שיעור בוקר 06.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש א'. עמ' 330. מאמר "לשמה ושלא לשמה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 330, מאמר "לשמה ושלא לשמה".

לשמה ושלא לשמה

תשמ"ו - מאמר כ"ט
1985/86 - מאמר 29

"אנו מוצאים ד' סוגים במקיימי תו"מ:

סוג א'. יש לפעמים שהאדם שומר שבת, משום שבעל הבית מחייבו. דהיינו, שהדין הוא, אם יש לאדם פועל, שהוא מחלל שבת, ואם הוא יגיד להפועל, אם אין אתה תפסיק מלחלל שבת, אני מפטר אותך מעבודה, הדין הוא, שהוא צריך להגיד, שישמור שבת, אחרת הוא יפטר אותו מהעבודה. ובמקום שאין עבודה בנמצא, אז הוא מבטיח לבעל הבית, שישמור את השבת. נמצא, שהוא שומר שבת מטעם שבעל הבית מחייבו.

ואז נשאלת השאלה, שבת של מי הוא מקיים. שבת, מה שהקב"ה צווה לשמור שבת. ולפי זה יוצא, שהוא מקיים מצות ה', או שהוא מקיים מצותיו של בעל הבית, היינו מה שבעל הבית צווה אותו לשמור את השבת, אחרת לא תהיה לו פרנסה. אבל לפי הלכה הוא נקרא "שומר שבת".

וכן הדין לשאר המצות. נגיד בצורה אחרת, אם האב יודע, שאם יגיד להבן, שהוא מוכרח לשמור תו"מ, אחרת לא יתמוך בו. היות שהאב יודע, שאם הוא לא יתמוך בו, לא תהיה לו פרנסה. ובטח לפי ההלכה, האב מחויב לדאוג שהבן ישמור תו"מ. וגם כאן מתעוררת השאלה, תו"מ של מי הוא מקיים, של הקב"ה, שצווה לנו לקיים את התו"מ, או שמקיים את התו"מ של האבא שלו.

אבל בין כך ובין כך הוא שייך לאנשים, ששומרים תו"מ. וזה לשון הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו') "המוכיח את חבירו תחילה, לא ידבר לו קשות, וכו'. במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו. עד שיחזור למוטב, וכו'".

וגם כאן מתעוררת השאלה, מצות של מי הוא מקיים, של הקב"ה או של אנשים שמחרפים אותו. אבל גם כאן אנו רואים, שסוף כל סוף הוא נקרא "שומר תורה ומצות". היינו, כשאנו מסתכלים על המעשה שהוא מקיים, נמצא שאין על המעשה מה להוסיף. רק כל השאלה היא על הכוונה. היינו, מהי הסיבה, שמחייבו לשמור את תו"מ. וזהו סוג א' בשמירת תו"מ.

סוג ב'. מקיים תו"מ מצד החינוך, שנולד בסביבה חרדית. או מי שנולד בסביבה לא חרדית, ואח"כ נקלע לסביבה חרדית, והם השפיעו עליו לקיים תו"מ. והסיבה, שבשביל זה הוא מקיים תו"מ, נותנו לו לדעת, שע"י זה יהיה לו חיי עולם הזה, וגם יהיה לו חיי עולם הבא. ואח"כ התחיל לראות, איך שמכבדים את האנשים, המדקדקים בתו"מ. ומעריכים אותם. ורואה באיזה יחס מדברים לאלו אנשים, המתפללים ביותר התלהבות, ומוסיפים זמן יותר ללמוד התורה. והכבוד הזה, מה שהם מקבלים, נותנים לו כח דחיפה, להיות לו לחמרי דלק, שגם הוא מתחיל להתפלל ביותר התלהבות, ומדקדק יותר על כל מצוה ומחוה. וע"י זה יש לו כח להוסיף זמן בלימוד התורה.

זה כבר סוג ב' בשמירת תו"מ, היות שרוצה לקיים תו"מ מצד בחירה, שמבין, שע"י זה יקבל שכר מה', בזה שמקיים מצות ה'. אבל נוסף לזה הוא משתתף שם אחר להסיבה, שיחייבו את קיום של תו"מ. היינו, הכבוד, מה שרואה, שיש לאלו שמקיים תו"מ ביתר שאת מאנשים אחרים. או חוץ מהכבוד, שיש להמדקדקים בתו"מ, יש עוד דברים, שהכלל מחייבים אותו לעבוד יותר. יכול כסף, וכדומה, לא חשוב מה, אלא שבאה לו עוד סיבה, שבשבילה הוא צריך לקיים תו"מ.

נמצא, מצד אחד הוא יותר גבוה מסוג הא', היות שכאן הוא מקיים תו"מ של ה', היות שהוא מאמין בה'. מה שאין כן סוג הא', הוא לא מאמין בה', אלא מקיים תו"מ מצד הידיעה, היינו ידיעת העונש, מה שבעל הבית רוצה לפטר אותו מן העבודה כנ"ל, זו היא הסיבה מה שקבל על עצמו להיות שומר תו"מ.

מה שאין כן סוג הב', הוא קבל מהחינוך להיות מאמין בה' ולשמור תו"מ, מטעם שה' צוה לנו לקיים תו"מ. והשכר והעונש אינו בידיעה, אלא הוא צריך להאמין בשכר ועונש, שה' הוא המשלם שכר, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק שני, כ"א) וזה לשונו "ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעלתך, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא". עד כאן לשונו.

הרי שהוא צריך להאמין בשכר ועונש. מה שאין כן כנ"ל בסוג הא', הוא לא צריך להאמין בשכר ועונש, אלא השכר ועונש הם מגולים. זאת אומרת, שבאם שהוא לא ישמע לבעל הבית, לשמור תו"מ, הוא בטח יקבל עונש. היינו, שהוא יפטר אותו מהעבודה ולא תהיה לו פרנסה.

וכמו כן לדברי הרמב"ם הנ"ל, שצריכים לבזות אותו וכדומה. גם כאן אין הוא צריך להאמין בשכר ועונש, היות שמרגיש יסורים, בזה שרודפים, שיקבל על עצמו, שישמור תו"מ. זהו דבר אחר, משום שהוא מקיים למעשה את הצווי של בעל הבית ולא משום צווי ה'. לכן נבחן רק לסוג א' בעבודת ה'.

מה שאין כן בסוג הב' הוא מקיים מצות ה', אלא שמשתף גם דבר אחר, היינו מקבל עוד סיבה, שיהיה לו חמרי דלק לקיים תו"מ. היינו כנ"ל, כבוד או כסף, או שאר דברים. היינו, שיש לו עוד סיבות שבשבילם הוא מקיים תו"מ. וזה נקרא בדברי חז"ל (סוכה, מ"ה ע"ב) "כל המשתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם. שנאמר בלתי ה' לבדו".

ויש לפרש, מהו הפירוש שמשתף עם ה' עוד דבר אחר. לפי דרכינו יש לפרש, אם הוא מקבל עוד סיבה, שיחייבו לקיים תו"מ, זה נקרא "שנעקר מן העולם", מטעם שהסיבה והגורם לקיום תו"מ צריך להיות "בלתי ה' לבדו", היינו שמטעם מצות ה' מקיים תו"מ ולא בשיתוף עוד סיבה.

נמצא לפי זה, שעיקר החסרון בהמעשה, מטעם שהוא פוגם בהלשמה. כי קיום המצות צריך להיות משום שהוא עובד ומקיים מצות ה', ומשום שהוא עובד ומשרת את ה', ומשום זה הוא הולך אח"כ לבקש, שה' ישלם לו שכר תמורת עבודתו. אז אומרים לו "הרי עבדת בשביל אחרים גם כן, שהרי היה לך עוד מי שיחייבו לך לעבוד בשבילם. לך אליהם, שהם ישלמו לך עבור העבודה, שעבדת בשבילם".

וזה דומה למשל, לנהג שעבד אצל חברת דן, והולך לבקש משכורת מחברת אגד. והם לא רוצים לתת לו שכר עבודה, היות שלא עבד בשבילם. כמו כן כאן, שהאדם תובע, שה' ישלם לו שכר תמורת עבודתו, אז אומרים לו, הלא עבדת עבור אנשים, שיתנו לך כבוד, או כסף, וכדומה. לך אצלם והם ישלמו לך שכר. ובאמת הם משלמים לו כפי ערך עבודתו, כך מכבדים אותו, וכו'.

נמצא, בזה שהוא משתף עם ה' גם דבר אחר, היינו שגם הבריות מחייבים לו לעבוד, נמצא, שהוא עושה בזה פגם בהלשמה. לכן נחשב זה רק לסוג ב', ועדיין עבודתו אינה עבודה תמה, שלימה ונקיה.

סוג ג'. שהוא עובד רק לשם שמים ולא עבור הבריות. שהוא עובד בהצנע לכת, ואין אף אחד יודע כמה שהוא מתפלל, וכמה זמן שהוא לומד. אי לזאת, לא יכולים לומר, שהוא עובד משהו עבור אנשים מבחוץ, שיתנו לו משהו עבור עבודתו. אלא הוא עובד בלתי ה' לבדו. היינו, שכל הסיבות, שמחייבים אותו להיות מקיים תו"מ, הוא, שהוא רוצה לקיים רצון ה'.

ורק מה הוא עובד לשם שכר. כמו שאמר הרמב"ם כנ"ל, "כדי שלא יגיע לו פורענויות, וכדי לקבל שכר בעולם הזה". היינו, שהקב"ה יתן לו בריאות, ופרנסה, ונחת מהילדים, וכדומה. או כדי שיתן לו עולם הבא. זוהי הסיבה שנותן לו חמרי דלק, שיוכל לעבוד עבודת הקודש. ומשום זה נבחנת עבודה זו עבודה לשמה. היות שהסיבה, הגורמת לו לקיים תו"מ, הוא ה' לבדו, כנ"ל, שהוא עובד בלתי ה' לבדו, ואינו משתף דבר אחר.

היינו, שאין לו עוד סיבה אחרת, שיגרום לו לקיים תו"מ. וזה כבר נבחן לסוג ג', היות שאין לו שום רצון לעבוד בשביל מישהו, רק לשם ה'. אבל הסיבה, שמחייבת אותו לקיים מצות ה', היא מחמת יראה, מפחד העונש, או מאהבה, היינו מאהבת שכר.

וזה כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר, אות קצ"א) וזה לשונו "יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו, או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם, הירא מהקב"ה משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא, ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות האלו, דהיינו היראה מעונש עולם הזה, והיראה מעונש עולם הבא, אינן עיקר היראה ושורשה". עד כאן לשונו.

ומשום זה, היות שאינן עיקר יראת שמים, אנו מבחינים זה לסוג ג'. נמצא, עבודה זו נקרא "לשמה", היות שעבד אצל הקב"ה ולא עבור אחרים גם כן, כנ"ל. היינו, שלא לקח עוד לשם מי לעבוד, היינו גם בשביל אחרים, שאחרים יתנו לו כבוד וכדומה. אלא שהוא בא בטענה להקב"ה "היות שעבדתי רק אצלך, ואין אף אחד יודע ממה שאני עבדתי בקיום תו"מ, בגלל שעבדתי בהצנע לכת, אם כן מצד הדין אתה צריך לשלם לי שכר תמורת עבודתי.

ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "הנותן סלע לצדקה עמ"נ שיחיו בניו, הרי זה צדיק גמור". והטעם הוא כנ"ל, היות שמקיים מצות ה'. היות שהקב"ה צוה לנו לתת צדקה, לכן הוא נותן. נמצא, שמצד הנתינה אין כאן שום חסרון. כי הוא מקיים מצוה לשמה, היינו לשם שמים, ולא שיש מי שהוא אחר, שמחייב אותו לתת הצדקה.

אלא שהוא מבקש שכר מהקב"ה, שישלם תמורת המצוה שלו, שהוא מקיים. וישלם לו את התמורה עבור היגיעה, שנתן רק בשביל הקב"ה, ולא בשביל מישהו אחר. היינו, לא כדוגמת סוג הב', שהיה משתתף גם אחר, היינו אנשים מבחוץ, שגם הם גרמו לו לקיים ולדקדק את שמירת תורה ומצות.

וזהו כנ"ל, שאמרו (פסחים ח, ע"א) וזה לשונם "והתניא, האומר, סלע זו לצדקה, בשביל שיחיה בניו, או שאהיה בן עולם הבא, הרי זה צד צדיק גמור". ופירש רש"י "הרי זה צדיק גמור" בדבר זה. ולא אמרינן שלא לשמה הוא עושה. אלא קיים מצות בוראו, שצוה לעשות צדקה. ומתכוון אף להנאת עצמו, שיזכה בה לעולם הבא, או שיחיו בניו". עד כאן לשונו.

משמע מכאן, אף על פי שהוא מבקש שכר עבור קיום המצוה, דהיינו עמ"נ שיחיו בניו, או שרוצה שכר עולם הבא עבור מצוה זו, הרי זה צדיק. וזה שרוצה עולם הבא, גם כן נקרא שרוצה שכר. דוגמת עמ"נ שיחיו בניו. כדברי הזה"ק הנ"ל "בין שרוצה עבור המצות שכר בעולם הזה או בעולם הבא, לא נקרא עיקרא דיראה", מטעם שתועלת עצמו הוא הגורם לקיום המצות, ולא הבורא. מכל מקום אמרו חז"ל כאן "הרי זה צדיק גמור". וזה כמו שמפרש רש"י "משום שהוא מקיים מצות בוראו, שצווהו לעשות צדקה, ומתכוון אף להנאת עצמו, לכן נקרא "צדיק גמור".

וזהו כמו שהסברנו, היות שהוא עובד מטעם, שהקב"ה צוה אותו לקיים תו"מ, ואין לו עוד מי שיחייבו לקיים תו"מ, זה נקרא "לשמה", כמו שפירש רש"י לעיל. וזהו כדוגמת המשל דלעיל, היינו שעובד אצל ראובן, והולך לבקש שכר משמעון, שזה ודאי נקרא "שלא לשמה", הלא הוא היה עובד גם כן אצל אחרים באותו זמן, שזה נקרא "שלא לשמה", וזה נקרא סוג ב'.

(שמעתי, שיש שרוצים לתרץ את החז"ל, שאמרו "האומר, סלע זו לצדקה עמ"נ שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור". הלא הוא נותן תנאים בעשיית המצוה. לכן הם רוצים לומר, שהיה כתוב בראשי תיבות, הרי זה "צ"ג". ואח"כ שכתבו זה במילים מפורשות, עשו מצ"ג צדיק גמור. אבל הם טעו בפירוש הראשי תבות, כי צ"ג פירושו צדקה גדולה, ולא צדיק גמור. אבל כנראה שזה לא אמת. משום שלא יכולים לתרץ את המאמר השני, שאומר שם "או שאהיה בן עולם הבא". הלא גם "עולם הבא" נקרא מתכוון להנאת עצמו, כמו "שיחיו בניו", כדברי הזה"ק הנ"ל).

אולם סוג ג' נקרא, שעובד לשם צווי של הבורא, מה שהבורא צוה לנו ע"י משה רבנו ע"ה לקיים תו"מ, ואנו מבקשים שכר ממנו, היות שעבדו רק בשבילו, כנ"ל, משום צווי ה' ולא משום גורמים אחרים, לכן נקרא זה, לשמה. אבל זה רק סוג ג'.

סוג ד'. מקיים תו"מ שלא על מנת לקבל פרס. כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק א', ג') וזה לשונם "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהי כעבדים, המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם". עד כאן לשונו.

משמע, שדוקא שלא עמ"נ לקבל פרס, זהו נקרא "לשם שמים", כמו שמסיים ואומר "ויהי מורא שמים עליכם". משמע מכאן, שיראת שמים אמיתית הוא דוקא בלשמה בלי שום תמורה. היינו, שלא מתכוון להנאת עצמית, אלא כל כוונתו, שיהיה נחת רוח להבורא. וזה נקרא "לשמה נקיה", בלי שום התערבות של הנאת עצמו. וזה נקרא סוג ד'.

אבל ידוע השאלה, וכי הקב"ה בעל חסרון, שהוא צריך שהנבראים יעבדו רק בשבילו ולא עבור עצמם כלום, רק שיהא כולו לה', בלי שום תערובת של הנאת עצמו. ואם הם רוצים גם כן להנאות, להנות מעבודתם, הרי עבודה זו פסולה ולא נתקבלה למעלה בתור מצוה, הראויה להתקבל לפני המלך. וכי מה איכפת ליה להקב"ה, שגם האדם נהנה קצת מעבודה.

אולם התירוץ ידוע, מטעם שצריך להיות השתוות הצורה, שלא יהא נהמא דכסופא. כי הכלל הוא, כי הענף רוצה להדמות לשרשו, וכמו שהבורא הוא המשפיע, ומשום זה בזמן שהאדם צריך לקבל ממי שהוא, נמצא בזה אי נעימות. נמצא, שהצמצום וההסתר, שנעשה על כלי קבלה שלנו, שלא לעבוד עמ"נ לקבל תמורה, זהו לטובתינו.

אחרת לא היתה שום מציאות על בחירה. היינו, שאף פעם האדם לא היה יכול לעשות ולקיים תורה ומצות בעמ"נ להשפיע. כי לא היה באפשרותו של האדם להתגבר על התענוג, שהיה טועם בתורה ומצות, אם לא היה צמצום והסתר. כידוע, שכל שהתענוג גדול ביותר, קשה לוותר עליו.

אי משום זה, ניתן לנו תענוגים גשמיים, ששם ניתן רק אור דק מאוד, הנקרא בשם הזה"ק "נהירו דקיק", שזה נפל להקליפות בעת שבירת הכלים. ועוד נתוספו בהם נצוצין קדישין לאחר חטא דעץ הדעת, בזה שחטא אדם הראשון. שעל התענוגים האלו רודפים כל הנבראים, איך להשיגם. שכל המלחמות והרציחות והגנבות, וכו', שישנם בעולם, הוא מטעם, שכל אחד שואף לקבל תענוג.

וניתן לנו להתגבר על אלו התענוגים, ולקבל הכל לשם שמים. ואדם רואה, איך שהוא קשה לצאת מאהבה עצמית, ולוותר על תענוגים קטנים. ומשום זה, אם לא היה צמצום, והיה מגולה התענוג האמיתי, שישנו בתו"מ, בודאי שלא היתה שום אפשרות לוותר על התענוגים, ולומר, שהוא שומר תו"מ מטעם שהוא רוצה לעשות נחת רוח להבורא.

אבל האדם לא יכול להסכים לזה, היינו לקיים תו"מ בלי שום הנאה ותענוג, מטעם הטבע שלנו, שאנו נולדנו עם הכלי, הנקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג", אם כן איך אפשר לעבוד בלי שום תמורה.

ואולם ניתן לנו מקום אחד, שעל זה אנו יכולים לעבוד בלי שום תמורה. היינו, אפילו שאין לנו עוד טעם בתורה ומצות, מסיבת הצמצום, אבל יש עצה אחת, שהוא, לעבוד בגדלות ה', איך שיש לנו זכיה גדולה לשמש את המלך.

ולדבר זה כן יש לנו בטבע, שהקטן מתבטל להגדול. ויש לו כח וחמרי דלק לעבוד בשביל הגדול, המקובל בהדור, שהוא חשוב ומקובל בהעולם. לפי שיעור חשיבותו, כן יש לו הנאה, בזה שהוא משמש אותו. והנאה זו כן מותר לקבל. כי קבלת הנאה מזה שהוא משפיע, אינו נקרא "משפיע על מנת לקבל". כי "משפיע עמ"נ לקבל" נקרא דוקא שהוא רוצה תמורה, שיתן לו עבור שירותו, שהוא משרת אותו. או שעובד בבית חרושת, ויודע שהבעל בית יש לו הנאה, מזה שכל אחד נותן תוצרת. וכל מי שנותן תוצרת יותר מהרגיל, הבעל בית נהנה ביותר.

אי לזאת, הוא משתדל להוציא יותר תוצרת, מכפי שפועל אחר מוציא, כדי שיהיה לבעל הבית הנאה. אבל לאחר זה הוא רוצה, שבעל הבית יתן לו תמורה, עבור זה שהוא השתדל להנותו. זה נקרא, מצד אחד הוא משפיע, ומצד השני הוא רוצה תמורה. זה נקרא "משפיע בעמ"נ לקבל תמורה".

מה שאין כן אם אדם משרת את המלך, ואומר להמלך "אני לא רוצה שום תמורה עבור השרות, כי אני נהנה מהשרות לבד, ולא חסר לי שום תמורה לקבל. כי כל מה שאתה תתן לי עבור השימוש שאני משמש אותך, אני מרגיש שזה יפגום בהשרות שלי. אלא אני רוצה רק השרות לבד. ואל תתן לי שום תמורה. וזו היא הנאה שלי. מטעם שזה לי לכבוד גדול, שזכיתי לשמש את המלך".

בודאי איננו יכול לומר, שהוא משפיע על מנת לקבל, הלא הוא לא רוצה עבור זה שום תמורה, ומדוע הוא לא רוצה, משום שיש לו הנאה גדולה בזה שהוא משמש את המלך. נמצא, שזה נקרא, משפיע בעל מנת להשפיע לאדם חשוב, והחשיבות של המלך נמדדת אצל האדם משיעור שהוא נהנה מהשרות המלך. כי כל שהמלך חשוב ביותר, אז הנאה שלו גדולה ביותר. כי אינו דומה מי שמשמש את גדול העיר, או גדול המדינה, או גדול העולם.

וזה נקרא "השפעה אמיתית". היינו שיש לו הנאה מהנתינה בעצמה. כי עיקר ענין של השפעה היתה מטעם השתוות הצורה. היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן הנבראים רוצים להיות משפיעים. ובטח שאנו צריכים לומר, שיש להבורא הנאה, מזה שהוא משפיע.

נמצא לפי זה, אם הנבראים משפיעים להבורא ואין לו הנאה, בטח שעדיין אין כאן השתוות הצורה. כי להבורא יש הנאה, בזמן שהוא משפיע להתחתונים. זאת אומרת, מהמעשה של השפעה מושפע הנאה. ואם צריכים משהו לקבל עבור המעשה שהוא עשה, נמצא שהוא פגם בהמעשה, ואומר, שבהמעשה אין שלימות. אלא בכדי שיהא שלימות צריכים להוסיף משהו, היינו קצת תמורה לקבל עבור המעשה, והמעשה שלעצמו אינו לו כל כך חשיבות.

והאמת הוא, שאם רוצים שהמעשה דלהשפיע, מה שהאדם עושה איזה מעשה עבור הבורא, צריכים להשתדל שתהיה לו הנאה ביותר, כי הנאה של מעשה דלהשפיע מחשיבה את המעשה. היות, כי כל דבר ודבר, מה שהאדם רוצה לעשות, מה שחשוב לו ביותר, הוא נותן לו זכות בכורה לעשות אותה מקודם. ומה שהאדם בוחר להיות לו לדבר חשוב ביותר, המודד הוא, ממה שהאדם נהנה ביותר.

נמצא לפי זה, אם האדם רוצה להחשיב את המעשה, שעושה להבורא, הוא יכול להחשיב אותו רק ע"י קבלת הנאה ביותר. זאת אומרת, אם האדם יכול להשתדל, שתהיה לו הנאה גדולה, אז הוא יכול לדעת, שהוא עושה עכשיו נחת רוח גדול להבורא, עם זה שהוא משפיע להבורא, שמקיים מצותיו.

היינו, שיש לאדם רצון לעשות נחת רוח להבורא. אבל אינו יודע ממה שהבורא יכול לקבל הנאה, שיתן להבורא. ומשום זה כשהבורא גילוי לנו, שהוא נותן לנו תו"מ, ואם אנו נקיים את זה, יש לו הנאה, בטח שאנו שמחים, בזה שיש לנו עכשיו ידע מה לעבוד בשבילו. ואנו רואים, שניתן לנו ברכה, לעשות בעת עשיית תו"מ. היינו, שאנו אומרים "ברוך אתה ה', נותן התורה".

וכמו שכתוב במצות, שאנו נותנים לו תודה, בעבור זה שנתן לנו, דוגמא, מצות סוכה. למשל, כולנו שמחים בזה, שהוא מורה לנו מה לעשות, שמזה יהיה לו הנאה. ואין אנו צריכים ללכת לחפש דברים, שמהם יהיה להבורא הנאה. אבל השאלה היא, איך אנו יכולים להגדיל את הנאה שלנו בעת עשיית המצות.

תשובה, רק עצה אחת יש לנו, שהיא להשתדל איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, כל מה שאנו עוסקים בתו"מ, אנו רוצים, שהשכר שלנו יהיה להרגיש גדלות הבורא. וכל התפלות, שאנו מתפללים, צריכות להיות "לאקמא שכינתא מעפרא", היות שהבורא נסתר מאתנו מחמת הצמצום שהיה, ואין אנו מסוגלים להעריך את חשיבותו וגדלותו.

לכן אנו מתפללים לה', שיסיר מאתנו את הסתרתו, ושירומם קרן התורה. וכמו שאנו אומרים בתפלת "שמונה עשרה" דראש השנה "ובכן תן כבוד לעמך", שפירושו, שיתן כבוד ה' לעמך, שהם ירגישו את כבוד המלך.

ומשום זה האדם צריך להשתדל ולא לשכוח את המטרה בעת לימוד התורה, שיהיה תמיד לנגד עיניו, שהוא רוצה לקבל מהלימוד, שהלימוד ישפיע גדלות וחשיבות הבורא. וכמו כן בעת קיום המצות, גם כן לא לשכוח הכוונה, שע"י זה שמקיים את המצות, בסגולה זו הבורא יעביר ממנו ההסתרה, השורה על רוחניות, אלא שיקבל הרגשה של גדלות ה'.

אולם העבודה לקיים תו"מ על הכוונה, שע"י זה יזכה להתקרבות ה', שישיג גדלות ה', בכדי שיוכל לעשות לו נחת רוח מטעם חשיבות ה', שזה יהיה שכרו, ואין לו שום השתוקקות לשכר אחר עבור העבודה שלו, היא עבודה קשה, שאין הגוף מסכים לעבוד על הכוונה זו.

הזה"ק (נשא, דף ל', ובהסולם אות ק"ג, ק"ב, ק"ד) אומר וזה לשונו "ואנשי חיל מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו. והערב רב מחרימים אותם ביניהם. ובמקומות רבים אין נותנים להם רק דבר קצוב. באופן, שלא תהיה להם תקומה לנפילה שלהם. ואפילו חיי שעה. וכל החכמים ואנשי חיל ויראי חטא, נמצאים בצער בדוחק וביגון, ונחשבים ככלבים, בנים המסולאים בפז, איכה נחשבים לנבלי חרש בראש כל חוצות, וכו'. ואינון ערב רב הם עשירים, בשלוה, בשמחה, בלי צער ובלי יגון כלל, גזלנים בעלי שוחד, שהם דיינים ראשי העם, וכו'".

אנו רואים כאן בדברי הזהר, שמחלק בין חכמים ואנשי חיל ויראי חטא, לבין דיינים וראשי העם, שהם בחינת ערב רב. ואומר, שהחכמים ואנשי חיל ויראי חטא נמצאים בצער ובדוחק, וכו'. מה שאין כן הדיינים וראשי העם הם עשירים, ויש להם שלוה, והם בשמחה. מדוע. משום שהם בחינת ערב רב.

ויש להבחין, מהו הפירוש של "הערב רב". שמשום שהם בחינת "ערב רב", לכן יש להם שמחה ושלוה, וכו'. אנו רואים בויכוח, שהיה יעקב עם עשו, שעשו אמר ליעקב "יש לי רב". ויעקב השיב "לי יש כל". ויש להבין, מהו ההפרש בין רב, לכל.

ידוע שספירת היסוד נקרא "כל", שהוא בחינת יסוד צדיק, כמו שאנו אומרים בתפילה "לך ה' הגדולה, והגבורה, והתפארת, והנצח, וההוד", כי כל, הוא יסוד, שענין צדיק, הנקרא "יסוד", הוא רק משפיע, שספירת היסוד הוא המשפיע למלכות, כידוע, כמו שכתוב בזה"ק. זאת אומרת, שדרגתו של יסוד היא צדיק, שלא לוקח שום דבר בשבילו, אלא כל המעשים שלו הם רק כדי להשפיע.

ובטח בזמן שהאדם מתחיל עבודתו, להיות בחינת צדיק, היינו שלא לקבל שום שכר לעצמו, ולעבוד הכל רק בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הגוף לא מסכים, ונותן לו הפרעות. וכל, מה שהוא יכול לעשות, שיפריע לו מעבודתו, הוא עושה. ואז אדם הזה הוא תמיד בצער, ואין לו שלוה מהמצב שבו הוא נמצא. כי רואה, שעוד לא הגיע להיות משפיע לה', אלא כל מעשיו שהוא עושה, אין לו עוד היכולת לכוון אותם בעמ"נ להשפיע.

ועל זה הוא תמיד בצער, מטעם "צער השכינה", הנקרא "שכינתא בגלותא", שכואב לו, מדוע על אהבה עצמית יש לו כח לעבוד, ובמקום שהוא רואה, שלא יהיה שום דבר עבור הרצון לקבל שלו, הוא מתרשל בעבודה.

נמצא, שאחר כמה זמן שהשקיע בעבודה, ורוצה לראות קצת התקרבות לה', הוא מרגיש כל פעם יותר את האמת שלו, שהוא באמת מרוחק מדביקות ה'. היינו, שמבחינת השתוות הצורה "מהו רחום, אף אתה רחום", הוא להיפך. שמקודם הוא חשב, שהוא רוצה לעשות נחת רוח לה', וגם שיהיה גם כן קצת הנאה בזה. והיה מקוה, שיקבל תמורת עבודתו, הן שכר עולם הזה והן שכר עולם הבא. אבל עכשיו הוא רואה, שאין לו שום כח לעשות לתועלת ה', אלא הכל בעמ"נ לקבל לעצמו, ולא להשפיע כלל.

ומזה הוא רואה עתה, איך שהוא יותר גרוע, מעת שהתחיל בעבודה. שבעת שנכנס לעבודה בבחינת סוג הג', כנ"ל, היתה לו שמחה ושלוה. כי היה יודע ומאמין, שבכל יום ויום הרכוש שלו מתוסף לחשבון גדול, היות כי כל יום ויום, שעושה מעשים טובים, כן נרשם לפקודתו את השכר של כל מצוה ומצוה. והאמונה הזאת בטח שגורמה לו שמחה ושלוה, היות שהוא ראה, שהוא מתקדם בעבודה, היינו שהרכוש שלו מתרבה אצלו בכל יום ויום.

מה שאין כן עכשיו, שעבר מהסוג ג' להכנס ולהתחיל בעבודה של סוג ד', שהיא עבודה "שלא על מנת לקבל פרס". הוא נמצא בצער ובדוחק, כי הוא בודק עצמו עם כלי דהשפעה, עד כמה שהוא כבר רכש מהכלי זו.

אז הוא רואה להיפך, שכל יום, שהוא משקיע כוחות ורוצה להגיע להתקרבות ה', היינו שיהיה לו רצון להשפיע, אז הוא רואה את האמת, איך שנעשה כל יום מרוחק יותר ויותר. ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, מדוע האדם רואה, איך שהוא נעשה יותר מרוחק. הלא כל יום הוא עושה מעשים טובים, ולפי זה, המעשים היו צריכים לקרב אותו.

כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". אם כן מדוע מי שמתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, הוא רואה, איך שנעשה כל יום יותר גרוע. אז אמר שזה לא נכון. שבאמת הוא לא הולך כל יום אחורה, כמו שהוא חושב. אלא כל יום הוא הולך קדימה. ומה שהוא רואה, שנעשה יותר גרוע, זה הוא שמקודם אדם צריך לראות את השקר והרע. ואח"כ יכולים לתקן אותם.

מה שאין כן שהאדם הולך לסתום נקב ובקיעה באיזה בנין, שהוא חושב, שהחור והבקיעה הוא עשרים סנטימטר. ועבד ומשקיע יגיעה, ולבסוף הוא רואה, שיש לו עוד מה לסתום עוד עשרים סנטמטרים. נמצא, שכל זמן שאינו רואה את החסרון האמיתי, הוא עובד בחנם, היינו שלא מתקן כלום.

הנמשל. אדם חושב שיש לו רע, על דרך משל קילו אחד. ורוצה לתקן אותו. ומתחיל לתקן. ואח"כ הוא רואה, שיש עוד קילו רע. נמצא, שעוד לא תיקן כלום. מה שאין כן אם הוא רואה את כל מדת הרע שבו, ואז שהוא מתקן, נקרא זה "תיקון גמור".

ומשום זה אמר זצ"ל, שכל יום ויום, שעוסק בעבודה דעמ"נ להשפיע, הוא מתקרב יותר להאמת, היינו לראות את גדלות הרע שבקרבו. כי בבית חשוך לא רואים שיש שם לכלוך ופסולת. אלא שאם מכניסים שם אור, אז יכולים לראות, שיש לכלוך ופסולת.

כמו כן כשהאדם מתחיל לעסוק בתו"מ על דרך השפעה, אז התו"מ מאירים לו כל פעם יותר ויותר, לראות את האמת, מה גודל הרע שבקרבו. נמצא לפי זה, שכל יום ויום הוא הולך קדימה, עד שמגיע להרע הגמור, הנמצא בקרבו. ואז, כשמתחילים לתקן, נעשה תיקון גמור, שיכול אח"כ להכניס להכלים שלו את הטוב והעונג, מה שחשב הבורא לתת להנבראים, כמו שכתוב, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו".

וענין זה אנו מצאנו ביציאת מצרים. כמו שאמר האר"י הקדוש, שעם ישראל בעת יציאת מצרים היו הם במ"ט שערי טומאה. עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. וכולם מקשים על זה, היתכן שעם ישראל, ששמעו מפי משה ואהרן את שליחותו של הקב"ה, ששלח אותם להוציא מגלות מצרים, כמו שהאר"י הקדוש מפרש, גלות מצרים נקרא שדעת דקדושה היה בגלות. ומשה ואהרן הבטיחו לעם ישראל, שיצאו מגלות להכנס להקדושה. וזהו כמו שאנו אומרים ב"קריאת שמע", "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".

ולפי זה השכל מחייב, שכל יום ויום הם היו צריכים לעלות מדרגה לדרגה בקדושה. ובפרט שהם ראו את הי' מכות, שהיה במצרים. ובכל זאת אומר האר"י הקדוש, שבזמן יציאת מצרים, היו עם ישראל במ"ט שערי טומאה.

אלא כנ"ל, שבכל יום ויום הם עלו בדרגת האמת, והתקרבו יותר לראות את שיעור הרע, שיש להם בכלי קבלה. היינו, שמטרם שבאו משה ואהרן, לאמר להם, שצריכים לצאת מגלות מצרים, שהיא הקליפה, היונקת מהקדושה, כמו שאומר האר"י הקדוש, ועם ישראל התחילו להתרחק מהם, אז קליפת מצרים התחילו להלחם עמהם עם כוחות חזקים.

היינו, שקליפת מצרים נתנה לעם ישראל להבין, שאינו כדאי לצאת מקבלה עצמית. ובענין לעבוד בעבודה דלהשפיע, היו נותנים להם להבין, שזה קשה ואינו כדאי לעבוד בחנם. שבין כך ובין כך אתם לא תזכו לזה, כי לזה צריכים כוחות מיוחדים. וכל כמה שעם ישראל קבלו חיזוק ממשה ואהרן, בא קליפת מצרים והחלישה אותם.

עד כדי כך, שבכל פעם שהם התגברו על טענת המצרים, שבאו לתוך מוחם, שהם יבינו, שזה לא טענת מצרים, אלא שעם ישראל יחשבו, שהמחשבות האלו זהו של ישראל עצמם. וזה נקרא "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו".

פירוש, כפי כח התגברותם בקדושה, במידה כזו התגברו הקליפות כנגדם. כפי כח שרוצים לברוח, בשיעור הזה מוכרח הצד השני לתת כוחות יותר גדולים, להחזיק אותו ברשותו, שלא יברחו.

נמצא לפי זה, שבאמת עם ישראל התקרבו להקדושה בכל יום ויום ביתר שאת, והראיה לזה, שאם אומרים שהם היו במ"ט שערי טומאה, הסיבה היא, משום שכבר עלו במ"ט שערי קדושה, לכן היה מוכרח להיות הלעומת דקדושה, גם כן מ"ט שערים דטומאה.

אולם מטרם שאדם גומר את העבודה, ויוצא מרשות הקליפות, אין רואה את שיעור שהוא נכנס בהקדושה, אלא הוא רואה רק כל פעם שהוא יותר רחוק, מטעם הלעומת דקדושה מגלה את הרע שיש בו. ומטרם שיש אור דקדושה, אין האדם מסוגל לראות את צורת הרע האמיתית, שיש בו. כי דוקא במקום שיש אור, אז יכולים לראות את הלכלוך, הנמצא בבית, כנ"ל.

ובהאמור יוצא, שאין אדם יכול לדעת מה נקרא אצלו מצב טוב. היינו, שיכול להיות שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בירידה. זאת אומרת, שהוא רואה, שאין לו שום תשוקה לתורה ולמצות. ורואה, עכשיו שיש לו תשוקה לאהבה עצמית יותר, למשל יותר מאתמול. אז בטח שהאדם צריך לומר, שאתמול היה במצב, שהוא היה מסתכל על אנשים שדואגים על צרכי גשמיות, איך למלאות את הרצון לקבל שלהם, אז הוא היה מתרחק מהם, לא היה יכול לראות, איך אנשים מבוגרים בעלי שכל משפילים את עצמם, להיות מצוי במצב שפלות כזה.

ועכשיו הוא רואה, שהוא אחד מהם, ואין לו שום בושה להרגיש את שפלותו. אלא זהו אצלו דבר רגיל. היינו כאילו שאף פעם לא היה חושב על רוחניות. ואם יותר להבין, נקח לדוגמא, לפעמים לפנות בוקר, כשאדם צריך לקום, כשמעוררים אותו ע"י שעון מעורר או אדם מעורר אותו, הוא מרגיש, שהוא צריך לקום לעבודת הבורא. ומתחיל להרגיש את החשיבות שבהדבר. ומשום זה תיכף קם בזריזות, היות ההרגשת החשיבות של עבודת ה', נותנת לו כח לקום בזריזות.

ובטח אז הוא נמצא במצב העליה. היינו, שלא הגשמיות נותנת לו כח עבודה, אלא אצלו הרוחניות, בזה שהוא מרגיש, שעכשיו יהיה לו קשר עם הבורא, באיזו צורה שהיא, זה מספיק לו, בכדי שיהיה לו כח לעבוד. ואינו חושב אז על שום דבר, רק על הבורא. ומרגיש, שעכשיו נקרא שהוא חי. מה שאין כן בלי רוחניות, הוא נחשב למת. וממילא הוא מרגיש, שנמצא במצב העליה.

ולפי האמת, אין אדם יכול לקבוע המצב שלו, שהוא מרגיש, שהוא מרוחק. היינו, אם הוא אדם, שרוצה ללכת בדרכי השפעה, אז הוא צריך להבין, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו אותו ממצב הקודם, בכדי שיתחיל לחשוב באמת על המטרה, היינו מה רוצים מהאדם, ומה האדם רוצה מהבורא, שיתן לו. מה שאין כן כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שיש לו חשק לתורה ולמצות, אז אין לו שום צורך לדאוג על רוחניות. אלא שהוא רוצה, שישאר כך כל ימי חייו, היות שטוב לו כך.

נמצא לפי זה, הירידה, שקבל, הוא לטובתו, כנ"ל שיש לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו.

מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, כנ"ל, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד.

ועל זה נאמר (ישעיה מ', ל"א) "וקוי ה' יחליפו כח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דוקא עליה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי".

נמצא, כשהוא היה חושב, שנמצא במצב עליה, אם כן אין לו שום חסרון, שהקב"ה יתן שם משהו, כי הכלי שלו הוא מלא, ואין שם מקום שיכנס משהו. מה שאין כן עכשיו, שהוא מרגיש, שנמצא במצב ירידה, לכן הוא מתחיל עתה לראות את החסרונות שלו, ומה הסיבות העיקריות, המפריעות לו להגיע לדביקות ה'. ואז הוא יודע מה לבקש מה', שיעזור לו. כי הוא רואה אז האמת, המפריע האמיתי.

נמצא לפי הנ"ל, שאין אדם יכול לומר, שה' ריחק אותו מעבודת ה'. והוכחה לזה, שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו, שה' זרק אותו מעבודה, ואינו רוצה שהוא יעבוד אצלו. זה לא נכון. אדרבה, היות שה' רוצה לקרב אותו, ובזמן שהיה מרגיש שהוא בבחינת עליה, לא היה יכול לקרב אותו, משום שאין לו כלים.

ובכדי לתת לאדם כלים היה מוכרח הקב"ה להוציא אותו ממצבו. ולהכניסו למצב, שירגיש בעצמו בחינת חסרון. ואז הקב"ה יכול לתת לו עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל הזה"ק, במה. והשיב, בנשמתא קדישא". היינו, שנותנין לו להרגיש, שהנשמה היא חלק אלקי ממעל. ואז הוא נכנס להקדושה. ואז הוא יכול ללכת מדרגה לדרגה, עד שמשלים נשמתו מבחינת מה שחסר לה לתקן.

ובהאמור יוצא:

סוג א' - הסיבה והגורם לקיום תו"מ הוא אנשים מבחוץ.

סוג ב' - ה' ובשיתוף אנשים מבחוץ הם הגורמים המחייבים אותו לתו"מ.

סוג ג' - רק ה' הוא המחייב לקיום לתו"מ. ואין לו אנשים מבחוץ שיחייבו. אלא האדם בעצמו הוא גם כן גורם לתו"מ.

סוג ד' - רק ה' הוא הגורם לקיים תו"מ. ואין שום שותף, שישתתף לחייבו תו"מ. וזה נקרא "בלתי ה' לבדו". וזה נקרא "ערב רב בתוך הקדושה"."

שאלה: מאמר יפה מאוד ומתומצת. רב"ש אומר "רק עצה אחת יש לנו, שהיא להשתדל איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, כל מה שאנו עוסקים בתו"מ, אנו רוצים, שהשכר שלנו יהיה להרגיש גדלות הבורא." השאלה היא איך אפשר להרגיש את גדלות הבורא אם אנחנו עדיין לא מרגישים אותו, אם לא השגנו אותו?

מכל מקור אחר, שונה, שאתה יכול להשיג ממנו אפילו קצת גדלות הבורא, אתה צריך לאסוף כאלה התרשמויות, לחבר אותן ולהתפעל מהן.

תלמיד: במאמר יש אוסף גדול של עצות. כשקראנו עצה וברחתי לעצה אחרת, הוא נתן עוד עצה, ושוב ברחתי לעצה אחרת. למה הסגנון הזה?

זה טבעי, מפני שאתה נכלל מאותם הדברים שהוא מדבר, ואז אתה לא רואה שום דבר אחר חוץ ממה שעכשיו אתה נמצא בו ומתפעל ממנו.

שאלה: יש משפט מוכר "נסתרות דרכי ה', צדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו בם"¹. למה אנחנו צריכים דווקא להרגיש שאנחנו עושים נחת רוח לבורא? למה אנחנו לא יכולים לבצע את זה מפני שזה צו של הקדוש ברוך הוא.

גם להרגיש נחת רוח זה צו.

תלמיד: אנחנו חייבים לעשות לו נחת רוח בזה שאנחנו שומרים את המצוות שלו.

כן.

שאלה: זה באמת מאמר מופלא שמתאר את הדרך להגיע לגדלות הבורא. רק הוא אומר שם שבזמן עלייה האדם מוכן להישאר שם לתמיד, הוא לא רוצה ללכת משם, הוא יכול להיות בהודיה, ואז הבורא לכאורה מרחיק אותו כדי שהוא יעשה את הבירור. איך מחזיקים בגדלות הבורא בהרחקה הזאת, דווקא בזמן הקושי כשאתה רוצה לברוח מהעבודה. נכון שמגדילים שם חיסרון להשפעה, אבל איך אז מחזיקים בגדלות הבורא?

דווקא מתוך זה שאנחנו רוצים להתקרב, מרגישים רחוק, מתוך השינויים האלה במדידת המרחק אנחנו כן מתקרבים, כן משיגים, בדבר ישר והיפוכו.

תלמיד: מה שאתה מתאר, מאוד קשה לעשות במצב ההפוך. צריך משהו באותו רגע שייתן את האפשרות הזו, או זיכרון מהמצב הקודם.

בכל המצבים שאנחנו פועלים בחיים שלנו, כך אנחנו משיגים את הדבר, מלהרגיש את הדבר והיפוכו, והשוואה ביניהם. כך אנחנו בנויים, כך הרצון לקבל שלנו יכול למדוד איפה הוא נמצא.

תלמיד: זה בתנאי שבאותו זמן כבר יש כלי מדידה, כלומר הוא הגיע למצב שהוא כבר נכנס למקום של השפעה, כי עד אז אין לו מדדים שהוא יכול למדוד אותם.

כן.

שאלה: רב"ש כותב על גדלות הבורא "והחשיבות של המלך נמדדת אצל האדם משיעור שהוא נהנה מהשרות המלך. כי כל שהמלך חשוב ביותר, אז הנאה שלו גדולה ביותר.".

אנחנו יודעים שיש לנו יכולת לשרת את הבורא דרך העשירייה. בעצם ניתנה לנו עשירייה שדרכה אנחנו יכולים לשרת את הבורא. כלומר אם הבורא גדול בעיניי או לא, זה בהתאם לכך שהעשירייה גדולה בעיניי או לא, וצריכה להיות לי חשיבות לעשירייה כי היא כלי שדרכו אני יכול לשרת את הבורא?

כן, אם אתה מסדר את זה כך.

תלמיד: אם אדם רוצה להגדיל את היחס שלו לעשירייה, שהיא תהיה גדולה בעיניו, מה העצה?

להשקיע בזה כוחות ככל האפשר, ולבקש מהבורא שייתן לו לראות את החברים בדרגה כזאת גבוהה שהוא ירגיש שהוא קטן מהם, תלוי בהם וכן הלאה.

תלמיד: במה האדם תלוי בעשירייה? מה היא אמורה להיות כלפיו?

בעשירייה הוא בונה את עצמו להרגיש נכון את הבורא כדי להשתחוות לפניו.

תלמיד: מה העשירייה יכולה לעשות כלפי כל חבר כדי שהערך שלה יעלה כלפי כל חבר? מה העצה לעשירייה?

שכולם יתרשמו זה מזה וזה מזה.

תלמיד: איך עשירייה גורמת לחבר להתרשם ממנה? היא יכולה לעשות משהו פרקטי?

כן.

תלמיד: מה?

איך אנחנו עושים את זה בחיים שלנו?

תלמיד: אני מאמין שאנחנו נותנים הזדמנות למישהו לעשות פעולה, ואז הוא מרגיש את הערך, את מי שפנה אליו לעשות, דרך פעולות.

כן.

תלמיד: העשירייה צריכה לדרוש מחבר לעשות פעולות?

כן. העשירייה חייבת לדרוש מכל חבר וחבר לעשות כאלה פעולות שהם יתרשמו בסך הכול מכל החברים והחברות.

תלמיד: אנחנו יודעים, אנחנו קוראים הרבה שנים, כל אחד יודע מה צריך לעשות, איזה פעולות, וכשאדם מוצא את עצמו לא מסוגל, לא חשוב לו לבצע את הפעולות האלו, עליו לבוא לבקש מהעשירייה עזרה?

כן, הוא צריך לדרוש מהעשירייה שהיא תיתן לו גדלות הבורא. זו בעצם חובת העשירייה כלפי כל אדם ואדם שבה.

תלמיד: כלומר, אדם מגיע ודורש מהעשירייה, כמו שאמרת, "תנו לי את היכולת לראות בכם גדולים".

נגיד, כן.

תלמיד: כך לדרוש במילים האלו? איך זה מתבצע?

מה זאת אומרת, איך זה מתבצע?

תלמיד: אדם מגיע ואומר "תקשיבו חברים, אני דורש מכם יותר גדלות, אני רוצה לראות בכם יותר גדולים".

כן.

תלמיד: כך לבקש וזה פועל?

כן, זה חייב להיות כך, אחרת בשביל מה אני צריך עשירייה?

תלמיד: אבל אם יש לי דרישה מהעשירייה, איפה פה האחריות שלי?

זאת האחריות שלך, שאתה מעורר את עצמך לדרוש מהעשירייה לחץ, גדלות הבורא, כל מה שהם יכולים להביא לך.

תלמיד: זה נכון להגיד שאם אני דורש מהעשירייה, באותה מידה היא חשובה כלפיי, כי אני כבר בדרישה?

ודאי, כי בלי גדלות הבורא שתקבל מהעשירייה, אתה אבוד.

שאלה: מצד אחד אני מקבל מהעשירייה את גדלות הבורא, מתפעל מהחברים. מצד אחר, אני מזהה שהרבה פעולות אני עושה בשביל לקבל כבוד, אני מתבייש לא להגיע בזמן וכו'. יוצא שהעשירייה מרימה אותי מצד אחד, אבל מצד אחר מחזירה אותי כביכול למצב שאני לא עובד למען הבורא?

במקום שבו אתה לא יכול לעבוד בצורה אחרת, אז העשירייה לוחצת עליך דרך האגו שלך.

תלמיד: אז מה אני צריך לדרוש במצבים האלה, אני צריך לקוות שזה ישתנה?

לבקש, להתפלל, להתחבר לעשירייה, להשתמש בכל אותם האמצעים כדי להיות קשור אליהם בצורה כזאת שתקדם אותך.

שאלה: מה זו שמירת תורה ומצוות בעשירייה, ומה הקשר לפקודין ועיטין בעבודה?

אנחנו נלמד את זה, צריכים למצוא לזה מקורות. פקודין ועיטין הם כל המצוות. צריכים למצוא לזה הסברים ולא סתם כך להגיד משפט אחד.

שאלה: הרב"ש מדבר פה בעצם על שני פרמטרים שיש בהם קומבינטוריקה כזאת של ארבעה מצבים אפשריים. פרמטר אחד הוא למי אתה עובד, או לבורא או לכל השאר, והשני הוא מה השכר שאתה רוצה, או לעצמך או לעשות נחת רוח לבורא. ובעצם גם בהתפתחות אנחנו לומדים שתמיד יש תנועה בין המצבים האלה, זה לא מצב אחד קבוע. פעם נראה לאדם כך, ופעם כך, יש כל הזמן תנועה הלוך ושוב ביניהם, אחרת הוא לא יכול להתקדם, אפילו אם הוא מגיע למצב האחרון, צריך משהו שיקדם אותו הלאה. השאלה היא, האם השאיפה שלנו צריכה כל הזמן להיות רק במצב האחרון, שרואים רק את הבורא מול העיניים והשכר הוא גדלות הבורא וזהו?

אבל אנחנו צריכים לראות את המצב הזה כמצב הרביעי, אחרי כל המצבים הקודמים, איך אני עובר את המצב הראשון, השני, השלישי והרביעי, ואז אני מגיע לזה.

תלמיד: אז נאמר שאנחנו עובדים בעשירייה, האם אנחנו יכולים לזהות את כל המצבים שם?

כן.

תלמיד: אבל צריכה להיות רוח בעשירייה ששואפים למצב הרביעי כל הזמן?

כן.

תלמיד: אז בעצם יש את מה שאנחנו מזהים, ואת מה שאנחנו רוצים להגיע אליו?

כן. זה רצוי ומצוי.

שאלה: הרב"ש כותב פה "רק עצה אחת יש לנו, שהיא להשתדל איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, כל מה שאנו עוסקים בתו"מ, אנו רוצים, שהשכר שלנו יהיה להרגיש גדלות הבורא." ובמאמרים אחרים הוא כותב, שכל מה שאנחנו צריכים לבקש זה חיסרון לתכונת ההשפעה. שזה יהיה מה שחסר לנו וזה יקדם אותנו לרוחניות. אני לא מצליח לקשר בין גדלות הבורא לבין חיסרון לתכונת ההשפעה. מתי לבקש את זה ומתי את זה?

אנחנו תמיד צריכים לראות את גדלות הבורא. וכאן גם השאלה היא, האם אנחנו צריכים אותו כדי להגיע למטרה, או שזאת תהיה המטרה עצמה?

שאלה: קודם כל אני חייב להודות כל בוקר על הנס הזה עם רב"ש, כמו איזו אינפוזיה לנקודה שבלב. הוא כותב פה על המעבר מסוג הג' לסוג הד', "מה שאין כן עכשיו, שעבר מהסוג ג' להכנס ולהתחיל בעבודה של סוג ד', שהיא עבודה "שלא על מנת לקבל פרס". הוא נמצא בצער ובדוחק, כי הוא בודק עצמו עם כלי דהשפעה, עד כמה שהוא כבר רכש מהכלי זו.

אז הוא רואה להיפך, שכל יום, שהוא משקיע כוחות ורוצה להגיע להתקרבות ה', היינו שיהיה לו רצון להשפיע, אז הוא רואה את האמת, איך שנעשה כל יום מרוחק יותר ויותר." במצב הזה, למה שהאדם כביכול ימשיך קדימה, מה מאיר לו?

הוא יודע מה הוא צריך להשיג ורואה שהוא הולך לכיוון השני.

תלמיד: כן, אבל הכול בכלי הרגשה, אין לו מילוי, לא מאיר לו שום דבר.

כן, אז מה הוא צריך לעשות?

תלמיד: אז אני שואל, בצומת הזו שאדם כביכול משקיע ומשקיע, ובעצם רואה שהוא לא מקבל כלי דהשפעה, הוא לא מגלה את הבורא שזו המטרה שלו, למה שהוא ימשיך ללכת למצב הד' ולא יעשה סיבוב פרסה וילך לאיפה שכן יש לו מילוי, מה יגרום לו להמשיך למצב הד', מה מאיר לו מקדימה?

בזה שלומד, שיש לו קבוצה, שהוא שומע שחייב להגיע למטרה.

תלמיד: אז הרגלים וסדרים, זה בעצם מה שייתן לאדם את הכוח להמשיך?

כן.

תלמיד: האדם משקיע בעשירייה, הוא עובד, הוא שומע את מה שאומרים לו המורים, עושה כל מה שצריך, ואז הוא מגלה שהחברים שלו קטנים והוא מזלזל בהם והוא מרגיש יותר גדול מהם, ואז פה בגילוי הזה הוא בעצם צריך לבקש תיקון על היחס שלו.

זה קל להגיד.

תלמיד: בדיוק, אז מה התיקון? נניח שיש לי צער מזה שכך הבורא מראה לי את החברים שלי, הצער הזה, התחושה הזו מספיקים שהבורא יתקן משהו ביחס שלי, או שצריכה להיות פה איזו פעולה אקטיבית שלי?

זה תלוי, אבל אתה מדבר על מצבים לא מציאותיים.

תלמיד: למה לא?

כי אם ככה זה מתגלה לאדם, אז הוא מתגלה, אז הוא כבר נמשך עם כול הזרם הזה.

תלמיד: איזה זרם?

שכך הבורא מראה לו וכך הוא מקבל את הדברים.

תלמיד: אני הייתי מבקש לעשות סדר בעבודה בעשירייה, מה אני כן יכול לדרוש, מה אני לא יכול לדרוש, מה זה התיקון שאני צריך שהבורא יעשה עלי בעשירייה?

אתה ביקשת על זה בעשירייה?

תלמיד: הם לא אוהבים שאני מבקש מהם את זה, אני גם לא יודע לבקש כנראה כמו שצריך.

אז מה אתה רוצה? זאת אומרת, שאין לך בינתיים שאלה, אין לך מה שמטריד אותך.

תלמיד: הייתי רוצה למשל שכל החברים שלי יהיו בשיעור בוקר כל הזמן, כי אני יודע שאם הם לא יהיו, אז גם אני אתחיל לאט לאט לזלזל ולא אהיה. הייתי רוצה שהם יהיו במפגשים של העשירייה שאנחנו קובעים כל הזמן, או שאם הם לא מגיעים, אז שיגידו שהם לא מגיעים, שלפחות שנדע. הייתי רוצה הרבה מאוד דברים והם לא רוצים את הדברים האלה, כשאני בא ודורש מהם דברים כאלה זה לא נתפס בהם טוב, זה מרחיק אותם ממני ואותי מהם, כך אני מרגיש.

ואתה מקיים אותם?

תלמיד: אני משתדל.

"משתדל" זה לא מספיק. אתה מקיים אותם או לא?

תלמיד: מקיים.

מקיים. ואתה דורש מהם רק אותם הדברים שאתה מקיים?

תלמיד: אותם הדברים שהחלטנו כעשירייה, שלכן אנחנו עשירייה.

ואותם הדברים שנגיד החלטתם ואתה לא מקיים כל כך?

תלמיד: לא חושב שיש כאלה דברים. יש בעבודה הפנימית, אהבת חברים.

ברור. אז החברים לא רוצים לענות על המילים שלך להתקדם, להתחבר, לעלות?

תלמיד: זה לא עניין של לענות, כי בסוף אני מסתכל האם זה תורם לחיבור שלי עם החברים או לא, אני רואה שזה לא תורם. שנים אני רואה שזה לא תורם, ההפך, זה מרחיק, אני בא בדרישה, אני מרגיש שבסוף זה מפריד ולא מחבר. אבל יש פה גם סכנה לפתח אדישות, אז חבר מגיע - מגיע, לא מגיע - לא מגיע, ככה, הבורא שם אותי בעשירייה עם החבר ואני צריך לפתח יחס, זה הבלבול.

יש לכם מה לענות? מה?

שאלה: יש לי חברים גדולים בעשירייה שנותנים המון דוגמה בפעולות שעושים, שאני רואה פער מאוד גדול ביני לבין מה שהם מקיימים.

כן.

שאלה: אף פעם לא שמעתי אותם דורשים בצורה ברורה, חיצונית, בקול רם, אבל כל הזמן זה מורגש בתוכי שיש בהם דרישה מאוד פנימית, שמטלטלת אותי, שאני חייב להיות בצורה שלהם, כמוהם. האם זו דרישה, זה מספיק שבצורה פנימית מורגשת כזאת דרישה? כי אני כל הזמן מרגיש שהדרישה הזאת מנענעת אותי - איפה אני וכמה אני צריך להיות כמוהם. האם צריכים לבטא את זה כלפי חוץ, או שכזאת דרישה היא דרישה בעשירייה?

אתה לא ענית, אתה שאלת.

תלמיד: כן, אני שואל אם זאת דרישה?

דרישה יכולה להיות בפנים, בתוך הלב של האדם. עכשיו, איך אדם מתייחס לזה, איך הוא מתקן את הדרישה הזאת.

תלמיד: זה לעומת זה עשה הבורא.

כן.

תלמיד: כשממשיכים ומתקדמים בדרך החיסרון גדל, ואז יש הבחנות חדשות, יש חושך חדש, ושהחבר התחיל את הטענה, לפני זה הוא אמר "איזה יופי המאמר, זה פשוט הצלה לנקודה שבלב". כך אנחנו מתקדמים בדרך, התפילה שלנו מתחדדת, ההבחנות שלנו הן יותר ויותר חזקות, מדויקות, אז זה לעומת זה. קיימים בשניהם, גם החיסרון גדל וגם הבורא גדל.

טוב.

תלמיד: לא עוזר לבוא בתלונות לחברים, במה שחסר לי אני פונה לבורא בלב ומתפלל ומבקש, אבל משתדל להראות דוגמה.

כן.

תלמיד: האם ממה שהחבר העלה אנחנו שמים לב שיש לנו ביקורת על העבודה שלנו, ולביקורת הזו יש תולדות, כמו חידוש ברית, דרגה יותר גבוהה כבר מדיבורים על רוממות ה', או שאנחנו רק מניחים לרגש להוביל אותנו בלי לחייב את עצמנו לפעולות של דבר מתוך דבר, אחרת אנחנו מתחילים להתייבש.

תלמיד: לפני שבועיים שאלתי אותך אותה שאלה ואמרת לי, "אני לא יכול לדרוש, אני לא בעל הבית של העשירייה", והאמת ששמעתי בעצה שלך, ואני המשכתי לתת את הדוגמה לעשירייה ולבקש מהבורא, ואני אגיד לכל החברים פה שהמצב השתנה, ממש השתנה. חשבתי שאפשר לדרוש מהחברים וכנראה שצריך לתת את הדוגמה לחברים בעבודה בעשירייה, ולעשות כל מה שאתה יכול, ולבקש מהבורא.

ברור.

שאלה: אם החבר לא מרגיש דרישה, זה סימן שהוא לא משקיע בעשירייה?

יכול להיות.

תלמיד: כי איך אני יכול להרגיש משהו מהם, אם אני לא נותן להם משהו?

כן.

תלמיד: רב"ש אומר שבדרך כלל אתה עובד מפני שאתה אוהב את השכר ולא מפני שאתה אוהב את הבורא. איך אתה מחליף ביניהם?

זה תלוי במצב שלי, כך אני מרגיש.

תלמיד: זה מצב שכל הזמן דינמי ומתחלף?

אם מתחלף, כן.

תלמיד: אבל הוא צריך להישאר קבוע בסופו של דבר?

במקום כלשהו, כן.

תלמיד: מבלבל אותי שבהתחלה הוא אומר שאתה אמור לעבוד מהיראה בגין דאיהו רב ושליט, שזו היראה היחידה, ואתה עובד בלשמה, אבל אז יש כאן איזו גניבה קטנה שאתה גונב קצת כבוד, קצת גאווה, ומגלה שאתה לא עובד למען אהבת הבורא, אלא לאהבת הכבוד. איך להשתמש ביראה נכון, שזה יתחלף לאהבת ה'?

זו שאלה, תמשיך לחשוב.

שאלה: המצבים כל הזמן הולכים ומשתנים, אבל יש משהו שלא משתנה, אצלי. הכוונה תמיד באה בדיעבד. אני לא מצליח להכניס כוונה לפני הפעולה. האם זה בכלל אפשרי להכניס כוונה לפני?

כוונה צריכה להיות כל הזמן ואז אתה מחפש איזה מעשה אתה יכול לחבר אליה.

תלמיד: ולמה תמיד אני נופל? תמיד זה הפוך?

זה כדי ללמד אותך, כדי שתשתנה עוד ועוד, דווקא לטובתך.

תלמיד: איך אני משתנה, מבקש מהחברים שיתפללו עליי? אני מתפלל על עצמי?

תפנה לבורא, אפילו לבקש עצה על זה.

שאלה: כתוב, עשיו אמר יש לי רב, ויעקב ענה יש לי כול. אפשר לומר שזה כמו חברים וחברה?

כן, גם על זה במשהו.

שאלה: נראה שרק ילדים יכולים לעבוד בלי שכר. אומרים להם מה לעשות, הם עושים את זה בשמחה רק כדי שההורים יהיו שמחים. אנחנו רגילים לעבוד עבור שכר ועכשיו כשגילינו את הנקודה שבלב, האם אנחנו צריכים לחזור להיות ילדים?

לא, זה הרבה יותר גבוה.

תלמיד: מה זאת אומרת?

עבודה ללא שכר זו העבודה הכי גבוהה.

תלמיד: ילדים יכולים לעבוד בלי שכר?

למה בלי שכר? יש להם הרגשה טבעית שהם קשורים, שהם צריכים את זה, וכן הלאה. הם לא עובדים נגד הרצון לקבל שלהם.

תלמיד: הם לא מרגישים שיש להם רצון לקבל בכלל.

זה בסדר, גם לך כך היה פעם. אם תהיה לך בעתיד הרגשה כזו, אתה תעבוד פשוט.

תלמיד: זה הרבה יותר גבוה מזה?

כן.

שאלה: רב"ש כותב שכשאדם חושב שיש לו קילו של רצון לקבל והוא מתחיל לתקן אותו, אז הוא רואה שיש לו עוד קילו. הוא מוסיף שאם האדם יראה את כל הרע שיש בו, זה אומר שהוא סיים את התיקון שלו. אז איך יכול להיות שאדם רואה בתוכו את כל הרע, וזה המצב המתוקן שלו?

מפני שהגעת לכך שאתה רואה את האמת. שהאגו שלך ממלא אותך במאה אחוז.

תלמיד: אבל אנחנו מדברים על כך שהעלייה מתקיימת במדרגות, כל פעם מגלים לך קצת רע ואתה מתקן. לא הבנתי משהו?

כן, כך זה קורה.

תלמיד: וכאן הוא כותב, שרק בתנאי שאתה רואה את כל הרע שבך. איך זה יכול להיות?

אתה רואה את מה שאתה רואה, ואתה רואה רק את הרע, מה הבעיה בזה? ברגע הנתון.

תלמיד: הוא מדבר על סוג הג', שהשם מחייב את האדם. ויש כנגד זה שגם האדם הוא הסיבה לקיום המצוות. מה זה אומר שהאדם הוא הסיבה שמחייבת את האדם עצמו? איך אני בעצמי יכול להיות הסיבה שתחייב, אם הכול מגיע מהבורא?

לא, זה מה שאנחנו רואים דרך האדם.

שאלה: לאחר הקריאה, אני רוצה לברר על העניין של לדרוש מעשירייה. כי נראה שיש פה באמת לאן להתפתח, אבל יש עדינות בנושא הזה, כי אני צריך לבדוק את עצמי, לפני שאני דורש מהחברים. אני צריך לבדוק האם אין בתוכי מרגלים שרוצים לבדוק מה קורה בתוך החברים. ועוד עניין, זה שאני כל הזמן צריך להצדיק את החברים, לראות אותם כגדולים. ואז אני יכול להיתקע. בקיצור, מאיזו נקודה לדרוש את הגדלות מהם, ואיך לעבור את כל הבירורים האלו?

אני לא יכול להגיד לך, יש פה הרבה מצבים, צריך להשתדל, ובהדרגה אתה תקבל איזו גישה ובירורים משלך. אין מה לעשות.

שאלה: בעניין זה שהאדם פועל מטעם זה שאנשים מחייבים אותו, ואף פעם לא ראיתי במאמרי רב"ש שהוא כותב על זה שהאדם פועל מתוך זה שהרב שלו מחייב אותו. מתוך כבוד לרב, מתוך הערכה של המורה, איפה נכנס החיוב הזה?

אני לא יודע, בדרך כלל רב זה הבורא.

תלמיד: כשאני מסתכל עליך, בעיניים שלי, אני מרגיש שאתה פועל מטעם המורה שלך, זה הכי בולט אצלך. אז מה תפקיד המורה בחיוב של האדם להגיע להשפעה?

אני לא חושב שכדאי לנו לברר את זה, זה רק להתבלבל. אני מקיים את חובתי ככל שאני יכול להעביר לכם את החומר, זה מה שאני משתדל לעשות.

תלמיד: אבל מה היחס הנכון למורה? כי אני נניח רוב הדרך מרגיש חיוב ממך, ככה אני מרגיש על עצמי. אז איך להשתמש במורה בצורה הכי נכונה?

רק כדי לברר מה שלא כל כך ברור מהכתבים.

שאלה: המאמר מפורט מאוד, ובסוף הוא מתמצת אותו לארבעה מצבים שמחייבים את האדם לעבוד בתורה ומצוות. מה זו אותה עבודה בתורה ומצוות שהוא מדבר עליה?

לקיים תורה ומצוות.

תלמיד: זה נראה שחייב להיות הבדל בכל מצב ומצב באותה עבודה?

חייב להיות הבדל, באיזו עבודה?

תלמיד: הוא אומר שיש פה עבודה בתורה ומצוות, וכל פעם יש איזה מנוע חדש שמניע אותך באותה עבודה. אז חייב להיות איזה הבדל גם בעבודה עצמה?

אתה מבין כל פעם קצת אחרת במה שדורשים ממך, ובמה שאתה מחויב לעשות.

תלמיד: ובעשירייה יש הבדל?

גם מתוך העשירייה, מתוך כל הדברים, מתוך כל החיים שלנו. אנחנו לא יודעים בדיוק מאיפה זה נובע, אבל כל רגע ורגע יש בנו שינויים, ולפעמים אנו מתחילים להרגיש אותם, ולהשתדל לסדר את עצמנו כלפיהם, וכך אנחנו פעילים.

שאלה: מצד החיסרון בעבודה בעשירייה, אז כלפי כל חבר וחבר אני חושב שאנחנו כבר בדרך לראות את הגדלות של כל חבר וחבר, וכבר מזהים ישר כשיש טענות כלפי חבר, שזה אני. העניין הוא מה זה עשירייה שמחייבת את האדם, זה עוד פחות מורגש, וכלפי זה יש עוד טענות. שבזה באמת תלויה גדלות הבורא, בקיום של עשירייה, של גוף שמחייב את האדם, שהוא מרגיש שיש משהו שמחייב אותו.

כן, צריכים להתחבר בעשירייה, ולפנות לבורא מטעם העשירייה.

תלמיד: זה בטוח, נכון שצריך, אבל איך אפשר לגרום לזה להתממש? אני לא יכול לבוא בטענות כלפי החברים, אני רוצה שזה יקרה, אבל איך יכול להיות?

לא, על כולכם לדרוש מעצמכם, וכך יחד להשתדל להתחבר, ולפנות לבורא.

תלמיד: אז מה אני יכול לעשות כדי שזה יקרה?

לעורר את החברים, וכולם צריכים להתחבר ולפנות לבורא. אחרת איך אתם יכולים? אחד לא יכול, שניים לא, תשעה לא, ועשרה כן.

שאלה: המעבר בין המצבים מגיע מלמעלה, גם א' ב', גם ב' ג'?

כן.

תלמיד: מה שהכי מזכיר לי מפה בעבודה שלנו זה מצב א', כשאנחנו עובדים בעשירייה כמו שהחברים מדברים, העשירייה מחייבת אותי לעבוד. החבר אמר שזה מבושה. אז רק לחכות שיעבירו אותי מתישהו ממצב א' למצב ב'?

לא, תעבוד יחד עם כל החברים. יש לפניך בעשירייה תשע דוגמאות, תתחבר לכל דוגמה ודוגמה, ותראה איזה קצב יהיה לך.

תלמיד: ומה זה בעבודה בעשירייה מצב ג', שכבר אנשים מבחוץ, כאילו חברים כמה שאני מבין, לא חשובים, והוא כבר עובד מול הבורא?

מצב ג' זה שרק ה' מחייב בתורה ומצוות.

תלמיד: ומה עם החברים?

הבורא מחייב אותנו, אנחנו צריכים לשים לב אליו, ולהשתדל לקיים תורה ומצוות מתוך שזה ציווי העליון.

תלמיד: זאת אומרת הוא כבר לא צריך השפעה מהעשירייה במצב הזה?

לא, אנשים שברחוב, בחוץ ,האחרים לא שייכים.

תלמיד: לא האחרים, אני מדבר עלינו, אדם שנמצא במצב ג' כבר לא צריך השפעה מבחוץ של החברים שלו מהעשירייה, כי הוא כבר עובד מול הבורא?

הוא עובד מול הבורא, כתוב שהוא בעצמו גורם לתורה ומצוות.

תלמיד: ומה עם חברים, מה עם עשירייה בזמנים האלה, מה העבודה מול העשירייה?

ממשיכים ככה כל אחד, כשמדובר על אדם אחד, הכוונה לכל אחד.

תלמיד: כל העשירייה, כאילו כבר אין יותר בודדים?

כן, אין יותר בודדים, כי יש להם קשר עם הבורא, הבורא מחייב בתורה ומצוות, זה במצב הג'.

שאלה: האם בסופו של דבר כל מה שהבורא עושה לנו כפרטים וכעשירייה, זה כדי שבסוף נפנה אליו, ורק בשביל זה הוא עושה את זה?

כן.

תלמיד: אם כן, נניח אני יושב במסעדה ומזמין ארוחה, אני לא מקבל בדיוק את מה שהזמנתי, אני בא, דורש, כועס ואומר זה לא בסדר, תזכו אותי, תשנו את המנה. למה אנחנו, כעשירייה, כפרטים משקיעים, עושים עבודה, מתאמצים, ולא מקבלים את מה שאנחנו רוצים, לא באים לבעל הבית, לבורא לדרוש. למה אנחנו לא דורשים, למה זה לא טבעי לדרוש ממנו?

מהבורא?

תלמיד: כן.

למה לא טבעי, זה דווקא טבעי, תפנה אליו.

תלמיד: בסופו של דבר אנשים פה אמרו כל מיני טענות, כל מיני דברים, אבל כל הטענות הן כלפיו, לא כלפי החברים, האם לא כלפי הבורא אנחנו צריכים לבוא ולבקש?

זו ההתפתחות שלנו בדרגה הרביעית, כשאנחנו פונים לבורא.

תלמיד: אז אנחנו צריכים להגיע למצב כמו ילד קטן שלא יכול לעשות כלום, שום פעולה בלי ההורים שלו?

כן.

תלמיד: אנחנו צריכים להגיע להרגשה כזאת ששום פעולה, לא חשוב מה, אתה לא יכול לעשות בלי הבורא, לזה עלינו להגיע?

כן.

תלמיד: ואיך מגיעים להרגשה כזאת, איך מגיעים למצב כזה? כי בדברים גדולים כן עושים את זה. כשהבורא מסדר מצב שאתה לא יכול להתמודד אתו, ואתה פונה אליו כמו ילד, אבל במצבים רגילים אנחנו עדיין חושבים שאנחנו כן יכולים לעשות לבד, אבל אתה אומר שלא.

תקרא על כל ארבע הדרגות האלה ונראה. מה אתה רוצה אני לא יודע, הן מכסות לך את הכול.

(סוף השיעור)

---

1. "כי ישרים דרכי ה’, וצדקים ילכו בם, ופשעים, יכשלו בם" (הושע י”ד, י’)↩