שיעור בוקר 12.09.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1193,

מאמר: "מהו, שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה"

מהו, שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה

תשנ"א - מאמר ב'
1990/91 - מאמר 2

הכתוב אומר "שובה ישראל עד ה' אלקיך, כי כשלת בעוונך. קחו עמכם דברים, ושובו אל ה'. אמרו אליו, כל תישא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו". ויש להבין, מהו הקשר, שמשמע, היות "כי כשלת בעוונך", לכן "שובה עד ה' אלקיך". וכמו כן מהו "אמרו אליו, כל תישא עוון". וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר, עד ה', אלקיך" (יומא פ"ו).

ידוע שבסדר עבודה יש להבחין לב' בחינות:

א. מה שנוגע לכל הכלל. שהעבודה שלהם הוא בבחינת המעשה, ועל הכוונה אין הם עובדים, היינו לכוון שיהיה בעל מנת להשפיע. ולכן בבחינת המעשה פחות יותר כולם חושבים שהם בסדר. אלא כל אחד מאמין, שבטח אי אפשר להיות שהאדם יהיה שלם. לכן בדרך כלל הוא חושב עצמו שלם, וכשהוא מסתכל על חבריו, הוא רואה את החסרונות שלהם, שהם לא בסדר. מה שאין כן הוא בסדר.

אלא חסר לו משהו. ועל זה הוא מתרץ, הלא כתוב "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". לכן בטח גם הוא בעל חסרון. וגם הוא נזהר במידת השפלות, כמו שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". הגם שהוא רואה, שהוא יותר מרומם משאר אנשים, ומכל מקום הוא מאמין באמונת חכמים, והוא מאמין למעלה מהדעת, בטח הוא שפל, היינו שהוא יותר גרוע משאר אנשים. אולם זהו הוא אצלו בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

נמצא, שאלו אנשים השייכים לבחינת הכלל, כשהם עוסקים בתורה, הם לא יכולים להרגיש שיש להם עוונות, ושהם יותר גרועים משאר אנשים. אלא באופן כללי הם מרוצים מעבודה שלהם. לכן כשבא חודש אלול ועשרת ימי תשובה, שאז הזמן שצריכים לעשות תשובה, יש להם אז עבודה רבה, למצוא אצלם עוונות, שצריכים לעשות תשובה עליהם.

אחרת הם נידונים בבית דין של מעלה, שיכולים חס ושלום לתת להם עונשים על מעשיהם. הם מבינים, שאפשר להיות, שהשכר, מה שמגיע להם לפי הבנתם, זה לא יהיה. היינו, שיהיה להם פחות שכר. אבל לא עונשים, על זה אין מה לדבר. היות שהם יודעים בעצמם, שיש להם הרבה תורה והרבה מצות.

מה שאין כן אלו אנשים, שעובדים בבחינת הפרט, כלומר שהם רוצים לזכות לבחינת דביקות בה', והם מבינים, שהתו"מ מה שהם מקיימים, הוא רק בבחינת תרי"ג עצות, איך להגיע לזכות להיות דבוק בה'. כלומר, שלא תהיה להם רק דאגה אחת, איך לעשות נחת רוח ליוצרו, ולתועלת עצמם אינם דואגים.

ובטח הגוף מתנגד לזה, ומביא לו טענות צודקות, איך מה שהוא מדבר, הוא נכון. ומתחיל להביא לו ראיות מכל העולם, שאף אחד לא הולך בדרך כזה לבטל את הרצון לקבל לעצמו, ולעסוק רק לשם שמים. והאדם רוצה להתגבר על העוונות, מה שהרצון לקבל מביא לו מחשבות, מה שהם נגד האמונה. שזוהי טענת פרעה, שאמר "מי ה', אשר אשמע בקולו".

נמצא, שהאדם נכשל בעוון של כפירה חס ושלום. ועד כמה שהאדם מתגבר, הוא בא ומתגבר על האדם. זאת אומרת, עד כמה שהאדם רוצה להאמין בה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב, הגוף מראה לו את ההיפך. וממילא הוא נמצא תמיד בכשלונות, והוא רואה, שהוא דבר שאין לו סוף, והוא נמצא בעליות וירידות, ולא יודע מה לעשות נגד זה.

על זה הכתוב אומר "שובה ישראל עד ה' אלקיך". ומדוע מוכרח להיות "עד ה' אלקיך". זהו מטעם "כי כשלת בעוונך". כלומר, היות שאתה נכשלת בעוונך, היינו מעוון של אמונה, ואתה מרגיש עכשיו, שאתה הוא אדם הכי שפל שבעולם, כי המחשבות ורצונות שיש לך, אין לאף אחד בעולם, שיהיו כל כך בתכלית השפלות. ואתה מרגיש, שאתה מרוחק מרוחניות מכל וכל.

כלומר, החילוניים, אין הם אומרים, שהם מרוחקים מהרוחניות, היות שהם בכלל לא מאמינים שיש רוחניות בעולם. וכמו כן הדתיים, שמאמינים בתו"מ, הם לא מרגישים שהם מרוחקים, כנ"ל, שכל אחד מרגיש עצמו פחות או יותר שהם בסדר. ואם הוא רואה איזה חסרון בעצמו, בטח שיש לו איזה תירוץ על עצמו. ובעיקר שהאדם רואה, שכל העולם חיים חיי שלוים, והוא נמצא במצב של מלא כשלונות, בעוונות. ואין הוא רואה שום מוצא לצאת מהמצב הזה.

לכן אין לו עצה אחרת אלא "שובה ישראל". האדם צריך לשוב לה', ולא נסוג ממנו עד שיזכה שה' יהיה אלקיך. כלומר, שיזכה לאמונה שלימה, אחרת הוא יהיה נשאר בהכשלונות. לכן מוטל על האדם להשתדל ולעשות כל מה שבידו, עד שירחמו עליו מלמעלה, ויתנו לו את הכח, הנקרא "רצון להשפיע".

ובהאמור נבין מה שכתוב "קחו עמכם דברים". היינו אלו הדברים, שהגוף מדבר אליכם, וטוען, שלא כדאי לעבוד לשם שמים, אלו דברים קחו, בעת שובו אל ה'. אמרו אליו "כל תישא עוון". היות שהדברים האלו, מה שהגוף אומר לנו, אין בידינו להתגבר עליהם, אלו הדברים אותם קחו, בעת אשר אתם שבים אל ה'. ואומרים "כל", שרק אתה הוא הכל יכול, שאתה יכול לתת לנו טבע שני, הנקרא "רצון להשפיע". אתה "תישא עוון", שאתה יכול לקבל את העוון שלנו, ולתקנו, שרק אתה הוא הנושא עוון שלנו, ולנו אין שום כח.

אולם אנחנו מאמינים, שכל אלו הדברים, שהגוף מדבר אלינו, אתה הוא נתת לו את הדברים האלו, ובטח שאתה שלחת לנו, בטח זהו לטובתינו. לכן אמרו אליו "כל תישא עוון וקח טוב". כלומר, קח את הטוב הזה ששלחת לנו. היינו, אלו דברים, שהגוף היה טוען נגד ה', אתה מוכרח לתת טבע אחר, הנקרא "רצון להשפיע". כי אחרת אנחנו אבדנו, היות שאנחנו מלא כשלונות.

וזה שכתוב "ונשלמה פרים שפתותינו". ואנחנו רוצים, במקום שאנו נמצאים, במקום "שפתותינו", ש"שפתים" הוא בחינת הסוף שבדבר, היינו מחוץ לקדושה. לכן היות שע"י הרצוניות שבנו, אנו נמצאים מחוץ לקדושה, לכן אנו מבקשים ממך "ונשלמה פרים שפתותינו". כלומר, במקום שאנחנו נמצאים בשפתים, בסוף, אנחנו רוצים, שאנחנו נהיה שלמים עם פירות, שהיא בחינת "פרים", היינו פריה ורביה במעשים טובים.

ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". והיינו כנ"ל, כי אלו אנשים, שהם שייכים לבחינת הכלל, הם לא מרגישים, שיש להם כשלונות. בעוון, הנקרא "עוון הראשון". היות שהם מרגישים, שיש להם אמונה. והם בסדר. כי הגם שאין להם רק אמונה חלקית, כמו שמבואר (הקדמה לתע"ס, אות י"ד) אבל הם לא מרגישים את זה.

לכן הם חושבים, שהם בשלימות. מה שאין כן, אלו אנשים ששייכים להפרט, היינו שהם רוצים, שיהיה רק רשות אחד, היינו רשות היחיד, כלומר שהם רוצים לבטל את רשות עצמו, הנקרא "רצון לקבל", אלא שיהיה מגולה בעולם רק רשותו של הקב"ה, אז הם מרגישים, איך שהגוף מתנגד לזה, והם רוצים לחזור בתשובה, היינו לשוב לה', והתשובה הזאת מגיע עד כסא הכבוד.

אולם יש להבין, מהו ענין "כסא הכבוד" בעבודה. ידוע, שמלכות נקראת "כסא הכבוד", כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף מ"ה, אות ל"א) וזה לשונו "כי סוד הכסא הוא בב' בחינות:

א. שהוא מכסה על המלך, בסוד "ישת חושך סתרו". ומשום זה כסא מלשון "כיסוי".

ב. היא מגלה כבוד המלכות בעולמות, בסוד הכתוב "ועל הכסא דמות כמראה אדם".

והענין הוא, שאנו צריכים להאמין, שהצמצום וההסתר, שהיו, הוא תיקון עבור הנבראים. כלומר, שדוקא ע"י ההסתר והכיסוי, שנעשה, אז הנבראים יגיעו לשלימותם. ושצריכים להאמין למעלה מהדעת על ההנהגה, שהקב"ה מנהיג את העולם הוא בבחינת טוב ומטיב, אלא, מה שאין אנו רואים זה, אלא שהנהגת טוב ומטיב מוסתר מאתנו, ואנו צריכים להאמין, שבאמת ההשגחה היא בבחינת טוב ומטיב, אלא שיש על זה כיסוי, המכסה את זה.

והגם שהגוף מתנגד לזה, כי הוא טוען "אין לדיין, אלא מה שעיניו רואות", ולא להאמין למעלה מהדעת. והאדם רוצה להתגבר על טענת הגוף. זוהי עבודה קשה. ויש בזה עליות וירידות.

וכשהאדם צועק לה', שיעזור לו, שיוכל לקבל על עצמו את הכיסוי הזו. כלומר, שיהיה בידו להאמין, שבאמת ההשגחה היא בבחינת טוב ומטיב, אלא הוא עדיין, אין לו זכיה לראות זה. נמצא, שעל ידי עבודה זו, הוא נעשה מרכבה להכסא. היינו, שמקבל על עצמו את הכסא הזו, אף על פי שזהו הסתרה ממש. ואז נעשה מהכסא הזה בחינת "כסא הכבוד". כלומר, שזוכה, שכבוד השכינה יושבת על הכסא.

נמצא, שבשיעור, שהיה מקודם בבחינת "כסא", שהיא בחינת הסתר, נעשה שהיה בבחינת "שכינתא בעפרא", נעשה עתה לבחינת "כסא הכבוד". וזה שכתוב, שהכסא שהוא מכסה על המלך, בסוד "ישת חושך סתרו". היינו, שאינו מאיר הכסא, אלא שהיא בחינת חושך. וצריכים להתגבר על החושך, ולומר "עינים להם ולא יראו".

נמצא, שבזמן "הכסא", המצב הזה נקרא "כי כשלת בעוונך". שיש להאדם במצב "הכסא" עליות וירידות. ואין האדם רואה, שהעבודה הזו יקח סוף. אלא תמיד הוא בהלוך ושוב. היות שבזמן הכיסוי קשה להאדם להתגבר ולומר, שהקב"ה מתנהג בבחינת טוב ומטיב.

לכן מוטל על האדם הזה לעשות תשובה, שהוא, שמהכסא, שהיא בבחינת "ישת חושך סתרו", יתגלה בחינת הב' שבכסא, שהיא מגלה כבוד המלכות בעולמות, בסוד הכתוב "ועל הכסא דמות כמראה אדם".

וזה שכתוב "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". פירוש, שהתשובה צריכה להיות, שהאדם צריך לזכות לבחינה ב', שבפירוש "כסא", שהיא "כסא הכבוד". וזהו "שובה ישראל עד ה' אלקיך".

וענין "כי כשלת בעוונך" יש לפרש, כי בזמן שהאדם רוצה לעשות תשובה, היינו שהאדם שנפרד מה' מטעם הרצון לקבל, שהיא בהפכיות הצורה מהבורא, ורוצה להתחבר עם הבורא, שיהיה לו אז בחינת השתוות הצורה, אז הוא רואה, ש"הנסתרות לה' אלקינו".

כלומר, בזמן שהוא רוצה לעשות משהו לה', היינו לתועלת ה', הוא טעם "נסתר". היינו, שנסתר אז ממנו טעם של העבודה. מה שאין כן בזמן שהוא עובד לתועלת עצמו, הנקרא "לנו ולבנינו", אז הטעם מגולה אצלנו. כלומר, "הנסתרות" ו"הנגלות" הכוונה על הטעם.

זאת אומרת, בזמן שהאדם עובד לתועלת ה', הנקרא "לה' אלקינו", אז טעם עבודה נסתר. מה שאין כן לתועלת עצמו, שנקרא "לנו ולבנינו". אז הטעם נקרא "נגלות", הטעם עבודה מגולה. נמצא, שזה גורם לנו כשלונות. וזה שכתוב "כי כשלת בעוונך". לכן אין עצה אחרת, אלא שהאדם צריך לשוב לה'. ועל זה אמרו "וכל תישא עוון וקח טוב".

ובהאמור יש לפרש זה שכתוב ב"ברכת המזון" "ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים, ואדם". ויש להבין, בשביל מה צריכים לבקש מה', שנמצא חן בעיני אדם. מה הכוונה, שבני אדם יכבדו אותנו ויתנו לנו כבוד. מה זה שייך לעבודה. אלא כנ"ל, שאנחנו מבקשים מה', שנמצא חן בעיני אלקים. ומה אנו רוצים ממנו, שיתן לנו בחינת "אדם". היות מצד הטבע, האדם נברא עם הרצון לקבל, שנקרא בחינת "מלכות", שהוא בחינת שם ב"ן, שגימטריא בהמה.

לכן אנו מבקשים, שנמצא חן בעיני אלקים, שיתן לנו בחינת אדם, כמו שאמרו חז"ל "אתם קרויים אדם, ולא אומות העולם". שאדם גימטריא מ"ה, שהוא בחינת משפיע. כלומר, שמבקשים, שנמצא חן בעיני אלקים, שיתן לנו בחינת "אדם". וזה שכתוב "ונמצא חן בעיני אלקים, ואדם", שיתן לנו בחינת אדם.

נמצא, שהאדם צריך להתפלל רק על דבר אחד, היינו שה' יקרב אותו. כי "קירוב" ברוחניות נקרא השתוות הצורה. כלומר, שהוא רוצה, שה' יתן לו את הרצון להשפיע, הנקרא "טבע שני".

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, קמ"ז) "הרופא לשבורי לב". ויש להבין, מהו שה' רופא לשבורי לב. והענין, כי ידוע שעיקר אצל האדם הוא הלב, כמאמר חז"ל "רחמנא ליבא בעי". ש"לב" הוא הכלי המקבל את הקדושה מלמעלה. וזהו כמו שאנו לומדים בשבירת הכלים, שענינו הוא, שאם הכלי שבור, כל מה שנותנים בתוכו, הכל הולך לחוץ.

כמו כן אם הלב שבור, היינו שהרצון לקבל הוא השולט על הלב, נמצא, שלא יכול שם לכנס שפע, מסיבת שכל מה שהרצון לקבל מקבל, הכל יוצא להקליפות. וזה נקרא "שבירת הלב". לכן כשהאדם מתפלל לה', ואומר "אתה מוכרח לעזור לי, כי אני יותר גרוע מכולם, מסיבת שאני מרגיש, שהרצון לקבל שולט בלבי, ובגלל זה אין שום דבר שבקדושה יכול לכנס בתוך לבי, ואיני רוצה שום מותרות, אלא פשוט שאני אוכל לעשות משהו לשם שמים, ואין לי שום אפשרות לזה, לכן רק אתה יכול להושיע לי".

ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים, ל"ד) "קרוב ה' לנשברי לב". פירוש, אלו אנשים, שמבקשים מה', שיעזור להם, שהלב שלהם לא יהיה שבור, אלא שיהיה שלם. וזה אפשר להיות רק אם האדם זכה לרצון להשפיע. לכן הוא מבקש מה', שיתן לו את הרצון להשפיע. כי הוא רואה, שלא חסר לו שום דבר בעולם, אלא שתהיה בידו יכולת לעשות מעשים לשם שמים. נמצא, שהוא מבקש רק קרבת ה'. ויש כלל "מידה כנגד מידה". לכן ה' מקרב אותו. וזה שכתוב "קרוב ה' לנשברי לב".

ובהאמור נבין מה שכתוב שם "שומר כל עצמותיו, אחת מהנה לא נשברה". וזהו כנ"ל, שהעצם של האדם הוא הלב, היינו הרצון שישנו בהלב. וכל פעם הרצונות שבאדם מתחלפים בעליות וירידות. וה' שומר את הרצונות שלהם, שלא יתערב הרצון לקבל בתוך הרצונות של קדושה.

וזה שכתוב "אחת מהנה לא נשברה". היינו, היות שהרצון לקבל גורם לשבירת הכלים, וכשהבורא שומר אותו, היינו שהוא מקרב את האדם, הנקרא "השתוות הצורה", בזה שהוא נותן לו טבע שני, הנקרא "רצון להשפיע", זה נקרא "שומר ה'", כמו שכתוב "שומר פתאים ה'". היינו, מי שמרגיש עצמו שהוא פתי, שאין לו שכל, שישמור את עצמו, שלא יפול תחת שליטת הס"א, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", והוא מבקש מה', שישמור אותו. נמצא, שהאדם נותן את האתערותא דלתתא, שזה נקרא "רצון" וכלי, אז ה' נותן לו את האור.

מה שאין כן כשהאדם נמצא בזמן העליה, ואז הוא חושב שכבר הוא לא צריך לעזרת ה', היות שיש לו עכשיו בסיס של הרגשה, שנקרא אצלו בחינת "ידיעה". היינו, שעתה הוא יודע על איזו מטרה הוא עובד. כבר העבודה שלו אינה למעלה מהדעת, היות שיש לו כבר בסיס על מה לסמוך. היינו, על הרגשה הזו, שהוא מרגיש, שהמצב הזה טוב לו. ועל הבסיס הזה הוא קובע את העבודה.

אז תיכף זורקים אותו מלמעלה, ושואלים אותו כאילו "איפה החכמה שלך, שאתה אמרת, שאתה כבר יודע על מה שהעבודה נתמכת". אלא כל זמן שהאדם חושב את עצמו לפתי, היינו שהבסיס של העבודה הוא למעלה מהדעת, והוא זקוק אז לעזרת ה', אז האדם אומר "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". ודוקא באופן כזה נקרא הבורא "שומר ישראל ה'".

ובזה מובן, מהו שהאדם נמצא בצרה, בעבודה. התשובה היא, ידוע, ש"צר" נקרא חוסר חסדים. לכן, בזמן שהאדם רואה, שאין בידו לעשות שום דבר בעל מנת להשפיע, שזה נקרא, שאין בידו לעשות חסד, אלא רק לתועלת עצמו, והוא רואה, שבמצב שבו הוא נמצא, אף פעם לא יהיה בידו לזכות לדביקות ה', והוא מצטער על זה. ומה האדם יכול לעשות. על זה, זאת אומרת, אין לאדם לעשות שום דבר שיעזור, אלא לצעוק לה'. וה' שומע. "ומכל צרותם" היינו מכל מצב. שהוא נמצא במצב הצרות, שהוא חוסר חסדים, שאי אפשר לו להתגבר על מעשיו, ה' מציל אותו, כמו שכתוב "מכל צרותם הצילם". מה שכתוב "אין לו צרות", היינו שאינו מצטער, מזה שאינו בידו לעשות משהו בעל מנת להשפיע. לכן אין לו כלי, שה' יציל אותו, היות שהוא מרגיש, הוא בסדר המצב שבו הוא נמצא.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (חולין, קל"ג) "כל השונה לתלמיד שאינו הגון, נופל בגיהנום". ויש להבין, הלא כתוב "אמר הקב"ה "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". אם כן בטח מי שיש לו יצר הרע, ואינו יכול להתגבר עליו, אמר "בראתי תורה תבלין". הלא רואים אנו, שצריכים ללמוד תורה, אפילו בזמן שהוא לא הגון.

ויש לפרש זה על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין". הלא "לטפשים" היה צריך לומר. ותירוץ, כי מי שמחפש חכמה, אף על פי שעדיין אין לו, כבר נקרא "חכם", היות רצונו הוא להיות חכם. וכמו כן יש לפרש כאן, כי מי שרוצה להיות הגון, כבר נקרא "תלמיד הגון".

זאת אומרת, מי שרוצה ללמוד תורה, מסיבת שהוא רוצה להיות הגון, כבר נקרא "הגון". והוא מטעם, שהיות שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מעבדות ה', היינו שאין הוא יכול לעבוד אלא לתועלת עצמו, והוא שאינו הגון, ורוצה להיות הגון, אבל לא הולך לו, לאלו אמרו "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

לכן יש לפרש "אסור ללמוד תורה לתלמיד שאינו רוצה להיות הגון". מה שאין כן מי שרוצה להיות תלמיד הגון, מותר לו ללמוד.

שאלה: רב"ש בעצם מסכם במשפט כזה, הוא אומר "אלא כל זמן שהאדם חושב את עצמו לפתי, היינו שהבסיס של העבודה הוא למעלה מהדעת, והוא זקוק אז לעזרת ה', אז האדם אומר "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". ודוקא באופן כזה נקרא הבורא "שומר ישראל ה'"."

"פתי", זה אחרת ממה שאנחנו רגילים בחיים שלנו. "פתי מאמין לכל דבר" אני זוכר שילדים שרו את זה.

תלמיד: אז בעצם הוא צריך לוותר על כל השכל שהיה לו עד היום, לשים אותו בצד, ממש לשכוח את מה שהוא יודע עד היום. זה בעצם מה שהוא אומר?

כן. מה הבעיה?

תלמיד: אז עם מה הוא עובד, מה הבסיס שאיתו הוא יעבוד? לקחת את השכל שלו ולשים אותו בצד, בלי שום מחשבה?

צריכים הרבה שכל כדי לעבוד למעלה מהשכל, עוד יותר גדול. למה אתה חושב שאתה צריך להיות מטומטם? לא, לא לבטל, למעלה מהדעת זה נקרא שעוד יותר למעלה מהדעת. זה לא שאני מבטל, אלא אני מבין, מרגיש ומברר את כל הדברים האלה, אני יודע הכול, ואני עוד רוכש מערכת יותר עליונה מזה, בדרגה פלוס אחד, זה נקרא למעלה מהדעת. אני לא רק מקיים משהו, אני יודע למה, מאיפה, איפה המנוע הפנימי שמתוך זה שאני משיג, זה מחייב אותי. ההיפך, אתה נעשה פחות מטומטם אתה לא מקיים משהו סתם, אתה מחפש שורשים לדברים, זה נקרא למעלה מהדעת, לדעת יותר גדולה.

זה נקרא דעת תורה, שאתה מחפש איפה האור הזה שהוא המוח והכוח של כל הבריאה. איך הוא פועל ואתה רוצה לפעול, להפעיל אותו בעצם.

תלמיד: המשפט הבא מפתיע אותי לגמרי. רב"ש אומר "כלומר, שיזכה לאמונה שלימה, אחרת הוא יהיה נשאר בהכשלונות. לכן מוטל על האדם להשתדל ולעשות כל מה שבידו, עד שירחמו עליו מלמעלה, ויתנו לו את הכח, הנקרא "רצון להשפיע".

כי הוא לא יכול בעצמו להשיג את מה שאין בו, אין. לאדם נותנים רק שכל בהמי, הוא יכול להתפתח רק מתוך המערכת שהוא נמצא בה. אבל למערכת יותר עליונה, לעלות מדרגה, הוא לא יכול אם לא יעשו לו את זה, זאת בריאה חדשה, זה כל פעם לבנות בו משהו חדש.

תלמיד: אתה כל הזמן מלמד אותנו שזאת מערכת סגורה. אתה אומר לנו שאין רחמים, אין שם כלום, אתה צריך לעשות את העבודה ולקבל את מה שאתה מקבל.

כן.

תלמיד: ופה אני רואה שכתוב "עד שירחמו עליו", מי מרחם עלי?

ירחמו עליו זה נקרא שזה לא בכוחי. זה לא בכוחי לבצע, אבל בכוחי לעשות את כל הפעולות שהן יגרמו לביצוע מלמעלה.

תלמיד: זה משפט שאני צריך להבין אותו יותר, כי אתה אומר שאין רחמים, אין.

אתה לא מכיר מהחיים שלך מה שקורה? אתה דופק את הראש בקיר, עוד ועוד ועוד ושום דבר לא קורה. אתה אפילו לא יודע מאיפה ולמה ופתאום נפתח, פתאום מגיע שכל, פתאום מגיע רגש, הבנה, הערפל מתפוגג. למה? אתה לא יודע.

תלמיד: אני לא יודע.

זהו, וכך לא תדע אף פעם. לכן כתוב "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה".

תלמיד: אבל אתה אומר לנו, תעשו את העבודה שלכם ואל תחשבו יותר מידי מהי התוצאה הסופית.

כן.

תלמיד: מה המשפט הזה אומר, "שירחמו עליו מלמעלה" אני לא מבין את זה?

יש לך עשרה תנאים שאם תבצע אותם אתה תתקדם יפה. זהו, לא יותר, אפילו חמישה תנאים, אפילו עוד פחות מזה.

תלמיד: מהם התנאים?

התנאים? קודם כל לשמוע את מה שאומרים לך הגדולים, כמה שאתה מסוגל. לפי זה לבצע את הפעולות בעשיריה ולצפות לרחמים. מה זה לצפות לרחמים? לזה שהמצב ישתנה. למה? לרוחניות יותר גבוהה, שזאת השפעה, חיבור, אהבת הזולת וכו' וכו', בקיצור כלפי הבורא. אין לך מה לעשות כלום, בסך הכול לקיים "ואהבת לרעך כמוך" רק בדרגות שמתאימות לך.

תלמיד: ואז העבודה היא קלה, כמו שהוא אומר פה?

כן.

תלמיד: זה מעניין.

העבודה קלה מפני שאתה יכול לקבל כאן תמיכה מהסביבה, כי הבורא סידר אותך כך בתוך הסביבה. אם אתה רוצה להשפיע עליהם שהם ישפיעו עליך, בתמיכה ההדדית הזאת, בקלות, במהירות, אתה יכול להשיג הכול.

אתה מתקדם לפי החוקים, חוקי הטבע, אתה לא יכול לרדת מהנתיב שלך, אתה לא יכול, אתה בכל זאת תלך כמו חמור. אתה לא רוצה? אז יתנו לך מכות ואתה תרצה. ואם לא אז תמות כמו בהמה, ואחר כך שוב תקום עם אותן הרשימות ותתחיל לממש אותן, זה הכול, אלה חוקים.

תלמיד: משפט הכותרת הוא פיצוץ, כי הוא אומר לי "שובה ישראל עד ה' אלקיך", במקום שהוא יבוא אלי אני צריך ללכת אליו.

כן.

תלמיד: במקום שהוא יבוא אלי ויעשה לי את החיים יותר קלים, הוא עושה לי את החיים יותר מרים.

את זה אני לא רוצה לשמוע בכלל.

תלמיד: איך אני מתקדם לכיוון "שובה ישראל עד ה' אלקיך"?

להבין את המערכת, שזה יהיה מול העיניים, שזאת המערכת ואני נמצא בה, אי אפשר כאן לעשות מה שבא לי. אלא זה כמו בכל המערכות, בטכניקה, בכל דבר, המערכת הזאת היא קיימת אז אתה לא יכול לעשות כלום. יש נניח את כוח המשיכה, אתה רוצה להתעלות מעל כדור הארץ, אז מה אתה יכול לעשות? אתה חייב למצוא כוח שהוא יהיה יותר גדול מכוח המשיכה. אותו דבר כאן, זה פשוט. ואומרים לך איך למצוא את הכוח הזה, איך לייצב אותו, איך להגביר אותו, שאתה לבד לא יכול, אתה צריך עשיריה ואז תתעלה.

שאלה: מהי הנקודה הכי חשובה בכל המאמר "מהו, שובה ישראל עד ה' אלקיך, בעבודה" שרב"ש כתב?

הנקודה הכי חשובה, שמה שנקרא אצלנו תורה ומצוות, זה נקרא תיקון הרצון על ידי המאור המחזיר למוטב. ולא שאנחנו עושים משהו בידיים, ברגליים, בפה, על ידי כל מיני אמצעים, סימנים למיניהם, אלא רק העבודה על הרצון שלנו על ידי המאור המחזיר למוטב שנקרא תורה, זהו, אין יותר.

שאלה: מהו המצב של שפלות בעבודה?

לשפלות, ובכלל לכל דבר ברוחניות יש כמה אבחנות וכמה פירושים. שפלות זה נקרא שאדם מרגיש את עצמו כשפל. שפלות יכולה להיות חיובית ושלילית. שפלות, זה אם הוא מזהה את הרצון שלו, את הטבע שלו כרצון לקבל שהוא ממש שפל, כי הוא פועל אך ורק לפי תענוגים וייסורים ללא יכולת למעלה מזה. זאת אומרת, שהשכל עובד יחד עם הרצון כדי לברוח מרע ולהתקרב לטוב בלבד כמו בהמה.

או שהוא רוצה חוץ ממה שיש לו, רגש, רצון ושכל בהמי, לקנות גם שכל אנושי, של אדם. אדם זה כבר דומה לבורא, שהפעולות שהוא רוצה לעשות יהיו כבר לא כדי למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא להדמות לבורא, שזה קיום אחר לגמרי.

ואז הוא מתחיל להרגיש מציאות אחרת, הוא מתחיל לגלות רשת, כוחות של השפעה ולא של קבלה. זה נקרא שהוא נכנס למערכת הקשר בין בני האדם, בעשיריה, ודרכה הוא מגלה את כל הקשרים שבמציאות. ששם זאת רשת ממש שלמה, אמיתית, נצחית, שהיא פועלת אך ורק לפי עקרון אחד, של השפעה הדדית, הרשת הזאת נקראת הקב"ה. זה ההבדל, ואז אדם רוצה להיות שייך לאותה הרשת.

שאלה: מהו להרגיש טעם בעבודה?

להרגיש טעם בעבודה זה נקרא להרגיש טעם בהשפעה. זה מגיע מלמעלה, לאדם בזה, ממש אין שום אפשרות להשתנות, רק לסייע לשינוי, אבל לא להשתנות. מגיע מלמעלה מאור, משהו, והאדם מתחיל להרגיש פתאום שיש לו חן בהשפעה, חן בחיבור, הוא בעצמו לא אוהב את זה, הוא מבין, הוא מודע לזה שהוא לא רוצה להתחבר, הוא לא רוצה להשפיע, אבל הוא מתחיל לגלות שישנה רשת כזאת רוחנית, עליונה, שפועלת בצורה כזאת דווקא.

ואז לאט, לאט, כשהוא מתחיל להכיר אותה, עוד לפני שזה מתגלה ממש, לפי כל מיני הרגשות פנימיות כאלה, זה עוד לא גילוי, הוא מתחיל להעריך אותה יותר, הוא מתחיל לשייך לה כוח מיוחד, עצמה, ייחודיות, אוניברסאליות. והוא מבין שזו הרשת שנמצאת למעלה סביב העולם שלו, של האדם הזה, ושהיא זו שמנהלת את הכול, והוא צריך איכשהו לשייך את עצמו אליה. זה נקרא "שובה ישראל עד ה' אלקיך". הרשת הזאת זה ה' אלקינו.

תלמיד: מה נקרא שמאמציו של אדם הם לשווא?

"לשווא", אין דבר כזה בעצם. לכל המאמצים, לכל דבר יש לך גם התחלה, אמצע וסוף, והכול מתחבר. רק אם זה לא מתחבר בצורה הנכונה, האמיתית, שהולכת יחד עם הכיוון, עם החץ של ההתפתחות הכללית, מתחילת הבריאה לסוף הבריאה, אז זה נקרא ש"מאמציו לשווא", כי הם לא מקדמים אותו לאותו כיוון של מטרת הבריאה אלא כביכול הפוך, אחרת, הצידה, וכן הלאה. אבל בכל זאת הוא לומד משהו מזה, לכן כל מה שבכוחך לעשות תעשה. ומתוך המאמצים יבוא גם השכל. זה יתוקן.

שאלה: קצת הלכתי לאיבוד בכל זה. זה כמו ללכת לאיבוד ביער.

למה? אתה צריך ללמוד מקטע לקטע. אני מבין שאתם אולי לא יכולים בבת אחת לראות את המאמר, ואת המחשבה של המחבר, איך שהוא מעביר אתכם דרך כל הפלפולים, הפטפוטים, אתם לא יכולים, אז לקרוא קטע, קטע. לא קטע ממש, אלא חצי דף, רבע דף, שאתה רואה בו "את זה אני הבנתי, ואת החלק הזה אני לא כל כך הבנתי, אבל זה לא מפריע לי, את החלק הבא אני תופס". כי המאמר כולל כמה חלקים, שהם בעצם כביכול נפרדים זה מזה.

תלמיד: הוא כותב פה בקטע "מה שאמרו חז"ל (חולין, קל"ג) "כל השונה לתלמיד שאינו הגון, נופל בגיהינום". ליפול לגיהינום זה ליפול לרצון לקבל?

כן.

שאלה: יש פה קטע שמדבר על כיסא מבחינת כיסוי והסתר. מי מסתיר ממי? הבורא מסתיר עצמו מאיתנו או שאנחנו "עיניים להם ולא יראו"?

וודאי שההתחלה היא תמיד בו, אבל זה שהוא נתן חוק ולא יעבור, ואנחנו יכולים לזהות את המערכת הרוחנית, את מערכת ההשפעה, את הקשר ההדדי שנקרא "אהבה", זה שאנחנו יכולים לזהות את זה לפי התכונות שלנו, אז מה אתה יכול לעשות? לכן, בסופו של דבר, אנחנו מקולקלים ולא רואים. אבל אחר כך כשאנחנו מקבלים את שיטת התיקון, ובמקום לתקן את עצמנו, בכל זאת מתעקשים, ולא רוצים לתקן את עצמנו, ומעמידים תנאים "אני רוצה שהבורא יעשה כך, ויעשה כך, ויעשה כך", אז יוצא שאנחנו אשמים, ולא הוא.

אם אנחנו משתמשים בכל האמצעים שהוא נותן לנו, אז אנחנו מתקדמים מה שנקרא ב"דרך אחישנה", במהירות רבה, בצורה יפה, כל פעם ממצב למצב בצורה טובה, אבל אם אני לא מקבל את התנאים האלה, והולך כביכול נגד זה, לא שומע לעצת המקובלים, אז זו בעיה. אתה יכול להגיד "מה אני יכול לעשות אם הוא נתן לי טבע כזה"? הוא נתן טבע כזה, נכון, שאתה עקשן, שאתה עצלן, שאתה שקרן, את כל הדברים ודאי הוא נתן, זה לא עליך, אבל עליך להשתמש באמצעים שהוא נתן כדי לתקן אותם.

תלמיד: אז אם יש הסתר מצד הבורא, מצד מי צריך לבוא הגילוי? הוא יתגלה לנו או שאנחנו נגלה אותו? נוריד כאילו את המסך הזה מהעיניים?

לפי חוק השתוות הצורה, אתה מבין מה זה חוק השתוות הצורה?

תלמיד: מבין.

אז מי צריך להשתנות? להגיע להשתוות?

תלמיד: ברור שהאדם.

האדם צריך להשתנות. על ידי מה הוא משתנה?

תלמיד: על ידי שהוא משנה את הטבע שלו מהרצון לקבל לרצון להשפיע.

מי משנה לו את הטבע?

תלמיד: האור המחזיר למוטב.

שזה הבורא.

תלמיד: הבורא.

אז זה האדם או הבורא?

תלמיד: זה שילוב.

שילוב, יופי, אמרת נכון, כן, שילוב, בדיוק, אז אתה צריך להיות איתו כל הזמן בהתקשרות, להיות שותף.

שאלה: בעניין של "שובה ישראל עד ה' אלקיך" יש את עניין מחצית השקל, אנחנו צריכים לתת את מחצית השקל, והבורא משלים, אבל פה זה נשמע ש"שובה ישראל עד ה' אלקיך" שאנחנו עושים את כל הפעולה עד הסוף.

זה שאתה עושה את כל הפעולה עד הסוף זה נקרא "מחצית", כי על המחצית הזאת בא המאור ומתקן, אבל לגלות לזה חיסרון, נטייה, רצון, תפילה, הכנעה וכן הלאה, את כל הדברים האלה אתה חייב.

תלמיד: זאת אומרת שיהיו מאמצים מצדי עד הסוף, ואז הבורא בא?

וזה נקרא מחצית.

שאלה: כתוב פה בעמוד 1194 "ובהאמור נבין מה שכתוב "קחו עמכם דברים". היינו אלו הדברים, שהגוף מדבר אליכם, וטוען, שלא כדאי לעבוד לשם שמים, אלו דברים קחו, בעת שובו אל ה'." מה זאת אומרת, לקחת אותם אל ה'? אלה דברים שאני דווקא לא מסכים.

כן, עם זה שאתה לא מסכים אתה צריך להגיע לבורא, שהוא ייתן תשובה גם על כל הדברים האלה, זאת אומרת חוסר הסכמה, חוסר רצון, את כל הדברים האלה גם אתה צריך לעורר ולדרוש עליהם תיקון. בלי שאתה תעורר את הדברים השליליים, אתה לא תקבל עליהם תשובה, ולא תברר את מערכת הקשר שלך עם הבורא.

שאלה: הוא כותב שאדם צריך להתפלל רק על דבר אחד, שה' ייתן לו רצון להשפיע. מה זה רצון להשפיע?

רצון להשפיע זה שאני מקבל את הרצון של הזולת, זה יכול להיות חבר, זה יכול להיות בורא, מה שזולת ממני, אני מקבל את הרצון שלו כיותר גבוה, יותר חשוב, יותר גדול, יותר הכרחי מהרצון של עצמי, זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו", ואז אני עובד את הרצון שלו, רוצה למלאות אותו.

מה הוא רוצה? שאני כמו אורח ובעל הבית אשפיע לו? אני מוכן להשפיע לו, כדי להשפיע לו אני צריך להגדיל אותו בעיניי? אני צריך לעשות כאלה פעולות, אני חייב להתייחס אליו, מה זה "הוא" שצריך להתייחס אליו? "הוא" שנמצא באמצע של העשירייה שלי, אז אני מתחבר עם החברים וכן הלאה, זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו".

תלמיד: אז הרצון להשפיע זה להרגיש רצון של הזולת או רצון של הבורא? זו הרגשה מחוצה לי? איך אני צריך לתאר אותו?

רצון להשפיע זה נקרא להרגיש את רצון הזולת שמחייב אותך לעשות פעולות כדי למלאות אותו.

תלמיד: וכאילו כל החיים שלי ברצון של הזולת?

כן.

תלמיד: על זה אני צריך לבקש, להרגיש את הרצון של הזולת?

להרגיש ואחר כך גם למלאות אותו, כי דרך הרצון של הזולת אתה ממלא את רצון ה'. לבורא אין רצון משלו, אין לו חיסרון משלו, הוא שלם. אלא מה הוא נתן לך? הוא שבר לך את כל הבריאה כדי לתת לך אפשרות להשפיע לכולם, ועל ידי זה אתה משפיע לו, ועל ידי זה אתה מדמה את עצמך אליו. אתה מגלה את זה לאט לאט, כמו שהוא משפיע לזולת, כך גם אתה משפיע לזולת וזה נקרא שאתה מתחבר עם השכינה.

תלמיד: ישנם תרגילים שאנחנו יכולים לעשות כדי באמת לצאת מהרצון של עצמינו ולהרגיש את הרצון של החבר?

יש לך עשירייה, אלא מהי העבודה בעשירייה? פעם הייתי אני לבד, אחר כך פתאום התחלקת האני ל-10 חלקים ואני מרגיש 9 מהם זרים ואני צריך לחזור שוב למצב שכולנו, כל ה-10 כאחד. אז עכשיו אני צריך לעבוד כך שאני אתייחס ל-9 החלקים האלו כמו שאני מתייחס לעצמי, ויש לי דוגמה איך להתייחס אליהם, כמו לעצמי.

תלמיד: הבעיה שאני כאילו בודק את הרצון שלהם, שאני רוצה לשרת אותם אבל אני כל הזמן רואה שזה הרצון שלי, אני מרגיש כל הזמן את עצמי.

איך שאתה מבין שטוב להם, את זה תעשה. מה טוב להם? למה אתה מנותק מהרגש אליהם? כדי שתחשוב פשוט, שטוב להם אם אני אביא אותם למטרת הבריאה, שהם יתקשרו לבורא, שהבורא ימלא אותם. אין לי לזה שום רגש, אני לא רוצה בזה אבל אני יכול כך לחשוב במוח קר, שזה מה שאני צריך לעשות להם.

מה לעשות להם? אני צריך לעשות כך שהם יתמלאו באור ה' והבורא ייהנה מהם. את זה אני צריך לעשות, מה אני צריך לעשות בשביל שזה יקרה? וודאי שזה נגד הרצון שלי, בא לי [בכלל] לעשות את זה? אבל אני יכול להבין את המערכת הזאת, אני יכול להתחיל לעבוד עימה כמו שאני עובד עם איזו מכונה.

כמו שאתה כרופא מסתכל על מי שבא אליך, אתה בודק בו כל מיני פרמטרים, עושה לו כל מיני דברים, חותך לו משהו, מכניס לו כמה זריקות, אתה לא מתחשב בו, אתה מתחשב במחלה שבו, שאותה אתה צריך לסלק, כך אנחנו, נטולי רגש לחברים מצד אחד, ומצד שני אנחנו יכולים לבדוק אותם מתוך המבנה שלנו, מתוך הרגש והשכל שלנו, שאני יכול להבין אותו, אבל לא שאני רגשית קשור אליו. למה לא? כדי להביא אותו למצב המתוקן.

אתה לא מתחשב ככה עם הילדים שלך, אתה לא מתייחס אליהם לפי כן או לא, אבל עם החברים אתה יכול, וזה דווקא טוב, כי אתה לומד כך את המערכת ואז אתה נכנס לקשר איתם רק לפי כוח ההשפעה שאתה רוצה שיתגלה ביניכם. מצוין.

שאלה: יש פה קטע אחד שאני לא הבנתי, "זאת אומרת, בזמן שהאדם עובד לתועלת ה', הנקרא "לה' אלקינו", אז טעם עבודה נסתר. מה שאם כן לתועלת עצמו, שנקרא "לנו ולבנינו". אז הטעם נקרא "נגלות", הטעם עבודה מגולה." אתה יכול להסביר?

יש בעבודה שלנו חלק הנסתר וחלק המגולה. כשאנחנו עובדים בחלק שנסתר מאיתנו, זה נסתר עד כמה שאני מסוגל לזהות או לא לפי השתוות הצורה עם כוחות הטבע, הכוחות הרוחניים. אז האם אני לא מסוגל או כן מסוגל, כול זה תלוי בתיקון הפנימי שלי. אני נמצא במערכת כולה, אלא אני מסתיר אותה או מגלה אותה לפי התכונות המתוקנות או המקולקלות שלי.

שאלה: מתי הרב"ש כתב את זה? הוא כתב את זה על פתקים?

לא, כתוב לך התאריך.

תלמיד: הוא לא לקח את זה מאבא שלו, הוא הביא את זה מעצמו?

לא, ודאי, זה "כתבי רב"ש", אתה רואה מתי הוא כתב את זה, ממש בשנה האחרונה.

תלמיד: אני שואל כי הוא כותב פה "נמצא, שאלו אנשים השייכים לבחינת הכלל, כשהם עוסקים בתורה, הם לא יכולים להרגיש שיש להם עוונות, ושהם יותר גרועים משאר אנשים. אלא באופן כללי הם מרוצים מעבודה שלהם."

יש תורת הכלל ויש תורת הפרט. יש מצוות הכלל ויש מצוות הפרט.

תלמיד: הוא מדבר על הסביבה שלו, הוא מדבר על בני ברק, הוא מדבר על אנשים שעושים עבודה אבל בעצם לא עושים את העבודה שצריכים לעשות.

כך חינכו אותם, אין מה לעשות, הם לא אשמים. אתה לא יכול להגיד שהבורא יבוא אליהם וידרוש ויעניש אותם ויעשה איתם משהו, לא, כי הם נמצאים בידיים שלו, הוא לא רוצה לשנות אותם. אתה לא יכול לבוא לכל האנשים החילונים או הדתיים ולהגיד "אתם לא עושים נכון", כי כך הם מקבלים, ואת מה שהאדם מקבל, הוא מקבל מלמעלה, ואם הוא מקבל תורה משלו, תורה חילונית או תורה דתית זה ככה, וכך הוא חי. למה זה מדאיג אותך?

תלמיד: זה לא מדאיג אותי. הוא כותב "אחרת הם נידונים בבית דין של מעלה, שיכולים חס ושלום..", הוא כאילו לא צוחק.

על מה יש כאן לצחוק, על עבודת ה'? זה סך הכול עבודת ה'.

תלמיד: כי הם לא עושים את העבודה שצריכים לעשות.

הוא לא נותן להם.

תלמיד: למה הוא לא נותן להם?

הוא לא נותן להם, מאיפה הם יודעים שיש עוד משהו לעשות?

תלמיד: הם לא יודעים.

אז הם אשמים? מה יש לצחוק מזה? אתה צוחק מילד שלא יודע לכתוב אם הוא בן שנתיים נניח? לא. אני מסתכל על האנשים שבחוץ, כבודו במקומו, מה יש לי להגיד לו? הוא לא מקבל. גם אתה חצי מהחיים שלך עברת בזה שהיית כמו שהיית והיום אתה אחרת. מה ההבדל? הבורא מתחיל לעורר אותך, קצת לעורר ולפי זה יש עליך כבר דרישה. זאת אומרת ממתי אפשר לדרוש משהו מבן אדם? כשהוא מתחיל לחשוב "מה הטעם בחיי", וזאת השאלה שמתעוררת מלמעלה.

תלמיד: מקובל לא חייב להגיד לסביבה שלו "חבר'ה עד לפה, מפה אני מציע לכם לדעת את האמת מה צריך לעשות", איך בן אדם שיודע את האמת יכול לשתוק?

על מי את מדבר?

תלמיד: בכלל. מה שאתה עושה זה יפה מאוד. רב"ש היה כזה גדול, אני לא רוצה עכשיו לתקוף מישהו, אני רק אומר, מקובל שיודע את האמת, הוא יודע את כל האמת, איך הוא יכול לשתוק?

סמוך על המקובל שהוא יודע מה לעשות, ואיך להתייחס לכל הקהלים.

תלמיד: זו בעיה.

זו לא בעיה, אתה רואה מה שבעל הסולם כותב בסוף ההקדמה לספר הזוהר. על ידי העבודה הרוחנית הנכונה שלך, בצורה תת קרקעית, בלתי מזוהה, אתה בזה מעורר את האנשים האחרים מפני שאתה נמצא איתם במערכת אחת. כל האנושות זו מערכת אחת שנקראת אדם. תעבוד כמו שצריך, ועל ידי העבודה שלך, שאתה גם מתכוון אליהם כי אתה רוצה לעשות נחת רוח לבורא, אתה רוצה לקרב את כולם ואתה עובד עבור כולם.

מה זה שאתה בא אליהם ומאשים אותם, צועק עליהם, אומר עליהם מילות גנאי?

תלמיד: מה שאתה בעצם אומר לי, אל תעבוד מולם בצורה פרונטאלית.

ודאי שלא. זה נקרא "אל תשים מכשול לפני עיוור".

תלמיד: אני לא מבין, זו לא חובה עלי להגיד לו את האמת? אני לפעמים נחנק כשאני רואה מה אנשים עושים, ואני יושב ככה כמו איזה טמבל.

אתה יכול להסביר להם, אבל לפי הגובה שלהם, כמו לילדים. אל תתייחס אליהם שהם גדולים, הם יכולים להראות כאלה, אבל לפי ההתפתחות הרוחנית שלהם הם מאוד קטנים. הם יכולים פרופסורים באוניברסיטה ויכולים להיות פועלים רגילים, מאומות העולם ומישראל, והם לא מבינים מה שקרה ומה שקורה להם, לא מבינים. לכן איך אתה יכול לבוא אליהם ולהתייחס אליהם אחרת ממה שאתה מתייחס לילד קטן, לתינוק.

לכן אני אומר, להתחיל הפצה בצורה רחבה, במאמרים, אפילו בשירים, לא חשוב במה, בצורה כזאת שהם יבינו איפה הם נמצאים ואיפה כדאי להם להיות, כדי שיהיו להם חיים יותר טובים לפי הבנתם.

אז מה אני צריך להגיד? חבר'ה עכשיו קצת יותר רע, אתם רוצים שיהיה יותר טוב, אז אני חושב שאם נעשה כך וכך, יהיה יותר טוב. ואני מסביר להם, מה אתם רוצים? אתם רוצים יותר חופש, יותר פרנסה, יותר שלום משפחה, יותר בהרבה דברים, את זה אפשר להשיג, אני אומר לכם, בואו נראה איך. ואני מסביר להם, אם אני מסוגל להסביר. אם אני לא מסוגל, שתוק.

תלמיד: זה רק תלוי בי, זה לא תלוי גם בבורא שהם יתעוררו?

זה תלוי בעבודה שלך קודם כל על עצמך בתוך הקהל שנקרא "ישר א-ל", ומתוך זה אתה משפיע עליהם, זה בצורה תת קרקעית פנימית. חוץ מזה אתה יכול להגיש להם משהו כמו ספר, סרט, כל מיני דברים שישפיעו עליהם. אבל לפי מה? לפי שאתה פונה לרצון לקבל שלהם, שהם יפתחו, שהם ירצו.

תלמיד: איפה העבודה של הבורא פה בכל הסיפור?

אני לא יודע. "אשר ברא אלוקים לעשות".

תלמיד: רק אני צריך לעשות את העבודה?

אתה בלבד.

שאלה: איך לבקש בכנות בשביל החברים כשאתה לא רוצה בזה?

זה שאנחנו לא רוצים לבקש עבור החברים, את זה אנחנו צריכים לברר, ושיהיה בולט בנו, לא להסתיר ולא לטייח. אני מבין שלא אכפת לי שום חבר ולא קבוצה ובכלל, ואם אני נזכר בהם, אני נזכר במאמץ, שאין ברירה, קודם כל אני חושב על עצמי כל הזמן, ופתאום אני נזכר שיש קבוצה, אני צריך לחשוב עליהם.

מה עושים? חוזרים על זה כמה פעמים, והם חושבים, למה אני לא נמצא בזה. והמערכת שהיא קבוצה, היא בעצם המערכת האמיתית הרוחנית. ופחות מהעשירייה שלי אין לי על מה לחשוב, כי אני לא משפיע על הגורל שלי, בצורה אגואיסטית אני חושב, לא משפיע על הגורל שלי. אלא אם אני חושב על פחות מעשירייה, אני מתקדם אבל בדרך ייסורים, בדרך בעיתו. ואני רוצה להתקדם מהר ובדרך אחישנה. אז מה עושים? אני צריך לחזור למחשבה על העשירייה, שאני במקום הבורא אגרום להם כל טוב. והבורא בשביל מה? לבקש ממנו שהוא יגרום להם כל טוב. והם נמצאים על הכוונת שלי, אני רוצה אותם, חייב להביא אותם, אמנם אני לא רוצה, לא חשוב, אבל אני כביכול רוצה להביא אותם לגמר התיקון. זה קודם כל. והבורא? אני והבורא עובדים יחד כדי לסדר את כל העשירייה הזאת, וכל העולם נמצא שם, כולם נמצאים שם, אין חוץ מעשירייה. כך אני עובד.

וודאי שאני חושב על זה אולי פעם, פעמיים ביום, אבל בשבילי חשוב גם הפעם פעמיים ביום. וכשאני חוזר לזה, ואני פתאום מקבל כאילו איזו מכת חשמל מבפנים, "עכשיו אני חושב על עשירייה", אני צריך להודות לבורא שהוא נתן לי את התזכורת הזאת, ושאני חוזר למחשבה הנכונה. וכך כל פעם יותר ויותר. עד שאני באמת מצייר בתוכי את המערכת הזאת שאני נמצא בה כל הזמן. אני רוצה או לא רוצה, אני לא יכול לצאת ממנה. וכולם כך נמצאים, רק כולם לא מודעים לזה, ואני כן, מתחיל להיות יותר מודע.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-12_lesson_rb-1991-02-shuva-israel_n1_p1_FNTM5uaZ