heb_o_rav_kitvey-rb-1986-21-lemala-mi-daat_2010-10-10_lesson_bb

מאמר 21 - משנת 1986

"ענין למעלה מהדעת"

(סדרת "כתבי רב"ש", מאמרי "שלבי הסולם", כרך א', עמ' 284)

שיעור בוקר 10.10.10 – אחרי עריכה

"בענין למעלה מהדעת. יש להשתמש עם כלי זו הן בין אדם לחבירו, והן בין אדם למקום. אבל יש הבדל ביניהם. כי בין אדם למקום, הכלי הזו צריכה להישאר לעולמים. היינו, שאף פעם אסור לזלזל בכלי זו שנקראת "אמונה למעלה מהדעת". מה שאין כן בין אדם לחבירו, אם הוא יכול לראות מעלת חבירו בתוך הדעת, הוא יותר משובח."

אנחנו מדברים רק על ענייני קשר בין אדם לאדם, או דרך האדם למקום, על זה מדובר. ואת הקשר הזה יכולים לבנות רק בתנאי שנקרא "למעלה מהדעת".

"אבל מטבע של הגוף הוא להיפך, שתמיד הוא רואה את חסרון חבירו ולא מעלתו. ומשום זה אמרו חז"ל "הוי דן את כל האדם לכף זכות". היינו, אף על פי שבתוך הדעת הוא רואה, שאין הצדק עם חבירו, מכל מקום הוא צריך להשתדל לדון אותו לכף זכות. וזה יכול להיות למעלה מהדעת. זאת אומרת, אף על פי שמצד השכל אין לו במה להצדיקו, מכל מקום למעלה מהדעת הוא כן יכול להצדיקו.

אבל אם יכול להצדיקו בתוך הדעת, זהו ודאי משובח. נגיד דרך הציור, אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה.

בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמים.

והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים.

וזה שאמרו חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה". היינו, בזמן שכל החברים מסתכלים על החברה, שהם נמצאים ברמה גבוהה, הן מצד המחשבה, והן מצד המעשים, אז מצד הטבע הוא, שכל אחד ואחד מוכרח לעלות מדרגתו לדרגה יותר גבוהה, ממה שיש לו מצד תכונת גופו.

זאת אומרת, אפילו מצד הלידה אין הוא משתוקק לתאוות גדולות, ואין לו המשכה גדולה לתאוות כבוד, מכל מקום מצד הקנאה הוא יכול לרכוש כוחות נוספים, מה שאין לו מצד הטבע, שעמהם הוא נולד. אלא מידת הקנאה שיש בו, הכח הזה הוליד בו כוחות חדשים, הנמצאים אצל החברה. ועל ידם הוא קיבל אותו תכונות חדשות, היינו כוחות שאינם נמצאים אצלו מצד ההורים שהולידו אותו. נמצא עכשיו, שיש לו תכונות חדשות, מה שהחברה הולידה בו.

נמצא, שיש להאדם תכונות, מה שההורים מורישים להילדים, ויש לו תכונות, מה שהוא רכש מהחברה. שזה הוא קנין חדש. וזה בא לו רק מכח חיבור עם החברה, וע"י הקנאה שיש בו על החברים, בזמן שהוא רואה, שיש להם תכונות יותר יפות, ממה שיש לו, זה נותן לו תנופה, שירכוש מהם את מידותיהם הטובות, שיש להם, ולו אין, והוא מקנא בהם.

נמצא, שהוא מרויח מהחברה תכונות חדשות, מה שהוא מסגל לעצמו, מכח מה שהוא רואה, שהם נמצאים במדרגה יותר גבוהה ממנו, והוא מקנא בהם. זוהי הסיבה שיכול עכשיו להיות יותר גדול, מבאם שלא היה לו חברה, כי קונה ע"י החברה כוחות חדשים.

אולם זה ניתן להיאמר, אם באמת שהוא רואה, שהחברה עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. אבל בו בעת שהיצר הרע בא ומראה לו את שפלות החברה, ונותן לו להבין, אדרבה, החברה הזאת, שאתה רוצה להתחבר עמהם, זהו לא בשבילך, היות שהם נמצאים הרבה שלבים יותר למטה מדרגתך. אם כן מחברה כזו, לא שאתה תרויח מהם משהו, אלא אדרבה, גם הכוחות שיש לך מצד הלידה, שהם כוחות קטנים, אבל החברה הזו, יש להם תכונות יותר קטנות מכפי שיש לך. אם כן, אדרבה, תתרחק מהם. ואם אתה כן רוצה להתחבר עמהם, תראה לכל הפחות, שכולם ישמעו בקולך. היינו, כפי מה שאתה מבין, שהחברה צריכים להתנהג. היינו, איך באיזו צורה הם ישבו, כשהם מתאספים, ואיך ובאיזו צורה ילמדו ויתפללו. היינו, או שיהיו כולם רציניים, וחס ושלום לא יעלה שחוק על פיהם, ואל ידברו אף פעם מגשמיות של חבירו, היינו אם יש לו פרנסה, או איך הוא ממציא את הפרנסה שלו, בנקל או ביגיעה רבה, או אם יש לו מקום עבודה בלי יסורים, או שיש לו בעלי בתים קשים שהוא סובל מהם, או הפועלים שהוא עובד אתם ביחד, אם לא מצערים אותו משום שהוא דתי וכדומה, כל הענינים האלו הם בבחינת דברים של מה בכך, ולא כדאי לחשוב בהם, כי זה הוא רק עניני גשמיים. והוא בא להשתתף באסיפת חברים לצורך ענין גבוה, היינו שהוא רוצה להיות עובד ה' באמת.

נמצא, שבזמן שהוא רוצה לשכוח מהגשמיות שלו, שבאמת הגשמיות שלו נוגעת לו עד הלב, ועם כל זה הוא מוותר ואינו רוצה לזכור, באים חברים ומתחילים לדבר מגשמיות של חבירו. שזה לא מעניין לו מגשמיות של חבירו, כי הוא רוצה עכשיו רוחניות, ומה פתאום החברים מבלבלים את ראשי עם ענינים גשמיים, מה שלא נוגע לי כלל, וכי בשביל זה אני רוצה לשכוח מהגשמיות שלי, בכדי שיהיה לי זמן לחשוב על גשמיות של חברים, היתכן דבר כזה. אם כן, יותר טוב, אומר לו הגוף, תשמע בקולי ותתרחק מהם, ובודאי יותר תצליח, אם כן מה לבלבל את ראשך עם שטויות כאלו.

נמצא, בזמן שהגוף מראה לו את שפלות החברים, ומה הוא יכול לענות להגוף, בזמן שבא עם טענות של צדיק. זאת אומרת, מה שהגוף מייעץ לו להתרחק מהחברה, אינו משום שהגוף מייעץ לו להיות רשע חס ושלום, אלא אדרבה, שהגוף אומר לו, בזה שאתה תתרחק מהחברה, אז אתה תהיה צדיק, ותחשוב רק על רוחניות שלך, ובעת הצורך גם על גשמיות שלך.

ואי לזאת, אם האדם מאמין, שבלי חברה אי אפשר להתקדם להגיע לאהבת ה', כי זהו קרש קפיצה לצאת מאהבה עצמית לאהבת ה', אז אין לו עצה אחרת, אלא ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שיאמר להגוף שלו, כי זה שאתה רואה, שהם לא כל כך עומדים במדרגה של השתוקקות להגיע לאהבת ה', כמו שאתה משתוקק, היינו היות שאתה הגוף שלי, אני רואה בך, שאתה יותר קדוש משאר גופות החברים, היינו שאתה רוצה להיות עובד ה', כמו שאני רואה, כפי שאתה מייעץ לי לעזוב את החברה, משום שהגופות שלהם ניכר בחוץ את שפלותם, ואין להם כח להצניע את תכונותיהם המגונות, היות מדרך העולם, שכל אחד מסתיר את הרע שיש לו בפני השני, כדי שהשני יכבד אותו, משום שיש לו תכונות חשובות.

וכאן, הרע שלהם כל כך גדול, שאין בהם כח להתגבר על הרע, ולהסתירו שהשני לא יראה אותם. אם כן בודאי לפי ראות עיני הם בודאי שפלים. אבל בלי חברה אני לא ארויח כלום, עם כל התכונות הטובות שיש לי. אלא למעלה מהדעת אני אקיים, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק רביעי ד') "מאוד מאוד הוי שפל רוח". היינו למעלה מהדעת אני מוכרח ללכת ולהאמין, שהם עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. ואז, כפי אמונה שלי, אני יכול לקבל עידוד וחיזוק מהחברה, ולקבל מהם מה שהחברה מסוגלת לתת. נמצא, שכל מה שהוא מקבל את אהבת חברים למעלה מהדעת, הוא מטעם הכרח, היינו אין ברירה, אבל בתוך הדעת הוא רואה שהצדק עמו.

אולם דוקא כאן, היינו בענין חברים, בתוך הדעת הוא יותר חשוב מדרגת למעלה מהדעת. מטעם, שהאמת הוא, בזמן שהאדם רוצה להתקרב את עצמו לדביקות ה', אז הוא ע"י עבודתו, שרוצה לעבוד רק בעמ"נ להשפיע. אז הוא מתחיל להתגלות אצלו הרע. וענין הכרת הרע, אין זה ענין שכלי, אלא זה הוא ענין הרגשה בלב.

זאת אומרת, שהוא צריך להרגיש בעצמו, שהוא יותר גרוע ויותר שפל מכל העולם. ואם עוד לא הגיע לידי הרגשה זו, אלא שנדמה לעיניו, שיש עוד מי שהוא יותר גרוע ממנו, בטח עוד לא הגיע לידי הכרת הרע. היינו עוד הרע שהוא טמון בלבו של אדם, עוד לא נתגלה אצלו. כי לא יכולים לראות רע, אלא שיש לו קצת טוב. כדוגמא, בחושך, לא רואים שום לכלוך בבית. אלא בזמן שמדליקים שם מנורה, אז יכולים לראות שיש שם לכלוך.

כמו כן אם אין האדם עושה מעשים טובים, היינו שאינו עוסק בתורה ותפלה ורוצה להתקרב לה', אין לו שום אור שיאיר את לבו, ותהיה לו היכולת לראות את כל הרע הנמצא בלבו. ולפי זה יוצא, מדוע אין הוא עוד לא רואה, שיש בלבו יותר רע מכל החברים. הוא משום שחסר לו עוד טוב. ומשום כך הוא חושב את עצמו, שיש בו מעלות יותר טובות, ממה שיש לחבירו.

ובהאמור יוצא, שכל זה שהוא רואה, שיש חברים יותר גרועים ממנו, הוא משום שחסר לו בחינת אור שיאיר לו, שיראה את הרע שבקרבו. נמצא, שכל ענין רע, הנמצא באדם, הוא לא במציאות הרע. כי לכולם יש הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל בעמ"נ לקבל", שהוא אהבה עצמית. אלא כל ההבדלים הם בהגילוי של הרע. זאת אומרת, שלא כל אדם רואה ומרגיש את אהבה עצמית לדבר רע ומזיק, כי אין האדם רואה, שיהיה לו רע, בזה שהוא עוסק למלאות את הרצון לקבל שלו, המכונה "אהבה עצמית".

אולם בעת שמתחיל לעבוד עבודת הקודש בדרך האמת, היינו שהוא רוצה להגיע לדביקות ה', היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, שע"י זה הוא מקבל כל פעם קצת אור שמאיר לו, אז הוא מתחיל להרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע. וזה הולך לפי סדר ומדרגה, שכל פעם ופעם, שרואה, שהוא המפריע לו להגיע לדביקות ה', אז הוא רואה כל פעם יותר, איך שהוא, היינו הרצון לקבל, השונא האמיתי שלו, כמו ששלמה המלך היה קורא את היצר הרע בשם "שונא", כמו שכתוב "אם רעב שונאך האכילהו לחם, כי גחלים אתה חותה על ראשו".

ולפי זה אנו רואים, שהאמת הוא, שהאדם צריך להרגיש, שהוא יותר גרוע מאחרים, משום שכך הוא האמת. וגם יש להבין את ענין שחז"ל אמרו "קנאת סופרים תרבה חכמה". זהו דוקא בתוך הדעת. מה שאין כן למעלה מהדעת לא נראה כל כך מעלת חבירו, שנגיד שיש לו קנאה על חבירו, שזה יגרום לו צורך לתת עבודה ויגיעה, מסיבת שחבירו מחייבו כך, מסיבת הקנאה.

ואאמו"ר זצ"ל פירש את מאמר של רבי יוחנן "ראה הקב"ה שצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור", שנאמר "כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל". ופירש רש"י "פזרן בכל הדורות" להיות שתות וקיום ויסוד לקיום תבל (יומא ע"ח ע"ב). "מעוטים" משמע, שמתמעטים והולכין. לכן מה עשה "עמד ושתלן בכל דור ודור". היינו, שעל ידי זה שתלן בכל דור ודור, ע"י זה יתרבו. ויש להבין, איך, אם פזרן אותם בכל דור ודור, יתרבו. שיש להבין, מהו ההבדל אם כל הצדיקים נמצאים בדור אחד, או שפזרן בכל הדורות, כמו שמובן מדברי פירוש רש"י, שע"י זה שפזרן בכל הדורות, יתווספו צדיקים.

והוא זצ"ל אמר, ע"י זה שיהיו צדיקים בכל דור, אז יהיה מקום לאנשים, שאין להם מצד הלידה התכונות המוכשרות להגיע לידי דביקות בה', אלא ע"י זה שיתחברו לצדיקים, שיהיו בכל דור, אז ע"י הדביקות בהם, ילמדו ממעשיהם, ויוכלו לקבל תכונות חדשות, מצד הצדיקים שיהיו בכל דור. לכן פזרן את הצדיקים בכל דור ודור, שבאופן כזה יתרבו הצדיקים.

ובהאמור, אותו דבר יכולים להשיג ע"י דיבוק חברים, תכונות חדשות, שעל ידן יהיו מוכשרים להגיע לידי דביקות ה'. וכל זה ניתן להיאמר, בזמן שהוא רואה מעלות בהחברים, אז שייך לומר, שילמד ממעשיהם. אבל בו בזמן שהוא רואה, שהוא יותר מוכשר מהם, אם כן כבר אין מה שיוכל לקבל מהחברים.

ולכן אמרו, בזמן שהיצר הרע בה ומראה לו את שפלות החברים, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת. אבל בטח שיותר טוב ויותר הצלחה היתה, אם הוא היה יכול לראות בתוך הדעת, שהחברים עומדים במדרגה יותר גבוהה ממנו. וזה יכולים להבין את התפלה, שסדר לנו רבי אלימלך זצ"ל, וזה לשונו "תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם"."

בעצם הנושא הוא מוכר, הוא כרגיל, ואין לנו יותר מה להגיד. מדברים על החיבור והתופעות שמתגלות בחיבור, וזו כל חכמת הקבלה, ובכלל כל המציאות.

שאלה: האם העבודה למעלה מהדעת, היא בהכרח עבודה מעל ההרגשה מעל ההיגיון?

כן, אבל תלוי מעל איזה היגיון והרגשה. אני מדבר אך ורק על מה ששייך לחיבור. בהתחלה אנחנו צריכים להבדיל בין הרבה מאוד נתונים, אופנים, מה שאדם קולט, ולכן אנחנו צריכים להבדיל בין הכל לחיבור. אני בודק את עצמי כלפי החברים, אך ורק עד כמה שאני רואה אותם מועילים או מפריעים לחיבור בינינו. כל יתר הדברים אני עוד לא לוקח בחשבון, אני עדיין לא גדול כדי לכלול את כל הקשרים בינינו, כולל העבודה המשותפת שלנו, וכולל בכלל כל העולם, מה קורה לכל אחד ואחד. אלא, אני לוקח בחשבון רק את הקשר בינינו והשייכות לזה של כל אחד ואחד, וכלפיהם אני בודק אותם בדעת ולמעלה מהדעת.

אני לא מוחק את הדעת שלי, אני מעורר אותה, רוצה לראות מי אני, מה אני, לפי הכלים שלי הנוכחיים, ואיך אני צריך לקבל חברה, באיזה גובה, כדי לדון חברו לכף זכות. אם אני פועל בעולם הגשמי, אז "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"¹. אם אני פועל בעולם הרוחני, חוץ מ"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", שזה נקרא "בתוך הדעת", שאני משתדל לראות בתוך הדעת, שאני יודע שדעתי היא אגואיסטית ותמיד אני אראה חוב לאחרים, אני מתעלה מעל זה וצריך לראות אותם כאילו שהם גדולי הדור וצדיקים גמורים.

זה שקר או אמת? אין שקר ואין אמת, לא קיים, אלא הכל זה איך שאני קובע. אם אני קובע לפי דעתי אז ודאי שחוץ ממני אין צדיק בעולם, אני תמיד מצדיק את עצמי. אם אני הולך למעלה מהדעת, אז אני צריך להגיד שכולם צדיקים ונמצאים בגמר תיקון, ואני הרשע היחיד.

מה נותן לי המשחק הזה? גם זה לא אמת, וגם זה לא אמת, אלא שניהם איך שאני קובע כך זה. זה נותן לי אפשרות כל הזמן להיות בשני המצבים, למעלה מהדעת, בתוך הדעת, למעלה מהאגו, בתוך האגו, ולעשות כאלה תרגילים. עד מתי? עד שאני אוגר ניסיון, חיסרון, להיות בקביעה אמיתית שהיא מצטברת לי מהתהליך שאני עברתי. ואז אני נעשה מוכשר לראות את האמת, שכל התהליך הזה, למעלה מהדעת, בתוך הדעת, שאני משתדל כמה שיותר להיות בזה, כלומר, לזרז את התהליך, הוא מכשיר לי כלים ואז אני מקבל רוחניות.

ורוחניות זה לא למעלה מהדעת. כי כשאני רוכש את זה, אני כבר רוכש זאת בכלים שלי החדשים שנקראים "בתוך הדעת". וכל פעם אני הולך שם גם כן למעלה מהדעת שרכשתי, כי כל מדרגה עליונה היא הפוכה מהתחתונה, יותר גבוהה, בהשפעה שלה היא הפוכה ממש. כל מדרגה תחתונה בשבילה זה כמו הפסולת. וכך אדם צריך ללכת למעלה ממה שיש לו, שהוא רואה שזה האוכל, זה טוב, זה נכון, זה מתאים, את זה הוא גילה, איזה יופי, והוא צריך ללכת בזלזול, בלמעלה מזה, למדרגה יותר עליונה. לְמה? למה שנראה לו חושך, להשפעה.

אנחנו כל פעם כך מכשירים את עצמנו ללכת למעלה מדעתנו, מהעובדה שמתגלה בכלים. כי רוכשים תכונה חדשה, תכונת הבינה, שהיא הפוכה כל פעם מהכלים הנוכחיים. הכלי שאני עכשיו רוכש, הוא כלי שבו בינה שולטת על מלכות. אני נמצא בו, ופתאום אני מגלה לאט לאט באור העליון שמאיר עלי, שלא המלכות כאן מתחילה לשלוט על הבינה. וכך אני מכין את עצמי למדרגה הבאה, שבה שוב בינה שולטת על מלכות. וכך אני עולה, על פְליפּ-פְלוֹפּ כזה, מטוטלת כזאת.

שאלה: עד כמה רחוק בעצם צריכים ללכת בלמעלה מהדעת כלפי הקבוצה, אם היא נראית לי מקולקלת? הרי כתוב "במושב לצים לא ישב", ואם אני רואה שהם פוגעים ברוחניות שלי, מה לעשות אז?

זה נכון. אבל אדם צריך בכל זאת לראות שזה מה שמביאים לו מהשמיים. הוא אף פעם לא רואה את האמת, ובמקום לעשות כל הזמן ביקורת על האחרים, אם הוא יקבל אותם למעלה מהדעת, אפילו אם במקצת יש להם בכל זאת איזו שייכות וקשר לרוחניות, הוא כבר יכול איתם להתקדם.

אנחנו צריכים לקבל את המציאות כמו שהיא, אנו לא נמצאים במשהו מלאכותי, אלא במה שהבורא מסדר לנו לראות ולהרגיש. לכן ללכת למעלה מהדעת אפשר תמיד וכדאי תמיד, יחד עם בניית הקבוצה, ועם הביקורת שאנחנו עושים על זה בצורה עניינית. אבל כלפי הרוחניות חייבים אנחנו לקבל מה שיש כדבר המועיל ביותר, האופטימאלי להתקדמות שלנו.

מה שאם כן יחד עם זה, אני יכול להיות איתם בדיונים קשים, בהתנגשות קשה, בבניית החברה ובכל הסידורים שבה, אחד לא שייך לשני. זה סדר הבנייה והעבודה הגשמית, היכן שאנחנו מתנגשים ודנים וממש בונים והורסים, ובונים שוב. וסדר אחר הוא היכן שכל אחד מאיתנו מקבל את האחרים כגדולי הדור, שכלפיהם כל אחד מכניע את עצמו ומקבל את החבר, כי הבורא כך מסדר לו ממש את המלאכים מהשמיים.

אנחנו צריכים ללמוד להבדיל בין החתכים האלה שאנחנו נמצאים בהם, עניין המפעל, עניין הקבוצה כמבנה, ועניין הקבוצה כקשר בין הנשמות ששם אני חייב להתכלל ביניהם. ויש עוד כמה. ולכל דבר ודבר יש לי יחס משלי, שונה. אני לא יכול להסכים עם המפעל, אני לא יכול להסכים עם חברים שלא באים בצורה סדירה ללימודים, ולא ממלאים את חובתם כלפי המבנה שלנו הכללי, וכולי. אבל כלפי ההתקדמות שלי בהתקשרות אליהם, אני חייב ללכת למעלה מהדעת, שכולם הם נמצאים גדולי הדור בגמר התיקון ואני בתוכם, אז אני מתבטל כלפיהם.

שאלה: עבודה בלמעלה מהדעת, האם אני צריך להיות כלפי הקבוצה המקומית שלי, או האם אני צריך להיות כלפי כל הכלי העולמי?

כלפי כל הכלי העולמי אנחנו קטנים, זה יבוא אחר כך. אחר כך תבוא ההרגשה שמה שרחוק וקרוב זה לא כל כך משנה. גם כלפי החברים, כשאנחנו עובדים אנחנו לאט לאט מאבדים את הדמות החיצונית, את הפרצוף שלו, הגוף שלו, ההתנהגות שלו, זה מתבטל לאט לאט ורואים רק את הפנימיות שאיתה מתקשרים. אותו דבר גם כן החברים שלנו שנמצאים במרחק מאיתנו, הם יהיו יותר ויותר שווים לאלו שאני רואה אותם, מזוהים במהות שלהם הפנימית ולא לפי הצורה החיצונית.

ישנם כאלו שאני בכלל לא ראיתי אף פעם. ישנם כאלה שראיתי אותם אבל אני שוכח, בכלל לא מרגיש אותם, לא זוכר את שמם, וזה לא חשוב. יש לי התרשמות כללית מאותם הרצונות, שאני ברצון שלי רוצה להיות איתם בקשר אחד, כדי ברצון משותף לגלות את הא-לוהות. אז העולם הזה הוא מיטָּשטש.

שאלה: מהי הדרך הנכונה להשתמש בקנאה בקבוצה?

הקנאה היא מגבירה את הירידה. עד כמה שהקנאה יותר חזקה, אני יותר מסתכל עליהם בצורה, או שהם נראים לי רעים יותר, או שהם נראים לי טובים יותר, ואז זה עוזר לי יותר להתקדם, זה כמו מגבֶּר. ללא קנאה אני לא רואה בהם שום דבר טוב, אין לי במה לקנא.

אז האם קנאה עובדת בעד האגו או נגד? זה תלוי לאיזה כיוון אני משתמש בה. אני יכול לכוון אותה, אני יכול לחפש תכונות, אני יכול להרגיע את עצמי. קנאה וכבוד הם אמצעים מאוד חזקים. אם אני מגדיל אותם כנמצאים בגמר התיקון, אז לפי זה הקנאה שלי.

שאלה: אם אני פועל למעלה מהדעת, אז אם כך מה שקובע בעצם זו דעת הקבוצה?

קבוצה זה משהו שמצטייר בי, אין דבר כזה קבוצה מחוצה לי, כמו שכל המציאות. ואז אני לא יודע אם זה בכלל קיים או לא קיים, אני צריך לקבל את המושג הזה "קבוצה" כמשהו שנתון מלמעלה. זה סך הכול הבורא שנותן לי לראות כך את החברים, האנשים, העולם, שאני כלפי הבורא אסדר את עצמי בלהסתדר איתם.

אז ודאי שהיחס שלי קודם כל אליו, וכאילו הוא שׂם לי תנאי, "אתה רוצה להתקשר אלי? אתה צריך להיות קודם כל יפה וקרוב לקרובים שלי, הם המשפחה שלי. אם אתה רוצה לפרגן לי משהו, לעשות לי משהו טוב, אני לא מקבל ממך שום דבר, אני אראה איך אתה מתייחס אליהם, איך אתה מביא להם מתנות, איך אתה איתם טוב או לא. תביע את האהבה שלך, היחס הטוב שלך, למשפחה שלי, שזה כל העולם, כל המציאות, על ידי זה תתקרב אלי גם כן, נראה אותך."

זאת אומרת, "נראה אותך אם אתה באמת רוצה להיות קרוב אלי, או שיש לך מזה איזה שהוא חשבון אגואיסטי. אם אתה באמת רוצה ממש להיות קרוב בלבד, לטובתי או לטובתך. אם אתה מתייחס אליהם טוב, לא חשוב באיזו צורה הם נראים, הם קרובים שלי, לכן בזה אני גם כן אראה אותך כבאמת רוצה להיות קרוב אלי. אם אתה לא מסוגל להיות איתם קרוב, סימן שיש לך איזה חשבון אישי ולא לטובתי, ואז אתה נשאר במידה הזאת בחוץ."

כך אנחנו צריכים לראות את כל העולם. שהבורא מציג לנו אותו, כדי שאנחנו על ידי העולם נשתנה להיות לגמרי מתאימים לו.

שאלה: איך אני צריך להסתכל על שאר החברה שהיא לא החברים, האם גם אצלם אני צריך לראות מעלות ולא חסרונות?

כן, זה נכון. שוב אני אומר, כמה חתכים יש כאן? החתך הרוחני, שאתה דן את כל העולם כשכינה הקדושה. ואם אתה מדבר על העניינים של העולם הזה, איך אתה צריך להתנהג כבן אדם, אז אתה צריך להתנהג כמו כולם לפי חוקי המדינה.

שאלה: איך אני עובד על הקשר עם החברים בקבוצה, אם לא דרך העבודה במפעל ובהפצה?

עבודה במפעל והפצה היא בכלל לא שייכת לקשר הרוחני בינינו, זה נטל שאנחנו לקחנו על עצמנו כדי לשרת את העולם בצורה הגשמית. ודאי שרצוי ששם יעבדו רק אנשים שלנו, כי הם יכולים גם להכניס רוחניות בזה, בתוך מה שהם מבצעים ועושים, אבל אנחנו יכולים לצורך זה אפילו למשוך אנשים מבחוץ. זו לא עבודה רוחנית, עבודת המפעל בעצמה, ודאי שיש שם הרבה דברים.

רוחניות זה נקרא שאנחנו מתחברים יחד, מעל הרמה האגואיסטית, בלמעלה מהדעת, זו נקראת "רוחניות". כל היתר, שאני יושב ומתרגם ומבצע דברים, זו לא נקראת רוחניות, זו לא עבודה רוחנית. יש לנו המון אנשים שעובדים בתוכן, שמתרגמים, שמעבדים את החומר, שיעורים, מכינים את כל הדברים, זו לא נקראת רוחניות. רוחניות זו רק עלייה מדַרגה לדרגה, שעלינו לבצע בלמעלה מהדעת, אין אפשרות אחרת. וזה לא שייך למפעל, זו עבודה פרטית שכל אחד יכול לעשות היכן שהוא גר, גם אם הוא גר באלסקה לבד.

(סוף השיעור)