שיעור בוקר 15.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"נאמנים לדרך – ממשיכים בעקבות המורים שלנו"

קטעים נבחרים מן המקורות בנושא

קריין: קטעים נבחרים מן המקורות בנושא "נאמנים לדרך - ממשיכים בעקבות המורים שלנו".

קטע מס' 7.

"מודים אנו החתומים מטה לקשור קשר חזק ואמיץ של אהבה ואחוה ושלום בינינו… כאילו היינו גוף אחד, כאילו היינו אחים מאב ומאם מהריון ומלידה, כל ימי חיינו… ומעכשיו אנו החתומים מטה מבטלים כל טענה שתוכל בשום אופן בעולם, לא מינה ולא מקצתה, לבטל ח"ו זה הקשר החזק שעשינו."

(מתוך שטרי ההתקשרות של קבוצת חכמי מצרים, ביניהם האר"י, שנת 1558)

יפה. זה מתוך "שטרי ההתקשרות של קבוצת חכמי מצרים".

שאלה: זה מעניין שהם כותבים את זה בדיעבד. הם כותבים "הקשר שכבר השגנו", הם מתחייבים לשמור על מה שהם כבר השיגו.

כנראה שאולי זה הסגנון, אני לא יודע.

תלמיד: זו שאלה, כי אנחנו מנסים לכתוב, לחייב את עצמנו במשהו שעוד לא השגנו. לא השגנו עדיין את הקשר שיחזיק אותנו באמת בקשר. אנחנו גם יודעים שההתחייבות שלנו חייבת להיות תלויה במשהו שכבר שומר עליה. להתחייב זה עניין מאוד קשה כי האדם לא יכול להתחייב אם הוא כבר מבין שהבורא צריך להחזיק את ההתחייבות הזאת, אבל אם הוא לא יעשה את ההתחייבות מצדו, אז הבורא לא יסכים. לכן יש פה שאלה איך נכנסים לקשר שתלוי בשיתוף פעולה כזה.

אני לא יודע איך לומר לך, אבל כמו שכתוב, בעזרת ה'.

תלמיד: זה העניין, אנחנו יכולים להמשיך ולקוות שנגיע למדרגה שנשיג את היכולת שלנו להתחייב לקשר.

כן. הבורא הוא המחייב.

קריין: קטע מס' 8.

"קיבלנו עלינו להתנהג כולנו באהבה ואחווה, ולחוס כל אחד לכבוד חברו ככבודו."

(מתוך שטרי ההתקשרות של קבוצת חכמי מצרים, ביניהם האר"י, שנת 1558)

קריין: קטע מס' 9.

"הזהיר מורי ז"ל לי, ולכל החברים שהיינו עמו בחברה ההיא, שנקבל עלינו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויכווין לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפלתו כלולה מכל ישראל, ותוכל לעלות ולעשות תיקון למעלה. ובפרט אהבת החברים שלנו, צריך כל אחד ואחד ממנו לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים האלו. ולמאוד הזהירני מורי בעניין זה." 

(מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל]. שער הגלגולים, הקדמה ל"ח)

שאלה: אדם יכול לעשות מאמצים, להתחייב לאהוב את החברים, להתייחס אליהם בכבוד. אבל הוא לא אחראי איך החברים יתייחסו אליו, או איך שאר החברים יתייחסו לחברים אחרים בעשירייה.

אם הוא נותן דוגמה לכולם, אז מדוגמאות כאלה כל אחד משפיע על חברו.

תלמיד: אנחנו מדברים על התחייבות של עשירייה, לא של אדם אחד.

כן.

תלמיד: אז איך יכולה להיות התחייבות של עשירייה? איך אדם אחד יכול להשפיע על כל העשירייה?

בזה שהוא מעורר את העשירייה ודוחף את החברים שלו שגם הם יקבלו אותו התנאי.

תלמיד: ואם הוא עדיין לא רואה את זה?

אז מה לעשות?

תלמיד: דוגמה, תפילה?

דוגמה, תפילה. ברור מה הוא צריך.

קריין: קטע מס' 10.

"אנחנו חתומים מטה קיבלנו עלינו להיות בחברה אחת, לעבוד את השם יתברך ולעסוק בתורתו יומם ולילה, ככל אשר יורנו מורנו הרב החכם השלם האלוהי כבוד מורנו הרב רבי חיים ויטאל נרו יאיר, ונלמד עימו בחכמת האמת, ונהיה נאמני רוח מכסים דבר מכל מה שיאמר אלינו, ולא נטריח עליו להפציר בו יותר מדי מהדברים שאינו רוצה לגלות לנו, ולא נגלה לזולתו שום סוד מכל מה שנשמע מפיו בדרך האמת, וגם לא מכל מה שלימד אותנו לשעבר, ואפילו מה שלימד אותנו מורנו הרב הגדול כבוד מורנו הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי זכרונו לברכה בכל אותו הזמן, ואפילו מה ששמענו מפי מורנו הרב זכרונו לברכה הנזכר, לא נוכל לגלותו בלי רשותו, אחרי שלא היינו מבינים הדברים אלא על ידי שהיה מחזירם לנו.

וקבלה זו היא בשבועה חמורה בשם יתברך על דעת מורנו הרב כבוד מורנו הרב רבי חיים נרו יאיר הנזכר, והמשך קבלה זו היא מהיום ועד עשרה שנים רצופות. והיה זה יום י"ב כ' למנחם אב, השל"ה [1575] ליצירה. פה צפת תיבנה ותכונן במהרה בימינו, והכול שריר וקיים."

(שטר ההתקשרות של תלמידי האר"י עם רבי חיים ויטאל [לאחר מותו של האר"י], שנת 1575)

שאלה: אם חבורה קובעת בינה לבין עצמה הסכם, אפילו חותמת עליו, מה מבטיח שהיא לא תפר אותו ברגע הבא?

אני לא יודע, הכול בא מלמעלה.

תלמיד: אז בשביל מה זה? זה רק מילים יפות של, "אנחנו אוהבים ..."?

לא. לכל אחד יש לפניו כתב התחייבות.

1. תלמיד: באיזה שלב בדיוק הבורא נכנס פה, נכנס ומחזיק אותנו, שנממש את זה, שלא יהיו מילים מהפה ולחוץ?

   כביכול כולם פונים יחד לבורא וזה מה שהם כותבים, בזה הם רוצים להיות.

   תלמיד: זה נכון לכתיבת השורות או מקסימום עוד כמה ימים, עד שהאגו קופץ והכול מתפוגג.

   אנחנו לא יודעים מה יקרה בעוד רגע, לכן פונים לבורא ורוצים שהוא יהיה אחראי על זה. מעבירים אליו את הכוח, את הזכות והכול.

   תלמיד: ומה מבטיח שבאמת הוא יהיה אחראי? רק פנינו, איפה ההבטחה?

   אתה רוצה שהוא יחתום לך?

   תלמיד: כן.

   תבקש.

   תלמיד: אנחנו קוראים פה טקסטים מלפני מאות שנים, מכל מיני תקופות וחבורות שונות, מה מיוחד בכך? מה אפשר ללמוד מזה לאורך כל הציר ההיסטורי?

   שאנחנו רוצים להידמות לאותה קבוצה שהאר"י לימד, הקים, ומה שהם כותבים יהיה עבורנו כקרן אור בחשכה.

   תלמיד: מפה אפשר ממש ללמוד שהתורה היא נצחית, יש פה משהו קבוע, כמעט לא משתנה, גם לא בשפה.

   כן.

   תלמיד: האם יש קשר בין החבורות השונות האלה לאורך ההיסטוריה?

   את זה אני לא יכול לומר, אבל כולם לומדים מאותם ספרים, וכמעט כולם שומרים על אותם הזמנים.

   שאלה: רואים קשר ישיר בין התקנון שהם כתבו לבין מה שהאר"י אמר להם שרק חיים וויטאל יוכל לעסוק בכתובים. זה קצת אישי שלהם, לתקופה שהם חיו, למה שהאר"י הסביר להם. האם גם אנחנו, "בני ברוך", יכולים דרך מה שקיבלת מרב"ש ומעביר לנו, לבנות את היחס הנכון שאנחנו צריכים?

   תבנו.

   תלמיד: כדאי?

   איך שאתם רוצים, לפי רצונכם.

   תלמיד: מה תקנון עושה לקבוצה, לעשירייה?

   תקנון זו חתיכת נייר. העיקר זה מה שכותבים בלב.

   תלמיד: זה דבר שצריכים להסכים עליו ביחד?

   כן, בוודאי.

   תלמיד: בפתח תקווה, זו חברה גדולה שהתחלקה לעשיריות. האם כדאי שכל עשירייה תבנה לעצמה את מה שהם חורטים ביחד על לב העשירייה, או עדיף שהחברה הכללית תגיד מה נכון?

   לא החברה הכללית, אלא אנחנו צריכים ללמוד מהכתבים של בעל הסולם ורב"ש מה נקרא נכון, לא סומכים על שום עצות.

   שאלה: קודם קראנו למשל שחכמי מצרים מתחייבים לאהוב איש את חברו כאילו היינו אחים מבטן, מהריון ומלידה. כשאדם אומר, אני מתחייב לאהוב את החברים, מתוקף איזה כוח הוא מתחייב לדבר כזה?

   מתוקף זה שהוא קשור במשהו לרעיון ולקבוצה קודמת, שקדמה לסביבה שלו, ושהוא רוצה שיהיה כך. המילה מתחייב כבר מסדרת אותו להיות מיושר אחרי איזו דמות של קבוצה שהוא רואה לפניו, ושהוא הולך אחריה, כאילו שמצטרף אליהם.

   תלמיד: העניין הוא שהוא רוצה להיות כזה?

   כן.

   תלמיד: ומה הוא עושה עם ההכרה שמצטברת ממצב למצב, שבעוד רגע הוא יהיה חסר כוחות, וכבר יהיו לו רצונות אחרים?

   גם בזה הוא סומך עליהם, שהבורא שומר עליו בכך שהוא מתלבש באותה הקבוצה ומאיר עליו.

   שאלה: בקטע שקראנו עכשיו, התלמידים נשבעים בשבועה חמורה על דעת המורה שלהם לעשר שנים. בקטע מס' 4 תלמידי רמח"ל אומרים שלא יהיה הלימוד הזה עליהם נדר, בשביל לא להיכשל חס ושלום בהפרת נדרים. זה כאילו נשמע הפוך, מה הגישה הנכונה?

   אני לא יודע, לא הייתי במקומם.

   תלמיד: אם אני מבין נכון, החשש בנדר זה שאדם לא יכול לעמוד בו, ואז הוא כאילו חוטא.

   אני לא יודע, אתה שואל אותי על איזה מעשים.

   תלמיד: אני מנסה להמשיך את הבירור של החברים על איזה סוג של התחייבות האדם יכול לקחת על עצמו, או העשירייה יכולה לקחת.

   ככול שהוא מבין שהוא מסוגל.

   תלמיד: צריך לבוא ולהגיד, אנחנו לוקחים על עצמנו משהו, גם אם לא בטוחים או לא יודעים אם יכולים לעמוד בו?

   לא, זה יהיה שקר.

   תלמיד: אז מה המשמעות של כל התקנונים האלה שכותבים אחד אחרי השני שזה מה שהם עושים?

   הם כתבו את זה לעצמם, לא בשבילך.

   תלמיד: כן, אבל גם אנחנו רוצים לכתוב משהו לעצמנו.

   תכתוב.

   תלמיד: אז כשאנחנו כותבים, כדאי לקפוץ לתוך המים כמו נחשון, ולהבטיח שככה וככה?

   לא. ההתחייבות חייבת להיות רצינית.

   תלמיד: מה זה התחייבות רצינית, זה משהו שאני מרגיש שאני מסוגל לעמוד בו?

   עד כמה אתה יכול לבדוק את עצמך שאתה יכול או לא יכול, אז תעזוב את זה.

   תלמיד: לא הבנתי, אנחנו מצד אחד רוצים להעלות את רמת המחויבות כל הזמן, וברור גם שרמת המחויבות הבאה תהיה מעל מה שאני יכול לעמוד בו כרגע. אבל אני חייב כן לשאוף לשם, אז זה לא ברור.

   אז תקבל על עצמך יום יום תנאים חדשים יותר קשים, שמקרבים אותך לרוחניות.

   תלמיד: וזו עבודה קבוצתית? כלומר לשבת ולנסח את התנאים האלה?

   לא, בלי לשבת ולכתוב, זו עבודה בלב האדם.

   תלמיד: אישית?

   אישית.

שאלה: כתוב שהם כמו אחים שנולדו מאימא אחת, האם יהיה נכון לבדוק את היחסים והאהבה בין החברים בעשירייה, בהשוואה לאהבת משפחה, ילדים, זה יכול להיות מדד?

לא, אין כאן מדד כזה.

תלמיד: אז לאיזו אהבה לצפות מהחברים בעשירייה, כי האהבה שאני מכיר זו אהבה מהעולם הזה, אז לפי מה לבדוק את האהבה שלי?

שאתה יכול להיות בכל מקום, במקום החבר.

תלמיד: כמעט בכל הקטעים שקראנו היום ואתמול בהסכמים של הקבוצות הם מזהירים שלא לספר את מה ששומעים מהרב לאף אחד. זה מאוד מוזר לי, אני מבין שתורת הקבלה זה סוד, אבל מי יכול להבין? אני רואה היום, אם אני אספר למישהו מה אני לומד, איך זה יכול לקלקל, מה הקלקול בזה שהם יספרו למישהו מה שהם שומעים מהרב? למה יש כזה איסור, וכולם מזכירים אותו?

אז היו אנשים אחרים.

שאלה: מה זה לקבל מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" מה באמת ניתן לעשות עבור החברים?

בעצם לפי ההגדרה, את הכול.

שאלה: מה ההבדל בין חבר שמתחייב מול הבורא, לבין עשירייה שמתחייבת מול הבורא?

זה באותה מידה, החבר הוא כמו כל החברה.

קריין: קטע מס' 11.

"נתקשרנו בנפש רוח נשמה שלנו להידבק במידותיו יתברך, כביכול, על ידי זה שמקבלים אנחנו בלב שלם ונפש חפצה מרות של כבוד קדושת מורי ורבי אברהם, בן הרב הגדול המגיד הקדוש מראוונא [המגיד ממזריטש]... ולהיותנו דבוקים בו... וכל הגה אשר יוציא מפי קודשו מחויבים אנחנו לקיים תכף ומיד במסירות נפש באמת, ועל ידי זה יעלה אותנו לעלות על סולם אלוהים, איתו עימו בצוותא חדא... מבקשים אנחנו... אשר תכף ומיד כאשר נמסר מידינו ליד קודשו הפדיון נפש התקשרות הזה הראשון, ייאצל מרוח קודשו עלינו."

(שטר התקשרות של חסידי רבי אברהם, בנו של המגיד ממזריטש, שנת 1777)

קריין: קטע מס' 12.

"העיר ה' את רוחנו ונתקשרנו בקשר אמיץ, ולהיות ההתקשרות שלנו קיימת בעולם הזה ובעולם הבא, נתקשרנו יחד ללמוד ש"ס [שישה סדרי משנה] ומשניות בשנה זו, לקיים בכל יום קביעת עיתים לתורה. ומי שהוא מהחתומים כאן הוקשר יחד עם חברו, שכל אחד יש לו חלק בלימוד חברו, וכולם ערבים זה בזה יחד בלימוד הזה. ואם אחד לא ילמד, יחלוקו בחלוקה דרבנן [בחלקם של החכמים] לעולם הבא, באופן שיקיים את התנאים הנאמרים כאן."

(תעודת התקשרות חברים מיסוד רבי משולם פֶייבוּש מזְבַּרַז, מחבר הספר "יושר דברי אמת", תלמיד המגיד ממזריטש, שנת 1780)

קריין: קטע מס' 13.

"כדי שיהיה היחיד בשלמות, מה נעים הדבר הנעשה באספת חברים, ולדבר כל עניין לשמו יתברך, לפעול ייחודים בעולמות, ולכל הפחות באספת חבורה קדושה של עשרה, שהם מכוונים לעשר ספירות, שהוא כל השיעור קומה.

לזאת אנחנו החברים המקשיבים, בראותנו שפַּסּוּ [שעברו] גודרי גדר – הלוא הם רבותינו הקדושים אשר היו לנו למאור עינינו – על כן אנחנו החברים המקשיבים, עלתה הסכמתנו היום לאסוף חבורתנו הקדושה דורשי האמת והצדק והמבקשים צדק וענווה, והמבקשים לשוב בכל לב אליו יתברך בכדי לטהר נגעי בתי נפש. וכל עצה ועצה שעלתה בהסכמתנו, כתבנו במגילת ספר להיות לזיכרון בעת אשר נתמרמר לפני בוראנו.

יהיה לנגד עינינו גם בני חבורתנו להתפלל בעד כל אחד בפרטות, שהשם יתברך יעזרהו לדרכי החשיבה. כאשר כבר בא לנו בהסכמה אהבת האמת, גם להתפלל בעד כל חבורתנו וכל שאר הצטרכויות העולם הזה.

- שלא לגלות סודנו ומצפוני רעיונינו לפני שום בן אדם, ושלא לדבר עימו בענייני תורה ועבודה אם לא שהאיש הזה כבר יהיה כהסכמת בני חבורתנו שליבו שלם.

- להרבות תוכחה לחבר כך שלא יכעס אפילו על בני ביתו.

- אהבת חברים – לאהוב את כל בני חבורתנו אהבה עזה.

כל זה קיבלנו עלינו בלי נדר ובזכות זה נכתב ונחתם בספר החיים."

(תקנות עבור חברה שייסד רבי צבי אלימלך מדינוב, שנת 1883)

שאלה: אלו באמת קטעים נפלאים שמראים שמה שאנחנו עושים היום, אינו שונה ממה שהיה, יש פה קטעים מלפני 500 מאות שנה, 300 שנה, 200 שנה.

כן.

תלמיד: זה ממש זה נותן ביטחון שאנחנו ממשיכים איזו שרשרת של עבודה באהבת חברים שהייתה תמיד. אבל מה בכל זאת המיוחד בדור שלנו, במה שונה עכשיו דווקא, מה התפקיד היותר מדויק שלנו?

לעשות מה שאנחנו צריכים בדורנו, זאת אומרת חייבים אנחנו להיות קשורים זה לזה, ולהתנהג זה עם זה כמו שכתוב כאן, לתת דוגמה טובה, נכונה, כל אחד לכולם, וכך יום יום לתת דוגמה לחברים, כל חבר לחברים, ללמוד ולהתפלל.

תלמיד: זה שונה במשהו מתלמידי האר"י, או מתלמידי המגיד ממזריטש?

לא, בסופו של דבר לא. התנאים שאנחנו נמצאים בהם כנראה שונים, אבל לא שאנחנו צריכים להתנהג אחרת, או לקבל אותם בצורה מסוימת אחרת. לא.

תלמיד: זאת אומרת השוני בתנאי הדור בעצם לא משנים את סוג או סגנון העבודה?

לא.

שאלה: אנחנו יודעים שצריך להיות לנו בעבודה "והיו בעיניך כחדשים", אני יכול להבין שברגע של התרוממות עשירייה כותבת איזו התחייבות ואז יום יום העשירייה מסתכלת, וכל חבר יכול להסתכל על ההתחייבות, ולראות איפה הוא עומד מול זה, וזה יכול לשרת אותנו בצורה יומיומית.

אם אני מבין נכון בתקופה ההיא לא היו כתבי רב"ש בצורה כל כך מפורטת, לא היה כתוב איך לעשות את עבודת הלב ועבודת חברים כמו שרב"ש מפרט לנו. האם צריך שהעשירייה תכתוב בעצמה את התנאים בהם היא מתכוונת לעבוד באהבת חברים, או שעדיף יום יום להסתכל מחדש על מה שרב"ש כתב, ולהשתמש בזה כבדיקה מול האם אני עם הלב שלם? זאת אומרת האם בכלל יש טעם בזה שהאדם כותב מתוך עצמו או העשירייה כותבת?

כן. אולי אנחנו צריכים לכתוב.

תלמיד: פעם שמעתי שהיינו עושים את ההתחייבויות, אני זוכר שגם היינו מנסים לכתוב כזה כתב בעשיריות, אבל היום אנחנו רגילים להגיע לשיעור וכל יום בהכנה להתבונן בכתבים שקשורים לחיבור, לאהבת חברים ולנסות לחמם את הלב שלנו ולקרב אותנו למצב הזה. אתה חושב שאם הייתי נגיד רושם לעצמי יחד עם העשירייה איזשהו כתב כזה ואז מסתכל עליו, זה היה תורם בעבודה שלי לעומת פשוט להסתכל על מה שרב"ש כותב?

לא היה כך נהוג בימי הרב"ש, ולכן גם אני לא מפרסם דברים כאלה.

תלמיד: אם אני מנסה לתאר לעצמי את הקבוצות האלה בעבר, הם היו בני אותה עיר, מאוד קרובים. בדור שלנו אני רואה שאנשים מגיעים מכל קצוות העולם, ובחיבור בינינו זה מצריך כאילו לחבר פה את כל העולם. אני רק מציין את זה שאני רואה שיכול להיות הבדל מאוד גדול פה.

הבדל מהותי, כי אנחנו באמת כאן אוסף מהרבה עמים, ומהרבה צורות קשר ואופנים, חברות למיניהן, אבל גם בהתאם לזה אנחנו מרגישים שכדור הארץ שלנו הוא קטן ודבר לא מפריד כל כך בינינו, כולנו מבינים את כולם, אותן השאלות, אותן הצרות, אותם הדברים.

תלמיד: הרגשתי במהלך הזמן שאני כאדם פחות מאמין בהתחייבות בכתב. אני לא מאמין בהתחייבויות, אלא במה שהאדם מצליח למסור מעצמו יום יום. זה באמת מה שאדם יכול להתחייב בו, זה שהוא כל יום מסוגל מחדש להתחיל לתת עוד קצת ועוד קצת מעצמו.

צודק. אבל מה לעשות, בכל זאת צריכים משהו שמופיע לפני כולם.

שאלה: מה אומר נדר, למה זה חשוב שכל קבוצה תעשה הכול בלי נדר?

כי כל קבוצה מתחייבת ומרגישה שעכשיו היא צריכה להיות מחויבת, כל אחד עבור חברו.

תלמיד: למה הם עשו בלי נדר, שוב ושוב שמענו, "אנחנו נעשה הכול בלי נדר"?

ככה מדובר בסלנג, כשאני אומר משהו, אני אומר "בלי נדר", זה לא משהו רציני.

שאלה: אני חושב שבלי נדר זה כאילו שאני מודע לרצון לקבל שלי שיכול כל רגע להפר את הנדר, ובגלל זה אני לא נודר, כי צריך כוח עליון באמת לעמוד בנדר.

חוץ מזה, אם באמת אני יודע שאני לא ממש יכול לנדור ובכל זאת אנחנו רוצים לעשות מין תקנון כזה משלנו, ובעבר כבר עשינו תקנונים כאלה של בני ברוך, אני קראתי אותם וראיתי שאין מצב שאני יכול לעמוד בהם. האם זה רק נותן לנו קו של הדברים שאנחנו צריכים להיות בהם, או באמת אנחנו מחויבים להיות בהם?

קו גם ובסופו של דבר התחייבות.

תלמיד: האם זה צריך להביא אותנו למצב של הרגשת ייאוש מכוחותינו ורק אז זה יכול להתממש בעזרת הבורא?

רק בעזרת הבורא, זה בטוח, אבל בתנאי שאנחנו נרצה שזה יהיה עד כדי כך ברור וקיים, שזה יתקיים.

תלמיד: אז למעשה מה מועיל בזה שנעשה תקנון כזה שוב?

לא יודע, תחשבו, תחליטו.

שאלה: אתמול קראנו כמה קטעים כאלה בעשירייה וזה דווקא עורר המון אהבה, ממש הייתה מזה אש בעשירייה אתמול. אחד הדברים שרשמנו זה שאחת הקבוצות הצהירה בפני הבורא שאפילו אם אחד מהחברים לא מקיים משהו, זה לא יפגע בעשירייה. הם לא הסבירו למה אבל הייתה הרגשה שהם מוכנים מראש לחפות על כל מה שחבר לא עושה, מראש הם נמצאים בכזאת ערבות וזה שומר עליהם.

ככה הם חושבים.

תלמיד: מה זה להשלים את החבר איפה שהוא לא עושה משהו בלב שלם?

זה בדיוק כמו שאמרת, להשלים את החבר במשהו, בלב שלם.

תלמיד: כשאני משתדל לעשות פעולה כזאת מתעוררים בי ביקורת וכעס, זה מקום לתיקון או שזה טבעי ואני על פני זה צריך לעשות פעולות?

זה מראה לך עד כמה אתה לא מסכים.

תלמיד: אבל זה מקום לתיקון, זה לא דבר שאני צריך להשלים אתו?

כן.

שאלה: אפשר להגיד שכל מה שקראנו פה זה יסוד להליכה למעלה מהדעת?

גם נכון.

תלמיד: אז אדם מזהה את הרצוי והמצוי והוא יודע במה הוא צריך לבחור?

כן.

שאלה: יש הרבה עניין אם אנחנו כן יכולים לקיים את התקנון או לא יכולים, אני שומע הרבה חברים שמדברים, גם אתמול כשקראנו מאוד התפעלנו בעשירייה מזה שפחות מתקנון בעצם מדובר יותר על שטר התקשרות, כמו שהוא כותב פה, על דברי ברית שנכתבים ביניהם אחרי שכבר יש ביניהם איזו השגה. כל הטקסטים האלה מתחילים ב"העיר ה' את רוחנו ונתקשרנו בקשר אמיץ", או בקטע -11, "נתקשרנו בנפש רוח נשמה שלנו להידבק במידותיו יתברך", הכול מתחיל באיזה קשר באמת רוחני, עמוק, חזק, יציב שיש להם ואז הם כותבים ברית כמו שאנחנו יודעים לעתיד לבוא?

כן.

תלמיד: מה החשיבות שלנו פה בתוך התהליך הזה, שעכשיו אנחנו לומדים את הדברים האלה יותר? האם לחפש איך אנחנו כותבים בלב, פחות ניסוח, ברית בינינו, או לעצב איזשהו תקנון בינינו, יש הבדל בין זה לזה?

אני חושב ברית.

תלמיד: ברית, אז בהקשר הזה הם כותבים פה בקטע האחרון שאת דברי הברית הזאת "כתבנו במגילת ספר להיות לזיכרון בעת אשר נתמרמר לבנו לפני בוראנו ואז יהיה לנגד עינינו" וכן הלאה. זאת אומרת הברית בעצם, אפשר להיתלות בה בזמן שיש התרחקות והתקררות.

כן.

תלמיד: אז לפעמים אדם יכול לבוא, לקרוא פתאום נניח טקסט כזה או לראות בימינו יש עוד אמצעים חוץ מטקסטים, נניח פתאום לראות איזה הקלטה של העשירייה שמאוד מרגשת שהייתה בזמנו משהו שהדביק את כולם, אבל זה נורא תלוי במצב של האדם, איך הוא מגיע לזה. הוא יכול לבוא לזה ולהסתכל על זה אם הוא בביקורת לפסול את זה ולהגיד איזה ילדים קטנים ומה הנוסטלגיה הדביקה הזאת והכול שקר, אבל הוא יכול לבוא ולראות בזה משהו שפתאום "מעיף" אותו, באמת מוציא אותו מתוך האפלה ומדביק אותו בחזרה לתוך החברים. כי זה תלוי במצב שהאדם מגיע אל הברית, אז איך לעבוד נכון עם הברית הזאת?

לא יודע, תברר.

שאלה: אנחנו תיארנו איך כולנו, כל מי שעבד על הכנס היה רוצה לראות אותו. רצינו לשאול אותך איך אתה רואה את הכנס שלנו, מה אנחנו צריכים מבחינתך להשיג בו?

אני חושב שיומיים זה באמת מאוד מצומצם אבל צריכים לתת בזה התפרצות הלב ונראה לי שנצליח, לפי הקהל כמו שאני רואה, גם גברים וגם נשים, אנחנו חייבים להצליח. כך נראה לי. לכל מה ששמעתי אני מסכים, אז קדימה בעזרת ה'.

(סוף השיעור)