שיעור בוקר 21.04.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי מעל הסולם", מאמרי "שמעתי", עמ' 526,

מאמר ט"ו. "מהו, אלהים אחרים, בעבודה"

קריין: בעל הסולם, עמ' 526, "שמעתי", מאמר ט"ו, "מהו, אלהים אחרים, בעבודה".

טו. מהו, אלהים אחרים, בעבודה

שמעתי כ"ד מנחם אב תש"ה

"כתוב "לא תעשה אלהים אחרים על פני". והזה"ק מפרש, שצריך להיות "אבנין למשקל בה [אבנים לשקול בהן]".

ושאל על זה, איך שוקלים את העבודה באבנים, שעל ידי זה ידע את מצבו בדרכי ה'? והשיב, שזה ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד יותר ממה שהוא רגיל, אז הגוף מתחיל לבעוט ולהתנגד בכל כחו לעבודה זו. היות שבענין להשפיע הוא אצל הגוף בבחינת לעול ולמשא, שאינו יכול לסבול את עבודה זו. וההתנגדות של הגוף מתראה אצל האדם בצורה של מחשבות זרות. והוא בא ושואל את שאלת "מי ומה". וע"י השאלות האלו האדם אומר, שבטח שכל אלו השאלות הס"א שולח לו, בכדי להפריע לו מן העבודה.

ואמר, שאז, אם האדם אומר, שהם באים מצד הס"א, אז האדם עובר על מה שכתוב "לא תעשו אלהים אחרים על פני".

והטעם הוא, שהאדם צריך להאמין, שזה בא לו מצד השכינה הקדושה. כי "אין עוד מלבדו". אלא השכינה הקדושה מראה להאדם את מצבו האמיתי, איך שהוא הולך בדרכי ה'. זאת אומרת, שעל ידי זה שהיא שולחת לו אלו השאלות, הנקראים מחשבות זרות. היינו, שע"י המחשבות זרות האלו, היא רואה איך שהוא מתרץ את השאלות, שהם נבחנים למחשבות זרות. וכל זה האדם צריך לדעת את מצבו האמיתי בעבודה, כדי שידע מה לעשות.

וזה דומה למשל: חבר אחד רוצה לדעת עד כמה חבירו אוהב אותו. ובטח פנים בפנים חבירו מסתיר עצמו מטעם בושה. לכן האדם שולח מי שהוא, שידבר לשון הרע על חבירו. אז הוא רואה את התגובה של חבירו, בזמן שהוא נמצא מרוחק מחבירו. אז האדם יכול לדעת את האמת, את מדת האהבה של חבירו.

והנמשל הוא, בזמן שהשכינה הקדושה מראה את פניה להאדם, שפירושו שה' משפיע להאדם חיות ושמחה, במצב כזה האדם מתבייש לומר, מה דעתו על עבודה דלהשפיע ולא לקבל כלום לעצמו. מה שאין כן שלא בפניה, היינו שהחיות והשמחה מתקרר, זה נבחן "שלא בפניה", אז האדם יכול לראות את מצבו אמיתי שלו בבחינת בעמ"נ להשפיע.

ואם האדם מאמין, ש"אין עוד מלבדו" כתוב, אלא שכל המחשבות זרות הבורא שלח אותם, היינו שהוא הפועל, בטח כבר יודע מה לעשות, ואיך לתרץ את כל הקושיות. וזה נראה כאילו היא שולחת לו שלוחים, לראות, איך הוא מדבר עליה לשון הרע על המלכות שמים שלו. כן אפשר לפרש את ענין הנ"ל.

והאדם יכול להבין זה, שהכל בא מהבורא. כי ידוע שהבטישות, מה שהגוף בוטש את האדם עם המחשבות זרות שלו, היות שהם לא באים לאדם בזמן שהוא לא עוסק בעבודה, אלא הבטישות האלו, שבאים לאדם בהרגשה גמורה, עד כדי כך, שהמחשבות האלו רוצצים את מוחו, הם באים דוקא אחרי הקדם של תורה ועבודה שלמעלה מהרגילות.

וזה נקרא "אבני למשקל בה". היינו, שהאבנים האלו, מה שהוא רוצה להבין השאלות האלו, נופלים לו במוחו. שהולך אח"כ לשקול את מטרת עבודתו, אם באמת כדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולעבוד בכל מאודו ונפשו. ושכל מאוויו יהיה רק לקוות, שיש מה לרכוש בעולם הזה, הוא רק במטרת עבודתו בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא בשום ענינים גשמיים.

ואז מתחיל ויכוח חריף, שרואה שיש פנים לכאן ופנים לכאן. ועל זה מזהיר הכתוב "לא תעשו אלהים אחרים על פני". שאל תאמרו, שאלהים אחרים נתן לך את האבנים, לשקול בהם את עבודתכם, אלא "על פני". אלא האדם צריך לדעת, שזהו בחינת "פני". והטעם הוא, בכדי שהאדם יראה את צורתה האמיתית של הבסיס והיסוד, שעליו בונים את בנין של העבודה.

ועיקר הכבידות שיש בעבודה היא, משום שהם "ב' כתובים המכחישים זה את זה":

א. שמצד אחד אדם צריך להשתדל, שכל עבודתו היא להגיע לדבקות ה', שכל רצונו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלום לתועלת עצמו.

ב. ומצד הב' אנו רואים, שאין זה המטרה העיקרית. היות שמטרת הבריאה לא היתה שהנבראים ישפיעו להבורא, כי הוא חס ושלום אינו בעל חסרון, שהנבראים יתנו לו משהו, אלא להיפוך, שמטרת הבריאה היתה מטעם רצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג ממנו ית'.

ולפי שב' ענינים אלו הם שני דברים הסותרים זה את זה, כלומר מקצה אל הקצה: שמצד אחד האדם צריך להשפיע, ומצד הב' האדם צריך לקבל. זאת אומרת יש בחינת תיקון הבריאה:

א. שהוא להגיע לידי דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה, שהיא שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע.

ב. ואח"כ יכולים להגיע לידי מטרת הבריאה, שהיא לקבל טוב ועונג מהבורא.

לכן, בזמן שהאדם הורגל את עצמו ללכת בדרכי השפעה, אז ממילא אין לו כלים דקבלה. ובזמן שהולך בדרכי קבלה, אין לו כלים דהשפעה. לכן על ידי "האבנין למשקל בה" הוא קונה את שניהם ביחד. משום שאחרי דין ודברים, שהיה לו בזמן העבודה, ובזמן כשהוא מתגבר ומקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת השפעה במוחא וליבא, זה גורם לו, שבזמן שהוא הולך להמשיך שפע עליון, היות שכבר יש לו יסוד מוצק, שצריך הכל להיות בבחינת השפעה, לכן אפילו כשמקבל איזה הארה, כבר מקבל זה בעמ"נ להשפיע.

וזהו מטעם, שכל יסוד עבודה שלו נבנה אך ורק על בחינת השפעה. וזה מכונה בשם שהוא "מקבל בעמ"נ להשפיע"."

מאמר מאוד קצר וכולו כולו ממש לעניין, למטרה אחת.

תלמיד: הוא כותב שאם בן אדם מתאמץ יותר מהרגיל, אז הוא מגיע לכל מיני מצבים שבודקים אותו. איך האדם צריך להכין את עצמו לפני שהוא מגביר במשהו, לפני שהוא עושה משהו שהוא לא עשה לפני כן?

הוא צריך לתאר לעצמו מה רצון הבורא, ומתוך זה הוא כבר מכוון את עצמו ליחס מיוחד למה שמקבל מהבורא. וכך מתקדם.

תלמיד: אנחנו יחד צריכים מראש לקחת בחשבון שאחרי שנעשה את הפעולה הזאת יתגלו כל מיני קושיות, כל מיני מצבים שידרשו מאיתנו מאמצים.

כן, ודאי. אם אנחנו רוצים להתקרב לבורא, אז ודאי שאנחנו נראה בדרך יותר קושיות ובעיות שהבורא שולח לנו.

תלמיד: הוא תיאר מצב, שאחרי שבן אדם מגביר בודקים אותו. מה העצה שלך להחזיק במצב הזה שהוא תיאר, שהמחשבות רוצצות את מוחו אם להחזיק בבורא או ללכת למילוי עצמי? איך להחזיק במצבים האלה?

להחזיק, פשוט מאוד.

תלמיד: פשוט להחזיק.

להחזיק.

תלמיד: מהמצבים האלה, מה נדרש כדי להגיע לשלב ב', לקבל טוב ועונג?

זה כבר אחרי שאדם מגיע לקשר עם הבורא, אז נפתח לפניו יחס נכון, חדש, לבורא, מפני שמגלה איך הבורא בצורה נכונה מתייחס אליו.

תלמיד: התנאי הזה הוא להחזיק במצבים הלא פשוטים האלה, להחזיק מעמד כמה שיותר.

כן.

תלמיד: האם זה מגיע באופן אוטומטי?

לא באופן אוטומטי, אלא מתוך שאדם מחזיק, שהוא נמצא במאמץ.

תלמיד: הוא מדבר פה על שלבים שאדם צריך לעבור. הוא רואה שיש הפרעות והן "אבנין למשקל בה", הוא מתחיל לשקול אם בכלל כדאי להשפיע. ומתוך זה הוא מבין פתאום שיש פה סתירה בין שני דברים, בין השפעה לקבלה. מה הן אותן האבנים האלה?

אלו הפרעות בדרך, הפרעות מוחיות, הפרעות ברצונות, הפרעות בכל דבר שאדם נתקל בהן.

תלמיד: האם ההפרעות הן להחזיק באין עוד מלבדו?

כן.

תלמיד: איך אפשר לייחס את ההפרעות לעבודה בעשירייה?

ההפרעות האלה מפריעות לאדם להיות דבוק בחברה שלו.

תלמיד: איך קשורה הפרעה לאין עוד מלבדו להפרעה להיות דבוק בחברים?

זה קשור, מפני שגם זה וגם זה מגיע לאדם כדי לחזק אותו בדרך.

תלמיד: ממה שאני מבין מהמאמר, התוצר מההפרעות האלה הוא שפתאום הוא רואה שלהשפיע ולקבל אלו שני דברים שלא יכולים להסתדר יחד, כן?

כן.

תלמיד: אדם מול הבורא יכול להגיד "עכשיו אני באין עוד מלבדו, עכשיו אני לא באין עוד מלבדו, או נראה לי שיש הפרעות אחרות", הוא יכול להבחין בזה.

כן.

תלמיד: ביחס לחברים הוא יכול להגיד "אני אוהב את החברים, אני שונא את החברים". איך זה וזה מסתדרים ביחד?

הוא משתדל לקשור את הכול בחבילה אחת.

תלמיד: האם מזה נוצרות האבנים האלה?

כן. מזה האדם מתחיל לראות את הבורא שהוא מכין לו את כל ההכנות, ומביא אותו למצבים שאין ברירה, והאדם מוכן, מוכרח להתייגע, וכך להגיע לדבקות.

תלמיד: בנקודה הזאת, האם זו עבודה של אדם נטו, או שפה החברים יכולים לעזור?

תמיד יש לנו מקום ושטח שהחברים יכולים לעזור. לכל אחד יש את השטח שלו.

תלמיד: כתוב, שבזמן שבאות לאדם מחשבות זרות אסור לו לטעות ולומר שזה בא מהסטרא אחרא, אלא דווקא הוא צריך להגיד שזה בא לו מהבורא.

כן.

תלמיד: למה זה חשוב?

כי אז הוא לא יוצא מרשות הבורא, משליטת הבורא, אלא עוד יותר חזק אוחז בו.

תלמיד: הפרעה, האבן הזאת שנופלת עליו, היא יכולה למשוך אותו, לקרב אותו אל החברים ודרכם לאין עוד מלבדו, והיא גם יכולה גם להוציא אותו מהדרך.

יכולה, כן.

תלמיד: איך משתמשים נכון בהפרעה כדי שתוביל אותך דווקא פנימה לעשירייה ולא החוצה או למשהו בהמי גשמי?

זה בתנאי שלא נפרדים מהבורא, שהוא שולח את כל ההפרעות האלה כדי לחזק אותנו עוד יותר בעבודת ה'.

תלמיד: הוא כותב "אם האדם מאמין שאין עוד מלבדו, אז הוא כבר בטח יודע מה לעשות, איך לתרץ את כל הקושיות". למה האמונה באין עוד מלבדו מארגנת אותו, עוזרת לו לתרץ את כל הקושיות?

כי היא מקשרת אותו עם הדרך ועם המטרה.

תלמיד: אנחנו חודש לפני כנס בנושא "מתחברים לאין עוד מלבדו". איך מתחזקים באמונה שהכול מהבורא? איך מתחזקים באין עוד מלבדו?

לא נפרדים. קודם כל לא נפרדים משליטת הבורא ששולט ומשפיע וסובב אותנו בכל רגע.

תלמיד: מה זה לא נפרדים? האם אני יכול להחזיק בזה, לא לעזוב את זה?

כן. אני רוצה שאליו יהיו כל המחשבות, הרצונות והפעולות שלי, וכולי אהיה בכיוון הבורא.

תלמיד: עד לרגע הבא שבאות הפרעות ומחשבות שרוצצות את מוחי וקוטעות לי את הקשר עם הבורא.

זה כדי שתבין שיש לך פגם בעבודה, ואתה צריך לחדש את הקשר עם הבורא בצורה יותר חזקה ממה שהייתה קודם.

תלמיד: איך אדם מחדש את הקשר עם הבורא כשהוא מנותק מהבורא?

כשאדם מרגיש שהוא התנתק מהבורא, הוא צריך להבין שהבורא שולח לו את ההרגשה הזאת, את המצב הזה. ואז להשתדל לקשור את עצמו לבורא בצורה הרבה יותר חזקה מקודם.

תלמיד: ואיפה החברים כאן? כי הקפיצה היא מיד לבורא.

כן.

תלמיד: למה יש קפיצה ישירה לבורא?

הייתי אומר כך, שודאי שיש כאן עבודה עם החברים, עם כל החברה, אבל העיקר זה עד כמה האדם מכוון לבורא שלו.

תלמיד: אני לא מבין, מה זה בורא שלי?

בלי "שלי".

תלמיד: שוב, כשבאה הפרעה לאדם הוא רץ לחברים, לעשירייה, או שהוא רץ לבורא, לאין עוד מלבדו. למי הוא רץ לחברים או לבורא?

הוא רץ לחברים כי על ידי הקשר עם החברים, הוא מחזיר את עצמו לבורא.

תלמיד: כשבעל הסולם כותב על אמונה באין עוד מלבדו, מה זה האמונה באין עוד מלבדו, מה המשמעות שלה?

אמונה זה קשר האדם בבורא.

תלמיד: והקשר יכול להיות חד צדדי, שאני רוצה להתקשר אליו?

כן, קודם כל מצד האדם, שהוא נמצא כל הזמן בנטייה להתקרב, ולהתקשר לבורא בלבד.

תלמיד: הקשר של האדם לבורא זה החלק הכי פנימי של העבודה שלנו?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, אם זה איננו, משהו פגום בעבודה. יכול להיות מצב שהאדם עסוק, או לא עסוק אלא כל הזמן בעבודה, הוא מקושר לחברים, ויש לו הרבה פעילויות אבל העניין הזה של הבורא איכשהו בורח לו, לא מעסיק אותו. אז המצב הזה הוא לא מצב בריא, נכון?

אנחנו צריכים להשתדל להיות כל הזמן קשורים עם הבורא, ולא לתת לעצמנו להתרחק.

תלמיד: שאלו קודם איך לקשור את היחס שלי או את הקשר שלי עם החברה, עם הקשר שלי עם הבורא. אז אדם שכבר זכה לגילוי, שכבר רואה את החיבור בין שני הדברים האלה, זה מתאחד אצלו הקשר לחברים, והקשר לבורא?

נקווה שכן. נגיע לזה, ונראה.

תלמיד: יש איזו עצה איך במצב של טרום גילוי, האדם לא מאבד את שני הדברים האלה, ושומר על שניהם ביחד, שזה תמיד יהיה אצלו?

אפשר. אפשרי.

תלמיד: איך האדם מתגבר במצב שמה שהבורא מקלקל זה דווקא את הקשר שלו עם החברים? הסברת קודם שכשאני מאבד את הקשר עם אין עוד מלבדו, אני צריך לרוץ לחברים.

כן.

תלמיד: אבל מה אם ההפרעה היא על הקשר עם החברים, מה קורה אז, מה מציל את האדם אז?

מה מציל את האדם? לחדש את הקשר עם החברים, לחדש את הקשר עם הבורא.

תלמיד: אבל בדיוק בנקודה הזאת יש לאדם הפרעה, הוא לא רוצה לחדש את הקשר עם החברים. זו בדיוק ההפרעה שהוא קיבל עכשיו, הוא לא רוצה להיות איתם בקשר. מה עושים אז, מה זה חסדי שמים, מה מציל אותו שם?

מה שמציל אותו מכל מצב, רק הקשר שלו עם הבורא, ואת זה אסור לו לשכוח.

תלמיד: הבנתי. זאת אומרת, שברגע שהוא מאבד את הקשר עם החברה, או יש לו הפרעה כלפי הקשר עם החברה, איכשהו עליו לזכור דווקא אז את הבורא?

הבורא זה קודם כל.

תלמיד: ואם אין לו לא את זה, ולא את זה, מה קורה אז?

אז הוא ניתק, זהו, חופשי.

תלמיד: איך לא לאבד את הקשר עם הבורא, מה יעזור לאדם? כי יש פה כאילו שני דברים שקשורים אחד לשני. אם אני עם החברים, הם יזכירו לי על הבורא, זה בסדר, זאת אומרת ,אם אני כל הזמן נמצא בסביבה שלהם, יש לי נגיד מגן.

כן.

תלמיד: אם אני לא נמצא עם החברים אז אולי אני יכול להחזיק עם הבורא בעצמי איכשהו, מההרגל, מהלימוד, משהו.

כן.

תלמיד: אבל מה מגן על האדם, וזה קורה הרבה שהוא שוכח גם את זה, וגם את זה, מה מציל את האדם שם?

הוא צועק לבורא שיציל אותו, שיקשור אותו בחזרה, והבורא עונה לו.

תלמיד: כשאני חושב על הבורא ועל המטרה זה עוזר לעשירייה שלי?

ודאי.

תלמיד: כשאני מנותק מהבורא ומהמטרה אני מזיק לעשירייה שלי?

כן.

תלמיד: אז למה הבורא לא נותן לי את ההרגשה הזאת, והייתי צריך עכשיו לשאול אותך את זה, למה הוא לא נותן את ההרגשה?

יש לו חשבונות. יש לו חשבונות, והוא עושה את זה מתוך התוכנית שלו כלפיך.

תלמיד: הרבה פעמים כשהאדם נופל או מקבל איזו מכה יש הרגשה שזה כבר מאוחר מדי, ושהוא פספס בדרך כל מיני נורות אזהרה שהיו לו. איך אנחנו לא מפספסים את נורות האזהרה הקטנות, את הסימנים שאנחנו לא בכיוון, איך שמים להם לב כדי להמשיך להחזיק באין עוד מלבדו?

אנחנו צריכים לראות את כל הקבוצה שלנו, להשתדל להרגיש שהעבודה שלנו היא להיות בתוך הקשר, וכך אנחנו נתקדם.

תלמיד: לגבי פספוסים קטנים, בגשמיות כשאני במקום עבודה, יש לי דברים קטנים שאני מפספס, אבל אני נותן ערך משמעותי בדברים אחרים, אז לא מתייחסים לזה. ברוחניות, מה יחס הבורא לפספוסים הקטנים, מה היחס שלו לטעויות הקטנות, לפספוסים הקטנים האלה?

אנחנו נצטרך לגלות את זה. מי שיגלה, יגלה. מי שלא, יצטרך להבין שהוא בינתיים לא מגלה.

תלמיד: יש את המשל של בעל הסולם, על זה שהולך בגן, הולך, הולך ומוצא את עצמו בחוץ.

כן.

תלמיד: איך מקובל מתייחס לדברים הקטנים, איזה יחס הוא נותן להם כדי שנוכל ללמוד?

אני לא מבין אותך.

תלמיד: נניח אני עכשיו צריך להתגבר על משהו גדול, וזה מעסיק אותי, ותופס את תשומת הלב. אבל יש גם דברים מאוד קטנים, התגברויות קטנות, שלפחות אני הרבה פעמים מקל בהן ראש, ואומר "טוב שטויות, אז לא התגברתי על זה, זה משהו קטן". אבל אחר כך אני רואה שהקטן הזה מביא למשהו, ולעוד משהו, ופתאום זה נהיה משהו גדול. זה בתחושה שלי. אז מה היחס הנכון לאותם דברים קטנים, שיש לך הזדמנויות קטנות שאתה אומר "טוב זה שטויות, אני יכול להתגבר על זה"?

הכול תלוי בסביבה, עד כמה החברים מכוונים אותך להסתכל בצורה רצינית על כל ההפרעות הקטנות.

תלמיד: והרגישות צריכה להיות גבוהה לדברים הקטנים?

הרגישות צריכה להיות גבוהה.

תלמיד: גבוהה?

כן.

תלמיד: נניח שהתנהגות של חבר הסעירה אותי ואני מבין שגם זה מגיע מהבורא. לפי המאמר אני לא צריך למחוק את מה שאני מרגיש אלא להגיע לאהבה כלפיו?

כן.

תלמיד: כי גם זה וגם זה הבורא נותן לי ואז אני יותר יציב כלפי הבורא. כי זה כנגד זה. האם כך נכון?

צריכים לראות במה זה מנתק אותך ובמה זה מקרב אותך. העיקר בשבילנו זה דבקות בבורא. אז אתה צריך לבדוק את עצמך באיזו מידה זה דוחה אותך מקשר עם הבורא או מקרב אותך.

תלמיד: השאלות של "מי ומה" אלה שאלות שהפרעה שואל. אבל כאן במאמר כתוב שזה בא מהשכינה הקדושה, מהבורא.

זה לא משנה.

תלמיד: לקראת סוף המאמר כתוב שהאבנים הן ממש רכוש גדול, משהו שצריך להודות עליו. מה הערך הכול כך יפה שיש באבנים האלה?

לפי זה הוא שוקל את הגדלות, את התוצאה ולכן זה חשוב לו.

תלמיד: האם אי אפשר להתקדם בכלל בלי הספקות, האבנים הכבדות?

לא.

תלמיד: אז איך נעריך אותם?

על ידי זה שמדברים על זה, מתייחסים לזה.

תלמיד: האם צריך לדבר בעשירייה על הערך הגדול של ההפרעות?

כן.

תלמיד: איך אדם בודק אם הוא מדבר לשון הרע על השכינה?

לפי התוצאות.

תלמיד: יש פעולות שנדרש לעשות כלפי החברה והתגובה הראשונית שלי התנגדות של הגוף.

כן.

תלמיד: הגוף מתנגד. זה נקרא "לשון הרע"?

יכול להיות, כן.

תלמיד: איך אדם בודק?

בדרך כלל, לא לשון הרע.

תלמיד: האם לפי התגובה הראשונית של הגוף, זה אומר שעדיין יש בי פגם?

כן.

תלמיד: וזה לא משנה אם כרגע אני טעון בכוחות או לא טעון בכוחות, אני צריך לבדוק את התגובה הראשונית של הגוף.

כן.

תלמיד: איך מתקנים את הפגם הזה?

על ידי חיבור עם החברים.

תלמיד: אבל חיבור עם החברים נותן לך כוחות ואתה מתגבר.

על מה אתה מתגבר, על הכוחות?

תלמיד: על הפגם. יש לך התנגדות?

כן.

תלמיד: התחברת עם החברים, התגברת לשעה, לאותו רגע. אבל אני רוצה שהפגם הזה ייעלם, אני לא רוצה שההתנגדות של הגוף שתהיה יותר קיימת.

זה שאתה לא רוצה, זה לא אומר כלום.

תלמיד: איך מתקנים את זה?

מתקנים את זה על ידי עבודה בלתי פוסקת.

תלמיד: עד שבסוף זה יתוקן?

כן.

תלמיד: לחבר בעשירייה יש הפרעה והוא שיתף את העשירייה. אני מתכלל בזה וכל העשירייה מתכללת. שאלתי איך העשירייה עוזרת, כי זה בירור שלו באיזשהו מקום, זה הוא עם הבורא צריך להגיע לצעקה הזאת בסוף.

אבל אתם עוזרים לו.

תלמיד: איך?

על ידי זה שאתם מגלים קצת יותר את היחס שלו לחברה, היחס שלכם אליו.

תלמיד: אז עשינו על זה סדנה, ניסינו להזדהות איתו. כל אחד מזדהה עם ההפרעה הזאת, כי גם בו יש את זה באיזושהי מידה. מנסים לדבר על זה בגדלות, מנסים לקשור את עצמנו למאמר שאנחנו קוראים באותו מפגש. אבל מפה והלאה העשירייה היא בצד ואז החבר מול הבורא. איך העשירייה עוזרת לו שם?

העשירייה מדברת על זה עד שהוא מתעורר, וברגע שהוא מתעורר, אז היא מעוררת את העיגול שהוא נמצא בו, וכך האדם מתעורר וקם ומחדש את הקשר שלו עם הבורא.

תלמיד: אני רואה שלא בטוח שאנחנו עושים טוב. נגיד שקעה השמש וזרחה מחדש, ועכשיו יש משהו אחר וזה נעלם. אבל הבירור שלו הוא יותר עמוק מזה. לוקח לו יותר זמן והעשירייה כבר עברה למקום אחר. איך עדיין להיות איתו ולתמוך בו וגם מבפנים לעבוד, כי גם בי יש את החלק הזה. גם אני צריך לעשות פה משהו.

להתכלל עימו, ולהחזיק אותו, לעזור לו עד שרואים שהוא יוצא מזה.

תלמיד: יש קשר בין הבירור שלו לבין הבירור שלי, או לעשירייה? זאת אומרת, יש קשר בין התיקונים פה?

אל תיכנס לזה. אל תיכנס לדברים כאלה.

תלמידה: "אין עוד מלבדו" והכול מהבורא. למה לשייך לבורא זה נקרא "השפעה"?

כי האדם מוחק את עצמו, את עצמיותו ואומר שהכול מגיע מלמעלה, מהבורא ואין לאדם שום פעולה שהוא אחראי עליה, אלא הכול מגיע מלמעלה.

תלמידה: אם הבורא מסובב אותנו בכל רגע, אז מה המעשה שלנו? מה שייך לנו?

הבורא מסובב את הכול ומכין את הכול ואנחנו צריכים להשתדל לזהות את הפעולות שלו בכל החיים שלנו.

תלמידה: יש לי הידיעה שיש בורא מאחורי הכול, אבל איך לפנות מקום בתוכי, להרגיש שהבורא מאחורי הכול?

הייתי אומר שאת צריכה לדאוג יותר לחברות ואז תרגישי עד כמה את קרובה אליהן או לא.

תלמיד: איך נדע מתי המחשבות הזרות הן בירור אמיתי מהשכינה, ומתי זו תחבולה של האגו?

שאלה קשה. האדם שעומד בפני שאלות כאלו לא פשוט לו, אבל הוא צריך להמשיך. עוד ועוד להשתדל לקבל על עצמו את השאלות האלה, ולהשתדל לחלק אותן, וכך לאט לאט הוא יוכל לפצח אותן.

תלמיד: מה מטרת ההפרעה?

לקדם את האדם.

תלמיד: איך?

אנחנו בסופו של דבר מתגברים על ההפרעות ורוצים להתקרב לבורא, לחזק את הקשר בינינו לבורא, וכך נעשים יותר חזקים.

תלמיד: מה זה קשר עם הבורא?

שאני מבין יותר את ההפרעות שמגיעות אליי והמחשבות שמתעוררות בי, ואני רוצה עם כל אלו לחזור לבורא ולהידבק אליו בכל הכוחות שלי.

תלמיד: מה זה להידבק אליו בכל הכוחות שלי, מהי הפעולה הזאת?

הפעולה הזאת, שכל הרצונות והמחשבות שמתעוררות בי, איתם יחד אני רוצה להידבק בבורא.

תלמיד: שמענו קודם שאדם צריך לחדש קשר עם הבורא. מה זה לחדש קשר עם הבורא?

אנחנו מרגישים מידי פעם שהיינו קשורים יותר עם הבורא ועכשיו פתאום הקשר נעלם, אז מה לעשות? אנחנו רואים שבעל הסולם ממליץ לנו לא לעזוב את הקשר בינינו ואת הקשר עם הבורא, אלא רק להתפלל יחד ככל האפשר חזק יותר לבורא, ממש בצעקה אליו להגיע לשמיים, בוא נגיד כך, ואז נקבל תשובה.

תלמיד: האם ההפרעה עוזרת לאדם לחדש את הקשר עם הבורא?

כן.

תלמיד: אם הוא יחדש את הקשר עם הבורא, האם לא יגיעו הפרעות?

למה לא? זה לא שייך אחד לאחר.

תלמיד: זאת אומרת ההפרעות מטרתן לקדם את האדם בצורה שהבורא מקדם.

כן.

תלמיד: והאדם צריך כל הזמן לחדש את הקשר בלי קשר להפרעות.

כן.

תלמיד: ושני הדברים האלה איכשהו מתקדמים במקביל, לפחות בעיני האדם.

מצוין.

תלמיד: אבל זה חלק מהתוכנית הכללית.

כן.

תלמיד: הוא כותב שההפרעות האלו מגיעות לאדם דווקא בזמן שהוא מתחיל לעבוד. אבל אם נראה לאדם שההפרעות האלה מגיעות אליו דווקא כשהוא מתחיל להתרשל?

להתרשל?

תלמיד: כן. נראה לו שההפרעות הן דווקא גוברות מתוך זה שהוא לא מתגבר, מתוך זה שהוא מתרשל, ולכן הן מגיעות. לא בגלל שהוא עבד, התחבר, היה דבוק בבורא, ועכשיו מגיעה לו הכבדה, אלא הוא מרגיש שהוא מתרחק, מתרשל, מפחית בחיבור עם החברים, ולכן ההפרעות מתגברות.

כן.

תלמיד: מה אז הדין?

שינסה להקטין את כול השטח הזה שממנו הוא חושב שנולדות ההפרעות.

תלמיד: הבנתי שהעצה שהוא נותן פה היא לא להגיד "אלוהים אחרים", אלא "על פניי", "אין עוד מלבדו".

כן.

תלמיד: במצב שהאדם מרגיש שהוא מתרשל, מה הוא צריך להגיד?

אם אדם מרגיש שהוא מתרשל, אז הוא צריך לעשות כל מיני פעולות כדי לחזור לקשר הטוב עם הבורא.

תלמיד: מבחינת היחס של האדם להתרשלות, האם הוא צריך לייחס אותה לעצמו? למשל ב"אין עוד מלבדו" הוא כותב, אל תגיד שאתה זה שפועל. אז מבחינת היחס להתרשלות, כשהאדם מרגיש שהוא בעצמו מתרשל, מה הוא צריך להגיד?

שזה באמת כך.

תלמיד: שהוא מתרשל.

שהוא מתרשל.

תלמיד: ואיפה אין עוד מלבדו"?

אתה תמיד נמצא בין שני הכוחות האלה, אתה ובורא.

תלמיד: אם אדם אומר על עצמו "אני מתרשל", אז זה יכול להחליש אותו מאוד. כי אני מתרשל, ועוד יותר מתרשל, עד שאני עוזב. אבל אם יש לי קצה חוט שבכל זאת "אין עוד מלבדו" גם מסובב לי את זה, ואולי רק הוא מסובב לי את זה, ואולי כמו שהוא כותב פה, שזה בגלל שאני דווקא עשיתי פעולות טובות ולכן הוא מסובב לי את זה, אז אלו צורות יחס שונות. איך לעבוד עם מצב שאדם מרגיש שהוא בעצמו מתרשל?

אנחנו עוד לא נמצאים במדרגה שיכולים לענות על בטוח על השאלה הזאת, מהי הסיבה להתרחקות, להתרשלות.

תלמיד: מה האדם יכול לעשות במצב כזה שהוא עדיין לא נמצא במקום שהוא יכול לקבוע ש"אין עוד מלבדו"? כי אני מרגיש שאם הוא היה יכול לקבוע ש"אין עוד מלבדו", אז זה היה נותן לו חוט של תקווה שאולי הוא בכל זאת מתקדם נכון, ולא שהוא בעצמו הולך אחורה, ועוד יותר אחורה.

כן.

תלמיד: אבל זה לא בהכרח כך לפי מה שאני מבין מהדברים שלך, יכול להיות שבאמת הוא מתרשל.

אז צריכים לאחוז בבורא, ולחזק את הקשר הזה ככל האפשר, עד הסוף.

תלמיד: ההגדרה של ההפרעה עצמה בעיני האדם היא גם כל הזמן משתנה.

יכול להיות.

תלמיד: כי מה זו הפרעה? זה משהו שאני רוצה ואני לא מצליח להשיג אותו, אחרת זו לא תהיה הפרעה.

כן.

תלמיד: יש הפרעה לרצון לקבל, הרצון לקבל רוצה לנוח, ופתאום הוא צריך לעשות משהו, אז זה מפריע לו. המקובל אומר לנו שהפרעה היא לתפוס ולהחזיק ב"אין עוד מלבדו" כל הזמן. איך נשארים לפחות עם ההגדרה הזאת, שזאת תהיה ההגדרה, ולא דברים אחרים שמפריעים?

זה בתנאי שאתה חי בחברה שהיא כולה כולה חושבת על אותה המטרה, ואז זה עוזר לך גם כן להחזיק איתם יחד.

תלמיד: צריך גם לעזור לחברים לחשוב על זה.

כן.

תלמיד:  זו לא איזו פסיביות, אלא אם אתה בעצמך לא עושה את העבודה, אז אתה לא במשחק בכלל.

כן.

תלמיד: כלומר יוצרים יחד מצב שברור לנו שההפרעה היא רק דבר אחד, שמאבדים את "אין עוד מלבדו", ואין הפרעות אחרות, נכון?

 כן.

תלמיד: כשאדם נמצא למשל "נעול" על "אין עוד מלבדו", מה המקום של החברים במגמה הזו, האם יש להם מקום, או שהוא נעול עליו?

הוא לא יכול להגיע לדבקות באין עוד מלבדו, אם הוא לא מחבר את עצמו לכל החברים שלו.

תלמיד: אני שואל את זה כי לפי הניסיון, יש הרגשה שלפעמים זה שנעולים על אין עוד מלבדו לבד, זה מנתק אותו מהחברים, ואז הוא הופך להיות גם בעל גאווה ואפילו גס.

כן. נכון.

תלמיד: אז מה עושים עם זה, איך בדיוק להיות גם בזה וגם בזה?

הוא לא יכול להיות בשני קצוות האלה.

תלמיד: לא, שגם החברים יהיו ביחד איתו בדבקות עם הבורא, איך אפשר לעשות דבר כזה, שהוא כאילו נעול על הבורא והחברים ביחד איתו? זה אפשרי?

הוא צריך להבין שהקשר שלו עם החברה מגיע לו כדי שהוא יאחז בזה ויעלה מזה לקשר שלו אל הבורא.

תלמיד: איך אנחנו פה בחברה יוצרים כזאת רוח שכולנו, כל החברים, נמצאים בכזה דחף בלהיות דבוקים בבורא ממש כל הזמן בלחץ כזה.

תנסו. דיברנו על זה המון פעמים.

תלמיד: ואם אנחנו נעשה את זה ביחד, זה יכול לעזור לכל אחד?

כן, כן, ודאי.

תלמיד: יש איזה תרגיל שאנחנו כחברה יכולים לעשות?

 יש המון תרגילים. תבחרו, דברו ביניכם.

תלמיד: יהיה טוב אם אנחנו נוציא משהו ביחד?

כן כן.

תלמידה: בסופו של דבר אנחנו צריכים להגיע לצעקה מחוסר היכולת שלנו לאהוב את הבורא. איך מהצעקה הזאת אני מגיעה לאהוב את הבורא בפועל?

זאת אומרת שצעקה אני יכולה לצעוק בכל הכוחות שלי, אבל עדיין אני לא מרגישה שיש מזה תוצאה.

תלמידה: אני צועקת שאין לי את היכולת, ואין את הכוח להשפיע לבורא, לאהוב את הבורא, אני מגיעה לצעקה, אבל איך מזה מגיעים באמת לאהוב את הבורא, איך מזה שאני צועקת שחסר לי, שאין לי כוחות, מגיעים לאהוב את הבורא?

ככל שאני מבין מתוך מה שאת אומרת, צריכים להמשיך באותה הצעקה עד שזה פשוט עולה עד השמיים.

תלמידה: איך אפשר לעזור לחברה להתחבר יותר לבורא?

לעזור לחברה זה על ידי דוגמה בלבד.

תלמיד: אתה תמיד מספר איך רב"ש בכל רגע פנוי היה מוציא את המחברת "שמעתי" וקורא בה. גם אתה בעצמך בנסיעות תמיד מוציא את שמעתי ומעיין. מה יש בעיון דווקא בשמעתי, כי לא ראיתי אותך מוציא תע"ס או דברים אחרים, אלא דווקא כשאדם נמצא בדרך בכל מיני רגעים, דווקא העיון ב"שמעתי" עוזר לאדם לבחור באין עוד מלבדו?

דרך עיון ב"שמעתי" האדם משיג את הבורא, בקיצור. זהו.

תלמיד: איך זה פועל?

איך זה פועל אנחנו לא יודעים, כמו כל הדברים האחרים ברוחניות, אנחנו לא יודעים מה קורה, אבל אם רוצים להיות מחוברים לזה ולא להתנתק, אז זה קורה.

תלמיד: כלומר מראש כשמקובל לוקח את "שמעתי" זה בשביל להיות מחובר לאין עוד מלבדו?

כן.

תלמיד: מה התגובה הכי נכונה של אדם, שנמצא תחת בדיקה כזאת?

שהוא נמצא תחת איזו בדיקה?

תלמיד: למשל עכשיו שולחים לו מלמעלה כל מיני הפרעות כדי שהוא יוכל לבדוק או להתחזק ולהבין איפה הוא נמצא. זו בסופו של דבר צריך להיות הבדיקה שלו.

כן.

תלמיד: אז מה התגובה הנכונה שלו כלפי הבדיקה הזאת?

אחרי הבדיקה הזאת הוא יודע איפה הוא נמצא ואיפה הוא צריך להיות, והפער בין זה לזה, זה בעצם החיסרון שלו בתפילה.

תלמיד: אז הוא צריך לגלות את הפער הזה ולהעלות אותו בתפילה?

כן.

תלמיד: ומה זה אומר שהוא מעלה את זה בתפילה?

שהוא מבקש על זה תגובה מהבורא.

תלמיד: מה התוצאה הרצויה ממעשה התגברות של האדם?

תוצאה רצויה מהתגברות ותפילת האדם זה שבמה שהוא מבקש, הוא יקבל שכל וכוח.

תלמיד: איך לא לשייך את זה לעצמי כביכול, "אני התגברתי"?

לא, אם הוא באמת מתפלל ורוצה שזה יקרה, לא יהיו לו כאלו מחשבות ש"סוף סוף זה מגיע לי".

תלמיד: זאת אומרת הוא יקבל בהרגשה.

כן.

(סוף השיעור)