שיעור בוקר 30.06.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

משנה, "פרקי אבות", פרק ג', סעיפים ט"ז-י"ח, פרק ד', סעיפים א'-ד'

קריין: משנה, "פרקי אבות", פרק ג', סעיף ט"ז.

"טז. הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מֵקִיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה:"

מה יש כאן להוסיף אני לא יודע, אבל הוא סוגר את זה בצורה אידיאלית.

תלמיד: דווקא על פרק האבות הזה בעל הסולם פתח את זה מאוד במאמר "השלום".

כן.

שאלה: כתוב, "לא תשים מכשול בפני עיוור", אז למה הבורא שם כביכול בפנינו מכשול? החנות פתוחה, וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה, אבל יש גם גבאים שהם כותבים הכול בפנקס ומחזירים תדיר. האדם הוא רצון לקבל, ואם החנות פתוחה, אז ברור שהוא יגנוב.

כנראה שיש עוד תנאים, כך שאדם יכול להימנע מגניבה.

תלמיד: עוד קודם?

כן. כדי להשתמש נכון בכל מה שנמצא לפניו באותה החנות, אז הוא לומד ומחזיק את עצמו איך להתייחס נכון לכל המצרכים שיש בחנות.

תלמיד: הבורא מעורר באדם רצונות למצרכים שיש בחנות, הרצונות האלה שולטים על האדם.

כן.

תלמיד: המצרכים לפניו. מה יחזיק אותו מלגנוב, מלקבל לעצמו?

רק השתוות עם הבורא.

תלמיד: הבורא נסתר, המצרכים גלויים וגם הרצונות גלויים. איך הוא יכול לעבוד עם כוח שהוא נסתר שימנע מעצמו מלגנוב משהו שהוא זמין לו?

השאלה האם האדם יודע שמה שהוא עושה זו גניבה.

תלמיד: זה גם עוד שלב, שהוא בכלל לא יודע שהוא גונב. אחר כך גם אם הוא יודע שהוא גונב, אז האם יכול לעמוד בפני הפיתוי לגנוב?

אלו שאלות, ואת התשובות אנחנו כרגע לא יודעים.

"יז. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה. אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. אִם אֵין בִּינָה, אֵין דַּעַת. אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה. אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז) וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:"

שאלה: אני מאוד מתפעל מהטקסט הזה, יש לו מין מנגינה כזאת. גם כשקוראים תהילים, אני לא ממש מנסה להבין כל מילה ומילה אלא יותר להרגיש את הרוח. האם כשאנחנו קוראים "פרקי אבות" נכון יותר לנסות לפרש כל מילה, או להרגיש את המנגינה ולנסות להיכלל בה?

גם וגם, אבל בכל זאת להתקשר למנגינה זה יותר חשוב.

"יח. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר, קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה, הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת. תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיאוֹת, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה:"

אנחנו לא כל כך מבינים את האלמנטים של ה"משנה", לכן נראה הלאה.

שאלה: כולם מצטטים "אם אין קמח, אין תורה", ועל זה מסבירים המון דברים. אבל פה הוא כותב, "אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. אִם אֵין בִּינָה, אֵין דַּעַת. אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה". מה זו התלות ההדדית הזאת בין המושגים האלה?

"פרקי אבות" אלו משניות קצרות שאין לנו מה לעשות אלא רק לשמוע ולשמור אותן, לא יותר מזה. מי יודע מה הכוונות שלו שכך אמר או כתב.

שאלה: בקטע הזה נשמע שצריך להיות איזון. אבל בחלק השני של אותו קטע הוא מברך את העניין של "מעשיו יהיו יותר מחכמתו" וזה נותן איזו עדיפות. בהתחלה אתה מרגיש שצריך להיות איזון, ואחר כך עדיף לך להיות בצד מסוים. איך החלק הראשון גורם לו להסיק את המסקנה הזו זה גם מאוד מעניין להבין.

כן.

שאלה: מה זה "כעץ שתול על מים"? האם העץ בוחר איפה להיות שתול?

לא, זו כבר עובדה, שהאדם דאג לזה שהוא יהיה שתול על מים.

תלמיד: איך הוא דואג להיות שתול על מים?

אתה שואל אותי פילוסופיה או פיוט, פואטיקה?

תלמיד: כלפי העבודה שלנו, מה זה להיות שתול על מים?

כנראה שזה טוב לעץ, ולכן הבורא דאג שהוא יהיה "שתול על מים".

שאלה: כתוב "אם אין לחם, אין תורה. אם אין תורה, אין לחם" זה נשמע סתום, ואז מה העניין של הדואליות. במאמר הקודם דיברנו מי קובע התחתון או העליון. זה אולי כמו בטבע שלא יכול להתהוות ברק שירד למטה לקרקע אם אין חיסרון בקרקע למשוך את מטען האלקטרונים האלה. ואם יש מטען אלקטרונים בעננים ואין למטה חיסרון למשיכה של הברק, גם לא יהיה ברק, אבל זה לא מי החליט קודם. כאילו האדמה החליטה קודם שיהיה ברק, אבל לאו דווקא. הטבע, הבורא, הוא קובע, מה הוא קובע? הוא שדה של פוטנציאלים, "שדה אשר ברכו ה'", ומה שיחליט לפי החיסרון, כל אחד לפי גודלו וגובהו, וזה לא לגריעות או לשבח. אומנם זה נראה סותר, אבל זה לא סותר "אם אין לחם, אין תורה, אם אין תורה, אין לחם". ואז הוא עובר על כל מיני דוגמאות אבל בדרוש קצר. האם הוא מסביר עיקרון כלשהו?

כן, אני חושב.

שאלה: בי"ז מתחיל רבי אליעזר ב"אם אין תורה", הוא מתחיל מהתורה והוא מסיים "אם אין תורה, אין קמח". כל ההשתלשלות מתחילה מהתורה ומסתיימת בתורה, ובסופו של דבר צריך להיות קמח. אבל צריך להתחיל מלמטה, מהקמח. אז ממה מתחילים, מאיפה ההתחלה?

כנראה שמהתורה.

שאלה: מה זה "חכמתו מרובה ממעשיו"?

כמו שאתה שומע, שחכמתו של אדם היא יותר חשובה, גדולה, בולטת ממעשיו, שהם לא כל כך טובים, גדולים, בולטים.

תלמיד: הוא כותב שאם "חכמתו מרובה ממעשיו", אז הוא "אילן שענפיו מרבין ושרשיו מעטין, באה רוח עוקרת אותו, הוא כמו ערער בערב", לכן מעשיו צריכים להיות מרובים מחכמתו. איך האדם שומר, מאזן, בודק, שמעשיו מרובים מחכמתו?

מעשיו מרובים מחכמתו, זה כאשר הוא הולך למעלה מהדעת.

תלמיד: האם המעשה הוא מעשה של למעלה מהדעת, זה נקרא "מעשיו"?

אני חושב שכן.

תלמיד: האדם צריך לבדוק כל הזמן שהוא למעלה מהדעת.

כן.

פרק ד

"א. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:"

שאלה: הוא אומר "איזהו חכם, הלומד מכל אדם", מה יש ללמוד מכל אדם?

משהו. שחושב שיש בכל אדם משהו שאין לו וכדאי ללמוד.

"ב. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה:"

"ג. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:"

"ד. רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בְגָלוּי. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:"

תלמיד: לא הבנתי את סעיף ג', "אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:" על מה הוא מדבר?

שלכל אחד ואחד יש לו זמנים משלו כאלו שהוא בהם נעשה באמת מופלג.

תלמיד: מה זה "מופלג"?

שטוב מכולם.

תלמיד: אז מה היחס הנכון אם לא לבזות?

אל תשפוט אותו לפי מה שאתה רואה, אלא קח בחשבון שישנם דברים שהאדם הזה הוא יכול להיות יותר מכולם במשהו.

תלמיד: וגם בקטע קודם הוא אומר, עדיף ארך אפיים מגיבור ומושל על רוחו עדיף מלוכד עיר. מה העניין של המתינות הזאת שממליצים לנו? זה כאילו שצריך להוריד את הראש.

כן. אפשר לפתוח את זה על ידי כל מיני כתבים אחרים, אבל אני לא יודע אם זה יעזור לנו כל כך להבין את היסוד.

שאלה: מה המשמעות של מחלל ה'?

מחלל ה' זה שעושה מהבורא, מפעולות שלו במשהו חילול, חול.

שאלה: כתוב, "אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:" אם אתה יכול להרחיב, מה זה אומר?

ברור, שאת אלו שמכבדים הוא מכבד, ומאת אלו שההפך, אז הוא ההפך.

שאלה: אנחנו קוראים כבר כמה זמן, כמה ימים את "פרקי אבות". איזו כוונה צריכה ללוות את הקריאה של "פרקי אבות"?

תראה, "פרקי אבות" הם בעצמם מאוד חשובים. לא סתם מצרפים אותם לסידור והם נמצאים ממש בכל סידור וסידור. וכך נקראים "פרקי אבות". אלה באמת אבותינו. לומדים אותם כולם ומשתמשים בהם המון. ואני חושב שאין לנו הרבה בתורה כאלו קטעים או פרקים שאנחנו יכולים לקרוא ולהשתמש בהם עם פנייה אליהם כל כך עשירה מכולם.

שאלה: מה זה "שפל רוח"?

צנוע, שקט, מוותר לכולם וכן הלאה.

שאלה: באות ט"ז, מה יש בחנות ומה טוב לקחת ממנה?

"טז. הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מֵקִיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת,"

"וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה:".

שאלה: מה יש בחנות ומה טוב לקחת ממנה?

"חנות" אלו כל החיים, שיש שם לקחת מהנשמה, מהמילויים, מהבריאות וממה שאתה רוצה. לא מדובר על חנות רגילה שיש שם דברים. האדם צריך לדעת שהכול פתוח, הכול יש לפני כולם, והוא צריך רק לבחור מה הוא צריך.

שאלה: איך הוא משלם את החוב על מה שהוא לקח? איך הוא מזהה את זה בכלל?

כי הוא ידע שכך לפניו כל החיים, שעל כל צעד ושעל בחיים, שהוא פונה או נכנס לקשר עם מישהו, אז יש לו כלפי אותו מישהו יחס כמו בעל החנות שנותן לו משהו, והוא נותן בחזרה אולי. זאת אומרת, לראות מה קורה לו ושהוא לוקח יום יום בצורה כזאת.

תלמיד: נראה שכלפי לקחת מהחנות, אנחנו בדרך לוקחים עם הזמן לוקחים יותר בזהירות, יותר עם חשבון.

נכון.

שאלה: וכשאני מתסכל על הסביבה, אנשים סביבי לוקחים, לווים בלי חשבון אבל נראה כביכול הבורא יותר נהנה מהם, כאילו הוא רצון לתת שפע. ממי הבורא יותר נהנה, מזה שלוקח עם חשבון, עם ראש כבד או מאלה שפשוט נהנים ממנו וזהו?

מי שלוקח בחשבון, ועל החשבון, ומוכן להחזיר, לשלם וכן הלאה, למי שיש עם הבורא צמצום, מסך ואור חוזר.

תלמיד: אז ממנו הבורא נהנה יותר.

כן.

תלמיד: בהרבה מהקטעים שקראנו אדם צריך להיות ענו, להיות שפל רוח, להתבונן בבריאה ולא לרוץ לשפוט אותה, לקבל כל אדם, לא לבוז לו. אבל אנחנו רואים שבמציאות לפעמים אדם כן צריך להילחם על דברים. אתה לא יכול סתם לצוף בעולם הזה ולצפות שהבורא יעשה בשבילך.

נכון.

תלמיד: איפה הגבול הזה בין מתי אדם צריך להילחם ומתי הוא צריך פשוט להתבונן ולהקטין את עצמו ודווקא זאת ההתקדמות שלו?

כנראה שהגבול הוא הקו האמצעי, רק איך להגיע אליו, צריכים ללמוד. עד ש"נשמת אדם תלמדנו". הנשמה שלנו, היא בעצמה צריכה ללמד אותנו.

שאלה: יש איזה כלל אצבע אולי שאפשר לפחות על פיו ללכת כל עוד אדם לא בטוח איך להתייחס לכל סיטואציה?

זה הכלל, "נשמת אדם תלמדנו". וצריכים לחשוב שהוא מקבל על כל דבר מהבורא ויצטרך להחזיר, להשלים. ככה זה.

שאלה: אנחנו יודעים ורואים שבמכתבים של בעל הסולם והרב"ש משתמשים הרבה בפרקי אבות, כביכול משם הם יונקים ואז הם מפרשים ופותחים לנו. אפשר להגיד בכמה מילים ככה כדי להתחבר נכון מה זאת המשנה?

זה אוסף של דברי חכמים שדיברו בקצרה על כול התופעות שאנחנו נפגשים איתן בכל החיים.

תלמיד: אני מבין שהם יונקים את החכמה שלהם מתוך מה שהם השיגו מהתורה.

כן.

תלמיד: ידוע שהיו גם תנאים שכתבו את זה, זאת אומרת אחרי הנביאים. זה לא מה שכתוב בתורה. התורה כתובה בצורה מסוימת.

כן.

שאלה: והם כאילו מסיקים אילו מסקנות ונותנים איזה מוסר או עבודה, כן, אז כדי להתחבר נכון, מה עושה חכמת הקבלה, פנימיות התורה בשיתוף עם המשנה? איך זה שבעל הסולם ורב"ש משתמשים בזה כדי להוציא את הפנימיות מבפנים? מה יחסים בין שני החלקים האלה?

אני חושב שמתוך זה שהם קשורים ליסודות שלנו הם כך מקבלים את התורה שהיא מספרת לנו מקצה אל קצה על הכול מה שהם כביכול שואלים.

שאלה: רציתי להוסיף, אמרת קודם שקיבלנו הכול בהקפה, אז בדיוק באות ט"ז הוא כותב "וְהַחֶנְוָנִי מֵקִיף," כביכול בעל החנות נותן בהקפה, והוא ממשיך "וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם,". מה זה גבאי שמחזיר בכל יום? מה זה להחזיר לבורא את מה שהוא הלווה לנו?

גבאי זה מי ששומר על הסדר.

תלמיד: בזה שהם שומרים על הסדר הם מחזירים לבורא?

כנראה. לא יודע.

קריין: הערב יש לנו "ערב איחוד".

כדאי מראש להיות בקשר, לחשוב על מה אתם רוצים לקבל מהערב הזה, ויש בזה הרבה דברים שאפשר למלא את עצמנו, את מוח ולב, וממש ליהנות מחיבור עם החברים. אז שיהיה לכם בהצלחה. ונקווה שמחר תבואו לשיעור בוקר.

(סוף השיעור)