שיעור ערב 13.10.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור הכנה לכנס "קבלה לעם" הווירטואלי 2018

אני שומע מכל מיני מקומות בעולם שיש דאגה גדולה. כי קבוצות הזמינו אנשים חדשים, כמו שהייתה לנו מחשבה לעשות את הכנס הזה למתחילים ודווקא לחוגים רחבים, ולעשות אותו לרוחב ולא להצטמצם בחיבור בינינו סביב נקודה מרכזית, ופתאום הכיוון התחלף, ובמקום להתפשט לרוחב ולחבק את כל אלו שרוצים רק לשמוע על חכמת הקבלה שאפילו לא שמעו אף פעם, במקום זה אנחנו רואים שהנטייה שלנו היא פנימה לחיבור בינינו וכמה שיותר. אנחנו לא קובעים את זה, אלא לפי טבע הדברים כך זה קורה, ולכן אנחנו צריכים להיות שלמים עם זה.

לא לדחות אנשים שרוצים לבוא ולשמוע. אנחנו רק צריכים לגוון את השיעורים שלנו בכנס ואת הסדנאות, כדי שיכללו את חכמת הקבלה בצורה קלה כמו שמתאים למתחילים, והאמת היא שלכולם. אין שום בעיה שנתעמק בזה, כי בכל משפט פשוט יש עומק אינסופי שכך נראה לנו פשוט. ולכן אנחנו צריכים לשלב זאת קצת עם הפסוקים האלו שאנחנו עוברים, שכולם כבר ממש מכוונים לחיבור פנימי בלבבות. כי אדם שלא מבין מהי חכמת הקבלה, בכלל לא מבין על מה מדובר. [הוא חושב] שזה מין מוסר, פסיכולוגיה, פילוסופיה, ומה השיטה הזאת? הוא לא חושב שהשיטה הזאת קשורה לעולמות עליונים, לנשמות, להשגת הבורא, ובכלל שמדובר כאן על פיזיקה עליונה, שאדם פותח לעצמו עולם עליון, לומד שם כל מיני פעולות, כוחות, איך הוא משיג חיבורים למיניהם ואיך הוא פותח השגה.

ואחרי שאנחנו מסבירים מהו המבנה של המציאות, יש לנו כאן תמיד פתח להסביר למה הבורא ברא את זה בצורה כזאת. שהבורא זה הטבע, הכוח העליון, כוח ההשפעה, כוח החיבור, והוא ברא אותנו הפוכים מהחיבור כדי שאנחנו הנבראים נהיה הפוכים ממנו, וחוץ מהטבע שהוא נתן לנו טבע המקבל, נוכל להשיג בעצמנו גם את הטבע להשפיע. ואז להיות קשורים לשתי צורות הטבע לקבל ולהשפיע, ובזה להישאר הנבראים וגם דומים לו, זאת אומרת דבוקים וכן הלאה.

אנחנו יכולים לשלב בכל שיעור ושיעור גם ידיעה מחכמת הקבלה, וגם ידיעות מעבודת האדם בהשגת הבורא דרך החיבור עם בני אדם הדומים לו. ולכן יהיה מובן למה אנחנו מארגנים את הקבוצות, למה אנחנו צריכים לעשות את זה. להסביר איך העולם שלנו עובר שינויים, איך הוא מתגלגל ומגיע למשבר, שבסך הכול זה גילוי השבירה ואין כאן שום דבר חדש וכן הלאה.

אין מה לדאוג, צריכים רק לחשוב איך לעשות את זה. למי מכם שיש איזה רעיונות בבקשה, אני אשמח לשמוע. תשלחו לי את זה אבל בצורה מאוד מאוד קצרה ונשתמש בזה.

לכן אין טעם לא לקבל אנשים חדשים אפילו שהם לא יודעים כלום. אלא ההיפך, אנחנו נפתח להם לא חצי מחכמת הקבלה, מבנה הנשמה, העולמות, ואולי קצת היסטוריה על זה, הם לא צריכים את זה. אלא הם צריכים לדעת למה העולם בנוי בצורה כזאת, ומה אנחנו צריכים לעשות כדי להגיע ליישום שלנו, לחיים טובים, לדעת, להבין, להרגיש וכן הלאה. לכן זה יסתדר.

לא צריכים לדאוג עד כדי כך, כמו שאני שומע מהקבוצות ברוסיה שאוי ואבוי מה הם עשו, הם משכו את כולם ועכשיו הם לא יודעים איך לדחות אותם בחזרה. לא צריכים, מה שיהיה יהיה, אנחנו נסתדר עם כולם. אנחנו נצליח. הבורא ינהל ואנחנו נממש.

קריין: אנחנו קוראים קטעים כהכנה לכנס "קבלה לעם" הווירטואלי 2018. נתחיל בקטע 16 מתוך בעל הסולם "שמעתי" מאמר ל"ו "מהו, ג' בחינות גופים באדם".

"האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת. וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז. וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק"."

(בעל הסולם. שמעתי. ל"ו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")

כמו שהגוף שלנו כולל בתוכו, עצמות, בשר, עור, כך כמו שאנחנו לומדים, הגוף הרוחני של הנשמה, כולל בתוכו שורש, א', ב', ג', ד' בחינות. ואנחנו לא מחלקים אותן לדרגות העביות, אלא למה שאדם חושב לעצמו, כי הרצון לקבל לעצמו לא נעלם ולא מזדכך, אלא מתגלה יותר ויותר כדי שנעבוד למעלה ממנו או חוץ ממנו. חוץ ממנו זה נקרא "חוץ מגופו", "חוץ מתועלת עצמו". חוץ מזה שחושב על עצמו, ומה זה לא לחשוב על עצמו? זה לחשוב על הזולת, אי אפשר אחרת, לא לחשוב בלתי אפשרי, אלא רק לתועלת הזולת.

לכן כל חכמת הקבלה, כל השיטה כדי להידמות לבורא, בנויה על הקבוצה, שבהשפעת הסביבה על האדם אנחנו משתדלים להגיע למצב שהמחשבות, הרצונות, הנטיות, התשוקות, החשבונות, כל מה שיש לי, יהיה מכוון מחוצה לי לקבוצה. הקבוצה עומדת לפניי, אני נמצא מולה, והאני זה האגו שלי, והקבוצה שכך מתוארת לי, כעומדת מולי, זה נראה שזה הם, אבל באמת אין הם, אלא רק הבורא בצורה כזאת מציג לי את התכונות שאני צריך לעבוד כלפיהם, להתחבר איתם, ואז אני מגיע למצב של אמונה למעלה מהדעת, של תכונת ההשפעה למעלה מתכונת הקבלה שלי.

ולכן העבודה שלנו היא פשוטה, אם כבר אנחנו הגענו לקבוצה, והבורא אומר "קח לך" ושם ידנו על הגורל הטוב, אז אנחנו רק צריכים להתחזק בזה כל פעם, וכל פעם להבין שאת כל הבעיות, כל הרגשות, המחשבות השליליות, הבלבולים, אני יכול לפתור אך ורק על ידי כך שבמקום להיות דבוק לעצמי אני אהיה דבוק לקבוצה שלי. ועד כמה שאני מרחיב את גבולות הקבוצה, כך אני בעצם מרחיב את הכלי שלי. כי הכלי הרוחני נמצא מחוצה לי בקבוצה, אחרי העור, והרצון לקבל שלי בסך הכול בדרגה הבהמית, הגשמית נמצא בתוכי.

לכן לחלק את עצמי לשני חלקים, הגוף שלי, אני לא רוצה להגיד אני, והקבוצה, ואיפה האני, הנקודה שבלב, אני רוצה שהיא תשב, שתהיה או בתוך הגוף שלי, בתוך הקליפה הזאת, או בתוך הקבוצה שהיא כבר כלי רוחני שלי. כך אדם צריך לחלק את היחס שלו למציאות. וכל חכמת הקבלה באה כדי להסביר לנו את זה, לחזק אותנו, לעזור לנו להביא כוח עליון, שאנחנו נדרוש, נבקש, נשתמש בו כדי להחזיק את עצמנו מחוצה לגוף שלנו, מחוצה להאני, מחוצה לתועלת עצמי. וכאן צריך להיות יחס ענייני, מה שאני צריך כדי להשיג את הרוחניות, נשתמש בו בכל מה שצריך, ומה שיכול להזיק לי בהתקרבות לבורא לא נשתמש. להידבק לקבוצה כן, להידבק להאני לא. יכולים להיות בזה דברים שהם לגמרי לא מובנים לאדם הרגיל ברחוב, אבל כך אנחנו צריכים לעשות, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים", אנחנו צריכים ללמוד את זה ורק ללכת לפי הכלל הזה. דבקות בחברה זו בעצם אותה הבדיקה, אותו הבירור שאך ורק על ידו אנחנו מודדים את עצמנו.

סדנה

איך אנחנו בצורה מאוד מאוד חדה מחלקים את עצמנו ל"אני" ו"קבוצה"? ואיך בכל פעם אני עובד על זה שהחלוקה הזאת תגדל יותר ויותר?

*

האם יש לנו עוד אמצעים מלבד זה שאנחנו שקועים בקבוצה כדי לגלות את הבורא בעצם? אנחנו לומדים, אנחנו עושים כל מיני פעולות, הפצה ועוד, האם זה מועיל לנו או שכדאי להשקיע את כל הזמן בכל הכוח רק בקבוצה, רק בחיבור בינינו?

*

קריין: קטע מספר 17 מתוך בעל הסולם "פרי חכם - על התורה", "לא עת האסף המקנה".

"וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. וצריך כל אדם להאסף בכל כוחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."

(בעל הסולם. "לא עת האסף המקנה")

זאת אומרת, לא סתם עבודה בקבוצה "חבר'ה בואו נתחבר, בואו נשחק כדורגל, נשב יחד לאכול, נלמד אפילו, נעשה משהו ביחד". לא חשוב מה נעשה, אנחנו צריכים לראות את התוצאה הרצויה מכל הפעילות שלנו בקבוצה, שבה כל אחד רוצה להיות שקוע יותר בקבוצה. מה התוצאה שצריכה להיות? שאני ארצה להתפלל לבורא עבור שלום הקבוצה, שהוא יתגלה בה וכך יחבר בינינו ויביא אותנו לתכלית.

זאת אומרת, לא סתם לעבוד בקבוצה בכל מיני דברים, אלא מה צריכה להיות הכוונה שלי "סוף מעשה במחשבה תחילה", מהו סוף המעשה? שאני רוצה להגיע לתפילה עבור הקבוצה, שהבורא יחבר בינינו וישרה בנו, בזה אנחנו נגלה אותו, נעשה לו נחת רוח ובזה נגיע ליישום של כל החיים שלנו. אז לא באים סתם לקבוצה אלא בונים גישה כזאת לפעולה שלנו.

סדנה

איזו כוונה בדיוק אנחנו צריכים לסדר לנו לפני שאנחנו מתחילים לעשות משהו בקבוצה? כי "פעולה ללא כוונה - כגוף בלי נשמה", ריקנית.

*

איך אנחנו יכולים ליישם בקבוצה את הגישה שאם אדם, אפילו במחשבה קטנה, חושב על עצמו ולא על הקבוצה, על מטרת הבריאה ועל הבורא. זאת אומרת, בתוך הגוף שלו ולא מחוצה אחרי עורו, כי בזה הוא ממש עושה את העבירה היחידה הכי הגדולה, כמו שבעל הסולם כותב כאן.

קריין: נקרא שוב.

"וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו,"

זה מובן, אנחנו צריכים להשתדל לבנות כזאת הרגשה שהיא תהיה באוויר, והיא תחזיק אותנו שאנחנו נחשוב רק מחוצה לאדם כלפי החברה ולא פנימה. רק בצורה כזאת נוכל לגלות את הנשמה.

שאלה: מה זה נקרא לבקש על עצמי?

כל מחשבה שיש לך היא פסולה. אין לך מחשבות אחרות חוץ מעל עצמך, אין, הכול רק על עצמך.

שאלה: בבוקר נתת דוגמה על כך שכל הקבוצה מתקדמת אבל אחד התלמידים נשאר בבעיה שלו.

כן.

שאלה: אז אם אני מבקש עבור הקבוצה ופתאום אני מגלה שיש לי בעיה, זה אומר שאני מבקש עבור עצמי, אני חושב על עצמי?

כן, אבל לפחות אתה מגלה, זה טוב, כך אנחנו מתקדמים. תמיד אנחנו מתקדמים מתוך החטאים, מתוך גילוי הטעויות שלנו, שגיאות, בעיות, כן, אחרת לא יכול להיות. שמאל - ימין, שמאל - ימין, כל הזמן, שגיאה, טעות - תיקון, טעות - תיקון. אבל אתה לפחות יודע איך אתה צריך להיות, להתנתק מהמחשבות על עצמך וכל הזמן לדאוג לקבוצה, ואני מדבר על החלק הרוחני שבחייך. חוץ מזה יש לך משפחה, עבודה, כל מיני דברים, תן לזה מקום, אבל במה ששייך לעבודה רוחנית, אתה תדע שכך היא מתקיימת, אני חייב לחשוב כל הזמן על שלום החברה, על שלום הקבוצה שלי.

שאלה: בעבודה הרוחנית זה ברור לבקש עבור החברים, אבל כל הזמן יש בעיה בגשמיות.

לא, אין לך בעיות בגשמיות, לא.

תלמיד: יש בעיה בעבודה, זה משהו אמיתי.

לא, זה נדמה לך.

שאלה: לא אמיתי?

לא אמיתי, אני אומר לך שזה לא אמיתי. תתחיל להשקיע יותר בחברה ואתה תראה איך כל יתר הדברים מסתדרים. בוא נראה.

אסור לך לעזוב את העבודה, אבל לא להשקיע בהם יותר ממה שצריך.

שאלה: מה זה נקרא יותר ממה שצריך?

זמן העבודה הוא הזמן שאתה חייב לתת לבעל הבית, לעבודה. אבל חוץ מזה, כל הזמן לחשוב רק על שלום החברה, שהיא תתחבר, ושהיא תבנה מקום לגילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח. אם אתה תחשוב כך, אפילו בכמה דקות שיש לך בהפסקות בין העבודה, אתה תראה שכל העבודה מתחילה להסתדר.

לא צריכים לעבודה הזאת. זה הכל רק כדי לבנות אותך. מה אתה חושב, שהבורא חייב לבנות לך עולם שאתה כל הזמן תעבוד במה שאתה עובד? זה אך ורק כדי לארגן אותנו, את עצמנו. לא יותר מזה.

בקיצור, תתחיל לחשוב יותר על החברה ואתה תראה איך שהכול יסתדר. אבל תהיה שקוע בחברה כל הזמן, כמה שאתה מסוגל.

שאלה: הבנתי, אבל אז מה זה אומר שאני מבקש עבור החברים, שאני כולל את עצמי בציבור?

אתה רוצה שכולם יתחברו יחד למקום אחד, לרצון אחד, כדי שהבורא יוכל להתגלות בו ולקבל נחת רוח מהעבודה שלנו, מהתפילה שלך.

שאלה: האם קיים כזה מצב שאני מבקש עבורם, אבל שאני לא נמצא יחד איתם?

גם כן, יכול להיות, כן. פיזית? ודאי. מה זה חשוב.

שאלה: לא נראה לי שהוא שואל על הפיזיות. הוא שואל, "האם יש מצב שאני מבקש, אבל אני לא חלק מאותה תפילה? נניח, אני מבקש על החברים, אבל אני גם לא חלק מהחברים".

מה זה לא חלק מהחברים אם הוא מבקש עבורם? ברוחניות איפה שמחשבות האדם, שם הוא נמצא.

תלמיד: זה כתוב.

מה כתוב?

תלמיד: מה שקראנו עכשיו בקטע, כשבעל הסולם כותב שהוא מבקש על הציבור, אבל שהוא לא חלק מהציבור.

הוא מרגיש את עצמו שהוא לא חלק מהציבור, ובגלל שהוא לא חלק מהציבור אז הוא יכול לבקש על הציבור.

אם הייתי מרגיש שאני דבוק בהם ואיתם יחד כגוף אחד, לא הייתי יכול להתפלל עבורם. הבורא בכוונה שבר לנו את הכלי, כדי שאנחנו, בפנייה עבור החברה, יכולים להגדיל כל אחד את עצמו פי תר"ך פעמים, ואז להתחבר. זו כל הנקודה, כל הנחיצות שלנו להיות נפרדים. וכמה שיותר מתקדמים אז מרגישים יותר את עצמם נפרדים. אמנם שבאמת, מחוברים יותר, אבל מרגישים את עצמם שמנותקים יותר, ויש יותר ויותר צורך בתפילה. דבר והיפוכו, תמיד ככה קורה. זו רוחניות, תפסיקו לחשוב על זה במונחים גשמיים.

תלמיד: יש כזאת התרשמות שבזמן שאני מבקש על החברים אני לא מרגיש שאני חלק מהחברים.

נכון. זה מה שאני אומר. אחרת לא היית יכול לבקש עבורם.

שאלה: למה זה ככה?

הבורא נתן לך הזדמנות לא להיות קשור איתם, כדי לבקש עבורם.

תלמיד: אבל אם אני מבקש עבורם, איך ארגיש שאני בתוכם וכשאני מבקש עבורם, אז אני גם חלק מתוכם.

אתה לא יכול להיות בשני מקומות. או שאתה נמצא איתם, ואז אתה נמצא איתם. גמרנו. אתה לא יכול לצאת. כדי לבקש עבורם אתה חייב לצאת מהם ולבקש עבורם.

תלמיד: אני מבין. אם אני עושה משהו עבור הבן שלי אז אני מרגיש שאני נכלל בתוך הדבר הזה. אני גם כולל את עצמי בתוך המעשה שאני עושה עבור הבן שלי.

נכון. יש לך קשר עימו, שאתה מבקש עבורו, אבל לא שאתה ממש נמצא בו, איתו יחד, מחובר. אתה נמצא גם מחוץ ממנו. יש לך כלים משלך ולכן, אתה מתוכם יכול לבקש עבורו.

תלמיד: אז איך מתבצע השינוי הזה כשאני מבקש עבור החברים זה כמו שאני גם מבקש עבור עצמי?

לא. אתה תתחיל לבקש, ואתה תראה שאתה מבקש עבורם, ולכן, אתה דווקא שמח שיש לך יכולת לצאת מהקבוצה ולבקש עבורם. כמו שהוא כותב, דווקא בשביל זה מותר וכדאי לך לצאת מהכלל כדי להתפלל על הכלל.

תלמיד: זה משהו בדיוק מה שאני שואל. איך להרגיש שמח? אני לא רוצה כלום. אני רק רוצה לבקש עבורכם וזה מספיק. אני רוצה להיות שמח. מה לעשות כדי להיות במצב כזה?

מה מפריע לך?

תלמיד: אני לא מרגיש כלום. אני לא מרגיש שמח שאני מבקש עבורכם. זה כמו שאני מבקש עבור אנשים שאני לא מכיר.

כן. כמו משהו שלא קיים. כי כך אין בפנים עדיין אותה התבנית. זה יבוא. אבל אסור לנו לעזוב את העבודה הזאת. כל הזמן, כל הזמן, תנסה יותר ויותר. אתה תראה שבקרוב תצליח. הכול תלוי בהרגשה פנימית. הכול צריך להיוולד בתוך ההרגשה שלנו.

המערכות שלנו, המערכות של המוח ולב, הן צריכות להתחיל לספק לנו את התבנית הזאת של הקבוצה, ואני בתוך הקבוצה ומחוצה לקבוצה. והקבוצה העולמית, והאנושות, ובכלל, מבנה של האדם הראשון, ומקובלים שם, שעשו תיקונים, ולא עשו תיקונים, אלו ואלו. אתה תתחיל לגלות את זה. זה לא דמיון. אתה תתחיל לגלות את זה בתוך המערכת שלך הפנימית. צריכים רק לעשות מאמץ.

תלמיד: אני מאד מזדהה עם החבר. במאמצים האלה שהאדם חושב על החברים הוא בעצם מגלה שהוא לא רוצה את זה.

ודאי.

תלמיד: בעצם אין בו רצון. אבל הוא צריך להמתין עד שהלב והמוח שלו בעצם ירצו, מה יקרה בהם כדי שהוא ירגיש שיש רצון?

בכל זאת, מידי פעם, עד כמה שאפשר, לנסות את זה לבצע. אני יודע שזה קשה, ולא בא, אבל החברה צריכה להזכיר לך על זה, צריכה לתת לך דוגמה. מה לעשות? זו העבודה שבלעדיה אנחנו לא מתקדמים. הבורא הכין את הדברים האלה בכוונה לפי חוק הטבע. אין מה לעשות. אנחנו חייבים להעלות מ"ן. אז אפילו מכלום. תבכה כמו ילד. אתה רואה איך הילדים בוכים. זה לא בכי. זה נדנוד, אז ככה תעשה. זה עובד.

תלמיד: יש מרב"ש ג', מאמר "המתפלל בעד חברו והוא נענה תחילה".

"המתפלל בעד חבירו הוא נענה תחילה" (בבא קמא צ"ב ע"א).

אם כן זהו כמו רמאות. ויש להבין "הוא נענה תחילה", מלשון "טרם יקראו ואני אענה", היינו כדי שתהא יכולת באדם לבקש עבור חבירו, צריכים מקודם סיוע מן השמים, אחרת אין הגוף מסכים וכו'.

כולם משתדלים, אף אחד לא רוצה, אף אחד לא מצליח, אבל דווקא תמורת כאלו מאמצים מגיע הסיוע.

תלמיד: במקום הזה שבדיוק שם האדם מרגיש שהוא צריך סיוע, שהוא צריך תמיכה, כי הוא רוצה שיהיה בו רצון כזה בעצם.

כן.

תלמיד: העניין הוא שחסר כוח להמשיך את הבקשה, את המחשבה, את הדרישה הזו. כאילו, הרצון לקבל, הפרעה הוא כאילו הרבה יותר מפתה. יש דברים הרבה יותר מעניינים לחשוב עליהם, זה כאילו לא בשליטתו של האדם.

זה בשליטת הסביבה.

תלמיד: אני מרגיש שחסר פה איזה כוח דוחף.

ודאי שחסר. חסר כוח שאין לי אותו. כוח השפעה, כוח הכרה, כוח חשיבות. ודאי. מה עושים? פונים לחברה. אם כולם משתדלים לעשות בכמה שאפשר זה עובד. אל תגידו לי שלא, כי אני מספר לכם על חוקי הטבע. אלה חוקי הטבע. אלה כוחות שנמצאים במציאות, ומסבירים לנו איך אנחנו יכולים להשתמש בהם.

תלמיד: הוא גם ממשיך אחרי זה וכותב, "וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו."

כן. "ביחידות" הכוונה על עצמו.

תלמיד: "מתפלל ביחידות" זה על עצמו?

אלא מה זה "ביחידות"? אתה יושב עכשיו בינינו, והמחשבות שלך עבור עצמך? אז אתה "מתפלל ביחידות". אתה מחשיב את המצב הפיזי שלך?

תלמיד: זה נראה שהוא מבדיל פה בין לבקש על עצמו לבין להתפלל ביחידות. האם לבקש על עצמו ו"להתפלל ביחידות" זה אותו דבר? כי אני לא יודע מה זה להתפלל ברבים. אני יושב עם עצמי ומתפלל על הכלל. האם זה נקרא "להתפלל ביחידות"?

על מה אתה חושב? על זה תענה לעצמך.

תלמיד: שהרצון של החברים זאת הכוונה שלי.

אם זה ככה, אז בסדר. לא חשוב איפה שאתה יושב.

תלמיד: אנחנו מכירים את זה, שחכמת הקבלה מלמדת אותנו את חוקי הטבע, איך אנחנו משתמשים בחוקי הטבע. אבל יש איזו הרגשה שלפעמים זה ממש לא טבעי לך לבקש עבור הכלל.

לא. לא הטבע לא גשמי, הטבע שאתה מכיר אותו, אלא הטבע הכללי. גם הרוחני שאתה לא מכיר אותו. אז מסבירים לך דווקא על הטבע הרוחני, ואומרים שדווקא הוא השולט, ולא מה שנראה לך רק הטבע הגשמי. ואם אתה רוצה להתעלות למעלה מהטבע הגשמי, ולהיכנס לכוחות שבאמת הם שולטים בעולם, אז אתה צריך בהתאם לזה לקנות את הכלים האלה. תכונות, מחשבות. אתה צריך לשפר את עצמך.

תלמיד: כי לבהמה זה מרגיש מאוד לא טבעי.

ודאי שלא טבעי. ודאי. מה יש כאן טבעי לבהמה? היא מרגישה את הדברים האלה שנמצאים לפניה. ומסבירים לך חוקים יותר גבוהים. אם היית מסביר את חוקי איינשטיין מלפני מאתיים, שלוש מאות שנה, היו מסתכלים עליך, היו מכניסים אותך לבית משוגעים.

וככה זה עם חכמת הקבלה. כי אתה לא מדבר לטובת הבהמה. ולכן, את הדברים האלה האדם דוחה אותם, החברה דוחה אותם, היא לא רוצה אותם, היא מפחדת מהם, היא מבזה אותם, כי הם לא מדברים על טובת הגוף. על מה אתה מספר לי? על דברים שאני לא מרגיש, שאני לא מרגיש בהם תועלת.

תלמיד: מה שאני מנסה להבין, איך יכול להיות שיש שתי מערכות של טבע שהן הפוכות?

תראו מה שהוא גילה. זה כל העניין, אלה שני עולמות הפוכים, כן. העולם העליון והעולם התחתון, מערכת גוף ונשמה, הרצון לקבל והרצון להשפיע ההפוך. ואנחנו נמצאים רק ברצון לקבל, והטבע שלנו והחוקים שלנו והמדע שלנו, זה הכול.

ויש עוד טבע, שזה הבורא עם כל הכוחות שלו, שנקרא לכן "עולם הנסתר", "חכמת הנסתר", ששם זה הפוך. ואנחנו בכוחות שלנו, בטבע שלנו, לא תופסים, לא מרגישים את הטבע השני. ונמצאים ממש בשתי הצורות האלה, הבורא מצד אחד ואנחנו מצד שני. והחתך באמצע, שזה נקרא "מחסום", ואנחנו צריכים לפרוץ.

וזה לא בכוח האגו פורצים אותו, כמו שאנחנו חשבנו בהתקפה אגואיסטית. דווקא זה למעלה מהטבע שלנו. וזה יכול להיות רק בתנאי שכולם פונים ומתפללים ומבקשים ומעלים מ"ן, מה שנקרא. ואז מגיע לנו כוח השפעה. זה כבר גילוי הנשמה. לאט, לאט, מה לעשות, אבל כל אלה תיקונים. אפילו עוד מילימטר, עוד מילימטר, ככה מתקדמים. הכול נכנס לתיקון.

שאלה: מהחיים הרגילים אני מכיר שאם אני מרגיש צער של מישהו, אז אני מזדהה איתו. אני חושב, אני רוצה שאיכשהו יסתדר לו. זה כמובן רצון לקבל, אבל זו הדוגמה שאני מכיר. כשאני מסתכל על הציבור אני יודע, כך לפחות אני מרגיש, שאם אני ארגיש את הצער של הציבור על זה שאין חיבור, אז אני ארצה בשביל הציבור. וכשאני מחפש את זה, אני לא ממש מרגיש את זה. ברור שזה כי בי זה לא קיים, אז אני גם לא רואה את זה בחברים. והשאלה היא איך באמת, אם יש איזו עצה איך יותר להרגיש את צער הציבור?

הציבור לא חסר לו כלום. חסר לו אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות.

תלמיד: התכוונתי לחברה.

לחברה שלנו?

תלמיד: כן.

מה חסר לה?

תלמיד: אני מבין שחסר לה חיבור, חסר לה להתחבר, אבל לפחות בעיניים שלי, ואני לא מרגיש את זה.

אתה לא מרגיש את זה, וגם הם בעיניך לא מרגישים את זה. כי אנחנו לא רואים חברה שהיא קיימת באמת, שקיימת כאן חברה שנמצאת בגמר התיקון. אלא אני פוסל אותה בתכונותיי, ואני רואה אותם את כולם כמו שהם.

תלמיד: בדיוק, אז איך אני בכל זאת מרגיש את הכאב שלהם? שכן קיים להם כאב כזה. אני פשוט לא רואה את זה כי יש לי את המום הזה, שאני לא יכול לראות את זה כי בי זה לא קיים. אבל איך בכל זאת אני יכול קצת להתכלל בצער של החברים על החוסר חיבור? בעיניים שלי, שאני רואה אותם כאילו עדיין לא מחוברים, איך אני יכול בכל זאת להתכלל בכאב הזה? כי זה יניע אותי אז לבקש, אבל כרגע אני לא יכול את זה.

בשביל מה אתה צריך להתפלל עבורם?

תלמיד: אין לי מושג. אני פשוט רוצה לרצות את זה.

אז זה שוב, "סוף מעשה במחשבה תחילה". אתה חייב לפתוח את כל התהליך, כי אפילו צעד קטן קדימה למטרה הוא לא יכול להיות אם אתה לא קובע את המטרה הסופית. והמטרה הסופית זה דבקות בבורא, כדי להשתוות עימו. ולכן אתה מעלה את התפילה עבור הציבור כדי לקדם אותו לבורא. אתה כאן הפועל ומעלה אותם. תראה את כל התפילות שלנו שכתבו לנו אנשי הכנסת הגדולה. הם כולם עבור הציבור? לא, עבור הבורא. אנחנו מכבדים אותו, אנחנו מעלים אותו, אנחנו מבקשים שירחם עלינו. מה ירחם? שייתן לנו אפשרות להתקדם ולהיות כמוהו.

תלמיד: ב"מתפלל על חברו", אז הוא אומר ש"טרם יקראוני". זאת אומרת כל פעולה של תפילה, או השפעה ממני, זה בעצם הוא הפעיל אותי, זה לא אני.

בטח, הבורא מפעיל.

תלמיד: אז אם ככה אין כאן תפילה עבור מישהו חוץ ממני.

נכון, כי אתה מתפלל, בזה אתה מתקן את עצמך. אבל כדי נכון לתקן את עצמך אתה צריך להתפלל כאילו עבורם.

תלמיד: אז את זה צריך לדעת.

את זה לא צריכים לדעת, זה על מנת להשפיע. ככה זה יוצא לך.

שאלה: אם התפילה לא יוצאת מהפה ולחוץ, אלא אני מרגיש שאני פשוט נמצא באותה תפילה באופן תמידי.

לא חשוב. לא צריכה לצאת החוצה.

תלמיד: האם זה יכול להיקרא תפילה? בלי שאני אחשוב על איזה שהן מילים?

תפילה זה נקרא חיסרון שבלב.

תלמיד: בטיש דיברת על גודל הרגע שאנחנו נמצאים בו עכשיו, ועל כך שאם אנחנו נפספס את הרגע הזה אז הרגע הבא יכול להגיע רק בחלוף השנים, ואולי בכלל לא יגיע.

בעל הסולם כותב על זה, שמי שלא משתמש ברגע הנוכחי יכול למצוא את עצמו מפספס.

תלמיד: אז הרגע הזה ניתן אישית לכל אחד? או שהוא ניתן לכל הקבוצה ככלל? ולפספס אותו יכול כל אחד, או כל הקבוצה?

גם וגם. יש תיקון פרטי של כל ספירה כלפי עשר הספירות. יש תיקון הכללי של כל עשר הספירות שיש להן כבר עוד מעט נקווה שזה יבוא, שיהיה לנו חיבור. ואז בחיבור אנחנו נרגיש את הצמצום ומסך וזיווג דהכאה ואור חוזר, והכול זה כבר יהיה לנו ממש תפילה. לא עבור הציבור כל אחד, אלא תפילת הציבור, תפילת רבים.

תלמיד: בעל הסולם באיגרת י"ג, "אמנם כן ארגיש את כולכם יחד, אשר יתחלף לכם היום למחר, ובמקום עכשיו תאמרו אחר כך. ואין לזה תרופה זולת להתאמץ להבין הטעות והמעוות הזה, שהנושע מה' אינו נושע זולת בנצרך לישועה היום. ומי שיכול להמתין למחר, ישיג שכלו לאחר שנותיו, חס ושלום. וזה יתהווה לכם מסיבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם."

קריין: קטע מספר 18, מתוך נועם אלימלך, "ליקוטי שושנה".

"האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חבירו, שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. אבל על חבירו הוא נענה מהרה, וכל אחד יש לו להתפלל בעד חבירו, ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה, עד שכולם נענים. וזהו שאמרו ישראל ערבים זה לזה פירוש עריבין, לשון מתיקות, מפני שממתיקין זה לזה בתפלתם שמתפללין, כל אחד בעד חבירו, ועל ידי זה הם נענים. ועיקר התפלה היא במחשבה, מפני שבמחשבה יכול בנקל להתקבל תפלתו." (נועם אלימלך. ליקוטי שושנה)

שאלה: מה זה אומר שמתקבלת תפילתו?

שמה שהוא מבקש, אם הוא מבקש נכון הוא לא צריך לצעוק, לא צריך שום דבר. "הכול במחשבה יתבררו", אם במחשבה הוא מכוון את עצמו נכון, גם כן מכוונים אותו, עושים לו תיקונים בתפילה, בבקשה, עד שהמ"ן שלו יכול להזדהות עם החיסרון של העליון. זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו". גלגלתא עיניים דתחתון צריכות להיות מותאמות, דבוקות באח"פ דעליון. זה נקרא "תעשה רצונך כרצונו", ואז זה מתקבל. אז זה מתחבר ואז האור העליון כבר יכול לעבור מעליון לתחתון.

תלמיד: אז המחשבה שלי תלויה בהשתוות הצורה, אם היא מחשבה נכונה?

השתוות הצורה עם מי? עם העליון. אבל העליון בשבילך זה הקבוצה. לכן, כדי לתת לך אפשרות, זה כלי לכייל את עצמך נכון, אז אתה נמצא בקבוצה. הבורא בכוונה שבר והכין לנו את הכול, שאם אתה רוצה להיות מכוון אליו הבורא זה תמיד מדרגה יותר עליונה ממני, אז יש לך קבוצה שעליה אתה יכול לכייל את עצמך, לכוון. ואז אתה פונה ומקבל קשר.

תלמיד: ודרכם אני משנה מחשבה, משנה את המציאות? הכול משתנה.

מגיע האור מלמעלה, עושה לך מה שאתה צריך, לא מה שאתה רוצה על זה לא מבקשים אפילו. מבקשים להיות בהשפעה, תפילה עבור הקבוצה. זה לא קבוצה, זה העליון. זה אח"פ דעליון בעצם. שאתה מבקש עבורו, בזה אתה מקרב את עצמך אליו. ואז האור העליון כבר עושה את העבודה. לכן זה נקרא עבודת ה' ולא עבודת האדם.

שאלה: לפי מה שקראנו עכשיו, "הכול במחשבה יתבררו", אז מהי "ערבות"?

ערבות זה אותו כוח שאני מקבל מהקבוצה, כדי להיות בטוח בדרך, כדי להישען עליהם, כדי להתעלות קצת מעל האגו שלי, כדי שאני אעבוד לא מתוך האני שלי, לא מתוך עצמי, אלא מתוך החברה. זו הערבות, קודם כל. זה לפני התפילה.

אחרי זו התפילה שאני מתכוון עבורם אבל אני מתפלל גם עבור הערבות. החברה צריכה לקבל המתקה, כמו שהוא מסביר במאמר "נועם אלימלך" ב"ליקוטי שושנה" שקראנו, שהערבות באה מהמילה ערֵבות, מתיקות, המתקת הדינים כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה. ככה זה עובד.

תלמיד: כשעם ישראל עמד לפני להר סיני הייתה שם ערבות. שם התחילה הערבות.

לא, הערבות התחילה לפני זה. אתה לא יכול להגיע להר סיני ולקבלת התורה אם אתה לא מתחייב לערבות.

תלמיד: אני צריך להיות ערב לחברה, אז איך אני מבצע את זה, בתפילה?

בתפילה.

תלמיד: זהו?

אלא מה יש לך לעשות?

תלמיד: ערב זה גם מבחינה פיזית, אבל גם מבחינת דאגה לחבר, מבחינת הרצון.

זה הכול תפילה, אין יותר מזה. למה? כי מאיפה אתה יכול לקבל כוחות לחזק את החברה, להעלות את החברה? איך אתה יכול לעשות את זה? אך ורק כשאתה מתפלל עבורם, כי הכוח זה הכוח העליון, אין יותר כוחות.

תלמיד: אם כן, כל נושא הערבות לדעתי זה בהרגשה שלי. למעשה אם אני מתפלל עבור החברה ועבור החבר, זו ערבות. לא צריך יותר כלום כדי להגיד "אני ערב לך". התפללתי בשבילך, אני ערב.

נגיד שכן. אני לא יודע מה זה "התפללתי", אבל כן.

תלמיד: ביקשתי שיהיה חיבור.

בסדר.

שאלה: מה בנוגע ל"קנה לך חבר"? עבודה של קניית חבר ממש, להשקיע בחבר?

זה הכול נכלל בזה, רק כל הדברים האלה הם הכנה לתפילה. בתפילה הכול נגמר, כמו שאנחנו לומדים בתע"ס, שבסך הכול יש לנו רק העלאת מ"ן. כל הפעולות שאנחנו עושים בחברה הן רק הכנות כדי להעלות את המ"ן.

תלמיד: אני מרגיש המון שמחה כשאני עושה עבודה פנימית בקניית חבר.

בסדר, שמחה זו שמחה, אבל אנחנו מדברים איך אנחנו מגיעים שוב להעלאת מ"ן, לתפילה.

תלמיד: אני אומר את זה כי קודם אמר אחד החברים שהוא לא מרגיש שמחה אבל אני כן מרגיש שמחה במה שאני עושה.

יפה. טוב מאד.

שאלה: אתה אומר שהפעולות שאנחנו עושים הן בעצם הכנה להעלאת מ"ן, זו הכנה לתפילה. זאת אומרת אם יש פעולה קבוצתית עכשיו וכל החברים צריכים לתת לזה יד, זו כביכול הכנה לתפילה.

אין יותר. כל המאמצים שלנו צריכים להיגמר בתפילה.

תלמיד: יש פעולות פיזיות שאנחנו עושים בקבוצה ביחד. אם לא נעשה אותן נוכל להגיע למ"ן?

לא. "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" כדי להגיע למ"ן.

תלמיד: אז כדי להגיע לתפילה מעומקא דליבא אני מחויב בפעולות פיזיות לעשות ביחד עם הקבוצה.

גם כן.

שאלה: מה זה "כוח המחשבה"? זה נשמע כמו משהו מיסטי. איך מתחברים ומשפיעים על כל המערכת?

מחשבה זה משהו מיסטי? לא ידעתי.

תלמיד: זה נשמע שלא, אבל האם מתחברים ומשפיעים על כל המערכת דרך כוח המחשבה? איך זה פועל?

כי הכול זו מחשבה, מחשבת הבריאה. הכול זו מחשבה. כוח שנמצא בכל המציאות זה כוח המחשבה שנקרא "מחשבת הבריאה", כוח הבורא, מחשבה בלבד. אין יותר חוץ ממחשבה. כמה פעמים אמרתי שאפילו מדענים שחוקרים את היקום אומרים שכל היקום זה מחשבה. הם מרגישים שזו מחשבה. הם אומרים, "תסתכל על השמיים, אנחנו מרגישים שזאת מחשבה". שמעתי את זה מהם לא פעם אחת. אלה לא מילים יפות. מי שמתקשר לזה גם בצורה רגשית, אלה דברים נעלמים, סתומים ואז הוא מרגיש מחשבה, שזה מסר שמופיע לפנינו ורוצה למסור לנו משהו, אבל מה? אנחנו לא יודעים.

שאלה: דיברנו על זה ש"הכול במחשבה יתבררו". איך בזכות המחשבה ניתן להגיע לתיקון?

כל התיקון הוא גם במחשבה. אנחנו לא צריכים לעשות שום דבר חוץ מהמחשבה, רק בעולם המדומה שלנו יש כאן איזה מעשים, אבל כל הפעולות הרוחניות, העולם הרוחני, הכול זה מחשבה. הכול מתחיל ונגמר רק במחשבה, נגיד ברצון. אתה גם תגיד "מה זה רצון?", תן לי משהו, כמה קילו, כמה ליטרים, כמה זה וזה, מה זה "רצון"? לך תגיד בבית המשפט "יש לי רצון". מי יקבל ממך כזה דבר? אלה לא הוכחות ולא כלום. "רוצה", זו מחשבה, הוא חושב. בעולם שלנו ככה זה.

שאלה: מה מאפיין מחשבה שהיא תפילה שנבחנת למי נוקבין ומתקבלת?

שהיא מכוונת לבורא עבור הקבוצה. פשוט.

שאלה: האם תפקיד כל חבר הוא להיות מתאם בין הקבוצה, העולם לבין הבורא? להיות המקשר בתפילה, בבקשה?

כן, כל אחד הוא המתאם. זה תפקיד של כל ספירה וספירה.

שאלה: אמרנו בזמן האחרון שהשלב שנכנסנו אליו הוא יותר ויותר לימוד דרך הרגשה ומההרגשה נגיע לתפילה, לא מהמחשבה.

המחשבה מרחיבה את ההרגשה. מכוונת ומרחיבה.

קריין: קטע מספר 19 מתוך רב"ש ג' "שומע תפילה".

""שומע תפילה", מקשים העולם: מדוע כתוב תפילה בלשון יחיד, הלוא הקב"ה שומע תפילות, כמו שכתוב, כי אתה שומע תפילת כל פה. ויש לפרש, שאין לנו בלהתפלל אלא תפילה אחת, שהיא להקים את השכינה מעפר, שעל ידי זה יבואו כל הישועות."

(רב"ש - ג'. מאמר 36 "שומע תפילה")

להקים את השכינה מעפר. "שכינה" זה גילוי הבורא. יותר נכון מדובר על הכלי, כי כלפינו אנחנו לא מדברים על המילוי אף פעם. אין לנו קשר למילוי, יש לנו קשר רק לכלי ששם מתגלה הבורא. הכלי נקרא "שכינה", הבורא נקרא "שוכן", אז רק עבור הכלי הזה שיהיה מוכן, ונתחבר בינינו, ורשת הקשר שלנו תהיה כזאת ביחסים בינינו שנוכל לגלות בה את הכוח האחד. הבורא זה אחד יחיד ומיוחד, זאת אומרת שהקשר בינינו יהיה כמה שיותר בצורה אחידה.

יש לנו רק תפילה אחת, שהיא להקים שכינתא מעפרא, זאת אומרת לסדר את הכלי שבו יתגלה הבורא. הכלי הזה שלנו, הקשר בינינו.

קריין: קטע מספר 20 מתוך ליקוטי הלכות, הלכות בית הכנסת, הלכה א'.

"עיקר עלית הנפש ושלמותה הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד, כי אז עולים אל הקדושה, כי הקדושה הוא אחד. וע"כ התפלה, שהוא בחינת הנפש, עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. וע"כ עיקר התפילה – בצבור ולא ביחיד, שלא יהיה כל אחד חלוק בפני עצמו, שזה הפך הקדושה. רק שצריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד, וזה תפלה בציבור, ובבית הכנסת דווקא, ששם מתכנסים הנפשות, וזה הוא שלמות התפילה."

(ליקוטי הלכות. הלכות בית הכנסת, הלכה א')

סדנה

בואו נדבר ונברר, איך יכול להיות שאנחנו מתקשרים יחד במחשבות וברצונות שלנו. איך ייראה הקשר הזה? זה יהיה בלגן, זה משהו [שמעורר] כאלה מחשבות ורצונות ודעות והתנגשויות. מה יהיה? זה משהו שלא יאומן, אפשר מיד להשתגע.

מה זה נקרא שאנחנו נכנסים לחיבור בינינו ושום דבר מאף אחד לא נעלם, אלא כל אחד בתכונתו האישית נשאר והכוחות האישיים שלו האינדיבידואליים הכול במקומו. איך יכול להיות שאנחנו אז מחוברים, מרגישים את עצמנו בטוב, בעונג, במצב המושלם, בהרמוניה ממש עליונה והבורא שורה בנו? איך אנחנו יכולים לתאר את הדברים האלו?

*

איך אנחנו משלבים את המחשבות והרצונות שלנו, כדי שהן יהיו בהרמוניה והבורא אפילו בהשגה הראשונה של ההרמוניה בינינו, הוא יוכל להתלבש, להתגלות?

קריין: קטע מספר 21 מתוך רב"ש ב' אגרת ה'.

"יש לכם להרבות באהבת חברים. ואי אפשר לבוא לידי אהבה תמידית, רק על ידי דביקות. זאת אומרת, שתתאחדו בקשר אמיץ. וזה יכול להיות, רק אם תנסו לפשוט את הלבוש שבה נתון הנשמה הפנימית, שהלבוש הזה נקרא אהבה עצמית. שרק הלבוש הזה מפריד בין שתי נקודות. מה שאין כן כשהולכים בדרך ישר, אז מן שתי הנקודות הנבחנים ל"שני קוים המכחישים זה את זה", באים לידי קו האמצעי, שהוא כולל ב' הקוים ביחד."

(רב"ש - ב'. אגרת ה)

שאלה: מה יהיה יותר נכון, לארגן אווירה חמה של חיבור, של אהבת חברים?

אנחנו כל הזמן מדברים על זה.

תלמיד: אז לי יש פיצול פה. האם יש אווירה שאנחנו יכולים ליצור לזה שכולם יהיו במתח ודווקא להביא את הבן אדם לתפילה?

כן.

תלמיד: ויש אווירה אחרת שיכולים ליצור, שהיא דווקא חום והתפעלות והתרגשות ואהבת חברים.

זה לא חידוש, ככה זה, יש גם שני סוגי תפילות, יש הודיה ויש בקשה.

תלמיד: וכלפי הכנס הזה, באיזה מצב יותר נכון לנו להיות, במתח כזה פנימי?

בשתיהן. זכינו לדבר חדש, זו מדרגה חדשה, אנחנו קופצים עכשיו לדבר שלא ציפיתי שבכלל יקרה לנו, שיש לנו חיסרון והזדמנות ואנחנו רואים נכונות מכל הכלי העולמי שמוכן ורוצה וכאילו חיכה לזה שאנחנו נתחיל את הפעולה הזאת ואנחנו גם קיבלנו דחף לזה, זה מצב מאוד מיוחד.

תלמיד: אז נניח שעכשיו בכנס נותנים לאחת הקבוצות מהכלי העולמי לדבר, אם זה בהפסקה, או בסעודה, בזמנים האלה. מה יותר נכון להם לשדר כלפי הכלי, את ההתפעלות, התרגשות, או דווקא השתוקקות, חיסרון?

גם זה וגם זה, גם זה מטרתי גם זה מטרתי, אנחנו צריכים להיות בשניהם. אתם עדיין לא כוללים בתוככם את שתי הצורות ההפוכות וזה לא טוב. כמה דיברנו אתמול, "בצער ייכרת לך זרת תעלה אותו לעולה", לא יכול להיות אחד ללא השני, זה רק בעולם שלנו הכול ככה ישר, זהו. ברוחניות לא, ברוחניות תמיד בורא ונברא והקו האמצעי עד גמר התיקון.

ולכן לא קובעים עכשיו "רק שמחה", [או] "אנחנו צריכים רק בקשה, השתוקקות, דריכות, מתח", לא. צריכים גם את זה וצריכים גם את זה.

בעצמך תראה, זיווג דהכאה, איך אתה מתחבק על ידי מכה, הכול בנוי בצורה למעלה מדעתנו, ברמה אחרת לגמרי של הכוחות.

זה יגיע, זה יתלבש לאט לאט, זה יתקבל.

שאלה: אמרנו שלאהבה תמידית מגיעים רק על ידי דבקות, נכון?

כן.

תלמיד: בקטע יש משהו שקצת בלבל אותי, כי כתוב שאי אפשר להגיע לידי דבקות, רק על ידי דבקות.

לא, לא, אי אפשר להגיע לאהבה תמידית, אלא רק על ידי הדבקות.

תלמיד: אז זהו, חסר "אלא".

תלמיד: כשיש בקבוצה מטרה שאנחנו לא יכולים להשיג, אנחנו נמצאים באותו חיסרון, איך אני יכול להסיר את החיסרון שלי, כדי לתת מקום לחיסרון של הקבוצה?

זו צריכה להיות השפעת הקבוצה על האדם, זה נקרא שהם מצילים אותו מבית האסורים, כי הוא נמצא אסור בתוך המחשבות שלו, הרצונות שלו, והם מצילים אותו בזה שממש מהפנטים אותו, משפיעים עליו בכוח, ברצון ובמחשבה שלהם, במטרה שלהם ואז בזה הם מחליפים בו את הרצון והמחשבה האישית שלו למחשבה ורצון קבוצתי, זה נקרא שמצילים אותו מבית האסורים.

קריין: אנחנו בקטע מספר 22 מתוך רב"ש א', "בענין חשיבות החברים".

"איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:

א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.

ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"."

(רב"ש - א'. מאמר 17, חלק א'. "בענין חשיבות החברים" 1984)

כך אני יכול לבדוק את עצמי עד כמה אני קרוב לאחרים. אם אני מסתכל על חבר מסוים ורואה עד כמה הוא טוב ויפה, רך, ממש פרח, אז זה נקרא שתיקנתי את עצמי.

שאלה: מה ההבדל בין לא לגעת ולא להתקרב לחבר, כי ברגע שאני מתקרב לחבר אני מגלה שאני מנותק ממנו, לבין לראות בחבר את המעלות שלו?

אם אני לא אתקרב אליו אז אני לא אראה את זה, ואז אני אשמור מרחק ואז מה התיקון שלי?

שאלה: איך אני יודע, שעל כל הפשעים אני כרגע מכסה אהבה, או שאני אפילו לא התחלתי בעבודה, כי אני לא מתקרב אליו?

אני מבין, זה כוח הגנתי של הגוף שלא נותן לך להתקרב.

תלמיד: אז איך אני מבדיל בין שתי הנקודות האלו?

איך אתה מבדיל? אני לא יכול להגיד, אנחנו רואים את זה על אנשים שבמשך שנים לא יכולים להתקרב זה לזה ולדבר הם יכולים יפה. כן, אנחנו נמצאים בחברה, החברה היא משתוקקת למטרה, יש לה כוחות משלה, מחשבות משלה ואנחנו פועלים, מחוברים, לא נותנים לעצמם יכולת, אפשרות להתקרב יותר כי אז מתגלים כוחות הדחייה.

אתה יודע יש כאלה כוחות קולון באטום שהם מתקרבים יותר מידי, אז יש כוחות שדווקא דוחפים אותם זה מזה. מה לעשות? רק לתת דוגמאות ולדבר על זה, רק לתת דוגמאות ולדבר על זה, זה ברור לכולם שזה ככה, אתה לא יכול למצוא כאן אף אחד שאין לו אותה בעיה, שהוא שומר מרחק ככה עד כמה, יותר קרוב, יותר רחוק, לא פיזית אלא פנימית.

גם פיזית אנחנו רואים את זה אבל פיזית זה תלוי בטבע האדם הגשמי הבהמי, אבל בפנימיותינו תמיד אנחנו שומרים אוטומטית שמור מרחק פחות, יותר, איך אנחנו מדברים, איך אנחנו מתקשרים, הכול מחושב, או שאנחנו עושים חשבון בדעתנו, אז זה כבר יותר קל, אלא מתת ההכרה, זו בעיה, בעיה גדולה שאנחנו צריכים את זה לעבוד.

אבל שוב, על כל הפשעים תכסה האהבה, אם אנחנו מפתחים בתוך החברה בצורה הכללית את ההכרחיות הזאת, אז כל אחד ואחד מתחיל להרגיש שהוא לא מוצלח כמו אחרים ומתוך הקנאה, אפילו מתוך גאווה עצמית, הוא מתחיל לעבוד על זה.

החברה צריכה בכללות לסדר אווירה כזאת שחייבים כל יום ויום קצת יותר, קצת יותר להזיז את המחיצות, ככה שהם יהיו יותר קרובות לחבר. ולהיות מודעים לזה שכן אני נמצא אחרי המחיצה, אני לא יכול לגלות את עצמי לו, זה לא בכוח שלי אלא לבקש, לבקש כל פעם שהמחיצה היא קצת תזוז ותדחוף אותי קרוב יותר לחבר, מאיפה אני יודע את זה? עד כמה שהוא חשוב בליבי, עד כמה שאני יותר רוצה להרגיש אותו.

תלמיד: הבוקר אמרת שאני צריך לנשק את המקל, המקל הזה שאני מתחיל לראות את החבר כרע? הנטייה הזאת שכל הזמן שנפתח לי מקום העבודה הזה?

לא, לא, כאן מדובר על החיבור שאנחנו מבקשים מלמעלה שיקרה.

תלמיד: בדיוק אמרת שהכרחי לתת כל הזמן דוגמה ותמיכה ואנחנו נמצאים בהודיה גדולה לבורא על כך שהיום הוא נתן לנו דוגמה כזאת, היום חברים מקבוצת פולין התקשרו אלינו ואמרו שהם קיבלו החלטה ושמונה חברים יהיו פיזית בכנס והם יהיו קבוצת מיקוד בכנס, זאת תהיה הפעם הראשונה שזה קורה.

כל הכבוד, יופי. זה הכוח הכללי שלנו שכך פועל אפילו על אנשים בודדים, רחוקים, זה מאוד משמח.

תלמיד: אמרת קודם שמצב מתון זה כשאני רואה את החבר בשלמות, שהחברים מושלמים, יפים, טובים.

לעת עתה.

תלמיד: לאותו רווח?

זה שאני רואה את החבר בשלמות זה נקרא שאני הגעתי לשלמות, אין כאן חברים, אין קבוצה, זה הכול רק הדגמה של הפנימיות שלי, לכן כשאני רואה את החבר המושלם אז הגעתי בינתיים לעת עתה לתיקון.

תלמיד: והנקודה הזאת של הלעת עתה, ברגע הזה שאני מרגיש ככה, הוא כותב ש"ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם" זאת אומרת ברגע הזה לא רואים את השלילי?

לא.

תלמיד: אבל אנחנו תמיד אומרים שתמיד יש שני מצבים מנוגדים חייבים להחזיק בהם.

לא, זו לא חובה שיהיו שניים תמיד זה כנגד זה, ימין ושמאל, לא חובה אבל זה יתגלה, ברגע הבא זה יתחיל להתגלות שוב משהו שלילי שאתה תוכל להתעלות מעל זה.

תלמיד: אז הוא פעם פה פעם פה?

כן.

תלמיד: ויכול להיות שגם הוא בשניהם יחד?

בשניהם יחד לא יכול להיות.

תלמיד: על כל פשעים תכסה האהבה.

אבל את זה אתה תכסה ואז עם מה אתה מזדהה?

תלמיד: אז הוא לא מרגיש את הפשעים כשהוא מרגיש את האהבה?

זה תלוי באיזו מדרגה הוא נמצא, להשפיע על מנת להשפיע או לקבל על מנת להשפיע. בלקבל על מנת להשפיע הוא מודע לבור של הנחשים, ושהוא שולט על זה. העביות שמתגלה זו עביות שמכוסה במסך ואור חוזר, בתיקונים, אבל היא עביות. היא בוערת ככה, במצב יפה.

קריין: 23. מתוך רב"ש א', "בעניין חשיבות החברים."

23. "אם יש לו אהבת חברים ובחינת אהבה, החוק הוא, שרוצים לראות דוקא מעלת חבירו ולא חסרונו. לכן יוצא, אם הוא רואה איזה חסרון אצל חבירו, סימן הוא, לא שהחסרון הוא אצל חבירו, אלא החסרון הוא אצלו. היינו, שהוא פגם באהבת חברים, לכן הוא רואה החסרונות על חבירו. אי לזאת, הוא צריך עכשיו לראות, לא שחבירו יתקן את עצמו, אלא הוא בעצמו, לתיקון הוא צריך. יוצא לנו מהנ"ל, לא שהוא צריך לראות, שחבירו יקבל תיקון על החסרונות, מה שהוא רואה בחבירו, אלא הוא בעצמו צריך תיקון, במה שפגם באהבת חברים. וכשיתקן את עצמו, אז יראה רק מעלת חבירו ולא חסרונו."

(רב"ש - א'. מאמר 17, חלק א'. "בענין חשיבות החברים" 1984)

יפה מאוד כתוב. זאת אומרת, תמיד זה כלפי האדם המשיג. אך ורק ככה זה עובד.

תלמיד: רב"ש גם כותב במאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר א'", "אומר רבי יהושע בן פרחיה "והוי דן את כל האדם לכף זכות". שהאדם צריך לדון את כולם לכף זכות.

היינו, מה שהוא לא רואה בהם מעלות, אין הם אשמים, אלא הוא בעצמו אין לו בהכוחות שלו מספיק כשרון לראות את המעלות של הכלל. לכן לפי תכונת נפשו, הוא רואה. וזהו אמת לפי השגתו. אבל לא לפי האמת."

שאלה: לפי הקטע האחרון, נשאלת השאלה למה אנחנו צריכים להתפלל עבור החברים, אם כל הפגם הוא בי?

כדי לתקן את עצמי.

תלמיד: אפשר להגיד שכל התפילות שלי זה בעצם כדי לתקן את המבט שלי?

אתה יכול לפרש את זה בצורה אחרת, אבל אתה רואה, שהם כתבו את זה בצורה כזאת. אתה יכול להקדים לזה ולהגיד, "לא, חוץ מהאדם אין שום דבר, אלא מה שנראה לו שזה מחוצה לו מה שהוא נמצא, זה הבורא ככה מציג לו את התכונות שלו המקולקלות החוצה. כאילו שהוציאו את כל הפנימיות מהאדם החוצה, והוא רואה את האדם המקולקל.

זה בעצם הוא בעצמו רק רואה את זה, כעולם הסובב. ואז נמצא איתם בהתקשרויות שונות, ובעצם הוא מבלבל את עצמו כדי בסופו של דבר להגיע לשבירה ולהכרת השבירה ולהכרת המשבר. ולאט לאט כך להבין שזה הוא. שכל העולם זה אני. זה פשוט הדגמה שלי, כמו שאנחנו לומדים מתפישת המציאות.

כמו שכתוב שהאדם רואה לפניו את העולם הגדול, והוא לא מאמין שזה הוא רואה את עצמו. אז מסבירים לנו מקובלים, רק מסבירים כך לא שהם לא רוצים להסביר. אתה לא יכול לתפוש מה שהם אומרים. זה לאט לאט, אתם רואים כמה שנים זה לוקח שאנחנחו מתחילים לתפוש את המציאות בצורה כזאת ש"וואו, זה העולם? זה אני. אין חוץ ממני? אבל מה עם החברים?" אין חברים. "מה עם המציאות?" אין המציאות. "מה עם הבורא?" גם אין הבורא. כי כול מה שאני תופש, אני תופש. אני מרגיש. אז מי זה האני? כאן זו נקודת השבירה.

תלמיד: איך לגשת לתפילה נכונה עבור החברים?

לעשות מה שהם אומרים. הם פונים אליך כמו לתינוק, "תעשה ככה, תעשה ככה." מכיתה לכיתה אתה צריך לעבור עד שאתה מגיע למשהו שיתגלה לך שכל, רגש, היחס ביניהם, כך שאתה תוכל להתקדם. אבל לפחות כשאתה משיג משהו על מצבים האלו, מרגיש משהו, מבין משהו, תנסה לא לשכוח, למרות שתשכח.

תלמיד: לא צריך להרגיש חיסרון בחבר לרוחניות, זה לא קיים בעצם? אין חסרונות בחברים, אם הם מושלמים?

אתה רואה עד כמה שאסור להסביר לך, כי אתה כבר מתבלבל.

תלמיד: כן, כל הזמן הבלבול הזה קיים.

תמשיך בבלבול, ההמשך יבוא.

קריין: קטע מספר 24 מתוך רב"ש א', "מה לדרוש מאסיפת חברים"

"ענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי, אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני. לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל."

(רב"ש - א'. מאמר 30 "מה לדרוש מאסיפת חברים" 1988)

שאלה: למה התיקון מתחיל מבפנים החוצה?

מה זה "בפנים"?

תלמיד: הוא מתחיל מהנקודה שבלב, דרך האור הפנימי, דרך אור מקיף ולאור סובב.

אני לא יודע את הדברים האלה, אני לא למדתי כך.

תלמיד: למה השנאה באה לפני אהבה?

כי "על כל פשעים תכסה אהבה", אנחנו לא יכולים לגלות שום דבר, אלא דבר מהיפוכו. ולכן חייב להיות קודם גילוי השנאה. לכן "בראתי יצר רע", ומתוך זה אפשר להגיע ליצר הטוב, להרגיש, להבין, לאתר את הבורא.

תלמיד: למה אחרי הרבה זמן של שנאה אדם קובע שהשנאה זה סם, זה לא אמיתי, זה רק לצורך תיקון? השנאה לא קיימת בכלל.

היא קיימת בצורה מלאכותית, כי כך הבורא ברא כדי שאנחנו נגיע לתכונה אחרת. שאנחנו נישאר נבראים, זאת אומרת הפוכים מהבורא, נמצאים עימו בהשתוות הצורה. דבוקים בו. בצורה כזאת אנחנו יכולים להתקיים בדרגת הבורא. אחרת, איך נעשה את זה?

תגיד לי, תן לי פטנט, פתרון, איך הנברא יכול להיות בדרגת הבורא? עם התכונות שלו, עם הכול, והוא נשאר נברא, בדרגת הבורא? הוא חייב לקנות את כל הצורות ההפוכות מהבורא, ואת כל הצורות הדומות לבורא. הצורות ההפוכות הן הרצון לקבל, והצורות הדומות לבורא הן כוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: למה האדם מוכן לתת את כל החיים שלו בכדי לגלות אהבה חובקת עולם?

כך אנחנו בנויים. בסופו של דבר זה מתגלה לנו מההשפעה העליונה, כדי שכולנו נרצה להיות באהבה.

תלמיד: האם נקודות שבלב זה נקודות דס"ג דעולם הנקודים?

לא. נקודות דס"ג הן נקודות שבלב? עולם הנקודים, זה משהו אחר. נקודות דס"ג ועולם הנקודים אלו דברים שונים.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-10-13_lesson_achana-le-kenes_n2_p1_EmBUZLgq