שיעור הקבלה היומי26. März 2021(בוקר)
שיעור בוקר 26.03.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא – פסח
קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים מהמקורות בנושא פסח, אנחנו מתחילים לקרוא מקטע 207, בחלק יציאת מצרים כותרת "וייאנחו מן העבודה".
יש לנו עוד הרבה קטעים טובים מבעל הסולם ומרב"ש על מצבנו בגלות. ואני חושב שכדאי לנו לא לרוץ, אלא להיות בזה יותר ויותר כדי להרגיש מהי מהות הגלות ואיך אנחנו יכולים להבין אותה, להרגיש אותה, קודם כל גם את הנחיצות שלה, עד כמה אנחנו חייבים להרגיש אותה לעומק. כי דווקא ממנה צומחת הגאולה, חיסרון בכוח העליון, בעזרת הבורא שימשוך אותנו, שיציל אותנו מזה, אבל שנרצה את זה בצורה שלמה, מלאה.
לכן אנחנו צריכים להבין שעד כמה שאנחנו מתקרבים ליציאה ממצרים, אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו יותר ויותר גרוע, האגו שלנו ייראה לנו יותר ויותר חזק ולא ייתן לנו לצאת ממנו, פרעה מכביד עלינו. וממש להרגיש בית סוהר בתוך עצמנו והכבדת הלב האגואיסטי של כל אחד ואחד, את זה אנחנו חייבים לגלות.
כמה שאדם לעומת הלב שלו, שזה פרעה בינתיים, מרגיש את עצמו חלש, שלא מסוגל לעבוד נגד עצמו, נגד האגו שלו, אלו כבר סימנים של התקרבות ליציאה דווקא ממצרים. ועוד יותר חשוב, עד כמה הוא מבין, מרגיש, שהעיקר בשבילו זה כל הכוח שעל ידו הוא יכול לברוח ממצרים, וזה כוח האיחוד בעשירייה, בקבוצה שלו. הקבוצה היא חייבת להיות כנגד האגו שלו הפנימי. ואם הקבוצה תמשוך אותו מתוך האגו שלו, כמו שכותב בעל הסולם, שזורקים לו חבל כשהוא טובע בנהר, אז רק בזכות זה שהקבוצה מוציאה אותו, בזכות זה הוא ניצל. לכן אנחנו צריכים להרגיש שכל הרוחניות שאנחנו רוצים להשיג, היא דווקא בזה שאנחנו נזכה לתמיכה כזאת מהעשירייה, שאני בעצמי לא מסוגל יותר מאשר רק להרגיש יותר ויותר עד כמה אני טובע במים הזדונים האלה, ושאני לא מסוגל לצאת מהם, מהרצונות לקבל, מהמחשבות על עצמי, מהתוכניות על עצמי, איפה אני ומה יהיה איתי, איתי.
אם אני מרגיש מיום ליום שאני יותר גרוע ופחות חשובה לי החברה, יחד עם זה אני גם מבין עד כמה אני צריך להיות קשור לחברה ועד כמה חשובה לי קבוצה מיוחדת, לא כדי שאני אברח ממצרים, אלא כדי שאני אעזור להם לצאת ממצרים. כך אנחנו מחליפים את הערכים שלנו מאני לאנחנו, ומאנחנו אחר כך לבורא, כי כל הטענה של משה כלפי פרעה היא, שאנחנו רוצים לצאת ממצרים, כי במצרים אי אפשר לעשות שום פעולת השפעה לבורא. השפעה הדדית בינינו אנחנו יכולים לעשות במשהו, אבל כלפי הבורא אי אפשר בתוך מצרים, כי במצרים המלך הוא פרעה.
לכן אנחנו צריכים למדוד, לספור את היציאות שלנו לאט לאט איך אנחנו מתקרבים ליציאה, בתנאי שאנחנו מבינים שהחיבור בקבוצה תלוי בערבות הדדית בינינו, ורק כשאני מוסר את עצמי בעיניים עצומות לכוח החברה והוא שולט בי, כוח החברה, אחרת אני נטבע באגו שלי ורק החברים יכולים להציל אותי, אז הביטול שלי כלפי העשירייה זה בעצם תחילת היציאה ממצרים.
ואז אני אגלה שיש כוח ביציאה, כוח החיבור, וזה הבורא מסדר לנו, אף אחד מאיתנו לא מסוגל. וכך אנחנו מייצבים את החיבור שלנו, את העשירייה שלנו, את הקבוצה, בצורה כזאת שהיא היא הופכת להיות הכלי הרוחני שבו אנחנו מתחילים לגלות את שלבי היציאה. אנחנו מתחילים לספור את תהליך היציאה, עד כמה שאנחנו מגלים את הקשר בינינו שנמצא בהתקרבות ליציאה, עוברים את היציאה ממצרים, יוצאים ומתרחקים ממנו וכן הלאה, וכול זה בצורות חיבורים שלנו בעשירייה בלבד. כמו שלפני זה כל אחד בעל כורחו, בכל זאת חשב והרגיש את עצמו שנמצא בתוך עצמו, עכשיו באותה צורה ועוד יותר מזה הוא מרגיש ומבין ומשייך את החיים שלו לחיי עשירייה.
לכן העבודה הזאת היא צריכה להיות מכוונת רק לכיוון זה. כל פעם אנחנו נזרקים מלתאר את החיים הרוחניים בתוך העשירייה דווקא, בתוך החיבור בינינו, ושוב צריכים על ידי מאמצים, הייתי אומר כאלו אלטרנטיביים, צדדיים, לחזור לזה. הבורא מרמז, מסדר לנו את הדברים האלה, את החזרות האלה למרכז העשירייה. וכך אנחנו פעם אחר פעם, יותר ויותר בונים את עצמנו מתוך מאמצים להרגיש נגד האגו שלנו את העשירייה ככלי הרוחני. ואז אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו זקוקים לעזרת ה', לעזרת הבורא, שהוא יקיים את זה, יחזיק אותנו, ולזה אנחנו מבקשים ממנו שייתן לנו עזרה. וכשהוא נותן לנו עזרה, ואנחנו מרגישים את עצמנו שנמצאים בתוך הכלי הזה, אז כבר מתחילה להיות באמת יציאה והתקרבות לקבלת האור. אנחנו נתקן את הכלי הזה, נתחיל לאתר אותו נכון, לייצב אותו נכון שזו כבר עבודה בכוח התורה, באור העליון. אבל לפני יציאת מצרים, כשאנחנו עכשיו רוצים ללמוד איך אנחנו מתקרבים ליציאה, אז היציאה כולה כולה נלמדת בחיבור בקבוצה, בעשירייה.
הרבה דברים שלא כל כך מובנים ומבינים בסיפור מצרים עצמו שהוא ארוך, מדובר על זה באריכות, אבל הוא יותר מובן ויותר מורגש דווקא ביציאה. כמו שכותב בעל הסולם שסוד העיבור לידה. מה זאת אומרת? שדווקא בלידה, כשאנחנו נולדים, מתקדמים לאיזו הכרה רוחנית, שם אנחנו מתחילים להבין מה קרה לנו קודם.
שאלה: בחיינו עברנו דרך הרבה מצבי "פסח" והתחושה היא שזה הרגע המכריע, כדי לצאת באמת ממצרים. מהו הצעד שחסר לנו לעשות כדי לצאת עכשיו?
לקבוע פעם אחת ולתמיד שבחיבור שלנו בעשירייה אנחנו צריכים לקבל את כוח ההשפעה שזה גילוי הבורא, שרק הכוח הזה, יכול להוציא אותנו מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, שזה נקרא מעבר בין כוח הגלות מרוחניות, לגאולה.
שאלה: אמרת שכל פעם אנחנו מבקשים להיות מעל ההפרעות ורוצים להגיע לדבקות במרכז העשירייה. מה זה אומר להגיע למרכז עשירייה?
זה שעכשיו אני מרגיש שאני נמצא במרכז עשירייה זה נקרא שאני דואג למקום, למצב שאני נמצא בקשר עם כולם, עם כל הקבוצה שלי, ואני רוצה לקיים את החיבור בינינו ממש במרכז הפנימי של הרצונות, של התשוקות שלנו. זה נקרא שאני נמצא בתוך העשירייה שלי ודואג לכלי. סך הכול אין יותר מהכלי הזה, מעשירייה, בה אני ארגיש את כל התהליך, ולכן למצבים האלה אנחנו צריכים לדאוג, אם אני מתאר איזשהו מצב, ולא חשוב איזה, ממצב לפני השבירה ואחר השבירה, תיקונים, וגמר התיקון, אני בסך הכול מתאר את המצבים שהם צריכים כולם להתקיים בקשר בינינו בעשירייה. אין מקום חוץ מעשירייה, אין בכלל חוץ מעשירייה כלום, זה הרצון שבורא ייצב ואמר "קח לך". וזהו.
לכן אסור לי לתאר משהו מחוצה לזה אם אני רוצה להיות מכוון לפחות במשהו לצאת מהגלות, מתוך הרצון לקבל.
שאלה: מה זה אומר שאני דואג לרצונות הכלליים האלה?
דואג, כמו שרב"ש כותב במאמרי הקבוצה, שאני דואג שאנחנו נהיה מחוברים לפי העצות שלו. הוא יודע מה זה להיות מחוברים יחד ולזה כתב לנו כמה כללים, פחות או יותר, ואנחנו צריכים להשתדל לקיים אותם. זה הכול.
ובזה "איש את רעהו יעזורו", לתת דוגמה, תמיכה, תפילה עבור הקבוצה או גם כל הקבוצה יחד, כל מה שרב"ש אומר. כל אחד מכניע את עצמו כלפי החברים, כל אחד מרגיש את עצמו שהוא חייב גם להחזיק את כל הקבוצה, שהוא בזה מיוחד וגם להכניע את עצמו כלפי הקבוצה, שבזה כל הקבוצה היא למעלה ממנו, הוא רוצה לשרת אותם ולעשות להם כל מה שהם צריכים כדי להגיע לרוחניות. כל מה שרב"ש כתב, הדברים ההכרחיים. הוא כתב את זה ממש בתחילת ההתארגנות.
שאלה: בזה אנחנו מתחילים את העבודה שלנו בכל פעם, ובאמת דואגים לתמוך בזה, אבל מה זה אומר "השחרור" מהנקודה הזאת?
שאנחנו כבר מדברים על כוחות כאלה שיכולים יחד עם הבורא להחזיק את העשירייה ביחד, באותו מבנה שהוא כבר מתייצב ועימו אנחנו מתקדמים יותר ויותר. כל הזמן מייצבים אותו יותר ויותר ולפי זה מרגישים כמה אנחנו משתחררים מהאגו שלנו הפרטי ומהאגו המשותף שלנו, וכך אנחנו בתפילה לבורא מחייבים את הכלי שלנו לעלות כבר לדרגות השפעה.
שאלה: בזמן האחרון אני שם לב שיש לי רצון גדול להגיע לשיעור בוקר ולהתכלל עם חברים. ועם זאת, אני שם לב שאני לא מצליח. מה זה אותו חבל שדיברת עליו ה"ערבות"?
ככה זה תמיד, נותנים זה כנגד זה, והאדם הוא המכריע. אם יש לך "אדם" שבך שרוצה להידמות לבורא, אז הוא צריך להכריע. וזה שיהיה לך יותר קשה זה בטוח, ועוד יותר קשה ועוד יותר קשה. זה נקרא דווקא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". אלו שמשתוקקים לבורא, ישר א-ל, כמה שהם יותר ויותר נמצאים במצרים, זאת אומרת מגלים שנמצאים בתוך רצון לקבל, הם יותר ויותר מרגישים עד כמה שזה מכביד עליהם, על כל אחד ואחד ועל כולם יחד.
ואין ברירה, רק להתקשר ביניהם ולצעוק לבורא. אף אחד לא יכול להציל את עצמו מהאגו שלו, אף אחד לא רוצה להגיע לרוחניות בצורה אחרת אלא רק להתעלות מעל האגו שלו, אף אחד לא יכול להתעלות אלא על ידי זה שזורקים לו חבל ומושכים אותו בכל העשירייה מהרצון לקבל שלו האגואיסטי, והוא ממש כמו נמצא באלונקה כלפי החברים שהם סוחבים אותו. וכך סוחבים כל אחד ואחד, או שזורקים חבל לנהר שכולם טובעים שם. וככה בצורה כזאת מקובלים מתארים לנו איך אנחנו יוצאים. זה בהרגשה כזאת.
גם איך אנחנו יכולים לצאת, זה רק בתנאי שאנחנו באמת זקוקים. זקוקים, זאת אומרת שאני מרגיש שאם אני עכשיו לא תופס את החבל, לא מבטל את עצמי כלפי עשירייה ואם העשירייה לא דואגת לי אז אני טובע, אני גומר עם החיים שלי, הרוחניים. וזהו.
שאלה: מה זה אומר שעכשיו אני "מחזיק בחבל" של העשירייה?
זה שאני עושה הכול, כמה שאני מבין ומסוגל לפי עצות רב"ש על אדם כלפי עשירייה.
שאלה: לאחרונה אני חווה תחושות של כבדות רק אפילו מעצם המחשבה על העשירייה. מה אנחנו צריכים לעשות כשמתרחשים רגעים כאלה?
אנחנו צריכים לקבל אותם כרגעים טובים מאוד, אלה סימנים שאנחנו מתקדמים ליציאה מהגלות. אין לנו יציאה אחרת. אלא מתי אנחנו בורחים ממצרים? כשמרגישים שזה ה"מצרָים" ושאנחנו לא מסוגלים להישאר שם. למה לא יכולים? כי במצרים אנחנו לא יכולים לאהוב זה את זה. במצרים אנחנו לא מסוגלים להיות קשורים ותלויים זה בזה. אני רוצה להיות קשור לעשירייה, אני רוצה להיות תלוי בעשירייה, דווקא בזה אני מרגיש את עצמי חופשי.
ולכן כל ההתקדמות הנכונה שלי ליציאה ממצרים זה עד כמה שאני תלוי בהם, בעשירייה שלי. עד כמה שאני בעצמי חלש ולא מסוגל לכלום ועד כמה שאני שמח שאני מגלה שככה זה באמת קורה. זאת אומרת, יציאה ממצרים זה ממש בריחה בחושך, כמו שכתוב, שזה איזה עדר יוצא ממצרים, שאין לו שום ביטחון בעצמו, אין לו שום הרגשת כוחות משלו, אלא ממש בכוח הלילה, דווקא בכוח החולשה שלו, בזה הוא בורח ממצרים.
שאלה: האם זה נכון להרגיש את עצמנו חלשים, ללא כוחות, זה בסדר?
כן, אבל זה לא מספיק להיות חלשים. חלשים כלפי מה? חלשים כלפי האגו שלנו, שאנחנו לא מסוגלים להתגבר עליו. חלשים כלפי כוח האהבה שאנחנו חייבים לגלות בינינו, חיבור, ואנחנו לא מסוגלים להיות מחוברים בכלום אבל יחד עם זה מאוד רוצים, עד כדי כך שלא אכפת לי, "טוב לי מותי מחיי", אני מוכן לוותר על הכול רק כדי להגיע לחיבור, לאיחוד, לאהבה בתוך העשירייה. ואז אני זכאי ליציאה מהמצב הזה, מתוך האגו שמפריד בינינו.
אני רוצה שבמקום אגו ישלוט בורא, שהוא כוח החיבור, הדבקות בינינו. ובמידה הזאת שאנחנו נעשים דבוקים זה לזה, אנחנו גם נעשים דבוקים בבורא.
שאלה: ואם אתה זה שמוביל מהלכים, איך משלבים את זה עם ביטול לעשירייה?
אם אני לא מבטל את עצמי כלפי העשירייה אני לא קשור בכלל לכוח השפעה. כוח ההשפעה מתחיל אחרי הביטול.
שאלה: נניח שבעשירייה אני מוביל את גדלות הבורא ואני לוחץ על מצבים מסוימים, איך אני לוקח צעד אחורה, האם זה עם המחשבה שהעשירייה היא במצב של שלמות, שאני כביבול משלב את שני הדברים, גם מוביל אותם וגם מתבטל לזה שהם יותר גדולים ממני? לזה אתה מתכוון?
אני מתכוון שכל המצבים שלנו כבר נמצאים לפנינו, והכול תלוי רק עד כמה אנחנו רוצים באמת להיכנס לתוך אותם מצבים. אם אנחנו רוצים להיות בגמר התיקון, בבקשה, תתחברו ביניכם למצב שנמצא "גמר התיקון של האגו שלכם" ושהוא גם יעזור לכם בחיבור, "מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש", ואז זה יהיה גמר התיקון.
אתם רוצים דרך? בבקשה, יש לכם 125 מדרגות. הכול תלוי בנו והכול נמצא בעשירייה ואין כאן שום דבר חדש. גם כתוב על זה "אין חדש תחת השמש", "ואכלתם ישן נושן".
שאלה: לא הבנתי. אמרת שכביכול אפשר לדלג על 125 מדרגות, שאם אנחנו רוצים כולנו להיות בגמר תיקון אז זה אפשרי?
זה אי אפשר, כי אתה לא תרגיש. גמר תיקון הוא כאן ועכשיו זה קורה הוא נמצא, אבל אתה לא מרגיש אותו כי אין לך כלים לזה. אתה צריך לגלות את הרצונות לזה, חסרונות לזה, אז אתה תרגיש איפה אתה נמצא באמת. מצד הבורא אנחנו נמצאים כולנו בגמר התיקון, מצידנו אין.
שאלה: הסברת שכשילד נולד בעולם שלנו, בגלל הלחץ של הלידה כל מיני מערכות הורמונליות נבנות תוך כדי ומאפשרות לו להתפתח בחיים הגשמיים. מה בדיוק נבנה בינינו, רוחנית, בתהליך שמאפשר לנו לגדול רוחנית?
באמת יציאה ממצרים נקראת "לידה". ובתהליך הזה אנחנו באמת נולדים רוחנית ומתחילים להרגיש את עצמנו, לראות את העולם, להרגיש את המציאות, להעריך אותה בכלים חדשים. אבל זה עוד לפנינו, אני לא הייתי מתבלבל. תיאורטית אתה יכול לטייל בכל מיני מצבים, מכאן עד גמר התיקון. אבל לעת עתה אנחנו נמצאים במצב שאנחנו אפילו לא יכולים לתאר איפה אנחנו. אז כדאי לנו להיות בזה.
אנחנו עוד לא בלידה רוחנית. לידה רוחנית זה שאני לא מסוגל להישאר במצב הנוכחי שהוא בשבילי הופך להיות לצינוק, לבית סוהר, למצב בלתי נסבל ואני מוכן לשלם בהכול, על הכול לוותר, רק להגיע להיות מחוצה למצב הנוכחי. המצב הנוכחי זה שהכול מסתדר ומסודר על ידי כוח האגו ואני רוצה לצאת למצב שרק בכוח השפעה ואהבה וחיבור אני רוצה להיות קיים.
אז נחשוב איך המעבר הזה נעשה, איזה כוחות אנחנו צריכים לזה. ואז נהיה יותר ריאליים, איפה אנחנו ואיפה הרוחניות.
תלמיד: כשאדם נכנס לתהליך, הוא מרגיש את עצמו יותר ויותר גרוע. כמה פחות חשובה לו החברה, כמה הוא לא תלוי בהם. ואז האינסטינקט הראשוני זה כאילו שבפנים נבנית דרישה שאני צריך לברוח ממצרים. ואתה אמרת שצריך להיות לא בגלל שאני אברח ממצרים אלא שאני רוצה לעזור להם.
אתה לא מתאר נכון מה זה נקרא בריחה ממצרים. בריחה ממצרים זה בריחה מהאגו שלך. וזה שאתה רוצה לברוח מהקבוצה, אתה בדיוק לא בורח ממצרים, אתה נכנס עוד יותר ועוד יותר בפנים.
תלמיד: אבל גם להיכנס בפנים, אני רוצה לברוח מהמצרים שלי, שאני מרגיש.
זה לא מצרים, אני אומר לך. מה שאתה מתאר לעצמך זה לא מצרים. אתה רוצה להצליח ברצונות האגואיסטיים שלך. זה לא מצרים. אתה בזה רוצה להיות עובד פרעה יותר ויותר.
שאלה: מה זה מצרים, איפה הוא לא הגדיר נכון את מצרים?
מצרים זה נקרא עבודה ברצון לקבל. כשאני נמצא עכשיו ברצון לקבל, נמצא בזה, בסדר. מה הכיוון שלי, מה הווקטור שלי, לאן אני נמשך? או שאני רוצה להתעלות מעל הרצון לקבל או שאני רוצה להישאר בו. זה החשוב.
אם אני עובד עם הרצון לקבל, לא חיבור בקבוצה ולא לגלות עד כמה שאני נכנע כלפי הרצון לקבל שלי כמה שהוא שולט עלי, אז אני נמצא במצרים, זה נקרא "עבודת מצרים", אז אני מצרי. אני מצרי, ממש, עובד פרעה.
אם אני כבר מזהה שאני רוצה לצאת מזה, אז לצאת מזה זה נקרא בצורה הפוכה, זאת אומרת לחיבור בעשירייה. אין לי הבחנות יותר ברורות, אלא חיבור בעשירייה, רוצה או לא רוצה, זו האינדיקציה שלי, המדד שלי הכי בטוח.
תלמיד: יש את מצרים שאני מרגיש, אני רוצה ללכת לחיבור בקבוצה ואני מרגיש בזה מצרים, מרגיש שאני לא מסוגל לצאת מההתנגדות הזאת.
כן?
תלמיד: אז אני צריך לבקש ולרצות שאני אצא או שיש פה איזה עניין שהקבוצה, שהעשירייה תצא ממצרים?
גם וגם.
תלמיד: זה לא נקרא להיות "מצרי", אני רוצה שאני אצא מהמצב הזה, אלא להיטבע בתוך העשירייה?
אתה לא יכול בלי התפילה שאתה מבקש על עצמך ואז אתה משייך את עצמך לעשירייה ומבקש עבור העשירייה. אדם צריך להתחיל תמיד מעצמו, אחרת מי מבקש?
שאלה: אנחנו עוסקים בנושא של הפסח כבר הרבה זמן ואנחנו מבררים את השיעור בעשירייה, אבל אני מרגיש שאני נמצא רחוק מהיציאה. מה חסר?
מה חסר? דבר עם החברים ותברר. תברר "מה חסר לי כדי לצאת מהגלות". "גלות" זה נקרא שאני נמצא בתוך הרצון לקבל. אני יכול להיות מרוצה במצב הזה בזה שאני נמצא בתוך הרצון לקבל ומצליח, מרוויח וטוב לי, ואז זה לא נקרא גלות. או שאני כבר לא מרוצה מהחיים, אבל לא מרוצה מהחיים הגשמיים שלי, אז זה גם כן נקרא גלות, אבל גלות חומרית, אני לא רוצה לברוח, אני רוצה רק להיטיב בזה את המצב שלי.
"גלות" מתחילה מזה שאני מרגיש שאני רוצה חיים אחרים, אני רוצה להשיג את מהות החיים, את הבורא, ומזה מתחילה להיות הגלות. אחר כך אני מתחיל להרגיש שהגלות שלי היא בגלל שאני נמצא בתוך האגו שלי, וזה כבר לוקח הרבה זמן מהשלב הקודם לשלב הזה, לזה שאני סתם רוצה רוחניות או זה שאני קושר את עצמי לרצון להשפיע, שזו הרוחניות, שאני נותן לעצמי הגדרה ברורה, שיש שני עולמות, שתי שליטות, שליטה של הרצון לקבל ושליטה של הרצון להשפיע.
הרצון לקבל ששולט הוא העולם הזה, זה מבנה מלאכותי שהבורא ברא בכוונה, כדי שאנחנו נוכל להגיע לעולמו, למצבו, לעל מנת להשפיע בצורה בלתי תלותית בו. שבעצמנו כביכול נעדיף את המצב הזה של השפעה ואהבה, שאלה התכונות שלו, ולכן כך אנחנו צריכים לראות את עצמנו וכך אנחנו מתקדמים. ובזה אחר כך אנחנו מתחילים לראות "אז מה הם אלה בדיוק אותם המצבים שאנחנו מתעלים מעל המצב שלנו?", ומתחילים לדאוג. עד כמה שאני דואג לעצמי לצאת מהמצב שלי לרוחניות, אז אני מאתר ורואה שזו לא בדיוק רוחניות, שאני רוצה להישאר ברצון לקבל שלי, אבל אני רוצה שהוא יקבל צורה אחרת, ואז אני רואה שזו צורה עוד יותר אגואיסטית. זה נקרא שבני ישראל נכנסים למצרים.
איך נכנסים? הם חושבים שזו רוחניות, אבל בעצם נכנסים לעוד יותר גשמיות. אנחנו רוצים להשיג את הבורא, להשיג את הכוח עליון, לכבוש אותו, להשתמש בו, לנצל אותו, זה נקרא אצלנו "רוחניות". זאת אומרת, זה לא ויתור על עצמנו מכל וכל. ואז יוצא שאנחנו צריכים לעשות כאן ממש שינוי פנימי, מהפכה פנימית בהגדרות, בערכים, כי רוחניות זה נקרא שהיא באמת מחוצה לתכונות שלי, מחוצה לטבע שלי, מחוצה לעל מנת לקבל. וזו הבעיה, איך אני עושה את זה? עד שאני משיג את זה, עד שאני מרגיש ומצליח לחשוב לכיוון הזה, לוקח הרבה זמן, הרבה שנים, וכל זה על ידי קבוצה, על ידי ההשתדלות שלנו, אפילו המכנית, ההשתדלות בעשירייה. אם לא עושים את הפעולות האלה בעשירייה לא מושכים את המאור המחזיר למוטב, ולא מקבלים הבחנות חדשות, רוחניות.
ולכן כל העבודה שלנו במצרים היא דווקא להבין מה ומי שולט עלי, ומה זו בדיוק היציאה, כי אף אחד לא סוגר אותי במצרים, אלא אני בעצמי, כשאני מעריך את כוח האגו שלי כמלך ששולט עלי, ואני לא יכול בעצמי להתפטר ממנו. אני בעצמי לא יכול לברוח מהמצרים, אין גבולות, אין מי שעומד בגבול חוץ ממני בעצמי, ואני סוגר את עצמי בתוך מצרים. וכאן כל ההבחן הזה המר והעדין שאנחנו צריכים לגלות, שבאמת ה"מצרים" בשבילנו זה כל החיים, הגישה שלנו לחיים שלנו נקראת "מצרים", האגו שלנו האגואיסטי.
שאלה: יצא לי כך לשמוע, שמשה הוציא את עמו ממצרים ובעצמו נשאר בתוך מצרים. האם ניתן להגיע לכוונה כזאת, שהיציאה שלי עבורי לא תהיה חשובה לי, אלא העיקר שתצא העשירייה שלי, הנשמה שלי?
קודם כל משה לא נשאר במצרים, גם לפי הסיפור וגם לפי המציאות האמיתית. "משה" זה הכוח שמושך אותם, את כל מי שרוצה לצאת מהאגו. הוא מושך אותם לצאת מהאגו ועוזר להם, הוא ה"רועה הנאמן". "רועה" זה אדם שהולך לפני העדר, או לפחות אחרי העדר, סביב העדר. הוא מנהל אותם להתקדמות, ולא שהוא נשאר, לא, הוא מעביר אותם בכל הדרך עד הר סיני, ועד הכניסה אחר כך, תוך ארבעים שנה, לארץ ישראל. והוא לא נכנס לארץ ישראל, הוא עולה על הר נבו, שנמצא בעבר הירדן, מסתכל על ארץ ישראל, עושה תיקונים מיוחדים ושם הוא נשאר, נפטר.
אנחנו עוד נדבר על הנקודות האלה.
שאלה: אנחנו יודעים שמשה זה הכוח המושך, אבל אנחנו גם יודעים שהמשיח זה הכוח המושך, אז מה ההבדל בין שני הכוחות המושכים האלה?
"משיח" זה כוח שנמצא בטבע הכללי, שמגיע לנו מהבורא. מהבורא מגיע כוח, והכוח הזה מתפצל להרבה כוחות, אז הכוח שמושך אותנו להתקדמות הרוחנית עד גמר התיקון מתחלק לפי פעולותיו לכמה כוחות. בסך הכול ודאי שהוא כוח המשיח, והוא מושך אותנו מהרצון לקבל לרצון להשפיע, אבל כשמדובר על ה"משיח" אנחנו בדרך כלל מדברים על התקופה האחרונה בתיקונים, כשאנחנו כבר מתחילים לתקן מכל ההבחנות את כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כשאנחנו מתחילים לתקן את המלכות שלנו הכללית, שלפני זה לא תיקנו אותה, אלא התכללות שלה בט' ראשונות, אז כשאנחנו מתקנים את המלכות עצמה זה כבר נקרא שאנחנו מתקנים בכוח המשיח, שהוא מושך סופית את כל הבריאה לעל מנת להשפיע.
בתיקונים הקודמים לזה אנחנו לא אומרים שזה "משיח", לכן אנחנו אומרים "משיח בן דוד", כי "דוד" זה מתאר לנו את בחינת המלכות הכללית, ומשיח נקרא "משיח בן דוד", שהוא מטפל במלכות בצורה הסופית, להביא אותנו לעל מנת להשפיע, את כולם.
שאלה: האם כדאי לנו לסכם בעשירייה שאנחנו יוצאים ממצרים רק ביחד, כעשירייה, ואם זו יציאה כבודד, אז לא?
אתם לא יכולים לצאת מ"על מנת לקבל" אם אתם עושים את זה בצורה חלקית. או שתייצבו את עצמכם ככה שאם נגיד יש לכם עשירייה, וששה, שבעה אנשים מהעשירייה מסכימים לכל התנאים להתקדם לעל מנת להשפיע, ושניים, שלושה, ארבעה, לא מסכימים, אז אתם מחלקים את העשירייה לשני חלקים, ומתקדמים בחלק הזה שרוצה להתקדם בצורה נכונה, נגיד אלה שמגיעים לשיעור יום יום, שזה התנאי הראשון. מי שלא מגיע לשיעור יום יום אני לא מתחשב עימו. לא שאני לא רוצה להתחשב עימו, אלא שהוא בעצמו מוחק את עצמו מאלו שמתקדמים, ואז תראו מי באמת נמצא בעשירייה, ומי לא.
אלה הם הדברים ההכרחיים, עכשיו אנחנו כולנו נמצאים בתנאים שווים, כולם יושבים בבתים שלהם, באיזה מקום, דרך מחשב, ואין כאן קבוצת ישראל או קבוצות אחרות שנמצאות באיזה חיבור, באיזה ערים בעולם כמו טורונטו, או ניו יורק. לא, אלה הם רק שמות כאלה, אבל כולם יושבים בתנאים זהים, ולכן קל לנו היום בעצם לראות מי איתנו ומי לא. אם אני מתנתק מהשיעור אני לא שייך להתקדמות, אני לא שייך לעשירייה, כך אנחנו צריכים לראות. לא שחס ושלום אני רוצה שלא יהיו איתנו חברים כאלו, אבל עשירייה זה משהו אחר, "עשירייה" זה נקרא שאני לא עוזב אותם אף פעם מהפעולה הקבוצתית.
שאלה: אחרי יותר משנה היה לנו מפגש פיזי בעשירייה, הייתה סעודת מקובלים, היה לנו דיון מאוד חשוב, וזה יצר התקדמות מאוד רצינית אצלנו בעשירייה. האם זה חיובי, או שאנחנו הולכים בזה אחורה?
אתה תבדוק חיובי או שלילי לפי נוכחות בשיעורי בוקר.
תלמיד: הנוכחות עלתה בהרבה.
עלתה בהרבה זו לא תשובה בשבילי. מי שנמצא בנוכחות קבועה בשיעור בוקר הוא נקרא חבר בקבוצה, חבר בעשירייה. מי שלא נמצא בנוכחות קבועה, הוא לא חבר. "חבר" זה מהמילה חיבור, ואין מקצת ברוחניות, או כולו או כלום.
שאלה: חבר זה מי שנמצא שבעה ימים בשבוע בלבד?
שישה וחצי, זה טוב?
תלמיד: כן.
יופי.
שאלה: למה חבר שעושה מאמצים בעשירייה, מגיע למצב שהוא מרגיש שכל העשירייה מפריעה לו, שהם עצלנים, רמאים, נוכלים, מטומטמים וכולי, עד כדי כך שהוא עוזב את העשירייה?
ככה הבורא נותן לו אפשרות להרגיש. כנראה שהוא צריך לעשות חשבון נפש, ולבקש מהבורא למה הבורא עושה לו דבר כזה, הוא רוצה לאהוב אותם ובמקום זה הבורא נותן לו הרגשת שנאה כלפיהם. ואז הוא יקבל תשובה מהבורא. הבורא יגיד לו "אתה יודע למה אתה מרגיש ככה? זה ממני. אתה יודע למה אני נותן לך הרגשה כזאת? כדי שאתה תרגיש מה שולט בך, מה שורה בך. בדיוק אותו רצון לקבל הגדול, האכזרי, שאתה שונא את כולם, שאתה נמצא למעלה מכולם, את זה אני רוצה להראות לך. זה טוב או לא טוב שאני מגלה לך את הכוח הרע ששורה בך?". ואז הוא יבין שמה שהבורא עושה עימו, הוא עושה לו טובה גדולה שמגלה לו את היצר הרע שלו הגדול. ואז שממש ייפול על הברכיים, ישתחווה לפני הבורא, ויעלה את ההודאה שלו, את התפילה שלו, את ההודיה שלו לבורא עד כמה הוא מטפל בו, שמראה לו ששורה בו היצר הרע.
שאלה: איך אנחנו מוציאים ממצרים את החברים שפיזית לא מסוגלים לתמוך בעשירייה כיוון שהם חולים?
הם מאוד רוצים להיות בעשירייה אבל הם ממש חולים?
תלמיד: כן, זה נכון, הם ממש חולים.
אז אתם צריכים לקחת אותם בחשבון שהם נמצאים יחד איתכם בלב ונפש. יחד איתכם. גם אותם אנשים שלא עלינו נפטרו, מתו, אנחנו צריכים גם אותם לקחת בחשבון שהם חברינו לנצח, כי באמת ברוחניות אין הבדל.
שאלה: בעבודה הרוחנית מאבחנים שני מצבים, אמרת שאני מתחיל מעצמי, שאני רוצה לצאת ממצרים, והמצב הבא כאשר אני רוצה להיות הסיבה לכך שהחבר יוצא ממצרים. איך בכל זאת לשלב את עצמי, להכניס את עצמי למצב השני הזה?
מאוד פשוט. אל תשים לב לעצמך, ואת כל כולך תתחיל למסור להתקדמות החברה, שרק זה חשוב לך. כמו אמא שיש לה כמה תינוקות והיא חושבת רק עליהם. היא צריכה לכבס, לחתל, לתת להם אוכל בזמן, לדאוג שהם ישנו טוב ויהיו בריאים וכן הלאה וכן הלאה. כל הזמן היא חושבת רק עליהם, זה תמיד ככה. זה גם בעולם החי וגם בעולם המדבר. כך, בצורה כזאת, אנחנו צריכים להתייחס לחברים.
שאלה: אמרת שחובה להגיע לשיעורי בוקר. האם זה תנאי מחויב גם בתשלום מעשר?
כן. אלה לא הקפריזות שלי, אלא זו חובה שקבעו לפנינו מקובלים לפי ההשגה של המערכת העליונה. במערכת העליונה האדם לא יכול לתקן את עצמו. את ההתקשרות שלו לט' ראשונות הוא יכול לתקן, לתקן את עצמו הוא לא יכול. לכן, במקום לתקן את עצמו, הוא נותן את החלק העשירי בצורה גשמית להתקדמות הרוחנית.
בזמן הקודם, בזמני הזוהר, בזמנים שקיבלו תורה בארץ ישראל, את החלק העשירי היו מוסרים לבית המקדש. בבית המקדש הייתה קבוצה כזאת גדולה שנקראה כוהנים ולוויים, והם היו מחלקים את כל המעשר הזה לכל מי שהיה צריך בכל המדינה. כך זה היה עובד. זאת אומרת, לא האדם בעצמו משתמש במעשר, אלא הוא נותן את זה לכוח העליון. כוהנים ולוויים הם הדרגות העליונות שבחברה, והם היו כבר מחלקים את זה לפי צורכי החברה. אנחנו קבענו את זה כבר לפני הרבה שנים, שמעשר חייבים לתת, על זה אין שום שאלה, אבל אנחנו מחלקים אותו כך שאנחנו מעבירים אותו להפצה.
תלמיד: האם יש עוד איזשהו תנאי מחויב חוץ מנוכחות ומעשר?
רצוי להיות נשוי, אמנם זה לא כל כך חובה בימינו, כי אנחנו נמצאים בכאלו מעברים, בכאלה בלבולים בזה. אבל רצוי להיות נשוי, לעבוד, וזה לא חשוב אם יש לך כסף או אין לך כסף, אתה צריך לעבוד. ורב"ש אמר ארבע, חמש שעות ביום, לא שמונה, תשע, עשר, אלא ארבע חמש שעות ביום אתה צריך לעבוד, להיות נשוי, לתת מעשר, ויום יום ללמוד בקבוצה את התורה, היינו את שיטת התיקון, שתעלה מדרגת הבהמה לדרגת האדם.
עכשיו בפסח אנחנו חוגגים את היציאה הזאת, כאילו שאנחנו יוצאים מדרגת הבהמה לדרגת האדם. בהמה נמצאת תחת השפעת כוח אחד, כוח הקבלה, ותמיד בוחרת באיזה כוח קבלה יותר כדאי לה להיות, בלבד, היא סגורה בתוך כוח אחד. ואדם הוא זה שיש לו שני כוחות וביניהם הוא בוחר כל פעם, עד כמה שיכול להידמות יותר לעליון, לבורא. אז זה לא סתם שהוא קצת יותר גבוה מהבהמה, יש לו שני כוחות, ויש לו מטרה שהיא למעלה ממנו, להתקדם אליה, להידמות לבורא.
שאלה: נראה שמשה הוא העבד הנאמן, המושלם. הוא בורח ממצרים רק כדי לעזור לאומה ולא מאפשרים לו להיכנס לארץ ישראל. האם משה זה המודל הנכון עבורנו? האם אפשר להגיד שהעשירייה המושלמת זה כאשר כל אחד מנסה להיות כמו משה?
בינתיים כן. ודאי שזו הדוגמה הכי הכי עליונה, אין לנו דוגמה מדמות הבורא שמלובשת באדם כמו משה. הוא עבר את כל החינוך של האגו, התחנך בבית פרעה, היה הנסיך של פרעה, ישב על הברכיים שלו, כמו ששם כתוב, ואחר כך התנתק מזה בגיל 40 שנה, יצא והתחיל להתקשר לכוחות ההשפעה. וגם לא בצורה פשוטה, הוא התחתן עם בת יתרו, שיתרו לא היה שייך לישראל, זה המעבר בין מצרים והחוצה, וכולי. זאת אומרת, אנחנו עוד נלמד את התהליך הזה שעברה הנשמה המיוחדת הזאת שנקראת משה. בכל אחד ואחד, בכל דור ודור יש חלק מהנשמה הזאת, משה חי בכל דור ודור.
שאלה: כבר כמה ימים אנחנו לומדים את נושא ה"פסח".
אנחנו נלמד את "פסח" עוד הרבה זמן. מי יודע מתי אנחנו נצא ממנו, זו שאלה גדולה. זה לא שהוא נגמר בעוד שבוע ימים, הלוואי. אלא להכיר מה זה להיות בתוך האגו, בתוך הרצון לקבל, ואיך אפשר לצאת ממנו, לרכז את הכוחות, לרכז את הקבוצה, לפנות לבורא, לחייב את הבורא שיעזור לנו, שיוציא אותנו מהאגו שלנו, זו בעיה גדולה מאוד.
תלמיד: התורה מלמדת אותנו חמש מדרגות שבתוך הנשמה במצרים. אבל לפני מצרים, כאשר אברהם היה בדרך למצרים, זה היה מצב של נוח, את זה עברנו?
כל המדרגות האלה הן נמצאות בנו. על ידי השתלשלות הנשמות, מה שתיקנו לפנינו, אנחנו כבר נמצאים במצב שמרגישים את עצמנו לאט לאט שנמצאים במצרים.
שאלה: בפסוקים שקראנו אתמול, דובר באמונה מוחלטת ולא מוחלטת. האמונה המושלמת הזאת, והלא מושלמת בהקשר של משה, איך היא משפיעה עלינו בתוך העשירייה?
על אמונה מושלמת אנחנו לא יכולים לדבר עכשיו, אנחנו לא מבינים מה זה. אפילו סתם כוח אמונה אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו צריכים פשוט איכשהו להשתדל בינינו לקבוע מה זה יכול להיות שאנחנו נמצאים בכוח האמונה, ואיך אנחנו יכולים לבקש מהבורא שייתן לנו את כוח האמונה, עד כמה שנוכל לסבול את כוח האמונה הזה שנמצא בנו.
תתאר לעצמך, מה זה כוח האמונה? שאני אוהב את כולם, שאני דואג לכולם, שיש לי בראש ובלב רק מחשבות על כולם שלכולם יהיה טוב. איך אני מסדר להם את החיים לטובה, ושיהיו כולם בהתקרבות לבורא, ושבכל מה שבכוחי אני אדחוף אותם לזה. האם זה כל כך קל? זה נקרא להיות באמונה.
אמונה זה כוח השפעה. אז לא לחשוב שאנחנו כבר נמצאים בזה. חוץ מכמה דקות ביום שאני נזכר בזה, אני לא נמצא בזה. בצורה טבעית אני אף פעם לא נמצא בזה. אני צריך להיכנס לקשר עם החברים או לקרוא איזה מאמר, זאת אומרת עם איזה כוחות חיצונים ואז אני מתקשר לאיזה כוח אמונה, למושג האמונה, אבל בי בתוכי זה לא קיים. אם אני מסתכל על החברים, שומע מה שהם מדברים או שאני קורא מה שכתוב בספרים, אז אני מתקשר לכוח אמונה שנמצא מחוצה לי ואז אני מרגיש את עצמי, אם יש לי את זה, או אין לי את זה, מסכים עימו או לא מסכים וכן הלאה. אבל בנו בעצמנו זה עוד לא קיים בצורה קבועה, לכן אנחנו צריכים לעשות את כל המאמצים כדי לרכוש את כוח האמונה.
שאלה: למרות שזה ציור גשמי, האם בסדר לתאר את כולם כנינוחים, שכולם מרגישים אהבה, כולם בטוחים, בריאים ויש להם בית טוב וכן הלאה?
כתוב על זה שאין לצדיקים מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, זאת אומרת לא במלכות ולא בבינה, זה נקרא העולם הזה והעולם הבא. למה אין להם מנוחה? כי כל הזמן האהבה שלהם לזולת דוחפת אותם קדימה לעשות משהו, לדאוג לאחרים, זה נקרא שאין להם מנוחה. לכן זה שאתם חושבים שאני יושב באמצע הגן שלי ליד האגם שלי ושותה קפה ולוקח איזו סיגריה יפה, משהו טוב ועוד משהו ונח, זה לא נקרא שאני נמצא במנוחה.
כוח הבינה, כוח ההשפעה, זה נקרא שיש לך כוח דאגה לכל הכלי, לזולת. עכשיו תגיד לי, כמה דקות ביום אתה נזכר בעשירייה בדאגה שלך עליהם, האם הם חושבים על רוחניות, האם הם נמצאים אפילו בבריאות הגשמית, האם הם מכינים את עצמם לשיעור, האם יש להם את כל התנאים כדי שהם יהיו מחוברים יחד? כמה דאגות כאלה עליהם יש לך ביום? אם יהיו לך דאגות כאלה במאה אחוז, זה נקרא שאתה נמצא בכוח ההשפעה השלם. זה כוח הבינה, שנקרא "אמא עילאה".
שאלה: שמעתי שמצרָים זה כאשר אנחנו מגלים שאנחנו רוצים להתאחד אבל לא מצליחים, והשכל מבין שאנחנו צריכים להתחבר אבל הלב בכל פעם מקבל הכבדה. האם כדי לצאת ממצרים צריך את רצון הלב?
הרצונות הם כולם בלב. יכול להיות שזה עדיין לא ברצון אבל במחשבה, אבל זה חייב להיות רצון, "כוח הרצון", במציאות פועלים כוחות הרצון. אז אנחנו צריכים שיהיה לנו לב, רצון לקבל שהוא ישנא את הכוח ששולט בו וירצה לצאת ממנו מהלב הזה, ובמקום הלב הרע שיהיה לו לב טוב, זה נקרא שהוא מחליף את מצרים לארץ ישראל. לתקן את הלב, זה שאנחנו יוצאים מהרצונות שבלב הרעים, האגואיסטים, לטובת עצמנו, לרצונות האלטרואיסטים של טובת הזולת, זה נקרא מעבר ממצרים לארץ ישראל. את כל זה אנחנו מרגישים בצורה פנימית שככה זה קורה ברגשות שלנו, בלב שלנו.
תלמיד: אז כל הפעולות שעושים מתוך השכל להגיע לשיעור, לשלם מעשר, הן אלו שמעוררות את הלב?
כן. כל מה שאנחנו עושים בכוח המחשבה זה סך הכול כדי לכוון בזה את הלב. הכול כדי לתקן את הלב.
שאלה: הבורא מגלה לנו את האגו כדי שנתכוון אליו בצורה שהולכת ומתגברת. אם אנחנו עושים מאמצים לתפילה בצורה תמידית בעשירייה, האם בצורה הזאת אנחנו יכולים להתעלות לתמיד מעל האגו ואיך זה בא לידי ביטוי בתוך העשירייה?
אם אני מתעלה מעל האגו בצורה אישית, רוצה לעלות מעליו, אני בזה לא יוצא. אלא אם אני נכלל בעשירייה והעשירייה עוזרת לי, ואני נמצא במצב שאני לא מסוגל לעשות שום דבר לבד חוץ מלבטל את עצמי כלפיהם, במה שאני שייך, לאחוז בהם בכמה שאני שייך, אבל כל יתר הכוחות הם כוחות החברה עליי. לכן אני צריך לעשות להם כל מה שהם רוצים, אני צריך לקנות אותם כדי שהם יעשו את עבודת התיקון עליי ויוציאו אותי מהאגו שלי. אני מוכן לעשות כל מה שרק אפשר כי בלי שהם יעבדו עליי אני בעצמי לא יכול לעשות כלום. כך אנחנו צריכים לעבוד. לכן בזה אנחנו מרגישים את התלות ההדדית, הערבות ההדדית וכך מתקדמים.
שאלה: מה קודם, המחשבה או הרצון?
תלוי. אני עכשיו לא רוצה לבלבל אתכם. לפעמים רצונות שזה עיקר הבריאה והמחשבות הן רק כדי להשיג את הרצוי, זה אם אנחנו מדברים על עצם הבריאה. אבל אם אנחנו מדברים כבר אצלנו אז יכול להיות שאנחנו לא מאתרים את הרצונות אלא מאתרים את המחשבות. אז בינתיים צריכים לראות גם את זה וגם את זה כדבר ראשון או שני, זה לא חשוב, אחר כך זה יתייצב נכון.
שאלה: אנחנו יודעים שאנחנו צריכים להעלות מ"ן בכל מצב, אבל כשאנחנו מתפללים בתפילה משותפת לעיתים קרובות מאוד האגו מסיח את דעתי מהתפילה. איך אפשר להתגבר?
אני לא מבין מה שאתה אומר. אם אנחנו מתפללים בתפילה משותפת והאגו מוציא אותי מהתפילה, אז אנחנו כבר לא מתפללים בתפילה משותפת.
תלמיד: איך נכון להתגבר על מחשבות זרות שבאות בזמן התפילה?
זה העיקר, זה עיקר ההפרעה, שאנחנו במשהו לכמה רגעים מסוגלים להיות מחוברים בינינו, אבל אחר כך לא. זו בעיה. אז אני צריך לבקש מהחברים שאני נותן להם ואחר כך הם נותנים לי, ואנחנו נמצאים כך בערבות הדדית וכך להתקדם. אין מה לעשות, רק "איש את רעהו יעזורו". אם אנחנו לא חושבים על עבודה קבוצתית, אז לא נוכל לעשות אף צעד קדימה. זאת אומרת, אנחנו נתקדם קדימה אבל בקו השלילי, זאת אומרת עד כמה שלא מתקדמים, עד כמה שלא מסוגלים וכולי, כדי לחייב אותנו לקחת בחשבון שאנחנו צרכים להתקדם בג' קווים, שמאל ימין אמצע, שמאל ימין אמצע.
שאלה: בקשר לשאלה איך מושכים את האור המחזיר למוטב בעבודה בעשירייה, האם זה על ידי כך שעושים מעשה כלשהו ביחד, ותכלס לא כל כך חשוב מה בדיוק אנחנו עושים אלא העיקר שעושים משהו ביחד, ושיהיה אפילו מעשה שגוי בעיני כי עדיף לטעות ביחד מאשר להיות צודק לבד. והאם זה הכרחי שיחד עם זה שכל החברים שמים חשיבות גבוהה למעשה המשותף שגם אני אשתדל לשים חשיבות כמה שיותר גבוהה, או שאני יכול להיות אפילו בלי חשיבות כל כך אבל עדיין להיות פשוט ביחד?
העיקר זה הכוונה, "הכל במחשבה יתבררו", אבל חשוב גם המעשה, שאנחנו עובדים יחד, עושים משהו יחד. נקווה שיהיו לנו הזדמנויות כאלה יותר ויותר. זהו, אין לי יותר מה להגיד.
בכל זאת חשוב מאוד בעיקר בכוונה להיות יחד. עכשיו כל אחד נמצא בבית שלו, אבל אם אנחנו בכוונה יחד בכל זאת לארגן בינינו קשר לבבי, אז אנחנו נתחיל לגלות שהריחוק הגשמי בינינו דווקא פועל לטובתנו, שאנחנו לא מבולבלים בזה שיש לנו קשר גשמי וזה מספיק וזה רוחני. זה לא רוחני ולא כלום, אלא דווקא ההיפך, כשאנחנו רואים שאין בינינו קשר גשמי ואיך אנחנו יכולים לייצב את עצמנו בקשר הרוחני, איך אני ארגיש בתוך הלב שלי שאני מחובר עם אחרים, זאת השאלה.
שאלה: האם משה קשור עם ייאוש?
ודאי שכל התכונות שאנחנו צריכים בהן להתקדם לבורא הן כולן נכללות בדמות של "משה". משה זה סך הכול הצורה שאם אנחנו נכללים בה, אם אנחנו מקבלים את הצורה הזאת, אז אנחנו יוצאים ממצרים.
תלמיד: כוונה נכונה, לדוגמה, נגיד אם אני כל הזמן חושב בצורה הזאת, אני רוצה כל יום להשפיע לעשירייה, לתת משהו מעצמי פנימה לתוך מרכז העשירייה, לא לקחת, אלא דווקא להשקיע מתוך הכוונה להגדיל את האהבה של החברים מיום ליום, האם זה באמת קורה? אני לא צריך לחכות להרגשה הזאת של האהבה.
אתה תחשוב לא עד כמה שאתה נמצא שם בתוך הדמיונות שלך, אלא תחשוב עד כמה שאתה נמצא במעשים שלך כדי לחזק את הקבוצה, אחרת אתה מפתח כאן פילוסופיה שלמה שאין לה שום קשר למציאות. אלא בכמה שאתה גורם יום יום לחיזוק הקבוצה, על זה אתה צריך לחשוב, זה הכול.
והפנטזיות האלה המתוקות, הורודות, כל זה, זה לא מועיל. מעשה כלשהו זה אם אתה מועיל לחיבור בקבוצה, להתעוררות חברים מה שכותב רב"ש, האם אתה עושה את זה? לפי זה אתה תבדוק את עצמך, לא לפי מה שאתה מתאר לעצמך. לא אתה שם את הסטנדרטים ובודק את עצמך כלפיהם, אלא תראה מה שהם כותבים המקובלים ותבדוק את עצמך כלפי מה שהם כותבים.
שאלה: בשכל אני מבין מה אני צריך לעשות, אני צריך להתחבר עם החברים בעשירייה, ואני רוצה ועושה את זה, וכתוצאה מזה אני מקבל דחייה, אני מגלה שאני לא רוצה לעשות את זה. מה ההבדל בין המצב הזה, לבין מצב שבו אני מגלה שרוצה ולא מסוגל?
אתה צריך להשתדל להרגיש מה התגובה שלך ויחד עם זה מה אתה מחליט. ושוב אני אומר, הכי חשוב אם אתם חוזרים על מה שכותב רב"ש על החברה ולפי זה בודקים, אחרת אתם לא מבינים, לא מרגישים עד כמה שאתם סוטים בחוסר הרגשה כבר מהדרך ונמצאים אי שם במה שלא שייך לרוחניות. רק לפי זה. אל תשאלו אותי, תלכו למאמרים שלו ואז תהיו בטוחים שאתם נמצאים בדרך. זה מה שצריך לעשות.
שאלה: בזמן האחרון יש לנו תחושה של הכבדה שלחברים, קשה מאוד להתעורר לשיעור בוקר, ואנחנו עושים טלפונים אחד לשני, אנשים לפעמים רושמים "חי", ואתה רואה שהם עדיין לא מתעוררים, לא נמצאים בהכנה להכנה וגם בקושי נמצאים ב"הכנה לשיעור". אבל בשלב יותר מאוחר אתה רואה שהחברים מצטרפים לשיעור. האם זה תהליך שהוא נראה בסדר? אני אומר לעצמי, בסדר החברים יצטרפו יותר מאוחר, זה גם טוב?
בסדר זה נקרא שכבר חצי שעה לפי השיעור הם נמצאים במקום, מכינים את עצמם, מתקשרים אחד לשני, מתחילים לשיר, מתחילים לשמוע דברי התעוררות כללית, זה מה שצריך להיות.
תלמיד: לגבי מסגרת, אמרת שמבחינתך נוכחות שבעה ימים בשבוע זה נוכחות חובה, אבל יש חברים שיש להם מסגרת של לימודים שהם לא יכולים להיות בנוכחות כל יום. מה עושים בכזה מצב?
אני לא מקבל בחשבון שום טענה. אני רק אומר כלל, אם אדם מפספס שיעור יומי הוא כבר נזרק מאותה הרכבת שהולכת למטרה, ואז הוא צריך עכשיו באיזושהי צורה להשיג את הרכבת אם זה בכלל שייך. אני אומר בשיא הרצינות ,אתם צריכים לקבל את זה כך, אם אתם נמצאים בקבוצת בני ברוך, אם אתם נמצאים סביב הקבוצה הזאת אז יש לנו כאלה מיליונים. אני מקבל אימיילים מכאלו אנשים שבכלל כל כך רחוקים אבל קשורים אלינו איכשהו, אז תלוי באיזה עיגול של בני ברוך אתם נמצאים, שייכים, אתם מבינים? זה עניין ואל תביאו לי עכשיו כל מיני הצדקות.
זה כמו ילד שאומר על ההורים שלו, למה לא הלך לו שם והוא קיבל ציון רע בבית ספר או משהו, זה לא שייך, יש לכם שעות, אתם חייבים להיות בשעות האלה בשיעור. אני לא מדבר על מקומות שבהם אי אפשר לקיים כי זה באמצע יום נגיד כמו במזרח הרחוק או שזה באמצע הלילה או שזה באמריקה הלטינית איפשהו, אבל אנחנו חייבים בכל זאת להשתדל להיות בשיעורים, זהו.
אתם רק תבינו שלא שאני ככה קובע, אין לי שום רצון להכביד עליכם בדרך כדי שיהיה לכם תהליך עוד יותר קשה, לא, אלא אלו התנאים שנובעים מהמקור הרוחני, שצריך להיות כזה פער בין גשמיות לרוחניות.
שאלה: היום בתחילת השיעור וגם אתמול למדנו שאנחנו צריכים להגיע לתפיסה שהכול נמצא בתוכנו. איך אני יכול לייחס את זה לעבודה מול העשירייה, האם שהעשירייה נמצאת בי בתוכי או שאני חלק מהמערכת הזאת שנקראת עשירייה?
שאלה טובה. איך אני מאתר את העשירייה, אותה עשירייה שאני מרגיש בתוך ליבי, או אותה עשירייה שאני רואה בעיניים גשמיות שלי. זאת אומרת אם יש פער בין שתי הצורות האלה בין מצוי ורצוי, אז אני צריך לעבוד על זה. בכל זאת אני צריך להגיע למצב, כמו שכותב רב"ש, שאני אוהב אותם בכל ליבי ונפשי. אין כאן שום ויתור. רוחניות זה חוק, חוקים, אם אתם יכולים לקיים את החוקים האלה אז אתם כבר ראויים, אם לא יכולים לקיים, אז לא ראויים.
שאלה: אנחנו מדברים על זה שהאגו לגמרי שולט בנו בכל המציאות, במעשים שלנו. איך להתנגד לזה? כשאנחנו יוצאים ממצרים, האם זה אומר שאנחנו נמצאים תמיד תחת שליטת כוח ההשפעה והאהבה, אני חושב על העשירייה, נמצא בהם?
אנחנו צריכים להשתדל לתאר לעצמנו מצב שאנחנו כל הזמן נמצאים בקשר בינינו, ובאותו קשר בינינו אנחנו קשורים לבורא. זה לפי הנוסחה "ישראל אורייתא קודשה בריך הוא", זאת אומרת, אדם, קבוצה, בורא. עד שאנחנו את שלושת הנתונים האלו מצרפים יחד, כך שכולם כולם הם הופכים להיות לאחד. זו המטרה שלנו, אין יותר, זה כל הכלל. ישראל שזה אדם שמשתוקק, שמתעוררת בו נקודה שבלב, הוא קושר את עצמו למנגנון שנקרא קבוצה, אחר כך אנחנו קוראים לזה נשמה, והכוח שמחוצה לנשמה שנקרא מקור של האור העליון, הבורא, ושלושתם הם צריכים להיות יחד. אמנם שלושתם הם לגמרי לגמרי שונים. כי אדם הוא רצון לקבל פרטי, תוצאה מהשבירה, עשירייה היא איסוף של עשרה רצונות שבורים פרטיים, שמעל השבירה רוצים להיות מחוברים, והבורא הוא זה שמתגלה להם בפער בין במה שהם נמצאים, ברצון לקבל, לנטייה שלהם להשפיע, לחיבור.
תלמיד: התוצאה של התהליך שאנחנו עוברים עכשיו בפסח, שאנחנו אומרים שצריכים לצאת מהאגו ולהיכנס לתכונת ההשפעה, התוצאה תהיה שאני אמצא בכל מחשבה ורצון באותו "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא"?
כן. הדרגה הראשונה של "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא אחד"1 היא שאנחנו יוצאים כבר מחוצה למצרים.
שאלה: אם חבר לא מגיע כל יום לשיעור, איך אנחנו יכולים להראות לו דוגמה כדי לעורר בו קנאה?
אני לא יודע, זו כבר עבודה שלכם. אין לי בזה שום עניין, תעשו מה שאתם רוצים. אבל בלי שתהיה לכם קבוצה אתם לא משיגים רוחניות. פשוט מאוד. אתם חייבים לדאוג לזה שתהיה לכם עשירייה כמו שצריכה להיות, לא עשרה אנשים, שיהיו חמישה, שישה, מחמישה ומעלה.
שאלה: בהמשך למה שענית לחבר שאין מנוחה לצדיקים. בזמננו לחץ, חרדה ודיכאון אלה משברים גלובאליים עולמיים. האם בחברה המתוקנת אנחנו גם נהיה בלחץ, עצבניים ובדיכאון כלפי ההשפעה? האם לחץ וחרדה תמיד יהיו קיימים, ואם כן אז למה?
כל הלחץ והחרדה, בזה שאתה נמצא בריצה אחר אהבה וחיבור, הם רק מביאים לך תועלת, תענוג, שמחה וחום. יש אש של גיהינום ואש שמחממת ומביאה תענוג. כל דבר, הכול תלוי איך אתה משתמש בזה. לכן אמנם אנחנו נמצאים בדאגות בלתי פוסקות בגמר התיקון, אבל הדאגות האלה הן דאגות של אהבה, האם אני כבר נמצא בדאגה, באהבה השלמה. ואז כמו שכותב בעל הסולם, שאם בתחילה הייתה לנו בעיה בזה שהדאגה והרצונות האלה הם היו לרעתנו כאילו, אז עכשיו אנחנו רואים שדווקא "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי"2, שאני נמצא בלערוג אחרי החיבורים והאהבה, וזה בשבילי עיקר המהות שלי והתענוג.
אני עוד לא שמעתי מאף אחד ולא ראיתי ולא קראתי, שמישהו שנמצא באהבה הוא סובל מזה שהוא אוהב, מהמעשה עצמו של האהבה, ההרגשה עצמה. אם תבדוק אותו לפי הנתונים שבגוף, אתה תראה כמה שהגוף נמצא בהתעוררות ובחוסר שקט, אבל רואים עד כמה זה נעים לאדם. זאת אומרת, זה לא עניין של התפעלות פיזית, אלא הכול תלוי למה זה מכוון.
שאלה: ברית של אנשים שרוצים להתחבר לעשירייה והברית של העשירייה שרוצה לצאת ממצרים, מה ההבדל בין הבריתות?
העניין הוא שברוחניות אנחנו מבדילים בין המצבים לא לפי העוצמה אלא לפי האיכות. נגיד מצב אחד ומצב שניים, אפילו שהם סמוכים זה לזה, ההבדל ביניהם לא בגודל אלא באיכות. ברוחניות כל מצב שונה הוא שונה באיכותו. לכן, אם יש מצב קצת שונה מקודם, הוא כבר שונה במהות שלו. אין כמויות ברוחניות רק איכויות. אם אני הבנתי אותך נכון.
תלמיד: האם כאב יכול להיות מדד איכות של ברית?
לא. אנחנו לא בודקים לפי זה. אנחנו בודקים אך ורק לפי עד כמה כוח השפעה מוכן להתלבש, יכול להתלבש בכלים שלנו. רק לפי כוח האהבה, כוח החיבור, כוח האיחוד, תכונות הבורא, עד כמה הם מתלבשים בכלים שלנו, ברצון לקבל שלנו, רק לפי זה אנחנו בודקים. לפי השתוות הצורה בין הכלי לאור.
תלמיד: איך לבדוק את הבדל התכונות בין הכלי לאור בעשירייה?
כוח קבלה וכוח השפעה. עד כמה שבחיבור שלנו אנחנו יכולים להגיע לכוח האהבה, לכוח החיבור.
אבל אתם לא מתעסקים בדברים הנכונים. בשביל מה לכם את זה? בשביל מה? אני רואה שמה שאנחנו לומדים, אתם לא הולכים לפי הפסוקים. מה יש לכם לבדוק שם? איך אתם מודדים? איך אתם יכולים למדוד משהו אם אין לכם את זה? אין כלי על ידי מה למדוד, אין אור שמאיר ויכול להראות לכם איפה אתם נמצאים. זו גישה לא נכונה. תלכו בדיוק לפי מה שכתוב ואל תוסיפו לזה שום שכל שלכם.
תלמיד: זאת אומרת, כדאי להתרכז רק בציטוטים בזמן הפגישות במהלך היום.
כן.
שאלה: איך לקבל פידבק מהחברים בעשירייה שזה באמת פעולות של הבורא? כשמשה חזר לבני ישראל, הם לא מיד הבינו שזה פעולות הבורא.
אני צריך מצד אחד לראות את העולם הזה, היינו, פעולות, חברים כמו שהם. מצד שני, אני צריך לראות את הפעולות האלו כמו שהן באות אלי מהבורא. וההבדל בין זה לזה מראה לי עד כמה אני עדיין רחוק בלראות את המציאות האמיתית.
קריין: אנחנו קוראים קטעי מקור בנושא פסח, חלק יציאת מצרים, כותרת "וייאנחו מן העבודה". קטע 207.
"ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה, וישמע אלוקים את נאקתם" (שמות ב' כג). זאת אומרת, שכל כך היו סבלו יסורים, עד שאין באפשרות לנשוא אותם. וכל כך הפצירו בתפילה עד "ותעל שועתם אל אלקים".
(בעל הסולם. "שמעתי". קנ"ט. "ויהי בימים הרבים ההם")
זאת אומרת, "ישר א-ל" זה נקרא מי שמשתוקק לחיבור ודרכו לבורא. וכשהוא כל הזמן נמצא בנטייה לחיבור ולבורא, הוא מגלה שאותו מלך שהיה קודם הוא מת, "וימת מלך מצרים". זאת אומרת בעיניים הוא כבר לא מלך גדול וחשוב וחי, האגו כבר לא כל כך מושך אותם, ואז הם כאילו משתוקקים להערכה אחרת של הכוח העליון. לכן הם כל כך סובלים ייסורים מזה שאין להם אותה הגישה, אותה מלכות עליונה כמו שהייתה קודם.
קריין: קטע 208
"כתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזה עבודה מדברים, הוי אומר מעבודת ה', שזה נקרא, עבודה קשה, היות שהיה קשה להם לעבוד בעמ"נ להשפיע, מטעם שהמצרים, ופרעה מלך מצרים, השפיעו להם מחשבות ורצונות שלהם. כלומר היות שקליפת מצרים הוא בעיקר אהבה עצמית, לכן המצרים שלטו על עם ישראל, שגם עם ישראל ילכו בדרך שלהם, הנקראת, אהבה עצמית, והיה קשה לישראל להתגבר על מחשבות האלו, וזהו שכתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"."
(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור" 1987)
זאת אומרת, התברר להם יותר מה זה נקרא "עבודה רוחנית", ואז ודאי שנעשתה להם כל העבודה יותר קשה מקודם. קודם הם חשבו נגיד כמו שאנחנו, שאנחנו רוצים להתאמץ קצת, ואז אנחנו נגיע לאיזה פרס יפה. העולם הרוחני ייפתח, אנחנו נדע איך אנחנו חיים, נראה מסוף העולם ועד סופו. זאת אומרת, בכלים שלנו נגיע ליותר הרגשה, יותר הבנה בהתרחבות הדעת, בזה שאנחנו נראה מה יש לפני החיים ואחרי המוות וכן הלאה.
וכאן אנחנו כבר מתחילים לגלות שמדובר על דברים הרבה יותר פנימיים ורציניים, ובעיקר, שאם אנחנו רוצים להשיג משהו זה למעלה מהאגו שלנו. שאנחנו צריכים להתעלות לדרגת האמונה למעלה מהדעת.
וכאן כבר לא כל כך מסכימים. ואנחנו רואים את זה לפי החברים שלנו, שברגע שהם מתחילים לגלות שרוחניות זה לא כמו שאני קונה כרטיס ונכנס לעולם העליון, חוץ מהעולם הזה, ואני אז מצפצף על כולם, ורואה את הכול מלמעלה, אלא זה ההפך, זו עבודה קשה, זה להתכופף כלפי כולם, זאת אומרת להתחיל לכופף את האגו שלי, אז בזה כבר אין כל כך הרבה שרצים קדימה אלא בורחים. ולכן כתוב ש"אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה", ש"אדם אחד מאלף מצאתי".
שבאמת כך אנחנו רואים שנשארים בעבודה הרוחנית מעט אנשים, אבל הם הולכים קדימה כי הם מבינים שאין מה לעשות, זו הדרך, אחרת אני נשאר בהמה. ולכן אפילו מה שלא עושה השכל עושה הזמן, אני נשאר וזה עובד עלי.
קריין: קטע 209.
"העבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה. אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים."
(בעל הסולם. "שמעתי". פ"ו. "ויבן ערי מסכנות")
זאת אומרת, זה שאנחנו מגיעים למצבים של ייאוש, אלה מצבים טובים מאוד שהם צריכים להביא אותנו לצעקה, לתפילה לבורא שיעזור לנו, ואז אנחנו נצליח, רק בעזרתו. שימשוך אותנו מהגשמיות לרוחניות, מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ואז אנחנו נתחיל לראות את העולם מהדרגה שלו, מהמצב שלו, ונבין כל מה שקורה מתחילה ועד הסוף.
שאלה: כשאנחנו בגלות האם קודם יש לנו רצון לצאת ממצרים או רצון לרכוש את ארץ ישראל? איזה רצון מגיע קודם?
אנחנו לא יודעים מה זה מצרים, ואנחנו לא יודעים מה זה ארץ ישראל, אנחנו רוצים לבלוע את הכול. את הכול. ואז לאט לאט מתברר יותר ויותר מהו העולם הזה, מהו העולם הרוחני ואיך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מסדרים נכון את שני העולמות, ומה המעבר שאנחנו צריכים לעשות בנו בתוכנו, בתוך כל אחד ואחד כדי להגיע מהעולם התחתון לעולם העליון.
קריין: קטע 210.
""וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". כלומר, שעל ידי זה שביקשו עזרה, היה צריך לתת להם כל פעם אורות חדשים, כמו שאומר בזה"ק, שהעזרה מה שנותנים מלמעלה, היא בחינת "נשמתא קדישא", וע"י זה יהיה להם צורך, לעם ישראל, להאורות הגדולים, מטעם שאחרת אינם יכולים לצאת משליטת המצריים.
נמצא, שהתשובה של הקב"ה היתה, שהקב"ה יתן להם צורך לבקש עזרה. שהוא, שכל פעם הוא מגלה להם יותר רע, בכדי שיהיה להם תמיד לבקש עזרה יותר גדולה. וע"י זה יתגלה להם האור של מטרת הבריאה."
(הרב"ש. מאמר 36 "מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה" 1990)
שאלה: איזו אחיזה יש בתוכנו במציאות האמיתית?
לפי הדרגה הרוחנית יש לך אחיזה במציאות האמיתית. בינתיים ודאי שאין. אתה לא יודע איפה אתה חי, ממש כך.
שאלה: איך מגיעים לשלב של ייאוש כדי שתהיה בקשה מצד העשירייה "כאיש אחד בלב אחד"?
תשאל את עצמך מתי אתה יכול להגיע לייאוש ולאיזה ייאוש אתה רוצה להגיע, ולמה אתה צריך להגיע לייאוש. אם יש לך מטרה להגיע לייאוש זו לא פעולה נכונה ולא מטרה נכונה. מה זה שאני רוצה להגיע לייאוש? אני מתחיל לעשות איזה עבודה כדי להתייאש ממנה, איפה דבר כזה קורה?
שאלה: במצרים זה "וייאנחו" ובפורים היה את הצום במשך שלושה ימים ששינה את הגורל. זה אותו דבר?
אני לא יודע. אני לא עוסק עכשיו בהשוואות, לא אכפת לי. אתה פילוסוף, אתה תחשוב על זה. אני לא.
שאלה: פרעה מת, אז למה בני ישראל זעקו? אם פרעה הוא באמת מלך מצרים, למה הם צועקים ונאנחים? צריך להיות להם טוב.
הם התחילו לצעוק מן העבודה. ואז הוא אומר "שעל ידי זה שביקשו עזרה, היה צריך לתת להם כל פעם אורות חדשים, כמו שאומר בזה"ק, שהעזרה מה שנותנים מלמעלה, היא בחינת "נשמתא קדישא", וע"י זה יהיה להם צורך, לעם ישראל, להאורות הגדולים, מטעם שאחרת אינם יכולים לצאת משליטת המצריים.
נמצא, שהתשובה של הקב"ה היתה," שהוא "יתן להם צורך לבקש עזרה.". זה מה שהם צריכים. "צורך לבקש עזרה." זו העזרה מהבורא, שיעזור להם לצעוק. "שהוא, שכל פעם הוא מגלה להם יותר רע, בכדי שיהיה להם תמיד לבקש עזרה יותר גדולה. וע"י זה יתגלה להם האור של מטרת הבריאה."
(הרב"ש. מאמר 36 "מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה" 1990)
אז מה שואלים על זה? הבורא כל הזמן מכביד את ליבם כדי שיצעקו יותר, יבקשו יותר, שיראו עד כמה הם לא מסוגלים, כמה הוא נותן להם עבודה מאוד מאוד קשה. ולמה עבודה קשה? לא כדי שהם יסדרו את העבודה, אלא כדי לראות שהם לא מסוגלים לעשות את העבודה, הם לא מסוגלים להתעלות למעלה מהאגו שלהם, למעלה מהרצון לקבל שלהם. אבל ברגע שהם מגיעים למצב שהם מבינים, מרגישים וקובעים שזה לא בשבילם, שהם לא מסוגלים לעלות למעלה מהאגו שלהם, הם לא בורחים אלא הם פונים לבורא.
מה ההבדל בהחלטה, שבורחים או שפונים לבורא? ההבדל הוא בסביבה, הסביבה צריכה לכוון אותם. אם יש להם עשירייה, אז הם מבינים על ידי העשירייה, מתוך קשר ביניהם, שהם צריכים לצעוק לבורא. שדווקא המצב הזה שהגיעו להחלטה שהרצון לקבל הוא אגואיסטי, שהם לא יכולים לרכוש אותו, לכבוש אותו, לא יכולים להתעלות מעליו זה ברור להם, ואז הם יכולים לצעוק לבורא. כי דווקא הבורא שם להם רגל מה שנקרא, עשה מבוי סתום שהם לא יכולים לנצל את הרע, ולא צריכים לנצל את הרע, לנצח אותו, אלא הם צריכים לפנות לבורא והבורא יסדר.
הבורא כבר יסדר יחס נכון לאדם או לקבוצה, לבורא ולרצון לקבל ולכוח המשפיע שמגיע אליהם כנשמה, "נשמתא קדישא", נשמה קדושה, וכך הכול יסתדר. זאת אומרת, מה כאן הבעיה? לצעוק לבורא, זה מה שהיציאה ממצרים מלמדת אותנו. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה", שהבינו שהעבודה היא לא בזה שהם מתגברים על הרצון לקבל, אי אפשר להתגבר על פרעה, אלא רק לבקש שהבורא יוציא אותם מתחת השליטה שלו.
תלמיד: מי מת, מלך מצרים מת? הרצון לקבל מת?
הרצון לקבל לא יכול למות אלא הגדלות של מלך מצרים, גדלותו מתה בעיניהם. קודם הם עבדו כדי למלא את הרצון של האגו שלהם, ועכשיו האגו הזה יורד מדרגתו. מה לעשות? בשביל מה לחיות? בשביל מה חיים? או כדי למלא את הרצון לקבל או כדי למלא את הרצון להשפיע. זה מה שיש לנו מצד הבריאה.
שאלה: בטקסט נאמר שהתגלה להם אור מטרת הבריאה. האם גילוי האור של מטרת הבריאה זה הדבקות התמידית בינינו לבין הבורא?
אור של מטרת הבריאה זה האור שמופיע מגמר התיקון עלינו, אבל במידה מסוימת, כי הוא יורד דרך כל המדרגות לדרגה שלנו ונותן לנו כוחות, ונותן לנו הבנה, מה שאנחנו צריכים כדי להתקדם. האור של מטרת הבריאה מראה לנו את הדרך, והאור של תיקון הבריאה, זה שאנחנו מבקשים איך להתקדם בדרך ומקבלים כוחות.
קריין: קטע 211.
דווקא על ידי זה שאנו רואים כל פעם השינויים והעליות והירידות, אז על ידי ההתאבקות נתעורר מקום לתפילה. ואז יקוים, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם". שדווקא אם הגלות מגולה בכל שיעורו, אז מתחיל הגאולה. וזה מראה לנו את הסדר הגלות והגאולה, שהיה אז במצרים. וזה הסדר אנו צריכים להמשיך עד גמר התיקון. (הרב"ש. 933. "ענין יציאת מצרים")
חוקי הטבע הם חוקים מוחלטים, הם לא משתנים. וודאי שאיך שהתקדמו כל קבוצות המקובלים כמו נגיד קבוצת משה במצרים, ואחר כך קבוצת רבי שמעון ועוד כל מיני קבוצות, הרבה קבוצות, תמיד היו קבוצות, החוקים שלפיהם התקיימו ואיך שהם התקדמו לא משתנים, רק האופן של כל קבוצה וקבוצה איך היא משתמשת באותם כוחות הטבע.
שאלה: תמיד אמרנו שאנחנו לא יכולים לחיות בלי שמחה והשמחה מניעה אותנו בחיים. אנחנו לא יכולים לחיות בלי שום שמחה, וכשאין שמחה מקבלה במצרים ואין שמחה מהשפעה, יש רק צעקה, אז מה מניע אותנו? מה היא אותה השמחה שאנחנו יכולים שתהיה לנו בזמן היציאה ממצרים? האם יש שם איזו שמחה או תענוג? תוכל להסביר מה מניע אותנו?
אני מתפעל ממך. תגיד לי בבקשה, למה צריכה להיות צעקה בלי שמחה, ולמה עם שמחה לא יכולה להיות צעקה? אם הגעתי סוף סוף לצעקה לבורא שאני זקוק לעזרה שלו, שאני רוצה שהוא ישים לב אלי, שיטפל בי, שיקרב אותי, אז למה בצעקה הזאת אני נמצא ללא שמחה? דווקא ההיפך, אני נמצא בשמחה, למה לא? יש לי סיבה לפנות, יש לי למי לפנות, אני בטוח שאם אני פונה נכון בצעקה נכונה אז בטח הבורא עכשיו מציל אותי ומעלה אותי למצב הטוב ביותר. אז למה זאת לא שמחה?
שאלה: איך אנחנו יכולים להשוות מאמצים בעשירייה כדי שלא נעשה מעבר לעבודה ולא פחות מידי בעבודה?
מה זה נקרא להשוות מאמצים עם העשירייה? כל אחד שונה מהאחרים, כל אחד נותן מאמץ משלו, אחד יותר, אחד פחות, אחד באופן אחר מהשני, כולם שונים, אז למה בשוני הזה אנחנו צריכים לבדוק משהו? אנחנו צריכים רק לראות אחד מהשני עד כמה אני מקנא באחרים ומגביר את המאמצים שלי, מגדיל מאמצים שלי.
איך אני יכול להשוות את המאמץ שלי למאמץ של החבר? אני לא יכול למדוד אף פעם את השני. הוא נולד ברצון לקבל אחר, יש לו תנאים אחרים, יש לו היום מצב רוח אחר, ומי יודע? אלף ואחד תנאים. אני לא בורא, אני לא יכול להשוות. רק מנקודת גמר התיקון אני יכול להגיד מה כל אחד עשה. אבל כשאנחנו מגיעים לגמר התיקון, אנחנו רואים שכולם עשו אותו דבר.
אז אנחנו בכלל לא מודדים כל אחד כלפי השני, אלא אם אנחנו מודדים זה רק כדי לעורר את האגו שלנו, כדי להתקדם עוד יותר מעליו.
תלמיד: דיברנו בין כמה חברים בעשירייה להגיע לשיעור בוקר, ויש כאלה שאומרים שיש להם בעיה להגיע, אנחנו לא יכולים לדרוש מהם שיגיעו בגלל שהם עובדים או בגלל בעיה כלשהי אחרת. האם אפשר לדרוש פעולות כאלה זה מזה בעשירייה?
פעם הייתם אומרים לי "אנחנו לא יכולים לנסוע למקום איפה שאנחנו מתאספים". היינו מתאספים במרכזים שלנו, ואז וכל אחד אמר "אני לא יכול לנסוע, זה רחוק, או אני לא מסוגל, אין לי רכב" וכן הלאה וכן הלאה. הבורא סידר את הדברים האלה בצורה יותר פשוטה. כולם נשארים בבית, לכל אחד יש מחשב ואתם צריכים רק לקום ולשבת ליד המחשב. זו כל הבעיה.
יש לכם היום טענות אחרות "קשה לי לקום מהמיטה וללכת לשבת ליד המחשב, זה כל כך רחוק, אין לי דלק", ועוד משהו. מה חסר לכם? "אנחנו לא יכולים". אין חשיבות. אין חשיבות אז נשארים במיטה. אין לי מה לענות על זה. רק אתן הקבוצות חייבות לטפל בחשיבות המטרה, ואז לכל אחד יהיה מרץ לקום ולעשות כמה צעדים למחשב, לשבת לפניו ולהתכלל בשיעור.
אתם רוצים שהבורא יסדר לכם עוד יותר את הדברים? שיביא לכם את המחשב למיטה או שמתוך שינה תוכלו להתכלל בשיעור, שהשיעור יבוא אליכם בתור חלום, שאתם תישנו ותחלמו על השיעור? אתם רוצים שכך זה יהיה? נעשה ככה, אין בעיה. אני רואה שהרבה התחילו לחייך, הם מצפים לזה.
אתם צריכים להבין שעל היגיעה אין ויתור. כי היגיעה זה אותו הכלי שבו מתגלה הרוחניות. רק צריכים לאתר מה זו בדיוק היגיעה, ולא שאנחנו נבלבל את עצמנו.
שאלה: בשיעור אתמול למדנו שכשאנחנו מכוונים לכיוון חיבור, אנחנו כאילו משנים את המציאות. והיום אנחנו מגלים שבמציאות החדשה הזאת אנחנו בכלל לא יכולים להתחבר. מה הקשר?
כמה שמתקדמים ליציאה ממצרים, מתקדמים בזה שעושים מאמצים גדולים מאוד כדי להתחבר, ויחד עם זה מעריכים יותר שלא יכולים להגיע לחיבור, ואז צועקים שלא יכולים להגיע לחיבור, שרק בחיבור אנחנו מאתרים את המבנה בינינו, את העשיריה, שמתוכה אנחנו יכולים להשפיע לבורא ולהרגיש בהתאם לזה איך הוא משפיע לנו. שיהיה גילוי הבורא לנברא, זה יכול להיות רק בעשירייה, במידה שהעשירייה משפיעה לו עם העביות שלה, כוחות ההתנגדות ביניהם, ולמעלה מזה איך שמתחברים ומעלים את הנטייה שלנו לבורא. שני הכוחות האלו, עביות ובכל זאת נטייה להשפעה, זה מה שאנחנו צריכים לבצע, ואז יהיה לנו כלי נכון.
קריין: קטע מס' 212.
"בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש כאן ב' תנאים:"
אנחנו לומדים שהכול מתקיים רק בכוח התפילה, למדנו את זה הרבה פעמים. אז כאן הוא אומר "בכדי שיתפלל מעומק הלב," יש ב' תנאים. איך להגיע לתפילה מעומק הלב, ואז בטוח הבורא מתגלה ועושה הכול.
"א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע." העבודה שלו חייבת להיות נגד הרצון לקבל. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון." שוב תנאי א'.
קריין: תנאי א'.
"א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון."
שאלה: זה נשמע שיש פה שני תנאים, גם שהוא רוצה לעשות הכול להשפיע, וגם לצאת מאהבה עצמית?
לא, איך זה יכול להיות? זה אותו כיוון, אותם דברים, אותו תנאי.
תלמיד: לצאת מאהבה עצמית, זה כבר לרצות להשפיע?
אלא בשביל מה הוא יוצא? אם הוא רוצה סתם לצאת מאהבה עצמית, נגיד שרע לו, או משהו, הוא לא יוצא. זאת אומרת, יש לנו רק אפשרות אחת, להתעלות מאהבה עצמית, כי אנחנו רוצים להשפיע. אז בכדי שיתפלל מעומק הלב, יש ב' תנאים, מעומק הלב.
"א. שהעבודה שלו תהיה נגד הטבע. זאת אומרת, שהוא רוצה לעשות את כל המעשים רק להשפיע, והוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז שייך לומר שהוא בעל חסרון." שרוצה להתעלות מעל הרצון לקבל שלו, כדי להגיע להשפעה.
"ב. שמתחיל בעצמו לצאת מאהבה עצמית ומשקיע בזה יגיעה, ואינו יכול לזוז ממצבו כמלוא הנימא." זאת אומרת, הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, ולא מסוגל לעשות שום דבר, ממש, אפילו לא תנועה קטנה, לצאת במקצת, כלום הוא לא יכול, ממש נמצא באזיקים. "אז הוא נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו."
"אז הוא נעשה נצרך להבורא" כשרוצה לצאת מהרצון לקבל שלו, ולא מסוגל, אז יש לו ממש דחף לפנות לבורא, לצעוק לו שיעזור לו. "ואז תפלתו היא אמיתית, משום שהוא רואה, שמצד עצמו אינו יכול לפעול מאומה. אז, כשהוא צועק לה', שיעזור לו, הוא יודע זה מהעבודה, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה"." דווקא מן העבודה. "זאת אומרת, מזה שעבדו ורצו להגיע לדרגת, שיוכלו להשפיע לה', וראו שלא יכולים לצאת מהטבע שלהם, אז התפללו מעומק הלב."
(הרב"ש. מאמר 11 "תפלה אמיתית היא על חסרון אמיתי" 1986)
שאלה: כשמקובלים מדברים על לבקש מעומק הלב, למה הם מתכוונים?
לכמה שהם מסוגלים להרגיש את הרצון האמיתי, שעכשיו מתגלה בהם. לב נקרא רצון, הרצון הכי גדול, הכי חשוב לעת עתה, נקרא עומק הלב.
תלמיד: האם אנחנו יכולים לסמוך על הרצון לקבל?
אין לנו יותר חוץ ממנו, אין לנו יותר חוץ מהרצון לקבל. על מה עוד אנחנו יכולים לסמוך? אני חי מתוך הרצון לקבל שלי.
שאלה: לפעמים אני מקבל הרגשה שהחברים הם הרצונות שלי, הנשמה שלי, ויש לי שמחה לבקש עבורם. זה אגואיסטי?
כן, אבל תראה, יכול להיות שזה בדרך. אם בכל זאת אתה חושב שחברים הם חלק ממך, זה בדרך, וזה טוב. אחר כך יהיו הבחנות יותר מדויקות, ואז אתה תראה כמה אתה בעד או נגד ההרגשה הזאת.
שאלה: עכשיו זה 3330 שנה שאנחנו מנסים ליישם את המצב של פסח, לתקן את הרצון לקבל לעצמנו. ונראה שעכשיו זה עוד יותר קשה. למרות שמתפללים הרבה פעמים, למרות שמנסים לעבוד עם התפילה. אז מה חסר?
חסר רצון, השתוקקות למטרה, חשיבות המטרה לא כל כך ברורה לנו. אם זה היה מאוד חשוב לנו, כבר מזמן היינו בורחים מהמצב שלנו לרוחניות. אבל הבעיה שלנו היא שאנחנו לא רוצים. גם הפסוקים שאנחנו קוראים, מדברים על מצרים, מדברים על עם ישראל, על פרעה, משה, אבל זה עוד רחוק מאיתנו. בואו נשכתב את כל הפסוקים האלה בצורה נכונה. כי מדובר בהם עלינו, על הרצון לקבל שלנו, על העשיריה, ואז זה יהיה יותר קרוב אלינו, ולא יראה כאילו זה רחוק כל כך.
איפה אני נמצא? פרעה, בורא, זה משהו פילוסופי, משהו רחוק, מה זה? אף אחד לא מזהה שזה נמצא בו. אנחנו צריכים לשכתב את הפסוקים האלה, לאתר אותם בפנים, לתאר אותם בפנים, לתרגם אותם בפנים, שזה אנחנו, שאני כך בנוי. שאני לא אבלבל את עצמי.
שאלה: בקטע כתוב שאדם מנסה בעצמו לצאת מתוך האגו. מה זה המאמץ הזה, איפה החברים נמצאים בזה, ומה התפילה?
אנחנו מודדים את האגו לפי המאמצים שלנו לצאת ממנו. איך אנחנו בודקים את זה? המדידה יכולה להיות רק בתוך הקבוצה. תראה לי איפה עוד אתה יכול למדוד את האגו. עד כמה שאני רוצה להתחבר לאחרים, ואני מרגיש שהרצון לקבל שלי, לא נותן לי, דוחה אותי מזה, דוחף אתי מזה, לא רוצה. לפי זה אני מרגיש שאני נמצא בשליטת הרצון לקבל האגואיסטי, שהוא שולט עלי ולא נותן לי.
הדברים פשוטים מאוד. מצד אחד, אני רוצה להתכלל בחברה, בעשירייה, אני רוצה להתחבר איתם, ממש בלב ונפש, כמו שכתוב, לא להרגיש שום שינוי בינינו. מצד שני אני רואה שזה לא הולך. מה זה לא הולך? לא הולך, לא רוצה. הרצון לקבל שלי לא נותן לי. כאילו יש בי שניים, בשכל אני מבין שחייב להיות חיבור, וברגש הפנימי שלי, אני רואה שאני לא מוכן לזה, לא רוצה את זה, ואני רוצה לעקוף אותו בכל מיני דברים, רק לא זה.
אני מוכן להתעסק בכל דבר, רק לא בחיבור ממש אמיתי. כי שם אני צריך לבטל את עצמי, אני צריך לאהוב את השני, אני צריך לראות אותו יותר גדול ממני, ועוד ועוד. לזה אני לא מסוגל, מה רוצים ממני?
ובעצם אני צריך לראות את שני הדברים האלה. כשאני רואה שהם נמצאים בי, מצד אחד, מקובלים אומרים לי, אתה חייב, אחרת אתה מת. אז הם מסבירים לי שכאילו ברצון לקבל אחד, יש לי אפשרות לברוח למציאות עליונה, טובה, יפה. ומצד שני הם אומרים, אבל בשביל זה אתה צריך לקנות את הכניסה לשם. ומה הכניסה, רק בביטול עצמי אני יכול לעבור לשם, ואני רואה שאני לא מסוגל.
הם אומרים לי, אם תאהב את כולם, ואם תהיה טוב לכולם, אתה תרגיש בזה חיים למעלה ממוות, מציאות עליונה ,הכול יפה, אבל אני לא מסוגל. אז מה עושים? האדם מתחיל להיות בכאלו הבחנות מנוגדות ולא יודע מה לעשות. לכן זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה" כי רואים ומגלים שלא מסוגלים.
מה לעשות? רק דבר אחד, לצעוק לבורא. אתם ניסיתם קצת, וראיתם שאתם לא רוצים, לא יכולים, וכל פעם יש משהו. אל תנסו יותר מידי, זה לא יעזור, זה סתם מעכב אתכם. חכם נקרא שהוא מבין מראש, "עיניו בראשו". אם אנחנו כבר מבינים שלא נצליח בצורה כזאת, גמרנו, תפסיקו עם זה. תתחילו לצעוק לבורא, להתארגן יחד בצעקה משותפת אליו, ואז תצליחו. כך תקצרו בהרבה מאוד את השהות שלכם במצריים.
שאלה: במות פרעה אתה לא מקבל כוח לעבוד בעשירייה, הכבדות מצטרפות, אין לך כוח לצעוק, מה נכון לעשות במצב הזה, לבקש מהעשירייה או לפנות ישירות לבורא?
רצוי עם העשירייה לפנות לבורא.
שאלה: בורא תמיד מוסיף רצון לקבל, ומוסיף אותו יותר ויותר, יחד עם זה הוא הרבה פעמים נותן רצון לקבל חזק אבל לא נותן אפשרות לממש אותו, כאילו מראים לך סוכריה ואומרים " לא תקבל" איך להתמודד עם מצב כזה?
על ידי חיבור בעשירייה עוד ועוד.
שאלה: אמרת "תבינו שלבד לא יכולים, תפנו לבורא", זה נשמע כמו משהו שהוא בשכל. בשכל זה ברור, אבל בכל הפסוקים כתוב שחייבים ברגש להגיע לכאב הזה, להרגשה מהעבודה כמו שכתוב, בסוף עם מי משניהם מגיעים?
אני אומר לך תפנה מהשכל. אתה חושב שיש לך שכל, תפנה מהשכל, ואז תתחיל לברר את הדברים. תפנה עם מה שיש לך.
תלמיד: לא הבנתי. אפשר לעשות כזה תהליך שאני פשוט אומר, בשכל אני מבין שלבד אני לא יכול ואז אני פונה לבורא, אבל זו לא פניה רגשית, מה זה?
כל הזמן אתה טוען, מתלונן שזה רגשי ולא שכלי ולא מובן ולא כלום. עכשיו אומרים לך דברים מובנים, "תפנה עם השכל", אתה אומר, "לא אני לא יכול אני צריך עם הרגש", מה יש לך?
תלמיד: אני לא אומר שאני לא יכול, אני אומר שאין רגש בזה, מה זה אומר לפנות מהשכל?
תפנה עם השכל לבורא. יש לך שכל, כן? אתה חושב שיש, תבוא עם השכל לבורא, תפנה אליו ותגיד "אני מבין, לא מרגיש, מבין, ואפילו אני גם מרגיש קצת שאני בעצמי לא מסוגל להגיע להשפעה, לאהבת הזולת, לכלום, אני מבקש ממך תן לי בבקשה כאלו נתונים שאני אוכל להתעלות למעלה מהאגו שלי, לצאת מהאגו שלי, לברוח ממנו. תפנה, עם מה שיש לך תפנה, העיקר לפנות.
שאלה שמגיעה הרגשה שפתאום מתגלה לך שנראה שאתה לא אוהב את הרב, לא את החברים, רק את עצמך ואתה ממש רוצה למות. מה היא התחושה הזו?
זה מצב יפה מאוד, זה גילוי האמת. זה גילוי האמת שאתה באמת ככה נמצא במצב כזה שזה אוהב רק את עצמך ואף אחד אחר לא. אלא בכמה שאתה יכול להרוויח מהם, אתה קצת אוהב במידה הזאת וזהו. מצוין. אתה צריך לא להצטער אלא לשמוח, להיות בשמחה מזה שהתגלתה לך האמת. זה שאמת היא לא יפה, אז מה חשבת? חשבת שיש לך משהו יפה? לא. אבל אתה שמח לפחות שכבר יש לך גילוי האמת, גילוי הרע. תמשיך.
שאלה: אמרת שצריך לצעוק, אם אנחנו עדיין לא מצליחים כל כך הרבה זמן לצעוק ומרגיש עדיין שאין לנו צורך, כאילו לא הגענו לצורך הנכון, לבקשה הנכונה שהבורא עונה עליה, לייאוש הנכון, מה לעשות?
אתם לא מחוברים כדי להגיע לייאוש האמיתי. אתם צריכים להתחבר בנטייה לבורא, בנטייה לחיבור, בבירורים של המצבים האלו, ואז בטוח שאם אתם תעשו את זה על פני הפסוקים, אתם מושכים גם אור עליון שמגיע אליכם דרך רב"ש או בעל הסולם, ואז יוצא שיהיה לכם כוח. כוח שלילי שאתם לא מסוגלים לזה וכוח החיובי שבכל זאת האור העליון פועל ומאיר עליכם ואז תהיה לכם יכולת להתקדם. ברוחניות מתקדמים משני הכיוונים, גם מכוח הרע וגם מכוח הטוב. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", צריך להיות עוד יותר כוח הרע מעל זה גם כוח הטוב. הכול יהיה בסדר, רק להשתדל לממש את מה שצריך.
שאלה: לזכור על הצורך בעזרת הבורא, האם זה לזכור על יציאת מצריים?
כן.
שאלה: היום בערב תתקיים ישיבת חברים, יתאספו בה חברים מכל העולם. מה אנחנו צריכים לגלות, איך אנחנו יכולים לקצר את הזמן ולהעביר זה לזה שאנחנו רוצים לצאת ממצרים?
אנחנו צריכים להשתדל להגיע לחיבור בשיעור הבוקר כך, שכולנו משתתפים בו ומרגישים שכולנו מתחברים בו ויחד כולנו מגיעים לתפילה לבורא בצורה כזאת, שבטוח הבורא לא יוכל שלא לעזור לנו, נחייב אותו לעזור לנו.
מתי אנחנו נחייב אותו? מתי שהרצון שלנו יהיה נכון, מסודר נכון. לכן מה שאני מבקש, שאתם מתחברים לאסיפה כזאת, תדברו על זה שאתם חייבים להיות כולם יחד בשיעור אחד, בשיעור הבוקר יחד איתי, ואז נעשה מהשיעור תפילה ממש, מכל השיעור נעשה תפילה שנרצה יותר ויותר להתקרב בינינו ולבורא. זה תלוי בזה, וכך מהר מאוד נגיע ליציאה מהגלות לרוחניות.
שאלה: דיברת על השנאה לחיבור ושזה בא לידי ביטוי שחברים לא משתתפים בפעילות של העשירייה. אם אני מסתכל על החברים אני רואה שלפעמים שיש להם אילוצים, אם זה משפחה אם זה עבודה, אז מה זה נקרא שנאה לחיבור?
תמיד יש כדאיות, כדאי לי לזה יותר מזה וכן הלאה. אז כל אחד שיעשה חשבון, אבל עשירייה צריכה לעשות חשבון על עצמה כולה.
תלמיד: הכדאיות הזאת היא זה שנאה בעצם, זה מה שאתה אומר?
זה לא שנאה, למה אתה משתמש במילה כזאת, זה עדיין לא שנאה. שמתגלה שנאה זה כבר טוב, מתגלה אדישות, יכולים להסתדר בלעדי, אני לא רוצה, נוח לי יותר ככה. ואני מדבר על הקשר שאני לא צריך לזוז מהמקום, אז מה כל כך בעיה. פעם היינו מדברים על כך שאנחנו צריכים לנסוע שעה, שעה וחצי עד המרכז ושם לשבת אולי תנאים לא כל כך טובים ולחזור הביתה וכן הלאה. היום זה לעשות שני צעדים מהמיטה למחשב וגם לא, זאת אומרת אתם רואים שזה לא עניין של רצון.
אני זוכר איך אני הייתי מגיע מרחובות לבני ברק ללמוד, שהתחלתי ללמוד אצל רב"ש, גשם שתיים בלילה, כבישים כאלו [קשים], משטרה עוצרת אותך בכל פינה, מי אתה, מה פתאום אתה נוסע בלילה, אחר כך כבר התחילו להכיר אותי, לזהות אותי, היה לא פשוט.
(סוף השיעור)