שיעור 15.05.15 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר 'כתבי רב"ש' כרך א', עמ' 249, מאמר: "בא אל פרעה - ב'"

"אלא כידוע, שאין הטוב והעונג יכול להתגלות בעולם מטרם שיש להעולם כלים דהשפעה, היות שכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא (פירוש, על הכלי קבלה היה צמצום הראשון, שלא יאיר שם שפע. עיין בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח בהסולם).

ובכדי להשיג את הכלים דהשפעה, כאן מתחילה המחלוקת והמלחמות, היות שזהו נגד הטבע שלנו. ובשביל זה ניתנו לנו תורה ומצות, בכדי להגיע לדרגת השפעה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קדושין ל').

וכמו כן ניתן לנו מצות "ואהבת לרעך כמוך". ורבי עקיבא אומר "זה כלל גדול בתורה" (ב"ר פכ"ד). כלומר, שע"י זה שהאדם עובד באהבת חברים, הוא מרגיל את עצמו לצאת מאהבה עצמית ולהגיע לאהבת הזולת.

אמנם יש להבין, מה שאנו רואים לעינינו, שיש אנשים שמשקיעים כוחות באהבת חברים, ומכל מקום לא הגיעו אפילו כמלוא נימא לאהבת ה', שיכלו לעבוד בתורה ומצות מטעם אהבת ה'. זאת אומרת, באהבת חברים, הם אומרים שהם מתקדמים במקצת, אבל באהבת ה' אין הם רואים שום התקדמות. אבל צריכים לדעת, שגם באהבת חברים יש דרגות, היינו שצריכים לחשוב על החיוב של אהבת חברים.

כי זה יכולים לדמות לבנין, שיש שמה ב' קומות, וגם קומת קרקע. והמלך נמצא בקומה ב'. ואומרים, מי שרוצה לכנס להמלך, היינו שכל מטרתו היא רק שרוצה לשוחח עם המלך פנים בפנים, אומרים לו, שהוא מוכרח מקודם לעלות לקומה א', כי אי אפשר לעלות לקומה ב' מטרם שעולים לקומה א'.

וזה בטח, שכל אחד ואחד מבין שזה נכון. אבל יש סיבה לזה שצריכים לעלות לקומה א' שנקרא תיקונים, היינו שע"י זה שהאדם יעלה לקומה א', שם הוא יכול ללמוד, איך שיכולים לדבר עם המלך פנים בפנים. ויהא ביכולתו לבקש מהמלך מה שליבו חפץ. אדם הזה ששמע, שצריכים מקודם לעלות לקומה א' ואח"כ יכולים לקומה ב', הוא הבין זה טוב מאוד. אבל היות שכל חשקו הוא לקבל פני המלך, ולא דואג לשום דבר, נמצא, מה שאמרו לו, שהוא צריך לעלות לקומה א', היה עליו לעול ולמשא.

אבל אין ברירה. אז הוא עולה לקומה א' ולא מעניין לו להסתכל מה שיש שמה, הגם ששמע, שבקומה א' לומדים לאדם איך לדבר עם המלך. אבל הוא לא שם לב לזה, כי זו לא מטרתו, כי מטרתו היא המלך, ולא מה שהוא יכול ללמוד בקומה א', כי מטרתו היא לא הלימוד, אלא מטרתו היא לראות פני המלך. ומה לו לבלות זמן על דברים של מה בכך, כי הכל בפני עצם המלך כלא ואפס. אם כן מה לו להתעניין מה שלומדים בקומה א'.

ומשום זה כשעולה לקומה א', אין לו רצון להתעכב שם, אלא רוצה תיכף לעלות לקומה ב', ששם ישנו המלך בעצמו. כי זה כל חשקו. אולם אומרים לו, כי מטרם שאתה תלמד את החוקים שיש בקומה א', בטח אתה תפגום בכבוד המלך. ומשום זה אין לך לקוות שתוכל לעלות לקומה ב', מטרם שאתה תלמד כל שיש ללמוד בקומה א'.

וכמו כן באהבת חברים, כן שמענו שאי אפשר לזכות לאהבת ה', מטרם שאדם זכה לאהבת חברים, כמו שאמר רבי עקיבא, ש"אהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. אם כן בזמן שעוסק באהבת חברים, אין הוא מסתכל על אהבת חברים על איזה ערך, בעל משקל, אלא כדבר מותר.

והוא הולך לקיים את זה מטעם שאין ברירה, וכל רגע הוא מסתכל, מתי אני אזכה לאהבת ה', ואני אוכל לפטור את עצמי מאהבת חברים, שעבודה זו אצלי לעול ולמשא. כי קשה לי מאוד לסבול את החברים שלי, היות שאני רואה, שכל אחד ואחד מהם יש לו תכונות אחרות משלי, ואין לי שום השתוות עמהם, רק בעל כורחך, מטעם שאין לי ברירה, היות שאמרו לי, שבלי אהבת חברים איננו יכול להגיע לאהבת ה'. אז בהכרח אני יושב עמהם.

אבל אני יכול לומר לעצמי, מה אני מרויח מהחברים, רק דבר אחד, היינו שאני מתקן את עצמי מבחינת סיגופים, מזה שאני יושב עמהם ביחד, וסובל את הדיבורים של החברים, שאינם לרוחי ולתכונתי. אבל מה לעשות. אומרים לי, שאני מוכרח לסבול בעולם הזה, לכן אני סובל, ואני יושב ומצפה, מתי יגיע הזמן, שאני אוכל לברוח מהם, ולא להסתכל על שפלותם, שאני רואה בהם.

נמצא, שהוא לא לוקח מאהבת חברים את התרופה, שנקראת אהבת הזולת, אלא מטעם שאמרו לו, שאין ברירה, אחרת הוא לא יכול להגיע לאהבת ה'. ומשום זה הוא עוסק באהבת חברים, ועושה כל ההתחייבות מה שהחברים מחייבים אותו. אבל מה שצריך ללמוד מהם, זהו ממנו והלאה. זאת אומרת, מאהבה עצמית הוא לא יוצא, ולאהבת הזולת הוא לא מגיע. ומקיים אהבת חברים לא מטעם אהבה, אלא מטעם יראה, היות שלא נותנים להכנס לאהבת ה', מטרם שנכנסים מקודם לאהבת חברים. אם כן הוא מתיירא, שלא לקיים אהבת חברים, כי לא יתנו לו לכנס לאהבת ה'.

וזה דומה להמשל, שהיות שלא נתנו לו להכנס לקומה ב', ששם נמצא המלך, מבלי שיעלה מקודם לקומה א'. והכוונה היא, בכדי שילמד החוקים, איך להיזהר בכבוד המלך, אם כן ההגיון מחייב, שבזמן שנכנס לקומה א', שיהיה בשמחה, כי הוא לומד עכשיו, איך להיזהר בכבוד המלך, וירויח מזה, שאח"כ, כשיכנס להיכל המלך, לא יפגום חס ושלום בכבוד המלך. ולפי זה, כשנמצא בקומה א', הוא נותן תשומת לב, איך נהוגים שם כל החוקים ולהרגיל בהם, כי הוא רוצה להכנס להמלך, בכדי להשפיע להמלך, ולא חס ושלום לזלזל בכבוד המלך.

וזה שייך לומר רק במי שרוצה להכנס להמלך על מנת להשפיע נחת רוח להמלך. מה שאין כן מי שרוצה לכנס להמלך מחמת קבלה עצמית, אז הוא מסתכל על כל הדברים הנמצאים בקומה א' כדברים מיותרים, שזה לא מענין אותו. ומה שעליו לעלות לקומה א', הוא רק מפני היראה, כי הוא יודע, שלא יתנו לו לעלות לקומה ב' מטרם שיעלה לקומה א'. אבל אין לו שום צורך ללמוד חוקים, שלומדים שם שלא לפגוע בכבוד המלך. מטעם שכל מה שרוצה לכנס להמלך, אין זה רק מטעם אהבה עצמית.

אי לזאת, עלינו לדעת, כי זה שניתן לנו ענין אהבת חברים, הוא ללמוד מזה שלא לפגום בכבוד המלך. פירוש, שאם אין לו רצון רק להשפיע נחת רוח להמלך, בטח הוא יפגום בכבוד המלך, שזה נקרא שמוסר קדושה לחיצוניים. ומשום זה לא לזלזל בכבוד של חשיבות של עבודת אהבת חברים, כי ממנה האדם ילמד איך לצאת מאהבת עצמית, ולהכנס לדרך של אהבת הזולת. וכישגמור את העבודה של אהבת חברים, אז הוא יכול לזכות לאהבת ה'.

ויש לדעת, כי באהבת חברים יש מעלה, שאין האדם יכול לרמות את עצמו, ולומר שהוא אוהב את החברה, אם הוא באמת לא אוהב אותם. כי כאן ניתן לתת לעצמו בקורת, אם הוא באמת יש לו אהבת חברים או לא. מה שאין כן באהבת ה', אין אדם יכול לעשות בקורת על עצמו, אם כוונתו אהבת ה', היינו שרצונו להשפיע לה' או רצונו לקבל בעמ"נ לקבל.

אבל צריכים לדעת, כי לאחר כל התיקונים, שניתנו לאדם לעשות בלי עזרת ה', לא יזכה לשום התקדמות בעבודה דלהשפיע. ושאלנו אם כן, בשביל מה צריך האדם לעשות מעשים, בכדי שיזכה אח"כ לעזרת ה', הלא ה' יכול לעזור אפילו בלי מעשי התחתונים, כי בין כך ובין כך לא תעזור עבודת האדם לשום התקדמות בעבודה.

והענין הוא, כי אם אין האדם מתחיל בעבודה, אז האדם לא יודע, שלא יכול לנצח את מלחמות היצר. מה שאין כן כשהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה', ועושה מה שביכולתו לעשות, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית, שה' יעזור לו."

שאלה: אם הוא נמצא בקבוצה עם כוונה לא נכונה, כמו שהוא כותב שאין לו אהבת חברים, אלא מטעם יראה, אבל רוצה להגיע למלך. למה האור לא משפיע ולא משנה לו את הכוונה, הרי אנחנו אומרים שאנחנו נמצאים בקבוצה, עושים מעשים, ואז כאילו מתקדמים. למה במקרה הזה זה לא עובד?

אני לא יודע אילו פעולות הוא עושה.

תלמיד: כתוב שם, שהוא נמצא בחברה ומקיים מה שהם אומרים לקיים.

כן, בשביל מה?

תלמיד: בשביל להגיע למלך. בשביל להשפיע לו נחת רוח.

כן.

תלמיד: אבל הוא לא אוהב את החברים. למה האור לא משפיע עליו ולא משנה לו את הכוונה שיאהב את החברים?

האור משפיע בכל מקרה, ולאט לאט אדם מגלה שתנאי של אהבת חברים זה לא תנאי, אלא זה בניית החוש להרגשת הבורא. שאהבת הזולת זה אותו החוש שבו אני מגלה את העולם הרוחני, אין לי גישה אחרת לבורא, במה אני ארגיש אותו. מה היה לנו לפני שבירת הכלים? היה כלי אחד ובו אור אחד, הכל היה בצורה מושלמת, ונשבר. האור נמצא באותו מצב. הכלי שבור, אנחנו צריכים להדביק אותו בחזרה. התיקון של הכלים זה נקרא "אהבת הזולת", "אהבת חברים". הגילוי של האור או עשיית נחת רוח לבורא שיתגלה, זה נעשה בתוך אהבת החברים, אי אפשר אחרת. זאת אומרת שני דברים האלה קשורים זה לזה. אין לי עם מה לגשת לבורא אם אני לא פעלתי, לא השקעתי את עצמי בחיבור עם החברים. עם מה אני מגיע? זה צריך להיות ברור ופשוט, איך אני יכול לקפוץ לאהבת ה'.

מה זה אהבת ה'? כשמתגלה איזו מציאות בתוך החיבור בינינו, ואנחנו קוראים לאותה מציאות "אור" או "בורא", זה מתגלה דרך החוש של הכלי, שאני חיברתי אותו, כי שבירה כלפי כל אחד ואחד היא שבירה מיוחדת משלו. אני חייב לחבר את כל החלקים האלה יחד, כל האנושות אני חייב בסגנון שלי, בחתך שלי, אני חייב לחבר את כולם, ואז אני מגלה את הבורא, וזה בורא שלי. אתה חייב לחבר את כל האנושות בחתך שלך, במה שאתה נכלל בהם, במה שהשבירה היא כלפיך, ואז אתה תגלה שם את הבורא שלך. וכך כולם. עד שכל זה יצטבר יחד בכלי אחד ובורא אחד. זה אני לא יודע. כך כתוב, אבל הפעולה היא פעולה כבר שבסוף התיקונים.

אנחנו צריכים להבין מתוך מה שאנחנו לומדים, אני חושב שזה הכי פשוט, אם אני לא עושה חיבור בין חלקי הכלי השבור, אז אין לי איפה לגלות בורא, איפה אני מגלה אותו, איפה אני מתייחס אליו. אני לא מתייחס אליו, כי אין לי למי להתייחס, הבורא לא נמצא, הבורא זה "בוא וראה" שאני מגלה אותו מתוך התיקון שלי, שאני מחבר את הכלים יחד, ומחיבור הכלים האלה יחד, שהאור מגיע ועוזר לי לחבר את הכלים, עושה את החיבור בעצמו ואחר כך אני מגלה בהם, בכל הכלים האלה מתוך החיבור שלהם, תופעה מיוחדת שנקראת חסדים, ובתוך החסדים אני מגלה את אור החכמה שזה הבורא.

זה רק אדם שמתחיל שלא מתאר לעצמו את המנגנון הזה, את המערכת, אז הוא חושב שאני צריך את הבורא, מה זה החברים האלה, זה גן ילדים, במה הם עוסקים, זה לא בשבילי, אני רוצה לקפוץ לקומה שניה. המתחילים כך חושבים, כי בכלל עניין החיבור בין החברים, אף אחד לא רוצה אותו. אבל אנחנו צריכים להסביר, וזה הכי טוב מתוך שבירת הכלי. מצב הא', ב', ו-ג'. מצב הא' זה כלי שלם, נמצא שם אור הנפש בלבד. מצב ב' זה כלי שבור ומוכן לתיקון, התיקון שלנו הוא הדרגתי, עד שמגיעים למצב הג', ששם אנחנו מגלים את הבורא. במצב הא' הבורא לא נגלה, זה נפש, זה חיות לא יותר מזה. מה שאין כן מצב ג' נרנח"י, שאתה מגלה אותו, שאתה נמצא כמוהו, שאתה מחזיק אותו, שאתם נמצאים בדבקות.

בלי ידיעה לפחות כללית, מה זה נקרא כלי, איך שעבר שבירה ואיך צריך לתקן, בלי זה קשה לנו מאוד במילים רגילות לדבר על אהבת חברים. זה לא משכנע, אני לא צריך אותם, כולם מדברים, כל הפוליטיקאים מדברים על חיבור, אהבה, שיוויון, אנחנו רגילים לשמוע את השקרים האלה. וגם כאן אותו הדבר. לכן זה לא משכנע את האדם, רק לימוד השבירה ותיקון.

שאלה: אחרי כל השיעור הזה אני מרגיש ביחס למה שאמרת, בדיוק הפוך. כאילו מסתובבים המון סיבובים ואומרים המון מילים כמו שבירה, ומילים שנשמעות מאוד טכניות, אבל בסוף מה שחסר זה התיקון, המקום של הלב, של אהבה. מה עושים עם זה?

אני מרגיש שאני תמיד בורח מבאמת לעשות את הבירור הזה על אהבה, אם אני אוהב את החברים או לא. יש כאלה שאני לא מסוגל, אני מתחיל לחשוב על זה, זה גיהינום ממש.

לא יודע מה לעשות. ודיבורים על שבירה זה לא עוזר, אלה כל מיני מילים שאתה מלמד, תיאוריות מאוד יפות, חכמות, שהם הרבה יותר מכל חכמה אחרת. אני לומד באוניברסיטה, הכל שטויות, בולשיט. אתה מתאר את המערכת, חבל על הזמן, אבל זה לא עוזר. זה כאילו לא העניין, העניין הוא איך להגיע למקום שבו חסר את הלב ממש, את האהבה? כך זה נראה לי עכשיו.

ההרגשה יכולה להיות כתוצאה מהמאור המחזיר למוטב, רק לדרוש את זה. להשתתף עם כולם, ואז האור משפיע ולאט לאט פותח לך את החוש, אין מה לעשות אחרת. לכן אנחנו מתקיימים כאן לפי הכללים שקובע רב"ש ואחר כך אני, ואנחנו רואים את הדברים האלה שהם כך כתבו עליהם. לימוד, הפצה כמה שיותר וכן הלאה.

מה שאני ממליץ, כל אחד צריך לדבר אנשים אחרים, ושייקחו על עצמם חובה לעורר את החברים. אני לא יכול לעורר את עצמי, את האחרים כן. אם אתה לא רוצה את זה לעשות, אז חכו אולי עוד 5 שנים, אולי תרצו, אולי תבינו משהו. כי בכל זאת הם עושים משהו, באים, שומעים, באים לאיזו הפצה, אז זה משתנה, אבל הקצב יהיה מאוד איטי.

תלמיד: גם ההתחייבות, זה ההתחייבות לאהבת חברים, לעורר לאהבת חברים? על זה מדובר, זו הנקודה שאנחנו דופקים עליה?

חובתנו העיקרית זה להחזיק את החברה מחוברת שבה אנחנו מצפים לגילוי הבורא. אבל זה לפי החוק של השתוות הצורה. שהקשר בינינו חייב להיות כקשר האהבה, במידה שנשיג בינינו קשרי אהבה, במידה הזאת מתגלה בתוכו הבורא, שהוא כוח האהבה הכללי.

וכוח האהבה הזה דורש ויתור, חיבור, וכך לפעול בזה. לא רוצים לפעול, חוק נתן ולא יעבור. לא רוצים, לא יהיה. אני רואה שיש לנו סיכוי גדול להיות הקבוצה שמחברת את כל סולם המדרגות לאנושות. מין מתאם שנמצא בסוף הסולם, לאנושות. אנחנו צריכים לבצע את הפעולה הזאת. לשֶם זה אני עובד.

אז צריכים ללמוד, צריכים לעשות חיבור בינינו כדי להתחבר להסולם, וצריכים לצאת להפצה לעשות את כל הפעולות כדי להתחבר דרך עָם ישראל לאנושות. המנגנון הזה, המערכת הזאת אנחנו חייבים לבנות, הדור שלנו מסוגל וחייב.

שאלה: אם מעתה ואילך נתחיל להיות אותה הדוגמא מבהיקה, ולתת כל רגע את היחס הזה של שלושת "ההאים" בכל רגע ורגע, אם נשחק כל הזמן בהתפעלות, התכללות, כמה זה יזרז את הזמנים, שכל הזמן תהיה הדוגמא הזאת כלפי העולם?

זה יזרז את הזמן בהרבה מאוד, בכמה? אני לא יכול להגיד, בכמה שאתם תרצו שזה יקרה. שאתם תרצו לגלות קשר חיבור, אהבה ביניכם. ודאי שזה חייב להיות כדי לגלות את הבורא ולעשות לו בזה נחת רוח.

תלמיד: אז אני פונה עכשיו לקבוצה, מה לעזאזל הבעיה, יש לנו את הכלים, יש לנו את הדרך, מה בדיוק הבעיה שלנו? למה אנחנו לא עושים את זה?

הבעיה שלנו שאנחנו צריכים לעורר את לבו של כל חבר וחבר הוא ירצה להתחבר עם האחרים.

שאלה: דיברנו היום על הקביעות בהדדיות, קביעות בעבודה הדדית אחד כלפי השני ולעורר אחד את השני, שלא משנה איזה מצבים עוברים, צריך להיות איזה סף שמתחת לסף אנחנו לא נופלים בעבודה אחד כלפי השני.

אמרת שבאיזו צורה הבורא שומר על הסף הזה. אם אתה מתחייב, הוא גם מתחייב לשמור עליך. איך זה עובד? כי מה שקורה בדרך כלל זה שאתה מחוץ לקבוצה בעיקר במהלך היום וגם לפעמים במהלך השיעורים.

אני לא חושב שאני מחוצה לקבוצה או לא. עשו לי תרגיל עם העישון, שלא סיפרו לי, שהביאו אותי לקבוצה, שמעתי אולי שש שעות, שזו הייתה הרצאה.

ואחר כך אמרו עכשיו אנחנו כולנו מפסיקים לעשן. אם כבר כולנו, אני מקבל על עצמי, אין ברירה, אני נכלל, זו קבוצה, אלה חברים, תלמידים, וזהו. ונתתי מילה, כי הכניסו אותי להתחייבות שאני לא יכול להפר אותה, אני לא יכול לברוח ממנה, כי אני נמצא בקבוצה שהיא החליטה, כך אני הבנתי, ואז אני נקלטתי בזה ונתתי מילה

אומרים לי, אחר כך כולם חזרו לעשן, אבל אני נתתי מילה לאותה הקבוצה שהייתה באותו רגע, וזה דבר שקיים לנצח, זה מצב, ואז זהו, עד היום אני כך. אבל אני מרגיש התחייבות כלפי אותה הקבוצה, ההתחייבות הזאת היא הבטחה רוחנית. אני לא יכול לעבור עליה, אני לא יודע, אני לא בעל הבית על עצמי. יכול להיות שברגע הבא יתנו לי איזה סיבוב בראש ואני אקח סיגריות מכאן ואתחיל לעשן. אני לא יודע מה שיקרה איתי. אבל אני בעצמי, וכל הזמן אני מחזיק את עצמי וכל הזמן אני רוצה, אני רואה שמישהו מדליק סיגריה, אני איתו יחד בלב ונפש, ובכל זאת זהו. זה נקרא התחיבות.

תלמיד: אני זוכר דיברנו על זה בהרחבה, ולא קיבלתי אז תשובה, חוץ מהרגשה שזה הדבר הנכון. אתה זה לא דוגמה, בזה שאתה התחייבת.

אני הרבה יותר חלש וגרוע מכם, מכולכם.

תלמיד: אבל העובדה היא שכולם חזרו לעשן.

הם לא הרגישו את הקבוצה, הם לא הרגישו את ההתחייבות.

תלמיד: זו בדיוק השאלה.

אנחנו צריכים לחייב זה את זה, אנחנו צריכים לתת חיזוק זה לזה.

תלמיד: אבל זה מחזיר אותנו לאותו מבוי סתום. אנחנו נמצאים בהרגשה, שאתה מעורר אותנו, כמו נניח היום, אתה עוררת אותנו עוד פעם, ועכשיו יש בפנים איזה רצון כן להחזיק את המצב. עוד כמה זמן נקבל מלמעלה טיפת הכבדה.

בסדר.

תלמיד: ואז מה יחזיק את המצב? כי זה בנוי על חשיבות, אבל מוחקים חשיבות.

כל אחד חייב להתחייב. יש מושג, המושג הזה נקרא קבוצה. זה פיזית, זה לא פרצופים, זה קבוצה, החלקים השבורים שמוכנים להחזיק את עצמם ולקרב את עצמם לצורה המתוקנת. כמו שיש לך כלי חרס, נניח, איזה כד חרס ששברו אותו ואנחנו מחזיקים אותו, כל אחד זה החלק הזה, וכל אחד משתדל, משתדל.

אז אני משתדל להחזיק את כולם בכוח שלי. ושאני לוקח על עצמי כזאת התחייבות, אנחנו צריכים עכשיו רק לסכם שאנחנו באמת מחזיקים, באמת רוצים, באמת מבקשים שהבורא יעזור לנו, שאני לא אפול מההרגשה הזאת, שאני לא אקלקל, שאני אחזיק אותה. אז זו העבודה שלי, אין יותר חוץ מזה. תראו עד כמה שזה פשוט.

תלמיד: אבל זה בנוי על חשיבות, ההחזקה הזאת.

החשיבות היא בזה שכולם מדברים רק דבר אחד, אם אנחנו לא נרכיב את הכד הזה, הכלי, אם אנחנו לא נרכיב, אנחנו חיות, אנחנו מתים, שום דבר לא נשאר, אנחנו לא מרוויחים שום דבר, לא מגלים את הבורא, איפה העולם הרוחני, כלום. צריכים בינתיים לעורר את עצמנו בצורה חומרית, בצורת "על מנת לקבל", אבל שיהיה לנו ברור שרק בכד שלם אנחנו מגלים את הבורא. איפה החיבור?

תלמיד: הבעיה שהרצון לקבל הוא דבר מאוד ערמומי, הוא נכנס לתוך כל החללים.

ברור שזה כך. אבל אני מראה לך את הדרך היחידה. "לא, אבל זה קשה, אבל לא יכולים". לא יכולים? מבקשים, צועקים, בוכים, מבקשים.

תלמיד: השאלה איך לזרז את המצב עד שיגיע לכאב, שזה לא המצב? כי זה יכול לקחת עוד מאה שנה.

ודאי שזה ייקח עוד הרבה זמן, ללא ספק. אבל על ידי מה? על ידי המאמץ. הבורא לא מוותר על היגיעה הזאת במאומה, אם הוא יוותר לך על היגיעה שלך, זה נקרא שאתה לא תשיג את כל ההבחנות כדי אחר כך תרגיש אותו במלאו.

עכשיו, כשאתה משתדל כך וכך, להיות בחיבור, ואולי כך, ואולי כך, "חבר'ה מה איתנו, איך אנחנו עושים?" מהשפשוף הזה אתה מגלה עוד כאלה ועוד כאלה ועוד פרטים של ההרגשה, שאחר כך דווקא בפרטים האלה, אתה תרגיש אותו בכל האופנים.

השבירה היא מלאה, עד הסוף, כל עוד לא נשאר מהכד הזה פירור, פירור בנפרד, לא חתיכות, פירורים, כאילו כל אחד הוא חתיכה. זה סופי, ממש נשאר אבק מהשבירה, אפילו לא פירורים. ואנחנו צריכים לחבר אותם ולחבר אותם, ובצורה הנכונה.

תתאר לעצמך איזו עבודה זאת. למה? כי בלי זה אתה לא מגלה את הבורא. כי כל פירור ופירור, באיזו צורה שהוא מתחבר לפירור אחר, ואתה בונה את הנשמה שלך הפרטית, ונשמות אחרות פרטיות, עד שהן מתחברות לנשמה אחת כללית, כל זה מחויב לגילוי הבורא. מחויב, מה תעשה?

תלמיד: אני מבקש עצה. כשאדם עם עצמו לבד, והחשבונות האלה הם פנימיים לחלוטין, איך לא לבגוד בקבוצה במקומות שבהם אתה בדרך כלל בוגד? מאיפה להביא שינוי בזה? אני מבין שזה הכרחי.

חשיבות המטרה. דוגמה כלפי האחרים. התחייבות להביא להם התעוררות.

תלמיד: אבל זה הכל בנוי על אוויר. כשיש רוח במפרשים, יש, וכשאין רוח במפרשים, שם זה נפגע.

אם לא נשאר לך כלום, נשאר רק דבר אחד, תצעק, תתפלל, תבקש. יש לך למי.

תלמיד: הבעיה שגם זה מתעמעם, כאילו יש מסך ערפל שעוטף את הכל.

כי אתה פועל לבד, ולא עם האחרים. תפילת הרבים פועלת. אתה מבין כמה כל אחד בורח כל פעם לאיזו נישה?

שאלה: מה הקשר בין הכוח העליון, שלא מוותר על היגיעה, ששולט בגורל של כל אחד?

הוא לא יכול לוותר, כי זה חוק. אור כנגד הכלי השבור. הכלי השבור חייב לשחזר אותו הכלי השלם, מכוחות עצמו.

תלמיד: הכוח הזה עושה עוד הרבה דברים. אז מה הקשר בינו לבין הבורא שמתגלה בחיבור בינינו, כתחושת האחריות ואהבה וחום וביטחון? מה הקשר בין שני הכוחות האלה? כאילו יש לי בורא אחד ושני.

יש בורא שמתגלה, אני מתחבר עם חבר, יש איזה חום, אהבה, יש עוד תחושה כנראה, וויברציות, כך שמעתי, ויש איזה כוח בעולם, שכנראה היה לפניי וברא הכל, ולא מוותר על יגיעה. מה הקשר בין שני הדברים האלה?

הקשר פשוט. יש כוח כללי, האור, תכונת השפעה ואהבה, שזה לפני שאנחנו מגלים, ולכן אנחנו לא יכולים לקרוא לו בשם, הכוח העליון. ויש כוח שאנחנו מגלים אותו, לפי מידת תיקון הכלים, שמתגלה, שהוא נקרא בורא, בוא וראה.

בורא זה מה שאנחנו מגלים. מה שאנחנו לא מגלים, יש לזה כל מיני כינויים. הוא לא מתגלה, הוא לא ברור, הוא לא מוגדר בתוך הכלים שלנו. כמו שיש "עצמותו", משהו שקדום לנו, לבריאה, המקור של הכל, ויש הכוח העליון, שהוא כבר נמצא בקשר עם היש מאין שברא.

תלמיד: אז מה היחס לכוח הזה?

שאחד אתה מגלה והשני אתה לא מגלה. יש כוח כללי, שהוא פועל, זה נקרא האור הכללי, אור אין סוף, ויש אור שאתה מגלה בתוך הכלי לפי השתוות הכלי עם האור.

תלמיד: אז איך צריך להתייחס לכוח הזה שאני לא מגלה, מה צריך להיות היחס אליו?

המשיכה שלך הכללית לטוב ומטיב, המשיכה שלך הכללית להשפעה ואהבה. הוא כוח השפעה ואהבה.

תלמיד: עובדים איתו או לא, התפילה היא אליו?

התפילה אליו, כן. ומה שמתגלה כתוצאה מהתיקון, זה הבורא שלך, שכל פעם מתגלה אחר.

שאלה: בשביל מה הבורא בכלל מעלה את האדם מהקרקע לקומה א', הוא לא יודע שאין לו כוונה ללמוד את החוקים?

הוא לא מעלה שום דבר. האור העליון פועל כל הזמן על הכלים השבורים, והכלים השבורים, מתוך האור העליון שפועל עליהם, מתחילים להתרומם, ובשרשרת התיקונים שבהם, מתגלה כל פעם הבחנה חדשה לבורא.

אתה יכול לשאול, למה הבורא עושה תיקונים בלי לשאול אותנו? שבכל זאת לפני גלגול או כמה גלגולים, הייתי בצורה רחוקה אולי, והיום אני כן התקרבתי. גם בחיים שלי, חייתי טוב, פתאום מישהו נתן לי התעוררות ואני מתחיל לרוץ לחכמת הקבלה וכן הלאה. למה?

אז האור העליון פועל וכך הוא עושה איתנו בדרגות דומם, צומח וחי, שאנחנו מתקדמים בהם בלי ששואלים אותנו. אתה רואה שכל המציאות מתקיימת כך ומתקדמת, ויש אבולוציה כללית בכל המציאות.

אלא בכל הדרגות האלה אנחנו מגיעים למצב שאנחנו צריכים להשתתף, ולהשתתף בצורה שאנחנו מתחילים להוביל כביכול את ההתפתחות. זה נקרא דרגת המדבר. זאת אומרת שאנחנו צריכים לעלות מדרגת החי לדרגת המדבר, כאן אנחנו צריכים לעלות בעצמנו. אין ברירה. ואנחנו נמצאים עכשיו במצב הזה. האם אנחנו נתחיל לעלות?

כל האנושות צריכה לעלות לדרגה הזאת. היו, בדורות הקודמים, אנשים שקיבלו התעוררות לעלות מדרגת החי לדרגת המדבר. אלה מקובלים בודדים שהיו עם קבוצות קטנות. היום אנחנו נמצאים במעבר מדרגת הבהמה, לדרגת האדם כבר, כי כל האנושות מתקדמת לזה. ודאי שכולם בהדרגה, כמו שכתוב שבעים אומות העולם, זאת אומרת כנגד שבעים ספירות דזעיר אנפין, אבל כך מתקדמים. וההתקדמות הזאת כבר חלה על כולם. קודם כל עלינו, שאנחנו קיבלנו התעוררות, והאחרים אחר כך. ובדרך או אחישנה או בעיתו.

האור פועל כל הזמן על הכלים. הוא קודם שבר את הכלים, הם נפלו, נפלו, נפלו, אלפיים שנה הייתה ביניהם התערבבות, כמו שכתוב "לא יצאו בני ישראל לגלות אלא לצרף להם נשמות הגויים", זאת אומרת עבודת הצירוף, עבודת ההתכללות. אחרי שההתכללות הזאת הסתיימה, האור העליון ממשיך לפעול כמקיף הכללי, אז מתחילים הכלים להתעורר. יש כאלה שבהם הרשימות מהשבירה יותר חזקות, אנחנו, יש כאלה שהרשימות פחות חזקות, אז הם יצטרפו אחר כך.

ממש לפי הדרגות שנפלו הכלים והתערבבו, לפי הדרגות האלה הם עולים. לפי זה יש אנשים שבהם האש בוערת והם מוכנים לכל הדברים האלה, מה שלא יהיה, הם לא מסוגלים לתאר לעצמם קיום אחר, "בשביל מה, בשביל העולם הזה, בשביל הזבל הזה כך לחיות?" ויש כאלה שכן מסכימים עם הזבל הזה גם כן, חצי-חצי, רבע, שלושת רבעי, וכן הלאה. זה הכל תלוי ברשימות.

תלמיד: נניח שהוא עלה לקומה א' ואין לו כוונה ללמוד את החוקים.

איך יכול להיות שיעלה לאיזו קומה?

תלמיד: העלה אותו מקרקע לא'.

מי?

תלמיד: הרשימו.

רשימו לא מעלה.

תלמיד: התפתח בו רשימו. הוא כותב פה.

רשימו מתפתח על ידי המאור המחזיר למוטב, בהשתתפות שלנו, אחרת לא. אתה תישאר בהמה לכל דבר, אם אתה לא משתתף להעלות את עצמך למעלה.

תלמיד: אז הוא כותב שהוא העלה אותו מקרקע לקומה א'.

מי פתאום עולה לדרגה ראשונה? לעלות לדרגה ראשונה זה לעבור את כל זמן ההכנה, הלוואי שתשיג את זה תוך עשר שנים.

תלמיד: ואם אין לו כוונה ללמוד חוקים?

אם אין בכוונתו, אז הוא נשאר בהמה.

תלמיד: הוא נשאר בקומה א', או שיורד חזרה?

הוא לא עולה לקומה א'. איך אדם יכול לעלות, זאת אומרת, לעשות איזו מין התאמה לאור העליון, אם הוא לא יודע את החוקים, אם הוא לא רוצה לקיים אותם, אם הוא לא נכלל עם הסביבה, אם הוא לא בונה את הכלי המחובר ששם מתגלה קומה א'?

מאיפה יכול להיות דבר כזה? הבורא מוותר על התיקונים? אם מישהו יעלה אותך סתם כך, זה סימן שאתה לא תרגיש את הבורא, למרות שאתה נמצא, נניח בקומה א'. זה כמו שאנחנו לוקחים תינוק, שמים אותו בינינו. ומה יש לו מזה? הוא כבר נמצא ממש בינינו, הוא מבין, מרגיש ומשתתף?

שאלה: דיברנו היום על אהבת חברים בתור האמצעי היחיד שלנו להתפתח לרוחניות. מה אנחנו צריכים לשנות בחברה שלנו, כדי שלא נתבלבל עם עוד כל מיני דברים אחרים? יש לנו נטייה להתעסק עם הכל חוץ מזה.

כן.

תלמיד: אנחנו יוצאים להפצה, אנחנו אומרים, תשמעו, אתם עם ישראל, יש לכם תפקיד, כל הבעיה שלנו בפירוד בינינו, זה מה שאנחנו אומרים בחוץ, במעגלים. אבל אנחנו מרואים שהמצב שלנו בקבוצה הוא בדיוק אותו דבר, וגם על המצב הפרטי של כל אחד.

אין לכם שום בעיה אחרת, חוץ מחיבור.

תלמיד: איזו פרקטיקה אתה יכול לתת לנו כדי שנהיה בפוקוס רק על זה, שזה מה שנראה מול העיניים, שלא נראה דברים אחרים, שלא יהיו לנו מטרות נוספות, "לנהל את המציאות"?

לשחק בחשיבות. כמו ילד שמשחק להיות גדול. אין לך שום סיכוי לגדול, אם אתה לא תלמד מהילדים הקטנים.

תלמיד: חשיבות של אהבת חברים?

גם כן, כל דבר. אתה צריך לתאר לעצמך שאתה נמצא בדרגה א'.

תלמיד: אני צריך בחברה לשנוא דברים שמסיטים אותי מהדרך הזאת?

גם כן.

תלמיד: אם עכשיו יבוא מישהו וידבר איתי נניח על כמה חשוב קייטנה, לדוגמה, אבל יש מיליון משימות חדשות שפתאום מבלבלות אותנו. אומרים לנו, אולי נעשה איזו פעילות במגזר החינוך, אולי נעשה משהו בעולם התרבות?

תעשו. רק הכל מתוך חיבור ביניכם. אני לא מדבר על הפעולות שלא נעשה. נעשה, ועוד איך, כמה שנרצה. אבל כל העניין הוא האם זה תורם לחיבור בינינו ונעשה מתוך החיבור.

תלמיד: זה צריך להיות המבחן היחידי לכל דבר שידברו פה בחברה?

כל החיים שלי, כל רגע שיהיה יותר מחובר וגורם לחיבור בינינו יותר מהקודם.

תלמיד: החיבור הזה צריך להיות משהו רעיוני, או משהו ממש אישי, אני צריך לדאוג פה לכל חבר וחבר.

כן.

תלמיד: כאילו הוא חלק מבשרי?

כן.

תלמיד: וזה צריך להיות מעל כל דבר אחר בחברה?

כן. אחר כך תספר לנו כמה זמן זה מחזיק כך. כבר עבר? בסדר גמור. מפני שאין תמיכה כללית. אין מה לצחוק, צריכים לבכות. אין תמיכה כללית, ולכן כל מחשבה, אפילו הכי טובה שיש, או התרגשות פתאום מחוסר חיבור ומנחיצות וכן הלאה, זה לא מחזיק, מפני שאין הסכמה כללית. זה נקרא מעמד הר סיני, שקיבלו הסכמה כללית.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לעשות כדי שתהיה הסכמה כללית? אני חייב שהחברה תשפיע עלי רק את זה, שלא תבלבל אותי עם דברים אחרים.

כן.

תלמיד: מה אני צריך לדרוש מהחברים שלי, להתחנן, לבקש מהם? בבקשה על תבלבלו אותי.

מה יש לעשות? אלף פעם קראנו.

(סוף השיעור)