שיעור בוקר 07.02.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס במדבר "מתחברים בנקודה המרכזית" -

שיעור 4: עוצמת החיבור - אש בוערת

קריין: שיעור מספר 4: עוצמת החיבור - אש בוערת, קטע מספר 6.

אנחנו צריכים להגיע למצב שמגיעים להכרעה מיהו הרצון לקבל שלנו, הטבע שלנו, מה הוא רוצה מאיתנו, איך אנחנו יכולים להתייחס אליו, להילחם בו או להיות עזר כנגדו, ואם עזר כנגדו אז להילחם בו או מה לעשות? לצפות שיעזור לנו? האם יש לנו תקווה להתמודד עימו? איך אנחנו מגיעים לעוצמת החיבור כאש בוערת, מאיפה האש? דווקא מההתנגדות של הרצון לקבל שהוא עושה את העבודה שלו בנאמנות לפי איך שנברא להתנגד לנו.

ואנחנו מגיעים למצב שהפעולה שלו עוצרת אותנו ולא נותנת לנו לברוח. ואז אפילו שאנחנו מגיעים לאיזו מין ערבות בינינו, אבל הערבות בינינו היא רק כדי לקבוע שאנחנו לא מסוגלים לצאת ממצרים, למרות שאנחנו מנסים להתחבר בינינו, אנחנו לא מסוגלים אלא צריכים עוד "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". ואם אנחנו מבינים שאנחנו צריכים להיות בהתקשרות כזאת בינינו שכל אחד מבין שהוא יכול להצליח רק בעזרת חברו, שהחבר עוזר לו וכך כולנו עבור כולם, אז בתפילה הזאת המשותפת אנחנו מושכים את הכוח העליון אלינו ואז מתעלים מעל האגו שלנו וזה נקרא "יוצאים ממצרים".

יש כאן כמה נתונים, כמה תנאים כמה תחנות בדרך שאנחנו חייבים לעבור וכל התהליך הזה נמצא עכשיו לפנינו ואנחנו צריכים להתקרב אליו ולהתחיל לעבור אותו בפועל.

אז בואו נשמע מה שכותב לנו נועם אלימלך.

קריין: קטע מספר 6.

"יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אבל על חבירו הוא נענה מהרה." למה? קודם כל אדם קרוב לעצמו, אם הוא נמצא באגו וזה כל הטבע שלו, אין לו שתי צורות הטבע לקבל ולהשפיע אלא רק אחת, לקבל בכל מיני צורות איך שיסובב אותן, אז ברור שהוא לא יכול לבקש על עצמו לצאת מהטבע שלו. וגם הנקודה שבלב שלו לא מושכת אותו לצאת מעצמו כי הנקודה שבלב שלו זה נקודה שבאה מחיבור.

שוב אני מדגיש, זאת לא נקודה שסתם שייכת לרצון להשפיע, זו נקודה שהיא מהכלי שהיה קודם ולכן זו נקודה מהרצון להשפיע שהייתה מתגלה ועובדת ומאירה בקשר בין החלקים שבאדם הראשון, שמלכתחילה נבראו בצורת הקשר הנכון ביניהם רק בדרגת נפש, רוח, נשמה, ללא חיה, יחידה, זה נקרא ש"נולד מהול", רק בגלגלתא ועיניים.

ולכן הפנייה לניצוץ והעבודה על הניצוץ היא העבודה על החיבור, כי ניצוץ שמאיר, מאיר באור המקיף כלפי אותה נקודת הקשר, שהייתה פועלת באדם הראשון, לפחות בגלגלתא עיניים, והיא הסתלקה. לכן יכול להתפלל בעד חברו, בעד חיבור עם החבר, אבל לא בעד עצמו, שאני אצא מהאגו שלי, זה רק ייצא שקר ואפילו התרחקות מהמטרה.

לכן כותב נועם אלימלך "יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, אבל על חבירו הוא נענה מהרה." זאת אומרת, יחסית במהרה ודאי, אבל שמשתדל לייצב נכון את הבקשה עבור החבר אז יכול להתקדם בזה, כי לזה באמת יש לו בתוכו רשימו וכוח. זאת אומרת, הניצוץ שבנו מהכלי הרוחני לא מושך אותנו לעלות מהאגו שלנו לתכונת ההשפעה, הוא חלק מהכלי שהיה קודם, ויכול רק להביא אותנו לתפילה לחיבור, עבור החיבור.

"וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה, פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללים, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים." זאת אומרת, רק בצורה כזאת יכולים לעזור "איש את רעהו". אף אחד לא יכול לעזור לעצמו, וכל אחד מבקש בעד חברו שחברו יצליח, ואני מתקשר אליו בצורה כזאת, תומך בו, ובזה כביכול דוחף אותו קדימה לתכונת ההשפעה, ואני, שביקשתי, כמו שכתוב במקום אחר, נענה תחילה דווקא, אבל בצורה כזאת מסדרים את הבקשה.

סדנה

אז מה זה נקרא להתפלל בעד חברו?

*

קריין: נעבור לקטע השביעי, לקוח מתוך "רב"ש" ג', "כללות האדם".

"כל מתנה ומתנה שנותן לחברו, הוא כמו חץ וכדור, שעושה חור בלבו של חברו. וגם שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום כל כדור וכדור עושה חור. ומהרבה חורים נעשה מקום חלל. ואז נכנסת האהבה של הנותן מתנות במקום חלל הזה. וחמימות האהבה מושכת אליו ניצוצי האהבה של חברו. ואז משתי אהבות מתרקם לבוש אהבה, שהלבוש הזה מכסה את שניהם. זאת אומרת, שאהבה אחת מסובבת ומקפת את שניהם, וממילא שניהם נעשו אז לאיש אחד, משום שהלבוש ששניהם מתכסים בו, הוא לבוש אחד."

(רב"ש - ג'. מאמר 759 "כללות האדם")

מה זה נקרא שאנחנו צריכים להיכנס בלבוש אחד? הרצונות הם שונים, אנחנו לא יכולים לאחד אותם לרצון אחד. אנחנו כך אומרים כביכול, אבל פה לא שיש רצון אחד, אף אחד גם לא יכול לבדוק עד כמה ששונים. איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מתחברים כך כביכול שזה לבוש אחד, מה זה נקרא לבוש אחד? מתכסים תחת שמיכה אחת, במעיל אחד, מה כל סימנים האלו?

אז אנחנו באמת רואים מהפרצוף, מהכלי, שכל עשרת הכלים הפרטיים מתחברים יחד, תשעה מתחברים יחד ונעשה מהם רצון אחד, מלכות, התכונות של כל הכלים הן ט' ראשונות, הרצונות של כל הכלים הם מלכות, המייחדת אותם, אוספת את כל הרצונות יחד, לכן היא השולטת על ט' ראשונות. אז מה זה נקרא בפרצוף ט' ראשונות ומלכות, איך אנחנו מחברים את עצמנו שבט' ראשונות כביכול אנחנו כולנו נפרדים ועל ידי המלכות המשותפת אנחנו מתחברים, איך אנחנו בונים את הפרצוף?

*

איך אנחנו מתחברים כולנו בבורא? כי בינינו אנחנו לא יכולים להתחבר, להיכנס אחד לתוך השני גם לא מסוגלים, איך אנחנו מוצאים חיבור בבורא?

*

שאלה: בשאלה ששאלת יוצא שרק המלכות משותפת אבל ט' ראשונות הן נפרדות, למה זה?

במלכות אנחנו יכולים לסדר את כול המלכויות שלנו כלפי הבורא, אבל ט' ראשונות הן התכונות שלנו. זה לא שייך לרצון לקבל. זה שייך לתכונות שהרצון לקבל יכול לעבוד איתן.

תלמיד: אין חיבור בט' ראשונות?

לא. ט' ראשונות זה לא חיבור. ט' ראשונות הן תכונות, לא יכול להיות בזה חיבור אלא אם כן אנחנו נכנסים כבר כדי לפרט את הט' ראשונות, אז אנחנו נכנסים ורואים שיש בהן גם בכל אחת מהן ט' ראשונות ומלכות פרטית שלה.

תלמיד: אז על בסיס מה נבנה הפרצוף?

הפרצוף נבנה מתוך זה שכולנו רוצים להגיע לתמיכה הדדית, לבורא. שאף אחד לא יכול עם התכונות שלו מכל שכן עם המלכות שלו כי הבורא הוא שלם ואנחנו צריכים לבנות שלמות.

תלמיד: בבניית הפרצוף יש משהו שהוא משותף?

הבורא הוא המשותף. נקודת הכתר היא המשותפת. התכונות הן לכל אחד תכונות משלו, גם המלכויות. הכול למעלה רק בבורא. לכן כשאנחנו רוצים להתחבר בינינו בעצמנו זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה"¹ כי אנחנו לא מסוגלים ורק מתוך זה שמשתוקקים למטרה אחת, יכולים בזכות המטרה להתחבר בינינו.

שאלה: נושא השיעור "עוצמת החיבור אש בוערת", ואתה מדגיש עכשיו וגם הדגשת אתמול בשיעור נשים שהעיקר זה "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". זאת אומרת, ישנה הכרה בזה שלא מצליחים להתחבר.

המטרה שלנו היא להצליח להתחבר בכל מחיר, התוצאה מהעבודה הנכונה שאנחנו לא יכולים להתחבר בשום מחיר ואז "ויאנחו בני ישראל מהעבודה".

תלמיד: אז מה זה אומר "עוצמת החיבור אש בוערת"?

שאנחנו רוצים להשיג את זה בעצמנו, וכשאנחנו פונים לבורא אז באמת משיגים.

תלמיד: מה בוער?

בוער הרצון המשותף בינינו כדי להשפיע נחת רוח. עד כמה שרוצים להשפיע נחת רוח זה לזה, בסך הכול משפיעים נחת רוח לבורא. הבורא הוא הסך הכול, הכולל. אם אנחנו רוצים במשהו לפנות אליו, אנחנו צריכים קודם כל להפנות את זה לחברים.

שאלה: איך שומרים על נקודת הצער שרוצים להתחבר בבורא אבל לא באמת מסוגלים?

אם הולכים עד הסוף, עד כמה שתומכים זה בזה ולא מתאכזבים אלא שוב ושוב מנסים ועוד ועוד. כמו ילד קטן שכל הזמן מנסה ומנסה כי מאוד רוצה ואין לו ברירה הוא חייב, כך הוא מרגיש, ובסופו של דבר מה הוא עושה? הוא בא אליך בבכי שלא יוצא לו. כביכול אותו המשחק לא הולך ואז הוא מתרגז, נפגע מאותו המשחק שלא הולך לו, האגו שלו נפגע, נכנע, הוא לא יודע מה לעשות ובצורה כזאת הוא בא ובוכה. כך אנחנו צריכים לעשות עם המשחק שלנו.

בפנייה לבורא שם אנחנו מוצאים דבר חדש, אנחנו יכולים לפנות, אנחנו יכולים לבקש, כי הבורא באמת הכין לנו את כל הדרך על מנת שנכשל בגדול וכולם יחד, וכשאנחנו מגיעים לאכזבה, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה" אז "ותעל שוועתם ויצעקו לא-לוקים".

תלמיד: בדרך לאותה אכזבה הזאת שצפויה, איך לא לברוח? כי אתה יכול להרגיש את זה לשבריר שנייה ואז לברוח.

אז בורחים. אתה רואה כמה אלפים היו ואיתנו וברחו, זה ידוע. מפני שהאדם לא שומע שהדרך היא דווקא להתאכזב כי אז אתה יכול לפנות, אז אתה מרגיש שאתה תלוי בבורא שהוא הכין לך את יצר הרע כדי שתכשל ותרצה אותו.

תלמיד: איך לעבור מהר מאכזבה לתפילה?

על ידי החברים, אין תשובה אחרת. ישנו אתה וכמה חברים לידך והבורא, זה הכול.

תלמיד: מדובר אפילו לא לברוח מפה אלא לשבת בתוך המעגל ולברוח, להתנתק.

כן. זה מה שאתם עושים.

תלמיד: איך בכוח לחזור עוד פעם לחיבור?

על ידי עבודה ועבודה של ארבע מאות שנה במצרים.

תלמיד: איפה מתחילה נקודת השיתוף בינינו?

ברגע שאתם רואים שאתם חייבים לכסות זה את זה בשמיכה ואתם לא מסוגלים לזה, אבל חייבים לעשות את זה. חייבים, "אבל לא נצליח". זה שאני לא אצליח זו התוצאה הנכונה מהעבודה הנכונה כי אז אני אזדקק לבורא.

תלמיד: אז מה התמיכה בחבר?

בכל דבר לעזור לו להגיע למטרה, כי דווקא בזה שאני עוזר לו אני רואה שאני לא יכול לא לעזור לו ולא לעזור לעצמי ואז אני מתייאש, ואחרי הייאוש, "וייאנחו", אז אני מסוגל לפנות לבורא. הבורא מסתתר אחרי כל התנאים האלה של אכזבה בכל הצורות.

תלמיד: מה זה אומר שאנחנו מתחברים בבורא?

מתחברים בבורא זה שבכוונה שלנו יוצא לנו מכל העבודה הזאת על האגו שאנחנו אגואיסטים, רוצים את הכול להשיג בצורה אגואיסטית. אבל מתוך זה שאני עוזר ועוזר בכמה שאפשר מאין ברירה, אז אני מגלה עד כמה אני לא מסוגל לעבודה דלהשפיע, אבל אני לא עוצר, אלא "אלף פעם ייפול צדיק וקם", וכך עד ש"התמלאה הסאה".

תלמיד: מאיפה הכוח לקום כל הזמן ולפעול ללא הפסק כלפי החבר בלי להתאכזב?

הבורא מסדר לנו את זה, למרות שאנחנו צריכים להכין את הערבות.

קריין: קטע מספר 8. מתוך שם משמואל.

"לעשות התאחדות בין הכלל הוא רק על ידי כתישה, שכל אחד כותש את עצמו ומסיר ממנו את קליפת גסות הרוח. ועל ידי ביטוש והכתישה מאיר אור הנשמה, ושם באמת כל ישראל, הכל אחד."

(שם משמואל. יום הכפורים תרע"ג)

סדנה

איך אנחנו יכולים להרגיש, לבדוק, למדוד, שאנחנו מסירים את הקליפות מעצמנו על ידי פעולת הכתישה? שנעשים פחות גסי רוח, אטומים למה שהחברים אומרים?

*

קריין: נעבור לקטע התשיעי מתוך רב"ש אגרת מ'.

"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לניצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד. ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג... כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו."

(רב"ש - ב'. אגרת מ')

ואם אני רואה שחבר דואג לי אבל זה לא מזיז לי, אפילו לא מעורר בי לא שמחה ולא כלום? יש לנו כאלה דוגמאות, רוצים לפעול על החבר עושים ועושים משהו, והוא לא מרגיש שום דבר מהיחס החם.

תקרא בבקשה שוב.

"על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו,".

כאן השאלה, מה זה "שחיקת הלבבות? כי עד כמה שהם נמצאים בשחיקה וכל אחד מהם כאבן, אז יש חמימות יותר גדולה. מה זאת הפעולה שחיקת הלבבות?

*

למה אנחנו לא יכולים להגיע לשחיקת הלבבות? למה אחרי כל העבודה שלנו חברים נשארים בבית? כנראה שאנחנו לא עושים את הפעולה הזאת. מעוררים את האהבה בחבר על ידי פעולה, שכולם מתחבקים, אבל אין שום דבר מזה. איפה אנחנו לעומת מה שצריך להיות, מה שמופיע בפסוק, איפה זה? אני כאילו יכול להיות כאבן, אבל חבר או חברים שמתייחסים אליי יכולים לעשות ממני ממש חמאה. למה אני לא הופך להיות חמאה מהאבן?

*

קריין: קטע עשירי אומר בעל הסולם במאמר "מתן תורה", אות ט"ז.

"אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" [...], כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה."

(בעל הסולם. "מתן תורה", ט"ז)

איך אפשר להגיע לדבר כזה, שכל כך תומכים זה בזה בצורה כזאת של המעגל, שאף אחד לא סומך על עצמו, אלא בזה שמחזיק את האחרים אז מבין שגם הוא נאצל שם בפנים, מטופל על ידם, כמו שהוא בהם הם בו. ובצורה הדדית כזאת הם יכולים להינצל מהאגו שלהם הפרטי שבכל אחד ולהתעלות למעלה מזה.

עוד פעם.

"אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם," "שש מאות אלף" זה עשירייה, זה לא חשוב מה בפנים. זה לא מספר, זו עוצמה של כלי שלם. "ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" [...], כי איך יפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה."

(בעל הסולם. "מתן תורה", ט"ז)

רק אחרי שישנה נטייה כזאת מכל אחד עבור כולם, כי רק בזה הוא רואה את ההצלה שלו הפרטית, בזה שהוא דואג לכולם, רק אחרי זה מגיע מאור המחזיר למוטב ובאמת בונה מהם מערכת אחת. איך מגיעים לזה?

אנחנו צריכים לקבוע בליבנו, שאם אני דואג לעצמי, אני צריך לבצע את זה בדאגה לכולם, רק בצורה כזאת אני דואג לעצמי. יש לי איזו צרה, איזו בעיה, איזה דבר שמאיים, לא חשוב מה, עליי לדאוג לכולם, ובזה אני דואג לעצמי. אם מצליחים בזה, מגיע המאור המחזיר למוטב, כי כבר נמצאים בערבות, והמאור יכול לבוא ולגמור את העבודה, זאת אומרת לעשות בהם חיבור. כי בזה שהם עושים עכשיו פעולת דאגה, כל אחד מתוכו כלפי האחרים, הם בזה מעלים תפילה, מעלים מ"ן, חיסרון. שהם צריכים להיות קשורים זה לזה, אבל עדיין כל אחד עושה את זה מתוך שהוא מבין שלדאוג לעצמו אין לו שום תועלת אלא רק כשהוא דואג לאחרים, זאת אומרת, עדיין העבודה הזאת היא אגואיסטית. אבל כנגד זה מגיע מאור המחזיר למוטב, והוא כבר מסיים את העבודה, נותן להם רצון להשפיע. ובאמת הם כבר מתעלים מעל הרצון לקבל שלהם לעזור לאחרים, לא בגלל שיהיה להם טוב ומאין ברירה הם עושים את העבודה הזאת, אלא כבר מתוך שהאור מביא להם כוח השפעה.

תחזרו על זה, תבנו את העניין.

*

(סוף השיעור)

---

1. "ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו" (שמות ב', כ"ג(.↩