריך להיות חכמה, והפרצוף השלישי חייב להיות בינה. בקיצור, לפי י-ה-ו-ה חייבת להיות התפשטות. לא יכול להיות שינוי אם לא לפי התבנית הזאת שנקבעה באור אין סוף, בעולם אין סוף, לא יכול להיות שינוי אחר. אלו התבניות ההכרחיות. בתוכן, נברא שרוצה להוסיף משהו, בבקשה שיוסיף.

"אני ה-ו-י-ה לא שיניתי", למה? כי לא משתנה כלום חוץ מיחס הנברא למה שקורה. אותה הה-ו-י-ה שיש לנו באין סוף רק היא קיימת. כל היתר חוץ ממנה, צמצום, מסך, אור חוזר, זיווגי דהכאה, פרצופים, עולמות, שבירות, אדם הראשון, אנחנו, הכול קורה בתוך אותה ה-ו-י-ה רק כדי לברר מה שיש בה. שכלפי הנברא זה נסתר, ולאט לאט מתגלה. איפה? באותה ה-ו-י-ה. לכן, לא יכולים להיות בירורים, אלא רק באותה ה-ו-י-ה בלבד. "אני ה-ו-י-ה לא שיניתי.", או מלמעלה למטה, או ממטה למעלה, או בכל מיני פעולות פרטיות, היינו בבחינות שורש, א', ב', ג', ד' בה-ו-י-ות הפרטיות שבהן. זאת אומרת, אם מתבררת איזו פעולה באחת מארבע אותיות י-ה-ו-ה, אז גם שמה הה‑ו‑יות שלו י-ה-ו-ה פרטיות, אבל בכל זאת הכול במידת הה-ו-י-ה. לא יכולה להיות תיבה פחות מה‑ו-י-ה. אחרת לא יהיה מי שנותן ולא יהיה מי שמקבל. ובירורים הם תמיד בין הנותן והמקבל, מקבל ונותן. או ישר או הפוך.

שאלה: האם ביציאת כל פרצוף הרצון לקבל צובר הבחנות בכמה הוא יכול יותר להשפיע או בכמה יכול פחות להשפיע?

להשפיע זה תמיד יותר. איך יכול להיות? איפה ראית פעולה שהנברא רוצה להשפיע פחות אחרי גילוי הבושה במלכות דאין סוף? הכול הרי קובעת מלכות דאין סוף, היא קובעת הכול. כל פעולה ופעולה, אפילו שאחר כך יוצא אדם הראשון והוא רוצה או לא רוצה כך וכך, אלה פעולות של מלכות דאין סוף בלבד. אם לא אמרתי זאת אז טוב לדייק. אין מישהו אחר פועל רק מלכות דאין סוף. אתה יכול להגיד, "לא מלכות אלא שורש, בחינת שורש", זה נכון. אבל אחרי שהנברא מקבל מילוי ובושה ועושה צמצום ומחליט, אז אין אחרת אלא רק ממנו יוצאות כל הפעולות.

תלמיד: ביציאת כל פרצוף מלכות דאין סוף מבחינה שהיא יכולה יותר להשפיע, כל פרצוף זה עוד יותר להשפיע, לא פחות להשפיע.

כן.

תלמיד: איך זה יוצא לפי החשבון הזה שככל שהפרצופים משתלשלים מלמעלה למטה יש יותר הסתרה? בעצם בסופו של דבר הפרצוף האחרון שיוצא או העולם האחרון שיוצא שם זה מינימום יכולת להשפיע לכאורה.

אבל האיכות שלו. אדם שחי בפפואה באוקיאניה יידע על חכמת הקבלה ויעשה איזו פעולת השפעה הקטנה ביותר, אתה מבין שלפני זה כל העולם כבר יהיה בדרגות השפעה גדולות. זו המלכות דאין סוף במידתה האחרונה מתגלה בצורה כזאת.

זה ערך הפוך אורות וכלים, שדווקא הכלים הנמוכים ביותר, כמו שכתוב "תזהרו מבני עניים כי מהם תצא תורה", שדווקא התורה מתגלה מכאלו הקטנים והריקניים שהם דווקא מעוררים את האורות הגדולים בכלים גדולים. ערך הפוך בכל המבנה מה שלמטה ומה שלמעלה, ככה זה קורה.

אות ל"ז

"והנה נתבאר יציאת הפרצופין זה למטה מזה הנעשה מכח הביטוש דאו"מ באו"פ המזכך המסך דגוף עד שמחזירו לבחי' מסך דפה דראש, ואז נכלל בזווג דהכאה הנוהג בפה דראש, ומוציא ע"י זווגו קומה חדשה של ע"ס, שקומה חדשה זו נבחן לבן אל פרצוף הקודם. ובדרך הזה יצא הע"ב מפרצוף הכתר, והס"ג מפרצוף ע"ב והמ"ה מפרצוף ס"ג, וכן יתר המדרגות בנקודים ואבי"ע. אלא עוד צריכים להבין. למה יצאו הע"ס דע"ב רק על בחי"ג ולא על בחי"ד. וכן הס"ג רק על בחי"ב וכו', דהיינו שכל תחתון נמוך במדרגה אחת כלפי עליונו, ולמה לא יצאו כולם זה מזה בקומה שוה".

או יותר מזה. עד כמה שהוא מגלה שהוא רחוק מהמאציל, מה שהוא עשה, חשב שעושה השפעה גדולה, פתאום מתגלה שלעומת יחס המאציל אליו זו השפעה קטנה. כי כל פעם כשהוא נכנס עם המאציל בקשר חליפין יוצא שהוא מרגיש יותר מה הבורא רוצה להשפיע לו. ואז יוצא שהפעולה שלי לעומת מה שהבורא רוצה להשפיע, היחס שלי אליו לעומת מה שהוא עושה לי זה פחות ופחות. הנברא, האורח מגלה שבעל הבית מתייחס אליו עוד יותר ללב ועוד יותר אהבה, ועוד יותר מכין לו ועוד יותר רוצה שייקח ויהנה והוא לעומת זה מתחיל להרגיש שלא מסוגל להחזיר לו, זה נקרא "ירידת הפרצופים".

אמנם שבזה הוא צובר חיסרון גדול. וזה רווח גדול שהחיסרון, הכרת החיסרון יותר ויותר מצטבר בנברא ונעשה יותר ויותר ככלי הנכון לעבודת ה'. כי עדיין זו רק התגלות הפרטים, אין עדיין נברא. נברא יהיה רק כשהוא מנותק מהבורא. עדיין הוא נמצא יושב מול בעל הבית, נמצא מול בעל הבית, נמצא בקשר עימו, יש ביניהם כל מיני מצבי יחס, זה עדיין לא נברא. כמו שהוא כותב, צריך להיות נברא הנמצא ברשות עצמו, שאז נגמרת הבריאה והוא אור וכלי. וכאן עדיין אין.

אות ל"ח

"ותחילה יש להבין למה נחשב הע"ס דע"ב לתולדה של פרצוף הא' דא"ק, אחר שיצא מהזווג דפה דראש דפרצוף הא' כמו הע"ס דגוף הפרצוף עצמו, וא"כ במה יצא מבחינת פרצוף הא' להיות נחשב כפרצוף שני ותולדה אליו. וצריך שתבין כאן ההפרש הגדול ממסך דראש למסך דגוף, כי יש ב' מיני מלכיות בפרצוף:

הא' הוא מלכות המזדווגת, בכח המסך המתוקן בה, עם אור העליון, כנ"ל.

הב' היא מלכות המסיימת, בכח המסך המתוקן בה, את אור העליון שבע"ס דגוף."

תנסו להמחיש את זה בעשירייה. מה זה נקרא אצלנו בעשירייה ראש, תוך, סוף, איפה מקום הפה שאנחנו עושים זיווג עם הבורא, נכנסים עימו בקשר ומה קורה איתנו על ידי זה שמקבלים, משפיעים, נכנסים להכאה עם האור העליון, מה היחסים בינינו, איך הם משתנים? איך אנחנו כל פעם צריכים, כמו הרפסודה, למצוא איזון מיוחד באור הנפש, אור הרוח, זיווג כזה לזיווג כזה, אור פנימי מקבלים וכן הלאה, איך העשירייה כל הזמן עובדת. עובדת, אבל באיזו מגמה? להיות מקסימום בהתקשרות ובהתאמה למאציל. זאת העבודה שלנו.

"וההפרש ביניהם כרחוק מאציל מנאצל, כי המלכות דראש המזדווגת בזווג דהכאה עם אור העליון, נחשבת לבחינת מאציל אל הגוף, כי המסך המתוקן בה לא הרחיק אור העליון עם הכאתו בו, אלא אדרבא שע"י אור חוזר שהעלה, הלביש והמשיך את האור העליון בבחינת ע"ס דראש, ונמצא מתפשט ממעלה למטה עד שנתלבשו הע"ס דאור העליון בהכלי דאו"ח הנקרא גוף, וע"כ נבחן המסך והמלכות דראש בבחינת מאציל להע"ס דגוף, ולא ניכר עדיין שום בחינת מגביל ומדחה במסך ומלכות הזאת.

משא"כ המסך והמלכות דגוף, שפירושו, שאחר שהע"ס נתפשטו מפה דראש ממעלה למטה, אינם מתפשטים רק עד המלכות שבע"ס ההם, כי אור העליון אינו יכול להתפשט תוך המלכות דגוף, מפני המסך המתוקן שם המעכבו מלהתפשט אל המלכות, וע"כ נפסק הפרצוף שם ונעשה סוף וסיום על הפרצוף. הרי שכל כח הצמצום והגבול מתגלה רק במסך והמלכות הזאת של הגוף, ולפיכך כל הביטוש דאו"מ באו"פ הנ"ל, אינו נעשה רק במסך דגוף בלבד, כי הוא המגביל ומרחיק את האו"מ מלהאיר בפנימיות הפרצוף, ולא במסך דראש, כי המסך של הראש הוא רק הממשיך ומלביש האורות, ואין עדיין כח הגבול מתגלה בו אף משהו".

שאלה: בקטע האחרון נשמע כאילו לגוף יש החלטה, אני חשבתי שרק בראש יש החלטות והגוף רק מבצע.

הגוף מבצע, אבל כשהוא מבצע יש בו תופעות, תוצאות מהביצוע שמורגשות בראש. הוא לא חושב, רק הראש חושב, אבל הראש חושב ומרגיש מה שקורה בגוף. יש כאן שני חלקים, אחד עובד והשני חושב.

תלמיד: מה שקורה במסך שבגוף, עדיין כול ההחלטה קרתה בראש?

בראש ישנה החלטה, היא יורדת לגוף והגוף מבצע. כשהגוף מבצע מתגלות שם כל מיני תופעות חדשות, התופעות החדשות האלה מורגשות בראש. הראש לפי התופעות החדשות מחליט דברים חדשים. הגוף זה כמו ברזל, מכונה. הראש זה אדם שיושב על מכונה.

תלמיד: זאת הסיבה שהוא כותב שתמיד הפרצוף הבא יוצא מהפה דראש, כי החלטה להמשיך הלאה גם קורת בראש?

כן ודאי. רק הפה דראש קובע כל דבר, חוץ מפה דראש אין מי שיקבע, אין כלים חדשים. פה דראש זה מלכות דראש שיכולה רק להחליט מה קורה. אבל על פי מה היא מחליטה? על פי מה שקורה בגוף. במה אנחנו משפיעים לבורא? בפעולות שישנן בגוף שעליהן רוכבות כוונות שישנן בראש. אבל כוונה בלי פעולה בגוף לא מתקיימת, ופעולה בגוף לא יכולה להיות ללא כוונה בראש, אחרת זה מביא לשבירה.

תלמיד: אפשר להרחיב על המושג פה דראש. כי לפעמים אומרים מסך, לפעמים הוא כותב פה דראש, למה דווקא פה דראש, מה ההבדל?

פה דראש זה ספירה אחרונה של הראש שנקראת "מלכות דראש". שם מורגש הרצון לקבל ושם מורגשת התופעה של למה אני נבדל מהבורא ומה אני יכול לעשות בהתאם כדי להשתוות עימו בכמה שאפשר, ואז הפעולה הזאת של הנברא מתבצעת ממה שמחליט פה דראש.

תלמיד: כשבעל הסולם כותב את המילה מסך, לאיזה נפח הוא מתכוון, איפה זה מסך?

מסך בפה דראש.

תלמיד: פה דראש ומסך זה היינו הך?

לא. פה דראש זה מלכות דראש. חוץ מזה, במלכות דראש ישנו גם מסך. יכולה להיות מלכות דראש ללא מסך. מלכות דראש זה הספירה העשירית של הראש, ראש זה עשר ספירות.

(ראו שרטוט מס' 1) יש לך עשר ספירות מהכתר עד המלכות, והמלכות נקראת "פה". מתי היא נקראת פה? כשיש הרגשה שאני מקבל מהבורא ואני מחזיר לו. כשאני מקבל מהבורא אני צריך לעשות צמצום, ואני רוצה לעשות מסך, ואחר כך אור חוזר, ואז אני מלביש את האור חוזר באור ישר ואז ההלבשה הזאת נכנסת לתוך הפרצוף כבר. ובתוך הפרצוף יש גם מהכתר עד המלכות, שמלכות שבתוך נקראת "טבור".

שרטוט מס' 1

תלמיד: מסך זו אחת הפעולות של פה דראש.

כן, מסך זה אחת מהפעולות של פה דראש. פה דראש עושה הרבה פעולות. זה ספירה, מלכות כאן זה עדיין ספירה. אחר כך היא קובעת, "אני רוצה להיות בצמצום ובמסך, ובאור חוזר, ובזיווג דהכאה, וכמה שאני מקבלת על מנת להשפיע, אז מתבצע". אנחנו רואים גם, י-ה-ו-ה, זה גם תהליך. (ראו שרטוט מס' 1). בכל דבר יש לך אותו תהליך, תבנית של הוויה.

תלמיד: המסך הוא לא סטטי, הוא מופיע ונעלם לפי הצורך של פה דראש.

מסך זו תוצאה מהחלטת הפה דראש.

תלמיד: אבל הוא לא סטטי לאורך התהליך, הוא מופיע מתי שהוא צריך.

לא. הצמצום הוא קבוע, חייב להיות, אי אפשר שיעלם. מסך עובד בהתאם לכמה שמקבל, משפיע, לפי ההחלטה. בלי צמצום אין פרצוף, בלי צמצום זה ד' בחינות דאור ישר או קליפה.

שאלה: במעבר מגלגלתא לע"ב, מה הכלי החדש שהוא המילוי, החוסר בגדלות הבורא, דווקא ברצון לקבל, איפה מתגלה המילוי החדש בע"ב, מה הופך להיות הכלי בע"ב?

אותו חיסרון שהתגלה בגלגלתא.

תלמיד: חיסרון של גדלות הבורא?

חיסרון להשפיע לבורא. כתוצאה מזה, חיסרון בגדלות הבורא, אבל את זה הוא משיג, וזה בונה לו מסך חדש.

תלמיד: זה לא התוך של גלגלתא שעכשיו מקבל צורה חדשה?

יש כאן מילים שיכולות להטעות, אני מפחד לדבר בצורה כזאת. אתם צריכים לבד לאט, לאט לחשוב, להיות מבולבלים, להיות בחיפוש, מה קורה כאן. המילים כאן לא יעזרו כל כך.

שאלה: אחרי שמלכות דאין סוף מרגישה את הבושה ועושה צמצום א', נוצר פער גדול בין המלכות לבין הבורא, מה הסיבה לזה?

וודאי, היא מרגישה שהיא הפוכה מהבורא, ממש הפוכה. הוא המשפיע והיא רוצה לקבל.

תלמיד: איך התהליך שקורה מכאן ואילך, המטרה שלו זה בעצם לסגור את הפער ממצב של היפרדות למצב של דבקות?

כן וודאי. מלכות זה רצון לקבל, אין לה יותר חוץ מרצון קבל. בתוך הרצון לקבל היא מרגישה בושה, פער בינה למאציל, פער במה? שהיא כולה חושבת על עצמה והוא כולו חושב עליה. אז הם נמצאים ממש שניהם בתוך מלכות, רק הבורא רוצה להשפיע למלכות ומלכות רוצה לקבל ממנו. לפי הכוונה שניהם הפוכים למרות שנמצאים יחד באותו נושא, במלכות עצמה.

תלמיד: יש תהליך מלמעלה למטה.

כן.

תלמיד: עד לשבירת פרצוף אדם. ואז ממשיך להיווצר עוד יותר פער? עוד יותר מרחק? אז מה התהליך?

אז מתחיל להתייצב כלי שיש בו הבנה, הכרה, הרגשה מעצמו, שנקרא אדם. לפני זה אין דבר כזה, לפני זה ישנה רק מערכת שהיא מגיבה על שני כוחות, כוח השפעה וכוח קבלה, שני כוחות, ללא התפעלויות התרגשויות. זאת אומרת הנברא, כאן עדיין, בהשתלשלות העולמות הוא ללא הרגשה, ללא בחירה, ללא השתתפות עצמית, הוא רק כתגובה של פעולת האור על הרצון. בניית המערכת. איך נולדה המערכת הכללית של היקום? כמה כוחות פעלו זה על זה, שני כוחות פעלו יחד, ובהתנגשויות ביניהם, בבירורים ביניהם עד שהגיע להתייצב כל היקום, עם הכוכבים, עם הכול, עם כדור הארץ ועל כל מה שיש על פני כדור הארץ.

וכדור הארץ גם באותה ההוויה, עד שהגיע לדומם, צומח, חי, מדבר, ודרגת המדבר עד שזה מגיע לדומם, צומח, חי ומדבר שבמדבר, עד שזה מגיע לאדם שמוכן לרצון לקבל, מה זה אדם? לרצון לקבל כזה מלוטש שהוא יכול להרגיש את הבורא ולעשות כל מיני פעולות ההיפך לטבע שלו.

תלמיד: אז כל הפעולות הן כדי לסגור את הפער הזה בגלל הבושה ולחזור לדבקות.

כן.

תלמיד: כיוון שהן מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.

בקיצור, צריכים הרבה לחשוב. בלי שאתם תחשבו ואתם תחליטו ואתם תתנו תשובה, בלי זה לא יצא שום דבר. אני כאן לא יכול לתת תשובה לאף אחד. אני רק מכוון אתכם, ולא יותר. אבל ההתפתחות היא מגיעה מהבירורים הפנימיים שבכל אחד. אתם יכולים לדבר על זה בעשיריות, זה טוב. אבל בכל זאת, האדם לומד מתוך בירורים פנימיים. כאן אי אפשר אחרת.

שאלה: אולי זה טכני, נאמר שמלכות דראש זה פה ומלכות דתוך זה טבור. איפה בתמונה הזו הפרסא? איך היא קשורה?

אין עדיין שום פרסא וכלום, אין עדיין צמצום ב', רק בירורים לפי צמצום א'.

תלמיד: זאת אומרת שפרסא מופיעה רק לאחר צמצום ב'?

כתוצאה מצמצום ב'.

שאלה: מה זה נקרא שאור ישר מתלבש באור חוזר?

כוונת הבורא מתלבשת בכוונת הנברא, רק לפי כמה שהנברא יכול להשפיע בחזרה לבורא, לכוון לבורא, לטובת הבורא, לפי זה הוא נכנס עימו בקשר.

תלמיד: כשמסך מזדכך, יש יותר עביות. אבל יש יותר קשר עם הבורא.

נכון.

תלמיד: האם אפשר להסביר למה יש יותר קשר עם הבורא. ויש יחידה, בגלל שאם יש עוד יותר עביות זה נקרא יחידה?

נכון. למי יש קשר לאימא לעובר שבתוכה או התינוק שעל ידה או לילד גדול? למי יש קשר? קשר שאנחנו מדברים, קשר דרך הבחירה, המאמץ, הדבקות מה שנקרא, יש ודאי לילד הגדול. כי הוא רוצה, הוא עם כל העביות שלו, שמרחיקה אותו כבר מאימא כי הוא כבר לא נמצא בתוכה, הוא עם כל העביות רוצה להיות דבוק אליה. לכן כמה שהעביות יותר גדולה, כמה שהפרצוף יותר גדול, גם יש קשר יותר גדול.

איפה זה מתברר? זה מתברר דווקא בפרצופים יותר עליונים, כשאנחנו עושים כאן פעולות שלנו, השינויים עליהם על הפעולות האלה מורגשים בגלגלתא. כי היא נמצאת במגע עם האין סוף. ואנחנו לא מרגישים את זה, אנחנו מרגישים לפי העביות שלנו. אלא רק אחר כך כשיהפוך להיות מקו לעיגול, אז אנחנו נרגיש הכול.

תלמיד: בדרך כלל מקובלים שמחים אם יש יחידה?

ודאי שכן. מקובלים שמחים מכל שינוי, העיקר השינוי.

תלמיד: מאיפה מקבלים עוד יותר עביות?

מהאור המקיף שמבטש בו.

קריין: עמוד 171 טור ב' למטה אות ל"ט.

אות ל"ט

"ונתבאר, שמכח הביטוש דאו"מ באו"פ חזר המסך דמלכות המסיימת להיות לבחינת מסך ומלכות המזדווגת, (לעיל אות לה), כי הביטוש דאור מקיף טיהר את המסך המסיים מכל העביות דגוף שהיה בו, ולא נשאר בו רק רשימות דקות מהעביות ההיא השוות לעביות דמסך דראש, ונודע שהשתוות הצורה מדביק ומיחד הרוחניים זה בזה, לפיכך אחר שהמסך דגוף השווה צורת עביותו למסך דראש, הנה תיכף נכלל בו ונעשה עמו כאלו היו מסך אחד, ואז קבל כח לזווג דהכאה כמו מסך דראש, ויצאו עליו הע"ס דקומה החדשה, כנ"ל. אמנם יחד עם זווגו זה, נתחדשו בו במסך דגוף, הרשימות דעביות דגוף שהיו בו מתחילה, ואז חזר וניכר בו שוב שינוי הצורה באיזה שיעור בינו למסך דראש הנכלל עמו, והכר של השינוי הזה מבדילהו ומוציאהו מהפה דראש דעליון. כי אחר שחזר וניכר מקורו הראשון, שהוא מפה ולמטה דעליון, הנה אז אינו יכול לעמוד עוד למעלה מפה דעליון, כי שינוי הצורה מפריד הרוחניים זה מזה, ונמצא שהוכרח לירד משם למקום שמפה ולמטה דעליון. ולפיכך, נבחן בהכרח לגוף שני כלפי העליון, כי אפילו הראש של הקומה החדשה נבחן כלפי העליון כגופו בלבד, להיותו נמשך ממסך דגוף שלו. ולפיכך שינוי הצורה הזו מבדיל אותם לב' גופים נבדלים, וכיון שהקומה החדשה היא כולה תולדה של המסך דגוף של פרצוף הקודם, ע"כ נחשב כבן אליו, וכמו ענף הנמשך ממנו."

זאת אומרת, (ראו שרטוט מס' 2) יש לנו פה דראש, זיווג דהכאה שעל הפה דראש, ירידת האור הפנימי שבתוך הפרצוף, וגם עוד ביטוש אור מקיף באור פנימי והחלטה שאני לא יכול להיות כאן ומתחיל להזדכך במדרגה. גם בה-ו-י-ה, אבל כמו שנכנס בה-ו-י-ה ישירה ככה יוצא בה-ו-י-ה הפוכה, ואז יוצאים לו זיווגי דהכאה. בכל קומה וקומה יוצא זיווג דהכאה, וכשהוא מגיע בחזרה לפה דראש יש לו רשימות חדשות. עם הרשימות החדשות האלה הוא נכלל במסך שיש בפה דראש, ואז המסך הזה שנעשה בו ביטוש, מעורר בו רצון חדש, קומה חדשה. ואז הוא יורד בדרגה ממצב שהיה למצב החדש, ובונה פרצוף ע"ב. שהוא בדרגה אחת פחות מפרצוף גלגלתא, ובראש וגם בגוף בדרגה אחת פחות מגלגלתא. זאת אומרת אם יש בגלגלתא נרנח"י אז בע"ב יש נרנ"ח לעומת הגלגלתא, אמנם שבו בעצמו יש את כל הה-ו-י-ה עם נרנח"י משלה רק בדרגת אור הנפש דע"ב, שהוא לעומת הגלגלתא פחות מאור הנפש שהיה בגלגלתא. בגלגלתא מתוך זה נתווסף אור הרוח.

שרטוט מס' 2

אני חושב שאתם צריכים ללמוד את זה בצורה סכמתית.

(ראו שרטוט מס' 3) אלה ד' בחינות דאור ישר, התפשטות של האור שהתחיל לבנות פרצופים עד שהגיע למלכות. מה היה בו באור הזה, באור אין סוף? נקודה אחת שחורה. יש מאין. האור הוא יש מיש. אבל הנקודה הזאת היא יש מאין. הנקודה התחילה להתפתח, ואז הגיעה לרצון יותר גדול, ויותר גדול, ויותר גדול, ויותר גדול, על ידי מה היא מגיעה לרצונות האלה? על ידי כך שפועל בה אור, סכמתית אתם כבר יודעים, אנחנו מדברים על זה בצורה כזאת, כמו רצון לקבל שמתפתח, י-ה-ו-ה. (ראו שרטוט 3 אא"ס) כאן זה אור אין סוף, זו בחינת שורש קוצו של י'.

למה הוא מגיע לאחרונה ובזה נעצר? כי בזה הוא מגיע לרצון השלם. מה זה רצון שלם? לקבל כול מה שיש באור אין סוף. הוא מוכן. הוא התנתק מהרצון שבאין סוף בבחינת ה' ראשונה, זו בינה. אחר כך הוא החליט שהוא מקבל, אבל הוא, זה נקרא זעיר אנפין, בחינה ג', ואחר כך כשהוא מקבל את כול מה שיש שם זו המלכות. כשהוא מקבל כול מה שיש במלכות, הוא מרגיש בסיום המלכות שהוא הפוך ממלכות אז יש לו בושה. הרגשת ההפכיות. ואז הוא חייב להתפטר מזה, זה גורם לו מצב בלתי נסבל. לכן הוא מתפטר, צמצום א'.

שרטוט מס' 3

צמצום א' הוא עקב זה שהרגיש בושה. מה זאת אומרת בושה? הוא הרגיש שוני בינו לבין המאציל. הוא אף פעם לא הרגיש דבר כזה וזה לא היה קודם. כמו שכותב בעל הסולם, הבורא מספק לנברא את זה בצורה בלתי ישירה, כי בצורה ישירה הוא נותן לו רצון ומילוי, גם האור וגם הכלי באים מהבורא. והבושה באה בעקיפין, כאילו לא הבורא גרם אותה. ואז הנברא מרגיש שהוא הפוך מהבורא לפי שהוא מקבל. זאת אומרת הבושה נותנת לנברא הרגשת שוני וזו בעצם נקודה שממנה והלאה הוא מתחיל להרגיש שהוא נברא. לנקודה הזאת אנחנו צריכים להגיע רק ממטה למעלה, ואז אנחנו ניקרא "אדם" הדומה לבורא. כי אותה הרגשת ההבדל בינינו לבורא, היא כבר תחילת האדם, מכאן והלאה היא דוחפת אותנו לבנות את עצמנו בדומה לבורא. זה צמצום א'.

אחרי שהוא עושה צמצום הוא רוצה לבצע. בזה שהוא דחה את כל מה שהבורא נותן, הוא לא עשה שום דבר, לכן מה הוא עושה בהמשך? הוא בונה מסך. מה זה מסך? (ראו שרטוט 3) שיש לו כבר רצון לקבל, את הכלי אנחנו מציירים בצורה שהוא כבר בכל הבחינות. אם אנחנו כאן נבנה מסך, המסך הזה הוא אחרי צמצום א', עוד מסך. מה זה מסך? שאני אקבל רק בתנאי שאני יכול להשפיע. זאת אומרת המסך לא משנה כלום, אני רק עושה לעצמי כביכול, הגבלה ואומר, מגיע אליי אור אין סוף, אני דוחה אותו, זה נקרא שאני מקיים צמצום. ואחר כך אני בודק, עד כמה אנחנו יכולים להיות בהשתוות בינינו, "אני לדודי ודודי לי". עד כאן, לא יותר. אז את הכמות הזאת שישנה כאן, אני מקבל, אותה בלבד. היתר שיש למעלה, לא. אני לא מסוגל. אבל אם אני אקבל רק את הכמות הזאת איפה שאנחנו משתווים, אז הפעולה שלי תהיה באמת בעל מנת להשפיע ואז חלק אני אקבל והחלק שאני לא אקבל יישאר ריק. זה נקרא "סוף" הקבלה, כאן "תוך" הקבלה. וכאן "ראש" הקבלה. כך יש לנו מה שנקרא "פרצוף".

שאלה: מה מאפשר למלכות לקבל משהו לאחר בניית המסך? מהו הכוח שמאפשר לה לעשות את ההבחנה הזאת? זה ביטוש פנים ומקיף? מה זה בדיוק?

האם אתה לא יכול להבין לפי הדוגמה שאתה יושב מול הבעל הבית? אתה יושב במסעדה, לפי כמה שיש לך כסף נותנים לך לאכול, אתה משלם ואוכל. על זה אין שום בושה. אבל אם אתה יושב מול החבר, אצלו, והוא רוצה לתת לך הכול, אתה יכול לאכול אצלו בכמה שאתה מרגיש שאתם דבוקים זה בזה, שאתה מחזיר לו בזה שאתה אוכל אצלו כמו שאתה נותן לו, לפי החשבון שלך.

תלמיד: הבושה נשארת ואני עושה מעשה מעל זה, כאילו אני רק מודה.

כן. אתה מכסה את הבושה בדבקות, בחיבור, באהבה. בושה נמצאת בפנים, היא לא נעלמת, שום דבר לא נעלם.

תלמיד: המידה שבה אני מסוגל להביע הכרת תודה מעל הבושה, זה מה שקובע מהו האחוז שאני מסוגל לקבל?

כן. אם הבושה תיעלם אז ייעלם גם החשבון שלך, וגם הקבלה על מנת להשפיע תיעלם. שום דבר לא נעלם. על זה כתוב, "אין העדר ברוחניות".

שאלה: בדוגמה של המסעדה, אם אני בא עם סכום כסף מסוים, לא ברור למה אחרי זה אני הולך על מנה יותר זולה.

במסעדה יש לך חשבון לא עם בעל הבית אלא רק עם כסף.

תלמיד: מול בעל הבית, או מול חבר נניח.

כן.

תלמיד: מה גורם לי אחרי שהלכתי על הכלי הכי גדול, התענוג הכי גדול, ללכת לכלי יותר קטן.

אתה הולך לפי הרגשת השוני והדבקות שיכולים להיות בקשר עם החבר שלך. עד כמה שאתם יכולים להיות בחיבור, אז בזה אתה מקבל, נהנה ומהנה לו, בזה שאתה נהנה.

תלמיד: למה יש ירידה במדרגה, כמו שבעל הסולם כותב, למה בע"ב יש פחות? הוא כותב שיש פחות.

נכון.

תלמיד: למה, מאיפה זה מגיע?

זה מגיע מעד כמה שאתה לא מסוגל לעשות פעולות השפעה, כי בא המאור המחזיר למוטב, האור המקיף ומראה לך, "ומה עשית לעומת האין סוף?" ובזה הוא מוסיף לך עביות, אגו, הרגשת שפלות. יוצא שאתה לא יכול לקבל, וכל פעם כביכול אתה מקבל פחות. אבל באיכות יותר גדולה והאיכות היותר גדולה הזאת מוסיפה גם כמות, אם אפשר כך להגיד, יותר גדולה במלכות דאין סוף.

יוצא שהפרצופים שהולכים ומתמעטים, הם מבררים דברים עדינים יותר. כמו שאנחנו אומרים, שהדברים היקרים נמצאים במיעוט בעולם אבל הבירור שלהם הוא מאוד יקר. אז אם אתה מברר דברים קטנים בפרצופים נמוכים, אתה בזה מעורר אורות גדולים במלכות דאין סוף. לכן כתוב, "היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה"¹, שהאנשים הקטנים בעולם שלנו, אנחנו נניח שנמצאים בסוף הדורות מעוררים את האורות הכי גדלים במלכות דאין סוף.

תלמיד: למה כשהמסך עולה מטבור לפה דראש, למה אחרי זה הראש של ע"ב הוא מפה דראש לגלגלתא ולמטה?

הוא מתלבש שם מפה עד החזה דגלגלתא.

תלמיד: מה המנגנון שגורם לו דווקא מפה עד החזה ולא עוד פעם כמו שהיה לפני כן?

ראש של ע"ב לא יכול להיות כמו ראש דגלגלתא כי הוא משרת להבחנות יותר נמוכות מגלגלתא. כאן זה ערך הפוך אורות וכלים, אמנם ע"ב נראה פחות מגלגלתא, נמוך מגלגלתא, אבל על ידי העבודה שלו הוא מעורר דרך גלגלתא הבחנות יותר גבוהות ובזה גלגלתא מתעשרת לאור הרוח.

אני לא מסוגל להעביר לכם רגש, ואל תסתכלו עלי ותחכו שזה יקרה. השאלות שלכם יזכו לתשובה כל אחד מתוך עצמו, מתוכו. או שאנחנו עוברים ללמוד את זה בצורה סכמתית, מציירים אור ישר מלמעלה למטה, אור חוזר מלמטה למעלה, וכל הדברים האלה כך מצטיירים על דף. כי כל דבר שאני אומר ברגש ועדיין לא נקלט, הוא כביכול נעלם. כמו שאתה אומר לתינוק משהו, והוא מסתכל עליך, הוא לא יודע מה אתה רוצה ממנו. מה תעשה? תחכה עד שיגדל.

על ידי הלימוד שלנו אנחנו מאוד מזרזים את ההתפתחות, ובעיקר על ידי זה שמעוררים את החיסרון. לכן כל אחד, כמה שהוא "בוכה" שלא מבין, לא מרגיש ולא יכול להתמצא בזה, בהתאם לזה הוא יתקדם על ידי צער.

שאלה: אני מרגיש גם במבוי סתום פה עם הרגש, לא מצליח להרגיש.

להתפלל.

תלמיד: שְמה?

להתפלל.

תלמיד: שיהיה רגש?

שיהיה רגש. מה שאתה חושב שחסר לך, להתפלל.

שאלה: אצלי צער מתקשר לבני אדם, ליחסים. לא מובן לי מה זה להרגיש צער כלפי זה שאני לא יודע משהו.

תאר את עצמך בתור תינוק, זה הכול. עד כמה הוא לא מבין אבל עד כמה הוא רוצה להבין.

תלמיד: אבל אצל תינוק זה בא באופן טבעי.

לכן כתוב, "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה".

תלמיד: מהי העבודה שאפשר באמת לעשות? קודם אמרת, תעשו מאמצים פנימיים, או אולי אפשר לדבר על זה בעשירייה.

בירורים, גם בקבוצה, בירורים יותר ויותר.

תלמיד: מה זה בירורים, לדבר בעשירייה על חומר הלימוד הזה?

כן. זה נקרא ללמוד יחד.

תלמיד: מתי, במפגשים בזום לדבר על זה? לא מובן לי.

גם עכשיו כשאנחנו נמצאים, תאר לעצמך שאתה נמצא עם החברים ואתם רוצים יחד לברר את זה.

תלמיד: זה תיאור פנימי, אנחנו לא מדברים עכשיו בינינו.

לא חשוב. רק זה חסר, לדבר על זה בפועל?

שאלה: במלכות דאין סוף יש את כל הכלים וכל האורות.

כן, אמת.

תלמיד: איזה בירורים הפרצופים שיוצאים אחרי כן עושים, נותנים לה?

אם כל הפרצופים שיוצאים הם יוצאים ממלכות דאין סוף, אם כל האורות יוצאים ממלכות דאין סוף, אז מה הם מוסיפים על מלכות דאין סוף?

איזה בירורים מוספים הפרצופים האלה שיורדים ויורדים ממלכות דאין סוף, עד שנעלם המסך, נעלם הכול, עד שנגמר כל הסולם.

שאלה: זה כדי להוציא את זה לפועל.

כן, כדי לבנות מערכת, לבנות סולם ערכים של אור וכלי ומידת השתוות הצורה ביניהם. זו מין מערכת, מין טבלה כזאת, תנאים כאלו, מצד אחד אור ומצד שני כלי ועד כמה הם יכולים להיות בהזדהות שהאור שווה לכלי והכלי שווה לאור.

תלמיד: אז מלכות דאין סוף זה בירור כללי?

מלכות דאין סוף זה הכול. כל מה שיש למטה במלכות דאין סוף אתה יכול להגיד, זה קורה במלכות דאין סוף עד שהיא תגיע למצב שכמו שהיא קיבלה באין סוף לעצמה, אי אפשר להגיד שזה על מנת לקבל, עוד לא היה ברור שזה על מנת לקבל, כך היא תגיע לזה שהיא תקבל בעל מנת להשפיע בגמר התיקון.

שאלה: אפשר להגיד שערך הפוך אורות וכלים, הוא גם הסיבה שכמה שהעולם שלנו מקולקל, כך הוא גם יותר בשל לתיקון?

כן.

שאלה: יש שני מושגים "מלכות מזדווגת" ו"מלכות מסיימת". לא ממש ברור איך הם הופיעו ובשביל מה, מה תפקידם?

את זה אנחנו למדנו בפתיחה לפני זה. "מלכות מזדווגת" זאת מלכות שבפה דראש, שמחליטה שהיא הולכת על זיווג דהכאה. ומלכות שנמצאת בטבור, היא מלכות ש"מסיימת" את קבלת האור בעל מנת להשפיע. ויש עוד "סיום", שזה גם מלכות, אבל שם זה כלל סוף הפרצוף, שאין יותר רצונות.

שאלה: כשגלגלתא מזדככת נכנס אור הנפש, כשס"ג מזדכך גם נכנס אור הנפש. האם בגלגלתא נכנס גם אור הרוח ואור הנשמה, והיא עובדת בו זמנית עם ההזדככות של ס"ג?

לא, אני מתפלא עד כמה שאתם לא יודעים את הפתיחה. אני חשבתי שאנחנו רק עוברים מפתיחה כזאת שטחית, לפתיחה רגשית. ואנחנו נעבור את הדברים האלה בהתרגשות, בהזדהות עם האורות, כלים, זיווגים, צמצומים, ביטושים וכן הלאה. וכאן אני רואה שאפילו סדר הפעולות לא ידוע.

אז בבקשה, אני עובר על סדר הפעולות. רק תשמעו טוב, ותתקנו אותי. אני לא רוצה לשמוע שום שאלה, השאלות שלכם לא חכמות אלא טיפשיות, אתם לא יודעים את החומר.

רצונו להיטיב לנבראיו, מתוך זה התהווה רצון לקבל בתוך האור, שהאור זה רצונו להיטיב לנבראיו. הרצון הזה הוא קטן מאוד, כנקודה שחורה בתוך האור. היא מתפתחת על ידי ד' בחינות. זה שהאור משפיע על הרצון לקבל, אז הרצון לקבל מתפתח. הוא מקבל, מקבל, סופג את התענוג שיש באור, ודרך התענוג הוא סופג תכונות שישנן באור. ולכן כשספג את כל התענוג שיש בבחינת שורש, מבחינת שורש, אז בחינה א' מקבלת את כל התענוג שהיא יכולה לקבל מהאור כמו שהיא נבראה, בלי לעשות בעצמה שום מאמץ. ואז היא מרגישה שמה שהיא מקבלת בא מהמשפיע.

ואז היא מרגישה את המשפיע, שישנה השפעה, נתינה, בכמה שהיא יכולה להרגיש את זה, בכמה שיש לה רצון לקבל. זאת אומרת היא קיבלה תענוג, אמנם תענוג מאוד קטן כי זה רצון לקבל אצלה, לא שלה, ואז מה שהיא מקבלת דרך התענוג זה את היחס של הנותן אליה, שהוא הנותן. כשהוא הנותן אז היא המקבלת. כשהיא מקבלת, זה נקרא כבר בחינה ב'. היא מקבלת מהנותן לא את התענוג שלו, אלא מקבלת מהנותן את התכונות שלו, של הנותן. ואז אחרי בחינה א' ישנה בחינה ב', שהיא רוצה להיות כמו הנותן, להשפיע.

זאת אומרת, האור נושא בתוכו שתי צורות, צורת התענוג לרצון לקבל, ויכולת להפוך את הרצון לקבל להיות דומה לו, לרצון להשפיע. כבר מתוך זה אנחנו רואים שיש באור שתי פעולות. אם לא הייתה הפעולה השנייה באור, שהוא שמשפיע לרצון לקבל לא מביא אותו לרצון להשפיע, אז הכול היה נגמר בבחינה א'. יש רצון והוא ממולא באור, וזהו.

אבל מטרת הבריאה של הרצון לקבל שהוא נברא מלכתחילה, שהוא צריך ליהנות לא ממה שממלא אותו, אלא מהיחס של מי שממלא אותו אליו. ואת זה הוא מגלה בבחינה ב', שבחינה ב' מרגישה תענוג יותר גדול מבחינה א'. היא מרגישה תענוג מזה שהיא קולטת את תכונת ההשפעה, לכן זאת התפתחות. והתפתחות הרצון לקבל על פני הרצון לקבל שבבחינה א', זה שבבחינה ב' יש רצון לקבל ועל פניו רצון להשפיע.

מה קורה הלאה? בחינה ב' שהיא כולה עכשיו רצון להשפיע אבל היא רצון לקבל בתוכה, והרצון להשפיע שהיא קיבלה כצורה החיצונה שלה רוצה להשפיע, למי היא יכולה להשפיע? היא רוצה לבטא את עצמה, כמו שבחינת שורש שרוצה להשפיע התפתחה לבחינה א', כך בחינה ב' שרוצה להשפיע מתפתחת לבחינה ג', לזעיר אנפין, והיא בונה את בחינה ג'. וזעיר אנפין אז מקבל מבחינה ב'. מה מקבל? את האור שהוא מקבל מבחינה ב', הוא נהנה מזה, נקרא "קטן".

ואחר כך כשהוא מתפתח הלאה, על ידי אור חכמה הקטן שיש בו עם אור דחסדים, אז הוא מבין שהוא חייב עכשיו לפתח את הקבלה שלו עם אור חכמה ואור חסדים יחד. ואז המלכות מתחילה להיות רצון לקבל, אבל במה יש לה תוספת רצון לקבל מזעיר אנפין? יש לרצון לקבל תוספת מהרצון להשפיע שהיא מרגישה בנותן, במאציל.

זאת אומרת, אני רואה שיש בתוך בעל הבית רצון להשפיע ואז אני מגדיל את הרצון לקבל שלי. מלכות הולכת לקבל כבר מלכתחילה, שם זה מושרש בה. מעניין, היא רוצה לקבל בגלל שיש נותן והוא נותן. יש לה כבר את היחס הזה שנולד מההפסקות האלו שהיו באמצע, בבחינה ב' ובבחינה ג'.ולכן כשהיא מקבלת מתעורר בה יחס לנותן, שקיבלתי ללא גבול אבל בזה נעתקתי מבחינת הנותן.

הייתה בי בחינת הנותן בבינה, ועכשיו אין לי אותה לגמרי במלכות, ואני לא יכולה בלי זה. בלי זה אני נשארת כביכול מנותקת. אמנם ממלאת את עצמי, אבל הרגשת השוני מהנותן היא הרגשה כה חשובה שאני עושה צמצום, וכן הלאה. וכל פעם בתוך הנברא מתגלגלות שתי ההבחנות הללו, שנמצאות כבר בבחינה א' ובבחינה ב', בד' בחינות דאור ישר. וכך כמו מטוטלת היא מתקיימת.

ומתוך זה שהמלכות באין סוף מתמלאת, מרגישה בושה, חוסר רצון להשפיע, אבל יחד עם זה מרגישה שהנותן הוא משפיע והיא רק מקבלת, אז אין לה ברירה היא עושה צמצום. ואחרי הצמצום היא מחליטה, מה שאני אעשה עכשיו זה רק להיות בהשוואה עם הנותן. איך להיות בהשוואה עם הנותן? אני מקבלת על מנת להשפיע.

אין לי ברירה, מכל המצבים האלו שאני עברתי, לקבל לא רוצה, להשפיע לא יכולה, אז לקבל כדי להשפיע כן יכולה. אבל באיזו מידה? אז צריך כמה זמן, כמה מצבים לעבור כדי לממש את הרצון לקבל בעל מנת להשפיע, והיא הולכת על זה. ואז יוצא שכל הפעולות שלה הן על ידי התנאי זה. התנאי לקבל על מנת להשפיע נקרא מסך. ואז היא מחליטה, אני מקבלת על מנת להשפיע עשרים אחוז ממה שבעל הבית, אור אין סוף מביא לי. עושה חשבון ומקבלת לפי החשבון.

אז יש לנו כבר יחס אחר לנותן. שקודם כל אני דוחה ולא מקבל, אחר כך אני עושה חשבון לפי כמה הוא נותן לי ולפי כמה שאני יכול לקבל ממנו, כדי לתת לו. אני לא מתחשב במה אני נהנה, אלא בכמה שהתענוג שלי יגרום לי יכולת להשפיע לו, לבורא. וכאן יש חשבונות, אז החשבונות הם לפי התענוגים שמעבירים אחד לשני. עכשיו מקבל על מנת להשפיע עשרים אחוז, החלטה בראש, מראש מתפשט לתוך, תוך מתמלא בעשרים אחוז.

אני לא רוצה לצייר, כי בלי לצייר זה יותר קרוב לרגש. כי אם אצייר אתם בכלל תעבירו הכול לשרטוט וגמרנו, זה יישאר על הנייר. וזה לפחות שיהיה בשכל ואחר כך אולי מהשכל יעבור ללב.

אז מקבל עשרים אחוז בעל מנת להשפיע, זה נקרא "תוך" הגלגלתא, יתר הכלים שמונים אחוז הם ריקניים, הם נשארים כסוף הגלגלתא. ואחרי ההחלטה מקבל על מנת להשפיע. זאת אומרת, האור לאט לאט מהראש איפה שנעשה חשבון, נכנס ל"תוך". נכנס אור הנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, מהפה עד הטבור. כשנגמרת קבלת האור בטבור, אז בא עודף האור, לפני זה לא היה ידוע שיש עודף אור עד שזה נגמר. ואז אותו עודף האור הוא משפיע, לוחץ על הגבול שהפסיק לקבל ורוצה לבטל את הגבול, להיכנס לכלי הריק מטבור עד הסיום.

הוא לוחץ ונותן לכלי הרגשה ש"תראה כמה נשאר לך עד גמר התיקון, כמה שאתה לא מקבל, מה קורה עם בעל הבית, מה קורה עם השפעה, זה נקרא השפעה?" בזה שהכלי מרגיש שזאת לא באמת השפעה כמו שבעל הבית חושב, הוא מרגיש שהוא לא בסדר. "לא בסדר" ברוחניות נקרא שאני לא יכול להישאר במצב כזה, ואז אני מזדכך. מזדכך ועולה בחזרה.

כאן בדרך כלל יש הרבה שאלות. בכל זאת, למה הוא מזדכך, למה לא הוא יכול להישאר? הרי זה יותר טוב להישאר כך מאשר לעלות בחזרה לפה דראש ולא לקבל כלום. אלא אנחנו צריכים להבין שהמצב הוא הקובע. להישאר עם המסך בטבור, זה נקרא שאני אף פעם לא מגיע לשום דבר חדש. ולקבל קצת, כקו דק מאוד, לא לשם זה הבורא ברא אותי, ולכן הוא מזדכך. כשמזדכך, הוא נכלל בחזרה בפה דראש.

מכל המצבים של כניסת האור לתוך של הפרצוף, ולמטה מפה, שורש, א', ב', ג', ד', עד שמגיע לטבור, ואחר כך ביטוש פנים ומקיף, ובחזרה שיוצאים האורות, ד', ג', ב', א', שורש, מכל המצבים הללו יש לו רשימות. ואז הוא עושה חשבון בראש, מה היה לי, מה קרה לי ומה יש לי, ומהחשבון הזה הוא עושה עכשיו חשבון חדש, מה אני עושה עם האור, מה אני יכול לעשות.

ואז הרשימו שמתגלה עכשיו, זה לא רשימו מאין סוף, אלא מפרצוף גלגלתא, הוא מחייב לעשות פעולה, זיווג דהכאה, בצורה יותר מדויקת, יותר פנימית, יותר רגשית, יותר בשכל, ברגש, בהבחנות הרבה יותר גדולות, ואז המלכות עושה את זה. היא יורדת לחזה של הפרצוף הקודם, זאת אומרת לבחינה א' של הפרצוף הקודם, שהייתה בבחינת שורש בפה. ובחזה דפרצוף הקודם היא עושה זיווג דהכאה על המסך, שבמסך מתגלה עביות פחותה מקודם.

עביות פחותה מקודם, אבל בהתחשבות עם המצב הקודם. כי מה שעושה ע"ב, הוא עושה זיווג עם אור אין סוף דרך הגלגלתא. זאת אומרת, הוא מקבל בחשבון מה שהיה לו קודם. ולכן למרות שמקבל פחות, יש לו יותר יחס לאין סוף. ולכן גלגלתא מתמלאה מהפעולות של ע"ב באור הרוח, שזה ההיפך לגמרי מהנפש. נפש זה אבן, ורוח זה צמח, וחוזר חלילה אותו תהליך.

על זה צריכים לחשוב. כי אני אומר לכם, גם מהניסיון שלי וגם מניסיון שבכל זאת נתתי הרבה הסברים על זה, אי אפשר לשמוע, אלא אם אתם נכנסים עם השכל ועם הרגש ובלבולים ביניכם, ואז אתם מלבנים את הדברים. אני לא מורה טוב, אני לא יכול להסביר אולי בצורה יפה, בגלל אוצר המילים שלי וכן הלאה, זה ברור, אבל בכל זאת האדם לומד כשהוא משתדל לקלוט את המסר, ואז מתוך זה הוא מבין אותו, מרגיש אותו, קולט אותו.

אתם רואים כמה שבעל הסולם לא צייר את הדברים, עד כמה שרב"ש לא צייר את הדברים. קצת יש כל מיני ציורים, וגם כן מאוד בצמצום. אנחנו ציירנו, אבל אני לא יודע למה הביאו לי לכאן את השרטוטים האלו, אני לגמרי לא מרוצה מהם, וכבר ביקשתי שיחליפו ולא מחליפים, ואז יוצא שאין לנו אותם הציורים שהיו קודם בכל מיני "פתיחות" שלימדתי גם לפני עשרים ועשרים וחמש שנה. אני לא יודע למה, אבל לא שומעים, אולי תדרשו אתם, זה יעזור.

אבל איך שלא יהיה, אתם תצטרכו כל אחד לחשוב על זה. ולחשוב גם בצורה סכמתית וגם רגשית. זה הכול.

אני לא מצפה שאתם תדעו את זה, אלא שאתם תרגישו ומתוך הרְגשות זה ייקלט בכם.

תלמיד: לגבי הסתלקות בטבור, זה מרגיש כאילו יש מצד אחד הזדככות מחושבת, מצד שני זה כמו איזו שבירה כזאת. למרות שעוד לא היתה לנו שבירה, אבל כאילו הוא לא שולט בטבור דגלגלתא.

טבור דלגלגלתא קיבל את הכול. כי הוא החליט בפה דראש ואז לא בהחלטה אלא בפעולה, הוא מסיים את הקבלה שלו בטבור. אין בזה שום חידוש. אחרי שפה דראש החליט, מה שיש בראש מתפשט בגוף.

תלמיד: והסיום של זה הוא גם לגמרי בהחלטה?

ודאי, הכול בהחלטה. מה שהראש מחליט זה מתקיים.

שאלה: אם נלמד ונגיע להרגשה של החומר, האם זה נקרא השגה?

כן.

תלמיד: ומה זה אומר שזה מתממש בנו? כי אני יכול גם להרגיש דברים מכל מיני מדעים ולהבין איך מכניקה של כל מיני דברים עובדת וגם אולי כאן, אבל האם זה יביא לאיזה עולם חדש, לאיזו פתיחה נוספת?

זה יקרב אותך למצב שהאור ישפיע יותר על הרצון ואז הרצון ייפתח.

תלמיד: כלומר העבודה עם הרגש, כשמתחילים להרגיש את זה, זה בעצם מפתח כלי להתחיל להביא את האור ממש.

כן. לכן אני נגד לימוד שטחי כמו מקובלים ירושלמים, אלא לימוד רגשי. אבל בלימוד רגשי אנחנו מהר מאוד נתקעים, כי כמה אפשר להתקדם. אני לא מרגיש את התופעות שאני מדבר עליהן, מצד אחד. מצד שני אני נכנס למבוכה, אני נכנס לשבירה, אני נכנס לאיזה חוסר שביעות רצון. אני לומד משהו שאין בי ואני לא רואה שזה יהיה בי, מתי, איך. נכון, וכל זה טוב מאוד. כל זה טוב מאוד, כי דווקא "מציון תצא תורה". מיציאות, מהרגשה שאין ברירה ואין תקווה ואין סיכוי וכל מיני דברים כאלה, מכל המצבים הללו דווקא נתקדם. אחרת אנחנו נלמד ציורים ואיך הציור הזה דומה לציור הזה, איך הקו הזה נמצא למעלה או למטה מהקו הזה.

ולתאר ברגש מה זה הקו הזה למעלה והקו הזה למטה, אף אחד לא יחשוב אז על זה. ואני רוצה שקודם יחשבו על איך שזה מתרחש בתוך הרגשות שלנו. נניח אתם מסתכלים על הציור, אז את הציור הזה אתם צריכים לצייר בתוך ההרגשה (ראו שרטוט מס' 4). כל קו, כל חלק שישנו כאן בציור שיהיה בהרגשה. זה רצוי.

שרטוט מס' 4

שאלה: קודם כל אני רוצה להגיד שאתה מסביר טוב מאוד, אני לא מכיר הרבה אנשים שיודעים להסביר את מה שהם רוצים כמו שאתה מסביר לנו. והשאלה שלי היא למעשה, איך מפתחים רגש לכתוב?

דרך עשירייה, אין יותר. עד כמה שתהיה גמיש כלפי החברים, ואני מבין שלא רוצים, למרות שאפילו אומרים, כן אני רוצה, אני אוהב, אני מסור, עד כמה שלא רוצים, עד כמה שסולדים מזה, אבל רק דרך זה, אין לך יותר. אם היית בין הזאבים היית מתפתח כזאב, בין הכבשים היית מתפתח ככבש, תראה איך רועה הצאן דומה לצאן שלו, ככה זה. איפה שאדם נמצא הוא סופג מהסביבה. אז אם אין לך סביבה טובה שהיא כל הזמן משפיעה עליך, לוחצת עליך ומנענעת אותך אז בהתאם לזה יהיה, אין יותר.

שאלה: אם הבנתי נכון אחרי שע"ב מזדכך אחרי הביטוש האם אפשר לומר שהוא כמו ממלא את גלגלתא, משיג אותה ורואה עכשיו מה בדיוק מוכן לו בגלגלתא, למה הוא נולד מתוכה, כל פרט ופרט שבו, האם אפשר לומר את זה?

אחרי ד' בחינות דאור ישר יוצא לנו פרצוף גלגלתא, אחרי פרצוף גלגלתא יוצא לנו פרצוף ע"ב, אחרי פרצוף ע"ב יוצא לנו פרצוף ס"ג וכן הלאה (ראו שרטוט מס' 5). כולם מקבלים מהאין סוף וכן הלאה וכן הלאה, כולם מקבלים מהאור אין סוף דרך אור אין סוף, דרך כל הפרצופים הקודמים, ככה זה. ע"ב לא יכול לעשות שום פעולה בראש שלו, אם הוא לא עולה לגלגלתא ומגלגלתא דרך גלגלתא לאין סוף, ומאין סוף מקבל משם את התגובה, וכך על כל פעולה, על כל מצב, על כל הבחן. כך כל אחד ואחד מכל 125 הפרצופים, כולם קשורים דרך כל הפרצופים הקודמים לאין סוף. הפרצוף האחרון שנמצא למטה הוא פונה לאין סוף שזה המ"ן שלו ומקבל מאין סוף שזה המ"ד שלו, ככה זה.

שרטוט מס' 5

תלמיד: אחרי שגלגלתא עשתה חשבון ומגלה שהחשבון שהיא עשתה לא מדויק, לא נכון.

לא, היא עשתה חשבון מדויק מאוד לפי הנתונים שהיו לה.

תלמיד: כן, אבל אחרי שהאור.

אחר כך יש חשבון חדש, מה לעשות.

תלמיד: אז מה לעשות, אחרי שאני מגלה שהחשבון לא נכון?

לא שהוא לא נכון, עכשיו החשבון יותר מדויק.

תלמיד: כלפי הנקודה הקודמת.

לא, אי אפשר להגיד שהוא לא נכון, אל תגיד מילים כאלו. עכשיו הוא יותר מדויק, עכשיו אני מבין יותר עד כמה אני רחוק מהבורא, עד כמה יש לי להוסיף. אבל זה בגלל שעל פני הגלגלתא אני רואה את זה.

תלמיד: אבל עכשיו כשאני יודע שלא יכולתי לעשות חשבון יותר מדויק, עכשיו כשאני מבין את זה, איך אני הולך לחשבון הבא?

מה הבעיה?

תלמיד: קיים בי פעם אחת רצון לעשות חשבון, ומצד שני אני יודע שהחשבון הקודם לא היה מדויק.

אני לא רוצה לדבר יותר, כי אתה לא שומע אותי. שב ותחשוב טוב מה אני אומר לך ומה אתה עונה לי. אתה אומר כל הזמן שהחשבון לא מדויק. לעת עתה זה מדויק או לא? מדויק. הילד שעושה טעויות בגיל שנה ואחר כך בגיל חמש אומר "עשיתי טעות בגיל שנה", זה נכון או לא? הוא עושה את כול מה שנכון לפי המצב שלו. זו לא טעות ולא כלום, אין חרטה על זה.

שאלה: כשגלגלתא באמת מבינה שעכשיו היא צריכה להתקדם, והיא מקבלת החלטה להזדכך, האם אפשר לומר שגם בעבודה קבוצתית כשלאדם יש נניח מסגרת של חמישה ימים בשבוע, והוא מתחיל פתאום לבוא ארבעה ימים בשבוע, אחר כך שלושה, אחר כך יומיים ואחר כך מפסיק בכלל. רואים שההחלשות הזאת לא מקרבת אותו לבורא, אלא היא כביכול לוקחת ממנו את הכוחות והוא לא ממשיך. האם אפשר להשוות את השניים? כי רואים פה שזה לא מקרב את האדם אל הבורא, החלשות הזאת, אלא צריך איכשהו להתמודד.

זו שאלה נכונה מצד אחד, ומצד שני אנחנו מתחשבים בכמות האור שמקבלים או באיכות הקשר שלנו עם המאציל? ודאי שעל ידי ס"ג אנחנו קשורים למאציל באיכות יותר גדולה, בדרגת אור הנשמה. על ידי ע"ב קשורים למאציל על ידי דרגת אור הרוח, ובגלגלתא רק על ידי אור הנפש. זאת אומרת, אם לא תסתכל על גודל הפרצופים, תוכל להגיד שע"ב מזמין עם הבורא עבודה הרבה יותר גדולה, הרבה יותר עוצמתית, האור הרבה יותר עוצמתי, הקשר הרבה יותר עמוק, ס"ג עוד יותר עמוק, וכן הלאה.

זאת אומרת, אתה יכול להגיד שיש כאן הבדל בין כמות ואיכות. כמה שהפרצופים מתרחקים, והם בעצמם מתרחקים כי מה זו התרחקות? אתה יכול להגיד, שמה שקורה בכל הפרצופים זה שהם מקבלים פחות ופחות אור, אבל מוסיפים לזה יותר ויותר חשיבות וייחוס לבעל הבית. כי אם בעל הבית גדול, אני יכול לקבל ממנו רק כוס מים, ואם בעל הבית קטן בעיניי, אני יכול לקבל ממנו מנות שלמות, ארוחה שלמה. הכול תלוי בכמה כמות כפול איכות מתגלה.

הכול הולך לפי החשיבות של בעל הבית, החשיבות של הבורא. למה אני מתרחק ומזדכך? אני שומר על עצמי, אפשר להגיד שהפרצוף האחרון עושה חשבון על כמות קטנה, אבל אצלו היחס שהוא עושה עם הבורא, הוא יחס גדול מאוד. ועובדה שהוא מעלה את החיסרון שלו דרך כל הפרצופים לגלגלתא, וגלגלתא עושה זיווג דהכאה על אור היחידה הגדול ביותר עם מלכות דאין סוף. על איזה חיסרון גלגלתא עולה לאין סוף? על החיסרון של הפרצוף האחרון.

לכן אסור לנו לזלזל בפעולה הכי קטנה שנראית לנו "אהה לא נורא", לא. כך היא נראית לנו, אבל באמת כמה שהפעולות נראות קטנות, הן יותר ויותר עוצמתיות וחשובות. העניין הוא שאנחנו לא כל כך מבינים מה הקשר בין עביות לזכות. ורק אחר כך כשאנחנו מתחילים לקשור את הבריאה יחד, זה יהיה מובן לנו בכלי האחד, כמה זה חשוב.

זה גם מה שיש לנו בעולם הזה מכל העולם, אנחנו לא מרגישים שאנחנו צריכים לטפל באנשים הקטנים, ודווקא כמה שעמךַ חי טוב, אז המדינה תהיה יותר חזקה. אלא אנחנו באגו שלנו מתחשבים רק במי שנמצא שם בגובה וכן הלאה. אלה הדברים, מה יש לדבר.

שאלה: בזמן הלימוד של הפתיחה, מגיע מצב שמאבדים את הרגש.

לא, אתה לא מאבד את הרגש, פשוט אין לך רגש לפעולות כאלו שאנחנו לומדים. בזה אתה מתחיל להבין שחכמת הקבלה היא חכמת הנסתר, שהיא מדברת על פעולות, ואתה לא מרגיש אותן. יש כאן פעולות שאתה יכול לאתר ברגש שלך ויש כאלו שאתה לא יכול לתאר ברגש שלך. אז אתה כבר נמצא כאן באיזו הבנה שגם זה וגם זה קורה, שיש דברים שאני מרגיש ויש דברים שאני לא מרגיש. זה לא פשוט, אבל זו הבחנה מאד טובה.

תלמיד: וברגע שיש זרימה עם החברים, כשאתה מרגיש שאתה זורם עם החברים, אתה נכלל, הרגש נעלם, והקריין קורא. האם נכון להגיד שאני באותו רגע נכנס לפעולה כמו שבעל הסולם מחייב אותנו ב-קנ"ה בתע"ס, זאת אומרת אני פשוט נכנס לתפילה עבור החברים, מתפלל שהמאור ישפיע עלינו, הקשר יפתח ונבין את הבורא מתוך הרגש? האם זה נכון לעשות את הפעולה הזאת?

נכון, נכון.

תלמיד: על מנת לפתח את הרגש, להכין את עצמנו לשיעור בוקר הבא. האם נכון להגיד שכל העבודה במהלך היום עם העשירייה, בכל מיני צורות מכינה אותנו, את הרגש שלנו לקבלת החומר בצורה הנכונה?

כן. תנסו. כל אחד יכול להיות בצורות אחרות, תנסו, העיקר כל הזמן להשתדל להרגיש שאתם רוצים להתקשר לחומר ברגש. כלים זה רגש, עד כמה שזה נראה רחוק מהמדע, ממשהו רציני, אבל זה לא נכון, זה רגש. אנחנו נותנים לרגש הזה כל מיני מספרים, הגדרות וכך מתקדמים. הרצון שהבורא ברא, זה רצון, הרצון מרגיש, השכל הוא רק כדי לחבר את הרצונות, להשוות אותם, רק ככלי עזר בלבד.

כמו שיש לך מחשבון והוא מחשב לך את הדברים, אבל מה הוא מחשב לא אכפת לו, הוא לא מבין. כך גם הראש, הוא לא מבין אם אלה חמשה קילו חיטה או חמשה קילו רצון, נתינה, קבלה, לראש זה לא חשוב, אלא הכול תלוי במה שאתה מעלה לראש.

שאלה: אנחנו לומדים שבמסך יש עביות ואחר כך אנחנו לומדים שישנם שני מסכים, המסך המסיים והמסך המזדווג. אנחנו יודעים שבמסך דגוף יש את ההזדככות. האם במסך דראש גם קורה משהו עם העביות של המסך דראש?

הראש קולט כל מה שיש בגוף. כך שהרשימות, אחרי שמסך דטבור מזדכך ומגיע לפה דראש, הכול נקלט בפה דראש במסך אשר שם.

תלמיד: אז יוצא שבגלגלתא נאמר, למסך יש כזאת עביות חזקה, אפשרות חזקה, גדולה לקבל אור לא לעצמו, ואחר כך המסך מתחיל להזדכך ונעלמת המדרגה האחרונה של העביות ואז הוא נחלש ומאבד את היכולת לקבל לעצמו את המאור?

כן, ודאי. איך הוא יקבל? הוא משתמש עם העביות רק לפי רשימות הקשיות שיש בו, רק לפי היכולת להתגבר.

תלמיד: אם יש לו פחות אפשרות לא לקבל את האור אז הוא נחלש?

נחלש, ודאי שנחלש.

תלמיד: מה ההיגיון בזה שהוא נחלש, הרי הוא צריך להיות עוד יותר חזק, הרי לוחץ עליו עוד יותר אור מקיף?

אנחנו מתחשבים בכל הפרצופים ולא בפרצוף אחד. ודאי שמהפרצופים גלגלתא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ב"ן הוא החלש, אבל הוא מברר פרטים הרבה יותר גדולים, כי הוא נכלל בחזרה במ"ה וס"ג וע"ב וגלגלתא, ומחייב את הגלגלתא להזדווג עם המלכות דאין סוף ולקבל בעל מנת להשפיע. לכן אמנם הוא חלש ועומד בסוף אבל הוא מעורר בגלגלתא אור היחידה. צריכים לחשוב.

שאלה: יש לי שאלה על הזדככות. כשמלכות מסיימת עולה לפה דראש שוב, למה אנחנו אומרים שיש שם זיווגים ולא ביטושים?

ביטוש זה ביטוש, זיווג אנחנו אומרים כשיש התקשרות, התקשרות בין שניהם.

תלמיד: אבל מה הפעולות האלה שאנחנו אומרים שיש עוד כמה זיווגים ביציאת האור?

כן, כי יש קבלת האור. בדרך הזדככות המסך ישנה קבלת האור. קבלת האור הזאת היא נקראת אותיות.

תלמיד: מה הפעולה הזאת? אני אף פעם לא יכולתי לקשר את זה לא להבנה ולא להרגשה. מה קורה בפעולה הזאת?

יש לנו טבור, קיבלתי. האור שקיבלתי נכנס בהדרגה נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (ראו שרטוט מס' 6). עכשיו הוא יוצא גם בצורה כזאת, רק הפוכה. אז יוצא אור יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש, בצורה הפוכה. מי גורם ליציאת האור? המסך שדוחה אותו. ואז יוצא שבכל עליית המסך הוא גורם לזיווג דהכאה, להכאה. מתגלים כאן רצונות חדשים, הבחנות חדשות. ואז נגיד שהוא עלה לאיזו רמה ונכנס לזיווג דהכאה, אז יש כאן פרצוף. יש כאן ראש, ותוך וסוף, ממש פרצוף.

תלמיד: אתה נתת דוגמאות על יחס לנותן.

כן.

תלמיד: איך אפשר להרגיש את זה ביחס לנותן?

הבעיה שלנו, שאנחנו מדברים על הכמות. וזה לא נכון, אנחנו צריכים לדבר על היחס ביניהם, ייחוס.

תלמיד: באמת בהרבה הסברים עד היום שמענו על כך שמדובר כאן על כמויות, אבל פעם ראשונה אני שומע שמדובר על היחס.

ודאי.

שרטוט מס' 6

תלמיד: אבל מה בדיוק קורה בזיווגים האלה ביחס שלי לנותן?

אמרתי על זה כבר. שאם אני יושב אצל אדם גדול, עם מלכת אנגליה, מספיק לי לקבל ממנה כוס תה. כנהוג, אם היא מכבדת אותי אז היא נותנת לי כוס תה. מה התענוג בכוס תה? כוס מים. אבל נותנת מלכת אנגליה, אני יושב איתה יחד. אני חושב שאיכשהו כל אחד מבין איך שזה מכובד.

מה שאין כן, אם אתה נכנס לאיזה אדם אחר והוא מכבד אותך בארוחה שלמה, זה לא מעורר בך כל כך הרבה התפעלויות ורגשות. זאת אומרת יש עניין של כמות ויש עניין של איכות, ואנחנו עובדים בחכמת הקבלה על איכויות בלבד. יש לנו סולם איכויות, וכל האור זה אותו אור אין סוף פשוט, אין בו שום דבר. זה שאנחנו עושים ממנו נרנח"י וכל זה, זה על ידי האיכות, עם מי יש לי עסק.

תלמיד: אתמול נתת דוגמה טובה, כך אני הרגשתי, שהבן אדם אכל, ואחר כך אמרו לו שהוא אכל בעצם סעודה אצל מלך. וכך אני צריך כל פעם לשנות את היחס שלי, אצל מי אכלתי, ואז לעשות חשבון נכון.

כן.

תלמיד: אבל בדוגמה הזאת שהאור עוד פעם יוצא, האם בזיווגים האלה אני מחשב מחדש את היחס שלי לנותן?

אתה תצא עוד מעט מהשיעור ותחשוב, שאם היית באיזה מקום והיית זולל שם ארוחה של עשר מנות, והיית מנפח את עצמך בכל מה שאפשר, ולאחר שיצאת משם גילו לך שהיית אצל מישהו מאוד גדול, חשוב עד כדי כך, והוא והוא, עד כמה היית משנה את היחס שלך לארוחה ולזלילה שלך. תנסה.

אנחנו עובדים עכשיו על היחס. מצמצום והלאה אין עניין של קבלה, יש עניין להשתוות ביחס עימו. וכשיתגלה יחס יותר, כשהבורא מתגלה יותר אחרי גלגלתא, אחרי ע"ב, אחרי ס"ג, אז אני מקבל פחות אבל משפיע יותר.

(סוף השיעור)

---

1. (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף פא, עמוד א)↩