שיעור בוקר 13.03.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 529,

מאמר ל"ג, "ענין גורלות שהיה ביום כיפורים ואצל המן"

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 529, "שמעתי", מאמר ל"ג, "ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן".

לג. ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן

שמעתי ו' תרומה תש"ג

"כמ"ש "ונתן אהרן על שני השעירם גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (פרשת אחרי, ראשון). ואצל המן כתוב "והפיל פור הוא הגורל" (מגילת אסתר ג, ז).

גורל הוא נוהג במקום שלא יכולים לברר בשכל, מטעם שאין הדעת מגעת שם, שיוכלו לברר מהו טוב ומהו רע. אז עושים גורל, שסומכים עצמם לא על השכל, אלא מה שהגורל אומר להם. נמצא לפי זה, כשמשתמשים במילת "גורל", זה בא להשמיענו שהולכים עכשיו למעלה מהדעת.

ענין ז' אדר שבו נולד משה, ובו מת משה.

יש להבין מהו הפירוש של "אדר", הוא מלשון "אדרת", כמ"ש אצל אליהו "וישלך אדרתו אליו" (מלכים א. יט). שאדרת הוא אדרת שער, שהם בחינת שערות ודינין, שבבחינת עבודה הם דיעות ומחשבות זרות, המרחיקים את האדם מהקב"ה.

וכאן נוהג ענין התגברות עליהם. ואע"פ שהוא רואה הרבה סתירות, שנמצא בהשגחתו ית', מכל מקום הוא צריך להתגבר עליהם על ידי אמונה למעלה מהדעת, ולומר, שהם השגחה בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד שכתוב אצל משה "ויסתר משה פניו", היינו שראה כל הסתירות, והחזיקם ע"י התאמצות בכח האמונה למעלה מהדעת. וכמו שאמרו חז"ל "בשכר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, זכה לתמונת ה' יביט".

שזה סוד מה שכתוב "מי עור כעבדי, ומי חרש כמלאכי".

ידוע, כי "עינים" נקרא דעת, שכל, היינו עיני השכל. כי דבר המבינים בשכל, אומרים, הלא אנחנו רואים, שהשכל והדעת מחייבים אנו לומר כך. לכן מי שהולך למעלה מהדעת, דומה כאילו אין לו עינים והוא נקרא עור. היינו שעושה עצמו כעור. וכמו כן מי שלא רוצה לשמוע, מה שהמרגלים אומרים לו, ועושה עצמו כחרש, הוא נקרא חרש.

וזה שאומר "מי עור כעבדי, ומי חרש כמלאכי". אלא שהאדם אומר "עינים להם ולא יראו, אוזנים להם ולא ישמעו". היינו כנ"ל, שלא רוצה לציית למה שהשכל מחייב, ולא למה שהאוזנים שומעים, כמ"ש אצל יהושע בן נון, שלא נכנס דבר רע באוזניו מעולם.

וזה ענין אדרת שער, שהיה לו הרבה סתירות ודינין. שכל סתירה נקרא שער, שתחת כל שער יש גומא, זאת אומרת שעושה נקב בראש, כלומר, שהמחשבה זרה בוקע ונוקב את ראשו. וכשיש לו הרבה מחשבות זרות, זה נקרא שיש לו הרבה שערות. וזה נקרא אדרת שער.

וזה סוד מה שכתוב אצל אלישע "וילך משם, וימצא את אלישע בן שפט, והוא חרש שנים עשר צמדים לפניו, והוא בשנים העשר, ויעבר אליהו אליו, וישלך אדרתו אליו" (מלכים א. יט). (ופירושו של צמדים הוא זוג הבקר, היות שהיו חורשים בשני בקר ביחד, שהם נצמדים, זה נקרא צמד בקר).

בקר פירושו בקורת. ושנים עשר הוא סוד שלימות המדרגה (כמו י"ב חדש, י"ב שעות). היינו שכבר יש לו כל בחינת שערות, שאפשר להמצא בעולם. שאז, מן השערות נעשה אדרת שער.

אלא אצל אלישע היה זה מבחינת בוקרו של יוסף, כמ"ש "הבוקר אור והאנשים שולחו, המה וחמוריהם". כלומר, שכבר זכה להאור השורה על הסתירות האלו. היות כי על ידי הסתירות, הנקרא בקורת, וכשהוא רוצה להתגבר עליהם, זהו על ידי המשכת אור עליהם.

וזה כמ"ש "הבא לטהר מסייעין אותו". וכיון שכבר המשיך האור על כל הבקורת, ואין לו עוד מה להוסיף, כי כבר נשלם אצלו את כל הבקורת, אז הבקורת והסתירות כלין מאליהם. וזהו לפי הכלל, שאין שום פעולה לבטלה, היות שאין פועל בלי תכלית.

ובאמת יש לדעת, מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית', שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין.

כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה'. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה'. שזה סוד מה שכתוב "וישלך אדרתו אליו". היינו שאח"כ היה מיחס כל האדרת שער אליו, היינו אל ה'. כלומר, שראה עתה, שהקב"ה נתן לו את האדרת הזו, וזה היה בכוונה, כדי להמשיך אור עליון עליהם.

אולם זה יכולים לראות רק אח"כ. היינו, לאחר שכבר זכה להאור השורה על אלה הסתרות והדינין, שהיה לו מתחילה. כי הוא רואה שבלי השערות, היינו הירידות, לא היה מקום, לאור עליון שישרה שם, כי אין אור בלי כלי. לכן הוא רואה שכל הרוממות השם ית' שהשיג, היה בגלל השערות והסתירות שהיה לו, וזה סוד "אדיר במרום ה'", כלומר, שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'.

וזה סוד "רוממות אל בגרונם", כלומר שע"י הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה. כי בלי דחיפה, האדם מתעצל לעשות תנועה, ומסכים להשאר במצב שבו הוא נמצא.

מה שאין כן אם הוא יורד למדרגה יותר נמוכה מכפי שהוא מבין, זה נותן לו כח להתגבר, שאינו יכול להשאר במצב כל כך גרוע, היות שהמצב שבו ירד, הוא לא יכול להסכים להישאר כך. לכן הוא מוכרח כל פעם להתגבר, ולצאת מהמצב של הירידה, ואז עליו להמשיך רוממות ה', זה גורם לו, להמשיך מלמעלה כוחות יותר גבוהים, אחרת הוא נשאר בתכלית השפלות.

נמצא, שכל פעם על ידי השערות, הוא הולך ומגלה את רוממות ה', עד שהוא מגלה שמותיו של הקב"ה, הנקראים י"ג מדות של רחמים, וזה סוד "ורב יעבוד צעיר". וכמו כן "רשע יכין, וצדיק ילבש". כמו כן "ואת אחיך תעבוד".

זאת אומרת, שכל העבדות, היינו הסתרות שהיו, שהם היו נראים כאילו מפריעים לעבודת הקודש, אלא שהיו עובדים נגד הקדושה, רואים עכשיו בזמן שזכו לאור ה', השורה על אלו הסתרות, רואים להיפך, שהם היו משמשים להקדושה, כלומר שעל ידם היה מקום, שהקדושה יכולה להתלבש, בהלבושים שלהם. שזה נקרא "רשע יכין, וצדיק ילבש", כלומר שהם נותנו הכלים ומקום עבור הקדושה.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל: "זכה, צדיק, נטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. נתחייב, רשע, נטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום". (חגיגה טו, ע"א).

שפירושו, שלוקח הדינין והמחשבות זרות של חבירו, שיש לפרש על כל העולם, היינו שמטעם זה נברא עולם כל כך מלא עם הרבה אנשים, שלכל אחד ואחד ואחד יש לו מחשבות משלו ודעות משלו, וכולם נמצאים בעולם אחד. זהו בכוונה, כדי שכל אחד ואחד יהיה כלול מכל המחשבות של חבירו, שע"י זה בזמן שהאדם עושה תשובה, יהיה הריוח מזה ההתכללות, היות שהאדם כשרוצה לעשות תשובה, הוא מוכרח להכריע את עצמו, ואת כל העולם כולו לכף זכות, היות שהוא בעצמו נכלל מכל הדיעות, והמחשבות זרות, של כל העולם כולו.

וזה סוד "נתחייב, רשע, נטל חלקו, וחלק חבירו בגיהנום", שפירוש, שבזמן שהיה עדיין רשע, שזה נקרא נתחייב, שאז היה חלקו עצמו, של שערות וסתירות ומחשבות זרות. וכמו כן היה נכלל מחלק חבירו בגיהנום, כלומר שהיה נכלל מכל הדיעות, של כל אנשים שישנם בעולם.

לכן אח"כ כשנעשה "זכה, צדיק", זאת אומרת, לאחר שעשה תשובה, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, יש לו חלקו, וחלק חבירו בגן עדן. וזהו מטעם שמוכרח להמשיך אור עליון, גם בשביל המחשבות זרות, של הכלל אנשים שבעולם, היות שהוא נכלל מהם, והוא צריך להכריע אותם לכף זכות. וזה הוא דוקא כנ"ל, ע"י המשכת אור עליון, על הדינין האלו של הכלל.

ואף על פי שהם בעצמם, אינם יכולים לקבל את האור הזה, שהוא המשיך עבורם, מטעם שאין להם כלים מוכנים לזה, אבל הוא המשיך בשבילם גם כן.

אולם יש להבין לפי הכלל הידוע, שכל הגורם להמשכת אורות במדרגות עליונות, אומרים בשיעור שגרם אור בהעליון, אז הוא גם כן, מקבל מהאורות האלו, מסיבת שהוא היה הגורם. ולפי זה גם הרשעים היה צריכים לקבל, חלק מהאורות ממה שגורמו לצדיקים.

ובכדי להבין זה, צריכים להקדים את ענין הגורלות, שהיה שני גורלות, כמ"ש "גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל".

כידוע שענין גורל, הוא למעלה מדעת, לכן בזמן שהגורל הוא למעלה מהדעת, זה גורם שהשני יהיה לעזאזל, שזה סוד "וסער על ראש רשעים". היות כי הוא המשיך על ידי הסתירות הללו, את אור העליון, נמצא שעל ידי זה מתרבה הרוממות ה'. וזה אצל הרשעים חסרון, יען כל חשקם הוא רק בתוך הדעת. וכשמתרבה האור שבא על היסוד שלמעלה מהדעת, ממילא הם כלין והולכים ומתבטלים. לכן אין לרשעים, אלא זה שעזרו לצדיקים להמשיך את רוממות ה', ואחר כך הם מתבטלים.

וזה נקרא, "זכה, לוקח חלקו וחלק חבירו בגן עדן". (הג"ה מכאן משמע, שרק מי שעזר לעשות את התיקון, שיהיה מציאות התגלות האור על ידי מעשים טובים, לכן הפעולה הזו נשאר בקדושה, והוא מקבל מה שגורם למעלה, שיהיה מקום של התפשטות האור, אז התחתון מקבל, מה שגורם להעליון. מה שאין כן הסתירות והדינין הם מתבטלות, היות שבא במקומם רוממות ה', המתגלה על למעלה מהדעת. והם רוצים דוקא, שיתגלה על כלים של תוך הדעת, לכן הם מתבטלים. כך אפשר לפרש). אולם גם המחשבות זרות, מה שהכלל גורמו, שימשיך רוממות עליהם, האור הזה נשאר עבורם. וכשיהיו ראויים לקבל, הם יקבלו גם מה שכל אחד ואחד גורם להמשכת אור עליון עליהם.

וזהו הענין "האורחא דאזיל בפלגותא דשׂערא [הדרך שהולך בהתחלקות השער]", המובא בזה"ק (חלק טו. ובהסולם אות לג. דף נו.), שהוא מחלק ימין לשמאל. ושני השעירים היו ביום כפורים, שהוא סוד תשובה מיראה. וכן היה גורל בפורים, שהוא סוד תשובה מאהבה. היות שהיה אז לפני בנין בית המקדש, והיה צריכים אז לתשובה מאהבה. והיה מוכרח להיות מקודם צורך שיעשו תשובה. שהצורך לזה גורם דינים ושערות.

וזה סוד שמלמעלה נתנו שליטה להמן בסוד "אני מעמיד אתכם שליטה, שהוא ישלוט עליכם". וזהו שכתוב, שהמן "הפיל פור הוא הגורל". בחדש אדר, שהוא סוד הי"ב, בסוד י"ב בקר, הכתוב אצל אלישע, כנ"ל "שש שש המערכות", שהוא חדש אדר, בסוד אדרת שער, שהם דינים הכי גדולים. מזה ידע המן, שהוא ינצח את ישראל, היות שבחודש אדר מת משה. אבל לא ידע, שבו נולד משה, בסוד "ויראו אותו כי טוב".

היות, שבמצב הכי קשה, כשמתחזקים, זוכים אז לאורות היותר גדולים, הנקראים רוממות ה'. וזה סוד "שש משזר". היינו, כיון שזכו להאורחא דאזיל בפלגותא דשערא [הדרך שהולך בהתחלקות השער], שש שש המערכות, אז מש-זר מלשון ומש זר, שהוא סוד הסטרא אחרא. זאת אומרת הזר, שהוא הס"א, בטל והלך לו, מטעם שכבר גמר את תפקידו.

נמצא, שכל הדינים והסתירות לא באו, אלא לגלות את הרוממות ה'. לכן ביעקב, שהוא איש חלק, בלי שערות, לא היה יכול לגלות את הרוממות ה', מטעם שלא היה לו גורם וצורך להמשיכן. ומסיבה זו לא היה ליעקב יכולת לקבל הברכות מיצחק. מטעם שלא היה לו כלים, ואין אור בלי כלי, לכן יעצה לו רבקה, שיקח את בגדי עשו.

וזה סוד "וידו אוחזת בעקב עשו". זאת אומרת, הגם שלא היה לו שום שערות, אבל הוא לקח זה מעשו. וזהו מה שראה יצחק ואמר "הידים ידי עשו". אבל "הקול, קול יעקב". היינו שמצא חן בעיני יצחק התיקון הזה, מה שעשה יעקב. ומזה נעשו לו כלים על הברכות.

וזה ענין, שאנו צריכים לעולם כל כך גדול עם הרבה אנשים. וזהו בכדי שכל אחד יכלול בחבירו. שמזה יוצא, שכל אדם פרטי נכלל ממחשבות ורצוניות של עולם מלא. ומטעם זה נקרא אדם "עולם קטן בפני עצמו". והוא מטעם הנ"ל.

וזה ענין "לא זכה". היינו, בזמן שהאדם עדיין לא זכה, "נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום". היינו כנ"ל, שהוא נכלל מגיהנום של חבירו. ועוד יותר מזה, שאפילו כבר תיקון חלקו של גיהנום, ואם לא תיקון חלק של חבירו, זאת אומרת ממה שנכלל מהעולם, עדיין לא תיקון, אין הוא עדיין נקרא שלם.

ובזה מובן, הגם שיעקב מבחינת עצמו היה חלק בלי שערות, מכל מקום הוא אוחז בעקב עשו. זאת אומרת, שנוטל השערות, מזה שנכלל מעשו, כנ"ל. ולפיכך, בעת שהוא זוכה לתקנם, נוטל חלק חבירו בגן עדן. הכוונה על שיעור רוממות האור עליון, שהמשיך על השערות של הכלל. הוא זוכה לזה, הגם שהכלל עוד לא יכולים לקבל, מטעם שחסר להם ההכשרה לזה.

ובהאמור נבין את ענין הויכוח של יעקב ועשו, שעשו אמר "יש לי רב". ויעקב אמר "יש לי כל". היינו, שש שש המערכות, היינו תוך הדעת ולמעלה מהדעת, שהוא סוד הרצון לקבל ואור הדביקות. שעשו אמר "יש לי רב", שהוא אור הבא בכלים דקבלה, שהוא בחינת תוך הדעת. ויעקב אמר, שיש לו כל, היינו ב' בחינות. היינו שהוא משמש עם כלים דקבלה, ויש לו גם כן אור הדביקות.

וזה סוד הערב רב, שעשו את העגל ואמרו "אלה אלקיך ישראל". היינו, אלה בלי מי. כלומר, שרק ב"אלה" היו רוצים להתחבר. ולא ב"מי", כלומר שלא רצו בשניהם יחד, שהוא מי ואלה, שביחד הוא השם אלקים. היינו, כל ורב, זה לא רצו.

וזה סוד הכרובים, שהוא סוד כרביא ופתיא. שכרוב אחד קצה מזה, שהוא בחינת רב, וכרוב אחד קצה מזה, שהוא בחינת כל.

וזה סוד מה שכתוב "הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים". אבל איך זה אפשר להיות, הלא הם ב' קצוות, הפוכים זה מזה? מכל מקום הוא צריך לעשות פתיא וכך לקבל (פתיא פירושו שוטה). וזה נקרא "למעלה מהדעת": הגם שהוא לא מבין שום דבר מה שאומרים לו, מכל מקום הוא עושה.

ובענין כל, הנקרא למעלה מהדעת, האדם צריך להשתדל שיעבוד בשמחה. כי ע"י השמחה מתגלה את שיעור אמיתי של בחינת כל. ובאם אין לו שמחה, אז האדם לצער עצמו, על זה שאין לו שמחה, היות שכאן הוא עיקר מקום עבודה, לגלות את השמחה, בזה שעובד למעלה מהדעת. לכן כשאין לו שמחה מעבודה זו, הוא צריך לצער עצמו על זה.

וזה סוד מה שכתוב "אשר ידבנו לבו". שפירושו, בחינת דוה וכאב, על מה שאין לו שמחה מעבודה זו. וזה סוד "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה מרב כל". אלא עזבת את הכל, ולקחת את הרב לבד. לכן סופו שתהיה מטה מטה, ותהיה בחוסר כל. כלומר, שתאבד גם את הרב. אלא בשיעור שיש לו את הכל, והוא בשמחה, באותו שיעור הוא זוכה לבחינת רב.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "נשים מבכות את התמוז" (יחזקאל ח'). ופירש רש"י, שהיה להם עבודה זרה, שהיה לו עופרת בתוך עיניו, והיו מסיקות אותה, כדי להתיך את העופרת מתוך העינים. עד כאן לשונו.

ויש לפרש ענין מבכות, היינו שאין להם שמחה, מטעם שיש עפר בתוך העינים. עפר הוא סוד בחינה ד', היינו המלכות שמים, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת. ולבחינה זו יש צורת עפר, היינו בלתי חשובה. ויש בה לטעום בעבודה זו בחינת טעם של עפר. כלומר שהיא לא חשובה, אלא כמו עפר.

והמשל, שהנשים מבכות את התמוז, הוא, שמסיקים את עבודה זרה זו, בכדי שעל ידי חימום יוצא העפר מן העופרת.

והרמז הוא, שהם בוכין על העבודה, שניתן להאמין בהשגחתו ית' למעלה מהדעת, שהוא טוב ומטיב. ובתוך הדעת רואים רק סתירות בהשגחתו ית'. והעבודה זו הוא עבודה דקדושה. והם רוצים להוציא את העפר, היינו העבודה שלמעלה מהדעת, הנקרא עפר, אלא שבעינים, הנקרא ראיה, שהוא מרמז על ראיית השגחתו ית', שיהיה בתוך הדעת. וזה נקרא עבודה זרה.

וזה דומה לאדם, שאומנותו לעשות כדים וכלים מאדמה. שעבודתו לעשות כלי חרס. והסדר הוא, שטרם כל הוא עושה כדורים עגולים מחמר, ואח"כ הוא חוקק ועושה חורים בהכדורים. וכשהבן הקטן רואה מה שאביו עושה, הוא צועק: "אבא, מדוע אתה מקלקל את הכדורים?" והבן אינו מבין, שעיקר כוונתו של האב הוא החורים, שרק החורים מסוגלים להיות כלי קבלה. והבן רוצה דוקא לסתום את החורים, מה שהאב עשה בהכדורים.

כן הענין כאן, שהעפר הזה, שהוא בתוך העינים, שסותם את הראיה שלו, שבכל מקום שהוא מסתכל, הוא סתירות בהשגחה. וזהו כל הכלי, שעל ידו יכול לגלות את נצוצי אהבה בלתי תלויה בדבר, שנקרא "שמחה של מצוה".

ועל זה נאמר: "אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". זאת אומרת, אם ה' לא היה נותן לו את המחשבות האלו, לא היה מוכשר לקבל שום התרוממות."

תלמיד: קודם כל זה מאמר מדהים. כל המאמר בא לפרש מה זה "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" ובעל הסולם אומר שגורל זה בעצם ללכת למעלה מהדעת.

גורל אחד לה' זה ברור, בלי למעלה מהדעת עם כל הסתירות, בלי למשוך אור עליון אי אפשר להגיע לעליית מדרגה. אבל למה זה גם נקרא "גורל אחד לעזאזל", למה זה לא אותו גורל, אותה החלטה?

הוא מתקן את העבודה עם הגורל השני כך שהיא גם תהיה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: זאת אומרת, אלו שתי החלטות למעלה מהדעת?

כן.

תלמיד: מה זה סתירות בהשגחה?

סתירות בהשגחה זה שנראה לך שיש סתירות ואתה הולך על זה ורוצה לתקן, ועל ידי התיקון של הסתירות אתה מגיע לפתרון הנכון.

תלמיד: סתירות בהשגחה מתייחסות למשהו אישי כלפי האדם?

אלו סתירות כלפי האדם.

תלמיד: שאני מרגיש שהבורא לא עושה לי טוב?

גם.

תלמיד: זו ההגדרה של סתירות בהשגחה?

כן.

תלמיד: האם זה משהו אישי, זה משהו אגואיסטי?

אישי זה לאו דווקא אגואיסטי. כאן הבורא רוצה להראות לך איפה אתה לא שלם.

תלמיד: אבל מאיפה האדם יודע, יכול להבחין שזו סתירה בהשגחה? השגחה זה משהו נורא גדול, איך הוא קובע שפה יש לו סתירה? למה הוא משווה, מאיפה יש לו שכל להגיד? לא ברור לי המושג הכבד הזה שנקרא "סתירות בהשגחה".

מתגלה לך שאתה נמצא בספיקות, ואתה יכול לסדר אותם על ידי דעת או למעלה מהדעת.

תלמיד: מה לא מתיישב באדם כשהוא אומר שיש סתירה בהשגחה? האדם יודע שאין לו כלים, אין לו שכל לשפוט את הדברים, אין לו אפשרות להבין את הכול, הוא יודע את זה. אז איך הוא יכול להגיד, לקבוע שיש "סתירה בהשגחה", או שזה גילוי בפני עצמו?

הייתי אומר כך, זה שאדם רואה סתירה, זאת לא סתירה, אלא זה מביא אותו דווקא לפתרון הנכון.

תלמיד: של מה, איזו שאלה הוא פותר?

שזה מגיע לו מהבורא ובצורה נכונה, או שזה מגיע מכל סיבה אחרת.

תלמיד: בהמשך לזה יש כאן קטע נדיר ב"שמעתי" שבו בעל הסולם מדבר על הקשר בין אדם לחברו.

כן.

תלמיד: הוא אומר שהוא לוקח דינים ומחשבות זרות של חברו וכתוצאה מכך כל אחד יהיה נכלל מהמחשבות של חברו, ואז הוא יכול לתקן אותן. מה זה לקחת דינים ומחשבות של חברו?

אני חושב שבמה שחברו נתקע, ואז הוא מיישר אותן. כי בזה שהוא רואה את חברו ברצון לקבל של עצמו, ההפכיות הזאת, הפער הזה בין מה שהוא רואה ובין מה שחברו באמת, נותן לו דרך נכונה לפתור את הראייה שלו.

תלמיד: זאת אומרת, הוא מבקש עזרה מהבורא על חברו או שהוא יראה את חברו מתוקן?

הוא מבקש לראות את חברו למעלה מהדעת.

תלמיד: ובגלל זה יש דעות ומחשבות שונות בין אנשים?

כן.

תלמיד: מה זה ליישר את המחשבות, ליישר את ההתכללות שלי עם המחשבות הלא טובות של החבר?

שהן יהיו ככניסה לפתרון הנכון.

תלמיד: אני צריך לבקש משהו בשביל החבר באותו הזמן שאני מרגיש?

אתה לא מבקש בשבילו שום דבר.

תלמיד: אני מבקש רק שאני אראה אותו בצורה יותר טובה?

כן.

תלמיד: בעל הסולם אומר "גם בשביל המחשבות זרות, של הכלל אנשים שבעולם, היות שהוא נכלל מהם, והוא צריך להכריע אותם לכף זכות." מה זה אומר להכריע את החברים לכף זכות?

שהוא מצטרף למה שהחבר מחליט ובזה עוזר לו להכריע לכף זכות את המצב.

תלמיד: האם לקיחת החלטה בעשירייה היא כל הזמן מעל הדעת?

אתה צריך תמיד למדוד, ואחר כך תראה איך אתה מקבל.

תלמיד: האם העניין של להכריע לכף זכות הוא בידי האדם, זו בחירה של האדם לעשות את זה?

אנחנו עוד נראה, נבדוק את זה. אבל חובה על האדם לעשות כך.

תלמיד: אם חבר אמר משהו, עשה משהו, ואני דנתי אותו לכף חובה, אני יכול באותה הנקודה שדנתי את החבר לכף חובה להחליט שאני דן אותו לכף זכות?

מה זה להחליט?

תלמיד: נגיד עכשיו החבר הכעיס אותי כי אמר כך וכך, האם אני יכול להגיד, "אבל הכוונה שלו הייתה טובה", כלומר לחפש משהו טוב כנגד אותו דבר רע שהתגלה? האם בידי לעשות כך או שאני צריך סיוע מלמעלה?

מכאן נראה שזה בידך.

תלמיד: בעל הסולם מדבר במאמר על האדרת, שזו ירידה, "שע"י האדרת זוכים לרוממות ה'".

כן.

תלמיד: ובמאמר "אין עוד מלבדו" בעל הסולם אומר, שכשאדם מרגיש עלייה הוא צריך להבין שהוא מצא חן בעיני הקב"ה. איך זה מתיישב עם זה שדווקא על ידי האדרת זוכים לרוממות ה', ולא על ידי העלייה דווקא?

מה זה נקרא אדרת?

תלמיד: הוא אומר שאדרת זו ירידה.

אני לא יודע. צריכים לקרוא עוד פעם.

תלמיד: והוא אומר שצריך לגלות שמותיו של הקב"ה. מה זה נקרא לגלות שמותיו של הקב"ה?

לגלות עד כמה בכל פעולה של הבורא יש מטען של טוב ומיטיב.

תלמיד: איך מגלים שמחה בעבודה למעלה מהדעת?

האדם צריך להרגיש שהוא נמצא בידי הכוח העליון, כמו תינוק שמטפלים בו, רוחצים אותו, מאכילים אותו. ככה הוא צריך להרגיש, שהוא נמצא בידי הבורא.

תלמיד: ואם הוא עדיין לא מרגיש ככה, הוא רק בידיעה משייך ומייחס הכול לבורא?

אז להשתוקק למצב הזה, ולעשות כל מיני פעולות שכביכול ימשכו אותו לזה.

תלמיד: הוא כותב "שבמצב הכי קשה, כשמתחזקים, זוכים אז לאורות היותר גדולים, הנקראים רוממות ה'." איך מתחזקים במצב הכי קשה?

הכי קשה אני לא יודע. מה שרב"ש יכול לתאר לעצמו, אני לא מסוגל.

תלמיד: איך מתחזקים במצבים קשים?

רק על ידי חיבור בינינו. אין יותר, רק חיבור.

תלמיד: וכל הרעיון הזה שהוא כותב פה על לקחת דינים ומחשבות זרות של חברו.

מה זה בעצם אומר, אדם בכלל יודע אם המחשבות הזרות הן שלו או של החבר שלו?

זה לא חשוב, הוא מקבל את זה כאילו שהן שלו.

תלמיד: ומה הוא צריך לעשות עם זה?

על ידי זה הוא מתקן אותן. הבורא כבר מסדר את זה.

תלמיד: מה בדיוק אומר השיער בהקשר הרוחני, ואיך הוא מתקשר למציאות הפיזית המוגבלת שלנו?

המילה שיער באה מהגבלה, זה סוער, שמבין שאין לו כוחות להתגבר על מה שנמצא לפניו, אומנם שבמקרה אחר הוא היה מתגבר.

תלמיד: כתוב, "וישלך אדרתו אליו". מה זה אומר?

שאם היה מחליף את הרצון שלו לרצון אחר, אז היה יודע מה לעשות. רק עם עצמו, הוא לא יודע.

תלמיד: איך העשירייה יכולים להשיג הבחנה של הכול ולא להסתפק במספיק? במאמר הוא מציין מצב בין רב לכל.

עשירייה זה שילוב כוחות שנמצאים במציאות הכללית, והיא יכולה לעבוד עם הכוחות האלה בכל מיני כיוונים כדי לראות, לבדוק, ולקבוע שהבורא צודק.

תלמיד: יש במאמר כל כך הרבה הבחנות, ונושאים שבעל הסולם פותח. במה נכון להתמקד, ומה לקחת לעבודה שלנו?

במה שכל אחד מרגיש לפי הנטייה שלו.

תלמיד: ואיך זה הופך למשהו משותף בינינו? כי אחד שואל על אדרת השיער, אחד על ההפרעות.

תראה איך הבורא מסדר את זה. בינתיים תעשה מאמץ, ואחר כך תראה איך הבורא מסדר את כל הנטיות שלכם, לדבר אחד פשוט. הכול בגלל ההסתרה.

תלמיד: יש פה עוד שאלה שמעניינת, בעל הסולם אומר שבעצם בסופו של דבר הרשעים הם שגרמו להמשכת האורות, וכמובן שהכול בתוך האדם. כי בלי מחשבות זרות האדם לא היה פונה לעבוד למעלה מהדעת, לא היה מגיע לזה, אז גם הם ראויים לקבל משהו, כי הם אלו שגרמו.

זה תמיד כך, בכל מקום בתורה, הרשעים נענשים, אז איפה העונש שלהם, איפה הרווח שלהם?

תלמיד: הוא אומר שאחר כך, בסוף, "אולם גם המחשבות זרות, מה שהכלל גורמו, שימשיך רוממות עליהם, האור הזה נשאר עבורם." ומקבלים את זה אחר כך. מה זה השלב של האחר כך?

בגמר התיקון אני מניח.

תלמיד: אז זה כבר לא לחשבונות שלנו.

כן.

תלמיד: כתוב, "מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות". מה זה אומר להמשיך אור עליון על הסתירות?

שהסתירות הן כאלו שאי אפשר בשכל האדם, ולפי מה שמתגלה לו בכל הדרך, להרגיע, להשוות. אלא כאן חייב להופיע האור העליון, באמת בדרגה של האור העליון, ואז כל הסתירות האלה, הן נרגעות.

תלמיד: במאמר יש דוגמה יפה על מישהו שעושה מכדורי חימר קנקנים וכל מיני כלים אחרים ואומר שזה העיקר, זה חיסרון שאחר כך יכול להתמלאות באור.

אנחנו בדרך כלל מדברים על כך שאנחנו צריכים לעורר את האור מצד השלמות,
אז איך אנחנו יכולים לעשות חורים נכונים, את החסרונות בינינו, כי מצד האור לא תמיד יש כוח, לא תמיד יש חיסרון מספיק כדי למשוך, כדי לעורר את זה. מה אנחנו יכולים לקחת מהדוגמה הזאת בינינו?

כעיקרון אנחנו צריכים לקחת מהמאמר הזה את הדרך שבה הכול נפתר ביגיעה למעלה מהדעת. מה שלא יהיה לפנינו, אם נראה את זה למעלה מהדעת, אנחנו נדע את הפתרון ואיך להגיע אליו.

תלמיד: בנושא ההתכללות, אני פעם ראשונה רואה שהוא מדבר על התכללות במחשבות ובדעות. מאיפה זה נובע?

מזה שלא ידעת קודם.

תלמיד: אבל הוא לא מדבר על התכללות ברצון, אלא כבר במחשבות. איך אנחנו יכולים להשתמש בדבר הזה? איך אנחנו עושים התכללות כלפי המחשבות של הקבוצה, של העשירייה?

כל התיקונים שלנו הם על ידי התכללות במחשבות.

תלמיד: אני רוצה לרומם את המחשבה של העשירייה, של הקבוצה, איך עושים את זה?

תתכלל בהם, ותשתדל לעשות מה שהם חושבים.

תלמיד: דווקא בחסרונות שאנחנו מזהים,. למשל, כשאתה אומר לנו על איזה חסרון של הקבוצה, "אתם נמצאים בתרדמת". אם אני משתמש להעלות את זה כתפילה לבורא, זה יפעל לחזק את ההתכללות בינינו?

נגיד שכן.

תלמיד: דיברת כרגע על יגיעה למעלה מהדעת. מה מיוחד ביגיעה למעלה מהדעת?

שאתה מתייגע אפילו במקום שאתה לא רואה שם תשובה, רווח, אלא מקום עבודה.

תלמיד: זה פחות או יותר היגיעה ברוב זמן העבודה שלנו, כי אנחנו פועלים בהסתרה.

כן.

תלמיד: אז היגיעה היא ברובה למעלה מהדעת.

זה לא למעלה מהדעת, אבל בהסתרה.

תלמיד: איך אפשר להוסיף ביגיעה למעלה מהדעת?

להוסיף ביגיעה למעלה מהדעת, אנחנו יכולים בתנאי שמתגלה מקום שאני צריך להתייגע, ואני ניגש לזה ומשתדל לברר את זה, ומגלה שאני לא מסוגל לעשות את זה, לא בכוח ולא במוח ואז אני פועל בזה באמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: אבל אין שום הנאה, במצב הזה, זו יגיעה.

כן.

תלמיד: מה דוחף את האדם להתייגע למעלה מהדעת?

כי הכול מגיע לרווח של הבורא, כאילו הבורא הוא בעל הבית, וכשאתה עובד ביגיעה למעלה מהדעת, אז אתה עובד למענו.

תלמיד: ועוד יותר, מה דוחף את האדם להתייגע למען בעל הבית?

זה חשוב לו. הוא בנה לעצמו את חשיבות הבורא יותר מעצמו, והוא מסוגל לעבוד על זה במאמץ שנקרא "יגיעה למעלה מהדעת".

תלמיד: הוא כותב, "זה נקרא "למעלה מהדעת": הגם שהוא לא מבין שום דבר מה שאומרים לו, מכל מקום הוא עושה". מה הוא עושה?

מה שאומרים לו.

תלמיד: איפה הדעת שלו, זו שמתנגדת, קופצת, דורשת, נכנסת במקום הזה?

הדעת שהיא מתנגדת.

תלמיד: קודם אמרת שאם אדם היה מחליף את הרצון שלו לרצון אחר הוא היה יודע מה לעשות, רק עם עצמו הוא לא יודע מה לעשות. מה זה להחליף את הרצון שלי, לרצון של מי, של מה?

בכללות, אנחנו יודעים להסביר לכל אחד מה עליו לעשות, מה חסר לו, לעצמנו לעומת זאת, אנחנו לא יודעים.

תלמיד: אז איך משתמשים בכוח העשירייה, החברה? כי נשמע שאדם לבד לא מסוגל להתייגע למעלה מהדעת, להזיז את עצמו בכלל למקום הזה. איך מייצרים סביבה, אווירה כזאת, שתדחוף אותנו להתייגע למעלה מהדעת?

הוא כותב כאן.

תלמיד: בין המילים. זה לא מספיק ברור.

זה לא בין המילים. זה ממש בתוך המעשים שאנחנו עושים, אז אנחנו מבררים מה נקרא "למעלה מהדעת".

תלמיד: איפה בדיוק מקום היגיעה למעלה מהדעת?

בזה שאנחנו צריכים למצוא את הפתרונות בלמעלה מהדעת שלנו.

תלמיד: למה התורה מנחה אותנו להתרחק מאנשים רעים? יוצא הפוך, שצריך להתכלל איתם.

לא. אלה הפרעות בדרך.

תלמיד: גם לגבי "הפוסל במומו פוסל", כי יש בחינות רעות שהזולת מראה לאדם, אבל הוא תיקן אותן. האם יכול להיות שיש בחינות הקיימות בזולת ואצלו הן כבר מתוקנות? כי הוא אומר שאתה חייב להתכלל ברע שאתה רואה בחבר, למרות שבך הוא כבר מתוקן, הוא כותב שאם אתה לא מתקן את הבחינות של החבר, אתה כביכול נכלל מהגיהינום שלו. אז כלפי איזה בחינות הוא מתכוון כשהוא אומר "הפוסל במומו פוסל"?

זה שאתה צריך להצדיק את החבר בצורה כזאת.

תלמיד: אני צריך כאילו לתקן עבורו?

כן.

תלמיד: ומה ההבדל בין להתעלם מרע שאתה רואה בזולת לבין לתקן אותו?

לתקן זה ברור, עכשיו דיברנו על זה. ובהתעלמות ברור שאתה לא מתקן אלא בונה בתוך עצמך מערכת כזאת שכביכול, אתה צודק.

תלמיד: אני רוצה להתחבר עם החבר ושהחיבור הזה יהיה תיקון לרע. אז מה עליי להוסיף לפעולה הרגילה הזאת של חיבור? זאת אומרת, אני בדרך כלל מסתכל על הנקודה שבלב שלו, על אותה מטרה שיש לנו, ומהרע אני מתעלם, שם אותו בצד, אני לא יודע אם אני מתקן את הרע הזה. מה זה לתקן את הרע?

נגיד שעל פני גילוי הרע שבחבר כלפיך, אתה מבקש מהבורא לתקן את הרע שלו. מה חסר עוד?

תלמיד: לא חסר, זה פשוט מאד ישיר.

זה ישיר, והאמת לא נכון. כי אתה לא מגלה זאת בחוש האהבה.

תלמיד: הוא כותב, "שע"י הגרעונות בעבודת ה', זה גורם לו שירומם עצמו לעלות למעלה." מה זה אומר גרעונות בעבודת ה'?

כנראה שיש דברים לא שלמים.

תלמיד: איך אדם מגיע למצב שהוא לא מסכים להישאר במצב של ירידה? מה נותן לו את הכוח לדחוף קדימה דווקא כשהוא במצב של ירידה?

אני חושב, שבכך שהיה קודם במצבים אחרים ורצה להיות מתוקן ועכשיו ניתן לו מצב הירידה והוא צריך רק לבקש תיקון.

תלמיד: זאת אומרת, מניסיונות קודמים שהיה בהם כבר וגילה כמה בזה שאנחנו למטה, הבורא באמת נותן לנו עוד יותר לעלות למעלה, נותן לנו את הכוחות האלה להמשיך יותר ויותר לבקש ממנו את הכוח הזה?

כן.

תלמיד איך להבחין אם מה שאני עכשיו פועל כלפי המצב שמולי, אם אני עובד עדיין בתוך הדעת או שאני מעל הדעת?

אני חושב שאדם לא יכול לשאול את זה וללמוד מזה איך הוא יכול להבין איפה הוא נמצא.

תלמיד: בתחילת המאמר יש ציטוט "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" ואצל המן כתוב "הפיל פור הוא הגורל". מה הקשר בין גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, למה בזה שהולך למעלה מהדעת הוא גורם לגורל אחד לעזאזל?

בפעולה אחת הוא כאילו מברר את שניהם.

תלמיד: הוא מברר את שניהם, אז אדם צריך ללכת למעלה מהדעת.

כן.

תלמיד: גורל אחד לה' גורם לגורל אחד לעזאזל. מה זה עזאזל ומה הקשר בין השניים, למה בזה שהוא עושה גורל אחד לה' זה גם גורל לעזאזל?

השני הולך לעזאזל אוטומטי. שיהיה ברור, אם הוא בוחר באחד שכולו טוב, אז השני יוצא כולו רע.

תלמיד: אנחנו קראנו על התכללות. כתוב שמחשבות זרות שנגרמות על ידי הכלל - אדם צריך למשוך עליהם אור. איך אני מושך אור על הכלל, איך אני מביא שמחה לכלים של הכלל?

אתה מתקשר עם אותם החברים, הם מתחילים לבחור בצורה נכונה את הפעולות שלהם, ואז אתה נקשר עם החברים שלך.

תלמיד: איך הם מתחילים לבחור את הפעולות שלהם בצורה נכונה כתוצאה מהפעולות שלי?

מתוך זה שאתם עובדים יחד, שואלים אחד את השני, מסבירים זה לזה, מתווכחים ביניכם מהי הקדושה ומה לא קדושה.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לברר מה היא קדושה ומה היא לא קדושה, ואיך זה מביא את האור כתוצאה לקבוצה?

האור מביא את זה בצורה שאתם מתחילים לחשוב כמו האור. כלומר אתם משתדלים לנהוג, לחשוב, לפעול כמו האור.

תלמיד: כתוב ""מי עור כעבדי, ומי חרש כמלאכי". אלא שהאדם אומר "עינים להם ולא יראו, אוזנים להם ולא ישמעו"." מה זה אומר?

באותם הכלים של אור חסדים וחכמה שאדם נולד, הוא לא יכול להבחין מה האמת במצב אלא הוא צריך לדמות את עצמו למשהו. בכלים שנולד הוא לא יכול לראות את הרוחניות, הוא חייב לקבל כלים חדשים.

תלמיד: בעל הסולם נותן את הדוגמה של יהושע בן נון, ואומר ששום דבר רע לא נכנס לאוזניו מעולם. מהי התכונה הזאת, מהו היחס הזה?

אני לא יודע. כשאני אגיע לזה אז אני אוכל לדבר על זה.

תלמיד: אז מהי העצה של להיות עיוור וחירש כלפי מה שאדם רואה ומרגיש?

שלזה צריכים להשתוקק.

תלמיד: להשתוקק להתעלם מכל מה שאני רואה ומרגיש?

כן.

תלמיד: אז מה כן לראות ולהרגיש?

ההיפך.

תלמיד: מול מה, לְמה אני משווה את זה?

שתדמיין מה זה נקרא להיות בראייה ובהרגשה רק לדברים טובים, אמיתיים, ואז תראה את העולם המתוקן.

תלמיד: אבל בכל המאמר הוא מסביר שהסתירות והדינים והדברים הרעים הם הכרחיים בשביל להתקדם. אז מהי העצה של לסתום את העיניים ואוזניים, אז אתה לא רואה דברים רעים. איך אפשר להתקדם כך?

נכון. אז אתה רואה שאתה לא יכול להתקדם.

תלמיד: ואז?

ואז אתה מתפלל.

תלמיד: הוא כותב כאן, "היות, שבמצב הכי קשה, כשמתחזקים, זוכים אז לאורות היותר גדולים, הנקראים רוממות ה'." איך אדם בוחר לראות ולהגדיר את המצב שלו כמצב קשה? אני רואה שיש לאדם למשל מחלה גדולה, בעיה גדולה, אז הוא באמת רץ, עושה המון פעולות, מתפלל, מרים ידיים, אני לא יודע מה, ובעיות קטנות הוא מנסה לפתור לבד, הוא מקווה שיעברו. איך זוכים, איך מגדירים את המצב שלנו כמצב קשה? אם אין לנו רוממות ה' אז המצב שלנו קשה?

כשאין לך כלפי משהו לברר את המצב שלך, אתה נמצא כמו אוניה בים בלי מפרשים.

תלמיד: יש איזו שגרה שאדם מסדר לעצמו ככה לעשות, ככה ללמוד, ככה להתחבר עם חברים והוא מרגיש בדרך כלל שהוא בסדר עם עצמו, אבל גם לא מתקדם.

נכון.

תלמיד: איזו זכוכית מגדלת יש לאדם שכביכול צריך להרגיש כל יום שהמצב שלו קשה, שזה שעוד לא זכה להשגה, זה מצב קשה, שיבער בו, והוא הולך עם הרגשה איך אנחנו מגדילים את הבעיה שלנו כשלא נמצאים בהשגה, איך קוראים למצב הזה, מצב קשה? איך עושים את זה?

שאין לו הבחנות נכונות מעצמו, מה זה נקרא מצב קשה, או מצב קל, או לא אמיתי.

תלמיד: מאיפה לוקחים הבחנות נכונות? מאיפה אני יכול לקבל דיאגנוזה אמיתית למצב שלי, אם לא מהשכל שלי, אז מאיפה כן?

אתה לוקח מהחברים, מהלימוד, מהפער בינך לבין תשעת החברים. מזה אתה לוקח הבחנות נכונות.

תלמיד: כותב פה ש"בענין כל, הנקרא למעלה מהדעת, האדם צריך להשתדל שיעבוד בשמחה." אפילו "כשאין לו שמחה מעבודה זו, הוא צריך לצער עצמו על זה". מה היא אותה השמחה שאדם מחפש בעבודה למעלה מהדעת?

הוא כביכול נמצא בפתרון בקשר לכל מה שעבורו הוא דואג.

תלמיד: הוא נמצא בהתמודדות עם אילו מחשבות זרות, התכללות וכן הלאה, ואז אומר "בסדר, אני מבקש כוח ללכת למעלה מהדעת ושזה יהיה בשמחה"?

כן, ואז אני אהיה בשמחה.

תלמיד: בשביל הרגשת השמחה או בשביל מה?

אני לא צריך שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: זו שמחה כמו שאדם שמח ממשהו שטוב לו, או שמחה שהעבודה נכונה?

זו שמחה שהוא שמח בגלל שעבודתו נכונה.

תלמיד: כי הוא גם אומר ששמחה זה בעצם מראַה ממעשים טובים או שזו התוצאה?

כן. כן. אז הוא רואה.

תלמיד: יכולה להיות עבודה למעלה מהדעת בלי שמחה?

לא נראה לי.

תלמיד: אז זאת מעין בקרה שזה נכון?

כן.

(סוף השיעור)